חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רפאל ריס

Raphael Ris (aka Raphael Ries) (1728-1813), rabbi and kabbalist, born in Hagenthal-le-Bas, Alsace, France, the son of Abraham Ris. He studied in Ribeauville in Alsace and in Frankfurt am Main, Germany. After 1768 he served as teacher at the yeshiva of Bouxwiller, and after 1784 he was head of the yeshiva in Hagenthal-le-Bas. In 1786 he moved to Switzerland serving as rabbi of the Jewish communities of Lengnau and Endingen until his death in 1813. He was succeeded in this last position by his son, Rabbi Abraham Ris) (c.1763-1834).  

תאריך לידה:
1728
תאריך פטירה:
1813
מספר פריט:
21660561
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
RIESS, RIES, RIESMAN, RIESE, RIESSER, RIESSNER, REESE, RISSLER, RISLER, RIS, RISS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות גם ממשפחת השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת יכולים להיות קשורים בעיירה בשם ריס הסמוכה לעיר פסאו, גרמניה, או באיזור בשם ריס המשתרע בין בוואריה לווירטמברג, גרמניה.

מצד שני, ריס הוא מונח גרמני שפירושו "אשד מיים", הקשור בהפעלת מנסרת עצים. מכאן אפשר להסיק בחלק מן המקרים שם המשפחה הזה היה במקור כינוי שנגזר מעיסוק ואומץ ע"י סוחר עצים.

שמות המשפחה האלה יכולים להיות קשורים גם במילה הגרמנית ריזה, שפירושה "ענק". מונח זה יכול להיות קשור בבית המכונה "אצל שלט הענק", אשר מתועד ברובע ה יהודי בעיר פרנקפורט אם מיין, גרמניה, בימי הביניים.

משפחה יהודית בשם ריס מתועדת בווינה, אוסטריה, בשנת 1603. אחד הצאצאים שלה הוא הפיזיקאי פטר תאופיל ריס (1879-1804), חבר האקדמיה הפרוסית למדעים. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ריסר כוללים את הפוליטיקאי והסופר הגרמני גבריאל ריסר (1863-1806). אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודיריזה כוללים את הרופא האמריקאי יליד גרמניה ולתר ריזה.

Abraham Ris (aka Abraham Ries) (c.1763-1834), rabbi, born in Hagenthal-le-Bas, Alsace, France, the son of Rabbi Raphael Ris (1728-1813). He served as rabbi of the Jewish community of Mühringen in Wuerttemberg, Germany, from 1793, and then as regional rabbi of a number of communities in the Black Forest region. In 1812 he moved to Switzerland, where he first became assistant rabbi in Lengnau, and then, following his father death, he was appointed rabbi of the Jewish communities of Lengnau and Endingen, a post he held until his death. From 1819 he was chief rabbi in Endingen.

Hagenthal-le-Bas

In German: Niederhagental 

A commune in the department of Haut-Rhin in the historical region of Alsace, France. Hagenthal-le-Bas was annexed by Germany between 1871-1918

The beginnings of the Jewish community of Hagenthal- le-Bas date to the 17th century. In 1689 there were 12 Jewish families in the village. Their number increased to 41 in 1766. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Hagenthal-le-Bas 67 families with a total of 360 people. In 1846 there were 452 Jews living in village. This number remained unchanged during the middle decades of the 19th century with 453 Jews recorded in 1861, but declined during the second half to 321 Jews recorded in 1871, then 93 in 1905 and 71 in 1910. After WW I all Jewish inhabitants of Hagenthal- le-Bas left the village.

Until 1910 Hagenthal-le-Bas was the seat of a rabbinate. The first synagogue built at the beginning of the 18th century had to be demolished due to a lack of official approval. Only in 1740 the community was allowed to build a synagogue. The building was enlarged in 1805. The building was damaged during the anti-Jewish riots of the 1848 Revolution. The building was repaired and inaugurated again in 1859. After the dissolution of the community in the 1920s, the synagogue was closed and the building was sold and turned into a workshop. The cemetery, opened in the 18th century, is located on a slope on the eastern edge of the village.

ריבוביליי

Ribeauvillé

בגרמנית: Rappoltsweiler / ראפולטסווילר

עיר במחוז או-רן בחבל אלזס, צרפת. בין השנים 1871 -1918 הייתה חלק מגרמניה. 

יישוב יהודי היה בריבוביליי בתחילת המאה ה-14, ונחרב בעקבות גזירות ארמלדר (פרעות ביהודים בשנת 1338) ופרעות "המגיפה השחורה" (1349).

הקהילה התחדשה כעבור עשרות שנים וגורשה וב- 1530 גורשו היהודים מן העיר.

בסוף המאה ה-8ו ישבו בעיר יותר מ-300 יהודים ומספרם גדל והלך במאה ה- 19, אבל מראשית המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית, והקהילה חדלה למעשה להתקיים עוד לפני מלחמת- העולם השנייה (ספטמבר 1939).

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

בוקסווילר

Bouxwiller 

בגרמנית: Buchsweiler 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. בין 1781 ל-1918 היה חלק מגרמניה.

בבוקסווילר מתועדת נוכחות יהודית משנת 1322. יהודי המקום מוזכרים בכמה הזדמנויות במאה ה-14, בעיקר בקשר למסים שנדרשו לשלם לרוזני ליכטנברג, בעלי העיירה. בשנת 1689 חיו בבוקסווילר 18 משפחות יהודיות. מספרן עלה ל-31 משפחות בשנת 1725. ב-1807 מנתה האוכלוסייה היהודית 275 נפש, והגיעה לשיא של 353 ב-1851. אבל אחרי המאה ה-19 הלך מספרם והצטמצם בעקביות. היו שם 292 יהודים בשנת 1866, ו-135 ב-1910. במפקד של 1936 נמנו 109 תושבים יהודים בבוקסווילר.

ברחוב היהודים בבוקסווילר היה בית כנסת מהמאה ה-18, שהוחלף בשנת 1844 במבנה חדש שכלל גם מקוה במרתף. בשנת 1767 יסדה הקהילה היהודית ישיבה, בעזרת תרומה מזליגמן פוטלינגן, והיה גם בית דין שפרש את סמכותו גם על יהודי אזור האנאו-ליכטנברג. בבוקסווילר ישבה הרבנות האזורית, שכללה כמה קהילות יהודיות כפריות סמוכות.

רבני הקהילה: מ-1844 עד 1898 כיהן בתפקיד רב הקהילה הרב י. וולף, מחבר התרגום של ספר איוב, אחריו כיהן הרב זינגר מ-1885 עד 1890; הרב נתן נטר מ-1891 עד 1898, ואז התמנה לרב הראשי של מץ; הרב ארנסט וייל עד 1919, ואז נהיה לרב ראשי של קולמר; והרב מקס גוגנהיים, משנת 1920.

הגרמנים כבשו את צרפת ב-1940, וגירשו את היהודים מבוקסווילר לדרום צרפת. מבנה בית הכנסת חולל והוסב למפעל לקופסאות קרטון.

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו ניצולי שואה אחדים אל העיירה והקימו בה חדר תפילה קטן שהיה בשימוש עד 1956. המבנה חודש בשנת 2000 והוסב למוזיאון ליהודי אלזס של בוקסווילר ולמרכז מורשת של יהודי האזור. כתובת המרכז: 62a, Grand Rue, Bouxwiller

Lengnau 

A village in the district of Zurzach in the canton of Aargau, Switzerland.

First Jewish presence in Lengnau is documented in 1622. At the time and until 1800, Legnau and the neighboring village of Endingen belonged to the Margraves of Baden and during the 17th through 19th centuries these were the only places on the current territory of Switzerland that tolerated Jewish settlements after the Jews were banished from the Swiss confederation. Several Jewish families were brought there under special protection. However, they were forbidden to buy land, own houses or to live under the same roof with Christians.

In 1671 the gulf separating Jews from Christians widened, when a special oath was formulated for all Jews who appeared in the court of justice. Jews were heavily taxed and taken advantage of at every turn. In 1712 the Jews at Lengnau were pillaged by their neighbors. However, a charter was renewed, allowing them to continue living there, which was again renewed in 1728, 1744 and 1760, in spite of the sub-provost’s urgent demands that they be banished. However, when the charter was renewed in 1760, it was on the condition that, “they should not multiply nor allow marriages between poor persons, and that all brides from without should bring with them a dowry of at least 500 gulden,” as well as a further restriction, “that they could neither acquire houses, nor practice usury, nor buy estates, nor discount notes, without the permission of the authorities.” In 1792 a further condition was added, again forbidding Christians and Jews to live under the same roof; and this was the last time that the “Hebrews,” as the Swiss liked to call the Jews, were required to renew the charter.

In 1702, Jacob Guggenheim (a leading figure in Lengnau) stood trial for planting a vineyard without having first received permission. A year later his house was burnt down. Jacob Guggenheim led the fight against unfair taxation and gave speeches to the local government on behalf of Lengnau’s Jews, although they were not heeded. In 1818 Samuel Guggenheim courageously saved two children from a fire. He asked to refuse the reward due him but instead, to be allowed to sell his wares in the area the fire had occurred; however, his request was denied. In 1847 Simon Guggenheim and his wife Rachel and fifteen children (both Simon and Rachel had children from a prior marriage) immigrated to America. Meyer Guggenheim (1828-1905) the paterfamilias of the Guggenheim family in the United States, one of the world's wealthiest families during the 19th and the 20th centuries, was born in Lengnau.

For a long time, the Swiss Jews were not permitted to bury their dead on Swiss soil, but had to take them to an island in the Rhine near Coblenz (Switzerland), called Judenaule (Jews’ Isle). It was only in the middle of the 18th century that they received permission to acquire a joint cemetery situated between Lengnau and Endingen, which has been in use since that time. In 1810 considerable funds were collected for the maintenance of communal schools which were on a par with the Christian schools. By 1850, Lengnau had a Jewish community of approximately 525 members.

During the second half of the 19th century the Jewish population declined sharply as a result of migration to larger cities. In 1920 the number of Jewish inhabitants in Lengnau and Endingen stood at 263, but in 1980 there were only three Jewish families still living in the villages. In 2013 there were about 20 Jews living in the two villages, residents of the Jewish retirement home not included.

During the 17th century and early 18th century prayers were held in a private home. The first synagogue was inaugurated in 1751. the first on Swiss soil after the general expulsion. This was a simple, rectangular, mostly wooden building with a slightly bowl-shaped roof. It was replaced by a new synagogue in 1847. The synagogue has been restored several times - 1948, 1983/84 (exterior restoration) and 1995/97 (interior restoration) and has been preserved to the present day. It is mainly used for cultural events and weddings. The building is listed as a Heritage Site of National Significance.

Lengnau is the home of Schweizerisches Israelitisches Alten- und Pflegeheim Margoa, formerly known as Schweizerisch-israelitisches Altersasyl, a retirement kosher home established in 1903 with a donation from the Guggenheim family. The hall of the home becomes a prayer room on Shabbat - also for Jewish people who live in the area, as services are only rarely held in the synagogues of Lengnau and Endingen.  

ארגאו Aargau

קאנטון בצפון שוייץ.


בימי הביניים התגוררו בחבל-ארץ זה כמה משפחות יהודיות אולם החל במאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19 היתה ארגאו המקום היחיד בשווייץ שהותר בו יישוב-קבע של יהודים. הם התגוררו בערים אנדינגן ולנגנאו והיו חלוצי האמאנציפאציה היהודית בשווייץ. בפרנסתם הוגבלו לרוכלות, לתיווך ולמסחר הבקר ונשאו בעול מסים מיוחדים. הרפובליקה ההלווטית ביטלה את המיסוי המפלה ב-1798, ואף העניקה לתושביה היהודיים זכויות מגורים ובעלות על נכסי דלא ניידי, אך אלה בוטלו בחוק היהודים משנת 1809. ב- 1824 הוסדר מעמדן של הקהילות. מועצת הקאנטון העניקה אזרחות ליהודים ב-1862 ונאלצה לחזור בה לאור ההתנגדות העזה בכלל האוכלוסיה; את זכויות האזרח השיגו רק ב- 1878, לאחר התערבות הפארלאמנט הפדראלי.

בגלל הגירה פנימית למקומות אחרים בשווייץ ירד מספר היהודים בארגאו. מ-1,562 ב-1850 ל-990 ב-1900 ולכדי 500 ב-1950. בלנגאו קיים מאז 1903 מושב זקנים יהודי ובית-כנסת ישן. ב-1960 התגוררו בארגאו כ-400 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רפאל ריס

Raphael Ris (aka Raphael Ries) (1728-1813), rabbi and kabbalist, born in Hagenthal-le-Bas, Alsace, France, the son of Abraham Ris. He studied in Ribeauville in Alsace and in Frankfurt am Main, Germany. After 1768 he served as teacher at the yeshiva of Bouxwiller, and after 1784 he was head of the yeshiva in Hagenthal-le-Bas. In 1786 he moved to Switzerland serving as rabbi of the Jewish communities of Lengnau and Endingen until his death in 1813. He was succeeded in this last position by his son, Rabbi Abraham Ris) (c.1763-1834).  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
ריס
RIESS, RIES, RIESMAN, RIESE, RIESSER, RIESSNER, REESE, RISSLER, RISLER, RIS, RISS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות גם ממשפחת השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת יכולים להיות קשורים בעיירה בשם ריס הסמוכה לעיר פסאו, גרמניה, או באיזור בשם ריס המשתרע בין בוואריה לווירטמברג, גרמניה.

מצד שני, ריס הוא מונח גרמני שפירושו "אשד מיים", הקשור בהפעלת מנסרת עצים. מכאן אפשר להסיק בחלק מן המקרים שם המשפחה הזה היה במקור כינוי שנגזר מעיסוק ואומץ ע"י סוחר עצים.

שמות המשפחה האלה יכולים להיות קשורים גם במילה הגרמנית ריזה, שפירושה "ענק". מונח זה יכול להיות קשור בבית המכונה "אצל שלט הענק", אשר מתועד ברובע ה יהודי בעיר פרנקפורט אם מיין, גרמניה, בימי הביניים.

משפחה יהודית בשם ריס מתועדת בווינה, אוסטריה, בשנת 1603. אחד הצאצאים שלה הוא הפיזיקאי פטר תאופיל ריס (1879-1804), חבר האקדמיה הפרוסית למדעים. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ריסר כוללים את הפוליטיקאי והסופר הגרמני גבריאל ריסר (1863-1806). אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודיריזה כוללים את הרופא האמריקאי יליד גרמניה ולתר ריזה.
אברהם ריס

Abraham Ris (aka Abraham Ries) (c.1763-1834), rabbi, born in Hagenthal-le-Bas, Alsace, France, the son of Rabbi Raphael Ris (1728-1813). He served as rabbi of the Jewish community of Mühringen in Wuerttemberg, Germany, from 1793, and then as regional rabbi of a number of communities in the Black Forest region. In 1812 he moved to Switzerland, where he first became assistant rabbi in Lengnau, and then, following his father death, he was appointed rabbi of the Jewish communities of Lengnau and Endingen, a post he held until his death. From 1819 he was chief rabbi in Endingen.

אגז'נטל-לה-בה

Hagenthal-le-Bas

In German: Niederhagental 

A commune in the department of Haut-Rhin in the historical region of Alsace, France. Hagenthal-le-Bas was annexed by Germany between 1871-1918

The beginnings of the Jewish community of Hagenthal- le-Bas date to the 17th century. In 1689 there were 12 Jewish families in the village. Their number increased to 41 in 1766. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Hagenthal-le-Bas 67 families with a total of 360 people. In 1846 there were 452 Jews living in village. This number remained unchanged during the middle decades of the 19th century with 453 Jews recorded in 1861, but declined during the second half to 321 Jews recorded in 1871, then 93 in 1905 and 71 in 1910. After WW I all Jewish inhabitants of Hagenthal- le-Bas left the village.

Until 1910 Hagenthal-le-Bas was the seat of a rabbinate. The first synagogue built at the beginning of the 18th century had to be demolished due to a lack of official approval. Only in 1740 the community was allowed to build a synagogue. The building was enlarged in 1805. The building was damaged during the anti-Jewish riots of the 1848 Revolution. The building was repaired and inaugurated again in 1859. After the dissolution of the community in the 1920s, the synagogue was closed and the building was sold and turned into a workshop. The cemetery, opened in the 18th century, is located on a slope on the eastern edge of the village.

ריבוביליי

ריבוביליי

Ribeauvillé

בגרמנית: Rappoltsweiler / ראפולטסווילר

עיר במחוז או-רן בחבל אלזס, צרפת. בין השנים 1871 -1918 הייתה חלק מגרמניה. 

יישוב יהודי היה בריבוביליי בתחילת המאה ה-14, ונחרב בעקבות גזירות ארמלדר (פרעות ביהודים בשנת 1338) ופרעות "המגיפה השחורה" (1349).

הקהילה התחדשה כעבור עשרות שנים וגורשה וב- 1530 גורשו היהודים מן העיר.

בסוף המאה ה-8ו ישבו בעיר יותר מ-300 יהודים ומספרם גדל והלך במאה ה- 19, אבל מראשית המאה העשרים חלה ירידה הדרגתית, והקהילה חדלה למעשה להתקיים עוד לפני מלחמת- העולם השנייה (ספטמבר 1939).

פרנקפורט אם מיין

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

בוקסווילר

בוקסווילר

Bouxwiller 

בגרמנית: Buchsweiler 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. בין 1781 ל-1918 היה חלק מגרמניה.

בבוקסווילר מתועדת נוכחות יהודית משנת 1322. יהודי המקום מוזכרים בכמה הזדמנויות במאה ה-14, בעיקר בקשר למסים שנדרשו לשלם לרוזני ליכטנברג, בעלי העיירה. בשנת 1689 חיו בבוקסווילר 18 משפחות יהודיות. מספרן עלה ל-31 משפחות בשנת 1725. ב-1807 מנתה האוכלוסייה היהודית 275 נפש, והגיעה לשיא של 353 ב-1851. אבל אחרי המאה ה-19 הלך מספרם והצטמצם בעקביות. היו שם 292 יהודים בשנת 1866, ו-135 ב-1910. במפקד של 1936 נמנו 109 תושבים יהודים בבוקסווילר.

ברחוב היהודים בבוקסווילר היה בית כנסת מהמאה ה-18, שהוחלף בשנת 1844 במבנה חדש שכלל גם מקוה במרתף. בשנת 1767 יסדה הקהילה היהודית ישיבה, בעזרת תרומה מזליגמן פוטלינגן, והיה גם בית דין שפרש את סמכותו גם על יהודי אזור האנאו-ליכטנברג. בבוקסווילר ישבה הרבנות האזורית, שכללה כמה קהילות יהודיות כפריות סמוכות.

רבני הקהילה: מ-1844 עד 1898 כיהן בתפקיד רב הקהילה הרב י. וולף, מחבר התרגום של ספר איוב, אחריו כיהן הרב זינגר מ-1885 עד 1890; הרב נתן נטר מ-1891 עד 1898, ואז התמנה לרב הראשי של מץ; הרב ארנסט וייל עד 1919, ואז נהיה לרב ראשי של קולמר; והרב מקס גוגנהיים, משנת 1920.

הגרמנים כבשו את צרפת ב-1940, וגירשו את היהודים מבוקסווילר לדרום צרפת. מבנה בית הכנסת חולל והוסב למפעל לקופסאות קרטון.

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו ניצולי שואה אחדים אל העיירה והקימו בה חדר תפילה קטן שהיה בשימוש עד 1956. המבנה חודש בשנת 2000 והוסב למוזיאון ליהודי אלזס של בוקסווילר ולמרכז מורשת של יהודי האזור. כתובת המרכז: 62a, Grand Rue, Bouxwiller

לנגנאו

Lengnau 

A village in the district of Zurzach in the canton of Aargau, Switzerland.

First Jewish presence in Lengnau is documented in 1622. At the time and until 1800, Legnau and the neighboring village of Endingen belonged to the Margraves of Baden and during the 17th through 19th centuries these were the only places on the current territory of Switzerland that tolerated Jewish settlements after the Jews were banished from the Swiss confederation. Several Jewish families were brought there under special protection. However, they were forbidden to buy land, own houses or to live under the same roof with Christians.

In 1671 the gulf separating Jews from Christians widened, when a special oath was formulated for all Jews who appeared in the court of justice. Jews were heavily taxed and taken advantage of at every turn. In 1712 the Jews at Lengnau were pillaged by their neighbors. However, a charter was renewed, allowing them to continue living there, which was again renewed in 1728, 1744 and 1760, in spite of the sub-provost’s urgent demands that they be banished. However, when the charter was renewed in 1760, it was on the condition that, “they should not multiply nor allow marriages between poor persons, and that all brides from without should bring with them a dowry of at least 500 gulden,” as well as a further restriction, “that they could neither acquire houses, nor practice usury, nor buy estates, nor discount notes, without the permission of the authorities.” In 1792 a further condition was added, again forbidding Christians and Jews to live under the same roof; and this was the last time that the “Hebrews,” as the Swiss liked to call the Jews, were required to renew the charter.

In 1702, Jacob Guggenheim (a leading figure in Lengnau) stood trial for planting a vineyard without having first received permission. A year later his house was burnt down. Jacob Guggenheim led the fight against unfair taxation and gave speeches to the local government on behalf of Lengnau’s Jews, although they were not heeded. In 1818 Samuel Guggenheim courageously saved two children from a fire. He asked to refuse the reward due him but instead, to be allowed to sell his wares in the area the fire had occurred; however, his request was denied. In 1847 Simon Guggenheim and his wife Rachel and fifteen children (both Simon and Rachel had children from a prior marriage) immigrated to America. Meyer Guggenheim (1828-1905) the paterfamilias of the Guggenheim family in the United States, one of the world's wealthiest families during the 19th and the 20th centuries, was born in Lengnau.

For a long time, the Swiss Jews were not permitted to bury their dead on Swiss soil, but had to take them to an island in the Rhine near Coblenz (Switzerland), called Judenaule (Jews’ Isle). It was only in the middle of the 18th century that they received permission to acquire a joint cemetery situated between Lengnau and Endingen, which has been in use since that time. In 1810 considerable funds were collected for the maintenance of communal schools which were on a par with the Christian schools. By 1850, Lengnau had a Jewish community of approximately 525 members.

During the second half of the 19th century the Jewish population declined sharply as a result of migration to larger cities. In 1920 the number of Jewish inhabitants in Lengnau and Endingen stood at 263, but in 1980 there were only three Jewish families still living in the villages. In 2013 there were about 20 Jews living in the two villages, residents of the Jewish retirement home not included.

During the 17th century and early 18th century prayers were held in a private home. The first synagogue was inaugurated in 1751. the first on Swiss soil after the general expulsion. This was a simple, rectangular, mostly wooden building with a slightly bowl-shaped roof. It was replaced by a new synagogue in 1847. The synagogue has been restored several times - 1948, 1983/84 (exterior restoration) and 1995/97 (interior restoration) and has been preserved to the present day. It is mainly used for cultural events and weddings. The building is listed as a Heritage Site of National Significance.

Lengnau is the home of Schweizerisches Israelitisches Alten- und Pflegeheim Margoa, formerly known as Schweizerisch-israelitisches Altersasyl, a retirement kosher home established in 1903 with a donation from the Guggenheim family. The hall of the home becomes a prayer room on Shabbat - also for Jewish people who live in the area, as services are only rarely held in the synagogues of Lengnau and Endingen.  

אנדינגן, שוויץ

אנדינגן

ארגאו
ארגאו Aargau

קאנטון בצפון שוייץ.


בימי הביניים התגוררו בחבל-ארץ זה כמה משפחות יהודיות אולם החל במאה ה-17 עד אמצע המאה ה-19 היתה ארגאו המקום היחיד בשווייץ שהותר בו יישוב-קבע של יהודים. הם התגוררו בערים אנדינגן ולנגנאו והיו חלוצי האמאנציפאציה היהודית בשווייץ. בפרנסתם הוגבלו לרוכלות, לתיווך ולמסחר הבקר ונשאו בעול מסים מיוחדים. הרפובליקה ההלווטית ביטלה את המיסוי המפלה ב-1798, ואף העניקה לתושביה היהודיים זכויות מגורים ובעלות על נכסי דלא ניידי, אך אלה בוטלו בחוק היהודים משנת 1809. ב- 1824 הוסדר מעמדן של הקהילות. מועצת הקאנטון העניקה אזרחות ליהודים ב-1862 ונאלצה לחזור בה לאור ההתנגדות העזה בכלל האוכלוסיה; את זכויות האזרח השיגו רק ב- 1878, לאחר התערבות הפארלאמנט הפדראלי.

בגלל הגירה פנימית למקומות אחרים בשווייץ ירד מספר היהודים בארגאו. מ-1,562 ב-1850 ל-990 ב-1900 ולכדי 500 ב-1950. בלנגאו קיים מאז 1903 מושב זקנים יהודי ובית-כנסת ישן. ב-1960 התגוררו בארגאו כ-400 יהודים.