חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

הרשל ברנרדי

הרשל ברנרדי (1923-1986) שחקן וזמר.

הופיע במופע יחיד על-פי כתבי שלום עליכם, וב-1954 שיחק ב"עולמו של שלום עליכם". כמו כן, גילם את דמותו של טוביה בהפקה של "כנר על הגג" בברודוויי (1966/67). נפטר בלוס אנג'לס, קליפורניה (ארה"ב).

תאריך לידה:
30 לאוקטובר 1923
תאריך פטירה:
5 לספטמבר 1986
מקום לידה:
ניו יורק
מקום פטירה:
לוס אנג'לס
סוג אישיות:
זמר/ת
,
שחקן/ית
מספר פריט:
217224
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

לוס אנג'לס

עיר בקאליפורניה, ארצות-הברית


ב-1840 מנתה לוס אנג'לס 1,100 תושבים וראשון היהודים בה, יעקב פראנקפורט, הגיע עם קבוצת מהגרים מן המערב התיכון שנה לאחר- מכן. עם סיפוח קאליפורניה לארצות-הברית ב- 1850 וגילוי הזהב בא נחשול של יהודים ממדינות החוף המזרחי וממערב-אירופה; רובם לא עסקו בחיפוש זהב אלא פתחו חנויות קטנות בערים ובמחנות מסביב למכרות בצפון- קאליפורניה.

לוס אנג'לס שימשה כמרכז מסחרי לאיזור כולו. היישוב היהודי גדל במהירות; הגיעו מהגרים חדשים שניהלו בחלקם מסחר בעגלות ובקרונות עם הספרדים בעלי החוות המשגשגות. תפילה ראשונה בציבור נערכה כנראה בימים הנוראים תרי"ב (1851). עם בואו של יוסף ניימארק כעבור שלוש שנים נמצא דואג לחיי הדת במקום וב-1873 נחנך בית-כנסת ראשון. יהודי המקום הירבו לעסוק גם בענייני ציבור, הקימו אגודה לגמילות- חסדים, השתתפו בייסוד סניף "הבונים החופשיים" ותפשו משרות ציבוריות; ביוזמתם הוקמה לשכת המסחר הראשונה בעיר.

העסקים היהודיים היו מן הגדולים בעיר. ב-1865 נכנס י.וו. הלמן לעסקי בנקאות ולקראת סוף המאה נעשה עם הנרי האנטינגטון מאדירי-ההון בדרום-קאליפורניה. ב-1861 נוסד בית-הכנסת "בית אל" של יוצאי- פולין שהתמזג עד מהרה עם עדת "בני-ברית" של יוצאי-גרמניה אשר הזמינה רב חרדי מסאן פרנסיסקו שיעמוד בראשה. באמצע שנות ה-80 עברה "בני-ברית" לזרם הרפורמי.

עם השלמת מסילת-הברזל הטראנס- יבשתית בשנות השמונים גדלה אוכלוסית העיר פי חמישה תוך שנים ספורות. חל שינוי גם בצביון החברתי בעיר ויהודים התחילו להקים אגודות ומועדונים משלהם; ב"ספר הכחול" - המדריך לחברה הגבוהה - ירד בהדרגה מספר השמות היהודיים.

בתחילת המאה העשרים התחילו להגיע ללוס אנג'לס יהודים רבים מיוצאי מזרח-אירופה, חלקם בסיוע לשכה מיוחדת לפיזור האוכלוסיה היהודית שפעלה בניו-יורק.

ב-1900 ישבו בלוס אנג'לס 2,500 יהודים, כעבור עשרים שנה 40,000 וב-1930 70,000 מתוך 1,200,000 תושבים.

הגידול המהיר באוכלוסייה היהודית, ביניהם רבים שיצאו למערב מטעמי בריאות, חייב הקמת בתי-חולים ובתי-הבראה, בפרט לחולי שחפת. כמו-כן נוסדו מושב-זקנים ובית- יתומים. ב-1912 נוסדה הפדראציה של ארגוני-הצדקה, לצורך איחוד המגביות השונות.

במלחמת-העולם הראשונה עבר הדגש מצרכים מקומיים לתמיכה בקיבוצים יהודיים מעבר לים, ובשנות השלושים התגייסה הקהילה למאבק נגד גילוי האנטישמיות.

בחיי הדת בלטו בציבור היהודי בלוס אנג'לס, עד מלחמת-העולם השנייה, שני רבנים ושני בתי-כנסת: "היכל ווילשייר" המפואר (מ-1860), הרפורמי למהדרין, העיד על עושרם של בני העדה, ביניהם אישים מעולם הקולנוע; התפילה השקטה, גלימת הרב, המקהלה המעורבת, מרכזיותה של הדרשה, העדר חגיגות בר-מצוה - הכל על טהרת הרפורמה הקלאסית. בהנהגת רבה אדגאר פ. מאגנין גדלה מ-300 ל-2,000 חבר ונחשבה לקהילה הרפורמית הגדולה ביותר בארצות-הברית. השנייה היא עדת "סיני" הקונסרבאטיבית שעלתה לגדולה בזכותו של ד"ר יעקב כהן, תלמיד-חכם והוגה-דעות ליבראלי.

בסוף מלחמת-העולם השנייה התגוררו בלוס אנג'לס רבתי 150,000 יהודים, וכעבור שלוש שנים, ב-1948, כבר היו בה רבע מיליון יהודים - גידול בשיעור אלפיים איש לחודש; זאת הייתה נדידת יהודים מערבה מן הגדולות בתולדותינו. קרוב ל-%38 מיהודי לוס אנג'לס ב-1951 היו יוצאי שיקאגו והסביבה. ב-1965 כבר הגיע מספר היהודים בעיר לחצי מיליון - אחד המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

הגידול העצום גרר ריבוי עדות, בתי-כנסת וכלי-קודש למיניהם. תוך שנים מועטות גדל מספר בתי-הכנסת בעיר ל-150 שבהם היו הגדולים חמישה רפורמיים, חמישה קונסרבאטיביים ושניים אורתודוכסיים. שלושת הזרמים הקימו מוסדות גבוהים ללימודי היהדות: "היברו יוניון קולג'" הרפורמי פתח סניף בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנים, ובתי-ספר להכשרת חזנים ומורים לבתי-ספר של יום א'; בית-המדרש (הקונסרבאטיבי) לרבנים הקים אוניברסיטה יהודית ולידה בית-מדרש למורים, בית-ספר לאמנות ותכנית נרחבת למבוגרים; "ישיבה"-אוניברסיטה האורתודוכסית הפעילה סניף המתמחה בהכשרת מורים ובלימוד תורה בקהל הרחב. מכון בראנדייס הקים מחנה לנוער בקירבת העיר.

הוועד לחינוך יהודי פעל רבות בהקמת מוסדות ומרכזים למיניהם בתחום המטרופוליטאני. התיכון העברי מנה ב-1968 500 תלמיד. תעשיית הסרטים התחילה לנוע מניו- יורק ללוס אנג'לס ערב מלחמת-העולם הראשונה; מרכוס לב, אדולף צוקור, ויליאם פוקס, קארל למלה, לואיס זלצניק, שמואל גולדפיש (לימים גולדווין) ולואיס ב. מאיר נטשו את עסקי ההלבשה ובאו לייצר סרטים בהוליווד. ב-1925 כבר הייתה הוליווד לשם דבר בעולם כולו. הוא הדין טלוויזיה, בשנות החמישים. אולם העיסוק העיקרי של יהודי המקום לא היה בענף הבידור אלא בבנייה ובמימון.

יהודים מיוצגים גם בעולם המחקר, בתעשייה האלקטרונית והאווירית ובמוסדות החינוך המרובים בדרום-קאליפורניה. ב-1930 נמצא באוניברסיטת קאליפורניה שבלוס אנג'לס פרופסור יהודי אחד, כעבור 30 שנה מנה הסגל האקדמי יותר מ-400 יהודים.

כבשאר מקומות בארצות-הברית בולטים יהודים ברפואה ובמערכת המשפט ובחשבונאות ותופסים מקום נכבד בענף הרהיטים, המזון, הציוד הספורטיבי ובמסחר הקמעוני לסוגיו. בשנות ה-60 המאוחרות נמשכת תזוזת האוכלוסיה היהודית מערבה, לשכונות החדישות של לוס אנג'לס המשתרעת למרחקים.

ב-1976 התגוררו בשטח המטרופוליטאני של לוס אנג'לס, לפי האומדן, 455,000 יהודים, הריכוז השני בגדלו בארצות-הברית אחרי ניו-יורק.

בשנת 1997 ישבו בלוס אנג'לס רבתי 585,000 יהודים.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
הרשל ברנרדי

הרשל ברנרדי (1923-1986) שחקן וזמר.

הופיע במופע יחיד על-פי כתבי שלום עליכם, וב-1954 שיחק ב"עולמו של שלום עליכם". כמו כן, גילם את דמותו של טוביה בהפקה של "כנר על הגג" בברודוויי (1966/67). נפטר בלוס אנג'לס, קליפורניה (ארה"ב).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ניו יורק
לוס אנג'לס

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

לוס אנג'לס

עיר בקאליפורניה, ארצות-הברית


ב-1840 מנתה לוס אנג'לס 1,100 תושבים וראשון היהודים בה, יעקב פראנקפורט, הגיע עם קבוצת מהגרים מן המערב התיכון שנה לאחר- מכן. עם סיפוח קאליפורניה לארצות-הברית ב- 1850 וגילוי הזהב בא נחשול של יהודים ממדינות החוף המזרחי וממערב-אירופה; רובם לא עסקו בחיפוש זהב אלא פתחו חנויות קטנות בערים ובמחנות מסביב למכרות בצפון- קאליפורניה.

לוס אנג'לס שימשה כמרכז מסחרי לאיזור כולו. היישוב היהודי גדל במהירות; הגיעו מהגרים חדשים שניהלו בחלקם מסחר בעגלות ובקרונות עם הספרדים בעלי החוות המשגשגות. תפילה ראשונה בציבור נערכה כנראה בימים הנוראים תרי"ב (1851). עם בואו של יוסף ניימארק כעבור שלוש שנים נמצא דואג לחיי הדת במקום וב-1873 נחנך בית-כנסת ראשון. יהודי המקום הירבו לעסוק גם בענייני ציבור, הקימו אגודה לגמילות- חסדים, השתתפו בייסוד סניף "הבונים החופשיים" ותפשו משרות ציבוריות; ביוזמתם הוקמה לשכת המסחר הראשונה בעיר.

העסקים היהודיים היו מן הגדולים בעיר. ב-1865 נכנס י.וו. הלמן לעסקי בנקאות ולקראת סוף המאה נעשה עם הנרי האנטינגטון מאדירי-ההון בדרום-קאליפורניה. ב-1861 נוסד בית-הכנסת "בית אל" של יוצאי- פולין שהתמזג עד מהרה עם עדת "בני-ברית" של יוצאי-גרמניה אשר הזמינה רב חרדי מסאן פרנסיסקו שיעמוד בראשה. באמצע שנות ה-80 עברה "בני-ברית" לזרם הרפורמי.

עם השלמת מסילת-הברזל הטראנס- יבשתית בשנות השמונים גדלה אוכלוסית העיר פי חמישה תוך שנים ספורות. חל שינוי גם בצביון החברתי בעיר ויהודים התחילו להקים אגודות ומועדונים משלהם; ב"ספר הכחול" - המדריך לחברה הגבוהה - ירד בהדרגה מספר השמות היהודיים.

בתחילת המאה העשרים התחילו להגיע ללוס אנג'לס יהודים רבים מיוצאי מזרח-אירופה, חלקם בסיוע לשכה מיוחדת לפיזור האוכלוסיה היהודית שפעלה בניו-יורק.

ב-1900 ישבו בלוס אנג'לס 2,500 יהודים, כעבור עשרים שנה 40,000 וב-1930 70,000 מתוך 1,200,000 תושבים.

הגידול המהיר באוכלוסייה היהודית, ביניהם רבים שיצאו למערב מטעמי בריאות, חייב הקמת בתי-חולים ובתי-הבראה, בפרט לחולי שחפת. כמו-כן נוסדו מושב-זקנים ובית- יתומים. ב-1912 נוסדה הפדראציה של ארגוני-הצדקה, לצורך איחוד המגביות השונות.

במלחמת-העולם הראשונה עבר הדגש מצרכים מקומיים לתמיכה בקיבוצים יהודיים מעבר לים, ובשנות השלושים התגייסה הקהילה למאבק נגד גילוי האנטישמיות.

בחיי הדת בלטו בציבור היהודי בלוס אנג'לס, עד מלחמת-העולם השנייה, שני רבנים ושני בתי-כנסת: "היכל ווילשייר" המפואר (מ-1860), הרפורמי למהדרין, העיד על עושרם של בני העדה, ביניהם אישים מעולם הקולנוע; התפילה השקטה, גלימת הרב, המקהלה המעורבת, מרכזיותה של הדרשה, העדר חגיגות בר-מצוה - הכל על טהרת הרפורמה הקלאסית. בהנהגת רבה אדגאר פ. מאגנין גדלה מ-300 ל-2,000 חבר ונחשבה לקהילה הרפורמית הגדולה ביותר בארצות-הברית. השנייה היא עדת "סיני" הקונסרבאטיבית שעלתה לגדולה בזכותו של ד"ר יעקב כהן, תלמיד-חכם והוגה-דעות ליבראלי.

בסוף מלחמת-העולם השנייה התגוררו בלוס אנג'לס רבתי 150,000 יהודים, וכעבור שלוש שנים, ב-1948, כבר היו בה רבע מיליון יהודים - גידול בשיעור אלפיים איש לחודש; זאת הייתה נדידת יהודים מערבה מן הגדולות בתולדותינו. קרוב ל-%38 מיהודי לוס אנג'לס ב-1951 היו יוצאי שיקאגו והסביבה. ב-1965 כבר הגיע מספר היהודים בעיר לחצי מיליון - אחד המרכזים היהודיים הגדולים בעולם.

הגידול העצום גרר ריבוי עדות, בתי-כנסת וכלי-קודש למיניהם. תוך שנים מועטות גדל מספר בתי-הכנסת בעיר ל-150 שבהם היו הגדולים חמישה רפורמיים, חמישה קונסרבאטיביים ושניים אורתודוכסיים. שלושת הזרמים הקימו מוסדות גבוהים ללימודי היהדות: "היברו יוניון קולג'" הרפורמי פתח סניף בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנים, ובתי-ספר להכשרת חזנים ומורים לבתי-ספר של יום א'; בית-המדרש (הקונסרבאטיבי) לרבנים הקים אוניברסיטה יהודית ולידה בית-מדרש למורים, בית-ספר לאמנות ותכנית נרחבת למבוגרים; "ישיבה"-אוניברסיטה האורתודוכסית הפעילה סניף המתמחה בהכשרת מורים ובלימוד תורה בקהל הרחב. מכון בראנדייס הקים מחנה לנוער בקירבת העיר.

הוועד לחינוך יהודי פעל רבות בהקמת מוסדות ומרכזים למיניהם בתחום המטרופוליטאני. התיכון העברי מנה ב-1968 500 תלמיד. תעשיית הסרטים התחילה לנוע מניו- יורק ללוס אנג'לס ערב מלחמת-העולם הראשונה; מרכוס לב, אדולף צוקור, ויליאם פוקס, קארל למלה, לואיס זלצניק, שמואל גולדפיש (לימים גולדווין) ולואיס ב. מאיר נטשו את עסקי ההלבשה ובאו לייצר סרטים בהוליווד. ב-1925 כבר הייתה הוליווד לשם דבר בעולם כולו. הוא הדין טלוויזיה, בשנות החמישים. אולם העיסוק העיקרי של יהודי המקום לא היה בענף הבידור אלא בבנייה ובמימון.

יהודים מיוצגים גם בעולם המחקר, בתעשייה האלקטרונית והאווירית ובמוסדות החינוך המרובים בדרום-קאליפורניה. ב-1930 נמצא באוניברסיטת קאליפורניה שבלוס אנג'לס פרופסור יהודי אחד, כעבור 30 שנה מנה הסגל האקדמי יותר מ-400 יהודים.

כבשאר מקומות בארצות-הברית בולטים יהודים ברפואה ובמערכת המשפט ובחשבונאות ותופסים מקום נכבד בענף הרהיטים, המזון, הציוד הספורטיבי ובמסחר הקמעוני לסוגיו. בשנות ה-60 המאוחרות נמשכת תזוזת האוכלוסיה היהודית מערבה, לשכונות החדישות של לוס אנג'לס המשתרעת למרחקים.

ב-1976 התגוררו בשטח המטרופוליטאני של לוס אנג'לס, לפי האומדן, 455,000 יהודים, הריכוז השני בגדלו בארצות-הברית אחרי ניו-יורק.

בשנת 1997 ישבו בלוס אנג'לס רבתי 585,000 יהודים.