חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ישראל בקון

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

תאריך לידה:
1910
תאריך פטירה:
1943
מקום פטירה:
Belzec death camp
סוג אישיות:
חזן/ית
מספר פריט:
215976
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

כשאנוב CHRZANOW

עיר נפה במחוז קראקוב (KRAKOW), גליציה המערבית, פולין.


כשאנוב נזכרת בשנת 1393 כיישוב עירוני בבעלות פרטית. במאות ה-16-14 נודעה כעיר- צומת על "נתיב המלח" שהוליך מקראקוב לשלזיה. עם חלוקת פולין ב-1772 עברה כשאנוב, כגליציה כולה, לשליטת האימפריה האוסטרית. במאה ה-19 חלה בכשאנוב התפתחות כלכלית מואצת בשל קרבתה למכרות עופרת ובדיל ובעקבות הקמתם של מפעלי- תעשייה בעיר ובסביבתה. מאמצע המאה ה-19 נעשתה לצומת תחבורה בדרום מערב פולין.


הקהילה היהודית

סבורים שכמה משפחות יהודיות ישבו בכשאנוב כבר במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 חיו בעיר 60 משפחות יהודיות. גידול נוסף במספר היהודים במקום חל בתחילת המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הקימו יהודי כשאנוב מוסדות קהילתיים במקום, והיו כפופים לקהילת קראקוב. ב-1866 נעשתה הקהילה לעצמאית.

שריפה גדולה שפקדה את כשאנוב בשנות ה-70 של המאה ה-19 נעשתה לציון זמן בתולדות העיר, והיהודים היו מציינים ארועים "לפני השריפה הגדולה" ו"אחרי השריפה הגדולה".

רוב יהודי כשאנוב היו דתיים ומסורתיים, מיעוטם היו חילונים. היו ביניהם חסידים משל צאנז, ראדומסק, בובוב, בעלז, גור, זאלישיץ, קרימולוב, גרודזיסק, הוסיאטין ועוד, שהחזיקו בתי תפילה (שטיבלעך) משלהם, ואחרים שהתפללו בבתי הכנסת הכלליים. כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה היו בעיר וביניהם בית הכנסת הגדול, שבו שימש ר' לייביש מייזלס כחזן ובית המדרש הגדול, שבו שימש כחזן ר' הירש לייב באקון.

הרב הראשון של קהילת כשאנוב היה ר' שלמה בוכנר, הוא כיהן עד מותו בל"ג בעומר תק"פ (1820). במשך עשרים שנה אחרי מותו היה רק דיין בקהילה. בינתיים גדלה השפעת חסידות צאנז בעיר וכהונת הרב נמסרה לידי ר' דוד הלברשטם משושלת רבני צאנז. בזמנו פרצה מחלוקת בין חסידי צאנז לבין חסידי רדומסק; ואחרי מותו בשנת תרנ"ה (1895) כיהנו שני רבנים בכשאנוב. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' מנדל בן ר' נפתלי ובימיו אוחד כס הרבנות בכשאנוב. ר' מנדל ניספה בשואה.

בין שתי מלחמות העולם כיהנו שני ראשי קהילה מחסידי בובוב, דבר המצביע על מעמד החסידים בקרב הקהילה היהודית בכשאנוב. שתי הישיבות הגדולות בעיר היו גם הן של הזרם החסידי: ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק שבראשה עמד ר' חיים טוביאס וישיבת "עץ חיים" של חסידי בובוב שבראשה עמדו ר' זיסקינד גאטליב ור' חיים יעקב וייסבלום.

אף על פי שבשנת 1898 אירעו במקום התפרצויות אנטישמיות ומשפחות יהודיות נמלטו לקראקוב, גדל מספר היהודים בכשאנוב בסוף המאה ה-19 והגיע ליותר ממחצית אוכלוסיית המקום. ב-1900 היו 5,504 יהודי כשאנוב כ-%54 מאוכלוסיית המקום. מחצית חברי מועצת העיר היו יהודים. בבחירות של 1910 ניסו הפולנים, בראשותו של הכומר קאמינסקי, שהטיף למאבק כלכלי נגד היהודים, לפגוע בייצוג היהודים במועצה. השלטונות האוסטרים פסלו את הבחירות, ובבחירות חוזרות בשנת 1912 שוב זכו היהודים לייצוג הולם.

חברות ציבוריות יהודיות; שפעלו למען האוכלוסיה היהודית בכל תחומי החיים, דת ומסורת, סעד ותרבות; החלו להתארגן בכשאנוב בראשית המאה ה-20. קמו חברות כמו "קובעי עתים", "חברה תהילים" ו"מחזיקי לימוד" שיצרו מסגרות לימוד עממיות לתורה ולמשנה. "מחזיקי לימוד" הוציאו לאור עתון " הפועל היהודי הדתי", אירגנו ספריית השאלה לספרים בעברית, פולנית ויידיש, וקיימו תיאטרון חובבים שהעלה הצגות לציבור.

בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש פעל משנת 1902, ב-1903 נפתח בית-היתומים שהוחזק בידי ועד-הקהילה. לצד מוסדות-החינוך המסורתיים פעל גם בית ספר יסודי כללי. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הוקם בית ספר לבנות של "בית יעקב" ובאותה עת גם גדל מספר ילדי ישראל שלמדו במוסדות כלליים. הקהילה הפעילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

ב-5 בנובמבר 1918 פרצו פרעות ביהודי כשאנוב. חנויות נבזזו יהודים הוכו ונפצעו ושני יהודים נרצחו. אלה שניסו לארגן הגנה עצמית פורקו מנשקם בידי לגיונרים פולניים. בשנת 1919 פשטו על העיר חייליו של הגנרל הפולני האלר, אנטישמי מוצהר. הם היכו יהודים ובזזו את רכושם ושיכנו סוסים בבית המדרש.

למעשה במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו יהודי כשאנוב נתונים להתפרצויות אנטישמיות של כנופיות שפעלו בעיר ובסביבתה ושל חיילים פולנים שיחידתם חנתה בסביבה. השלטונות הפולניים לא מנעו פגיעות באוכלוסיה היהודית. גם ב-1935 התפרעה בעיר כנופייה של פולנים, ובית העלמין היהודי חולל.

כשאנוב הייתה בעיקרה עיר של מסחר ומלאכה, אף על פי שבסביבתה היו מכרות של פחם. בימי חמישי בשבוע התקיים יום השוק.

במחצית השנייה של המאה ה-18 עסקו היהודים במלאכות כמו חייטות, כובענות וצורפות. במאה ה-19 התרחבו מקורות-הפרנסה, יהודים סחרו בפרוות ובמזון גם מחוץ לגבולות-המדינה. לקראת אמצע המאה גדל חלקם של יהודי כשאנוב בתעשייה זעירה ובמסחר קמעונאי. החלה להתפתח תעשיית הלבשה, רובה ככולה בידי יהודים. חייטי כשאנוב שהיגרו לימים לברלין הקימו שם את הבסיס לתעשיית ההלבשה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מצאו כמה מיהודי כשאנוב את פרנסתם בשטחי שלזיה העילית שהיו אז בשליטת פרוסיה. מקור פרנסה נוסף ליהודי העיר הייתה חלפנות כספים.

גם תלמידי-חכמים בכשאנוב עבדו לפרנסתם; היו ביניהם חייטים, סנדלרים, בעלי עגלות. נודע ר' משה היכבוים, המגיד שלכשאנוב, שהיה בנו של סנדלר והתפרנס מאפיית עוגות.

המלחמה חיסלה מקורות פרנסה רבים והביאה מצוקה כלכלית על יהודי כשאנוב. ארגונים יהודיים בקראקוב, בקאטוביצה (KATOWICE) ובוינה וכן "ועד ההצלה והעזרה האזורי" שמרכזו היה בקראקוב סייע לקהילה, וניתנו הלואות באמצעות הג'וינט לשיקום מפעלים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים יהודים.

בשנת 1928 נוסדו "הבנק העממי היהודי" ואגודת "יד חרוצים" של בעלי-מלאכה יהודים.

חוג ציוני ראשון בשם "בני ציון" התגבש בכשאנוב בשנת 1893 והחל בפעולה מעשית בשנת 1898, אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897). חבריו הראשונים היו תלמידי בית המדרש, שהסתירו את פעילותם הציונית ממשפחותיהם. הבתים הציוניים הראשונים בעיירה היו בתיהם של ר' לייבל ופאני ציפר ושל ר' מרדכי שאול וחנה שווארצבארט. בניהם, ד"ר שמואל ציפר וד"ר יצחק (איזידור) שווארצבארט, נודעו בפעילותם הציונית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), בתקופה של התבוללות פוליטית ותרבותית. ד"ר ציפר, עורך-דין במקצועו, כיהן כסגן ראש עיריית כשאנוב ולחם למען זכויות היהודים בעירו. ד"ר שווארצבארט קיבל עליו בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) את תפקיד המזכיר הכללי של הועד הפועל הציוני למערב גליציה ושלזיה, ב-1921 נתמנה לעורך העתון הפולני "נובי דז'ניק" (NOWY DZIENNIK), היה ציר ברוב הקונגרסים הציוניים, ובשנות השלושים כיהן בסיים (בית הנבחרים) הפולני.

בראשית המאה ה-20, לצד האירגונים הציוניים, נפתחו בכשאנוב גם סניפי "אגודת ישראל", ה"בונד" (שראשיתו "המפלגה היהודית הסוציאליסטית") והקומוניסטים. בשנת 1908 נפתח בכשאנוב סניף "פועלי-ציון" ותפש מקום מרכזי בפעילות הציונית והחברתית בעיר, אחרי המלחמה התפלג, ואת מקומו המרכזי תפשה תנועת "התאחדות" וארגון הנוער שלה "גורדוניה". בשנת 1912 הוקמו ארגון-נוער "יוגנד" וארגון נשים "יהודית". בשנים 1914-1910 פעל בכשאנוב איגוד "רחל" שהכשיר לעבודה נערות מכל התנועות הציוניות ופעל להפצת הרעיון היהודי-לאומי והציוני בקרב הנשים. במסגרת ספרייה שהקימו הנשים הציוניות בעיר, התקיימה פעילות תרבותית. סניף "המזרחי" בכשאנוב היה פעיל נגד התעמולה האנטי- ציונית ולידו פעלה תנועת הנוער "השומר הדתי".

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בכשאנוב סניפי התנועות הציוניות ותנועות הנוער שלהן. ארגונים אלה ניהלו קורסים לעברית וקיימו ספריות שבמסגרתן הייתה פעילות תרבותית עניפה. בשנת 1928 נוסדה אגודת-ספורט ציונית "מכבי". גם ארגון "ויצו" פעל בעיר.

בשנת 1921 חיו בכשאנוב 6,328 יהודים, %56 באוכלוסייה של 11,392 נפש.


תקופת השואה

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ברחו רבים מתושבי כשאנוב מהעיר וביניהם גם יהודים, רוב היהודים שבו כעבור כמה ימים. ב-4 בספטמבר נכבשה העיר בידי הגרמנים ובו ביום נכלאו יהודים בבית-הכנסת. ב-8 בספטמבר תפסו הגרמנים 30 יהודים מכשאנוב בקרבת טשביניה (TRZEBINIA) והרגו אותם. פליטי כשאנוב שהצליחו להגיע לאזור הסובייטי הוגלו בסוף יוני 1940 לתוך ברית-המועצות.

באוקטובר מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בכשאנוב. תפקידו היה לרשום את האוכלוסייה היהודית, לספק לגרמנים אנשים לעבודות-כפייה, לגבות "קונטריבוציה" (סכום כסף גדול, כביכול תרומה) מהקהילה ולמסור לגרמנים סחורות וחפצים יקרי-ערך. כדי להבטיח ביצוע הוראותיהם, עצרו הגרמנים מדי פעם בפעם בני ערובה מבין הפולנים ומבין נכבדי הקהילה היהודית. צעיר יהודי וצעיר פולני מבין בני הערובה הוצאו להורג בהוראת קצין גרמני בתואנה שבוצעה בעיר פעולת חבלה נגד הגרמנים.

בדצמבר 1939 נגזר על היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. כעת היו נתונים להתעללות הגרמנים ברחובות העיר, בעיקר נפגעו מכך היהודים החרדים. מדי יום ביומו נחטפו יהודים ברחובות עד שמלאה מכסת עובדי הכפייה. הדבר נעשה תוך הכאת יהודים, לעתים עד מוות.

במארס 1940 נשתנה הרכב היודנראט, הצטרפו עסקני-ציבור מלפני המלחמה ובראש הועמד בצלאל צוקר. היודנראט החדש פעל להקל על סבלם של יהודי-המקום בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך, ובסיוע סניף ה-יס"ס (ארגון יהודי לעזרה הדדית) חילק ארוחות חמות. ילדים רוכזו בבית-ילדים, שם היו נתונים להשגחתם של מחנכים ומטפלים. הוקם מועדון- נוער שבו התנהלה פעילות בלתי-פורמלית לחינוך ולתרבות. לצעירים חסרי מקצוע, שלא יכלו להשתלב בעבודה במפעלים, אורגנו קורסים במקצועות טכניים. במקום פעלה גם מרפאה מטעם המחלקה לבריאות של היודנראט. היודנראט זכה להערכה בקרב בני-הקהילה. במשך הזמן הצליח היודנראט לשחד את מפקד המשטרה הגרמני אוברלויטננט שינדלר ומפקדים גרמנים אחרים, ובכך למנוע מעשי אכזריות כלפי היהודים, לפתוח מחדש את בית המרחץ היהודי ולקבל רשיון לתפילה בציבור בימים נוראים.

באוקטובר 1940 נלקחו על-ידי היודנראט המרכזי בסוסנובייץ (SOSNOWIEC) כ-300 צעירים יהודים מכשאנוב למחנות-העבודה גוגולין (GOGOLIN) וסאקראו (SAKRAU) שבשלזיה עילית. כדי למנוע שילוחם של צעירים למחנות-העבודה חיפש היודנראט של כשאנוב מקומות-עבודה בעיר עצמה. לבסוף נמצאה תעסוקה ליהודי כשאנוב בבית חרושת לגומי בטשביניה הסמוכה ובמחצבות הקרובות לעיר.

בסוף 1940 הוצאו יהודי כשאנוב משכונות מעורבות ורוכזו באיזור אחד כהכנה לגיטו. מרכז העיר הוכרז "יודנריין" (נקי מיהודים) ונאסר על היהודים לבוא לשם.

בראשית 1941 עברו בתי עסק יהודיים לידיים "אריות", כלומר חוייבו למנות להם מנהל גרמני. באביב 1941 הובאו לכשאנוב יהודים שגורשו מאושווינצ'ים (OSWIECIM, שם הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ). ב-9 במאי רוכזו יהודי כשאנוב בכיכר שליד הגמנסיה, ונערכה בדיקת אישורים של מקומות-עבודה. מאות יהודים שלא היה בידם אישור נשלחו למחנות עבודה בשלזיה עילית. התנאים במחנות היו קשים. ב-25 במאי נחטפו בעיר מאות יהודים נוספים למחנות עבודה. צעירים רבים התחמקו, והיודנראט המרכזי בסוסנובייץ, שלא סמך על היודנראט המקומי בקיום מלא של צווי הגרמנים, שלח שוטרים יהודים משלו כדי לחטוף אנשים למחנות-העבודה.

בתחילת 1942 נאסרו יושב-ראש היודנראט, בצלאל צוקר, וחברי יודנראט נוספים. הם נחקרו באכזריות, הואשמו באי-ציות להוראות ובחבלה ונשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

בסוף אפריל 1942 הוצאו להורג בתלייה, בככר העיר לעיני כל היהודים, שבעה מיהודי כשאנוב באשמת "הברחת מזון". בתחילת מאי אותה השנה נשלחו יהודים נוספים לאושוויץ. אחר כך נערכו אקציות נוספות לגלוי "עברייני מזון", אלו שנתפשו נשלחו גם הם למחנה ההשמדה אושוויץ.

באקציה ב-30 במאי 1942 נערכה סלקציה (מיון) במקום שבו רוכזו יהודי העיר. במהלכה הם חולקו לשלוש קבוצות: האחת נשארה לעבודה בעיר, השנייה נשלחה למחנות-עבודה והשלישית, שכללה כ-3,000 איש, רובם קשישים, חולים, נשים וילדים, שולחה לאושוויץ. ביוני אותה השנה הוצאו קבוצות נוספות למחנות-עבודה. ובסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942 שוב שולחו מאות מיהודי כשאנוב לאושוויץ.

בספטמבר 1942 הוקמו בעיר בתי-מלאכה, שכונו בפי היהודים "שופים", בהם מצאו תעסוקה יותר מ-1,000 איש. שרידי הקהילה עשו הכל כדי לעבוד ב"שופים", בתקוה להינצל ממשלוחים לאושוויץ. עד פברואר 1943 נעשו ה"שופים" למקום-הריכוז היחיד של היהודים.

באמצע פברואר 1943 שוב רוכזו יהודי העיר למיפקד; בעקבותיו שולחו רבים לאושוויץ. כ-550 איש, בעיקר גברים, נשלחו למחנות-עבודה במרקשטאד (MARKSTADT). כאשר נשלחה קבוצה נוספת לאושוויץ הוכרזה כשאנוב "יודנריין". בעיר נותרו רק כמה יהודים שהכינו להעברה לגרמניה את הרכוש שהותירו היהודים. כשסיימו את מלאכתם גורשו לגיטו סוסנובייץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


בתום המלחמה (1945) נשארו בחיים רק כמה מאות מיהודי כשאנוב, מהם 300 ששהו בברית- המועצות ואחרים ששבו מהמחנות לעבודת כפייה או ששרדו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. כ-15,000 יהודים שעברו את כשאנוב בימי המלחמה ניספו במהלכה. מספר זה כולל פליטים משלזיה עילית, מקטוביץ, אושבייצ'ים, טשביניה ועיירות קטנות סמוכות לכשאנוב.

בשנים יותר מאוחרות עזבו אחרוני היהודים את המקום .

ב-1948 יצא לאור "ספר כשאנוב" של מרדכי בוכנר ביידיש. ב-1989 הודפס בתרגום לאנגלית בניו יורק. אחר כך תורגם מאנגלית לעברית ויצא לאור בישראל בשנת 1994 בידי ארגון יוצאי כשאנוב בישראל.

בעיר נותר בית העלמין היהודי שנבנה באמצע המאה ה - 18 ופעל עד למלחמת העולם השנייה . בזמן המלחמה ואחריה הוא הוקטן כמה פעמים והשטח שלו הנוכחי הוא 1.71 האקטר . בבית העלמין יש כ - 3000 מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1802 של לאה בת יוסף .
המקום נעול והמפתח נמצא אצל השכנים . ניתן לבקר בבית העלמין לאחר תאום מוקדם .

ביום 18.2.2009 הוענק בעיר אות חסיד אומות עולם לזוג הפולני וולריה ויוזף טרמבץ , שהחביאו בזמן השואה והצילו את היהודי פינקוס יעקובוביץ .

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

קולבושובה

Kolbuszowa

שמות נוספים: Kolbishov / קולבישוב; ביידיש: קאלבאסאוו או קולבושוב

עיירה ובירת נפת קולבושובה במחוז פודקרפאטי, פולין.

קולבושובה מוזכרת לראשונה בשנת 1503 בתור יישוב השייך לנסיכות סנדומייז'. בשנת 1590 היישוב קיבל זכויות עיר. קולבושובה יושבת על צומת הדרכים המחברות את העיר ראדום דרך ז'שוב מזרחה ללבוב ודרך סנדומייז' דרומה אל הונגריה. העיר נודעה בזכות תעשיית העץ, הנגרות, הנפחות והמסגרות. ב-1652 נפגעה העיר במגפה וכעבור שנים אחדות סבלה מהרס בזמן הפלישה השוודית (1660-1655). ב-1700 אושרו מחדש זכויות העיר של קולבושובה. העיר קיבלה פטור ממיסים למשך 12 שנה, בעלי מקצוע הורשו להתאגד בגילדות וגם ניתנה הרשות לכל הרוצה בכך להתיישב בעיר. ב-1772, לאחר החלוקה הראשונה של פולין בין המעצמות השכנות, קולבושובה סופחה לאימפריה האוסטרית. בשנת 1852 פרצה בעיר שרפה גדולה אשר כילתה את רוב בתי העץ של היישוב. ב-1867 קולבושובה קיבלה מעמד ש עיר נפה. הנפה כללה את העיירות סוקולוב ((Sokołów Małopolski, מיידאן Majdan Królewski)), ו-59 כפרים. כעיר נפה המקום התפתח במהירות, הוקם בית ספר, תחנת מכבי האש וקופת הלוואות קואופרטיבית. ב-1904 שוב נפגעת העיר משרפה גדולה. במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) קולבושובה נכבשה על ידי הצבא הרוסי אשר החזיק בה משך כמה חודשים ולאחר מכן המקום חזר לשליטת האוסטרים והגרמנים. בתום מלחמת העולם הראשונה ב- ,1918 קולבושובו נכללה בשטחה של פולין העצמאית.

היהודים בקולבושובה

היהודים התיישבו בקולבושובה בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, בעקבות ההכרזה על חופש ההתיישבות בעיר לכל המעוניין בכך. היהודים שילמו מיסים לפי מקום מגוריהם בדומה ליתר התושבים. תחילה הוגבלו היהודים להתיישב רק בפרברי העיר, אך עם הזמן היהודים הורשו להתיישב בכל מקום, כולל במרכז העיר. היהודים סחרו במוצרי העץ ושיווקו רהיטים שיוצרו בעיר. בין היהודים היו גם נגרים ובעלי מקצועות אחרים, כגון חייטים, סנדלרים, אופים, קצבים, נפחים, מסגרים, ספרים ועוד. בנת 1736 היו ברשות הקהילה בית כנסת, מקווה ובית עלמין. מאוחר יותר גם הוקם בית חולים.

בשנים 1760-1745 כיהן בקהילה כרב אב"ד הרב ישעיהו, ואחריו עד שנת 1782 בנו הרב יצחק. אחריו עד 1785 כיהן הרב יוסף. ב-1788 נבחר כרב הקהילה הרב אברהם יהושע השיל המכונה "אוהב ישראל", אשר כיהן עד 1800. אחריו כיהן בקולבושובה הרב דוד "מגיד" ב"ר מאיר הכהן, מתלמידיו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב. רבה של העיר משנת 1804 ועד שנת 1834 היה הרב יעקב הורביץ ממעליץ (Mielec). ב-1835 הוכתר כרב העיר ר' יחיאל (המכונה ר' רוחליש), בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבושובה עד 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבושובה עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל, ואחריו בא ר' ליבוש, בנו של רוחליש. רוב התושבים היהודים בקולבושובה השתייכו לחסידות רופשיץ (Ropczyce).  

בשנת 1747 הקהילה מנתה 166 איש ובשנת 1765 הקהילה אשר כללה גם את היהודים תושבי הכפרים בסיביבה מנתה 677 נפשות, מתוכם בעיר עצמה התגוררו 542 יהודים. בתחילה הקהילה הייתה כפופה לקהילת אפתא-אופטוב (Opatów).  ב-1792 ילדי היהודים למדו גם בחדרים וגם בבתי הספר הכלליים שבהם לימדו בשפה הגרמנית (Jüdischdeutscheschulen).

ב-1870 הקהילה ביחד עם הכפרים אשר בסביבתה מנתה 2,140 יהודים. ב-1825 נבנה בית כנסת מאבן, ובשנת 1870 פעלו במקום שני בתי כנסת. בשנת 1886 מועצת העיר אישרה את הסמל ואת הדגל של העיר. סמל העיר מציג ידיים שלובות, מעליהן צלב זהוב ותחתן מגן דוד כסוף על רקע בצבע תכלת. סמל העיר סימל את היחסים הטובים שהתקיימו בין היהודים ולבין הקתולים בעיר. החל מ-1867 היהודים השתתפו במועצת העיר וכיהנו בתפקיד סגן ראש העיר.

ב-1900 הקהילה מנתה 2,076 יהודים מתוך 3,260 כלל התושבים בעיר (63,68%). מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מביאה סבל רב לאוכלוסייה היהודית של האזור. עם פרוץ הקרבות היהודים נמלטו מפחד הכובש הרוסי. אלה שנשארו במקום סבלו מאוד בגלל הטרדות של הקוזקים הרוסים. אולם גם לאחר שהגרמנים והאוסטרים כבשו בחזרה את האזור הסבל נמשך. מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הדרדר. בשנה האחרונה של המלחמה התפרצו במקום מגפות הכולרה והטיפוס שנמשכו מספר חודשים.

רשימת היהודים אשר כיהנו ב-1917 כחברי וועד מועצת הנפה: יעקב אקשטרן, דוד גרינשטיין, סלומון גולדסאלר, הרש הופר, פייבל קרפיול, זליג לאופר, משה נוסבאום, סלומון נוסבאום, דר' ווילהלם רבינוביץ', חיים ראפפורט, מנדל שפיכמן, חיים טאנגר, סלומון ווייס, הנריק וולפה, הרש צוקרמן.

בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 כוננה הרפובליקה הפולנית העצמאית. עם קבלת העצמאות, בין נובמבר 1918 לאוגוסט 1919, עבר על בפולין גל של פרעות ביהודים אשר הואשמו בשיתוף פעולה עם האוסטרים או הרוסים אשר שלטו עד אז בחלקים גדולים של פולין. לפי הדו"ח שחיברה וועדת חקירה בראשותו של הנרי מורגנטאו מארצות הברית ב-3 באוקטובר 1919, בפרעות האלה נהרגו בכל שטחי פולין כ-300-200 יהודים. בקולבושובה אירעו פרעות ביהודי המקום בחודש מאי 1919. בסיוע אירגוני היהודים באמריקה ובפרט של ארגון הג'וינט השתקמה במעט הקהילה בקולבושובה.

מסוף המאה ה-19 ובין שתי מלחמות העולם התקיימה ביישוב פעילות תרבותית, פוליטית וציונית ערה. נוסדו במקום סניפים של "חובבי ציון", "אגודת ישראל", "המזרחי" ו"פועלי ציון". כמן כן, פעלו קיבוצי הכשרה של "הנוער הציוני" ו"בית"ר", אשר הכינו את הנוער לעליה לארץ ישראל. ביישוב נפתח תלמוד תורה "עץ החיים" עבור האוכלוסייה הדתית, ולמדו בו 250 תלמידים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נרשמו קהילת קולבושובה והסביבה 1,743 יהודים אשר  היוו למעלה ממחצים תושבי המקום. הרעת המצב הכלכלי הביא להגירה של יהודים אל ערי פולין האחרות, לארצות אמריקה ולארץ ישראל. בעיר פעלו מספר מוסדות פיננסים, ביניהם "הבנק לקרדיט", "קופת הלוואות לעם", "התאחדות לאשראי", "החברה לקרדיט וחיסכון", הקופה של איגוד הסוחרים, וקופת "גמילות חסדים". כמן כן, הוקמו חברות לעזרה הדדית, כגון "לינת צדק" ו"ביקור חולים". היהודים היו מעורבים בחיי העיר בכל התחומים. בעיר היו 67 בתי מלאכה בבעלות יהודים, 44% מהם היו בענף ההלבשה, 26% בענף המזון ו- 7% בענף עיבוד עורות. בין בעלי המלאכה היו פחחים, מסגרים, כובענים, עובדי דפוס, ספרים, חייטים וסנדלרים, ספרנים, אופים וצלמים. היהודים עסקו במסחר זעיר וברוכלות, היו בעלי טחנת קמח, וגם סחרו בעץ, בסוסים ובבקר, בתבואות, בקמח ובדים, בביצים ובמוצרי צריכה שונים. היהודים היו בעלי מסעדות, בתי מלון וחנויות לממכר בירה ואלכוהול. בבבעלותו של בצלאל אורגל היו טחנת קמח ומנסרה. 34% מיהודי קולבושובה היו שכירים.

ב-1939 התגוררו בקולבושובה 1,756 יהודים וביחד עם הכפרים בסביבתה הקהילה מנתה כ-2,500 יהודים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. לאחר קרבות קשים ב- 9-8 בספטמבר 1939, הצבא הפולני נסוג וב-9 בספטמבר בשעות הערב הגרמנים נכנסו לקולבושובה. צבא פולין איבד מעל ל-100 חיילים, נפצעו כ-300 ונפלו בשבי כ-600 פולנים. 30 אזרחים נהרגו כתוצאה מהקרבות. כנקמה על האבדות הרבות שלהם וההתנגדות הקשה של הפולנים, הגרמנים שרפו כ-300 בתים בעיר. מיד החלו החטיפות של יהודים לעבודות כפייה ומעשי שוד של הרכוש היהודי. ההתעללות החביבה על הגרמנים הייתה גזיזת הפאות והזקנים של היהודים. הגרמנים רצחו במקום כ-40 יהודים.

לאחר פלישת ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר 1939 הייתה אי בהירות לגבי  לאיזה איזור כיבוש משתייכת קולבושובה: חלק משטח הכיבוש הסובייטי או שהיא תהיה תחת הכיבוש הגרמני. חלק מצעירי היהודים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי. הגרמנים בעצמם גירשו חלקי אוכלוסייה אל אזור הסובייטי. בסופו של דבר הסובייטים נסוגו מאזור לובלין וקולבושובה נשארה תחת הכיבוש הגרמני. ב-26 באוקטובר 1939 בשטחי הכיבוש הגרמני של פולין שלא סופחו לרייך השלישי הוקם הגנרלגוברנמון. היהודים הוגבלו בתנועה מחוץ ליישוב, חויבו לענוד על הזרוע סרט שרוול עם מגן דוד, היהודים חוייבו לעבוד בעבודות כפייה מגיל 12. לאחר שוך הקרבות של ספטמבר 1939 חלק מהבורחים לצד הסובייטי חזרו לעיר. לעיר הגיעו גם קבוצות של פליטים יהודים ממחוזות אחרים בפולין. ב-11בנובמבר 1939 הגרמנים הקיפו את העיר, פשטו על בתי היהודים והחרימו סחורות, רכוש ודברי מזון. בסוף ינואר 1940 הוקמה בקולבושובה משטרת עזר, ה"זונדרדינסט", שאליה גויסו אוקראינים, פולנים וגרמנים משלזיה. הם בזזו והתעללו ביהודים ומדי יום יום נהגו לחטף כ-250-150 יהודים לעבודות כפייה.

במרץ 1940 הוקם בקולבושובה יודנראט ובראשו הועמד הרופא לאון אנדרמן. עם חברי היודנראט האחרים נמנו יהושע נוטוביץ', הירש גבירץ, לייבוש זאלשיץ, ישעיהו דוד לישה, שלום אייכהייזיקר, דן הר, ראובן ווינטר, יוסף נוסבאום, משה רוזנבוים, בועז פאייר, לייב לאמפל.

אחד מתפקידי היודנראט היה לספק מדי יום 200-150 עובדי כפייה. היודנראט ערך רשימות של נשים וגברים והיה מודיע להם מתי ואיפה עליהם להתייצב לעבודות. העשירים היו מתחמקים מהעבודות ומשלמים לנזקקים כסף כדי להתייצב במקומם. השכר היומי על עבודת הכפייה היה בדרך כלל ככר לחם. כספק המזון ליהודי קולבשובה מונה נפתלי זאלשיץ. הוא קיבל אישור תנועה חופשית בכל שטחי הנפה והיה רשאי לנסוע לז'שוב ולהביא משם את המזון המוקצב ליהודי קולבושובה. הוא ניצל את תפקידו ובסיכון רב הבריח כמויות מזון גדולות יותר וגם סחורות שקנה בשוק השחור. כמוהו נהגו לא מעט מסוחרי המקום אשר סחרו עם הכפרים בסביבה וגם עסקו בשחיטה חשאית ובשיווק הבשר. העיסוק בהברחות ובשחיטה היה מסוכן אך גם מקור להתעשרות, במיוחד של הקצבים. עם הזמן הגרמנים דרשו מחברי היודנראט תשלומי שוחד וכופר לשיחרור אנשים ממאסר, אנשים חטופים, בתמורה להקלות למיניהם או להפסקות הביזה. בפברואר 1940 הגרמנים עצרו את כל הקצבים ושחררו אותם בתמורה לתשלום כופר גדול. בפסח 1940 (חודש אפריל) היודנראט, בעזרת ארגון הגוינט סיפק 1,000 ק"ג מצות לכ-1,800 יהודי קולבושובה והפליטים. היודנראט גבה תשלומי חובה מהאוכלוסיה למימון המשכורות, שירותי הדת והשרותים הסוציאליים עבור האוכלוסייה הנזקקת. באפריל 1940 נפתחה גם מרפאה לעניים שבה דר' אנדרמן העניק טיפולים במשך שעתיים ביום והג'וינט סיפק את התרופות הנחוצות ביותר. בשלב זה היהודים עוד המשיכו להתגורר בבתיהם ולעיתים כדי להתקיים היו מוכרים חלקי רכוש לשכיניהם הפולנים.

ב-מאי 1941 הובאו לקולבשובה יהודים ממאידאן קרולבסקי (Majdan Królewski). ביוני 1941 פורסם צו בחתימתו של הקומיסר ואלטר טברדון (Walter Twardoń), גרמני משלזיה, אשר חייב את יהודי קולבושובה אשר התגוררו בסביבות הרינק לעבור אל גטו ז'שוב. ב-13 ביוני 1941 הוקם גטו עבור יתר היהודים ברובע קונטי (Kąty), בשטח הקטן שבין הרחובות טארגובה, זיילונה ופייקארסקה. זאת הייתה שכונה ענייה שעד אז התגוררו בה 800 איש. מעל אלפיים יהודים הוכרחו לעבור ולהצטופף במקום הזה. החנויות של היהודים ברינק נמסרו לפולנים. מעבר היהודים לגטו היה צריך להתבצע תוך יומיים. לא כל היהודים הספיקו לארוז ולעבור מקום. בגלל אי קיום הצו אנשי היודנראט הוענשו ופוטרו, הגרמנים אסרו 26 איש, רוב חברי היודנראט. האסירים הוחזקו במרתף בניין הקהילה. גם דר' אנדרמן נאסר. לפי אחת הגרסאות הם הואשמו בתמיכה ב"קומוניזם". כעבור יומיים הורכב יודנראט חדש שבראשו הועמד פאשק רפפורט (Paszek Rapaport) שגם הוא היה בין האסורים. חברי היודנראט החדש היו: דוד גרסטל, הנריק מונד, אהרון יהושע שטרייטר, יחזקאל גולדקלאנג, יהושע דוד לישה, שמחה רובין, שמחה גבירץ. נפתלי זאלשיץ המשיך בתפקידו כספק המזון. פאשק ראפפורט הצליח לשחרר תמורת כופר 10 מהעצורים. יתר האסירים נשלחו כעבור כמה שבועות למחנה הריכוז אושוויץ. תוך זמן קצר הגיעו לקולבושובה תעודות הפטירה שלהם.

משרד היודנראט הקודם נותר מחוץ לגטו. עזרת הנשים של בית הכנסת שברחוב פייקארסקה הופקעה עבור המשרד של היודנראט. בבתי הגטו לעיתים הצטופפו חמישה עשר-שישה עשר איש בחדר. בגלל הצפיפות שהייתה בגטו גם אולם בית הכנסת שימש למגורים. הגטו הופרד מיתר חלקי העיר בגדרות עץ וגדר תייל, כל היוצא ממנו ללא היתר נענש בחומרה. המזון הוברח מחוץ לגטו. הגרמנים החלו לדרוש תשלומים גבוהים, גם בזהב. אי עמידה בתשלום במועד הייתה מלווה באיומי עונש מוות לחברי היודנראט. היודנראט, בעזרת ה"יס.ס", האירגון היהודי לעזרה הדדית מקרקוב, והג'וינט פתח בבניין של בית המטבחיים לשעבר מטבח אשר סיפק ארוחה אחת ביום עבור העניים ביותר. היודנראט גם פתח בית ספר יסודי עם שפת ההוראה ביידיש. בגטו החלו להתפשט מחלות. היהודים המשיכו לעבוד בעבודות כפייה, בחורף בניקוי הרחובות משלג ובאביב בהסדרת החופים של נהרות הניל וקולבושובקה. קבוצות של צעירים מקולבושובה עבדו גם במחצבות ליפיה ליד נובי סונץ' (/ Nowy Sącz Lipie). כ-80 אנשים שולחו לעבוד במחנה פוסטקוב ליד דמביצה (Postków k. Dębica ). צעירים אלה קיבלו חבילות מזון וביגוד שנשלחו ע"י הקהילה. בפבראור 1942 הגרמנים הקימו את משטרת הסדר היהודית בפיקודו של יוסף רפפורט. המשטרה היהודית ליוותה את קבוצות הפועלים לעבודות, שמרה על הסדר בחלוקות המזון ושמרה על שערי הגטו. לעיתים הגרמנים דרשו מהיהודים כופר וקנסות גבוהים. כדי להבטיח תשלום הקנסות נחטפו בני ערובה ברחוב. כשהיהודים לא הצליחו לשלם את הקנסות בני הערובה נרצחו ונקברו בקברי אחים בבית העלמין. אם לסכום הקנס הנדרש חסרו 25% אז רבע מחברי היודנראט היו צפויים להרצח.

באביב 1942 הגרמנים החלו לרכז קבוצות יהודים מכל האזור בגטו ז'שוב. ב-7 באפריל 1942 בחול המועד פסח, הגיעו לקובושובה כמה אנשי ס.ס, שקודם לכן רצחו בגלוגוב (Głogów) כמה מנכבדי היהודים, ודרשו מהיודנראט כסף ודברי ערך. לאחר שקיבלו את  מבוקשם הם עזבו. למחרת היום דרשו גם הז'נדרמים המקומיים מהיודנראט 5 ק"ג זהב ככופר ואיימו בהוצאה להורג של 15 איש אם לא תענה דרישתם. גם הכופר הזה שולם. אולם כבר ב-28 באפריל אנשי הגסטאפו מז'שוב אסרו 22 איש ללא כל אשמה ברורה והוציאו אותם להורג. בין הנרצחים היו יהודים מהוטה קומארובסקה (Hura Komarowska) ומביישיאדקה (Biesiadka). אנשי חברת קדישה חויבו לקבור אותם בקבר אחים בנובה ווייש (Nowa Wieś).

חברי היודנראט של קולבושובה אשר חיפשו דרך להציל את הקהילה האמינו שבעזרת עבודה לטובת הרייך השלישי הם ידחו את רועה הגזירה. בשטח הגטו, בבניין בית הכנסת, נפתחו סדנאות של חייטים, סנדלרים, פחחים וכורכי ספרים. הסדנאות צויידו במיכון שנמצא אצל יהודי הגטו. מנהל הסדנאות היה יאנצ'י ראפפוט, אחיו של היו"ר ביודנראט. מספר השבועות שעברו מבלי שהגרמנים ערכו אקציות בגטו שיכנע את היהודים שהם הצליחו לדחות את רוע הגזירה.

המצב השתנה ביוני 1942. בסוף החודש הזה הגרמנים החלו בחיסולו של גטו קולבושובה. ב-24 ביוני יחידות ס.ס. והז'נדרמריה הקיפו את הגטו. ליהודים הותר לקחת איתם את רכושם למעט רהיטים. חברי היודנראט החליטו לאפות לחם עבור המיועדים לפינוי. ב-25 ביוני בשעה 13 היהודים החלו לפנות את גטו קולבושובה. הגרמנים גייסו בכוח כ-100 עגלות מהכפריים עבור הכבודה של היהודים. האנשים הלכו ברגל בקבוצות גדולות לז'שוב. בסוף הטור הלכו חברי משטרת הסדר וכמה משפחות של חברי היודנראט. בגטו נשארו 3 יהודים (ללא המשפחות) בעלי מלאכה אשר עבדו עבור המשטרה המקומית. קבוצה של 250-210 יהודים חולים וזקנים שלא יכלו ללכת הושארה מאחור, נרצחה במקום ונקברה בנובה ווייש (Nowa Wieś k. Kolbuszowej). ב-28 ביוני הקומיסאר טברדון החליט להחזיר קבוצת של כ-100 יהודים צעירים מז'שוב לקולבושובה כדי למיין ולסדר את מה שנשאר מהרכוש היהודי. קבוצה של 37 איש מהצעירים האלה, כששמעו שפולנים חוייבו לחפור בורות וגם מה היה גורלם של הזקנים והחולים שנשארו במקום, ברחה מהגרמנים ואנשיה ניסו להגיע להונגריה. הנותרים הוחזרו לגטו בז'שוב.

חלק מיהודי קולבושובה נשלחו מז'שוב למחנה עבודה ביישיונקה (Jesionka), שם רובם מתו מרעב או נרצחו. ביולי 1942 רוב יהודי קולבושובה נשלחו ביחד עם יושבי גטו ז'שוב למחנה ההשמדה בבלז'ץ.

 

לאחר השואה

קולבושובה שוחררה על ידי הצבא הסובייטי ב-5 באוגוסט 1944. מהקהילה הגדולה ניצלו 9 יהודים במחנות ובמחבואים אצל השכנים הפולנים. הקהילה היהודית לא התחדשה

בית הכנסת הישן אשר נבנה בשנת 1736 נהרס על ידי הגרמנים ב-1939. בניין בית הכנסת  ברחוב פייקארסקה 19 שופץ ולפי החלטת מועצת העיר פועלים בו מחלקת החינוך האזורית, אולם קונצרטים והמוזיאון העירוני המציג את ההיסטוריה של המקום.

בית העלמין היה מוזנח במשך שנים. בשנת 1989, בעזרת הקרן של משפחת ניסנבאום, בית העלמין עבר שיפוץ והגדר תוקנה. בשטח בית העלמין נמצאו כ-210 מצבות או חלקי מצבות. ב-2002 יאצק פרושיק (Jacek Proszyk) רשם ותיעד בפרוטרוט את כל המצבות.

ב-2010 חברת " אוהל צדיקים" בנתה מחדש את אוהל הצדיק והקימה מצבה על קברו של הרב אברהם אהרון ב"ר יקותיאל טייטלבאום מסיגט, רומניה. בבית העלמין נמצא קבר אחים של כ-1,000 יהודים אשר נרצחו על ידי הגרמנים. הקבר מתוארך לשנת 1943. במקום הניחו אנדרטה ועליה לוח זכרון בפולנית: "אזרחי פולין בני הלאום היהודי, קורבנות הטרור הפשיסטי משנת 1943. קולבושובה 1953. אנשי קולבושובה"

ביער של נובה ווייש, על יד קבר האחים הוקמה אנדרטה עם כתובת בפולנית: "במקום המרוחק 100 מטר מפה נרצחו 250 איש בני הלאום היהודי על ידי הרוצחים ההיטלראים. הפשע יזכר לדיראון עולם כקלון לפשיזם הגרמני".

בביתו של בצלאל אורגל ברינק התמקמה בזמן הכיבוש המשטרה הגרמנית. היום ישנה במקום הזה מסעדת "לאסקוביאק". רק מקצתם של שמות הפולנים שעזרו בהצלת היהודים ידועים: הלנה קוטולה (Kotola Helena) אשר הצילה את נורמן סאלסיץ ( Saleschütz ) והסתירה רכוש יהודי שאותו החזירה לבעליהם אחרי המלחמה, הכומר אנטני דונייצקי ( Dunajecki Antoni ) אשר סיפק תעודות טבילה לנורמן סאלסיץ וליהודים אחרים שהתחזו ל"ארים", ופקידת הדואר יאדוויגה בוראקייביץ' (Jadwiga Burakiewicz). שלושתם הוכרו כ"חסידי אומות העולם" ע"י יד ושם.

בשנים 2004-1999 התקיימה בקולבושובה סדרת קונצרטים על שם אחיו של נורמן סאלסיץ, (Szulim Saleschütz) אשר ניספה בשואה. הסדרה התאפשרה בזכות תמיכתו של של פרופ' רינגל מארצות הברית. לאחר מותו ב-2006 הפרוייקט הופסק.

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית


היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

טארנוב Tarnow
(ביידיש טארנע)
עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין. בעבר עיר נפה במחוז קראקוב.

טארנוב נוסדה בשנת 1328, כשחוברו שני הכפרים "טארנוב קטן" ו"טארנוב גדול", וזכתה למעמד של עיר בעלת זכויות מגדבורג (שלטון עצמי). עד לחלוקת פולין והסיפוח לאוסטריה ב- 1772 הייתה עיר "פרטית" בבעלות בתי אצולה שהתחלפו לסירוגין.

יהודים התיישבו בטארנוב במאה ה- 15. ב- 1581 הוענקה להם פריבילגיה ראשונה בידי הנסיך אדוני העיר. פריבילגיות נוספות ניתנו במאה ה- 17, הודות להן הושוו זכויות היהודים לאלה של העירונים, והם קיבלו חופש מסחר ומלאכה והגנת השלטונות על בית הכנסת ועל בית העלמין. במאה ה- 16 הייתה כבר קהילה יהודית מבוססת בעיר. פלישות השוודים במאה ה- 17, המגפות והשריפות החוזרות במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, החריבו את העיר, וזו הצטמצמה לממדי כפר. כדי לשקם את טארנוב התיר השליט, הנסיך סאנגושקו, להרחיב את הבנייה סביב הרחוב היהודי, ואישר התיישבות יהודים נוספים בעיר. ב- 1631 כבר הייתה בטארנוב קהילה עצמאית ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, במפגשים של נציגי "ועד ארבע ארצות", השתתפו אישים מטארנוב. בחירות ראשונות התקיימו בעיר ב- 1787, עם שנוי מעמדה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה.

ב- 1848, בימי "אביב העמים", נאבקו היהודים על שוויון זכויותיהם, ויהודי טארנוב החתימו את תושבי עירם על עצומות שהוגשו לקיסר. במשלחת נציגי הקהילות מגליציה, שיצאה אל וינה, השתתף הרב ישראל רפפורט, אב בית הדין של קהילת טארנוב, מרבניה המפורסמים ומקורב להשכלה. בתקופת הריאקציה שאחרי "אביב העמים" נשללו מהיהודים הזכויות שהוענקו להם, אבל נשמרה הזכות להשתתף במוסדות העיר.

תחת שלטון אוסטריה הרחיבה טארנוב את שטחה פי שבעה, הייתה לבירת האזור, הישוב היהודי שגדל אז כדי 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה, היה גורם מרכזי בפיתוח העיר. חוקת 1867, שהעניקה זכויות ללא הבדל דת ולאום, כללה סעיף שביטל הגבלות על מגורי היהודים בעיר. התגבשה אינטליגנציה יהודית, שהצמיחה, למרות הפער בינה לבין המוני היהודים, פעילי ציבור שייצגו את אחיהם ונאבקו על זכויותיהם, דוגמת יצחק גולדהמר, שכיהן שנים רבות כסגן ראש העיר ועד היום נקרא רחוב על שמו בטארנוב.

בשנת 1869 השתתפו היהודים בכיבוי שריפה שסיכנה את הקתדרלה ועל כך קיבל הרב מכתב הוקרה מהבישוף. הדבר לא מנע כעבור שנה פוגרום ביהודים בחג נוצרי, ורק בהתערבות הצבא גינתה העירייה את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים. יהודים רבים גלו אל פנים אוסטריה והנותרים סבלו מנגישות קשות. 31 מבין נכבדי העדה הוגלו כבני ערובה לפנים רוסיה. היהודים שחזרו לעיר אחרי נטישת הרוסים במאי 1915 מצאו את חנויותיהם ואת בתיהם שדודים.

עם חידוש עצמאות פולין ב- 1918 היו גילויים רבים של אנטישמיות. המצב הכלכלי הקשה הביא לנהירת יהודים מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. טארנוב נמלאה בפרולטריון יהודי. באמצעות קומיסרים שמונו על ידה התערבה הממשלה בהנהגת הקהילות היהודיות. חוק מ- 1928, שקבע את מעמד הקהילות, איפשר בחירות חדשות והקמת הנהגה נבחרת.

התארגנות מוסדות הקהילה החלה במחצית השנייה של המאה ה- 16. קודש בית העלמין בשטח הכפר הסמוך פוגביזדוב (Pogwizdow) שסופח לעיר. במרכז העיר הוקם ב- 1582 בית הכנסת הראשון, בסגנון הרנסנס, נודע כ"בית הכנסת הישן" ("די אלטע שול") והיה מן העתיקים בפולין. בית כנסת חדש נחנך ב- 1908 ועם סיומו היה אחד המפוארים בגליציה. כיפתו נראתה מכל קצות העיר. כמו-כן התקיימו בשבתות בתי תפילה בכל חלקי העיר. טארנוב הייתה מרכז לכמה זרמים חסידיים. חסידי צאנז, חסידי דז'יקוב, חסידי ז'בנוב, סטוצ'ין, בעלז, בויאן ואחרים, ולכל אחד היה "קלויז". בימי חג הגיעו אלפי חסידים מרחבי פולין. טארנוב נודעה כעיר תורה.

הראשון שייצג את הקהילה כלפי השלטונות היה הרב שמואל שמלקה הורביץ, מגדולי התורה בטארנוב, שמונה ראש קהל ראשון ב- 1673. הוא כיהן ברבנות עד מותו ב- 1713. הרב האחרון של טארנוב, מאיר אראק, לפנים רבה של בוצ'אץ', בזמנו הסמכות העליונה בהלכה, כיהן עד פטירתו ב- 1925. מצבות שניהם נמצאות בבית העלמין של טארנוב. אחר כך תיפקד ועד רבנים. אחרון ראשי הקהל, ד"ר אברהם חומט, עלה לישראל אחרי המלחמה.

החינוך בראשיתו היה במסגרת המסורתית של "חדרים" ותלמוד-תורה. עם תחילת השלטון האוסטרי נכפה על הקהילה בית ספר כללי, אבל כמו בשאר ערי גליציה גרמה התנגדות הציבור לסגירתו ב- 1806.

בעזרת קרן של הברון הירש, הוקם בטארנוב בסוף המאה ה- 19 בית ספר כללי והתקיים עד 1914. היו שני בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים. תכנית הלימודים כללה גם השכלה כללית ולימודי שפות. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפתח בית הספר למסחר. גולת הכותרת היו בית הספר העממי והגימנסיה "שפה ברורה". בית הספר העממי נפתח ב- 1923 ופעל עד פרוץ המלחמה ומנהלו היה יצחק ליבליך. ב- 1927 נפתחה הגימנסיה ומנהלה הראשון היה ד"ר זילברפניג (כסיף). ב- 1937, בעקבות הרפורמה בפולין, נפתח ה"ליצאום". ד"ר רוזנבוש, היה המנהל האחרון של הגימנסיה ושל הליצאום "שפה ברורה". הוא נספה בשואה. ב- 1926 ייסד "מזרחי" בית ספר "יבנה" וגן ילדים. בשנות השלושים הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב".

בית החולים, שראשיתו בסוף המאה ה- 16, נפתח מחדש ב- 1842 בבניין משלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבנה מחדש וב- 1928 נפתחה גם מרפאת חוץ. ב- 1913 נפתח בית אבות. אחרי המלחמה הוקם בית יתומים.

הקהילה נשאה בעול העיקרי של פעולות הסעד ותמכה ברבות מחברות הצדקה שהתארגנו בעיר, וביניהן: "ביקור חולים"; חברת "תמיכה לתלמידים יהודים עניים", סניף של החברה "Nadzieja" (תקווה), ששלחה תלמידים חולי שחפת למקומות מרפא. ב- 1928 הייתה גם חברת האקדמאים "Ognisko" (אבוקה) שתמכה בסטודנטים שלמדו מחוץ לטארנוב ונוסדה חברת "צדקה" שהעניקה תמיכה שבועית לנזקקים. בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שהכנסתם לא הספיקה לקיומם קיבלו טיפול רפואי בעזרת "אנשי חסד" והלוואות ללא ריבית מ"קופת גמילת חסד" שנוסדה ב- 1864.


היהודים הראשונים שחיו בטארנוב עסקו בהלוואה בריבית. עם הגידול במספרם במאות ה- 16 וה- 17 התבסס מעמדם, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בהסכם מ- 1670 הוסדרו היחסים בין בעלי מלאכה יהודים לנוצרים. במאה ה- 18 עמדו היהודים בהצלחה במאבק באיגוד בעלי המלאכה הנוצרים, וב- 1740 התחילה התארגנות של בעלי מלאכה יהודים.

בימי השלטון האוסטרי פיתחו היהודים את תעשיית טארנוב והפיצו את תוצרתם ברחבי האימפריה ומחוצה לה. יהודים היו חלוצים בתעשיית הקונפקציה, העור, הנרות,הסבון, משרפות לבנים, מסמרים. הם בנו את טחנת הקמח הראשונה המונעת בקיטור והראשונה המונעת בחשמל, יסדו בית חרושת לציקוריה, היחיד במערב גליציה ואת בית החרושת הראשון לשמנים. יהודי הקים בית חרושת לאלכוהול, אחד משלושת הגדולים בגליציה. אשה יהודיה, רייזל רובין, הקימה מפעל קונפקציה מקומי, שהתפתח לעסק משפחתי רב מימדים. עד למלחמת העולם הראשונה היה ענף הטקסטיל בידי יהודים והוא כלל את כל סוגי הביגוד. אחרי המלחמה הצליח גם להתחרות בתוצרת חוץ. למרות מאבקם של גורמים לאומניים פולנים במסחר ובמלאכה היהודיים התעצם כוחם הכלכלי של היהודים וכבר לקראת סוף המאה ה- 19 שלטו כמעט על כל המסחר והתעשייה.

אלפי פועלים יהודים, שהתרכזו בשכונת גרבובקה הפרולטארית במזרח העיר, הועסקו בתעשייה ביתית ובמלאכה כגון חייטות וכובענות. בשולי העיר חיו גם חקלאים יהודים. יהודים פעלו גם בתחום המקצועות החופשיים, מספר הרופאים ומספר עורכי הדין היהודים במאה ה- 20 היה דומינאנטי בעיר.

בין שתי מלחמות העולם נפגעה כלכלת היהודים, במיוחד ב"משבר גרבסקי" בשנות ה- 20. ענפי מלאכה חשובים, שפירנסו משפחות של מאות פועלים, נותרו עם כמה סדנאות קטנות. התעמולה האנטישמית גברה, הוטל חרם על המסחר עם יהודים, רוכלים יהודים הותקפו. יהודים התארגנו לעזרה הדדית. מועדון של סוחרים יהודים, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, התארגן מחדש, וב- 1933 צירף אליו גם את מייצרי הקונפקציה. ב- 1930 נוסדה "חברה קואופרטיבית לאשראי הדדי" כתחליף לבנקים הממשלתיים שסירבו להגיש עזרה לסוחרים ולתעשיינים היהודים. למרות המשבר הייתה עדיין תעשיית הקונפקציה היהודית בטארנוב הטובה ביותר בפולין, ופירנסה כ- 3000 פועלים.


נציג מובהק של ההשכלה בטארנוב ומראשי הקהל היה מרדכי דוד ברנדשטטר; כתב בעיר את יצירותיו, פירסם ב"השחר" במחצית השנייה של המאה ה- 19 והשתתף בעריכת העתון עם הסופר פרץ סמולנסקין. כתביו האחרונים משקפים את אהדתו ל"חיבת ציון", התנועה שציינה את ראשית הציונות בטארנוב, וקיבלה חיזוק מהפליטים שבאו לעיר בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19.

כבר בסוף המאה ה- 19 פעלו בעיר כמה איגודים ציוניים. ב- 1894 נוסדה אגודת ההתיישבות "אהבת ציון", בראשות ד"ר אברהם זאלץ, והיו לה סניפים גם במקומות אחרים בגליציה. ב- 1897 השתתפו שלשה נציגים מטארנוב בקונגרס הציוני הראשון, ובאותה השנה רכשה האגודה את אדמת "מחניים" בגליל העליון ו- 16 עולים מטארנוב ומכל גליציה היו בין המייסדים. ב- 1902 נוסד האיגוד האקדמאי "בר- כוכבא" והתקיים עד 1919. אגודת "התחיה" ריכזה את עיקר פעילותה בהרצאות ובהשראתה הוקמו אגודות דומות בגליציה. להפצת הרעיון הציוני בקרב הפועלים נוסד האירגון "פועלי ציון" והצטרף אחר כך למפלגת "פועלי ציון" באוסטריה. בין מנהיגי המפלגה היה ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר מטארנוב. ב- 1919, עם מינויו לציר בסיים הפולני, עבר לוארשה ושם נספה בשואה.

בעשור הראשון של המאה העשרים קמה בטארנוב תנועת עלייה מבין יוצאי בית המדרש ושמה "השחר", בראשה שני האחים ברנדשטטר, בניו של ר' יצחק ברנדשטטר מרוכשי "מחניים". שניהם עלו לארץ ישראל, היו מראשוני יבניאל וצאצאיהם עדיין יושבים במושבה.

ארגון ראשון של נשים ציוניות, "מרים" נוסד ב- 1903. ב- 1906 התקיים בטארנוב כינוס אזורי של איגודי נשים ציוניות, וב- 1908 היה בעיר כנס של התנועה הציונית במערב גליציה.

בראשית המאה ה- 20 התארגנה חברת "שפה ברורה" שתרמה להפצת העברית וב- 1918 רכשה בניין ובו התרכזה כל הפעילות הציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמודדה התנועה הציונית בהצלחה בבחירות לקהילה ולמועצת העירייה. ביוזמה ציונית היה שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות לאומיות למפלגה פולנית, התגבש בלוק יהודי-פולני שניצח בבחירות העירוניות. בבחירות 1929 זכו הציונים בעשרה מנדטים במועצת העיר. ב- 1928 התחילה הופעת כתב-עת ציוני Zydowski Tygodnik ("שבועון יהודי") בשפה הפולנית.

ב- 1923 נוסדה "התאחדות", ויחד עם פועלי ציון והציונים הסוציאליסטים יצרו את מחנה "ארץ ישראל העובדת". ב- 1928 נוסד ארגון האקדמאים "אחדות" שהיה מקורב תחילה לציונים הכלליים ובהמשך קיבל את השפעת "התאחדות". בשנות ה- 30 ריכז "השחר" את האקדמאים "הכלל-ציונים".

תנועות הנוער הראשונות אחרי המלחמה היו "השומר הצעיר", "גורדוניה" המסונפת ל"התאחדות" ו"הנוער העברי" בהשפעת הציונים הכלליים, שהיה במרוצת הזמן ל"עקיבא" ול"נוער הציוני". הנוער הבוגר הכלל-ציוני הקים ב- 1932 את "בני ציון" וב- 1938 כונסה בטארנוב ועידה של "בני ציון" ממערב גליציה ומשלזיה. ב- 1933 קמה התנועה החלוצית "דרור" מסונפת למחנה ארץ ישראל העובדת. בטארנוב היה מרכז של תנועת "המזרחי", שכבר ב- 1906 קיים כינוס ראשון בעיר, מסגרות הנוער שלו היו "צעירי מזרחי", "השומר הדתי" ותנועת הבנות "ברוריה". ב- 1921 נוסד סניף "ויצו" והקים ב- 1930 את "ויצו הצעירה". תנועות "בית"ר", "מנורה" ו"מסדה" היו מסונפות לציונים הרביזיוניסטים. ב- 1931 התקיים בטארנוב כנס ראשון של הרביזיוניסטים ממערב גליציה.

בראשית העלייה השלישית עלו מטארנוב כחלוצים לארץ ישראל האחים ואלד, יהודה יערי הסופר ואברהם יערי הביבליוגרף. בעקבותיהם עלו עשרות חלוצים נוספים. כמה תנועות נוער קיימו בטארנוב קיבוצי הכשרה. "עזרה לחלוצים" שנוסדה ב- 1928 תמכה בהכשרתם וקיימה קשר עם המרכזים בארץ ישראל. כדי להאבק בהשפעות האנטי-ציוניות בקרב הפועלים הוקם הארגון "ציונים בעלי מקצוע". ב- 1934, לציון 50 שנות פעילות ציונית, הוצא ספר יובל ונערכו מפקדי תנועות נוער. הספריות בעיר התאחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה לספרייה העממית של "שפה ברורה", על שם המנהיג הציוני ד"ר שמואל שפאן.

החלוץ בתחום הספורט היה המועדון "שמשון" שנוסד ב- 1912 ועסק בהתחלה רק בכדורגל. הוא התאחד עם "מכבי", שנוסד ב- 1916, ואחרי המלחמה פותחו כל ענפי הספורט. קבוצת "שמשון" הייתה אלופת פולין בטניס שולחן בשנים 1939-1933 ובאותה תקופה היה חבר הקבוצה, מילק שיף, אלוף פולין ונציגה בתחרויות בינלאומיות. ב- 1932 השתתף "שמשון" במכביה בארץ ישראל. מאוגד ב"מכבי" ותחת השפעת הרביזיוניסטים היה מועדון "הנוער היהודי הספורטיבי" (.Z.M.S). ב- 1933 הקימו פועלי ציון את "הפועל".

ב- 1920 נוסדה "אגודת ישראל" ואחריה "צעירי אגודת ישראל". ב- 1905 נוסדה מפלגה סוציאליסטית יהודית, שפעלה בקרב הפועלים היהודים, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הציונים בהקמת קבוצות להגנה עצמית. את מקומה ירש ה"בונד", שנוסד ב- 1920, השפעתו הייתה חזקה בקרב הפועלים הותיקים ומנהיגו היה דוד באטיסט. לבונד סונפו תנועת הנוער "צוקונפט" (עתיד), ארגון ילדים "סקיף" וארגון של נשים עובדות. מועדון הספורט של הבונד "מארגענשטערן" (כוכב השחר) כלל גם סקציה לנשים, שעסקו באתלטיקה קלה ובכדורסל. לבונד ולפועלי ציון היו ספריות ביידיש.

כבר ב- 1905 יסדה המפלגה הסוציליסטית היהודית להקת חובבנים, שהציגה בעיקר ממחזות גולדפאדן. ב- 1912 נוסדה אגודת השירה היהודית הלאומית "הרמוניה", פעלה עד מלחמת העולם הראשונה ושמה נודע גם מחוץ לטארנוב. שחקני החוג לדרמה "זמיר" של "פועלי ציון" הציגו בשנים 1918-1917. ב- 1919 הוקם תיאטרון ונעשה לתיאטרון קבע. ב- 1923 הוקמה חברת "מוזה" ששאפה להעלות את יצירות המופת של הספרות היהודית ובמסגרתה הוקמו מקהלה ותזמורת. ב- 1929 הוקמה מחלקה עברית ובשיתוף עם רשת "תרבות" הציגה מערכונים בעברית. גם סניף של "ייווא" נפתח בטארנוב.

ב- 1933 הצטרפו יהודי טארנוב לחרם על סחורות גרמניות, שהוכרז על ידי כלל יהדות פולין.


ב- 1939 ישבו בטארנוב 44,900 תושבים, מתוכם 25,000 יהודים.


תקופת השואה
באוקטובר 1938 קלטה קהילת טארנוב 1,000 פליטים יהודים מגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939, עברו את טארנוב אלפי פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, ופניהם מזרחה, ואליהם הצטרפו יהודים רבים מטארנוב; הם הגיעו ללבוב וסביבתה.

ב- 8 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. טארנוב הייתה העיר הראשונה בפולין הכבושה, שבה צוו היהודים ב- 20 באוקטובר 1939 לענוד סרט-זרוע, מגן דוד כחול על רקע לבן. צו שהוצא ב- 12 בנובמבר חייב סימון כל חנויות היהודים במגן דוד. בנובמבר התחיל רישום התושבים. בעלי מקצוע יהודים צורפו לעבודה במפעלים וחסרי המקצוע נשלחו למחנה לעבודת כפיה בפוסטקוב (Pustkov). מפעלים יהודיים גדולים הוחרמו והועברו לניהול מקומיים ממוצא גרמני (Volksdeutche). נסגרו בתי הספר והופסקה כל פעילות תרבותית.

בנובמבר שרפו הגרמנים את רוב בתי הכנסת, ביניהם את בית הכנסת הישן ה"אלטשול" ואת בית הכנסת החדש. בית הקהילה הוצת והמשיכו לפעול רק בית היתומים, בית החולים ובית האבות.

בסתיו 1939 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובשלב הראשון היו פעיליו, עסקני ציבור ותיקים, נאמנים לציבור היהודי. באביב 1940 נאסרו שניים מראשי היודנראט, המנהיגים הציונים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג; עונו ושולחו לאושוויץ ביחד עם האינטליגנציה הפולנית של טארנוב. אחריהם מונו מנהיגים שצייתו להוראות הגרמנים ופעילותם נמשכה עד לחיסול הגטו.

משפחות יהודיות שהתגוררו ברובע הפולני נאלצו למסור את דירותיהן לגרמנים. אזור המגורים היהודי צומצם מדי פעם בפעם, אלפי יהודים הגיעו מהסביבה ומספר יהודי העיר עלה ל- 40,000. הצפיפות החמירה את מצב התברואה ובבית החולים נפתחה מחלקה למחלות מדבקות.

באוגוסט 1940 נפתחה לשכת עבודה גרמנית וכל היהודים צוו להצטייד באישורי עבודה. צעירים נחטפו לעבודות כפייה לזמן קצוב והוחזרו לבתיהם. יהודים היו קרבן להתעללויות והוצאות להורג. רכוש יהודי רב ניתן כשוחד והועבר לגרמניה בתקווה לרכך את עמדת הגרמנים. התארגנו פעולת סעד, 750 ילדים בני שלוש עד 14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 פעלו שלשה מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות ל- 2,000 נזקקים מבוגרים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, התחיל הביצוע השיטתי של ההשמדה הפיזית. באוקטובר פורסמו גזרות חדשות, על ביצוען מונתה המשטרה היהודית, שהוקמה עוד בספטמבר 1940. בדצמבר 1941 נאסרו למעלה ממאה יהודים, 17 נרצחו והשאר שוחררו. באפריל 1942 נרצחו 56 יהודים מהבורחים למזרח, שחזרו מלבוב. אישורי העבודה הוחתמו עתה בשני סוגי חותמות, ילדים ומחוסרי עבודה קיבלו תעודות ללא חותמת. היהודים יזמו מפעלים בתקווה למנוע את הגירוש, נפתחו כמה סדנאות וקם מפעל למיצים ולריבות עבור הצבא הגרמני, שבו עבדו כמה מאות יהודים. מקצת ההכנסות כיסו את הוצאות בית החולים, בית האבות ובית היתומים.

ההודעה על האקציה (פעולת חיסול) הראשונה פורסמה ביוני 1942. הודעה נוספת איימה בעונש מוות על פולני שיסייע ליהודים. בידי הגרמנים הייתה רשימה של חולים, בלתי כשרים לעבודה, נשים וילדים; ב- 11 ביוני נצטוו כולם להשאר בבתיהם. המשטרה היהודית קיבלה הוראה להביא את כל היהודים ל"כיכר החרות", השוטרים שסירבו צורפו למגורשים. ליד הגרמנים עזרו המשטרה האוקראינית והמשטרה הפולנית. במהלך האקציה נרצחו בחוצות העיר רבים מבין הנועדים לגירוש. ב- 11 ביוני שולחו כ- 3,500 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). קבוצות יהודים הובלו לבית העלמין שם נרצחו ביריות ליד בורות גדולים, שהכינו מראש 20 יהודים והם היו הקרבנות הראשונים. את הדירות הריקות שדדו שני ראשי הגסטפו, גרונוב (Grunow) ורומלמן (Romelman). הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימה נוספת, כדי להגדיל את מספר הקרבנות, אבל פאול רייס, הממונה על המחלקה הסוציאלית, סירב. הוא ועוד תשעה פקידים נורו בחצר היודנראט. כל אותו היום נמשכו הרציחות ובערב חגגו הגרמנים.

האקציה התחדשה ב- 15 וב- 18 ביוני. הפעם הכינו לעצמם היהודים מחבואים במרתפים ובעליות גג ואחדים ניצלו. במהלך האקציה התעללו הגרמנים בזקנים ובילדים וכבר לא הבחינו בין עובדים ללא עובדים. כ- 20,000 יהודים נרצחו בכל ימי האקציה, מהם כ- 10,000 הובלו למחנות ההשמדה וכמספר הזה נרצחו ברציחות המוניות בבית הקברות היהודי ובגבעת זביליטוב (Zbylitowska Gora) שליד טארנוב, שם רצחו הגרמנים כ- 6,000 זקנים וילדים. הרכוש שנשאר נשדד, ומה שהותירו הגרמנים שדדו הפולנים.

ב- 19 ביוני 1942, לאחר סיום האקציה, הוכרז על הקמת גטו סגור. 20,000 היהודים ששרדו חוייבו להצטופף תוך 48 שעות בכמה רחובות שהוקצו לגטו, הותר להם לקחת רק חפצים חיוניים. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של המשטרה הפולנית ושל הגרמנים. בתוך הגטו היו שומרים יהודים. כל מגע עם העולם החיצוני נאסר. מפקד הגטו היה קצין ס"ס בלאכה (Blache), ובניו התאמנו בירייה ביהודים. הרעב החמיר והצפיפות גרמה למגפות. מחלקת הסעד של היודנראט הפעילה ארבעה מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. בימים שלאחר הקמת הגטו פרצו גרמנים לבתי היהודים, שדדו ורצחו.

היהודים חיפשו הצלה ברכישת ניירות אריים ובמסתור אצל נוצרים, רק מעטים הצליחו. הושקעה עבודה רבה בהכנת מחבואים בתוך הגטו. היו שחיפשו הצלה בעבודה למען הגרמנים, ובגטו עסקו בזיופי חותמות ואישורים ובהקמת בתי מלאכה שסיפקו תוצרת לגרמנים.

בשורות "השומר הצעיר" התגבש רעיון ההתנגדות וחבריו חתרו להשגת נשק ולקשר עם המחתרת הפולנית.

ב- 11 בספטמבר 1942, בראשון של ראש השנה, פורסם צו לרישום מחדש, והיהודים חשו באקציה המתקרבת. האקציה השנייה התחילה ב- 12 בספטמבר ונמשכה גם למחרת היום. היהודים רוכזו ב"כיכר החירות" ובזמן הסלקציה (מיון) היו שהצטרפו מרצונם למשפחותיהם הנידונות לגירוש. כדי למלא את המכסה הנדרשת צורפו אליהם גם בעלי "אישורי עבודה". בעזרת כלבים מאולפים חיפשו הגרמנים אחרי יהודים במחבואיהם. מאות יהודים, וביניהם ילדים רבים, נרצחו ברחובות והובאו לבית העלמין, שם נטמנו בקברי אחים וגם קברניהם נרצחו. כ- 7,000 יהודים שולחו באותה האקציה לתאי הגזים בבלז'ץ (Belzec). בין הנספים במחנה היו גם ילדי בית היתומים, המנהל יצחק ליבליך, בני משפחתו וכל אנשי הצוות, שהצטרפו לילדים.

בגטו נותרו 12,000 יהודים, אליהם צורפו 3,000 יהודים מהסביבה. השמירה על הגטו הוחמרה והכבידה על הברחת מזון ליושביו.

ב- 15 בנובמבר הוקף הגטו במליציה הפולנית ואנשי הגסטפו נכנסו בשעריו לביצוע האקציה השלישית. בין 2,500 היהודים שנשלחו למחנה בלז'ץ נכללו גם אלה שהובאו ממקומות עבודה מחוץ לגטו. קבוצה של "השומר הצעיר" יצאה מן הגטו בעת האקציה ופניה לגבול ההונגרי, בחנייה ביער נרצחו כולם, פרט לאחד שחזר לגטו.

למחרת האקציה, ב- 16 בנובמבר 1942, חולק הגטו לשניים. בגטו א' שוכנו הילדים, הזקנים וחסרי העבודה. בגטו ב' שוכנו העובדים והם הגישו עזרה לאנשי גטו א' המורעב. אל תושבי הגטו צורפו היהודים ששרדו אחרי חיסול הגיטאות הקטנים בסביבות טארנוב.

האקציות ההמוניות נפסקו לעשרה חדשים, אבל נמשכו רציחות של יחידים. פעולות סעד ספורות נמשכו ובסתיו 1943 חולקו תפוחי אדמה. היאוש גבר והיו התאבדויות רבות.

באמצע אוגוסט הגיעו לטארנוב יחידות של המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית ועמם מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט (Amon Goeth), שהיה אחראי לרצח יהודי האזור. ב- 2 בספטמבר 1943 הוסרו המחיצות בין גטו א' לבין גטו ב', הגטו כולו הוקף גרמנים מצויידים במכונות יריה. ב"כיכר החרות" רוכזו כ- 11,000 איש, כמעט כל יושבי הגטו. יהודים שנתגלו במחבואים נורו בקרבת הכיכר. לשמועות שהפיצו הגרמנים, שכולם מועברים למחנה פלשוב, לא האמינו עוד. היו גילויים של התנגדות מזויינת אבל כנראה שאיש מהלוחמים לא נשאר בחיים. היו גם יהודים בלי נשק שהתנפלו על הגרמנים.

בתום האקציה שולחו כ- 7,000 יהודים למחנה אושוויץ, ולפי עדויות רק כמה מאות הגיעו לשם בעודם בחיים, אחרי שהגרמנים החדירו כלור לקרונות. כ- 3,000 שולחו לפלאשוב, וכמה עשרות ילדים, שהוברחו לקרונות בידי הוריהם, הורדו בכוח ונרצחו בידי אמון גט בסמטה ליד "כיכר החרות" ועמם כמה הורים שהצטרפו.

בטארנוב נותרו 500 יהודים - "פלוגת הנקיון" (Reinigung Komando) ועליהם הוטל "לנקות" את הגטו, כלומר לאסוף את כל הרכוש שנמצא בבתי היהודים, כדי להעבירו לגרמניה. מאות יהודים הסתתרו עדיין בבונקרים, מקצתם הצטרפו בסתר לפלוגת הנקיון ומקצתם נתגלו במהלך העבודה, נעצרו ונרצחו בידי הגרמנים. משנתגלה שנוספו אנשים לפלוגת הנקיון שולחו 200 למחנה צ'בנייה (Czebnia) באוקטובר. בסוף נובמבר, אחרי שנאסף כל הרכוש, שולחו עוד 200 יהודים לצ'בניה. קבוצה זאת כללה את כל אנשי המשטרה היהודית והם נרצחו ביער בדרך לשם. נשארו כ- 200 יהודים, מקצתם ברחו, מקצתם נרצחו בעיר בידי הגרמנים. כ- 150 שנותרו שולחו ב- 8 בפברואר 1944 למחנה פלאשוב ולא נותר עוד אף יהודי אחד בגטו.


אחרי מלחמת העולם השניה


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לטארנוב, רובם מרוסיה. בתיהם שהיו בשטח הגטו נהרסו בידי מחפשי אוצרות, דירותיהם שבמרכז העיר אוכלסו בפולנים ממזרח גליציה. עסקיהם הועברו לידי פולנים, וכליהם נמכרו בשוק.

השבים הקימו ארגון שתיפקד כועד קהילה, ונתמכו בידי הג'וינט. הוקמו בית יתומים, מרפאה ומטבח ציבורי. היהודים ניסו להחיות את העבר, הקימו את המפלגות המסורתיות ובנו שני בתי כנסת.

עם עלייה במספר היהודים בעיר גברה האנטישמיות והגיעה עד לרציחות ועלילת דם. במשך השנים עזבו היהודים את העיר, רובם עלו לישראל. מ- 3,000 היהודים שהתרכזו בעיר אחרי השואה נותרו כמאה, מהם רק מעטים היו יוצאי טארנוב. בשנות השמונים נותר בטארנוב יהודי אחד וגם הוא כבר נפטר.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000


אין קהילה יהודית בעיר , אחרי שהיהודים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה גם עזבו אותה .

בעיר נותרו כמה אתרים יהודיים :

בית העלמין היהודי - על עמוד שנלקח מחורבות בית הכנסת החדש והיה למצבה לקדושי טארנוב, נחרטו המילים "והשמש זרחה ולא בושה". יתר בית הכנסת נהרס .

רחוב היהודים - ברובע היהודי בעבר . נשתמרו בו בתים עתיקים מהמאות ה - 17 וה - 18 בהם גרו יהודים . באחדים מהם יש עדיין סימנים של מזוזות .

כיכר השוק - בה נעשה רצח המוני של יהודים בזמן המלחמה ע"י הגרמנים . בבנין הפינתי ברחוב היהודים יש לוח זיכרון לזכר נרצחי הגאטו . במוזיאון העירוני בחלק הצפוני של הכיכר יש אוסף של פריטי יודיקה וביניהם כתב זכויות שניתן ליהודים בשנת 1667 וכן 3 גווילי תורה ומסמכים מבית הכנסת שחרב .

רחוב גולדהמר - לזכר ד"ר אלייש גולדהמר שהיה סגן ראש העיר ממוצא יהודי בתחילת המאה ה - 20 . בבית מס' 1 היה בית תפילה אחרון פעיל עד לשנת 1993 ובבית מס' 3 היהה המלון הטוב ביותר בעיר בבעלות היהודי הרמן סולדינגר .

מקווה - שהוקמה בשנת 1904 . בשנת 1940 כלאו בה הגרמנים פולנים ויהודים שאחר כל שלחו אותם לאושוויץ . אף יהודי מאלו לא שרד .

בית הקברות היהודי - מהשמורים בפולין על שטח של 3.27 הקטר . נמצאים בו קרוב לארבעת אלפים קברים , שהעתיקים שבהם מהמאה ה- 17 .בית הקברות נוסד כנראה בשנת 1581 .בשנות המלחמה הגרמנים הוציאו במקום להורג יהודים מהגאטו . בשנת 1946 הקים במקום הפסל היהודי דוד בקר אנדרטה ועליה פסוק בעברית של ביאליק : " והשמש זרחה ולא התביישה " , מיצירתו " בעיר ההריגה " משנת 1903 אחרי הפרעות בקישינב .משנת 1989 בית העלמין הינו בטיפול העירייה שנגידרה אותו , ניקתה והציבה את המצבות בחזרה . בית הקברות הוא פעיל ומופעל על ידי הקהילה היהודית בקרקוב .

בעיר נולדה אימו של אלוף ( מיל. ) עמוס גלעד , ששירת בצה"ל עד לשנת 2003
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ישראל בקון

Israel (Isruel) Bakon (1910-1943), cantor, born in Chrzanow, Poland (then part of Austria-Hungary) into a Hasidic family, the son of Hersh Leib Bakon, himself a professional cantor. As a result of th pogroms and other anti-Jewish persecutions that occurred in Western Galicia after Poland gained independence in 1918, the family moved to Berlin, Germany, where his father was appointed cantor of the Grenadiers st. Synagogue in 1919. In Berlin Bakon attended a local yeshiva until the family returned to Poland in 1923. In Poland Bakon continued his Jewish and musical studies with his father and other musicians. In 1931 he moved to Kosice, Slovakia (then part of Czechoslovakia), and later to Berlin. In Germany he developed a career of singer of popular Jewish songs performing in Hamburg, Antwerp, and London. Followig his meeting in 1935 with Hirsch Lewin, the owner of record company Zemer, Bakon’s first musical recordeing was produced in 1936. Additional recordings followed during the 1936-1938. After the Pogrom Night (Nov. 9, 1938), Bakon fled Germany and settled in Kolbuszowa, Poland, in 1939. During the German occupation of Poland, he was sent to Tarnow ghetto in 1941 and in 1943, along with his wife and son Hirsh, were deported to Belzec Nazi death camp and murdered there.  
 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טארנוב
המבורג
קולבושוב
קושיצה, סלובקיה
ברלין
כשאנוב
טארנוב Tarnow
(ביידיש טארנע)
עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין. בעבר עיר נפה במחוז קראקוב.

טארנוב נוסדה בשנת 1328, כשחוברו שני הכפרים "טארנוב קטן" ו"טארנוב גדול", וזכתה למעמד של עיר בעלת זכויות מגדבורג (שלטון עצמי). עד לחלוקת פולין והסיפוח לאוסטריה ב- 1772 הייתה עיר "פרטית" בבעלות בתי אצולה שהתחלפו לסירוגין.

יהודים התיישבו בטארנוב במאה ה- 15. ב- 1581 הוענקה להם פריבילגיה ראשונה בידי הנסיך אדוני העיר. פריבילגיות נוספות ניתנו במאה ה- 17, הודות להן הושוו זכויות היהודים לאלה של העירונים, והם קיבלו חופש מסחר ומלאכה והגנת השלטונות על בית הכנסת ועל בית העלמין. במאה ה- 16 הייתה כבר קהילה יהודית מבוססת בעיר. פלישות השוודים במאה ה- 17, המגפות והשריפות החוזרות במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, החריבו את העיר, וזו הצטמצמה לממדי כפר. כדי לשקם את טארנוב התיר השליט, הנסיך סאנגושקו, להרחיב את הבנייה סביב הרחוב היהודי, ואישר התיישבות יהודים נוספים בעיר. ב- 1631 כבר הייתה בטארנוב קהילה עצמאית ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, במפגשים של נציגי "ועד ארבע ארצות", השתתפו אישים מטארנוב. בחירות ראשונות התקיימו בעיר ב- 1787, עם שנוי מעמדה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה.

ב- 1848, בימי "אביב העמים", נאבקו היהודים על שוויון זכויותיהם, ויהודי טארנוב החתימו את תושבי עירם על עצומות שהוגשו לקיסר. במשלחת נציגי הקהילות מגליציה, שיצאה אל וינה, השתתף הרב ישראל רפפורט, אב בית הדין של קהילת טארנוב, מרבניה המפורסמים ומקורב להשכלה. בתקופת הריאקציה שאחרי "אביב העמים" נשללו מהיהודים הזכויות שהוענקו להם, אבל נשמרה הזכות להשתתף במוסדות העיר.

תחת שלטון אוסטריה הרחיבה טארנוב את שטחה פי שבעה, הייתה לבירת האזור, הישוב היהודי שגדל אז כדי 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה, היה גורם מרכזי בפיתוח העיר. חוקת 1867, שהעניקה זכויות ללא הבדל דת ולאום, כללה סעיף שביטל הגבלות על מגורי היהודים בעיר. התגבשה אינטליגנציה יהודית, שהצמיחה, למרות הפער בינה לבין המוני היהודים, פעילי ציבור שייצגו את אחיהם ונאבקו על זכויותיהם, דוגמת יצחק גולדהמר, שכיהן שנים רבות כסגן ראש העיר ועד היום נקרא רחוב על שמו בטארנוב.

בשנת 1869 השתתפו היהודים בכיבוי שריפה שסיכנה את הקתדרלה ועל כך קיבל הרב מכתב הוקרה מהבישוף. הדבר לא מנע כעבור שנה פוגרום ביהודים בחג נוצרי, ורק בהתערבות הצבא גינתה העירייה את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים. יהודים רבים גלו אל פנים אוסטריה והנותרים סבלו מנגישות קשות. 31 מבין נכבדי העדה הוגלו כבני ערובה לפנים רוסיה. היהודים שחזרו לעיר אחרי נטישת הרוסים במאי 1915 מצאו את חנויותיהם ואת בתיהם שדודים.

עם חידוש עצמאות פולין ב- 1918 היו גילויים רבים של אנטישמיות. המצב הכלכלי הקשה הביא לנהירת יהודים מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. טארנוב נמלאה בפרולטריון יהודי. באמצעות קומיסרים שמונו על ידה התערבה הממשלה בהנהגת הקהילות היהודיות. חוק מ- 1928, שקבע את מעמד הקהילות, איפשר בחירות חדשות והקמת הנהגה נבחרת.

התארגנות מוסדות הקהילה החלה במחצית השנייה של המאה ה- 16. קודש בית העלמין בשטח הכפר הסמוך פוגביזדוב (Pogwizdow) שסופח לעיר. במרכז העיר הוקם ב- 1582 בית הכנסת הראשון, בסגנון הרנסנס, נודע כ"בית הכנסת הישן" ("די אלטע שול") והיה מן העתיקים בפולין. בית כנסת חדש נחנך ב- 1908 ועם סיומו היה אחד המפוארים בגליציה. כיפתו נראתה מכל קצות העיר. כמו-כן התקיימו בשבתות בתי תפילה בכל חלקי העיר. טארנוב הייתה מרכז לכמה זרמים חסידיים. חסידי צאנז, חסידי דז'יקוב, חסידי ז'בנוב, סטוצ'ין, בעלז, בויאן ואחרים, ולכל אחד היה "קלויז". בימי חג הגיעו אלפי חסידים מרחבי פולין. טארנוב נודעה כעיר תורה.

הראשון שייצג את הקהילה כלפי השלטונות היה הרב שמואל שמלקה הורביץ, מגדולי התורה בטארנוב, שמונה ראש קהל ראשון ב- 1673. הוא כיהן ברבנות עד מותו ב- 1713. הרב האחרון של טארנוב, מאיר אראק, לפנים רבה של בוצ'אץ', בזמנו הסמכות העליונה בהלכה, כיהן עד פטירתו ב- 1925. מצבות שניהם נמצאות בבית העלמין של טארנוב. אחר כך תיפקד ועד רבנים. אחרון ראשי הקהל, ד"ר אברהם חומט, עלה לישראל אחרי המלחמה.

החינוך בראשיתו היה במסגרת המסורתית של "חדרים" ותלמוד-תורה. עם תחילת השלטון האוסטרי נכפה על הקהילה בית ספר כללי, אבל כמו בשאר ערי גליציה גרמה התנגדות הציבור לסגירתו ב- 1806.

בעזרת קרן של הברון הירש, הוקם בטארנוב בסוף המאה ה- 19 בית ספר כללי והתקיים עד 1914. היו שני בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים. תכנית הלימודים כללה גם השכלה כללית ולימודי שפות. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפתח בית הספר למסחר. גולת הכותרת היו בית הספר העממי והגימנסיה "שפה ברורה". בית הספר העממי נפתח ב- 1923 ופעל עד פרוץ המלחמה ומנהלו היה יצחק ליבליך. ב- 1927 נפתחה הגימנסיה ומנהלה הראשון היה ד"ר זילברפניג (כסיף). ב- 1937, בעקבות הרפורמה בפולין, נפתח ה"ליצאום". ד"ר רוזנבוש, היה המנהל האחרון של הגימנסיה ושל הליצאום "שפה ברורה". הוא נספה בשואה. ב- 1926 ייסד "מזרחי" בית ספר "יבנה" וגן ילדים. בשנות השלושים הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב".

בית החולים, שראשיתו בסוף המאה ה- 16, נפתח מחדש ב- 1842 בבניין משלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבנה מחדש וב- 1928 נפתחה גם מרפאת חוץ. ב- 1913 נפתח בית אבות. אחרי המלחמה הוקם בית יתומים.

הקהילה נשאה בעול העיקרי של פעולות הסעד ותמכה ברבות מחברות הצדקה שהתארגנו בעיר, וביניהן: "ביקור חולים"; חברת "תמיכה לתלמידים יהודים עניים", סניף של החברה "Nadzieja" (תקווה), ששלחה תלמידים חולי שחפת למקומות מרפא. ב- 1928 הייתה גם חברת האקדמאים "Ognisko" (אבוקה) שתמכה בסטודנטים שלמדו מחוץ לטארנוב ונוסדה חברת "צדקה" שהעניקה תמיכה שבועית לנזקקים. בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שהכנסתם לא הספיקה לקיומם קיבלו טיפול רפואי בעזרת "אנשי חסד" והלוואות ללא ריבית מ"קופת גמילת חסד" שנוסדה ב- 1864.


היהודים הראשונים שחיו בטארנוב עסקו בהלוואה בריבית. עם הגידול במספרם במאות ה- 16 וה- 17 התבסס מעמדם, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בהסכם מ- 1670 הוסדרו היחסים בין בעלי מלאכה יהודים לנוצרים. במאה ה- 18 עמדו היהודים בהצלחה במאבק באיגוד בעלי המלאכה הנוצרים, וב- 1740 התחילה התארגנות של בעלי מלאכה יהודים.

בימי השלטון האוסטרי פיתחו היהודים את תעשיית טארנוב והפיצו את תוצרתם ברחבי האימפריה ומחוצה לה. יהודים היו חלוצים בתעשיית הקונפקציה, העור, הנרות,הסבון, משרפות לבנים, מסמרים. הם בנו את טחנת הקמח הראשונה המונעת בקיטור והראשונה המונעת בחשמל, יסדו בית חרושת לציקוריה, היחיד במערב גליציה ואת בית החרושת הראשון לשמנים. יהודי הקים בית חרושת לאלכוהול, אחד משלושת הגדולים בגליציה. אשה יהודיה, רייזל רובין, הקימה מפעל קונפקציה מקומי, שהתפתח לעסק משפחתי רב מימדים. עד למלחמת העולם הראשונה היה ענף הטקסטיל בידי יהודים והוא כלל את כל סוגי הביגוד. אחרי המלחמה הצליח גם להתחרות בתוצרת חוץ. למרות מאבקם של גורמים לאומניים פולנים במסחר ובמלאכה היהודיים התעצם כוחם הכלכלי של היהודים וכבר לקראת סוף המאה ה- 19 שלטו כמעט על כל המסחר והתעשייה.

אלפי פועלים יהודים, שהתרכזו בשכונת גרבובקה הפרולטארית במזרח העיר, הועסקו בתעשייה ביתית ובמלאכה כגון חייטות וכובענות. בשולי העיר חיו גם חקלאים יהודים. יהודים פעלו גם בתחום המקצועות החופשיים, מספר הרופאים ומספר עורכי הדין היהודים במאה ה- 20 היה דומינאנטי בעיר.

בין שתי מלחמות העולם נפגעה כלכלת היהודים, במיוחד ב"משבר גרבסקי" בשנות ה- 20. ענפי מלאכה חשובים, שפירנסו משפחות של מאות פועלים, נותרו עם כמה סדנאות קטנות. התעמולה האנטישמית גברה, הוטל חרם על המסחר עם יהודים, רוכלים יהודים הותקפו. יהודים התארגנו לעזרה הדדית. מועדון של סוחרים יהודים, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, התארגן מחדש, וב- 1933 צירף אליו גם את מייצרי הקונפקציה. ב- 1930 נוסדה "חברה קואופרטיבית לאשראי הדדי" כתחליף לבנקים הממשלתיים שסירבו להגיש עזרה לסוחרים ולתעשיינים היהודים. למרות המשבר הייתה עדיין תעשיית הקונפקציה היהודית בטארנוב הטובה ביותר בפולין, ופירנסה כ- 3000 פועלים.


נציג מובהק של ההשכלה בטארנוב ומראשי הקהל היה מרדכי דוד ברנדשטטר; כתב בעיר את יצירותיו, פירסם ב"השחר" במחצית השנייה של המאה ה- 19 והשתתף בעריכת העתון עם הסופר פרץ סמולנסקין. כתביו האחרונים משקפים את אהדתו ל"חיבת ציון", התנועה שציינה את ראשית הציונות בטארנוב, וקיבלה חיזוק מהפליטים שבאו לעיר בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19.

כבר בסוף המאה ה- 19 פעלו בעיר כמה איגודים ציוניים. ב- 1894 נוסדה אגודת ההתיישבות "אהבת ציון", בראשות ד"ר אברהם זאלץ, והיו לה סניפים גם במקומות אחרים בגליציה. ב- 1897 השתתפו שלשה נציגים מטארנוב בקונגרס הציוני הראשון, ובאותה השנה רכשה האגודה את אדמת "מחניים" בגליל העליון ו- 16 עולים מטארנוב ומכל גליציה היו בין המייסדים. ב- 1902 נוסד האיגוד האקדמאי "בר- כוכבא" והתקיים עד 1919. אגודת "התחיה" ריכזה את עיקר פעילותה בהרצאות ובהשראתה הוקמו אגודות דומות בגליציה. להפצת הרעיון הציוני בקרב הפועלים נוסד האירגון "פועלי ציון" והצטרף אחר כך למפלגת "פועלי ציון" באוסטריה. בין מנהיגי המפלגה היה ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר מטארנוב. ב- 1919, עם מינויו לציר בסיים הפולני, עבר לוארשה ושם נספה בשואה.

בעשור הראשון של המאה העשרים קמה בטארנוב תנועת עלייה מבין יוצאי בית המדרש ושמה "השחר", בראשה שני האחים ברנדשטטר, בניו של ר' יצחק ברנדשטטר מרוכשי "מחניים". שניהם עלו לארץ ישראל, היו מראשוני יבניאל וצאצאיהם עדיין יושבים במושבה.

ארגון ראשון של נשים ציוניות, "מרים" נוסד ב- 1903. ב- 1906 התקיים בטארנוב כינוס אזורי של איגודי נשים ציוניות, וב- 1908 היה בעיר כנס של התנועה הציונית במערב גליציה.

בראשית המאה ה- 20 התארגנה חברת "שפה ברורה" שתרמה להפצת העברית וב- 1918 רכשה בניין ובו התרכזה כל הפעילות הציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמודדה התנועה הציונית בהצלחה בבחירות לקהילה ולמועצת העירייה. ביוזמה ציונית היה שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות לאומיות למפלגה פולנית, התגבש בלוק יהודי-פולני שניצח בבחירות העירוניות. בבחירות 1929 זכו הציונים בעשרה מנדטים במועצת העיר. ב- 1928 התחילה הופעת כתב-עת ציוני Zydowski Tygodnik ("שבועון יהודי") בשפה הפולנית.

ב- 1923 נוסדה "התאחדות", ויחד עם פועלי ציון והציונים הסוציאליסטים יצרו את מחנה "ארץ ישראל העובדת". ב- 1928 נוסד ארגון האקדמאים "אחדות" שהיה מקורב תחילה לציונים הכלליים ובהמשך קיבל את השפעת "התאחדות". בשנות ה- 30 ריכז "השחר" את האקדמאים "הכלל-ציונים".

תנועות הנוער הראשונות אחרי המלחמה היו "השומר הצעיר", "גורדוניה" המסונפת ל"התאחדות" ו"הנוער העברי" בהשפעת הציונים הכלליים, שהיה במרוצת הזמן ל"עקיבא" ול"נוער הציוני". הנוער הבוגר הכלל-ציוני הקים ב- 1932 את "בני ציון" וב- 1938 כונסה בטארנוב ועידה של "בני ציון" ממערב גליציה ומשלזיה. ב- 1933 קמה התנועה החלוצית "דרור" מסונפת למחנה ארץ ישראל העובדת. בטארנוב היה מרכז של תנועת "המזרחי", שכבר ב- 1906 קיים כינוס ראשון בעיר, מסגרות הנוער שלו היו "צעירי מזרחי", "השומר הדתי" ותנועת הבנות "ברוריה". ב- 1921 נוסד סניף "ויצו" והקים ב- 1930 את "ויצו הצעירה". תנועות "בית"ר", "מנורה" ו"מסדה" היו מסונפות לציונים הרביזיוניסטים. ב- 1931 התקיים בטארנוב כנס ראשון של הרביזיוניסטים ממערב גליציה.

בראשית העלייה השלישית עלו מטארנוב כחלוצים לארץ ישראל האחים ואלד, יהודה יערי הסופר ואברהם יערי הביבליוגרף. בעקבותיהם עלו עשרות חלוצים נוספים. כמה תנועות נוער קיימו בטארנוב קיבוצי הכשרה. "עזרה לחלוצים" שנוסדה ב- 1928 תמכה בהכשרתם וקיימה קשר עם המרכזים בארץ ישראל. כדי להאבק בהשפעות האנטי-ציוניות בקרב הפועלים הוקם הארגון "ציונים בעלי מקצוע". ב- 1934, לציון 50 שנות פעילות ציונית, הוצא ספר יובל ונערכו מפקדי תנועות נוער. הספריות בעיר התאחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה לספרייה העממית של "שפה ברורה", על שם המנהיג הציוני ד"ר שמואל שפאן.

החלוץ בתחום הספורט היה המועדון "שמשון" שנוסד ב- 1912 ועסק בהתחלה רק בכדורגל. הוא התאחד עם "מכבי", שנוסד ב- 1916, ואחרי המלחמה פותחו כל ענפי הספורט. קבוצת "שמשון" הייתה אלופת פולין בטניס שולחן בשנים 1939-1933 ובאותה תקופה היה חבר הקבוצה, מילק שיף, אלוף פולין ונציגה בתחרויות בינלאומיות. ב- 1932 השתתף "שמשון" במכביה בארץ ישראל. מאוגד ב"מכבי" ותחת השפעת הרביזיוניסטים היה מועדון "הנוער היהודי הספורטיבי" (.Z.M.S). ב- 1933 הקימו פועלי ציון את "הפועל".

ב- 1920 נוסדה "אגודת ישראל" ואחריה "צעירי אגודת ישראל". ב- 1905 נוסדה מפלגה סוציאליסטית יהודית, שפעלה בקרב הפועלים היהודים, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הציונים בהקמת קבוצות להגנה עצמית. את מקומה ירש ה"בונד", שנוסד ב- 1920, השפעתו הייתה חזקה בקרב הפועלים הותיקים ומנהיגו היה דוד באטיסט. לבונד סונפו תנועת הנוער "צוקונפט" (עתיד), ארגון ילדים "סקיף" וארגון של נשים עובדות. מועדון הספורט של הבונד "מארגענשטערן" (כוכב השחר) כלל גם סקציה לנשים, שעסקו באתלטיקה קלה ובכדורסל. לבונד ולפועלי ציון היו ספריות ביידיש.

כבר ב- 1905 יסדה המפלגה הסוציליסטית היהודית להקת חובבנים, שהציגה בעיקר ממחזות גולדפאדן. ב- 1912 נוסדה אגודת השירה היהודית הלאומית "הרמוניה", פעלה עד מלחמת העולם הראשונה ושמה נודע גם מחוץ לטארנוב. שחקני החוג לדרמה "זמיר" של "פועלי ציון" הציגו בשנים 1918-1917. ב- 1919 הוקם תיאטרון ונעשה לתיאטרון קבע. ב- 1923 הוקמה חברת "מוזה" ששאפה להעלות את יצירות המופת של הספרות היהודית ובמסגרתה הוקמו מקהלה ותזמורת. ב- 1929 הוקמה מחלקה עברית ובשיתוף עם רשת "תרבות" הציגה מערכונים בעברית. גם סניף של "ייווא" נפתח בטארנוב.

ב- 1933 הצטרפו יהודי טארנוב לחרם על סחורות גרמניות, שהוכרז על ידי כלל יהדות פולין.


ב- 1939 ישבו בטארנוב 44,900 תושבים, מתוכם 25,000 יהודים.


תקופת השואה
באוקטובר 1938 קלטה קהילת טארנוב 1,000 פליטים יהודים מגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939, עברו את טארנוב אלפי פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, ופניהם מזרחה, ואליהם הצטרפו יהודים רבים מטארנוב; הם הגיעו ללבוב וסביבתה.

ב- 8 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. טארנוב הייתה העיר הראשונה בפולין הכבושה, שבה צוו היהודים ב- 20 באוקטובר 1939 לענוד סרט-זרוע, מגן דוד כחול על רקע לבן. צו שהוצא ב- 12 בנובמבר חייב סימון כל חנויות היהודים במגן דוד. בנובמבר התחיל רישום התושבים. בעלי מקצוע יהודים צורפו לעבודה במפעלים וחסרי המקצוע נשלחו למחנה לעבודת כפיה בפוסטקוב (Pustkov). מפעלים יהודיים גדולים הוחרמו והועברו לניהול מקומיים ממוצא גרמני (Volksdeutche). נסגרו בתי הספר והופסקה כל פעילות תרבותית.

בנובמבר שרפו הגרמנים את רוב בתי הכנסת, ביניהם את בית הכנסת הישן ה"אלטשול" ואת בית הכנסת החדש. בית הקהילה הוצת והמשיכו לפעול רק בית היתומים, בית החולים ובית האבות.

בסתיו 1939 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובשלב הראשון היו פעיליו, עסקני ציבור ותיקים, נאמנים לציבור היהודי. באביב 1940 נאסרו שניים מראשי היודנראט, המנהיגים הציונים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג; עונו ושולחו לאושוויץ ביחד עם האינטליגנציה הפולנית של טארנוב. אחריהם מונו מנהיגים שצייתו להוראות הגרמנים ופעילותם נמשכה עד לחיסול הגטו.

משפחות יהודיות שהתגוררו ברובע הפולני נאלצו למסור את דירותיהן לגרמנים. אזור המגורים היהודי צומצם מדי פעם בפעם, אלפי יהודים הגיעו מהסביבה ומספר יהודי העיר עלה ל- 40,000. הצפיפות החמירה את מצב התברואה ובבית החולים נפתחה מחלקה למחלות מדבקות.

באוגוסט 1940 נפתחה לשכת עבודה גרמנית וכל היהודים צוו להצטייד באישורי עבודה. צעירים נחטפו לעבודות כפייה לזמן קצוב והוחזרו לבתיהם. יהודים היו קרבן להתעללויות והוצאות להורג. רכוש יהודי רב ניתן כשוחד והועבר לגרמניה בתקווה לרכך את עמדת הגרמנים. התארגנו פעולת סעד, 750 ילדים בני שלוש עד 14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 פעלו שלשה מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות ל- 2,000 נזקקים מבוגרים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, התחיל הביצוע השיטתי של ההשמדה הפיזית. באוקטובר פורסמו גזרות חדשות, על ביצוען מונתה המשטרה היהודית, שהוקמה עוד בספטמבר 1940. בדצמבר 1941 נאסרו למעלה ממאה יהודים, 17 נרצחו והשאר שוחררו. באפריל 1942 נרצחו 56 יהודים מהבורחים למזרח, שחזרו מלבוב. אישורי העבודה הוחתמו עתה בשני סוגי חותמות, ילדים ומחוסרי עבודה קיבלו תעודות ללא חותמת. היהודים יזמו מפעלים בתקווה למנוע את הגירוש, נפתחו כמה סדנאות וקם מפעל למיצים ולריבות עבור הצבא הגרמני, שבו עבדו כמה מאות יהודים. מקצת ההכנסות כיסו את הוצאות בית החולים, בית האבות ובית היתומים.

ההודעה על האקציה (פעולת חיסול) הראשונה פורסמה ביוני 1942. הודעה נוספת איימה בעונש מוות על פולני שיסייע ליהודים. בידי הגרמנים הייתה רשימה של חולים, בלתי כשרים לעבודה, נשים וילדים; ב- 11 ביוני נצטוו כולם להשאר בבתיהם. המשטרה היהודית קיבלה הוראה להביא את כל היהודים ל"כיכר החרות", השוטרים שסירבו צורפו למגורשים. ליד הגרמנים עזרו המשטרה האוקראינית והמשטרה הפולנית. במהלך האקציה נרצחו בחוצות העיר רבים מבין הנועדים לגירוש. ב- 11 ביוני שולחו כ- 3,500 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). קבוצות יהודים הובלו לבית העלמין שם נרצחו ביריות ליד בורות גדולים, שהכינו מראש 20 יהודים והם היו הקרבנות הראשונים. את הדירות הריקות שדדו שני ראשי הגסטפו, גרונוב (Grunow) ורומלמן (Romelman). הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימה נוספת, כדי להגדיל את מספר הקרבנות, אבל פאול רייס, הממונה על המחלקה הסוציאלית, סירב. הוא ועוד תשעה פקידים נורו בחצר היודנראט. כל אותו היום נמשכו הרציחות ובערב חגגו הגרמנים.

האקציה התחדשה ב- 15 וב- 18 ביוני. הפעם הכינו לעצמם היהודים מחבואים במרתפים ובעליות גג ואחדים ניצלו. במהלך האקציה התעללו הגרמנים בזקנים ובילדים וכבר לא הבחינו בין עובדים ללא עובדים. כ- 20,000 יהודים נרצחו בכל ימי האקציה, מהם כ- 10,000 הובלו למחנות ההשמדה וכמספר הזה נרצחו ברציחות המוניות בבית הקברות היהודי ובגבעת זביליטוב (Zbylitowska Gora) שליד טארנוב, שם רצחו הגרמנים כ- 6,000 זקנים וילדים. הרכוש שנשאר נשדד, ומה שהותירו הגרמנים שדדו הפולנים.

ב- 19 ביוני 1942, לאחר סיום האקציה, הוכרז על הקמת גטו סגור. 20,000 היהודים ששרדו חוייבו להצטופף תוך 48 שעות בכמה רחובות שהוקצו לגטו, הותר להם לקחת רק חפצים חיוניים. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של המשטרה הפולנית ושל הגרמנים. בתוך הגטו היו שומרים יהודים. כל מגע עם העולם החיצוני נאסר. מפקד הגטו היה קצין ס"ס בלאכה (Blache), ובניו התאמנו בירייה ביהודים. הרעב החמיר והצפיפות גרמה למגפות. מחלקת הסעד של היודנראט הפעילה ארבעה מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. בימים שלאחר הקמת הגטו פרצו גרמנים לבתי היהודים, שדדו ורצחו.

היהודים חיפשו הצלה ברכישת ניירות אריים ובמסתור אצל נוצרים, רק מעטים הצליחו. הושקעה עבודה רבה בהכנת מחבואים בתוך הגטו. היו שחיפשו הצלה בעבודה למען הגרמנים, ובגטו עסקו בזיופי חותמות ואישורים ובהקמת בתי מלאכה שסיפקו תוצרת לגרמנים.

בשורות "השומר הצעיר" התגבש רעיון ההתנגדות וחבריו חתרו להשגת נשק ולקשר עם המחתרת הפולנית.

ב- 11 בספטמבר 1942, בראשון של ראש השנה, פורסם צו לרישום מחדש, והיהודים חשו באקציה המתקרבת. האקציה השנייה התחילה ב- 12 בספטמבר ונמשכה גם למחרת היום. היהודים רוכזו ב"כיכר החירות" ובזמן הסלקציה (מיון) היו שהצטרפו מרצונם למשפחותיהם הנידונות לגירוש. כדי למלא את המכסה הנדרשת צורפו אליהם גם בעלי "אישורי עבודה". בעזרת כלבים מאולפים חיפשו הגרמנים אחרי יהודים במחבואיהם. מאות יהודים, וביניהם ילדים רבים, נרצחו ברחובות והובאו לבית העלמין, שם נטמנו בקברי אחים וגם קברניהם נרצחו. כ- 7,000 יהודים שולחו באותה האקציה לתאי הגזים בבלז'ץ (Belzec). בין הנספים במחנה היו גם ילדי בית היתומים, המנהל יצחק ליבליך, בני משפחתו וכל אנשי הצוות, שהצטרפו לילדים.

בגטו נותרו 12,000 יהודים, אליהם צורפו 3,000 יהודים מהסביבה. השמירה על הגטו הוחמרה והכבידה על הברחת מזון ליושביו.

ב- 15 בנובמבר הוקף הגטו במליציה הפולנית ואנשי הגסטפו נכנסו בשעריו לביצוע האקציה השלישית. בין 2,500 היהודים שנשלחו למחנה בלז'ץ נכללו גם אלה שהובאו ממקומות עבודה מחוץ לגטו. קבוצה של "השומר הצעיר" יצאה מן הגטו בעת האקציה ופניה לגבול ההונגרי, בחנייה ביער נרצחו כולם, פרט לאחד שחזר לגטו.

למחרת האקציה, ב- 16 בנובמבר 1942, חולק הגטו לשניים. בגטו א' שוכנו הילדים, הזקנים וחסרי העבודה. בגטו ב' שוכנו העובדים והם הגישו עזרה לאנשי גטו א' המורעב. אל תושבי הגטו צורפו היהודים ששרדו אחרי חיסול הגיטאות הקטנים בסביבות טארנוב.

האקציות ההמוניות נפסקו לעשרה חדשים, אבל נמשכו רציחות של יחידים. פעולות סעד ספורות נמשכו ובסתיו 1943 חולקו תפוחי אדמה. היאוש גבר והיו התאבדויות רבות.

באמצע אוגוסט הגיעו לטארנוב יחידות של המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית ועמם מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט (Amon Goeth), שהיה אחראי לרצח יהודי האזור. ב- 2 בספטמבר 1943 הוסרו המחיצות בין גטו א' לבין גטו ב', הגטו כולו הוקף גרמנים מצויידים במכונות יריה. ב"כיכר החרות" רוכזו כ- 11,000 איש, כמעט כל יושבי הגטו. יהודים שנתגלו במחבואים נורו בקרבת הכיכר. לשמועות שהפיצו הגרמנים, שכולם מועברים למחנה פלשוב, לא האמינו עוד. היו גילויים של התנגדות מזויינת אבל כנראה שאיש מהלוחמים לא נשאר בחיים. היו גם יהודים בלי נשק שהתנפלו על הגרמנים.

בתום האקציה שולחו כ- 7,000 יהודים למחנה אושוויץ, ולפי עדויות רק כמה מאות הגיעו לשם בעודם בחיים, אחרי שהגרמנים החדירו כלור לקרונות. כ- 3,000 שולחו לפלאשוב, וכמה עשרות ילדים, שהוברחו לקרונות בידי הוריהם, הורדו בכוח ונרצחו בידי אמון גט בסמטה ליד "כיכר החרות" ועמם כמה הורים שהצטרפו.

בטארנוב נותרו 500 יהודים - "פלוגת הנקיון" (Reinigung Komando) ועליהם הוטל "לנקות" את הגטו, כלומר לאסוף את כל הרכוש שנמצא בבתי היהודים, כדי להעבירו לגרמניה. מאות יהודים הסתתרו עדיין בבונקרים, מקצתם הצטרפו בסתר לפלוגת הנקיון ומקצתם נתגלו במהלך העבודה, נעצרו ונרצחו בידי הגרמנים. משנתגלה שנוספו אנשים לפלוגת הנקיון שולחו 200 למחנה צ'בנייה (Czebnia) באוקטובר. בסוף נובמבר, אחרי שנאסף כל הרכוש, שולחו עוד 200 יהודים לצ'בניה. קבוצה זאת כללה את כל אנשי המשטרה היהודית והם נרצחו ביער בדרך לשם. נשארו כ- 200 יהודים, מקצתם ברחו, מקצתם נרצחו בעיר בידי הגרמנים. כ- 150 שנותרו שולחו ב- 8 בפברואר 1944 למחנה פלאשוב ולא נותר עוד אף יהודי אחד בגטו.


אחרי מלחמת העולם השניה


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לטארנוב, רובם מרוסיה. בתיהם שהיו בשטח הגטו נהרסו בידי מחפשי אוצרות, דירותיהם שבמרכז העיר אוכלסו בפולנים ממזרח גליציה. עסקיהם הועברו לידי פולנים, וכליהם נמכרו בשוק.

השבים הקימו ארגון שתיפקד כועד קהילה, ונתמכו בידי הג'וינט. הוקמו בית יתומים, מרפאה ומטבח ציבורי. היהודים ניסו להחיות את העבר, הקימו את המפלגות המסורתיות ובנו שני בתי כנסת.

עם עלייה במספר היהודים בעיר גברה האנטישמיות והגיעה עד לרציחות ועלילת דם. במשך השנים עזבו היהודים את העיר, רובם עלו לישראל. מ- 3,000 היהודים שהתרכזו בעיר אחרי השואה נותרו כמאה, מהם רק מעטים היו יוצאי טארנוב. בשנות השמונים נותר בטארנוב יהודי אחד וגם הוא כבר נפטר.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000


אין קהילה יהודית בעיר , אחרי שהיהודים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה גם עזבו אותה .

בעיר נותרו כמה אתרים יהודיים :

בית העלמין היהודי - על עמוד שנלקח מחורבות בית הכנסת החדש והיה למצבה לקדושי טארנוב, נחרטו המילים "והשמש זרחה ולא בושה". יתר בית הכנסת נהרס .

רחוב היהודים - ברובע היהודי בעבר . נשתמרו בו בתים עתיקים מהמאות ה - 17 וה - 18 בהם גרו יהודים . באחדים מהם יש עדיין סימנים של מזוזות .

כיכר השוק - בה נעשה רצח המוני של יהודים בזמן המלחמה ע"י הגרמנים . בבנין הפינתי ברחוב היהודים יש לוח זיכרון לזכר נרצחי הגאטו . במוזיאון העירוני בחלק הצפוני של הכיכר יש אוסף של פריטי יודיקה וביניהם כתב זכויות שניתן ליהודים בשנת 1667 וכן 3 גווילי תורה ומסמכים מבית הכנסת שחרב .

רחוב גולדהמר - לזכר ד"ר אלייש גולדהמר שהיה סגן ראש העיר ממוצא יהודי בתחילת המאה ה - 20 . בבית מס' 1 היה בית תפילה אחרון פעיל עד לשנת 1993 ובבית מס' 3 היהה המלון הטוב ביותר בעיר בבעלות היהודי הרמן סולדינגר .

מקווה - שהוקמה בשנת 1904 . בשנת 1940 כלאו בה הגרמנים פולנים ויהודים שאחר כל שלחו אותם לאושוויץ . אף יהודי מאלו לא שרד .

בית הקברות היהודי - מהשמורים בפולין על שטח של 3.27 הקטר . נמצאים בו קרוב לארבעת אלפים קברים , שהעתיקים שבהם מהמאה ה- 17 .בית הקברות נוסד כנראה בשנת 1581 .בשנות המלחמה הגרמנים הוציאו במקום להורג יהודים מהגאטו . בשנת 1946 הקים במקום הפסל היהודי דוד בקר אנדרטה ועליה פסוק בעברית של ביאליק : " והשמש זרחה ולא התביישה " , מיצירתו " בעיר ההריגה " משנת 1903 אחרי הפרעות בקישינב .משנת 1989 בית העלמין הינו בטיפול העירייה שנגידרה אותו , ניקתה והציבה את המצבות בחזרה . בית הקברות הוא פעיל ומופעל על ידי הקהילה היהודית בקרקוב .

בעיר נולדה אימו של אלוף ( מיל. ) עמוס גלעד , ששירת בצה"ל עד לשנת 2003

המבורג

עיר בגרמניה. (מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית).

הקהילה היהודית


היהודים הראשונים בהמבורג היו אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-16. בתחילה ביקשו להסתיר את דתם, אך משנתגלה שיש ביניהם המקיימים מצוות היהדות בחשאי, נמצאו תושבים שתבעו לגרשם. מועצת העיר, שהייתה מודעת לטובה הכלכלית הצומחת מהם, התנגדה לגירוש. היו בין היהודים בעלי-הון גדולים (חלקם היו שותפים בייסוד הבנק של המבורג ב-1619), בוני אוניות, סוחרים - במיוחד יבואני סוכר, קפה וטבק ממושבות ספרד ופורטוגל-אורגים, וצורפי-זהב. ממלכות פולין, שוודיה ופורטוגל מינו יהודים כשגריריהן בהמבורג. הספרדים הוסיפו לדבר בלשונות ארצות-מוצאם במשך שנים רבות. בשנים 1756-1618 יצאו לאור בהמבורג כ-15 ספרים בספרדית ופורטוגלית (ספרים עבריים, שהודפסו בעזרת יהודים בבתי-דפוס של נוצרים, התחילו להופיע בהמבורג עוד ב-1586).

ב-1611 כבר היו בהמבורג 3 בתי-כנסת, וב-1652 התאחדו שלושתם לקהילה אחת בשם "בית-ישראל". אוריאל ד'אקוסטה ישב בהמבורג בשנים 1617-1616 והרופא שמואל דה סילבה יצא נגדו בכתב-פלסתר; את החרם על ד'אקוסטה הטיל הרב בבית-כנסת מקומי. תנועת השבתאות הלהיבה את יהודי המקום עד כדי כך שוועד הקהילה קם והכריז שבנייני הציבור עומדים למכירה לקראת הגאולה הקרובה. רב הקהילה יעקב בן-אהרן ששפורטאס היה בין המעטים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. ב-1697 העלתה העיריה לפתע את שיעור המס השנתי ששילמו היהודים, ועשירי הקהילה, רובם יוצאי ספרד ופורטוגל, עקרו לאלטונה ולאמסטרדאם. עם חשובי הספרדים בהמבורג במאה ה-17 נמנו הרופא והסופר רודריגו דה קאסטרו, החכם יוסף שלמה דלמדיגו, הרופא והבלשן בנימין מוסטאפיה, המדקדק משה בן גדעון אבודיינטה, הסופר אברהם דה פונסקה והמשורר יוסף צרפתי.

משנת 1600 בקירוב התחילו האשכנזים להתיישב בוואנדזבק ובאלטונה, שהיו אז בשליטת דנמארק. ב-1627 הגיעו ראשוני האשכנזים להמבורג, ובעקבותיהם באו פליטי חרב מאוקראינה ומפולין (בעקבות גזירות ת"ח ות"ט). כעבור שנה (1649) גורשו האשכנזים מן העיר; רובם פנו לאלטונה וחלקם לוואנדזבק, ורק מעטים נשארו בהמבורג כשהם מסתתרים בבתים של יהודים ספרדים.

תוך שנים מעטות חזרו להמבורג רבים מן המגורשים, ובשנת 1656 מצאו בה מקלט גם פליטים מווילנה.

שלוש הקהילות האשכנזיות - אלטונה, המבורג ואנדזבק - התאחדו ב-1671 והיו לקהילת אה"ו. רב הקהילה המאוחדת ישב באלטונה. המפורסם ברבני הקהילה היה ר' יונתן אייבשיץ, שעלה על כס הרבנות ב-1750; יריבו הגדול, ר' יעקב עמדין, ישב באלטונה. הרב רפאל בן יקותיאל כהן שירת את הקהילה במשך 23 שנים והיה אחד המתנגדים החריפים ל"ביאור" של מנדלסון (1783).

הקהילה המאוחדת חדלה להתקיים ב-1811, על פי פקודת השלטונות הצרפתיים. יהודי המבורג נפגעו במהומות הפ! הפ! ב-1819. ב- 1850 הוענק להם שויון-זכויות, במידה רבה בזכות מאמציו של גבריאל ריסר, בן המקום. ב-1818 נחנך בעיר בית-כנסת רפורמי ושנה לאחר מכן פירסמה הרבנות בהמבורג גילוי דעת, בשם "אלה דברי הברית", בגנות ההיכל וסידור התפילה שהונהג בו. יצחק ברנאייס, שהנהיג את הקהילה בשנים 1849-1821, הטיף ל"אורתודוכסיה מודרנית", והמחלוקת עם אנשי הרפורמה התלקחה מחדש עם הופעת סידור קיצוני יותר ב-1844. הרב האורתודוכסי יעקב אטלינגר גם ייסד כתב עת נגד הרפורמה. עם חשובי היישוב היהודי בהמבורג נמנו אז גליקל מהאלמן, סולומון היינה (דודו של היינריך היינה), משה מנדלסון, נפתלי הרץ וייזל, שלום בן יעקב הכהן, יצחק הלוי בעל "דורות ראשונים", היסטוריון האמנות א. וארבורג, הפילוסוף ארנסט קאסירר, הפסיכולוג ויליאם שטרן, אלברט באלין, ואילי-ההון מאכס וארבוג וקארל מלכיור. ב-1884 התחיל להופעי באהמבורג דו-שבועון בשם "לאובהיטה" ("סוכה") וב-1900 השבועון "איזראעליטישס פאמילינבלאט".

בספרייה העירונית ובבית-הספרים האוניברסיטאי בהמבורג מצויים כתבי-יד עבריים רבים, שקוטלגו על-ידי מ. שטיינשניידר. קרוב ל- 400 ספרים עבריים נדפסו בהמבורג. במאות 19- 17 היתה קהילת המבורג רבתי הרביעית בגודלה בגרמניה. ב-1866 מנתה 12,550 נפש וב-1933 - 19,900 (%1.7 מכלל האוכלוסיה), מזה יותר מ-2,000 יהודים באלטונה. רבה האחרון של המבורג היה יוסף קרליבך שניספה ב-1942. יותר מ-5,000 יהודים יצאו מהמבורג בשנים 1937- 1933.


תקופת השואה

ב-28 באוקטובר 1938 גורשו מהעיר כ-1,000 יהודים בעלי נתינות פולנית. אחרי "ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938), שבו נשדדו רוב בתי-הכנסת בעיר, גברה היציאה. ב-1941 גורשו 3,148 לריגה, לודז' ומינסק; עוד 1,848 הובלו לאושוויץ ולתרייזנשטאדט ב-1942. ב-10 משלוחים לתרזיינשטאדט יצאו 370 יהודים נוספים. בסך הכל נספו בשואה כ-7,800 מיהודי המבורג (153 חולי-נפש נרצחו ו-308 אנשים התאבדו). ראשי הקהילה היו אז מאכס פלאוט וליאו ליפמן (שהתאבד ב-1943). כמה מאות יהודים, בעלי זכויות מיוחדות או בני זוגות מעורבים, נשארו בחיים. ליד העיר נבנה מחנה- ריכוז, שבו ישבו 106,000 יהודים; יותר ממחציתם נספו. ב-3 במאי 1945 שוחררה המבורג על-ידי האנגלים. 
 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה אחרי המלחמה בשנת 1945 . ב - 18 לספטמבר התארגנה הקהילה מחדש עם בית עלמין , מושב זקנים ולאחר מכן נוסף גם בית חולים יהודי .
במארס 1947 מנתה הקהילה כ-1,268 נפש. ב-1960 נחנך בית-כנסת גדול. היהודי הרברט וייכמן נבחר כראש העירייה ב-1965. באותה השנה נחנכו בית כנסת ומרכז קהילתי מודרני . 
בינואר 1970 התגוררו בהמבורג 1,532 יהודים, שני- שלישים מהם בני 40 ומעלה. בעיר בית- כנסת ובית-חולים יהודי (מ- 1960) ומכון לחקר תולדות ישראל (מ-1966) בחסות אריק ליתלא, יהודי שתרם רבות לשיפור היחסים בין יהודים ונוצרים.

בשנת 2011 לפי הערכת הארגונים היהודים, מנתה הקהילה כ - 8000 נפש , ביניהם גם כמה מאות יהודים שהגיעו לעיר מאירן ויצרו קהילה נפרדת . כן יש בעיר קהילה ובית כנסת רפורמים . הם מקיימים פעילויות חברתיות שונות ומקיימים קשרים עם ארגונים לא יהודים . רב העיר הוא שלמה ביסטריצקי שמפעיל גם מרכז חב"ד בעיר משנת 2004 . הוא כולל מקום תפילה, אוכל כשר , מקווה ובית ספר של יום ראשון . כן מקיים טיולים וצרכי דת שונים .בשנת 2014 הוא פתח בית מדרש לרבנים .

בעיר יש בית עלמין ייחודי של הקהילה הפורטוגזית שהייתה בעיר בעבר . המקום הוכרז כאתר לשימור וסמוך לו הוקם בית אדוארד הולנדר , שהיה רב וחוקר שורשי משפחה יהודיים .במקום קיים מרכז הרצאות וסמינרים, תערוכות , ספריה וארכיון וחדרי עבודה לחוקרים וכן מרכז שימור ושיקום .

בעיר יש מספר מקומות לרכישת אוכל ומוצרים כשרים . כן מתקיימים סיורים בעיר וסביבתה בנושא הקהילה היהודית ומורשתה . בית הספר היהודי הישן משנת 1945 שופץ ומופעל .

בעיר תיאטרון יהודי שנוסד על ידי אידה ארה . כן הוקמה אנדרטת זיכרון לבית הכנסת שחרב בליל הבדולח . במוזיאון ההגירה בעיר , מוצגת דרך קבע דרך קבע תערוכת היהדות בהמבורג על שם הרב יוסף קרליבך שכיהן כרב העיר לפני השואה .

בדרום העיר הוקמה בשנת 1979 אנדרטה גדולה לזיכרון השואה .

קיים בעיר מרכז לישראלים שגרים בה .

 

קולבושובה

Kolbuszowa

שמות נוספים: Kolbishov / קולבישוב; ביידיש: קאלבאסאוו או קולבושוב

עיירה ובירת נפת קולבושובה במחוז פודקרפאטי, פולין.

קולבושובה מוזכרת לראשונה בשנת 1503 בתור יישוב השייך לנסיכות סנדומייז'. בשנת 1590 היישוב קיבל זכויות עיר. קולבושובה יושבת על צומת הדרכים המחברות את העיר ראדום דרך ז'שוב מזרחה ללבוב ודרך סנדומייז' דרומה אל הונגריה. העיר נודעה בזכות תעשיית העץ, הנגרות, הנפחות והמסגרות. ב-1652 נפגעה העיר במגפה וכעבור שנים אחדות סבלה מהרס בזמן הפלישה השוודית (1660-1655). ב-1700 אושרו מחדש זכויות העיר של קולבושובה. העיר קיבלה פטור ממיסים למשך 12 שנה, בעלי מקצוע הורשו להתאגד בגילדות וגם ניתנה הרשות לכל הרוצה בכך להתיישב בעיר. ב-1772, לאחר החלוקה הראשונה של פולין בין המעצמות השכנות, קולבושובה סופחה לאימפריה האוסטרית. בשנת 1852 פרצה בעיר שרפה גדולה אשר כילתה את רוב בתי העץ של היישוב. ב-1867 קולבושובה קיבלה מעמד ש עיר נפה. הנפה כללה את העיירות סוקולוב ((Sokołów Małopolski, מיידאן Majdan Królewski)), ו-59 כפרים. כעיר נפה המקום התפתח במהירות, הוקם בית ספר, תחנת מכבי האש וקופת הלוואות קואופרטיבית. ב-1904 שוב נפגעת העיר משרפה גדולה. במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) קולבושובה נכבשה על ידי הצבא הרוסי אשר החזיק בה משך כמה חודשים ולאחר מכן המקום חזר לשליטת האוסטרים והגרמנים. בתום מלחמת העולם הראשונה ב- ,1918 קולבושובו נכללה בשטחה של פולין העצמאית.

היהודים בקולבושובה

היהודים התיישבו בקולבושובה בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, בעקבות ההכרזה על חופש ההתיישבות בעיר לכל המעוניין בכך. היהודים שילמו מיסים לפי מקום מגוריהם בדומה ליתר התושבים. תחילה הוגבלו היהודים להתיישב רק בפרברי העיר, אך עם הזמן היהודים הורשו להתיישב בכל מקום, כולל במרכז העיר. היהודים סחרו במוצרי העץ ושיווקו רהיטים שיוצרו בעיר. בין היהודים היו גם נגרים ובעלי מקצועות אחרים, כגון חייטים, סנדלרים, אופים, קצבים, נפחים, מסגרים, ספרים ועוד. בנת 1736 היו ברשות הקהילה בית כנסת, מקווה ובית עלמין. מאוחר יותר גם הוקם בית חולים.

בשנים 1760-1745 כיהן בקהילה כרב אב"ד הרב ישעיהו, ואחריו עד שנת 1782 בנו הרב יצחק. אחריו עד 1785 כיהן הרב יוסף. ב-1788 נבחר כרב הקהילה הרב אברהם יהושע השיל המכונה "אוהב ישראל", אשר כיהן עד 1800. אחריו כיהן בקולבושובה הרב דוד "מגיד" ב"ר מאיר הכהן, מתלמידיו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב. רבה של העיר משנת 1804 ועד שנת 1834 היה הרב יעקב הורביץ ממעליץ (Mielec). ב-1835 הוכתר כרב העיר ר' יחיאל (המכונה ר' רוחליש), בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבושובה עד 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבושובה עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל, ואחריו בא ר' ליבוש, בנו של רוחליש. רוב התושבים היהודים בקולבושובה השתייכו לחסידות רופשיץ (Ropczyce).  

בשנת 1747 הקהילה מנתה 166 איש ובשנת 1765 הקהילה אשר כללה גם את היהודים תושבי הכפרים בסיביבה מנתה 677 נפשות, מתוכם בעיר עצמה התגוררו 542 יהודים. בתחילה הקהילה הייתה כפופה לקהילת אפתא-אופטוב (Opatów).  ב-1792 ילדי היהודים למדו גם בחדרים וגם בבתי הספר הכלליים שבהם לימדו בשפה הגרמנית (Jüdischdeutscheschulen).

ב-1870 הקהילה ביחד עם הכפרים אשר בסביבתה מנתה 2,140 יהודים. ב-1825 נבנה בית כנסת מאבן, ובשנת 1870 פעלו במקום שני בתי כנסת. בשנת 1886 מועצת העיר אישרה את הסמל ואת הדגל של העיר. סמל העיר מציג ידיים שלובות, מעליהן צלב זהוב ותחתן מגן דוד כסוף על רקע בצבע תכלת. סמל העיר סימל את היחסים הטובים שהתקיימו בין היהודים ולבין הקתולים בעיר. החל מ-1867 היהודים השתתפו במועצת העיר וכיהנו בתפקיד סגן ראש העיר.

ב-1900 הקהילה מנתה 2,076 יהודים מתוך 3,260 כלל התושבים בעיר (63,68%). מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מביאה סבל רב לאוכלוסייה היהודית של האזור. עם פרוץ הקרבות היהודים נמלטו מפחד הכובש הרוסי. אלה שנשארו במקום סבלו מאוד בגלל הטרדות של הקוזקים הרוסים. אולם גם לאחר שהגרמנים והאוסטרים כבשו בחזרה את האזור הסבל נמשך. מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הדרדר. בשנה האחרונה של המלחמה התפרצו במקום מגפות הכולרה והטיפוס שנמשכו מספר חודשים.

רשימת היהודים אשר כיהנו ב-1917 כחברי וועד מועצת הנפה: יעקב אקשטרן, דוד גרינשטיין, סלומון גולדסאלר, הרש הופר, פייבל קרפיול, זליג לאופר, משה נוסבאום, סלומון נוסבאום, דר' ווילהלם רבינוביץ', חיים ראפפורט, מנדל שפיכמן, חיים טאנגר, סלומון ווייס, הנריק וולפה, הרש צוקרמן.

בתום מלחמת העולם הראשונה ב-1918 כוננה הרפובליקה הפולנית העצמאית. עם קבלת העצמאות, בין נובמבר 1918 לאוגוסט 1919, עבר על בפולין גל של פרעות ביהודים אשר הואשמו בשיתוף פעולה עם האוסטרים או הרוסים אשר שלטו עד אז בחלקים גדולים של פולין. לפי הדו"ח שחיברה וועדת חקירה בראשותו של הנרי מורגנטאו מארצות הברית ב-3 באוקטובר 1919, בפרעות האלה נהרגו בכל שטחי פולין כ-300-200 יהודים. בקולבושובה אירעו פרעות ביהודי המקום בחודש מאי 1919. בסיוע אירגוני היהודים באמריקה ובפרט של ארגון הג'וינט השתקמה במעט הקהילה בקולבושובה.

מסוף המאה ה-19 ובין שתי מלחמות העולם התקיימה ביישוב פעילות תרבותית, פוליטית וציונית ערה. נוסדו במקום סניפים של "חובבי ציון", "אגודת ישראל", "המזרחי" ו"פועלי ציון". כמן כן, פעלו קיבוצי הכשרה של "הנוער הציוני" ו"בית"ר", אשר הכינו את הנוער לעליה לארץ ישראל. ביישוב נפתח תלמוד תורה "עץ החיים" עבור האוכלוסייה הדתית, ולמדו בו 250 תלמידים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נרשמו קהילת קולבושובה והסביבה 1,743 יהודים אשר  היוו למעלה ממחצים תושבי המקום. הרעת המצב הכלכלי הביא להגירה של יהודים אל ערי פולין האחרות, לארצות אמריקה ולארץ ישראל. בעיר פעלו מספר מוסדות פיננסים, ביניהם "הבנק לקרדיט", "קופת הלוואות לעם", "התאחדות לאשראי", "החברה לקרדיט וחיסכון", הקופה של איגוד הסוחרים, וקופת "גמילות חסדים". כמן כן, הוקמו חברות לעזרה הדדית, כגון "לינת צדק" ו"ביקור חולים". היהודים היו מעורבים בחיי העיר בכל התחומים. בעיר היו 67 בתי מלאכה בבעלות יהודים, 44% מהם היו בענף ההלבשה, 26% בענף המזון ו- 7% בענף עיבוד עורות. בין בעלי המלאכה היו פחחים, מסגרים, כובענים, עובדי דפוס, ספרים, חייטים וסנדלרים, ספרנים, אופים וצלמים. היהודים עסקו במסחר זעיר וברוכלות, היו בעלי טחנת קמח, וגם סחרו בעץ, בסוסים ובבקר, בתבואות, בקמח ובדים, בביצים ובמוצרי צריכה שונים. היהודים היו בעלי מסעדות, בתי מלון וחנויות לממכר בירה ואלכוהול. בבבעלותו של בצלאל אורגל היו טחנת קמח ומנסרה. 34% מיהודי קולבושובה היו שכירים.

ב-1939 התגוררו בקולבושובה 1,756 יהודים וביחד עם הכפרים בסביבתה הקהילה מנתה כ-2,500 יהודים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. לאחר קרבות קשים ב- 9-8 בספטמבר 1939, הצבא הפולני נסוג וב-9 בספטמבר בשעות הערב הגרמנים נכנסו לקולבושובה. צבא פולין איבד מעל ל-100 חיילים, נפצעו כ-300 ונפלו בשבי כ-600 פולנים. 30 אזרחים נהרגו כתוצאה מהקרבות. כנקמה על האבדות הרבות שלהם וההתנגדות הקשה של הפולנים, הגרמנים שרפו כ-300 בתים בעיר. מיד החלו החטיפות של יהודים לעבודות כפייה ומעשי שוד של הרכוש היהודי. ההתעללות החביבה על הגרמנים הייתה גזיזת הפאות והזקנים של היהודים. הגרמנים רצחו במקום כ-40 יהודים.

לאחר פלישת ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר 1939 הייתה אי בהירות לגבי  לאיזה איזור כיבוש משתייכת קולבושובה: חלק משטח הכיבוש הסובייטי או שהיא תהיה תחת הכיבוש הגרמני. חלק מצעירי היהודים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי. הגרמנים בעצמם גירשו חלקי אוכלוסייה אל אזור הסובייטי. בסופו של דבר הסובייטים נסוגו מאזור לובלין וקולבושובה נשארה תחת הכיבוש הגרמני. ב-26 באוקטובר 1939 בשטחי הכיבוש הגרמני של פולין שלא סופחו לרייך השלישי הוקם הגנרלגוברנמון. היהודים הוגבלו בתנועה מחוץ ליישוב, חויבו לענוד על הזרוע סרט שרוול עם מגן דוד, היהודים חוייבו לעבוד בעבודות כפייה מגיל 12. לאחר שוך הקרבות של ספטמבר 1939 חלק מהבורחים לצד הסובייטי חזרו לעיר. לעיר הגיעו גם קבוצות של פליטים יהודים ממחוזות אחרים בפולין. ב-11בנובמבר 1939 הגרמנים הקיפו את העיר, פשטו על בתי היהודים והחרימו סחורות, רכוש ודברי מזון. בסוף ינואר 1940 הוקמה בקולבושובה משטרת עזר, ה"זונדרדינסט", שאליה גויסו אוקראינים, פולנים וגרמנים משלזיה. הם בזזו והתעללו ביהודים ומדי יום יום נהגו לחטף כ-250-150 יהודים לעבודות כפייה.

במרץ 1940 הוקם בקולבושובה יודנראט ובראשו הועמד הרופא לאון אנדרמן. עם חברי היודנראט האחרים נמנו יהושע נוטוביץ', הירש גבירץ, לייבוש זאלשיץ, ישעיהו דוד לישה, שלום אייכהייזיקר, דן הר, ראובן ווינטר, יוסף נוסבאום, משה רוזנבוים, בועז פאייר, לייב לאמפל.

אחד מתפקידי היודנראט היה לספק מדי יום 200-150 עובדי כפייה. היודנראט ערך רשימות של נשים וגברים והיה מודיע להם מתי ואיפה עליהם להתייצב לעבודות. העשירים היו מתחמקים מהעבודות ומשלמים לנזקקים כסף כדי להתייצב במקומם. השכר היומי על עבודת הכפייה היה בדרך כלל ככר לחם. כספק המזון ליהודי קולבשובה מונה נפתלי זאלשיץ. הוא קיבל אישור תנועה חופשית בכל שטחי הנפה והיה רשאי לנסוע לז'שוב ולהביא משם את המזון המוקצב ליהודי קולבושובה. הוא ניצל את תפקידו ובסיכון רב הבריח כמויות מזון גדולות יותר וגם סחורות שקנה בשוק השחור. כמוהו נהגו לא מעט מסוחרי המקום אשר סחרו עם הכפרים בסביבה וגם עסקו בשחיטה חשאית ובשיווק הבשר. העיסוק בהברחות ובשחיטה היה מסוכן אך גם מקור להתעשרות, במיוחד של הקצבים. עם הזמן הגרמנים דרשו מחברי היודנראט תשלומי שוחד וכופר לשיחרור אנשים ממאסר, אנשים חטופים, בתמורה להקלות למיניהם או להפסקות הביזה. בפברואר 1940 הגרמנים עצרו את כל הקצבים ושחררו אותם בתמורה לתשלום כופר גדול. בפסח 1940 (חודש אפריל) היודנראט, בעזרת ארגון הגוינט סיפק 1,000 ק"ג מצות לכ-1,800 יהודי קולבושובה והפליטים. היודנראט גבה תשלומי חובה מהאוכלוסיה למימון המשכורות, שירותי הדת והשרותים הסוציאליים עבור האוכלוסייה הנזקקת. באפריל 1940 נפתחה גם מרפאה לעניים שבה דר' אנדרמן העניק טיפולים במשך שעתיים ביום והג'וינט סיפק את התרופות הנחוצות ביותר. בשלב זה היהודים עוד המשיכו להתגורר בבתיהם ולעיתים כדי להתקיים היו מוכרים חלקי רכוש לשכיניהם הפולנים.

ב-מאי 1941 הובאו לקולבשובה יהודים ממאידאן קרולבסקי (Majdan Królewski). ביוני 1941 פורסם צו בחתימתו של הקומיסר ואלטר טברדון (Walter Twardoń), גרמני משלזיה, אשר חייב את יהודי קולבושובה אשר התגוררו בסביבות הרינק לעבור אל גטו ז'שוב. ב-13 ביוני 1941 הוקם גטו עבור יתר היהודים ברובע קונטי (Kąty), בשטח הקטן שבין הרחובות טארגובה, זיילונה ופייקארסקה. זאת הייתה שכונה ענייה שעד אז התגוררו בה 800 איש. מעל אלפיים יהודים הוכרחו לעבור ולהצטופף במקום הזה. החנויות של היהודים ברינק נמסרו לפולנים. מעבר היהודים לגטו היה צריך להתבצע תוך יומיים. לא כל היהודים הספיקו לארוז ולעבור מקום. בגלל אי קיום הצו אנשי היודנראט הוענשו ופוטרו, הגרמנים אסרו 26 איש, רוב חברי היודנראט. האסירים הוחזקו במרתף בניין הקהילה. גם דר' אנדרמן נאסר. לפי אחת הגרסאות הם הואשמו בתמיכה ב"קומוניזם". כעבור יומיים הורכב יודנראט חדש שבראשו הועמד פאשק רפפורט (Paszek Rapaport) שגם הוא היה בין האסורים. חברי היודנראט החדש היו: דוד גרסטל, הנריק מונד, אהרון יהושע שטרייטר, יחזקאל גולדקלאנג, יהושע דוד לישה, שמחה רובין, שמחה גבירץ. נפתלי זאלשיץ המשיך בתפקידו כספק המזון. פאשק ראפפורט הצליח לשחרר תמורת כופר 10 מהעצורים. יתר האסירים נשלחו כעבור כמה שבועות למחנה הריכוז אושוויץ. תוך זמן קצר הגיעו לקולבושובה תעודות הפטירה שלהם.

משרד היודנראט הקודם נותר מחוץ לגטו. עזרת הנשים של בית הכנסת שברחוב פייקארסקה הופקעה עבור המשרד של היודנראט. בבתי הגטו לעיתים הצטופפו חמישה עשר-שישה עשר איש בחדר. בגלל הצפיפות שהייתה בגטו גם אולם בית הכנסת שימש למגורים. הגטו הופרד מיתר חלקי העיר בגדרות עץ וגדר תייל, כל היוצא ממנו ללא היתר נענש בחומרה. המזון הוברח מחוץ לגטו. הגרמנים החלו לדרוש תשלומים גבוהים, גם בזהב. אי עמידה בתשלום במועד הייתה מלווה באיומי עונש מוות לחברי היודנראט. היודנראט, בעזרת ה"יס.ס", האירגון היהודי לעזרה הדדית מקרקוב, והג'וינט פתח בבניין של בית המטבחיים לשעבר מטבח אשר סיפק ארוחה אחת ביום עבור העניים ביותר. היודנראט גם פתח בית ספר יסודי עם שפת ההוראה ביידיש. בגטו החלו להתפשט מחלות. היהודים המשיכו לעבוד בעבודות כפייה, בחורף בניקוי הרחובות משלג ובאביב בהסדרת החופים של נהרות הניל וקולבושובקה. קבוצות של צעירים מקולבושובה עבדו גם במחצבות ליפיה ליד נובי סונץ' (/ Nowy Sącz Lipie). כ-80 אנשים שולחו לעבוד במחנה פוסטקוב ליד דמביצה (Postków k. Dębica ). צעירים אלה קיבלו חבילות מזון וביגוד שנשלחו ע"י הקהילה. בפבראור 1942 הגרמנים הקימו את משטרת הסדר היהודית בפיקודו של יוסף רפפורט. המשטרה היהודית ליוותה את קבוצות הפועלים לעבודות, שמרה על הסדר בחלוקות המזון ושמרה על שערי הגטו. לעיתים הגרמנים דרשו מהיהודים כופר וקנסות גבוהים. כדי להבטיח תשלום הקנסות נחטפו בני ערובה ברחוב. כשהיהודים לא הצליחו לשלם את הקנסות בני הערובה נרצחו ונקברו בקברי אחים בבית העלמין. אם לסכום הקנס הנדרש חסרו 25% אז רבע מחברי היודנראט היו צפויים להרצח.

באביב 1942 הגרמנים החלו לרכז קבוצות יהודים מכל האזור בגטו ז'שוב. ב-7 באפריל 1942 בחול המועד פסח, הגיעו לקובושובה כמה אנשי ס.ס, שקודם לכן רצחו בגלוגוב (Głogów) כמה מנכבדי היהודים, ודרשו מהיודנראט כסף ודברי ערך. לאחר שקיבלו את  מבוקשם הם עזבו. למחרת היום דרשו גם הז'נדרמים המקומיים מהיודנראט 5 ק"ג זהב ככופר ואיימו בהוצאה להורג של 15 איש אם לא תענה דרישתם. גם הכופר הזה שולם. אולם כבר ב-28 באפריל אנשי הגסטאפו מז'שוב אסרו 22 איש ללא כל אשמה ברורה והוציאו אותם להורג. בין הנרצחים היו יהודים מהוטה קומארובסקה (Hura Komarowska) ומביישיאדקה (Biesiadka). אנשי חברת קדישה חויבו לקבור אותם בקבר אחים בנובה ווייש (Nowa Wieś).

חברי היודנראט של קולבושובה אשר חיפשו דרך להציל את הקהילה האמינו שבעזרת עבודה לטובת הרייך השלישי הם ידחו את רועה הגזירה. בשטח הגטו, בבניין בית הכנסת, נפתחו סדנאות של חייטים, סנדלרים, פחחים וכורכי ספרים. הסדנאות צויידו במיכון שנמצא אצל יהודי הגטו. מנהל הסדנאות היה יאנצ'י ראפפוט, אחיו של היו"ר ביודנראט. מספר השבועות שעברו מבלי שהגרמנים ערכו אקציות בגטו שיכנע את היהודים שהם הצליחו לדחות את רוע הגזירה.

המצב השתנה ביוני 1942. בסוף החודש הזה הגרמנים החלו בחיסולו של גטו קולבושובה. ב-24 ביוני יחידות ס.ס. והז'נדרמריה הקיפו את הגטו. ליהודים הותר לקחת איתם את רכושם למעט רהיטים. חברי היודנראט החליטו לאפות לחם עבור המיועדים לפינוי. ב-25 ביוני בשעה 13 היהודים החלו לפנות את גטו קולבושובה. הגרמנים גייסו בכוח כ-100 עגלות מהכפריים עבור הכבודה של היהודים. האנשים הלכו ברגל בקבוצות גדולות לז'שוב. בסוף הטור הלכו חברי משטרת הסדר וכמה משפחות של חברי היודנראט. בגטו נשארו 3 יהודים (ללא המשפחות) בעלי מלאכה אשר עבדו עבור המשטרה המקומית. קבוצה של 250-210 יהודים חולים וזקנים שלא יכלו ללכת הושארה מאחור, נרצחה במקום ונקברה בנובה ווייש (Nowa Wieś k. Kolbuszowej). ב-28 ביוני הקומיסאר טברדון החליט להחזיר קבוצת של כ-100 יהודים צעירים מז'שוב לקולבושובה כדי למיין ולסדר את מה שנשאר מהרכוש היהודי. קבוצה של 37 איש מהצעירים האלה, כששמעו שפולנים חוייבו לחפור בורות וגם מה היה גורלם של הזקנים והחולים שנשארו במקום, ברחה מהגרמנים ואנשיה ניסו להגיע להונגריה. הנותרים הוחזרו לגטו בז'שוב.

חלק מיהודי קולבושובה נשלחו מז'שוב למחנה עבודה ביישיונקה (Jesionka), שם רובם מתו מרעב או נרצחו. ביולי 1942 רוב יהודי קולבושובה נשלחו ביחד עם יושבי גטו ז'שוב למחנה ההשמדה בבלז'ץ.

 

לאחר השואה

קולבושובה שוחררה על ידי הצבא הסובייטי ב-5 באוגוסט 1944. מהקהילה הגדולה ניצלו 9 יהודים במחנות ובמחבואים אצל השכנים הפולנים. הקהילה היהודית לא התחדשה

בית הכנסת הישן אשר נבנה בשנת 1736 נהרס על ידי הגרמנים ב-1939. בניין בית הכנסת  ברחוב פייקארסקה 19 שופץ ולפי החלטת מועצת העיר פועלים בו מחלקת החינוך האזורית, אולם קונצרטים והמוזיאון העירוני המציג את ההיסטוריה של המקום.

בית העלמין היה מוזנח במשך שנים. בשנת 1989, בעזרת הקרן של משפחת ניסנבאום, בית העלמין עבר שיפוץ והגדר תוקנה. בשטח בית העלמין נמצאו כ-210 מצבות או חלקי מצבות. ב-2002 יאצק פרושיק (Jacek Proszyk) רשם ותיעד בפרוטרוט את כל המצבות.

ב-2010 חברת " אוהל צדיקים" בנתה מחדש את אוהל הצדיק והקימה מצבה על קברו של הרב אברהם אהרון ב"ר יקותיאל טייטלבאום מסיגט, רומניה. בבית העלמין נמצא קבר אחים של כ-1,000 יהודים אשר נרצחו על ידי הגרמנים. הקבר מתוארך לשנת 1943. במקום הניחו אנדרטה ועליה לוח זכרון בפולנית: "אזרחי פולין בני הלאום היהודי, קורבנות הטרור הפשיסטי משנת 1943. קולבושובה 1953. אנשי קולבושובה"

ביער של נובה ווייש, על יד קבר האחים הוקמה אנדרטה עם כתובת בפולנית: "במקום המרוחק 100 מטר מפה נרצחו 250 איש בני הלאום היהודי על ידי הרוצחים ההיטלראים. הפשע יזכר לדיראון עולם כקלון לפשיזם הגרמני".

בביתו של בצלאל אורגל ברינק התמקמה בזמן הכיבוש המשטרה הגרמנית. היום ישנה במקום הזה מסעדת "לאסקוביאק". רק מקצתם של שמות הפולנים שעזרו בהצלת היהודים ידועים: הלנה קוטולה (Kotola Helena) אשר הצילה את נורמן סאלסיץ ( Saleschütz ) והסתירה רכוש יהודי שאותו החזירה לבעליהם אחרי המלחמה, הכומר אנטני דונייצקי ( Dunajecki Antoni ) אשר סיפק תעודות טבילה לנורמן סאלסיץ וליהודים אחרים שהתחזו ל"ארים", ופקידת הדואר יאדוויגה בוראקייביץ' (Jadwiga Burakiewicz). שלושתם הוכרו כ"חסידי אומות העולם" ע"י יד ושם.

בשנים 2004-1999 התקיימה בקולבושובה סדרת קונצרטים על שם אחיו של נורמן סאלסיץ, (Szulim Saleschütz) אשר ניספה בשואה. הסדרה התאפשרה בזכות תמיכתו של של פרופ' רינגל מארצות הברית. לאחר מותו ב-2006 הפרוייקט הופסק.

קושיצה (Kosice)

 

(בגרמנית Kaschau, בהונגרית Kassa).

 

עיר נפה בדרום-במזרח סלובקיה.

 

קושיצה, העיר השנייה בגודלה בסלובקיה, הוקמה סביב מבצר משנת 1235. העיר שוכנת על צומת מסילות רכבת, היא מרכז חקלאי ומסחרי, ומשמשת מקום מושב של בית המשפט העליון של סלובקיה ושל ההגמון הקתולי. עד סוף מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיר לקיסרות אוסטריה-הונגריה ומשנת 1918 ועד 1993, בשמה קושיצה, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים נזכרים בעיר, אז קאשה, כבר במאה ה-13. במשך מאות שנים יכלו יהודים להתגורר שם רק בחסות השליט או בחסות האצילים. ב-1831 גרה בעיר רק יהודייה אחת, חוכרת המסעדה הכשרה. גם אחרי פרסום החוק, ב-1840, שהתיר ליהודים להתיישב בכל חלקי הונגריה, התנגדו התושבים להתיישבות יהודים בעיר, ורק בעקבות הוראה מפורשת של מועצת הרשויות, נפתחו שערי קושיצה בפניהם ויהודים מיישובי הסביבה עברו לעיר.

רוב מייסדי הקהילה היהודית בקושיצה באו מן העיירה הסמוכה רוזגוני (Rozgony), שם הייתה כבר קהילה מאורגנת. קהילת קושיצה הוכרה על ידי השלטונות בשנת 1842. קודש בית תפילה, ר' מרטון כהן מרוזגוני התמנה לכהונת רב והועסקו שוחט ומוהל. ב-1843 עזב הרב כהן את תפקידו ומאז עד שנת 1879 כיהנו בקהילה רק ממלאי מקום רב.

הקהילה התפתחה במהירות וב-1844 מנתה כ-600 נפש. באותה שנה קודש בית העלמין שברחוב טטרה, נוסדה "חברה קדישא" ונפתח מקווה. ב-1888 הוקצתה חלקה לבית עלמין יהודי בבית הקברות של העיר ונבנה בה בית לוויות. בשנים 1862-1861 עמד בראש הקהילה הרופא דר' זיגפריד בטלהיים (Bettelheim) מן המשכילים ומומחה לעברית.

בשנת 1867 זכו יהודי הונגריה לאמנציפציה, רוב יהודי קושיצה היו ליברלים בדעותיהם, ובעקבות קונגרס יהודי הונגריה (1868, 1869) נשארו כקהילת "סטטוס-קוו-אנטה" ואחר כך הצטרפו לזרם הקהילות הנאולוגיות.

בית הכנסת נחנך ב-1867, בנוכחות נציגי הרשויות, נציגי הדתות השונות ונכבדי העיר. ברצפת בית הכנסת הוטמן שיר הודיה. ב-1911 הורחב בית הכנסת וצויד בעוגב חשמלי. ב-1927 נחנך בית כנסת חדש, מן המפוארים בסלובקיה.

ב-1868 פתחה הקהילה בית ספר בגרמנית ל-120 תלמידים. בניין בית הספר הוקם ב-1884 ושוכנו בו גם חדר הישיבות ומינהלת הקהילה. ב-1927 נחנך בית הקהילה ובו אולם תרבות. באותה שנה עבר גם בית הספר לבניין רחב ידיים בן שמונה כיתות, ובמרוצת הזמן למדו בכיתות מקבילות בהונגרית ובסלובקית. בשנות השלושים הראשונות למדו שם יותר מ-500 תלמידים. מנהל בית הספר היה ראובן שפירא. ארגון ההורים סיפק ארוחות, ביגוד ועזרה אחרת לילדי העניים וסידר עבורם בית מרחץ בבניין בית הספר.

דר' דוד קיין כיהן כראש הקהילה הראשון של הקהילה ומשנת 1874 מילא את התפקיד דר' יעקב מושקוביץ. בשלהי המאה ה-19 פעל, לצד הרב הראשי קלמן ליברמן, דר' שמעון הוושי הנדלר  (Handler Hevesi) בעל תפקידים ציבוריים ביהדות הונגריה, עורך עיתונים ומייסד אומיקה (Omike) אגודת יהודי הונגריה להשכלה כללית.

בשנים 1913-1896 כיהן כרב הקהילה ר' יוזף קליין, בשנים 1915-1914 הרב מארק אפשטיין ואחרון הרבנים של הקהילה הנאולוגית, דר' מאנו אנטן (Enten) כיהן מ-1915 עד לגירושו למחנה ההשמדה אושוויץ.

עד מלחמת העולם הראשונה רק אגודת הנשים, ובראשה אשת ראש הקהילה גברת מושקוביץ, עסקה בצדקה וסעד. האגודה תמכה בכל עניי העיר בלא הבדל דת ופתחה ב-1887 מטבח עממי וב-1932 הקימה בית מחסה לקשישות. ב-1920 ייסד הג'וינט (Joint – ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) בקושיצה את "הוועדה" הסלובקית המזרחית שלו. הוועדה סיפקה מזון וביגוד לנצרכים ועזרה בשיקום נפגעי מלחמת העולם הראשונה. מ-1921 המשיך את עבודת "הוועדה" סניף "מועדון העזרה הסוציאלית היהודית". המועדון הכשיר צעירים לעבודה יצרנית והכין אותם לעלייה לארץ ישראל. במסגרתו הוקמו בתי מלאכה, משתלות ובית ספר לתפירה ומלאכת יד וכן הוקמו מעונות לנזקקים ומטבח. מועדון בנות ארגן נשפי צדקה וסייע לתלמידות נזקקות. לשכת בני ברית בשם "קונקורדיה" נפתחה במקום ב-1931.

כבר ב-1867 סרבו היהודים האורתודוקסים להתפלל בבית הכנסת הנאולוגי (בו עמדה הבימה בחזית ארון הקודש), והקהילה התפלגה. משרד התרבות ההונגרי התיר לאורתודוקסים להתקין בית תפילה משלהם וב-1871 הם יסדו קהילה נפרדת. בשנים הראשונות לפילוג שרת את הקהילה האורתודוקסית הרב יולש לייב Jules Leib)) מן העיירה שבש (Sebes). רב הקהילה הראשון, הרב מוזש יונגרייס (Jungreiss), התמנה ב-1874. אחרי מותו, ב-1907, ירש את מקומו בנו, הרב איגנאץ יונגרייס, והרב שאול בראך (Brach) כיהן מ-1923.

ב-1880 הקימה הקהילה האורתודוקסית בית כנסת, במקום בית התפילה, ברחוב האראנג (Harang), שכבר הורחב ארבע פעמים. באותה שנה נוסדה גם חברה קדישא וב-1881 הופרדה עבורם חלקת קבורה בבית העלמין הנאולוגי. ב-1872 פתחו האורתודוקסים בית ספר "תלמוד תורה".

בתחילת המאה ה-20 הקימו בית ספר יסודי בן חמש כיתות. הישיבה שבעיר הוכרה בידי השלטונות כמוסד חינוכי גבוה. בשנות השלושים נפתח בית ספר דתי לבנות "בנות יעקב".

מוסדות הקהילה האורתודוקסית היו: קופת "גמילות חסדים", מועדון ש"ס, "לינת צדק", "פועל צדק", ארגון הנשים ו"ביקור חולים".

עד למלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה האורתודוקסית 236 נפש, במהלך המלחמה הצטרפו אליה פליטים יהודים רבים מגליציה. אחרי המלחמה, ב-1918, בעת סיפוח העיר לרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בקהילה כ-700 נפש.

ב-1927 הוסב בית הכנסת "סטאטוס קוו" לבית כנסת אורתודוקסי. לידו הוקם בית ספר יסודי ו"תלמוד תורה" חדש. מור גוטמן כיהן כנשיא הקהילה ואיגנאץ רוט כיושב ראש. במסגרת הקהילה האורתודוקסית פעלה גם קהילה ספרדית קטנה, שהקימה בית כנסת ב-1920.

ב-1870 חיו בקושיצה 2,178 יהודים; ב-1900 – 4,988; ב-1910 – 6,723 (%15.2 באוכלוסייה); וב-1921 – 8,792 (%16.6).

כתב העת היהודי הראשון בסלובקיה, "היהודי" ("Der Jude"), יצא לאור ב-1866 בקושיצה ועורכו היה דר' זיגפריד בטלהיים. השבועון "המלה היהודית" ("Das Judishe Wort") יצא לאור ביידיש ובהונגרית, ומשנת 1932 בשמו ההונגרי "Zsido Szo". מ-1933 יצא לאור שבועון לתרבות בשם "יומן שבועי למשפחה היהודית" ("Judischer Familien Wochenkalender"), ובחסות "אגודת ישראל" יצא לאור ה"מסורת יהודית" ("Juedische Tradition").

יהודים בעלי שם, ילידי המקום היו: הצייר ליפוט הורוביץ, השחקנית מריה בארקאני (Bakany), הפסלת ג' אילונה לזר, המלחין והכנר הנריק ברני (Bereny), המלחין דיולה מאיור (Major), המשפטן ברנאט זיכרמן ואחרים.

במשך מאות שנים הורשו יהודים לשהות בעיר רק יום אחד והנשארים ללינת לילה היו צפויים לקנסות כבדים. גם אחרי החוק של 1840, שהתיר ליהודים לסחור באופן חופשי, ביקשו פרנסי העיר להכיר בקושיצה כ"עיר מכרה", ובמעמדה זה לאסור התיישבות יהודים במקום. ה"ברודרשאפט" (Bruderschaft), גילדת סוחרים מימי הביניים, החלה לקבל יהודים לשורותיה רק מ-1852.

תחילה התפרנסו בני הקהילה כסוחרים, כבעלי מסעדות וכבעלי מלאכה בעיקר צורפים, נגרים, סנדלרים וחייטים. אחר כך נוספו אליהם בעלי מקצועות חופשיים, כעורכי דין ורופאים. ב-1859 ניתן ליהודים חופש מסחר ותיעוש. מאז פיתחו במקום מפעלי טקסטיל, שמרים, סבון, בישול יין שרף וטחנות קמח מונעות בקיטור. אחרי הנחת מסילות רכבת במקום ב-1860 החלה הקהילה לשגשג. יהודים מילאו תפקידים מרכזיים בחיי החברה ובכלכלה. היו ביניהם: ברודי וליפוט (Lipot), תעשיינים, ודר' י' מושקוביץ' הרופא הראשי של העיר.

במלחמת העולם הראשונה נקלעו משפחות יהודיות רבות למצוקה וקופות הצדקה של הקהילה התרוקנו. אחרי המלחמה, בעזרת הג'וינט, נפתחה קופת הלוואה וחסכון. ב-1923 הפסיק הג'וינט את פעילותו, ונוסדה ה"אגודה הסוציאלית של יהודי סלובקיה" ומרכזה בקושיצה.

כבר בראשית התיישבותם של היהודים בקושיצה הם היו מעורבים בחיי הציבור, ובמרד של שנת 1848 לחמו יהודים לצד ההונגרים. במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 25 מבני הקהילה הנאולוגית מקושיצה.

מראשית המאה ה-20 הייתה פעילות ציונות בעיר. כבר ב-1910 התכנסה במקום ועידת הציונים ההונגרים. הפעילות גברה בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית וב-1919, בוועידה הארצית הראשונה של הציונים בסלובקיה, נבחר דר' יוסף לוי מקושיצה ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים. במאי 1920 נערך בעיר הכנס האזורי של ה"מזרחי". מבין תנועות הנוער הציוניות הייתה "השומר הצעיר" הגדולה בעיר, בראשה עמד המהנדס גולדברגר ומ-1929 נהייתה קושיצה למרכז התנועה בסלובקיה. כמו כן היו סניפים של "המזרחי", "בית"ר" בראשות הדר' לוי ו"מכבי הצעיר". סניף "ויצו" (הראשון בסלובקיה) נפתח בקושיצה ב-1928. בשנות ה-30 נוסדה במקום "ברית ישורון" (הפלג הדתי של התנועה הציונית הרביזיוניסטית).

ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר "שקלים" בסך -.3,350 קרונות צ'כיים וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 324 מיהודי קושיצה.

ב-1931, עם ייסוד "המפלגה היהודית" נבחר גולדברגר לוועדה המרכזית. יושב ראש התנועות היהודיות באזור היה המהנדס וינקלסברג.

במועדון הספורט "מכבי קושיצה" היו חוגים לאטלתיקה קלה, כדורגל, שחייה והתעמלות. מתעמלי המועדון זכו במקום השני בסלובקיה כולה.

בין ילידי קושיצה היה ארנסט ויסנברג, רב ומלומד, מדען וחוקר, שעסק באסטרונומיה וליטורגיקה לצד לימודי יהדות ומשפט. נולד בקושיצה בשנת 1909 ונפטר בלונדון בינואר 2000.

בראשית שנות השלושים למאה ה-20 חיו בקושיצה כ-12,000 יהודים.

 

תקופת השואה

בנובמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופחו להונגריה חלקים מסלובקיה, וקושיצה ביניהם. מיד חלו החוקים האנטי יהודיים של הונגריה גם על יהודי השטחים המסופחים. הופקעו רישיונות ממשלתיים של בעלי עסקי טבק, של מסעדות ושל עורכי דין. נאסרה כל פעילות ציבורית יהודית והארגונים היהודיים המשיכו לפעול מאז במחתרת. צעירים יהודים ברחו ועלו לארץ ישראל דרך נמל קונסטנצה שברומניה.

ב-1940 באו לקושיצה פליטים יהודים מסלובקיה ומפולין. משרד סעד של יהודי הונגריה ה"אומז'ה" (Omzsa) סייע לכ-3,000 נזקקים. באותה שנה גויסו גברים יהודים בני 40-21 לפלוגות עבודה במסגרת צבאית, וגברים בני 45-41 נלקחו לעבודות כפייה בברית המועצות.

ב-1942, כשהחל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה שעל אדמת פולין, הגיע לקושיצה גל חדש של פליטים יהודים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. מיד נלקחו יהודים כבני ערובה ומאחרים נשדדו סכומי כסף גדולים.

הגרמנים מינו "מועצת יהודים" (Judenrat). ב-28 באפריל אותה שנה נתחם גטו בעיר ואחר כך הועברו היהודים משם ושוכנו בבית חרושת ללבני בניין. תוך זמן קצר פרצה מגיפת טיפוס.

ב-15 במאי 1944 יצא הטרנספורט הראשון של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וב-7 ביוני כבר הייתה העיר "נקייה מיהודים" ("Judenrein"). גורשו גם כמה נוצרים שסייעו ליהודים.

מ-14 במאי עד 20 ביולי 1944 הובאו בקרונות משא נעולים 401,439 יהודים, מחלקים שונים בהונגריה, לתחנת הרכבת בקושיצה שם נספרו, נרשמו, נמסרו לגרמנים, והוסעו לאושוויץ.

*

היהודים הראשונים שחזרו לעיר אחרי שחרורה בשנת 1945, היו החיילים שלחמו במסגרת "צבא-חוץ-לארץ" (Auslandsarmee), של הצבא הצ'כי, ואלה מיהודי קושיצה שהצליחו להסתתר. אחריהם באו שרידי המחנות.

החיים היהודיים חודשו. הוקם מטבח עממי וקודשו בית כנסת ובתי תפילה. רפאל בלום ואיזיק איכנשטיין, תלמידי הישיבה המקומית של לפני המלחמה, דאגו לצרכי הקהילה והישיבה נפתחה מחדש. גם תנועת "השומר הצעיר" חידשה את פעילותה.

במשך השנים השתקעו יהודים מיישובי הסביבה בקושיצה והקהילה גדלה בשנות החמישים לכ- 2,000 נפש. בתקופה זו כיהן במקום הרב סלמון שטיינר, ששימש גם כרב מחוזי.

ב-1958 חל מפנה בחיי הקהילה. הוקמה ספרייה וסודר חדר תפילה מיוחד לילדים, שבו למדו גם לימודי יהדות. מדי שנה חגגו את פורים ואת חנוכה ולחגיגות ז' באדר הוזמנו גם חזנים.

לאחר המלחמה חזרו לעיר מספר קבוצות יהודיות, אך האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה. בשנות השישים חיו בקושיצה כ-1,300 יהודים, וב-2001 נותרו בקושיצה רק 406 יהודים.

ב-1990 מצאו מבקרים, יוצאי הקהילה, את בתי העלמין הנאולוגי והאורתודוקסי תקינים.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
כשאנוב CHRZANOW

עיר נפה במחוז קראקוב (KRAKOW), גליציה המערבית, פולין.


כשאנוב נזכרת בשנת 1393 כיישוב עירוני בבעלות פרטית. במאות ה-16-14 נודעה כעיר- צומת על "נתיב המלח" שהוליך מקראקוב לשלזיה. עם חלוקת פולין ב-1772 עברה כשאנוב, כגליציה כולה, לשליטת האימפריה האוסטרית. במאה ה-19 חלה בכשאנוב התפתחות כלכלית מואצת בשל קרבתה למכרות עופרת ובדיל ובעקבות הקמתם של מפעלי- תעשייה בעיר ובסביבתה. מאמצע המאה ה-19 נעשתה לצומת תחבורה בדרום מערב פולין.


הקהילה היהודית

סבורים שכמה משפחות יהודיות ישבו בכשאנוב כבר במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 חיו בעיר 60 משפחות יהודיות. גידול נוסף במספר היהודים במקום חל בתחילת המאה ה-19. במחצית הראשונה של המאה ה-19 הקימו יהודי כשאנוב מוסדות קהילתיים במקום, והיו כפופים לקהילת קראקוב. ב-1866 נעשתה הקהילה לעצמאית.

שריפה גדולה שפקדה את כשאנוב בשנות ה-70 של המאה ה-19 נעשתה לציון זמן בתולדות העיר, והיהודים היו מציינים ארועים "לפני השריפה הגדולה" ו"אחרי השריפה הגדולה".

רוב יהודי כשאנוב היו דתיים ומסורתיים, מיעוטם היו חילונים. היו ביניהם חסידים משל צאנז, ראדומסק, בובוב, בעלז, גור, זאלישיץ, קרימולוב, גרודזיסק, הוסיאטין ועוד, שהחזיקו בתי תפילה (שטיבלעך) משלהם, ואחרים שהתפללו בבתי הכנסת הכלליים. כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה היו בעיר וביניהם בית הכנסת הגדול, שבו שימש ר' לייביש מייזלס כחזן ובית המדרש הגדול, שבו שימש כחזן ר' הירש לייב באקון.

הרב הראשון של קהילת כשאנוב היה ר' שלמה בוכנר, הוא כיהן עד מותו בל"ג בעומר תק"פ (1820). במשך עשרים שנה אחרי מותו היה רק דיין בקהילה. בינתיים גדלה השפעת חסידות צאנז בעיר וכהונת הרב נמסרה לידי ר' דוד הלברשטם משושלת רבני צאנז. בזמנו פרצה מחלוקת בין חסידי צאנז לבין חסידי רדומסק; ואחרי מותו בשנת תרנ"ה (1895) כיהנו שני רבנים בכשאנוב. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' מנדל בן ר' נפתלי ובימיו אוחד כס הרבנות בכשאנוב. ר' מנדל ניספה בשואה.

בין שתי מלחמות העולם כיהנו שני ראשי קהילה מחסידי בובוב, דבר המצביע על מעמד החסידים בקרב הקהילה היהודית בכשאנוב. שתי הישיבות הגדולות בעיר היו גם הן של הזרם החסידי: ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק שבראשה עמד ר' חיים טוביאס וישיבת "עץ חיים" של חסידי בובוב שבראשה עמדו ר' זיסקינד גאטליב ור' חיים יעקב וייסבלום.

אף על פי שבשנת 1898 אירעו במקום התפרצויות אנטישמיות ומשפחות יהודיות נמלטו לקראקוב, גדל מספר היהודים בכשאנוב בסוף המאה ה-19 והגיע ליותר ממחצית אוכלוסיית המקום. ב-1900 היו 5,504 יהודי כשאנוב כ-%54 מאוכלוסיית המקום. מחצית חברי מועצת העיר היו יהודים. בבחירות של 1910 ניסו הפולנים, בראשותו של הכומר קאמינסקי, שהטיף למאבק כלכלי נגד היהודים, לפגוע בייצוג היהודים במועצה. השלטונות האוסטרים פסלו את הבחירות, ובבחירות חוזרות בשנת 1912 שוב זכו היהודים לייצוג הולם.

חברות ציבוריות יהודיות; שפעלו למען האוכלוסיה היהודית בכל תחומי החיים, דת ומסורת, סעד ותרבות; החלו להתארגן בכשאנוב בראשית המאה ה-20. קמו חברות כמו "קובעי עתים", "חברה תהילים" ו"מחזיקי לימוד" שיצרו מסגרות לימוד עממיות לתורה ולמשנה. "מחזיקי לימוד" הוציאו לאור עתון " הפועל היהודי הדתי", אירגנו ספריית השאלה לספרים בעברית, פולנית ויידיש, וקיימו תיאטרון חובבים שהעלה הצגות לציבור.

בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש פעל משנת 1902, ב-1903 נפתח בית-היתומים שהוחזק בידי ועד-הקהילה. לצד מוסדות-החינוך המסורתיים פעל גם בית ספר יסודי כללי. אחרי מלחמת-העולם הראשונה הוקם בית ספר לבנות של "בית יעקב" ובאותה עת גם גדל מספר ילדי ישראל שלמדו במוסדות כלליים. הקהילה הפעילה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

ב-5 בנובמבר 1918 פרצו פרעות ביהודי כשאנוב. חנויות נבזזו יהודים הוכו ונפצעו ושני יהודים נרצחו. אלה שניסו לארגן הגנה עצמית פורקו מנשקם בידי לגיונרים פולניים. בשנת 1919 פשטו על העיר חייליו של הגנרל הפולני האלר, אנטישמי מוצהר. הם היכו יהודים ובזזו את רכושם ושיכנו סוסים בבית המדרש.

למעשה במשך כל התקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו יהודי כשאנוב נתונים להתפרצויות אנטישמיות של כנופיות שפעלו בעיר ובסביבתה ושל חיילים פולנים שיחידתם חנתה בסביבה. השלטונות הפולניים לא מנעו פגיעות באוכלוסיה היהודית. גם ב-1935 התפרעה בעיר כנופייה של פולנים, ובית העלמין היהודי חולל.

כשאנוב הייתה בעיקרה עיר של מסחר ומלאכה, אף על פי שבסביבתה היו מכרות של פחם. בימי חמישי בשבוע התקיים יום השוק.

במחצית השנייה של המאה ה-18 עסקו היהודים במלאכות כמו חייטות, כובענות וצורפות. במאה ה-19 התרחבו מקורות-הפרנסה, יהודים סחרו בפרוות ובמזון גם מחוץ לגבולות-המדינה. לקראת אמצע המאה גדל חלקם של יהודי כשאנוב בתעשייה זעירה ובמסחר קמעונאי. החלה להתפתח תעשיית הלבשה, רובה ככולה בידי יהודים. חייטי כשאנוב שהיגרו לימים לברלין הקימו שם את הבסיס לתעשיית ההלבשה.

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) מצאו כמה מיהודי כשאנוב את פרנסתם בשטחי שלזיה העילית שהיו אז בשליטת פרוסיה. מקור פרנסה נוסף ליהודי העיר הייתה חלפנות כספים.

גם תלמידי-חכמים בכשאנוב עבדו לפרנסתם; היו ביניהם חייטים, סנדלרים, בעלי עגלות. נודע ר' משה היכבוים, המגיד שלכשאנוב, שהיה בנו של סנדלר והתפרנס מאפיית עוגות.

המלחמה חיסלה מקורות פרנסה רבים והביאה מצוקה כלכלית על יהודי כשאנוב. ארגונים יהודיים בקראקוב, בקאטוביצה (KATOWICE) ובוינה וכן "ועד ההצלה והעזרה האזורי" שמרכזו היה בקראקוב סייע לקהילה, וניתנו הלואות באמצעות הג'וינט לשיקום מפעלים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים יהודים.

בשנת 1928 נוסדו "הבנק העממי היהודי" ואגודת "יד חרוצים" של בעלי-מלאכה יהודים.

חוג ציוני ראשון בשם "בני ציון" התגבש בכשאנוב בשנת 1893 והחל בפעולה מעשית בשנת 1898, אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897). חבריו הראשונים היו תלמידי בית המדרש, שהסתירו את פעילותם הציונית ממשפחותיהם. הבתים הציוניים הראשונים בעיירה היו בתיהם של ר' לייבל ופאני ציפר ושל ר' מרדכי שאול וחנה שווארצבארט. בניהם, ד"ר שמואל ציפר וד"ר יצחק (איזידור) שווארצבארט, נודעו בפעילותם הציונית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), בתקופה של התבוללות פוליטית ותרבותית. ד"ר ציפר, עורך-דין במקצועו, כיהן כסגן ראש עיריית כשאנוב ולחם למען זכויות היהודים בעירו. ד"ר שווארצבארט קיבל עליו בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) את תפקיד המזכיר הכללי של הועד הפועל הציוני למערב גליציה ושלזיה, ב-1921 נתמנה לעורך העתון הפולני "נובי דז'ניק" (NOWY DZIENNIK), היה ציר ברוב הקונגרסים הציוניים, ובשנות השלושים כיהן בסיים (בית הנבחרים) הפולני.

בראשית המאה ה-20, לצד האירגונים הציוניים, נפתחו בכשאנוב גם סניפי "אגודת ישראל", ה"בונד" (שראשיתו "המפלגה היהודית הסוציאליסטית") והקומוניסטים. בשנת 1908 נפתח בכשאנוב סניף "פועלי-ציון" ותפש מקום מרכזי בפעילות הציונית והחברתית בעיר, אחרי המלחמה התפלג, ואת מקומו המרכזי תפשה תנועת "התאחדות" וארגון הנוער שלה "גורדוניה". בשנת 1912 הוקמו ארגון-נוער "יוגנד" וארגון נשים "יהודית". בשנים 1914-1910 פעל בכשאנוב איגוד "רחל" שהכשיר לעבודה נערות מכל התנועות הציוניות ופעל להפצת הרעיון היהודי-לאומי והציוני בקרב הנשים. במסגרת ספרייה שהקימו הנשים הציוניות בעיר, התקיימה פעילות תרבותית. סניף "המזרחי" בכשאנוב היה פעיל נגד התעמולה האנטי- ציונית ולידו פעלה תנועת הנוער "השומר הדתי".

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בכשאנוב סניפי התנועות הציוניות ותנועות הנוער שלהן. ארגונים אלה ניהלו קורסים לעברית וקיימו ספריות שבמסגרתן הייתה פעילות תרבותית עניפה. בשנת 1928 נוסדה אגודת-ספורט ציונית "מכבי". גם ארגון "ויצו" פעל בעיר.

בשנת 1921 חיו בכשאנוב 6,328 יהודים, %56 באוכלוסייה של 11,392 נפש.


תקופת השואה

כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ברחו רבים מתושבי כשאנוב מהעיר וביניהם גם יהודים, רוב היהודים שבו כעבור כמה ימים. ב-4 בספטמבר נכבשה העיר בידי הגרמנים ובו ביום נכלאו יהודים בבית-הכנסת. ב-8 בספטמבר תפסו הגרמנים 30 יהודים מכשאנוב בקרבת טשביניה (TRZEBINIA) והרגו אותם. פליטי כשאנוב שהצליחו להגיע לאזור הסובייטי הוגלו בסוף יוני 1940 לתוך ברית-המועצות.

באוקטובר מינו הגרמנים יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בכשאנוב. תפקידו היה לרשום את האוכלוסייה היהודית, לספק לגרמנים אנשים לעבודות-כפייה, לגבות "קונטריבוציה" (סכום כסף גדול, כביכול תרומה) מהקהילה ולמסור לגרמנים סחורות וחפצים יקרי-ערך. כדי להבטיח ביצוע הוראותיהם, עצרו הגרמנים מדי פעם בפעם בני ערובה מבין הפולנים ומבין נכבדי הקהילה היהודית. צעיר יהודי וצעיר פולני מבין בני הערובה הוצאו להורג בהוראת קצין גרמני בתואנה שבוצעה בעיר פעולת חבלה נגד הגרמנים.

בדצמבר 1939 נגזר על היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד. כעת היו נתונים להתעללות הגרמנים ברחובות העיר, בעיקר נפגעו מכך היהודים החרדים. מדי יום ביומו נחטפו יהודים ברחובות עד שמלאה מכסת עובדי הכפייה. הדבר נעשה תוך הכאת יהודים, לעתים עד מוות.

במארס 1940 נשתנה הרכב היודנראט, הצטרפו עסקני-ציבור מלפני המלחמה ובראש הועמד בצלאל צוקר. היודנראט החדש פעל להקל על סבלם של יהודי-המקום בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך, ובסיוע סניף ה-יס"ס (ארגון יהודי לעזרה הדדית) חילק ארוחות חמות. ילדים רוכזו בבית-ילדים, שם היו נתונים להשגחתם של מחנכים ומטפלים. הוקם מועדון- נוער שבו התנהלה פעילות בלתי-פורמלית לחינוך ולתרבות. לצעירים חסרי מקצוע, שלא יכלו להשתלב בעבודה במפעלים, אורגנו קורסים במקצועות טכניים. במקום פעלה גם מרפאה מטעם המחלקה לבריאות של היודנראט. היודנראט זכה להערכה בקרב בני-הקהילה. במשך הזמן הצליח היודנראט לשחד את מפקד המשטרה הגרמני אוברלויטננט שינדלר ומפקדים גרמנים אחרים, ובכך למנוע מעשי אכזריות כלפי היהודים, לפתוח מחדש את בית המרחץ היהודי ולקבל רשיון לתפילה בציבור בימים נוראים.

באוקטובר 1940 נלקחו על-ידי היודנראט המרכזי בסוסנובייץ (SOSNOWIEC) כ-300 צעירים יהודים מכשאנוב למחנות-העבודה גוגולין (GOGOLIN) וסאקראו (SAKRAU) שבשלזיה עילית. כדי למנוע שילוחם של צעירים למחנות-העבודה חיפש היודנראט של כשאנוב מקומות-עבודה בעיר עצמה. לבסוף נמצאה תעסוקה ליהודי כשאנוב בבית חרושת לגומי בטשביניה הסמוכה ובמחצבות הקרובות לעיר.

בסוף 1940 הוצאו יהודי כשאנוב משכונות מעורבות ורוכזו באיזור אחד כהכנה לגיטו. מרכז העיר הוכרז "יודנריין" (נקי מיהודים) ונאסר על היהודים לבוא לשם.

בראשית 1941 עברו בתי עסק יהודיים לידיים "אריות", כלומר חוייבו למנות להם מנהל גרמני. באביב 1941 הובאו לכשאנוב יהודים שגורשו מאושווינצ'ים (OSWIECIM, שם הוקם מחנה ההשמדה אושוויץ). ב-9 במאי רוכזו יהודי כשאנוב בכיכר שליד הגמנסיה, ונערכה בדיקת אישורים של מקומות-עבודה. מאות יהודים שלא היה בידם אישור נשלחו למחנות עבודה בשלזיה עילית. התנאים במחנות היו קשים. ב-25 במאי נחטפו בעיר מאות יהודים נוספים למחנות עבודה. צעירים רבים התחמקו, והיודנראט המרכזי בסוסנובייץ, שלא סמך על היודנראט המקומי בקיום מלא של צווי הגרמנים, שלח שוטרים יהודים משלו כדי לחטוף אנשים למחנות-העבודה.

בתחילת 1942 נאסרו יושב-ראש היודנראט, בצלאל צוקר, וחברי יודנראט נוספים. הם נחקרו באכזריות, הואשמו באי-ציות להוראות ובחבלה ונשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

בסוף אפריל 1942 הוצאו להורג בתלייה, בככר העיר לעיני כל היהודים, שבעה מיהודי כשאנוב באשמת "הברחת מזון". בתחילת מאי אותה השנה נשלחו יהודים נוספים לאושוויץ. אחר כך נערכו אקציות נוספות לגלוי "עברייני מזון", אלו שנתפשו נשלחו גם הם למחנה ההשמדה אושוויץ.

באקציה ב-30 במאי 1942 נערכה סלקציה (מיון) במקום שבו רוכזו יהודי העיר. במהלכה הם חולקו לשלוש קבוצות: האחת נשארה לעבודה בעיר, השנייה נשלחה למחנות-עבודה והשלישית, שכללה כ-3,000 איש, רובם קשישים, חולים, נשים וילדים, שולחה לאושוויץ. ביוני אותה השנה הוצאו קבוצות נוספות למחנות-עבודה. ובסוף יולי או בראשית אוגוסט 1942 שוב שולחו מאות מיהודי כשאנוב לאושוויץ.

בספטמבר 1942 הוקמו בעיר בתי-מלאכה, שכונו בפי היהודים "שופים", בהם מצאו תעסוקה יותר מ-1,000 איש. שרידי הקהילה עשו הכל כדי לעבוד ב"שופים", בתקוה להינצל ממשלוחים לאושוויץ. עד פברואר 1943 נעשו ה"שופים" למקום-הריכוז היחיד של היהודים.

באמצע פברואר 1943 שוב רוכזו יהודי העיר למיפקד; בעקבותיו שולחו רבים לאושוויץ. כ-550 איש, בעיקר גברים, נשלחו למחנות-עבודה במרקשטאד (MARKSTADT). כאשר נשלחה קבוצה נוספת לאושוויץ הוכרזה כשאנוב "יודנריין". בעיר נותרו רק כמה יהודים שהכינו להעברה לגרמניה את הרכוש שהותירו היהודים. כשסיימו את מלאכתם גורשו לגיטו סוסנובייץ.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה - 2000


בתום המלחמה (1945) נשארו בחיים רק כמה מאות מיהודי כשאנוב, מהם 300 ששהו בברית- המועצות ואחרים ששבו מהמחנות לעבודת כפייה או ששרדו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. כ-15,000 יהודים שעברו את כשאנוב בימי המלחמה ניספו במהלכה. מספר זה כולל פליטים משלזיה עילית, מקטוביץ, אושבייצ'ים, טשביניה ועיירות קטנות סמוכות לכשאנוב.

בשנים יותר מאוחרות עזבו אחרוני היהודים את המקום .

ב-1948 יצא לאור "ספר כשאנוב" של מרדכי בוכנר ביידיש. ב-1989 הודפס בתרגום לאנגלית בניו יורק. אחר כך תורגם מאנגלית לעברית ויצא לאור בישראל בשנת 1994 בידי ארגון יוצאי כשאנוב בישראל.

בעיר נותר בית העלמין היהודי שנבנה באמצע המאה ה - 18 ופעל עד למלחמת העולם השנייה . בזמן המלחמה ואחריה הוא הוקטן כמה פעמים והשטח שלו הנוכחי הוא 1.71 האקטר . בבית העלמין יש כ - 3000 מצבות שהעתיקה שבהן היא משנת 1802 של לאה בת יוסף .
המקום נעול והמפתח נמצא אצל השכנים . ניתן לבקר בבית העלמין לאחר תאום מוקדם .

ביום 18.2.2009 הוענק בעיר אות חסיד אומות עולם לזוג הפולני וולריה ויוזף טרמבץ , שהחביאו בזמן השואה והצילו את היהודי פינקוס יעקובוביץ .