חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי היינבורג אן דר דונאו

Hainburg an der Donau

A town in the Bruck an der Leitha district in the federal state of Lower Austria, Austria.

Jews from Vienna seem to have settled in Hainburg at the beginning of the 14th century. In 1320 Schondel of Hainburg owned two houses in Vienna, one of them being the slaughterhouse. Hainburg has several medieval monuments: the synagogue tower (Wiener Strasse 9) may have been the court of the aisle of the synagogue at house Nr. 18, the “Judenbad” (mikveh – Jewish ritual bath) at Wiener Strasse 9 and 24 and Hauergasse 31 and 35 and two fragments of tombstones. Until 1368 Jews who were expelled from Pressburg lived here. In the 1420 expulsion, some of Hainburg’s Jews moved to Pressburg (now Bratislava, in Slovakia).

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
21423728
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה

1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.

בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.

כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.


1420 | מלך היהודים

ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.

בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.


1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא

אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.

בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).

יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.


1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ

לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.

מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.

בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.


1867 | מיהו אליטיסט?

"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.

במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.

חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.

שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.


1900 | החוג הווינאי

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.

הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.

נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.

וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.




1938 | רנסנס, הסוף

הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.

רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.



האוכלוסייה היהודית בווינה

שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%


2014 | פסיפס זהויות

בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.

הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.

בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.

נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.

קלוסטרנויבורג Klosterneuburg

(נקראה גם טולן TULLN)

עיר באוסטריה תחתית.


היישוב היהודי במקום מתועד מסוף המאה ה-12 בקשר לתשלומי מסים ורישום עסקים. במאה ה- 14 נרדפו יהודי המקום. על בית-כנסת מפואר בעיר שומעים לראשונה בשנת 1371. באחת התעודות, משנת 1330, מדובר על חבר מועצת העיר ששימש כ"שופט היהודים", ותעודות רבות אחרות דנות בהלוואות בריבית.

יהודי קלוסטרנויבורג היו בקשרים הדוקים עם הקהילה היהודית בוינה, ובגירוש היהודים מוינה ב-1420 הוגלו גם הם.

ב-1845 זכה רוכל יהודי לקבל היתר-מגורים בעיר לאחר שגילה מעשה גניבה מכנסיה מקומית. כעבור שבע שנים התארגנה קהילה בת 16 משפחות. היא הוכרה כחוק ב-1892 וב-1900 מנתה 280 נפש. ב-1938 ישבו בקלוסטרנויבורג 60 משפחות יהודיות. בית-הכנסת (שהוקם ב-1914) חולל ב"ליל הבדולח" ויהודים עקרו לווינה. אחרי המלחמה שימש בניין בית-הכנסת כמחסן עירוני.

קלוסטרנויבורג-טולין KLOSTERNEUBURG-TULLN

עיירה במחוז אוסטריה-תחתונה, אוסטריה.

מאז 1867 שבו יהודים והתיישבו בקלוסטרנויבורג, וב- 1890 יסדו את "הארגון הקהילתי של טולן היושב בקלוסטרנויבורג". השתייכו אליו מחוזות קלוסטרנויבורג, טולן, אצנבורג וקירשברג על-נהר וואגראם.
ב- 1932 חיו בקלוסטרנויבורג-טולן 714 יהודים. לקהילה היהודית היו מוסדות משלה, בית כנסת ובית תפילה (בטולן), חברה קדישא, וארגון נשים.
הרב הראשון של הקהילה החדשה היה ד"ר לאופולד ויינברג, ואחריו, מ- 1897, כיהן ד"ר אדולף שכטר. ב- 1943 נכנס לתפקיד ד"ר ארנולד פרנקפורטר. הקהילה השתייכה לרבנות המחוזית של סנקט פולטן, ולכן שני הרבנים כיהנו רק בתפקידי פיקוח. וילהלם שטיינר היה רב הקהילה של ממש, בשנים 1910 – 1938, בוגר הישיבה המפורסמת בפרסבורג (היום ברטיסלבה), מורה לדת וגם רב צבאי. בליל הבדולח (נובמבר 1938) נהדף ממש מתוך בית הכנסת ונמלט אל וינה, ממנה הצליח לברוח אל ארצות הברית.

ב- 1914 נבנה בית כנסת ברחוב קיירלינגר 12, בסגנון ניאו ברוקי עם אלמנטים של תנועת הסצסיון. במבנה שכנו גם משרדי הקהילה היהודית. בליל הבדולח פנים בית הכנסת נהרס ונשרף, אך מכבי האש מנעו הרס מוחלט. במשך שנים רבות עמד המבנה ריק ללא שימוש, עד שנהרס סופית בשנת 1991.

קורנויבורג Korneuburg

עיר באוסטריה תחתית.


לפי אגדות מן המאה ה-15 היתה העיר בירת ממלכה יהודית מאות שנים לפני הספירה, מיסודם של סאונאס ויהודה שבתאי, בשם "יודשבתאן".

יישוב יהודי במאה ה-13. באחד מימי-הכיפורים בסוף המאה נמצא ליד בית יהודי לחם-הקודש הנוצרי, כשהוא שותת דם; עשרה יהודים הועלו על המוקד, לחם-הקודש נשמר בכנסיה והנסים והנפלאות שייחסו לו הונצחו בציורים ובתחריטים. ב-1420 גורשו היהודים מן העיר ובית-הכנסת הועבר לרשות העיריה. במאה ה-17 הורשו להשתתף בירידים השנתיים וב-1848 הותר להם להשתקע במקום; כעבור 20 שנה ישבו בעיר יותר מ-60 יהודים, ו-820 בסביבה כולה. בשנות ה-30 המוקדמות נותרו במקום 80 יהודים. בעקבות ה"אנשלוס" (1938) עברו כולם לוינה.

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

גנזרנדורף GAENSERNDORF

עיירה במחוז אוסטריה תחתונה, אוסטריה.

בשנת 1890 חיו בגנזרנדורף 25 משפחות יהודיות (97 נפשות). בשנת 1923 עלה מספרם ל- 543 נפשות.
ארגון הקהילה נוסד ב- 1907 והיו בו חברים גם מקהילות אדרקלאה, אנגרן, אאוארשטאל, בוקפלי, דויטש ווגראם, גראסדורף, גצנדורף, גרונגרסדורף, לזי, מארכש, מאצן, פיראוורת, רוגנדורף, שטראהוף, זנברון, במחוז וולקרסדורף.
לקהילה היו כמה מוסדות, ביניהם בית כנסת, בית תפילה בלזי, ובית עלמין. אחד מרבני הקהילה היה הרב ד"ר מ. רוזנמן מפלורידסדורף.

בית התפילה ברחוב באן 6 נבנה בשנת 1890. ב- 1908 הוקם בחלק הדרומי של אותו מגרש מעון לרב, בדאמגאסה 39. בית תפילה נוסף פעל בלאזי 173. מעון הרב ובית התפילה הוחרמו בשנת 1939 ושימשו למטרות שונות. מאז 1973 שוכן במבנה בית הספר המקומי למוזיקה. רק בית העלמין ובו בית הלוויות המחודש מזכירים את עבר החיים היהודיים בגנזרנדורף.

גרוס אנצדורף

Gross Enzersdorf

עיירה במחוז גנסרנדורף במדינת אוסטריה תחתונה, אוסטריה.

המשפחות היהודיות הראשונות הגיעו למקום בשנת 1860 בקירוב. הקהילה נוסדה ב- 1898. בשנת 1932 חיו בגרוס אנצרXדורף 221 יהודים.לקהילה היו כמה מוסדות, ביניהם בית כנסת (נבנה 1865), בית עלמין, וארגון ספורט ששמו "מכבי".

מבין רבני הקהילה HA KMHHI את הרב ד"ר אלברט שווייגר ממדלינג, הרב ד"ר מ. רוזנמן מפלורידסדורף והרב ד"ר פונק מלאופולדשטאט שבווינה. אדולף קריטנר היה מלמד וחזן.

בית כנסת גדול בסגנון נאו-רומנסקי נבנה בתחילת המאה העשרים בקירוב. בליל הבדולח ניזוק קשה ואחר שימש כמחסן. נהרס סופית בשנת 1961.

מארשג

Marchegg

עיירה במחוז גזרנדורף במדינת אוסטריה תחתית, אוסטריה.

בשנת 1421 גורשו כל היהודים שחיו במארשג. ב- 1496 מקסימיליאן הראשון (מלך ודוכס אוסטריה הגרמני) יישב במקום חלק מהיהודים מגורשי סטיריה, קרינתיה, וינר-נוישטאט ונויקירכן. מושלי העיירה הונחו לאפשר להם לשכור בתי נוצרים, לעסוק במסחר, ואף להעניק ליהודים קרקעות לבתים. כמו כן נצטוו להעניק ליהודים הגנה ולגבות מהם מסים. רוב היהודים היו סוחרים ומלווים בריבית.

ברוק אן דר לייתה

Bruck an der Leitha

עיר במדינת אוסטריה תחתונה, אוסטריה.

התיעוד הראשון לנוכחות יהודית בברוק הוא משנת 1351. היהודים היו מלווים בריבית, בעיקר למגדלי הגפנים באזור. היו לגם קשרים עסקיים עם וינה ועם פרשבורג (ברטיסלבה). יהודי ברוק גורשו בשנים 1420-1421 ועברו לפרשבורג ולווינר-נוישטאט.