חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מריו פלקו

Mario Falco (1884-1943), jurist, born in Turin, Italy. Falco was an expert in canon and ecclesiastical law who lectured at the universities of Macerata, Parma and Milan. In 1924 he was appointed professor of law in Milan and held the position until he was dismissed in accordance with the anti-Semitic laws of 1938. Most of his writings were concerned with canon law. An active Zionist, he was involved in Jewish affairs both in the communities where he lived and also on a national level. He was a member of the Italian government committee set up in 1930 to draft a law to regulate the Jewish community.

תאריך לידה:
1884
תאריך פטירה:
1943
מקום לידה:
טורינו
סוג אישיות:
משפטנים
מספר פריט:
216888
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

טורינו TORINO

עיר על גדות הנהר פו בצפון-מערב איטליה, בירת מחוז פיימונטה (PIEMONTE). בעבר בירת דוכסות סאבויה ומלכות סרדיניה.


עדות ראשונה לנוכחות יהודים בעיר נרשמה בידי ההגמון מכסימוס (MAXIMUS) מטורינו במאה השביעית לספירה. אין ראיות נוספות על המצאות יהודים במקום עד 1424, עת הבנקאי היהודי הצרפתי אליאס אלאמאני (ALAMANNI) התיישב בעיר עם משפחתו, ובעקבותיו קבוצה קטנה נוספת של בנקאים יהודים. מ-1425 נאלצו להתגורר בשטח מוגבל והוטל עליהם פיקוח על שיעורי הריבית שגבו.

בשנת 1430 חוקק חוק על-ידי הדוכס אמאדיאוס (AMADEUS) ה-8 מסאבויה, שהסדיר את עניני המגורים של היהודים, בתי הכנסת, השיפוט האזרחי והפלילי, והיחסים עם הנוצרים. בנוסף כפה החוק על הגברים היהודים לענוד אות-קלון. במשך ארבע מאות השנים הבאות תורגם חוק זה על-ידי השליטים השונים של בית סאבויה, פעם לקולה ופעם לחומרה.

ב-1560 ושוב ב-1566 הכריז הדוכס עמנואל פיליברט (PHILIBERT) על גירוש יהודי טורינו. אולם הגזרות בוטלו הודות להתערבות אישים בעלי-השפעה, ותמורת כופר שנתי של 20,000 פלורינים.

משנת 1561 ניתנה בידי אפוטרופוס (CONSERVATORE) הסמכות החוקית על היהודים בעיר, והוא אף יצג אותם במקרים מסויימים. בין השנים 1626-1603 בחר הדוכס בעצמו את האפוטרופוס מבין הסנאטורים. לאחר מכן הוא נבחר על-ידו מתוך רשימה בת 3 סנאטורים שהוגשה על-ידי הקהילה. צ'רלס עמנואל ה-1 (1580-1630) איפשר קיום המונופול שהוענק למלווי-בריבית היהודים. הוא דחה דרישותיו של החשמן קרלו בורומיאו (BORROMEO) לגירוש היהודים והקמת גיטו בטורינו. רוב היהודים עסקו בהלוואות בריבית, ומבחינה כלכלית שיתפו פעולה עם הדוכסים מבית סאבויה ונתנו להם הלוואות גדולות. תשעה בנקים יהודים פעלו בטורינו בשנת 1664 בשנת 1662 נוסדה בעיר אגודת תלמוד תורה.

בשנת 1679 ציוותה מריה ג'יאובנה מ-נמור (NEMOURS), הדוכסית השלטת והאפוטרופסית מטעם הדוכס ויקטור אמאדאוס ה-2, לקבץ את 750 יהודי טורינו במבנה אחד, ששימש בעבר כבית חולים לקבצנים. ב-1702 חיו בטורינו 800 יהודיO. ב-1720 העביר ויקטור אמאדאוס ה-2 את ספרי החוקים היהודיים, שנאספו על-ידי אבותיו, אל הספריה של אוניברסיטת טורינו. (הם הושמדו כמעט כולם בשריפה בתחילת המאה ה-20.) בשנים 1723 ו-1729 נחקקו חוקים חדשים על-ידי ויקטור אמאדאוס ה-2, אשר למעשה היו חזרה על אלה משנת 1430. על היהודים נאסר להחזיק בנכסי דלא נידיי והם הוכרחו לגור בגיטו. למרות היותם סוחרי-בדים (כותנה ומשי) חלה הרעה במצבם הכלכלי. אין עדות שהם מחו על כך. נהפוך הוא. מספר היהודים גדל לכ-1,500 נפש ב-1780. ניתן להסיק מזה שמצבם של היהודים היה טוב יותר בטורינו מאשר בשאר חלקי איטליה, הן בעטיו של שגשוג יחסי וליברליות גדולה יותר מצד המלך צ'רלס עמנואל הEMMANUEL) 3-). עם המהפכה הצרפתית והסיפוח אל צרפת ב-1798 נהנו יהודי טורינו מחופש גדול יותר ולא נאלצו עוד להתגורר בגיטו.

בעקבות תבוסתו של נפוליון בשנת 1814 החזיר ויקטור עמנואל ה-1 לתוקפם חלק מההגבלות הקודמות. היהודים הוחזרו לגיטו אך לא נאלצו לשאת את אות-הקלון. בינתיים גברה רוח החירות, ונשמעו קולותיהם של ג'יאוברטי (GIOBERTI), פרנשי (FRANCHI), מאפוני (MAFFONI), רומאנ'וזי (ROMAGNOSI), קאטאניאו (CATTANEO), רוברטו (ROBERTO) ודה אסליו (D'AZEGLIO) למען אמנציפציה של היהודים. לבסוף העניק ב-29 במארס 1848 המלך צ'רלס אלברט (ALBERT) ליהודים אמנציפציה מלאה ושחרור מהגיטו. המשפחות היהודיות העשירות נטשו את הגיטו. פיימונטה נעשתה למוקד תנועת האיחוד האיטלקי ולסמל של האמנציפציה היהודית, ויהודים נמשכו היהודים לטורינו. בשנת 1840 מנתה קהילת טורינו 3,200 נפש, ב-1871 חיו בה 4,500 יהודים וב-1931 4,040. בעידודם של לליו קאנטוני (CANTONI LELIO), רבה של טורינו והמשורר דוד לוי, השתתפו יהודי טורינו בתנועת ה- RISORGIMENTO ("תקומה", תנועת התעוררות אוסטריה). ב-1852 מינה המלך ויקטור עמנואל השני את קאוור (CAVOUR), אוהד היהודים, לראש הממשלה. קאוור נעזר ביהודים; איזק ארטום (ARTOM) היה מזכירו וג'יאקומו דינה, מנהלו של העתון L'OPINIONE, תמך
במדיניותו של קאוור. בשנת 1880 הושלמה בניית בית הכנסת המרכזי בעיר.

בין האישים בעלי שעור-קומה בטורינו במאה השנים האחרונות היו: א"ס ארטום (ARTOM), ר' באקי (BACHI), ס' פואה (FOA) ו-ב' טראצ'יני (TERRACINI) מומחה להסטוריה ולדיאלקט של יהודי פיימונטה. נכבדים אחרים הראויים לציון: ג' בולאפי (BOLAFFI), מ' פאלקו (FALCO), ק' ו-פ' לוי (LEVI), א' מומיליאנו (MOMIGLIANO), א' ארטום וא' טראצ'יני (U. TERRACINI).

מבין הרבנים שנולדו או פעלו בטורינו היו נתנאל בן שבתאי הדני (HADANI) במאה ה-16; יוסף קאלבו (CALVO), דניאל בן יוסף קאלבו, יוסף בן מיכאל ראוונה (RAVENNA) במאה ב-17; יהשוע קולון (COLON), איזק פורמיג'יני (FORMIGGINI), אברהם סמסון בן יעקב הלוי פוביני (FUBINI), מיכאל סלומון יונה (JONAH), גבריאל פונטרמולי (PONTREMOLI), יעקב בן יהושע בנציון סגרה (SEGRE), אברהם בן יהושע סגרה, דניאל ואלאברגה (VALABREGA) במאה ה-18; אברהם קולונה (COLOGNA), פליצ'ה באקי (BACHI), אליה אהרן לאטס (LATTES), שמואל סלומון אולפר (OLPER), ישעיהו פואה (FOA), לליו דללה טורה (DELLA TORRE), סבאטו גראציאדו טרבס (TREVES), ג'יזפה לאטס (LATTES) וסמואל גירון (GHIRON) במאה ה-19. ובמאה ה-20: ג'אקומו בולפיו (BOLAFFIO), דריו דיסנ'י (DISEGNI) שיסד את בית הספר לרבנים על שם מרגוליס וסרג'יו יוסף סיירה (SIERRA).

פסיקתו של הרב אולפר (OLPER) בשנת 1865 לקצר את "תקופת האבל" גרמה לפלוגתא בין רבני איטליה. פסיקה זו בוצעה בטורינו בלבד ורק עד תחילת המאה ה-20. לפסיקה של אולפר התנגד ג'יספה פואה, שהיה הרב הראשי של טורינו מ-1880 עד ראשית המאה ה-20.

בית דפוס עברי פעל בטורינו במאה ה-18. במאה ה-20 הוציאה החברה הגראפית מארייטי (MARIETTI) בהדרכתו של הרב דסנ'י (DESEGNI) את התנ"ך וכמה מחזורים עם תרגום לאיטלקית ובהדרכתו של ר. בונפיל (BONFIL) הגדה לפסח.

שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20 קארלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, חיו זמן מה בטורינו.


תקופת השואה

אחרי כניעת איטליה הפאשיסטית לבנות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את האיזור.

הנאצים גרשו 875 יהודים מטורינו ומרכזים אחרים בתוך הקהילה. אחדים הצליחו לברוח ומצאו מקלט בעמקים של פיימונטה ואאוסטה (AOSTA), מקומות שבהם הכנסיות הוולדזיות (VALDESE) הושיטו עזרה ליהודים. למרות זאת היו ארועים טראגיים, כגון רציחתו של אטורה אובאצה (ETTORE OVAZZA), עורכו לשעבר של עתון יהודי, ובני משפחתו. יהודים מטורינו לקחו חלק פעיל במאבק לשחרור איטליה מידי הגרמנים. אחדים מהם נהרגו, כמו עמנואל ארטום וסרג'יו דיאנה (DIENA). רדיפת הגרמנים את היהודים באיזור נמשכה עד היום האחרון וב-25 באפריל 1945, יום השחרור, נהרגו ששה יהודים בקרבת קוניאו (CUNEO).


בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 2,885 יהודים בטורינו, בנוסף לפליטים רבים, ששוכנו באופן ארעי באיזורים הסמוכים. בעטיו של שיעור תמותה גדול (לעומת שיעור לידה נמוך) מנתה האוכלוסיה היהודית של טורינו בשנת 1970 בערך 2,000 נפש. מוסדות החינוך כללו בית ספר ללימודים מתקדמים בעברית, גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. מוסדות אחרים כללו בית אבות ובית יתומים.

מכון הקונגרס היהודי העולמי מתעד 1,600 יהודים בטורינו בשנת 1997. (באיטליה כולה נרשמו אז 35,000 יהודים). בסוף שנת 1998 המשיך להופיע כתב העת NOTIZIARIO, בטאון הקהילה היהודית בטורינו.

מילאנו

עיר בלומבארדיה, צפון-איטליה.


במילאנו היתה קהילה יהודית עוד בימי הרומאים. ב-388 כתב הבישוף המקומי אמברוסיוס שלצערו לא עלה בידו להנהיג את צאן-מרעיתו בהצתת בית-הכנסת, שנהרס לדבריו "בידי שמים". בית-הכנסת נבנה מחדש אך נהרס בידי ההמון ב-507, למורת-רוחו של תיאודוריך מלך האוסטרוגותים. עם ריבוי הקהילות בצפון-איטליה במאה ה-13 התאוששה גם קהילת מילאנו, אולם ב-1320 נגזר עליה גירוש. ב-1387 העניק הדוכס ויסקונטי זכויות ליהודי לומבארדיה כולה ובית-ספורצה המשיך בהגנה על היהודים; תביעת האפיפיור פיוס ה-2 להפקיע חמישית מרכושם למימון מסעי הצלב בוטלה בהתערבות פראנצ'סקו ספורצה (1459). ב-1489, בימיו של לודוביקו איל מורו, גורשו היהודים משטח הדוכסות. לא ארכו הימים והותר להם לשוב אך לא למילאנו עצמה. היישוב היהודי בעיר התחדש רק ב- 1714, עם סיפוח האזור לאוסטריה, ובאמצע המאה ה-19 מנה כ-500 איש. ב- 1848 השתתפו יהודים בהתקוממות נגד השלטון הזר וב-1859, כאשר נעשתה מילאנו חלק מממלכת איטליה החדשה, קיבלו היהודים זכויות-אזרח מלאות. באה תקופה של פיתוח מסחרי ותעשייתי, והקהילה גדלה לאלפיים נפש ב-1900 ול- 6,500 בערך בשנת 1931.

בשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו למילאנו פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, וכך היה גם בשנים הראשונות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תחת הכיבוש הגרמני נשלחו למחנות כ-800 מיהודי המקום. רבים נתגלו בעיירות ובכפרים ונרצחו בידי הגרמנים ועושי דברם המשמרות האיטלקים. בסתיו 1943 ערכו הגרמנים מצוד שבמהלכו נהרס בית-הכנסת הגדול. בסוף המלחמה נרשמו במילאנו 4,484 יהודים ואליהם הצטרפו זמנית יוצאי מחנות הריכוז בלומבארדיה.

אחרי 1949 התיישבו במילאנו פליטים יהודים ממצרים ומארצות-ערב אחרות, וגם יורדים מישראל. אחרי מלחמת ששת-הימים מצאו מקלט ארעי במילאנו כ-3,000 יהודים ממצרים ומלוב.

בסוף שנות השישים התגוררו בעיר יותר מ-8,700 יהודים, והקהילה הייתה השנייה בחשיבותה במדינה.

יהודי מילאנו רובם ספרדים ובני עדות המזרח. הנטייה להתבוללות חזקה, בפרט בקרב הוותיקים, ושיעור נישואי-תערובת מתקרב ל-%50. היהודים נמנים עם המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה; עיסוקם העיקרי - מסחר סיטוני, יצוא ויבוא. בקהילה בית-ספר עברי שבו למדו בשנות השבעים כ-1,000 תלמידים. נוסף על בית-הכנסת המרכזי נוסח איטליאנו קיימים עוד שבעה בתי-כנסת לעדות האחרות - פרסי, אשכנזי וכדומה. הקהילה מחזיקה בית אבות. ומוציאה לאור בטאונים יהודיים באיטלקית ועברית.

בשנת 1997 ישבו במילאנו כ- 10,000 יהודים; באיטליה כולה נימנו אז 30,000 יהודים, מחציתם ברומא. BOLLETTINO”", בטאון הקהילה העברית במילאנו יוצא לאור בפרקי זמן קבועים.