חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גוסלאר

גוסלאר (Goslar)

עיר בסקסוניה התחתונה, גרמניה. עד 1990 בגרמניה המערבית.


סוחרים יהודים מוורמס (ורמייזא) מוזכרים בתעודות מהשנים 1074 ו-1114. ב-1252 תבעה העיר לעצמה את ההכנסה ממסי היהודים אף שמעמדם הרשמי היה כשל "עבדי לשכת המלך"; כעבור עשרים שנה בערך גבתה העיריה מסים אלה לקופת המלך. בשנת 1312 שילמה הקהילה היהודית מס זהה לזה ששילמו התושבים הנוצרים. מועצת העיר התערבה לטובת היהודים בימיו של לואי ה-4 במחצית הראשונה של המאה ה-14.

הקהילה לא נפגעה בשנות ה"מגיפה השחורה" והנוסח המקומי של "השבועה היהודית", יחסית, לא כלל ביטויים משפילים. מריבות פנימיות על זכות הישיבה בעיר ("חרם היישוב") הצריכו לא פעם את התערבות העירייה וב-1331 התפלגה הקהילה על רקע זה למשך שבע שנים. באותה עת היו בעיר כ-30 יהודים משלמי מס.

מ-1312 פירסמה מועצת העיר מידע המתייחס לזכויות ולחובות של יהודים בודדים, וב-1340 כמחצית מיהודי גוסלאר לא נכללו רשמית בקהילה למטרות מיסוי. תהליך זה נמשך במחצית השנייה של המאה ה-14, מלווה במיסוי מוגבר ובירידה של האוכלוסייה היהודית. החמרה נוספת במצב הקהילה חלה בעקבות עלילת דם ב-1440, עד כדי כך שלא ניתן היה לארגן מניין. וב-1414 יהודי גוסלאר נטשו בסתר את העיר ועברו לברונסוויק כדי להתחמק ממס אימפריאלי כבד. קהילת גוסלאר מוזכרת בשנת 1615, כאשר פרנס התמנה והושבע לתפקיד. בשנת 1677 נרשמו בפנקס הקהילה 9 חברים. בית כנסת נפתח ב-1693. ב-1871 מנתה קהילת גוסלאר 43 איש, ו-83 ב-1933.

ב"ליל-הבדולח" הותקף בית-הכנסת (שנחנך ב-1802), וחנויות ובתים של יהודים נשדדו. פנקסי הקהילה הושמדו כליל. 22 מאנשי המקום נִספו בשואה. אחרי המלחמה קמה קהילה חדשה, שמנתה 46 איש ב-1948, אך מספרם ירד כעבור זמן קצר. ב-1970 נמנו 8 יהודים במקום.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
214376
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
GOSLAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גוסלר הוא שמה של עיר בסכסוניה התחתונה, גרמניה; הנוכחות היהודית במקום מתועדת החל מהמאה ה-11.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בגוסלר כוללים במאה ה-18 את הפילוסוף הרב נפתלי הירש בן יעקוב גוסלר אשר חי בגרמניה; ואת הפעיל הסוציאל דמוקרטי הגרמני הנס גוסלר (1945-1889), מנהל לשכת העיתונות של ממשלת פרוסיה ומנהיג תנועת "מזרחי" בגרמניה.
Goslar, Hans (1889-1945), journalist, economist and official of Prussian government during the Weimar Republic, born in Hanover, Germany, the son of businessman Gustav Goslar, who had lived in Hanover since 1870. In 1894 the family moved to Berlin, where he joined the Zionist Youth Movement. He studied at the Graduate School in Berlin and became an economist and business journalist. He wrote for several leading business newspapers including the "Norddeutsche" and the "Deutsche Allgemeine Zeitung". He later became editor of the economic journal "Plutus". From 1915 Goslar served in the German army and was assigned to the headquarters press department. The following year he became involved in the German administration of Lithuania and became editor of the Lithuanian newspaper "Dabartis". His service in eastern Europe enabled him to meet the Jewish masses in these areas. It changed his religious outlook.

In November 1919 he was named director of the press section of the Prussian government. His responsibilities included the establishment of a press service. He held this position until the overthrow of the republic by the Nazis in 1932. Goslar spoke out against increasing discrimination against Jews in the the Socialist Party and was quick to recognize the dangers of antisemitism. He was one of the leading of the Jewish People's Party. Throughout the period he was active in general Jewish, Zionist and Mizrachi activities. 1925 he was elected to the Prussian State Association of Jewish communities. Between 1928 and 1933 he, as a religious Zionist, was a member of the assembly of representatives of the Jewish community of Berlin. Goslar with his family fled Germany in 1933 and moved to Amsterdam, Holland, where he initially received a pension from the Prussian State and worked with lawyer Franz Ledermann to aid other Jews to leave Nazi Germany. [Ledermann was the father of Anne Frank's girlfriend Susan].

In 1943 Goslar and his immediate family were arrested and sent to the Westerbork concentration camp. In 1944 they were transferred to Bergen Belsen concentration camp. He was died a few days before the liberation, but his daughters survived a death march. They moved first to Switzerland and later emigrated to Israel.

Goslar wrote a number of books on Jewish subjects. In 1919 he published "Die Sexualethik der juedischen Wiedergeburt" in which he urged a return to Jewish family ethics.

בראונשווייג

עיר בגרמניה. עד לאיחוד בשנת 1990, בגרמניה המערבית.

בדוכסות בראונשווייג ישבו יהודים מתחילת המאה ה-12; מעמדם החומרי והחוקי היה שפיר והקהילה קלטה מהגרים ממקומות אחרים בצפון-גרמניה. באמצע המאה ה-14 ישבו בבירה כ- 150 יהודים ויותר ממחציתם נטבחו בפרעות "המגיפה השחורה" (1349-1348). ב-1364 עברה זכות השיפוט בענייני יהודים מידי הדוכס לשלטונות העיר. ב- 1417 הותר לקבוצת יהודים מגוסלאר להתיישב בעיר. ב-1510 הואשמו יהודי העיר בראונשווייג בחילול "לחם-הקודש" ועל 16 מהם נגזר גירוש. ב-1543 התחוללו מהומות נגד היהודים בשל הוויכוח על כתבי מארטין לותר וב-1571 גורשו מן הדוכסות. הם חזרו כעבור שבע שנים בהתערבות הקיסר אבל צו הגירוש אושר מחדש ב-1590.

בתחילת המאה ה-17 הותרה הישיבה ליהודים אחדים. הדוכס קארל וילהלם פרדינאנד התכתב עם משה מנדלסון, הזמין אותו לארמון ואף עודד אותו ביצירתו הספרותית. ב-1805 בטל את מס הגולגולת שחל על היהודים. ישראל יעקובסון, "יהודי-החצר" שלו, פתח בית-ספר בחסות הדוכס בזייסן (1801), מוסד ראשון לחינוך ברוח ה"השכלה". בית-ספר "מתקדם" שני נפתח בוולפנביטל (1807); עם תלמידיו נמנו י.מ. יוסט וליאופולד צונץ. בשנים 1813-1807 היתה בראונשווייג חלק ממלכות וסטפאליה הנאפוליונית ותושביה היהודיים זכו לשוויון אזרחי; עם תבוסת נאפוליון שוב נפסלו לשירות ציבורי ולהצבעה בבחירות; זכות ההצבעה הפעילה והסבילה הוענקה להם ב-1832 וב-1845 בוטלה "השבועה היהודית". לנשואי- תערובת ניתנה גושפנקא חוקית ב-1848, כמו"כ הזכות לרכוש נכסי דלא-ניידי. הפקידות הממשלתית היתה סגורה בפני יהודים עד 1919. בתי-כנסת הוקמו בעיר בראונשווייג בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-18 ובתחילת המאה שלאחריה הצטרפה הקהילה לזרם הרפורמי. ב- 1844 ערך בה רבה לוי הרצפלד את הכינוס הראשון של רבני גרמניה. מ-378 ב-1812 גדלה הקהילה לכדי 1,750 נפש ב-1928. ב-1933 ירד מספר היהודים ל-680
בערך, שכן העיר נעשתה בינתיים מעוז נאצי. בשנים 1945-1942 גורשו למזרח ארגוני היהודים בבראונשווייג. במחנה- הריכוז בעיר נמצאו יהודים עד תום המלחמה. ב-1967 התגוררו בבראונשווייג העיר 43 יהודים.

וולפנביטל

Wolfenbuettel

עיר במחוז וולפנביטל בסקסוניה תחתית, גרמניה.

בין שתי מלחמות העולם במדינת פרייסטאט בראונשוויג, ומשנת 1945 ועד 1990 בגרמניה המערבית.

במאה ה-18 הייתה קהילה יהודית קטנה בוולפנביטל, שהתפרסמה בעולם היהודי בזכות המוסד החינוכי שקיימה במשך 140 שנה ומעלה. בשנת 1781 הוקם בית כנסת שהחליף את חדר התפילה שהיה בשימוש בעבר. לאחר שהוקם בית כנסת חדש, בשנת 1893, שימש הבניין הישן כבית מגורים פרטי. בית קברות נרכש על ידי הקהילה בשנת 1724 (חולל בשנת 1938). הקהילה הקטנה נודעה בעיקר בזכות בית הספר היהודי שהוקם בעיר. ב-1786 ייסדו האחים פיליפ והרץ סאמסון "בית-מדרש" לבני עניים, ללימודי קודש וחול, תחת ניהולו של פיליפ, שם הוקדשו ארבע עד חמש שעות בשבוע ללימודים חילוניים (גרמנית, חשבון וכו'). כעבור עשר שנים הקימה אלמנתו של הרץ בית ספר שני. בשנים 1807-1806, בהשפעת ישראל ג'ייקובסון, בתי הספר התמזגו וחוללו מהפכה בתכנית הלימודים שלהם. מחקרי התלמוד הודגשו פחות, ובסופו של דבר הם הוחלפו בקטכיזם. את החידושים ביצע אחד התלמידים הראשונים, ס' מ' ארנבורג, שערך את טקס האמנה (confirmation) המוקדם ביותר בשנת 1807.

הראשון שהתמנה היה ליאופולד צונז, שלימד בבית הספר במשך חמש שנים. בן זמנו, ההיסטוריון י' מ' יוסט (Jost) ההיסטוריון נמנה עם סגל המורים בבית הספר. מ-12 תלמידים, שלמדו בבית הספר בסוף המאה ה-18, עלה לכ-200-150 כעבור מאה שנים, כשהוא הוכר כבית ספר תיכון. בית הספר כלל אכסניה. בתכנית הלימודים נכללו: לימודי צרפתית ואנגלית, יהדות, כולל לימודי תנ"ך בתרגום מנדלסון, חוקים ומנהגים יהודיים ומעט היסטוריה יהודית. המגמה הייתה של יהדות ליברלית. בית הספר היה סגור בשבתות ופתוח בימי ראשון. בית הספר נסגר בשנת 1928 מחוסר אמצעים.

ב-1932 מנתה הקהילה 125 יהודים. הם תמכו בשני ארגונים פילנתרופיים. הקהילה חדלה להתקיים בימי מלחמת העולם השנייה.

 

הילדסהיים

עיר ליד האנובר, גרמניה. מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית


ראשית היישוב היהודי במקום באמצע המאה ה-14; הוא נפגע קשות בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348) אך כעבור 30 שנה כבר ישבו בעיר כ-80 יהודים, ברחוב משלהם, עם בית-כנסת ןבית עלמין; כולם התפרנסו מהלוואות בריבית. ב-1457 גורשו ובית-הכנסת נהרס. ב- 1520 השיג זכות-מגורים בעיר ההרפתקן היהודי "מיכל הגדול" ובעקבותיו באה קבוצת יהודים, ביניהם הרץ, רופא הבישוף. צו גירוש שהוצא נגד היהודים ב-1595 בוטל לאחר שהגישו תביעה לבית- הדין הקיסרי; הותר להם לחזור כעבור שש שנים וב-1662 הוענקה להם איגרת חסות והותקנו סדרי השלטון הפנימי של הקהילה. בית- כנסת הוקם בתחילת המאה ה- 17. ב-1726 מנתה הקהילה 60-40 משפחות בעלות היתר-מגורים; האחרים הורשו להוסיף ולהתגורר במקום בזכות שתדלנותם של הקרובים למלכות. כאשר הועברה העיר לשלטון בית האנובר (1815) חלה הרעה במעמדם החוקי של היהודים. לקראת סוף המאה ה-19 התגוררו בהילדסהיים 513 יהודים (%2 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1933. עם הבולטים שברבני העיר נמנו הוגה הדעות יעקב גוטמן ויורשו א. לווינסקי, שהירבה לכתוב על תולדות הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938) הועלה באש בית הכנסת וחנויות
יהודיות נשדדו; במאי 1939 נותרו בעיר 210 יהודים ורובם הובלו לתרזיינשטאדט, ביולי 1942, מעטים חזרו. 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה לאחר השואה , אך בסוף שנות השישים ישבו בה 8 יהודים בלבד . בשנת 1988 הוקמה בעיר אנדרטה במקום בו היה בניין בית הכנסת שחרב בימי השואה .

רק בשנת 1997 הקהילה גדלה כאשר נוספו היהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר . בשנת 2009 נחנך בעיר בית כנסת רפורמי ואז מנתה הקהילה 35 חברים . על ביתו של אוסקר שינדלר שהיה תושב העיר עד מותו בשנת 1974 , נתלה שלט זיכרון . בנוסף שוקמו מספר בתי יהודים בעלי עניין ארכיטקטוני . במקום יש 3 בתי עלמין יהודיים , כאשר 2 הישנים נסגרו והשלישי החדש יותר עדיין בשימוש .

 

גטינגן GOETTINGEN


עיר במדינת סכסוניה התחתית (NIEDERSACHSEN) במערב-גרמניה.


העיר שוכנת בעמק הרחב של נהר ליינה (LEINE), והיא צומת מסילות ברזל ומרכז של תעשיות קלות, ביניהן תעשיות עתירות ידע, ייצור מכונות, מכשירי חשמל, כימיקלים, מכשירים אופטיים מדוייקים ומכשירים של מכאניקה עדינה לצרכים שימושיים ומדעיים. האוניברסיטה של גטינגן נוסדה ב-1737, ואחת הפקולטות החשובות שבה היא הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע.

הקהילה היהודית


יהודים בגטינגן נזכרים לראשונה בתעודה מן המאה ה-13. הקהילה מנתה תריסר משפחות ושילמה %4.5 מכלל המסים העירוניים. הקהילה נחרבה בפרעות המגיפה השחורה ב-1350, שוקמה כעבור עשרים שנה וב-1591 גורשו היהודים. מעטים השתקעו בעיר במאה ה-17, וב- 1718 ניתנה ליהודים רשות לרכוש בה נכסי דלא ניידי. ברובע האוניברסיטאי הותרה הישיבה לשלש משפחות יהודיות בלבד. ב-1910 מנתה הקהילה 661 נפש - %1.75 מאוכלוסיית העיר.

ב-1859 נתמנה באוניברסיטת גטינגן הפרופסור היהודי הראשון באוניברסיטה גרמנית, המתמטיקאי מוריץ אברהם שטרן. האוניברסיטה השתבחה בחוקרי המקרא דוגמת י"ג אייכהורן, ג"ה אוואלד, פאול דה לאגארד ויוליוס וולהאוזן.

ב-1932 היו בקהילת גטינגן 411 יהודים.


תקופת השואה

ב-1933, כאשר ג'יימס פראנק, חתן פרס נובל בפיסיקה, פרש ממשרתו, נמצאו פרופסורים גרמניים שתבעו להעמידו לדין באשמת "חבלה". שישה פרופסורים אחרים, וביניהם אוטו נויגבאואר, ריכארד קוראנט, ניקולאוס פבזנר ואויגן קאספארי, פרשו מאונס.

ערב מלחמת-העולם השנייה לא נותרו בגטינגן אלא כ-170 יהודים. ב-1942 נלקחו אחרוני היהודים למחנה טרזיינשטאדט. יהודים ממוצא מזרח-אירופי שולחו לגטו וארשה. ב-20 באוקטובר אותה השנה נותרו רק תשעה יהודים בעיר.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי השואה חודשו חיי הקהילה היהודית באופן מוגבל. באמצע שנות השישים התגוררו בגטינגן כ- 25 יהודים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

מספר היהודים גדל בעיר בעקבות הגירת יהודים מברית המועצות לשעבר . הקהילה בעיר הוא קונסרבטיבית ובשנת 2008 חנכה בית כנסת חדש . כיום בקהילה כ - 200 חברים . רב הקהילה הוא הרב סולומון . לקהילה יש מרכז קהילתי שכולל מטבח, משרד,חדר ישיבות,ספריה,מרכז נוער,חדר מוסיקה בו הקהילה מפעילה להקה מוסיקלית. בשנת 2002 הוקם בית מדרש קהילתי שבו ניתנות הרצאות ,שיעורים ומתקיימת בו פעילות חברתית מגוונת . במקום ישנה מסעדב כשרה שנקראת ביסטרו לוינשטיין .

בעיר הוקמו אנדרטאות רבות לזכר הנרצחים בשואה . לקהילה 2 בתי עלמין , ישן שכיום סגור וניתן לבקר בו וחדש הפעיל גם כיום.

לקהילה קשרים טובים עם שאר הדתות בעיר וגם ישנו קשר עם האוניברסיטה המקומית.

 

זייסן

Seesen

עיר בסאכסוניה, גרמניה; בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


ישראל יעקובסון, שהיה יהודי-חצר, הקים בקהילה בשנת 1801 בית-ספר משוכלל לטיפוח השכלה הומאניסטית והכשרה מקצועית; כעבור שנים מועטות קלט גם תלמידים לא-יהודיים ובמרוצת הזמן ניטשטש צביונו היהודי לחלוטין.

ב-1810 נחנך בעיר בית הכנסת "היכל יעקובסון" והיה בית כנסת רפורמי שהתפילות בו לוו בעוגב, והתקיימו מקהלה ודרשות בגרמנית - לראשונה בגרמניה. יעקובסון הבן פתח בית- יתומים כללי ב-1852. בניין בית היתומים שנסגר ב-1923, נפתח מחדש ב- 1929 כבית-הבראה לנוער יהודי.

ב-1933 שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו במקום 25 יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התרכזו בזייסן 60 יהודים ששרדו מהעיר ומהסביבה. ב-1952 נותרו תשעה בלבד.

בשנת 1995 הוקמה בעיר קהילה רפורמית ובשנת 2005 הקהילה מנתה 43 חברים , מסונפת לאיחוד הקהילות המתקדמות בגרמניה . מקום התפילה הוא בבית הספר הישן של יעקובסון . בעיר הוקמה אנדרטת זיכרון לשואה .

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי גוסלאר

גוסלאר (Goslar)

עיר בסקסוניה התחתונה, גרמניה. עד 1990 בגרמניה המערבית.


סוחרים יהודים מוורמס (ורמייזא) מוזכרים בתעודות מהשנים 1074 ו-1114. ב-1252 תבעה העיר לעצמה את ההכנסה ממסי היהודים אף שמעמדם הרשמי היה כשל "עבדי לשכת המלך"; כעבור עשרים שנה בערך גבתה העיריה מסים אלה לקופת המלך. בשנת 1312 שילמה הקהילה היהודית מס זהה לזה ששילמו התושבים הנוצרים. מועצת העיר התערבה לטובת היהודים בימיו של לואי ה-4 במחצית הראשונה של המאה ה-14.

הקהילה לא נפגעה בשנות ה"מגיפה השחורה" והנוסח המקומי של "השבועה היהודית", יחסית, לא כלל ביטויים משפילים. מריבות פנימיות על זכות הישיבה בעיר ("חרם היישוב") הצריכו לא פעם את התערבות העירייה וב-1331 התפלגה הקהילה על רקע זה למשך שבע שנים. באותה עת היו בעיר כ-30 יהודים משלמי מס.

מ-1312 פירסמה מועצת העיר מידע המתייחס לזכויות ולחובות של יהודים בודדים, וב-1340 כמחצית מיהודי גוסלאר לא נכללו רשמית בקהילה למטרות מיסוי. תהליך זה נמשך במחצית השנייה של המאה ה-14, מלווה במיסוי מוגבר ובירידה של האוכלוסייה היהודית. החמרה נוספת במצב הקהילה חלה בעקבות עלילת דם ב-1440, עד כדי כך שלא ניתן היה לארגן מניין. וב-1414 יהודי גוסלאר נטשו בסתר את העיר ועברו לברונסוויק כדי להתחמק ממס אימפריאלי כבד. קהילת גוסלאר מוזכרת בשנת 1615, כאשר פרנס התמנה והושבע לתפקיד. בשנת 1677 נרשמו בפנקס הקהילה 9 חברים. בית כנסת נפתח ב-1693. ב-1871 מנתה קהילת גוסלאר 43 איש, ו-83 ב-1933.

ב"ליל-הבדולח" הותקף בית-הכנסת (שנחנך ב-1802), וחנויות ובתים של יהודים נשדדו. פנקסי הקהילה הושמדו כליל. 22 מאנשי המקום נִספו בשואה. אחרי המלחמה קמה קהילה חדשה, שמנתה 46 איש ב-1948, אך מספרם ירד כעבור זמן קצר. ב-1970 נמנו 8 יהודים במקום.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

זייסן
גטינגן
הילדסהיים
וולפנביטל
סכסוניה התחתית
בראונשווייג

זייסן

Seesen

עיר בסאכסוניה, גרמניה; בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


ישראל יעקובסון, שהיה יהודי-חצר, הקים בקהילה בשנת 1801 בית-ספר משוכלל לטיפוח השכלה הומאניסטית והכשרה מקצועית; כעבור שנים מועטות קלט גם תלמידים לא-יהודיים ובמרוצת הזמן ניטשטש צביונו היהודי לחלוטין.

ב-1810 נחנך בעיר בית הכנסת "היכל יעקובסון" והיה בית כנסת רפורמי שהתפילות בו לוו בעוגב, והתקיימו מקהלה ודרשות בגרמנית - לראשונה בגרמניה. יעקובסון הבן פתח בית- יתומים כללי ב-1852. בניין בית היתומים שנסגר ב-1923, נפתח מחדש ב- 1929 כבית-הבראה לנוער יהודי.

ב-1933 שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו במקום 25 יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התרכזו בזייסן 60 יהודים ששרדו מהעיר ומהסביבה. ב-1952 נותרו תשעה בלבד.

בשנת 1995 הוקמה בעיר קהילה רפורמית ובשנת 2005 הקהילה מנתה 43 חברים , מסונפת לאיחוד הקהילות המתקדמות בגרמניה . מקום התפילה הוא בבית הספר הישן של יעקובסון . בעיר הוקמה אנדרטת זיכרון לשואה .

 

גטינגן GOETTINGEN


עיר במדינת סכסוניה התחתית (NIEDERSACHSEN) במערב-גרמניה.


העיר שוכנת בעמק הרחב של נהר ליינה (LEINE), והיא צומת מסילות ברזל ומרכז של תעשיות קלות, ביניהן תעשיות עתירות ידע, ייצור מכונות, מכשירי חשמל, כימיקלים, מכשירים אופטיים מדוייקים ומכשירים של מכאניקה עדינה לצרכים שימושיים ומדעיים. האוניברסיטה של גטינגן נוסדה ב-1737, ואחת הפקולטות החשובות שבה היא הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע.

הקהילה היהודית


יהודים בגטינגן נזכרים לראשונה בתעודה מן המאה ה-13. הקהילה מנתה תריסר משפחות ושילמה %4.5 מכלל המסים העירוניים. הקהילה נחרבה בפרעות המגיפה השחורה ב-1350, שוקמה כעבור עשרים שנה וב-1591 גורשו היהודים. מעטים השתקעו בעיר במאה ה-17, וב- 1718 ניתנה ליהודים רשות לרכוש בה נכסי דלא ניידי. ברובע האוניברסיטאי הותרה הישיבה לשלש משפחות יהודיות בלבד. ב-1910 מנתה הקהילה 661 נפש - %1.75 מאוכלוסיית העיר.

ב-1859 נתמנה באוניברסיטת גטינגן הפרופסור היהודי הראשון באוניברסיטה גרמנית, המתמטיקאי מוריץ אברהם שטרן. האוניברסיטה השתבחה בחוקרי המקרא דוגמת י"ג אייכהורן, ג"ה אוואלד, פאול דה לאגארד ויוליוס וולהאוזן.

ב-1932 היו בקהילת גטינגן 411 יהודים.


תקופת השואה

ב-1933, כאשר ג'יימס פראנק, חתן פרס נובל בפיסיקה, פרש ממשרתו, נמצאו פרופסורים גרמניים שתבעו להעמידו לדין באשמת "חבלה". שישה פרופסורים אחרים, וביניהם אוטו נויגבאואר, ריכארד קוראנט, ניקולאוס פבזנר ואויגן קאספארי, פרשו מאונס.

ערב מלחמת-העולם השנייה לא נותרו בגטינגן אלא כ-170 יהודים. ב-1942 נלקחו אחרוני היהודים למחנה טרזיינשטאדט. יהודים ממוצא מזרח-אירופי שולחו לגטו וארשה. ב-20 באוקטובר אותה השנה נותרו רק תשעה יהודים בעיר.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי השואה חודשו חיי הקהילה היהודית באופן מוגבל. באמצע שנות השישים התגוררו בגטינגן כ- 25 יהודים.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

מספר היהודים גדל בעיר בעקבות הגירת יהודים מברית המועצות לשעבר . הקהילה בעיר הוא קונסרבטיבית ובשנת 2008 חנכה בית כנסת חדש . כיום בקהילה כ - 200 חברים . רב הקהילה הוא הרב סולומון . לקהילה יש מרכז קהילתי שכולל מטבח, משרד,חדר ישיבות,ספריה,מרכז נוער,חדר מוסיקה בו הקהילה מפעילה להקה מוסיקלית. בשנת 2002 הוקם בית מדרש קהילתי שבו ניתנות הרצאות ,שיעורים ומתקיימת בו פעילות חברתית מגוונת . במקום ישנה מסעדב כשרה שנקראת ביסטרו לוינשטיין .

בעיר הוקמו אנדרטאות רבות לזכר הנרצחים בשואה . לקהילה 2 בתי עלמין , ישן שכיום סגור וניתן לבקר בו וחדש הפעיל גם כיום.

לקהילה קשרים טובים עם שאר הדתות בעיר וגם ישנו קשר עם האוניברסיטה המקומית.

 

 

הילדסהיים

עיר ליד האנובר, גרמניה. מסיום מלחמת העולם השנייה ועד 1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית


ראשית היישוב היהודי במקום באמצע המאה ה-14; הוא נפגע קשות בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348) אך כעבור 30 שנה כבר ישבו בעיר כ-80 יהודים, ברחוב משלהם, עם בית-כנסת ןבית עלמין; כולם התפרנסו מהלוואות בריבית. ב-1457 גורשו ובית-הכנסת נהרס. ב- 1520 השיג זכות-מגורים בעיר ההרפתקן היהודי "מיכל הגדול" ובעקבותיו באה קבוצת יהודים, ביניהם הרץ, רופא הבישוף. צו גירוש שהוצא נגד היהודים ב-1595 בוטל לאחר שהגישו תביעה לבית- הדין הקיסרי; הותר להם לחזור כעבור שש שנים וב-1662 הוענקה להם איגרת חסות והותקנו סדרי השלטון הפנימי של הקהילה. בית- כנסת הוקם בתחילת המאה ה- 17. ב-1726 מנתה הקהילה 60-40 משפחות בעלות היתר-מגורים; האחרים הורשו להוסיף ולהתגורר במקום בזכות שתדלנותם של הקרובים למלכות. כאשר הועברה העיר לשלטון בית האנובר (1815) חלה הרעה במעמדם החוקי של היהודים. לקראת סוף המאה ה-19 התגוררו בהילדסהיים 513 יהודים (%2 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1933. עם הבולטים שברבני העיר נמנו הוגה הדעות יעקב גוטמן ויורשו א. לווינסקי, שהירבה לכתוב על תולדות הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר 1938) הועלה באש בית הכנסת וחנויות
יהודיות נשדדו; במאי 1939 נותרו בעיר 210 יהודים ורובם הובלו לתרזיינשטאדט, ביולי 1942, מעטים חזרו. 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה - 2000

הקהילה היהודית חודשה לאחר השואה , אך בסוף שנות השישים ישבו בה 8 יהודים בלבד . בשנת 1988 הוקמה בעיר אנדרטה במקום בו היה בניין בית הכנסת שחרב בימי השואה .

רק בשנת 1997 הקהילה גדלה כאשר נוספו היהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר . בשנת 2009 נחנך בעיר בית כנסת רפורמי ואז מנתה הקהילה 35 חברים . על ביתו של אוסקר שינדלר שהיה תושב העיר עד מותו בשנת 1974 , נתלה שלט זיכרון . בנוסף שוקמו מספר בתי יהודים בעלי עניין ארכיטקטוני . במקום יש 3 בתי עלמין יהודיים , כאשר 2 הישנים נסגרו והשלישי החדש יותר עדיין בשימוש .

 

וולפנביטל

Wolfenbuettel

עיר במחוז וולפנביטל בסקסוניה תחתית, גרמניה.

בין שתי מלחמות העולם במדינת פרייסטאט בראונשוויג, ומשנת 1945 ועד 1990 בגרמניה המערבית.

במאה ה-18 הייתה קהילה יהודית קטנה בוולפנביטל, שהתפרסמה בעולם היהודי בזכות המוסד החינוכי שקיימה במשך 140 שנה ומעלה. בשנת 1781 הוקם בית כנסת שהחליף את חדר התפילה שהיה בשימוש בעבר. לאחר שהוקם בית כנסת חדש, בשנת 1893, שימש הבניין הישן כבית מגורים פרטי. בית קברות נרכש על ידי הקהילה בשנת 1724 (חולל בשנת 1938). הקהילה הקטנה נודעה בעיקר בזכות בית הספר היהודי שהוקם בעיר. ב-1786 ייסדו האחים פיליפ והרץ סאמסון "בית-מדרש" לבני עניים, ללימודי קודש וחול, תחת ניהולו של פיליפ, שם הוקדשו ארבע עד חמש שעות בשבוע ללימודים חילוניים (גרמנית, חשבון וכו'). כעבור עשר שנים הקימה אלמנתו של הרץ בית ספר שני. בשנים 1807-1806, בהשפעת ישראל ג'ייקובסון, בתי הספר התמזגו וחוללו מהפכה בתכנית הלימודים שלהם. מחקרי התלמוד הודגשו פחות, ובסופו של דבר הם הוחלפו בקטכיזם. את החידושים ביצע אחד התלמידים הראשונים, ס' מ' ארנבורג, שערך את טקס האמנה (confirmation) המוקדם ביותר בשנת 1807.

הראשון שהתמנה היה ליאופולד צונז, שלימד בבית הספר במשך חמש שנים. בן זמנו, ההיסטוריון י' מ' יוסט (Jost) ההיסטוריון נמנה עם סגל המורים בבית הספר. מ-12 תלמידים, שלמדו בבית הספר בסוף המאה ה-18, עלה לכ-200-150 כעבור מאה שנים, כשהוא הוכר כבית ספר תיכון. בית הספר כלל אכסניה. בתכנית הלימודים נכללו: לימודי צרפתית ואנגלית, יהדות, כולל לימודי תנ"ך בתרגום מנדלסון, חוקים ומנהגים יהודיים ומעט היסטוריה יהודית. המגמה הייתה של יהדות ליברלית. בית הספר היה סגור בשבתות ופתוח בימי ראשון. בית הספר נסגר בשנת 1928 מחוסר אמצעים.

ב-1932 מנתה הקהילה 125 יהודים. הם תמכו בשני ארגונים פילנתרופיים. הקהילה חדלה להתקיים בימי מלחמת העולם השנייה.

בראונשווייג

עיר בגרמניה. עד לאיחוד בשנת 1990, בגרמניה המערבית.

בדוכסות בראונשווייג ישבו יהודים מתחילת המאה ה-12; מעמדם החומרי והחוקי היה שפיר והקהילה קלטה מהגרים ממקומות אחרים בצפון-גרמניה. באמצע המאה ה-14 ישבו בבירה כ- 150 יהודים ויותר ממחציתם נטבחו בפרעות "המגיפה השחורה" (1349-1348). ב-1364 עברה זכות השיפוט בענייני יהודים מידי הדוכס לשלטונות העיר. ב- 1417 הותר לקבוצת יהודים מגוסלאר להתיישב בעיר. ב-1510 הואשמו יהודי העיר בראונשווייג בחילול "לחם-הקודש" ועל 16 מהם נגזר גירוש. ב-1543 התחוללו מהומות נגד היהודים בשל הוויכוח על כתבי מארטין לותר וב-1571 גורשו מן הדוכסות. הם חזרו כעבור שבע שנים בהתערבות הקיסר אבל צו הגירוש אושר מחדש ב-1590.

בתחילת המאה ה-17 הותרה הישיבה ליהודים אחדים. הדוכס קארל וילהלם פרדינאנד התכתב עם משה מנדלסון, הזמין אותו לארמון ואף עודד אותו ביצירתו הספרותית. ב-1805 בטל את מס הגולגולת שחל על היהודים. ישראל יעקובסון, "יהודי-החצר" שלו, פתח בית-ספר בחסות הדוכס בזייסן (1801), מוסד ראשון לחינוך ברוח ה"השכלה". בית-ספר "מתקדם" שני נפתח בוולפנביטל (1807); עם תלמידיו נמנו י.מ. יוסט וליאופולד צונץ. בשנים 1813-1807 היתה בראונשווייג חלק ממלכות וסטפאליה הנאפוליונית ותושביה היהודיים זכו לשוויון אזרחי; עם תבוסת נאפוליון שוב נפסלו לשירות ציבורי ולהצבעה בבחירות; זכות ההצבעה הפעילה והסבילה הוענקה להם ב-1832 וב-1845 בוטלה "השבועה היהודית". לנשואי- תערובת ניתנה גושפנקא חוקית ב-1848, כמו"כ הזכות לרכוש נכסי דלא-ניידי. הפקידות הממשלתית היתה סגורה בפני יהודים עד 1919. בתי-כנסת הוקמו בעיר בראונשווייג בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-18 ובתחילת המאה שלאחריה הצטרפה הקהילה לזרם הרפורמי. ב- 1844 ערך בה רבה לוי הרצפלד את הכינוס הראשון של רבני גרמניה. מ-378 ב-1812 גדלה הקהילה לכדי 1,750 נפש ב-1928. ב-1933 ירד מספר היהודים ל-680
בערך, שכן העיר נעשתה בינתיים מעוז נאצי. בשנים 1945-1942 גורשו למזרח ארגוני היהודים בבראונשווייג. במחנה- הריכוז בעיר נמצאו יהודים עד תום המלחמה. ב-1967 התגוררו בבראונשווייג העיר 43 יהודים.

Channa GOSLAR
CATHERINE GOSLAR
Candy Goslar
Alan Goslar
Albert Goslar
גוסלר, הנס
Goslar, Hans (1889-1945), journalist, economist and official of Prussian government during the Weimar Republic, born in Hanover, Germany, the son of businessman Gustav Goslar, who had lived in Hanover since 1870. In 1894 the family moved to Berlin, where he joined the Zionist Youth Movement. He studied at the Graduate School in Berlin and became an economist and business journalist. He wrote for several leading business newspapers including the "Norddeutsche" and the "Deutsche Allgemeine Zeitung". He later became editor of the economic journal "Plutus". From 1915 Goslar served in the German army and was assigned to the headquarters press department. The following year he became involved in the German administration of Lithuania and became editor of the Lithuanian newspaper "Dabartis". His service in eastern Europe enabled him to meet the Jewish masses in these areas. It changed his religious outlook.

In November 1919 he was named director of the press section of the Prussian government. His responsibilities included the establishment of a press service. He held this position until the overthrow of the republic by the Nazis in 1932. Goslar spoke out against increasing discrimination against Jews in the the Socialist Party and was quick to recognize the dangers of antisemitism. He was one of the leading of the Jewish People's Party. Throughout the period he was active in general Jewish, Zionist and Mizrachi activities. 1925 he was elected to the Prussian State Association of Jewish communities. Between 1928 and 1933 he, as a religious Zionist, was a member of the assembly of representatives of the Jewish community of Berlin. Goslar with his family fled Germany in 1933 and moved to Amsterdam, Holland, where he initially received a pension from the Prussian State and worked with lawyer Franz Ledermann to aid other Jews to leave Nazi Germany. [Ledermann was the father of Anne Frank's girlfriend Susan].

In 1943 Goslar and his immediate family were arrested and sent to the Westerbork concentration camp. In 1944 they were transferred to Bergen Belsen concentration camp. He was died a few days before the liberation, but his daughters survived a death march. They moved first to Switzerland and later emigrated to Israel.

Goslar wrote a number of books on Jewish subjects. In 1919 he published "Die Sexualethik der juedischen Wiedergeburt" in which he urged a return to Jewish family ethics.
גסלר
GOSLAR

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גוסלר הוא שמה של עיר בסכסוניה התחתונה, גרמניה; הנוכחות היהודית במקום מתועדת החל מהמאה ה-11.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בגוסלר כוללים במאה ה-18 את הפילוסוף הרב נפתלי הירש בן יעקוב גוסלר אשר חי בגרמניה; ואת הפעיל הסוציאל דמוקרטי הגרמני הנס גוסלר (1945-1889), מנהל לשכת העיתונות של ממשלת פרוסיה ומנהיג תנועת "מזרחי" בגרמניה.