חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פאול שטפן

Paul Stefan (born Paul Stefan Grünfeld) (1879-1943), music historian and critic, born in Brno, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He studied at the University of Vienna, and then he studied theory with Schoenberg and Graadener. From 1921 to 1928, he was editor of the leading Austrian music journal, Musikblätter des Anbruch. For many years he served as music critic on Die Stunde in Vienna, and was music correspondent for many major European and American music journals. He also distinguished himself as a teacher at the Max Reinhardt Seminary in Vienna, and as a lecturer over the radio. He was one of the founders of the International Society for Contemporary Music, and vice-president of the Austrian section. For his services to music he was awarded a medal by the Czechoslovak government and was granted an honorary professorship by the president of the Austrian Republic (1932). Because of his bitter anti-Nazi articles in Die Stunde he was forced to flee Austria when it was occupied by Nazi Germany. From 1938 to 1940 Stefan lived in Paris, where he was musical and program adviser for several radio stations. Subsequently he lived in Lisbon, where he broadcast over the government radio, and where he was commissioned by the government to write a book about Portuguese music. In 1941 he went to the United States where he continued to work successfully as a music journalist and lecturer.

Stefan wrote biographies of Anton Dvorak (1941), Arturo Toscanini (1936), Gustav Mahler (1913), Franz Schubert (these four were later published in the United States in English translation), Bruno Walter, Max Reinhardt, and Arnold Schoenberg. He wrote also a history of Viennese opera, a history of music in Portugal, and critical studies of several operas. Stefan edited new publications of the writings of Wagner and E. T. A. Hoffmann, and translated numerous musical and non-musical volumes into German from Latin, English, French, and Italian. In 1942, together with Franz Werfel, he edited a selection from the letters of Giuseppe Verdi.

Paul Stefan died in New York.

תאריך לידה:
1879
תאריך פטירה:
1943
מספר פריט:
21424053
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
GRUENFELD, GRUENSFELD, GRUENFELDER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא שם מלאכותי שנבנה משני חלקים.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה גרונפלד הוא "שדה ירוק". גרינפלד הוא השם המקביל ביידיש. גרונפלד יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה פלד ליד קלגנפורט, אוסטריה. פלד, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה מלאכותיים יהודיים, כלומר שמות משפחה אשר לא מתייחסים לשום תכונה של מי שנשא שם משפחה זה לראשונה, פלד יכול להופיע בתור קידומת, כמו בשם פלדמן, וגם כסופית, כמו בשם אהרנפלד.

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה גרונפלד כוללים את הפסנתרן האוסטרי ילחיד צרפת אלפרד גרונפלד (1924-1852; את המתמטיקאי הרוסי יליד בסרביה יחיאל גרונפלד; במאה ה-20, גרונפלדר מתועד כשם משפחה יהודיעם מקס גרונפלדר מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
מאהלר, גוסטב (1860-1911) , מלחין ומנצח. נולד בקאלישט (Kalischt), בוהמיה, (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית). ב-1875 נשלח לווינה ללמוד מוסיקה בקונסרבטוריון ואצל אנטון ברוקנר. מ-1880 התחיל להתפרסם כמנצח, לאחר שפעל בקאסל (1883), פראג, לייפציג (מנצח משנה לארתור ניקיש), בודפשט (1888) והמבורג (1891), ב-1897 התמנה למנהל האופרה המלכותית של וינה. כדי להבטיח את מקומו, נאלץ להתנצר ולאמץ את הדת הקתולית. בשנים 1901-1898 ניהל גם את התזמורת הפילהרמונית של וינה. תקופת עבודתו בווינה הביאה את האופרה להישגים אמנותיים חסרי תקדים. במרכז הרפרטואר שלו היו האופרות של מוצרט וואגנר. ב-1907 התפטר מאהלר עקב תככים והיה מנצח אורח במטרופוליטן אופרה ובתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. ב-1909 מונה למנהל האגודה הפילהרמונית. מאהלר ניסה להשתחרר מדרך הביצוע המסורתית ולייחד את מאמציו להבהרת מהות היצירה ותכנה. לעתים קרובות, ערך תיקונים ביצירות שעליהן ניצח.
במשך השנים אימץ לעצמו תכנית עבודה: הוא נהג להלחין בחופשות הקיץ ולערוך חזרות בסתיו. אף כי עבודתו העיקרית הייתה ניצוח על אופרות, הוא הלחין סימפוניות ושירים. מכלול יצירותיו כולל תשע סימפוניות וטיוטה לסימפוניה עשירית. הלחין שירים ומחזורי שירים לקול ולפסנתר לטקסטים מן הספרות הגרמנית של ימי הביניים ומן הספרות בת זמנו. בין יצירותיו שירי שולייה נודד (1885-1883) ושירי מות ילדים (1904-1901). ה"סימפוניה בשירים" שלו, השיר על הארץ (1907/08), מבוססת על שישה שירים מתוך הקובץ "חליל סיני" מאת הנס בטגה (Hans Bethge), ונכתבה לקול ולתזמורת גדולה. נפטר בווינה, אוסטריה.

ברנו BRNO

(בגרמנית BRUENN)

עיר מחוז במוראוויה, צ'כיה.


ברנו (אז בשמה הגרמני ברין) קיבלה מעמד של עיר ב-1243, ועד 1640 שימשה כבירת מוראוויה לסרוגין עם העיר אולומוץ (OLOMOUC). בין השנים 1948-1640 הייתה ברנו הבירה היחידה.

ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה, היא מרכז תרבות, מסחר ותעשייה. בעיר כנסיות מהמאה ה-14 ושרידי מבצר עתיק. ברנו נודעה בבתי הספר הגבוהים בגרמנית ובצ'כית. עד 1918 הייתה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב-1254 הזמין אוטוקאר פז'מיסל ה-II, מלך מוראוויה, יהודים להתיישב בברנו והעניק להם "כתב זכויות". באמצע המאה ה-14 חיו בעיר כ-1,000 יהודים ברובע מיוחד, שנכנסו אליו ב"שער היהודים". בראש המינהלה האוטונומית של היהודים עמד "פרנס" והוא ייצג את הקהילה כלפי מוסדות העיר והמחוז. מוסדות הקהילה מומנו מתשלומי מסי חבר והקהילה שילמה "אגרת יהודים" לשלטון המקומי. כבר ב-1378 היה בעיר בית ספר יהודי. במחצית הראשונה של המאה ה-15 כיהן שם הרב ישראל ברונה.

בימי מלחמת ההוסיטים (1436-1419) גברה השנאה ליהודים, ותבעה אלפי קורבנות בנפש ובסופו של דבר חוסלו קהילות רבות בבוהמיה ובמוראוויה, ביניהן קהילת ברנו. ב-11 בנובמבר 1454 גירש המלך לאדיסלאב פוסטומוס (POSTHUMUS) את היהודים, שחרר את הנוצרים מהחזר חובותיהם למלווים היהודים ואת בתי היהודים נתן לעיר.

מאז הגירוש, במשך 400 שנים, הייתה אסורה התיישבות יהודים בתוך חומות ברנו, ורק כמה "יהודי חסות" ישבו שם. באותה התקופה הורשו יהודים שבאו לעיר ללון רק בפרבר קרונה (KROENA), שהייתה בו מ-1660 אכסנייה יהודית עם מטבח כשר. על שוכני האכסנייה נאסר לערוך תפילות בציבור, לצאת בלילות ולקיים קשרים (מלבד קשרי מסחר) עם האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-18 ישבו בברנו ללא היתר 52 יהודים, וב-1722 הותר לפרנס הראשי של יהודי מוראוויה להשתקע בקירבת שער העיר. ב-1769 נזקק יעקב דוברושקה, חוכר האכסנייה, להיתר מיוחד כדי לקיים תפילות בביתו ולהחזיק שם ספר תורה. יעקב פרנק, מייסד כת הפרנקיסטים וקרוב משפחה של דוברושקה, בא לברנו ב-1773 ופעל שם עד 1786.

"חוק המשפחות" (1726) של קארל ה-VI, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי המונרכיה, ו"מס הגולגולת" של המלכה מריה-תרזיה (1744) הכבידו על יהודי מוראוויה, ואילו בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף ה-II, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, הם הורשו לפתוח בתי ספר, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במלאכה. מועצת העיר עירערה על הסרת המגבלות ויהודי ברנו מימשו את זכויותיהם רק כעבור שנים. בשנת 1797 חיו בעיר עצמה רק 12 יהודים, ובפרוורים - 113. ב-1804 עלה מספר היהודים בעיר ל-199. בשנת 1834 חיו בברנו 135 יהודים. אוכלוסיית העיר באותה השנה מנתה 17,262 נפש.

בשנת 1848 זכו יהודי מוראוויה לשוויון זכויות. קהילת ברנו החלה בארגון מוסדותיה ב-1852. נוסדה "חברה קדישא", נתקבל אישור להעסיק רב ולקדש בית עלמין. הרב הראשון של הקהילה החדשה, ר' דוד אשכנזי, עדיין פעל במסווה של "משגיח בשר".

בית כנסת הוקם ב-1853. בית תפילה, שנחנך ב-1883, הורחב, וב-1906 הוקם בית כנסת נוסף.

ב-1857 חיו כבר 2,230 יהודים בתוך 59,819 תושבי העיר.

ב-1859 הוכרה הקהילה בידי השלטונות. ב-1860 נבחר היינריך קאפקא לנשיא הקהילה, וכרב כיהן ד"ר ברוך פלאצ'ק (PLACZEK), בין השנים 1922-1884 הוא היה גם רב המדינה. ב-1861 אישרו השלטונות את תקנות הקהילה, ונפתח בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. ב-1880 הוקמו מקווה ומאפיית מצות, ופעלו מוסדות קהילתיים וחברתיים.

ב-1890 עלה מספר היהודים בעיר ל-7,087 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה סייעה הקהילה לכ-16,000 פליטים יהודים מגליציה ומבוקובינה וארחה חיילים יהודים ששרתו במקום. מקצת הפליטים נשארו בעיר אחרי המלחמה.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 נבחר ועד קהילה חדש. ב-1919 נפתחו בית ספר עממי יהודי בן חמש כיתות ובית ספר תיכון ריאלי רפורמי בן שמונה כיתות. צעירים יהודים רבים מארצות מזרח אירופה, שבהן חלו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", באו ללמוד בבתי הספר הגבוהים של ברנו.

ב-1922 היו בקהילה 10,668 יהודים, ובראשה עמדו הרב ד"ר לודוויג לוי ושמואל בראן (BERAN) נשיא הקהילה. ב-1931 כיהן כנשיא הקהילה התעשיין יוליוס צביקר (ZWICKER).

במאה ה-13 היו ליהודים שהתיישבו בברנו תנאי מסחר שווים לאלה של הנוצרים, ואף היו רשאים לרכוש בתים וקרקעות.

אחרי הגירוש, ב-1454, נענשו סוחרים יהודים שבאו לסחור בשוקי העיר. רק במאה ה-16 הותר ליהודים לסחור שם תמורת מסים כפולים, וגם זאת רק פעמיים בשבוע.

במלחמת 30 השנים, שפרצה ב-1618, היו היהודים ספקי צבא הקיסר וסייעו לערים במתן הלוואות. פנייתם להרחבת זכויותיהם בתמורה נתקלה בהתנגדות הגילדות והתושבים.

ב-1753 הותר לפרנץ יוסף נוימן להקים בית דפוס עברי וב-1765 חכרו יהודים עסקי טבק ובית חרושת לבדים. אחרי שנת 1860, משהותר ליהודי מוראוויה לרכוש נכסי מקרקעין, התפתחו התעשייה והמסחר בטכסטיל בברנו במהירות, בעיקר בידי תעשיינים יהודים.

יהודים התמחו גם ברפואה, באדריכלות, בבנייה, בהנדסה, בבנקאות ובכל מיני מלאכות.

אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה בכלכלה, אבל בתקופת הרפובליקה שגשגה הקהילה.

בברנו היו גם אמנים יהודים ידועי שם: המשורר הירונימוס לורם (LORM), הסופרים פיליפ לאנגמן, אוסקר יאלינק ופליקס לנגר, הזמרים קרולין גומפרץ וליאופולד דמוט (DEMUTH), המוזיקולוג פאול שטפאן, הכנר היינריך וילהלם ארנסט, והמלחינים פאוול האס והאנס שימרינג. ד"ר אדולף פרנקל מברנו היה מנהל תיאטרון.

בסוף המאה ה-19 התארגנו בברנו האגודות הציוניות: "תיאודור הרצל"; "ציון"; "אמונה", (ממנה צמחו אחר כך "פועלי ציון") ו"צפירה". איגוד הסטודנטים "VERITAS" הפיץ את הרעיון הציוני וארגן "מועצת חיילים יהודים" להגנה בפני התפרצויות אנטישמיות שהיו צפויות עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קבוצה זו ייסדה אחר כך את "מועצת העם היהודי בברנו" (הפלג המוראווי של המועצה הלאומית היהודית, שנוסדה בפראג ב-1918).

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובעיר נוסדה האגודה "אולם לקריאה ולהרצאות של אקדמאים יהודים", במסגרתה היו פעילים גם הסטודנטים היהודים שבאו מערי השדה ומהארצות השכנות.

ד"ר אדולף שטראנסקי, מיהודי ברנו, היה חבר בפרלמנט האוסטרי, וכיהן כחבר בסנאט בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנו, יארוסלב שטראנסקי היה שר המשפטים בממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, ובין השנים 1948-1945 היה שר החינוך בצ'כוסלובקיה. ד"ר לודוויג צ'ך (CZECH) היה במשך 18 שנה סגן יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, ושר הרווחה בממשלה. יוהאן פולאך (POLLACH) היה חבר הסנאט. ד"ר צ'ך ויוהאן פולך נספו בגיטו טרזין.

ב-1921 הוקם בברנו מטה הפדרציה הטריטוריאלית של הארגונים הציוניים. ד"ר אלפרד אנגל וד"ר אדולף גרינפלד מברנו היו בין חברי הוועד המרכזי. כמו-כן פעלו בעיר התנועות "התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "ויצו" (מ-1927); ו"הציונים כלליים" (מ- 1934). ארגון "פועלי ציון" פתח סניף בעיר ב-1921 וזיגפריד שפיץ מברנו נבחר לראש מחלקת הנוער של הארגון בצ'כיה כולה. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "תכלת לבן", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא" התחרו ביניהן על גיוס חברים לשורותיהן. אגודת ספורט יהודית פעלה בעיר כבר ב-1907 ומשנת 1924 הייתה ברנו המרכז האזורי של "מכבי" ומרכז של תנועת "בר כוכבא" במוראוויה ובשלזיה. ב-1927 כיהן ד"ר קרל זוננפלד מברנו כסגן נשיא "מכבי" העולמי. באותה שנה, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי ברנו 1,651 שקלים. ב-1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחרו חמישה אישים מברנו כחברי הנהלה.

ב-1937 השתתפו 842 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. כמה שבועונים יהודיים יצאו לאור בברנו.

ב-1938 חיו בברנו 11,003 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938), הגיעו לברנו פליטים יהודים רבים, ונזקקו לסיוע הקהילה. בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא הסכם מינכן למסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. מסוף שנת 1938 עלו יותר מאלף יהודים לארץ ישראל. רובם בדרך בלתי לגאלית.

ב-15 במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. בית הכנסת הגדול של ברנו נהרס באותו היום ובית הכנסת הקטן הופצץ אחר כך. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים התמלאו בתי הסוהר של הגסטאפו באסירים יהודים לפני שילוחם למחנה ריכוז במאוטהאוזן.

במאי 1939, בחסות הגרמנים, התנכלו פאשיסטים מקומיים ליהודים.

ב-1 באוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר ל-9,726 ובסוף שנת 1939 כבר אסרו הגרמנים את הגירת היהודים. בתחילת אוקטובר 1941 חיו בעיר 11,102 יהודים וזמן קצר לאחר מכן החל גירוש שיטתי של יהודי צ'כיה לגיטאות ולמחנות השמדה. ב-18 בנובמבר 1941 שולח הטרנספורט הראשון ובו כ-1,000 גברים, נשים וילדים למינסק שבבילורוסיה. רבים מתו שם תוך שבועיים בגלל מחסור במים ובתרופות. החלשים הוצאו אל מחוץ לגיטו ונורו למוות או הורעלו במשאיות-גז. מהמשלוח הזה שרדו רק 11 יהודים.

בין 2 בדצמבר 1941 ל-1 ביולי 1943 גורשו 9,064 יהודים ב-11 טרנספורטים מברנו לגיטו טרזין. מקצתם מתו שם, אך רובם נרצחו כאשר שולחו מטרזין למחנות השמדה בשטחי הכיבוש, בעיקר באושוויץ, רק 684 שרדו.

בברנו נותרו רק יהודים נשואים בנשואי תערובת; גם הם גורשו ב-1945, רובם נותרו בחיים.

יהודים רבים מברנו לחמו בחזית המזרחית במסגרת היחידה הצ'כית של הצבא האדום.


אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום ועד 30 באפריל 1945, חזרו לעיר 804 ניצולים, בני העיר והסביבה. הם חידשו את חיי הקהילה, שיפצו את בניין בית הכנסת האורתודוקסי ופתחו בית אבות. ד"ר ריכרד פדר (FEDER) התמנה לרב, הועסק חזן, והקהילה סיפקה שרותים קהילתיים גם ליהודי קיוב, אולומוץ ואוסרטאווה. הרב פדר שימש ב-1969 גם כרב ראשי של מוראוויה ובוהמיה. ב-1948 היו בקהילה 1,398 נפשות. בשנות החמישים הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה. באותה תקופה ירד מספר היהודים בעיר ובאזור הכפוף לה, לכ-900.

בעקבות פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את ברנו, אך שבו אחר כך וב-1969 היה מספרם כ-700. ב-1973 היו רשומים בקהילה כ-500 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-330,000 נפשות. מספר היהודים שלא נרשמו בקהילה אינו ידוע.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פאול שטפן

Paul Stefan (born Paul Stefan Grünfeld) (1879-1943), music historian and critic, born in Brno, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He studied at the University of Vienna, and then he studied theory with Schoenberg and Graadener. From 1921 to 1928, he was editor of the leading Austrian music journal, Musikblätter des Anbruch. For many years he served as music critic on Die Stunde in Vienna, and was music correspondent for many major European and American music journals. He also distinguished himself as a teacher at the Max Reinhardt Seminary in Vienna, and as a lecturer over the radio. He was one of the founders of the International Society for Contemporary Music, and vice-president of the Austrian section. For his services to music he was awarded a medal by the Czechoslovak government and was granted an honorary professorship by the president of the Austrian Republic (1932). Because of his bitter anti-Nazi articles in Die Stunde he was forced to flee Austria when it was occupied by Nazi Germany. From 1938 to 1940 Stefan lived in Paris, where he was musical and program adviser for several radio stations. Subsequently he lived in Lisbon, where he broadcast over the government radio, and where he was commissioned by the government to write a book about Portuguese music. In 1941 he went to the United States where he continued to work successfully as a music journalist and lecturer.

Stefan wrote biographies of Anton Dvorak (1941), Arturo Toscanini (1936), Gustav Mahler (1913), Franz Schubert (these four were later published in the United States in English translation), Bruno Walter, Max Reinhardt, and Arnold Schoenberg. He wrote also a history of Viennese opera, a history of music in Portugal, and critical studies of several operas. Stefan edited new publications of the writings of Wagner and E. T. A. Hoffmann, and translated numerous musical and non-musical volumes into German from Latin, English, French, and Italian. In 1942, together with Franz Werfel, he edited a selection from the letters of Giuseppe Verdi.

Paul Stefan died in New York.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
גרינפלד
GRUENFELD, GRUENSFELD, GRUENFELDER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא שם מלאכותי שנבנה משני חלקים.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה גרונפלד הוא "שדה ירוק". גרינפלד הוא השם המקביל ביידיש. גרונפלד יכול להיות גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה פלד ליד קלגנפורט, אוסטריה. פלד, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה מלאכותיים יהודיים, כלומר שמות משפחה אשר לא מתייחסים לשום תכונה של מי שנשא שם משפחה זה לראשונה, פלד יכול להופיע בתור קידומת, כמו בשם פלדמן, וגם כסופית, כמו בשם אהרנפלד.

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה גרונפלד כוללים את הפסנתרן האוסטרי ילחיד צרפת אלפרד גרונפלד (1924-1852; את המתמטיקאי הרוסי יליד בסרביה יחיאל גרונפלד; במאה ה-20, גרונפלדר מתועד כשם משפחה יהודיעם מקס גרונפלדר מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.
גוסטב מאהלר
מאהלר, גוסטב (1860-1911) , מלחין ומנצח. נולד בקאלישט (Kalischt), בוהמיה, (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית). ב-1875 נשלח לווינה ללמוד מוסיקה בקונסרבטוריון ואצל אנטון ברוקנר. מ-1880 התחיל להתפרסם כמנצח, לאחר שפעל בקאסל (1883), פראג, לייפציג (מנצח משנה לארתור ניקיש), בודפשט (1888) והמבורג (1891), ב-1897 התמנה למנהל האופרה המלכותית של וינה. כדי להבטיח את מקומו, נאלץ להתנצר ולאמץ את הדת הקתולית. בשנים 1901-1898 ניהל גם את התזמורת הפילהרמונית של וינה. תקופת עבודתו בווינה הביאה את האופרה להישגים אמנותיים חסרי תקדים. במרכז הרפרטואר שלו היו האופרות של מוצרט וואגנר. ב-1907 התפטר מאהלר עקב תככים והיה מנצח אורח במטרופוליטן אופרה ובתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. ב-1909 מונה למנהל האגודה הפילהרמונית. מאהלר ניסה להשתחרר מדרך הביצוע המסורתית ולייחד את מאמציו להבהרת מהות היצירה ותכנה. לעתים קרובות, ערך תיקונים ביצירות שעליהן ניצח.
במשך השנים אימץ לעצמו תכנית עבודה: הוא נהג להלחין בחופשות הקיץ ולערוך חזרות בסתיו. אף כי עבודתו העיקרית הייתה ניצוח על אופרות, הוא הלחין סימפוניות ושירים. מכלול יצירותיו כולל תשע סימפוניות וטיוטה לסימפוניה עשירית. הלחין שירים ומחזורי שירים לקול ולפסנתר לטקסטים מן הספרות הגרמנית של ימי הביניים ומן הספרות בת זמנו. בין יצירותיו שירי שולייה נודד (1885-1883) ושירי מות ילדים (1904-1901). ה"סימפוניה בשירים" שלו, השיר על הארץ (1907/08), מבוססת על שישה שירים מתוך הקובץ "חליל סיני" מאת הנס בטגה (Hans Bethge), ונכתבה לקול ולתזמורת גדולה. נפטר בווינה, אוסטריה.

ברנו
ברנו BRNO

(בגרמנית BRUENN)

עיר מחוז במוראוויה, צ'כיה.


ברנו (אז בשמה הגרמני ברין) קיבלה מעמד של עיר ב-1243, ועד 1640 שימשה כבירת מוראוויה לסרוגין עם העיר אולומוץ (OLOMOUC). בין השנים 1948-1640 הייתה ברנו הבירה היחידה.

ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה, היא מרכז תרבות, מסחר ותעשייה. בעיר כנסיות מהמאה ה-14 ושרידי מבצר עתיק. ברנו נודעה בבתי הספר הגבוהים בגרמנית ובצ'כית. עד 1918 הייתה בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב-1254 הזמין אוטוקאר פז'מיסל ה-II, מלך מוראוויה, יהודים להתיישב בברנו והעניק להם "כתב זכויות". באמצע המאה ה-14 חיו בעיר כ-1,000 יהודים ברובע מיוחד, שנכנסו אליו ב"שער היהודים". בראש המינהלה האוטונומית של היהודים עמד "פרנס" והוא ייצג את הקהילה כלפי מוסדות העיר והמחוז. מוסדות הקהילה מומנו מתשלומי מסי חבר והקהילה שילמה "אגרת יהודים" לשלטון המקומי. כבר ב-1378 היה בעיר בית ספר יהודי. במחצית הראשונה של המאה ה-15 כיהן שם הרב ישראל ברונה.

בימי מלחמת ההוסיטים (1436-1419) גברה השנאה ליהודים, ותבעה אלפי קורבנות בנפש ובסופו של דבר חוסלו קהילות רבות בבוהמיה ובמוראוויה, ביניהן קהילת ברנו. ב-11 בנובמבר 1454 גירש המלך לאדיסלאב פוסטומוס (POSTHUMUS) את היהודים, שחרר את הנוצרים מהחזר חובותיהם למלווים היהודים ואת בתי היהודים נתן לעיר.

מאז הגירוש, במשך 400 שנים, הייתה אסורה התיישבות יהודים בתוך חומות ברנו, ורק כמה "יהודי חסות" ישבו שם. באותה התקופה הורשו יהודים שבאו לעיר ללון רק בפרבר קרונה (KROENA), שהייתה בו מ-1660 אכסנייה יהודית עם מטבח כשר. על שוכני האכסנייה נאסר לערוך תפילות בציבור, לצאת בלילות ולקיים קשרים (מלבד קשרי מסחר) עם האוכלוסייה המקומית. בתחילת המאה ה-18 ישבו בברנו ללא היתר 52 יהודים, וב-1722 הותר לפרנס הראשי של יהודי מוראוויה להשתקע בקירבת שער העיר. ב-1769 נזקק יעקב דוברושקה, חוכר האכסנייה, להיתר מיוחד כדי לקיים תפילות בביתו ולהחזיק שם ספר תורה. יעקב פרנק, מייסד כת הפרנקיסטים וקרוב משפחה של דוברושקה, בא לברנו ב-1773 ופעל שם עד 1786.

"חוק המשפחות" (1726) של קארל ה-VI, שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערי המונרכיה, ו"מס הגולגולת" של המלכה מריה-תרזיה (1744) הכבידו על יהודי מוראוויה, ואילו בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף ה-II, ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, הם הורשו לפתוח בתי ספר, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במלאכה. מועצת העיר עירערה על הסרת המגבלות ויהודי ברנו מימשו את זכויותיהם רק כעבור שנים. בשנת 1797 חיו בעיר עצמה רק 12 יהודים, ובפרוורים - 113. ב-1804 עלה מספר היהודים בעיר ל-199. בשנת 1834 חיו בברנו 135 יהודים. אוכלוסיית העיר באותה השנה מנתה 17,262 נפש.

בשנת 1848 זכו יהודי מוראוויה לשוויון זכויות. קהילת ברנו החלה בארגון מוסדותיה ב-1852. נוסדה "חברה קדישא", נתקבל אישור להעסיק רב ולקדש בית עלמין. הרב הראשון של הקהילה החדשה, ר' דוד אשכנזי, עדיין פעל במסווה של "משגיח בשר".

בית כנסת הוקם ב-1853. בית תפילה, שנחנך ב-1883, הורחב, וב-1906 הוקם בית כנסת נוסף.

ב-1857 חיו כבר 2,230 יהודים בתוך 59,819 תושבי העיר.

ב-1859 הוכרה הקהילה בידי השלטונות. ב-1860 נבחר היינריך קאפקא לנשיא הקהילה, וכרב כיהן ד"ר ברוך פלאצ'ק (PLACZEK), בין השנים 1922-1884 הוא היה גם רב המדינה. ב-1861 אישרו השלטונות את תקנות הקהילה, ונפתח בית ספר יהודי בשפה הגרמנית. ב-1880 הוקמו מקווה ומאפיית מצות, ופעלו מוסדות קהילתיים וחברתיים.

ב-1890 עלה מספר היהודים בעיר ל-7,087 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה סייעה הקהילה לכ-16,000 פליטים יהודים מגליציה ומבוקובינה וארחה חיילים יהודים ששרתו במקום. מקצת הפליטים נשארו בעיר אחרי המלחמה.

בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית של 1918 נבחר ועד קהילה חדש. ב-1919 נפתחו בית ספר עממי יהודי בן חמש כיתות ובית ספר תיכון ריאלי רפורמי בן שמונה כיתות. צעירים יהודים רבים מארצות מזרח אירופה, שבהן חלו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס", באו ללמוד בבתי הספר הגבוהים של ברנו.

ב-1922 היו בקהילה 10,668 יהודים, ובראשה עמדו הרב ד"ר לודוויג לוי ושמואל בראן (BERAN) נשיא הקהילה. ב-1931 כיהן כנשיא הקהילה התעשיין יוליוס צביקר (ZWICKER).

במאה ה-13 היו ליהודים שהתיישבו בברנו תנאי מסחר שווים לאלה של הנוצרים, ואף היו רשאים לרכוש בתים וקרקעות.

אחרי הגירוש, ב-1454, נענשו סוחרים יהודים שבאו לסחור בשוקי העיר. רק במאה ה-16 הותר ליהודים לסחור שם תמורת מסים כפולים, וגם זאת רק פעמיים בשבוע.

במלחמת 30 השנים, שפרצה ב-1618, היו היהודים ספקי צבא הקיסר וסייעו לערים במתן הלוואות. פנייתם להרחבת זכויותיהם בתמורה נתקלה בהתנגדות הגילדות והתושבים.

ב-1753 הותר לפרנץ יוסף נוימן להקים בית דפוס עברי וב-1765 חכרו יהודים עסקי טבק ובית חרושת לבדים. אחרי שנת 1860, משהותר ליהודי מוראוויה לרכוש נכסי מקרקעין, התפתחו התעשייה והמסחר בטכסטיל בברנו במהירות, בעיקר בידי תעשיינים יהודים.

יהודים התמחו גם ברפואה, באדריכלות, בבנייה, בהנדסה, בבנקאות ובכל מיני מלאכות.

אמנם מלחמת העולם הראשונה פגעה בכלכלה, אבל בתקופת הרפובליקה שגשגה הקהילה.

בברנו היו גם אמנים יהודים ידועי שם: המשורר הירונימוס לורם (LORM), הסופרים פיליפ לאנגמן, אוסקר יאלינק ופליקס לנגר, הזמרים קרולין גומפרץ וליאופולד דמוט (DEMUTH), המוזיקולוג פאול שטפאן, הכנר היינריך וילהלם ארנסט, והמלחינים פאוול האס והאנס שימרינג. ד"ר אדולף פרנקל מברנו היה מנהל תיאטרון.

בסוף המאה ה-19 התארגנו בברנו האגודות הציוניות: "תיאודור הרצל"; "ציון"; "אמונה", (ממנה צמחו אחר כך "פועלי ציון") ו"צפירה". איגוד הסטודנטים "VERITAS" הפיץ את הרעיון הציוני וארגן "מועצת חיילים יהודים" להגנה בפני התפרצויות אנטישמיות שהיו צפויות עם הכרזת הרפובליקה הצ'כוסלובקית. קבוצה זו ייסדה אחר כך את "מועצת העם היהודי בברנו" (הפלג המוראווי של המועצה הלאומית היהודית, שנוסדה בפראג ב-1918).

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובעיר נוסדה האגודה "אולם לקריאה ולהרצאות של אקדמאים יהודים", במסגרתה היו פעילים גם הסטודנטים היהודים שבאו מערי השדה ומהארצות השכנות.

ד"ר אדולף שטראנסקי, מיהודי ברנו, היה חבר בפרלמנט האוסטרי, וכיהן כחבר בסנאט בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנו, יארוסלב שטראנסקי היה שר המשפטים בממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון בימי מלחמת העולם השנייה, ובין השנים 1948-1945 היה שר החינוך בצ'כוסלובקיה. ד"ר לודוויג צ'ך (CZECH) היה במשך 18 שנה סגן יושב ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, ושר הרווחה בממשלה. יוהאן פולאך (POLLACH) היה חבר הסנאט. ד"ר צ'ך ויוהאן פולך נספו בגיטו טרזין.

ב-1921 הוקם בברנו מטה הפדרציה הטריטוריאלית של הארגונים הציוניים. ד"ר אלפרד אנגל וד"ר אדולף גרינפלד מברנו היו בין חברי הוועד המרכזי. כמו-כן פעלו בעיר התנועות "התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "ויצו" (מ-1927); ו"הציונים כלליים" (מ- 1934). ארגון "פועלי ציון" פתח סניף בעיר ב-1921 וזיגפריד שפיץ מברנו נבחר לראש מחלקת הנוער של הארגון בצ'כיה כולה. תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "תכלת לבן", "מכבי הצעיר" ו"בני עקיבא" התחרו ביניהן על גיוס חברים לשורותיהן. אגודת ספורט יהודית פעלה בעיר כבר ב-1907 ומשנת 1924 הייתה ברנו המרכז האזורי של "מכבי" ומרכז של תנועת "בר כוכבא" במוראוויה ובשלזיה. ב-1927 כיהן ד"ר קרל זוננפלד מברנו כסגן נשיא "מכבי" העולמי. באותה שנה, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי ברנו 1,651 שקלים. ב-1931, עם יסוד "המפלגה היהודית" נבחרו חמישה אישים מברנו כחברי הנהלה.

ב-1937 השתתפו 842 מבני הקהילה בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. כמה שבועונים יהודיים יצאו לאור בברנו.

ב-1938 חיו בברנו 11,003 יהודים.


תקופת השואה

אחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה (מארס 1938), הגיעו לברנו פליטים יהודים רבים, ונזקקו לסיוע הקהילה. בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא הסכם מינכן למסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. מסוף שנת 1938 עלו יותר מאלף יהודים לארץ ישראל. רובם בדרך בלתי לגאלית.

ב-15 במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. בית הכנסת הגדול של ברנו נהרס באותו היום ובית הכנסת הקטן הופצץ אחר כך. כמה ימים אחרי כניסת הגרמנים התמלאו בתי הסוהר של הגסטאפו באסירים יהודים לפני שילוחם למחנה ריכוז במאוטהאוזן.

במאי 1939, בחסות הגרמנים, התנכלו פאשיסטים מקומיים ליהודים.

ב-1 באוקטובר 1939 ירד מספר היהודים בעיר ל-9,726 ובסוף שנת 1939 כבר אסרו הגרמנים את הגירת היהודים. בתחילת אוקטובר 1941 חיו בעיר 11,102 יהודים וזמן קצר לאחר מכן החל גירוש שיטתי של יהודי צ'כיה לגיטאות ולמחנות השמדה. ב-18 בנובמבר 1941 שולח הטרנספורט הראשון ובו כ-1,000 גברים, נשים וילדים למינסק שבבילורוסיה. רבים מתו שם תוך שבועיים בגלל מחסור במים ובתרופות. החלשים הוצאו אל מחוץ לגיטו ונורו למוות או הורעלו במשאיות-גז. מהמשלוח הזה שרדו רק 11 יהודים.

בין 2 בדצמבר 1941 ל-1 ביולי 1943 גורשו 9,064 יהודים ב-11 טרנספורטים מברנו לגיטו טרזין. מקצתם מתו שם, אך רובם נרצחו כאשר שולחו מטרזין למחנות השמדה בשטחי הכיבוש, בעיקר באושוויץ, רק 684 שרדו.

בברנו נותרו רק יהודים נשואים בנשואי תערובת; גם הם גורשו ב-1945, רובם נותרו בחיים.

יהודים רבים מברנו לחמו בחזית המזרחית במסגרת היחידה הצ'כית של הצבא האדום.


אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום ועד 30 באפריל 1945, חזרו לעיר 804 ניצולים, בני העיר והסביבה. הם חידשו את חיי הקהילה, שיפצו את בניין בית הכנסת האורתודוקסי ופתחו בית אבות. ד"ר ריכרד פדר (FEDER) התמנה לרב, הועסק חזן, והקהילה סיפקה שרותים קהילתיים גם ליהודי קיוב, אולומוץ ואוסרטאווה. הרב פדר שימש ב-1969 גם כרב ראשי של מוראוויה ובוהמיה. ב-1948 היו בקהילה 1,398 נפשות. בשנות החמישים הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה. באותה תקופה ירד מספר היהודים בעיר ובאזור הכפוף לה, לכ-900.

בעקבות פלישת הרוסים לצ'כוסלובקיה בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את ברנו, אך שבו אחר כך וב-1969 היה מספרם כ-700. ב-1973 היו רשומים בקהילה כ-500 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-330,000 נפשות. מספר היהודים שלא נרשמו בקהילה אינו ידוע.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

ליסבון
ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.