חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי הודו

India

Bhārat Gaṇarājya - Republic of India

A country in south Asia.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 4,900 out of 1,350,000,000. Main Jewish organization:

Council of Indian Jewry
c/o The Jewish Club
Jerro Bldg., 2nd floor
137 Mahatma Gandhi Road
Mumbai 400 023
India
Phone: 91 22 27 16 28
Fax: 91 22 274 129

סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
214703
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Muttath, Tiphereth Haim (1913-1980), educator and Zionist, born in Travancore, South India, the fifth of nine children. His father was a salt merchant and money changer known for his knowledge of the Torah. He received degrees in biology and education and went on to work as a civil servant in Kerala, but had to terminate his work since her was obliged to work on Saturdays. So Muttath started to teach at the high school in Parur. He was eventually promoted to be the headmaster and then regional inspector of schools. He became very involved in the aliyah movement for the Jews of Cochin. He organized Hebrew classes for the Jews of Cochin and was in close contact with the Jewish Agency personnel in Bonbay. He made aliyah to Israel in 1970 and settled in Ramla.
Borgaonkar, Mordechai Russel Jacob (1941- ), officer who rose to the rank of Lieutenant General and so became the highest ranking Bene Israel officer in the Indian Army. His grandfather also served in the Indian army becoming deputy chief of military accounts in the Indian state of Pune. Borgaonkar studied in the Bombay Scottish School, St. Ornella's School in Puna and finally at St Aloysius College.

He joined the Indian Military Academy at Dehra Dun in July 1959, and was commissioned in the Engineers Corps (The Bombay Sappers) on 11 June 1961after graduating from the Defence Services Staff College Wellington, the College of Combat Mhow (now called The War College) and the National Defence College in New Delhi. He continued his studies during his military service gaining a M.Sc. degree in defence studies. He was also Fellow of the Institute of Engineers (FIE), and Fellow of the Indian Institute Bridge Engineering (FIIBE).

Despite a serious accident while serving with the Border Roads Organization in NEFA (North East Frontier Association), he recovered to become the Director General of that Organization achieving the rank of Lt. General. He retired after 42 years of service in the Indian Army as Commandant of the College of Military Engineering, in 2001
Bhastekar, Samuel Michael Benjamin (?1915-?2000), officer in Indian Navy. He joined the Indian Navy in 1939 and after the country achieved independence in 1947 he established the Indian Naval Provost Corps, the navy police. He became the first Provost-Marshal, the head of the police corps.

In that capacity he was responsible for providing the security for many foreign dignitaries including Queen Elizabeth and Prince Phillip, the Shah of Iran, King Hussein of Jordan, President Gamal Abdul Nasser of Egypt, Indian Navy senior officers, Indian Government officials like Defence Minister Y.B. Chavan and the Prime Minister of India Jhawarlal Nehru.

In 1967 he retired and immigrated to Israel.
Bhonkar, Jonathan Reuben Samson (1918-1995), officer in Indian army. He joined the army in 1940 and rose to the rank of Major General. Bhonkar was one of the first Indian officers to be inducted in the Directorate of Technical Development Organization to undertake the development, inspection and evaluation of stores produced for the services by the Ordinance Factories. During the period 1940-1947 he held various army appointments inside India and and also, on the army's behalf, in Iraq, Iran, Egypt and Greece. From 1947 to 1958 he held the positions of Assistant Chief Superintendent of Development, Superintendent of Development and finally Chief Superintendent of Development and was responsible for the development of weapons and other armament stores produced in the various ordinance factories.

1964 he took over as Chief Controller Research & Development. Some of the noteworthy developments since then are the creation of a Naval Science and Technological Laboratory, Textiles and Stores and Stores Research and Development Organization at Kanpur, Aerial Delivery Research & Development Establishment at Agra and Snow and Avalanche Study Establishment at Manali.
Talegaonkar, Mordechai Isaac, carpenter, born in India. He worked for Bene Israel community of Indian Jews in India, then in Israel, creating synagogue furniture for a number of synagogues in Israel used by members of the Bene Israel community. He made the “Teva” stand (from which the reader recites the prayers), for the "Magen Shlomo Synagogue" in Yavneh, Israel – it was in use for several decades. The "Heichal Shlomo" synagogue in Tirat HaCarmel, Israel, also received hand made chairs and benches from him. For other synagogues he made “Aronot Kodesh”, library shelves, and “Eliyahu Hanavi” seats.
Samson, Leela, (1951- ), dancer, daughter of Vice Admiral Benjamin Abraham Samson, born in Coonoor, Tamil Nadu, India. Samson gained her B.A. Degree and received the impulses for her development as a dancer from the Kalakshetra College of Fine Arts in Chennai (Madras), Tamil Nadu. She learnt Bharatanatyam (a classical Indian dance form originating in the South India) under well known teachers and was guided by the school's founder, Rukmini Devi Arundale. Though she herself adheres to the mould of the Kalakshetra technique, she has grown out of its limitations, believing that a particular school is no more than a point of reference.

Starting her career as a Bharatanatyam soloist, Samson went on to teach at Shriram Bharatiya Kala Kendra, Delhi. She has performed at leading dance festivals in India and aboard including the Lincoln Theater in Washington, DC, USA, and the Royal Festival Hall in London, England. She is considered as a soloist of eminence whose style conceals a powerful and inspired inner source, which gradually unfolds before the viewer. She enjoys the reputation of being a dancer who has excellent form in nritta and who has sensitive abhinaya. Samson has endeared herself to the public in India through her grace and technique in performing and perfecting complex dance rhythms, footwork, facial expressions and mudras - hand gestures related to sign language that are hallmarks of Bharatanatyam - movements that originally evolved in the Hindu Temples of Southern India. In 1995, Leela Samson choreographed a body of work that is called Spanda, that reviews the traditional vocabulary of Bharatanatyam. Two documentary films have been made on Leela Samson's work – ‘Sanchari’ by Arun Khopkar and ‘The Flowering Tree’ by Ein Lall.

In 2005, she was appointed director of the Foundation, where she herself had started to learn her craft. Samson recently wrote a biography of dancer and social activist Rukmini Devi Arundale, the founder of the Kalakshetra, In 2010, she was appointed Chairman of the Sangeet Natak Akademi, New Delhi, by the President of India. In 2011 she became Chairperson of the Central Board of Film Certification an important position in a country which produces a very high number of films each year. She has received a number of awards for her work including the Sanskriti Award in 1982, the Padmashri Award in 1990, the Nritya Choodamani Award in 1997 and the Sangeet Natak Akademi Award in 2000.
Eliahu, Bezalel (1930- ), expert in horticulture, agriculture, and growing of flowers, born in India to a family with four children who studied to become a certified electrician with specialization in wireless, morse and radio servicing in a college in Erakulum, Kerala State, and became active in local politics and Zionist activities.

In 1955 he emigrated to Israel together with his father and sister. They went to live on Kibbutz Nathan. After one year they decided that klibbutz life did not suit them so they moved to Moshav Shachar where they began to grow a variety of crops including vegetables, fruit and chicken. In 1958 he married BatZion and the same year he was drafted into the Israeli army serving in the engineering corps.

In 1960 the Ministry of Agriculture proposed that the moshav shopuld begin to grow flowers for export. Gladioli were planted and exports began to Holland. This new branch was very successful, product and exports increased each year. In 1964 Bezalel was awarded the Outstanding Exporter prize. He was sent to England to study techniques for growing this and other crops such as tomatoes, in the controlled conditions of hothouses. This scheme was also most successful. Bezalel's hothouses were visited by delegations from a number of countries and he was honoured both in Israel and also in his native India.
Bhonkar, Jonathan Reuben Samson (1918-1995), officer in Indian army. He joined the army in 1940 and rose to the rank of Major General. Bhonkar was one of the first Indian officers to be inducted in the Directorate of Technical Development Organization to undertake the development, inspection and evaluation of stores produced for the services by the Ordinance Factories. During the period 1940-1947 he held various army appointments inside India and and also, on the army's behalf, in Iraq, Iran, Egypt and Greece. From 1947 to 1958 he held the positions of Assistant Chief Superintendent of Development, Superintendent of Development and finally Chief Superintendent of Development and was responsible for the development of weapons and other armament stores produced in the various ordinance factories.

1964 he took over as Chief Controller Research & Development. Some of the noteworthy developments since then are the creation of a Naval Science and Technological Laboratory, Textiles and Stores and Stores Research and Development Organization at Kanpur, Aerial Delivery Research & Development Establishment at Agra and Snow and Avalanche Study Establishment at Manali.

פרל סופר, תושבת גרינבראי, קליפורניה, ארה"ב, מספרת על תולדות חיה. היא נולדה במומבאי (בעבר בומבאי), הודו, למשפחה של יוצאי עירק, ובגיל 17 היגרה לארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

משך:
00:06:27

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

שיר זה כולל את מילות הסיום של יגדל, "אלה שלוש-עשרה", ובעקבותיהן שבע ברכות. את מנהג יהודי קוצ'ין לפתוח טקס נישואין בשורות האחרונות של הפיוט יגדל אימצה גם קהילת בומביי של יהודי בגדאד. השורה "תורת משה נאמן ומצוותו" היא גרסה מעוברת של שתי השורות האחרונות בפיוט המקורי. לחניהם של שני הקטעים לקוחים ממסורת בגדאד ומנעדם סקסטה גדולה וקווינטה זכה בהתאמה. את זמרת הברכות מוביל החזן, ומקהלת גברים קטנה עונה בעדו.

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:05:05

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

זהו פיוטו לשבת. משפט העולה ויורד במהירות ומעוטר בנגינת הרמוניום מוביל לזמרה, מפי הסולן, של ווקאליזה ("אה"), הסורקת את הארגון הטונאלי למחצה והכרומאטי של הלחן. מנעדו אוקטאבה מגובה הצליל הראשון בסולם. אל הסולן מצטרפים, בהדרגה, יתר חברי המקהלה. המנגינה עשויה ארבעה משפטים קצרים, המתאפיינים במוטיבים מלודיים וריתמיים חוזרים (אב; אג; דה; וב). פעמה נוספת בסיומו של כל משפט יוצרת תבנית בת שבע פעמות (משמאל לימין: 2+2+3).

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:03:09

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

הרמוניום מוביל אל לחן הפיוט, המושר במאראטי מפי סולן. פיוטים המספרים על כאבו של יעקב בעקבות היעלמותו של יוסף מהווים חלק מרפרטואר נרחב של שירי תפילה בשפת המקום. המנעד סקסטה גדולה. הלחן נפתח בגובה הצליל הראשון במודוס ומסתיים בגובה הצליל החמישי המונמך. המשפט המוסיקלי הראשון בפזמון מטפס לצליל הגבוה ביותר (גובה צליל שלישי במודוס). יתר הלחן מתאפיין, ביסודו של דבר, במשפטים יורדים. התבנית הריתמית עשויה תשע פעמות (משמאל לימין: 3+2+4).

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:03:29

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

הפיוט הוא חלק מן הבקשות בתפילת השחרית. הוא מופיע גם בספר הפיוטים של בני ישראל, בתעתיק למאראטי. קודם לו מבוא מהורהר קצר, ההמעוטר ומהורמן בנגינת הרמוניום ומסתיים בקדנצה פלאגלית. בעקבות זאת נסקרים גובהי הצליל המלודיים מפי הסולן בזמרת ווקאליזציה ('אה'). מנעד הלחן הוא ספטימה קטנה, המשתרעת מגובה הצליל השביעי עד לסקסטה הגדולה שמעל לגובהה הצליל הראשון.  הלחן מהורהר, דמוי מזמור, ומתאפיין בדקלום על גובהי הצליל השלישי והשני. המשפטים המלודיים (שצורתם, בדרך כלל, אבאג) מושרים בחופשיות, בתמיכת ליווי אקורדי וצלילים מתמשכים בנגינת הרמוניום.

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:05:15

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

משפטים עולים ויורדים בנגינת הרמוניום מובילים לכניסה של הסולן, בזמרת צליל ארוך וגבוה, ללא מילים, ובעקבותיה ירידה דרך גובהי הצליל החשובים בסולם. הנעימה לקוחה משיר הנושא של הסרט ההודי משנות החמישים "הלב הוא מקדש".

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:02:07

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

פיוט פופולרי זה מן הבקשות זכה ללחנים רבים. בגרסת בני ישראל, בהמשך למבוא בנגינת הרמוניום, שר הסולן הברות סארגאם (סולפז' הודי: סא רי גא מא פא דא ני סא), המציינות את גובהי הצליל של המנגינה: פא סא ני סא רי; גא מא פא מא גא וכו'. יתר הפיוט מושר בעברית מפי מקהלת גברים. הלחן חוזר ונשנה ומורכב מארבעה משפטים קצרים (אבגד), שהאחרון שבהם מקוצר בתיבה אחת (משמאל לימין: 4+4+4+3). המשפט האחרון נחתם בקדנצה רק בפסוק האחרון. מנעד הלחן הוא אוקטאבה.

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:04:19

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

פיוט לשבת שמושר בקרב קהילות יהדות בבל, וכנראה הפך להיות חלק ממסורת בני ישראל במאה ה-18 או 19 כאשר יהודים בגדאדים ההיגרו למרכזי המסחר בבומביי וכלכותה.

משך:
00:01:46

שני פיוטים בהקלטה זו: "אל אליהו" ו-"אגיל ואשמח"

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

"אל אליהו" הוא פיוט למוצאי שבת. הוא ערוך בבתים, כמו במסורת יהודי קוצ'ין. הפזמון והבתים מושרים כולם לאותו לחן, המורכב מארבעה משפטים קצרים מאוזנים היטב (אבגד). הטונאליות דומה למג'ור מערבי. את הלחן מאפיינת עלייה לעבר גובה הצליל הרביעי במשפט הפותח, והבלטתו.

אגיל ואשמח" הוא פיוט נוסף למוצאי שבת שמושר בתום טקס ההבדלה. הלחן נגזר ממסורת יהודי קוצ'ין ומוכר גם בקרב יהודי כלכותה. המאפיין הבולט ביותר של הלחן במסורת בני ישראל הוא ההתנדנדות שלו בין טונאליות מג'ורית למינורית: גובה הצליל השלישי מופיע הן במג'ור והן במינור, בעוד שהצליל השישי בסולם מונמך תמיד. מבחינה מלודית ישנה חזרה רבה: מנגינת הפזמון כולו נשנית בסופו של כל פסוק, וכל פסוק נפתח במוטיב המושר ארבע פעמים (פזמון: א; פסוק: בא).

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:04:33

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

הלחן (אבגד) לקוח ממסורת יהודי קוצ'ין, מנעדו סקסטה גדולה. המבנה המטרי הוא בן תשע פעמות (משמאל לימין: 3+2+4), ברוב המשפטים המוסיקליים.

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:04:52

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

הטקסט נמנה עם הבקשות המופיעות בספרי הפיוט הסטנדרטיים ובתפילת השחרית, והוא מוכר היטב בקהילות יהודיות. לפיכך, יש לו כמה וכמה לחנים. הלחן הנשמע כאן נגזר ממסורת יהודי קוצ'ין. מבוא בנגינת הרמוניום מוביל לזמרה של מקהלת גברים. מנעדו של הלחן אוקטאבה. צורתו אבגב' והוא עתיר קישוטים.

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

משך:
00:04:58

הקלטה מקורית מדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

פיוט זה מושר אחרי ארוחה. כאן מבצעים אותו במרץ רב הסולן ומקהלת הגברים יחדיו, בליווי הרמוניום. במסורת בני ישראל מהווים הטקסט והלחן יחירה שלמה שאינה ניתנת להפררה. ארבעת המשפטים של הלחן (אאבא) מנעדם נונה והם שבים ומתנגנים בפסוקים ובפזמון. היבט מאפיין הוא ההארכה של משכי הצליל בפסוקים המסומנים ב בכל הופעה מהופעותיהם. הדבר בולט במיוחד בפזמון האחרון, שבו גם מודגשת המילה 'שבענו' (היא מושרת שלוש פעמים). כאילו כדי להביע שביעות רצון מלאה מן הארוחה. הלחן דומה מאוד, גם אם לא זהה, ללחן של אותו פיוט במסורת יהודי קוצ'ין ובגראד, כולל ההאטה המודעת וההארכה בפסוקים האמצעיים (ב).

טקסט מאת ד"ר שרה מנשה ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אל אליהו: המסורת המוסיקלית של קהילת בני ישראל, מומביי.

הבדלה.
פונה, הודו, 28 באוגוסט 1986.
צילום: ו.פ. סאטה, הודו.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ו.פ. סאטה, הודו)

בנין בית הכנסת מגן דוד, כלכותה, הודו, 1983

צילום: תאן ויין, ארה"ב

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף תאן ויין

ניסים מוזס ואריאלה דניאלס בעת הביקור בכנס הבינלאומי הראשון בני ישראל, מומביי, הודו, ינואר 2018 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ניסים מוזס ואריאלה דניאלס

בית הכנסת "כנסת אליהו" של היהודים יוצאי בגדד, מומביי, הודו, 2016

המבנה הכחול היפה נבנה ב-1884 בתרומות של משפחת ששון. הארכיטקטורה שלו היא ארכיטקטורה אנגלית עם חלונות צבעוניים נפלאים. כנסת אליהו הוא בית הכנסת שבו מבקרים רוב בתיירים

צילום: שולמית (שולי) שאולקר מדניק

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,  אוסף שולמית (שולי) שאולקר מדניק

אורחים בחתונה, מומביי, הודו, 2014 

צילום: אלי שפר-אסרף

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף אלי שפר-אסרף

Bhonkar, Jonathan Reuben Samson (1918-1995), officer in Indian army. He joined the army in 1940 and rose to the rank of Major General. Bhonkar was one of the first Indian officers to be inducted in the Directorate of Technical Development Organization to undertake the development, inspection and evaluation of stores produced for the services by the Ordinance Factories. During the period 1940-1947 he held various army appointments inside India and and also, on the army's behalf, in Iraq, Iran, Egypt and Greece. From 1947 to 1958 he held the positions of Assistant Chief Superintendent of Development, Superintendent of Development and finally Chief Superintendent of Development and was responsible for the development of weapons and other armament stores produced in the various ordinance factories.

1964 he took over as Chief Controller Research & Development. Some of the noteworthy developments since then are the creation of a Naval Science and Technological Laboratory, Textiles and Stores and Stores Research and Development Organization at Kanpur, Aerial Delivery Research & Development Establishment at Agra and Snow and Avalanche Study Establishment at Manali.
Geiger, Max (1885-1968), violinist, conductor and composer, born in Jaroslaw, Austria-Hungary (now in Poland). He was a descendant of musicians and continued their fame. Geiger studied violin in Zagreb, Croatia, and then in Vienna, Austria, at the Wiener Musikakademie. He was concertmaster at the Komische Opera of Berlin, Germany, (1907-1917) and also worked at the Carltheatre Wien, and was bandmaster of RAVAG (on his own show). He was also band master of Radio Warsaw and a composer of popular music for silent movies.

Geiger went on exile to India after the Anschluss (1938), where he founded and conducter the symphony orchestra for the Maharaja of Patiala. Max Geifger returned to Vienna after the WWII (1947).
Katz-Suchy, Juliusz (1912–1971), Polish statesman who was born in Warsaw, Poland (then part of the Russian Empire). In the 1930s, when it was still illegal, he joined the Polish Communist Party and became the editor of several communist journals. In 1938, when the Polish government became increasingly anti-Semitic, he fled Poland and went to Britain. From 1940 he was the representative of the Polish Press Agency in London and then in 1945 he was appointed press attaché at the Polish embassy in London. When he returned to Poland he became director of one of the departments of the Polish Foreign Ministry in the new communist regime. From 1946 to 1951 and from 1953 to 1954 he was Poland's delegate to the United Nations. Later he became Poland's representative to the European Economic Commission, representative to the International Conference of Atomic Energy (1955), and ambassador to India (1957–62). He was also director of the Polish Institute for International Affairs, and after his return from India he was appointed professor of international law at the University of Warsaw. During the antisemitic campaign in Poland following the Six-Day War of 1967, he was dismissed from that position and was again forced to leave Poland. In 1970 he went to Denmark to teach at the University of Aarhus.
Awaskar, Issac Ezekiel (1927- ), officer in Indian Air Force, born in Poona, India, and grew up in Bombay. He studied for one year at the KHA College before joining the Indian Air Force training programme within the framework of Bombay University. In 1946 he was selected as a trainee in the fledgling India Air Force and was sent to the Air Force Flying School at Jodhpur. He qualified as a fighter pilot on the Spit Fighters on July 1, 1949 and sent to Poona to join the Tempest squadron. After a relatively short period, as part of the effort to expand the Air Force as quickly as possible, he was sent for an Instructor’s course at Jodhpur.

In 1957 Awaskar was sent to the UK for advanced training on the Canberra bombers, which were brought to India via Egypt. He took over as Chief Officer and Head of Training, Jet Bomber Command Unit, a position in which he served for 3 years.

Awaskar was selected to attend The Joint Services Staff College at Wellington and upon the completion of the course he was elevated to the Rank of Wing Commander and made Chief Officer Air Crew Examining Board (he served in this position from 1964 to 1965) within the framework of Air Headquarters and Western Command at Palam & Hinden Air Force Bases, New Delhi.

In 1965 he resigned from the Indian Air Force and joined Air India and was initially based at Santa Cruz Airport, Bombay and then later in Perth, Australia. The main reason being that being a Jew he could not fly through most countries in the Middle East. In 1969 he returned to India for training as Captain on the Boeing 707 aircraft. In 1970 Isaac resigned from Air India and made aliyah to Israel together with his family where he joined El Al as a pilot flying Being 707 and 747 aircrafts. In 1972 Isaac was injured in a terrorist attack by Japanese terrorist Kozo Okomoto in a shooting spree in the arrival terminal hall at Ben Gurion International Airport. He retired from El Al.
Borgaonkar, Mordechai Russel Jacob (1941- ), officer who rose to the rank of Lieutenant General and so became the highest ranking Bene Israel officer in the Indian Army. His grandfather also served in the Indian army becoming deputy chief of military accounts in the Indian state of Pune. Borgaonkar studied in the Bombay Scottish School, St. Ornella's School in Puna and finally at St Aloysius College.

He joined the Indian Military Academy at Dehra Dun in July 1959, and was commissioned in the Engineers Corps (The Bombay Sappers) on 11 June 1961after graduating from the Defence Services Staff College Wellington, the College of Combat Mhow (now called The War College) and the National Defence College in New Delhi. He continued his studies during his military service gaining a M.Sc. degree in defence studies. He was also Fellow of the Institute of Engineers (FIE), and Fellow of the Indian Institute Bridge Engineering (FIIBE).

Despite a serious accident while serving with the Border Roads Organization in NEFA (North East Frontier Association), he recovered to become the Director General of that Organization achieving the rank of Lt. General. He retired after 42 years of service in the Indian Army as Commandant of the College of Military Engineering, in 2001
Muttath, Tiphereth Haim (1913-1980), educator and Zionist, born in Travancore, South India, the fifth of nine children. His father was a salt merchant and money changer known for his knowledge of the Torah. He received degrees in biology and education and went on to work as a civil servant in Kerala, but had to terminate his work since her was obliged to work on Saturdays. So Muttath started to teach at the high school in Parur. He was eventually promoted to be the headmaster and then regional inspector of schools. He became very involved in the aliyah movement for the Jews of Cochin. He organized Hebrew classes for the Jews of Cochin and was in close contact with the Jewish Agency personnel in Bonbay. He made aliyah to Israel in 1970 and settled in Ramla.
Masilkar, Hyam Oliver (1944 -), officer in Indian army. He is the grandson of Khan Bahadur Dr. Judah Hyam, founder of the famous Pusa Institute in India and son of Judah Hyam, an officer in the Income Tax service of India. Colonel Oliver Hyam was born in Poona and did his schooling and studies there. After graduating in economics from Pune University in 1965 he was selected for Officers Training at Officers Training Academy in Chennai and passed out as 2nd Lieutenant in 1967 being commissioned in the Ordnance Corps. He commanded the Eastern Command Sty Depot with the rank of captain. He served in the Northern Command for four tenures and Eastern Command for three tenures

As a Lieutenant Colonel he was the Senior Project Officer for a project involving Russian collaboration. He was later promoted to be selection grade Colonel and appointed to command a unit in a Mountain Division in Northern Command. where he earned a commendation. On completion of his tenure he was posted to be Colonel Ordnance at Corps HQ in Western Command from where he retired after 30 years of service.
Sassoon (Kandlekar), Lloyd Moses (Flt. Lt) (1942-1971), pilot with then rank of Flt. Lt. in the Indian Air Force, born to Mozelle and Moses Sassoon Kandlekar on July 15, 1942 in Bombay (now Mumbay), India. His father was a Chief Engineer of the Bombay Region in the Bombay Port Trust Authority. Being from a well established family, Sassoon attended St. Mary’s High School in Mazagon, Bombay, a prestigious Catholic Missionary School. Upon matriculation he studied up to the Inter-Science Level at K.C. College Churchgate in Bombay.

He then applied for and was selected as a cadet at the National Defence Academy (NDA) at Khadakvasla, Deolali, Maharashtra, India in 1962. Upon completion of his officer’s Course at the NDA in 1965, he proceeded for his pilot’s training at the Indian Air Force flight training center in Jodhpur, Rajasthan. Sassoon rapidly rose from Pilot Officer to Flt Lt. and was trained to be a Fighter/Bomber pilot. His last posting was to the 5th Squadron-Canberra Bombers. This was a very reputed and prestigious squadron and one of the coveted units of the Indian Air Force. Between the years 1967 to 1969 he saw service in Madras (Now Chennai) and Agra. In 1969 his squadron was posted to Ambala.

On 27 Nov 1966 Lloyd Sassoon married Sybia, daughter of Elizabeth and Robert Jacob Kasukar. Two sons were born to them, Dov (b. Nov 17, 1968) and David (b. Dec. 19, 1970).

In The India Pakistan war; which ultimately resulted in the establishment of Bangladesh (formerly East Pakistan), Sassoon fought on the western front against West Pakistan. On one of the sorties on Dec. 4, 1971, his Canberra bomber was shot down near Lahore, Pakistan. It should be noted that the Canberra bomber had a crew of two persons, a pilot and a navigator. The pilot had a parachute and the navigator did not have a parachute. When the plane was shot down the foregone conclusion was that the navigator was killed. During the war the Pakistani Government did parade some captured Indian pilots on television and many in India remember seeing Flt Lt. Lloyd Sassoon. But at the end of the war the Indian government declared Sassoon as missing in action and the Pakistani government claimed that Lloyd was killed when his plane crashed. Discrete inquiries through friends in senior positions in the Pakistani Air Force claim that he was brutally murdered by the local inhabitants (not officially confirmed or verified) when his plane was shot down near Lahore.

In 1974 his widow and her sons immigrated to Israel. Lloyd has a brother Norman, a captain in the merchant navy residing in Bombay, India

Years later the Indian casualties of the India-Pakistan wars from 1947 to 1999 were honored by the Indian Air Force and the Government of India and their names were inscribed on a monument in New Delhi on Nov. 27, 1999. The government of India invited the families of the fallen soldiers to this ceremony and presented them with mementoes.
Eliahu, Bezalel (1930- ), expert in horticulture, agriculture, and growing of flowers, born in India to a family with four children who studied to become a certified electrician with specialization in wireless, morse and radio servicing in a college in Erakulum, Kerala State, and became active in local politics and Zionist activities.

In 1955 he emigrated to Israel together with his father and sister. They went to live on Kibbutz Nathan. After one year they decided that klibbutz life did not suit them so they moved to Moshav Shachar where they began to grow a variety of crops including vegetables, fruit and chicken. In 1958 he married BatZion and the same year he was drafted into the Israeli army serving in the engineering corps.

In 1960 the Ministry of Agriculture proposed that the moshav shopuld begin to grow flowers for export. Gladioli were planted and exports began to Holland. This new branch was very successful, product and exports increased each year. In 1964 Bezalel was awarded the Outstanding Exporter prize. He was sent to England to study techniques for growing this and other crops such as tomatoes, in the controlled conditions of hothouses. This scheme was also most successful. Bezalel's hothouses were visited by delegations from a number of countries and he was honoured both in Israel and also in his native India.
Samson, Leela, (1951- ), dancer, daughter of Vice Admiral Benjamin Abraham Samson, born in Coonoor, Tamil Nadu, India. Samson gained her B.A. Degree and received the impulses for her development as a dancer from the Kalakshetra College of Fine Arts in Chennai (Madras), Tamil Nadu. She learnt Bharatanatyam (a classical Indian dance form originating in the South India) under well known teachers and was guided by the school's founder, Rukmini Devi Arundale. Though she herself adheres to the mould of the Kalakshetra technique, she has grown out of its limitations, believing that a particular school is no more than a point of reference.

Starting her career as a Bharatanatyam soloist, Samson went on to teach at Shriram Bharatiya Kala Kendra, Delhi. She has performed at leading dance festivals in India and aboard including the Lincoln Theater in Washington, DC, USA, and the Royal Festival Hall in London, England. She is considered as a soloist of eminence whose style conceals a powerful and inspired inner source, which gradually unfolds before the viewer. She enjoys the reputation of being a dancer who has excellent form in nritta and who has sensitive abhinaya. Samson has endeared herself to the public in India through her grace and technique in performing and perfecting complex dance rhythms, footwork, facial expressions and mudras - hand gestures related to sign language that are hallmarks of Bharatanatyam - movements that originally evolved in the Hindu Temples of Southern India. In 1995, Leela Samson choreographed a body of work that is called Spanda, that reviews the traditional vocabulary of Bharatanatyam. Two documentary films have been made on Leela Samson's work – ‘Sanchari’ by Arun Khopkar and ‘The Flowering Tree’ by Ein Lall.

In 2005, she was appointed director of the Foundation, where she herself had started to learn her craft. Samson recently wrote a biography of dancer and social activist Rukmini Devi Arundale, the founder of the Kalakshetra, In 2010, she was appointed Chairman of the Sangeet Natak Akademi, New Delhi, by the President of India. In 2011 she became Chairperson of the Central Board of Film Certification an important position in a country which produces a very high number of films each year. She has received a number of awards for her work including the Sanskriti Award in 1982, the Padmashri Award in 1990, the Nritya Choodamani Award in 1997 and the Sangeet Natak Akademi Award in 2000.
Ram Dass (Richard Alpert) (1931- ), author and spiritual teacher, born in Newton, MA, the son of a wealthy Jewish lawyer who was the president of the New York, New Haven & Hartford Railroad Company and the first Chairman of the Brandeis University Board of Trustees. Alpert studied psychology and earned an MA from Wesleyan University in Middletown, CT, and a PhD from Stanford University in California. From 1958 to 1963, he taught and conducted research at the Department of Social Relations and the Graduate School of Education at Harvard University. As a child amd young man he took no interest in his Jewishness and had no connection with the Jewish community.

While at Harvard, Alpert's explorations of human consciousness led him to conduct intensive research with LSD and other psychedelic elements. Because of the controversial nature of this research, he was dismissed from Harvard in 1963.

In 1967 he travelled to India where he met the spiritual teacher Neem Karoli Baba also known as Maharaj-ji. Under his guru's guidance, he studied yoga and meditation and received the name Ram Dass ("Servant of God")O. Since 1968, he has pursued a variety of spiritual practices, including Hinduism, Karma, Yoga and Sufism. His book "Be Here Now" brought him further into the public eye in 1971. At 60 years of age, Ram Dass began exploring Judaism seriously for the first time. "My belief is that I wasn't born into Judaism by accident, and so I needed to find ways to honor that," he said.

The Love Serve Remember Foundation was organized to preserve and continue the teachings of Neem Karoli Baba and Ram Dass, and to work with Ram Dass on his writings and other future plans. The Hanuman Foundation is a nonprofit educational and service organization founded by Ram Dass in 1974, focused on the spiritual well-being of society through education, media and community service programs. The Seva Foundation is an international health organization founded by Ram Dass in 1978 along with a public health leader and a humanitarian activist. Ram Dass is a member of the faculty of the Metta Institute, where he provides training on mindful and compassionate care of the dying.
Talegaonkar, Mordechai Isaac, carpenter, born in India. He worked for Bene Israel community of Indian Jews in India, then in Israel, creating synagogue furniture for a number of synagogues in Israel used by members of the Bene Israel community. He made the “Teva” stand (from which the reader recites the prayers), for the "Magen Shlomo Synagogue" in Yavneh, Israel – it was in use for several decades. The "Heichal Shlomo" synagogue in Tirat HaCarmel, Israel, also received hand made chairs and benches from him. For other synagogues he made “Aronot Kodesh”, library shelves, and “Eliyahu Hanavi” seats.
Agarwarker, Jacob Ruben (1945- ), colonel in Indian army, born in Ahmedabad, India. His father was a senior civil servant in the Madhya Pradesh state of India. In his school days Agarwarker was active in the national army cadet corps and the officers training unit. In both 1964 and 1965 he was chosen to be the all-India Best Cadet. In October 1966 he enlisted in the army and was selected for Officers Training at Officers Training Academy in Chennai. He joined an artillery regiment as 2nd lieutenant.

Agarwarker participated in the India-Pakistan War of 1971, after which he was promoted to the rank of colonel and became Commanding Officer of a Field Regiment. Col. Agarwarker's last appointment was Deputy Commander of an Artillery Brigade in Western Command from where he retired after 30 years of service in 1997.

His wife was the principal of a high school in Ahmedabad.
Iraqi, Shalom Joseph (1843-1917), leader of the Yemenite community in Jerusalem, born in San'a, Yemen and who immigrated to Eretz Israel in 1882.

In Jerusalem he worked as a goldsmith, but spent much of his time studying at the Sephardi Yeshiva and also acting as the rabbi of the Yemenite community. On account of his extended family living in India he was sent there as an emissary of the Sephardi community. When in 1908 the Yemenites split from the Sephardim in Jerusalem, he became one of the three leaders of the new separate Yemenite community.
Bhastekar, Samuel Michael Benjamin (?1915-?2000), officer in Indian Navy. He joined the Indian Navy in 1939 and after the country achieved independence in 1947 he established the Indian Naval Provost Corps, the navy police. He became the first Provost-Marshal, the head of the police corps.

In that capacity he was responsible for providing the security for many foreign dignitaries including Queen Elizabeth and Prince Phillip, the Shah of Iran, King Hussein of Jordan, President Gamal Abdul Nasser of Egypt, Indian Navy senior officers, Indian Government officials like Defence Minister Y.B. Chavan and the Prime Minister of India Jhawarlal Nehru.

In 1967 he retired and immigrated to Israel.

באצפה Basfa

יישוב כפרי סמוך לעיר חבאן, במחוז חבאן, מצפון לחצרמות, דרום מזרח תימן.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, הם שרידים מקהילות עתיקות, שכן באזור זה ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה, ומלכיה התייהדו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של הקהילות היהודיות. הוא פעל בכל האזור עד ביחאן שבגבול תימן-חצרמות ועורר עליו את זעם השלטונות.

בשנות הארבעים של המאה העשרים מנתה קהילת באצפה שש משפחות, שמוצאן היה מחבאן, והגיעו לבאצפה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה בעקבות מרידה נגד שליט הנסיכות של חבאן. בקהילה לא היה בית כנסת ולא פעל בית דין. התפילות נערכו ביחידות, ועניינים משפטיים נפתרו בבוררות פרטית. כמו כן לא היה עאקל (נציב כלפי השלטונות) לקהילה. "גזירת היתומים" (העברת יתומים יהודים לאיסלאם בידי השלטונות), שהייתה קשה ליהודי תימן, לא הייתה ידועה בבאצפה ובקהילות חבאן האחרות.

באצפה נסמכה על קהילת העיר חבאן שמנתה כ- 600 נפש. קהילות אחרות שהיו בסביבה הן: ליהיה - עשר משפחות; אלחאד'נה - 20-15 משפחות.

יהודי באצפה עלו לישראל במבצע "על כנפי נשרים", יחד עם כל יהודי חבאן ושאר יישובי הסולטאנות ואזור חצרמות.
צעדה Sa’da

(פונטית סעדה, לפי התעתיק מהשפה הערבית)

עיר מרכזית בצפון תימן בקרבת הגבול עם סעודיה.


צעדה הייתה בירתם הראשונה של האמאמים הזיידים לאחר שנכבשה בידיהם במאה ה- 13. ר' סעדיה גאון זיהה אותה עם דקלה (בראשית י' כ"ז). עדויות ראשונות להמצאותם של יהודים בצעדה נמצאו בתעודות הגניזה הקהירית מן המאה ה- 12.

ב- 1200 נכבשה צעדה בידי האמאם יחיא בן מהדי מייסד האמאמות הזיידית, והוא פקד להרוס את כל בתי הכנסת משום שהיהודים הואשמו במכירת יין למוסלמים. במאה ה- 14 הייתה מחלוקת בין קהילת צנעא לקהילת צעדה בעניין פרשנות לתורה.

יהודי צעדה, בדומה ליהודים בקהילות אחרות בצפון תימן, נהנו מחופש ושקט יחסיים. חוקי האפלייה נגד יהודים, שהיו נהוגים במרבית אזורי תימן, לא יושמו לגביהם. הותר להם לבנות בתים גבוהים דוגמת המוסלמים, וכן הותר להם לשאת פגיון ואף נשק חם. הם היו מעורים היטב בקרב החברה השבטית הבדוית המקומית, באמצע המאה ה- 19 היו ביניהם שהתגוררו באהלים בסביבת העיר.

לפני גלות מוזע (1679) התגוררו בעיר בניהם של ר' דוד ור' יוסף עראקי, בניו של ר' אברהם עראקי, מהמשפחות המכובדות ביהדות תימן. יהודי צעדה יצאו לגלות מוזע וחזרו כעבור שנה. וכפי שהיה בקהילות אחרות לא הותר להם לחזור לבתיהם.

בתרל"ט (1839) מתו יהודים בצעדה במגפת קדחת. רבים מראשי העיר צנעא, ביניהם יהודים, נאלצו לגלות לצעדה בעת המצור שהוטל על העיר והאנרכיה שהשתררה בשנים 1849 - 1850. ב- 1852 היו בצעדה כ- 1,000 יהודים. ב- 1869 התגורר בעיירה אל-ג'וף בצפון מזרח תימן בית האב של בני צעוד שמוצאו מצעדה. ב- 1890 יצא מצנעא אחד הנכבדים והכריז על עצמו אמאם בצעדה והתמרד בתורכים. מאז לא פסקה תנועת המרד עד סילוק התורכים מתימן ב1918-. ב1891- הצליחו המורדים להטיל מצור על צנעא וב- 1905 כבשו אותה. בינתיים ברחו יהודים רבים מפאת המצור והגיעו לצעדה.

בשנת 1906 נהרגו יהודים רבים בגלל אי-שקט ששרר באזור כתוצאה ממלחמתו של שליט האזור שיח' אדריס בתורכים. ב- 1907 עלתה לארץ-ישראל קבוצה של 13 יהודים מצעדה וסביבותיה. הם התיישבו ברחובות ובראשון לציון ועבדו כפועלים חקלאיים. בשנת 1908 יצאו יהודים נוספים בשיירה של כ- 100 עולים, ביניהם מ-ראבח ומ-סאקין, רובם התיישבו ברחובות.

בשנת 1911 היו בצעדה כמה עשרות משפחות בלבד, שעסקו במלאכות שונות ביניהן תיקון כלי נשק לערבים.

קהילת צעדה לא התחסלה לחלוטין עם העלייה הגדולה בשנים 1949 - 1950 משום שיהודים רבים בעלי בתים ואדמות העדיפו להשאר ולשמור על רכושם שלא יכלו למכור. כיום (1995) עדיין מתגוררות בצעדה כ- 20 משפחות יהודיות.

פאקיסטאן PAKISTAN

רפובליקה איסלמית בצפון מערב התת-יבשת ההודית.


פאקיסטאן קמה באוגוסט 1947, עם חלוקתה של הודו לשתי מדינות, בעקבות מאבקם של המוסלמים בהודו למדינה נפרדת משלהם.

בתחילת המאה העשרים ישבו בקאראצ'י כ-2,500 יהודים - סוחרים, בעלי-מלאכה ופקידי ממשלה. שפתם, שפת מאראתי (MARATHI), הצביעה על מוצאם מעדת "בני-ישראל". ב-1893 הקימו יהודי קאראצ'י בית-כנסת בשם "מגן שלום" וב-1936 נתמנה אברהם ראובן, מראשי הקהילה, לנציג יהודי ראשון במועצת העירייה. מוסדות הקהילה כללו: "אגודת גברים יהודים צעירים", שנוסדה ב- 1903, לעודד פעילות ספורטיבית, דתית וחברתית של בני- ישראל בקאראצ'י; קרן סיוע של בני-ישראל בקאראצ'י, שנועדה לתמוך בעניי הקהילה; וסינדיקאט של יהודי קאראצ'י, שהוקם ב- 1918, וסיפק דירות ליהודים עניים בדמי שכירות סבירים.

רוב יהודי פאקיסטאן חיו בעיר קאראצ'י, אבל גם בפשאוואר PESHAWAR, השוכנת במחוז צפוני-מערבי, הייתה קהילה יהודית קטנה ולה שני בתי כנסת. הקמת מדינה מוסלמית בפאקיסטאן סמוך להקמת מדינת ישראל, והמלחמות של ישראל בארצות ערב, הביאו לתחושת חוסר ביטחון בקרב הקהילה היהודית. הפגנות ומהומות של האוכלוסייה המקומית נגד יהודים התרחשו בימי מלחמת העצמאות של ישראל (1948) וגם במהלך מלחמות ישראל במדינות ערב בשנים ב- 1956 וב- 1967. הדבר הביא ליציאת יהודים מהודו, בדרכם לישראל או לאנגליה, ובמשך שנים אלה חדלה קהילת פשאוואר להתקיים ובתי הכנסת שהיו שם נסגרו.

בשנת 1975 ישבו בפאקיסטאן כולה 250 יהודים, רובם ככולם בקאראצ'י הבירה. היה להם בית כנסת אחד, ופעלו אגודת צדקה ומועדון קהילתי.

הסולידריות של פרקיסטאן עם מדינות ערב הביאה לכך שלא נקשרו קשרים כלשהם עם מדינת ישראל, במקרים רבים הצטרפה פאקיסטאן להחלטות נגד ישראל בארגון האומות המאוחדות.

לאחג' LAHJ

בערבית: لحج‎ 

יישוב עירוני על גבול עדן, דרום תימן.

בעבר היה היישוב בירת הסולטאנות העצמאית לאחג', בחסות בריטית.


יישובי היהודים בדרום מזרח תימן ובנסיכויות שממזרח לתימן על חוף האוקיינוס ההודי, היו שרידים של קהילות עתיקות, שכן באזור ישב שבט חמיר שהקים ממלכה במאה הראשונה, ומלכיה התייהדו. בימי הביניים מילאו היהודים בקהילות אלה תפקיד מרכזי מסחר עם הודו. בסוף המאה החמש עשרה גרמה הופעתו של משיח שקר (1495) לחיסולן של רוב הקהילות היהודיות העתיקות. בשנת 1679 נגזרה על יהודי תימן "גלות מוזע", והם הוגלו אל החוף הדרומי של ים סוף. ומששבו כעבור למעלה משנה למקומותיהם, לא יכלו להתיישב בבתיהם הישנים, והם בנו שכונות חדשות מחוץ לחומות.

היחסים עם השלטונות ועם הסביבה המוסלמית היו מושתתים, כמו בשאר קהילות תימן, על גביית מיסים ועל מתן חסות. בעיר פרש המושל את חסותו על היהודים ובכפרים היו אלה ראשי השבטים שנתנו חסותם. המס היחיד שהוטל על בני החסות היהודים היה מס הג'זיה.

ב- 1922 הייתה בלאחג' קהילה יהודית קטנה, ורבים מבניה עסקו במסחר וכן שרתו בתפקידי מנהל מטעם השלטון הבריטי בעדן. משפחת חסן הייתה בין המשפחות המכובדות בקהילה, והייתה ממונה על המכס מטעם הבריטים.

לאחג' הייתה תחנת מעבר ליהודים רבים בתימן, שהתרכזו בעדן, בדרכם לארץ-ישראל. רבים מהם נעצרו בידי אנשי הסולטאנות, ונדרש תשלום כופר כדי לשחררם. בשנות השלושים והארבעים, הפליטים היהודים שוכנו במחנה מיוחד שהוקם בחצר היהודים שנקראה "אל-חוש". מצבם היה קשה באותן השנים, ורבים מהם שוכנעו על-ידי פעילי העלייה בעדן לחזור לכפרי מגוריהם עד שהמצב ישתפר. המחנה התקיים עד עליית יהודי תימן לישראל אחרי הקמת מדינת ישראל.

ב- 1944 היו בקהילה 60 נפש ונסים חסן שימש ראש הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל (1948), עלה המתח בין היהודים לבין שכניהם המוסלמים. סולטאן לאחג', עבד אל-כרים פדל, ניסה לגרש את היהודים אך חזר בו.

יהודי לאחג' עלו כולם לישראל במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" בשנים 1950-1949. חודשים רבים קודם לכן יצאו רבים מהם ברגל לעדן שהייתה אז תחת שלטון בריטי, והייתה אפשרות לצאת ממנה. שם התרכזו גם שליחי העלייה. בהגיעם לעדן הם רוכזו במחנות פליטים שהוקמו במיוחד עבורם בשיח' עות'מאן ובפרברי העיר עדן.

אסילה

בערבית:أصيلة; ידועה גם בשם Arcila / ארזילה

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מדרום לטנג'יר, מרוקו.

קהילה יהודית התקיימה במקום עוד לפני הכיבוש הפורטוגלי. כאשר כבשו הפורטוגלים את האזור בשנת 1471 הם לקחו בשבי 250 מיהודי העיר ומכרו אותם לעבדות בפורטוגל. דון יצחק אברבנל, מגדולי חכמי ספרד, שילם כופר-נפש ופדה אותם. לא ברור אם אחרי זה נותרה קהילה בעיר, או שיהודים אחרים התיישבו במקום. ב- 1492 באו לשם פליטים יהודים ממגורשי ספרד, והנציב הפורטוגלי של ארזילה כפה על כמה מהם להתנצר. למרות כל זאת קיימו יהודי ארזילה קשרים טובים עם הפורטוגלים וסייעו להם בכיבוש אזמור. כמה מיהודי ארזילה מילאו תפקידים דיפלומטיים בשירות הפרוטוגלים וניהלו משא ומתן בינם לבין שליט פאס. באותה התקופה בלטה משפחת רותי בעיר, הם עסקו במסחר עם אירופה. כאשר נאלצו הפורטוגלים לפנות את אזמור (1541), הם העבירו את היהודים על רכושם לארזילה, כדי שלא יפגעו. ב- 1542 ציווה ג'ואן השלישי מלך פורטוגל לגרש את יהודי ארזילה לפאס, אך ככל הנראה הגירוש התעכב, והושארו כמה משפחות יהודיות בעיר, כדי שיוכלו לשמש את המודיעין הפורטוגלי.

אחרי 1546 אין ידיעות על יהודים בעיר. במאה ה- 18 שוב יש ידיעות על קהילה יהודית בארזילה ועל פרעות שנעשו ביהודיה.

משלחת יהודי ארזילה נפגשה עם משה מונטיפיורי שהגיע למרוקו ב- 1863. במהלך המאה ה- 19 מילאו יהודים מארזילה תפקידים דיפלומטיים בשירות בריטניה וארצות-הברית.

בשנת 1947 ישבו בארזילה 571 יהודים; בשנות החמישים והששים עלו רובם לישראל ובשנת 1968 כבר לא הייתה קהילה יהודית מאורגנת במקום.