חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סנקט פייט אן דר גלאן

סנקט פייט אן דר גלאן

עיירה ובירת המחוז סנקט פייט אן דר לאן במדינת קרינתיה, אוסטריה.

חוקי העיירה והפריבילגיות שלה מאמצע המאה ה-13 כוללים כמה סעיפים בנוגע ליהודים, מה שמרמז על נוכחותם במקום. אך רק מאמצע המאה ה-14 יש מידע סדיר יותר אודותם. לרוב הלוו הלוואות קטנות למשפחות אצולה מקומיות, ובמאה ה-15 שימשו בעיקר כגובי חובות. היהודים חיו ב"רחוב היהודים", ברויהאוסגאזה של היום. במאה ה-15 היה ליהודי סנקט פייט בית כנסת. היהודים גורשו מהעיירה בשנת 1496.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
21423053
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה

1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.

בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.

כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.


1420 | מלך היהודים

ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.

בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.


1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא

אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.

בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).

יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.


1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ

לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.

מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.

בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.


1867 | מיהו אליטיסט?

"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.

במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.

חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.

שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.


1900 | החוג הווינאי

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.

הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.

נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.

וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.




1938 | רנסנס, הסוף

הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.

רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.



האוכלוסייה היהודית בווינה

שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%


2014 | פסיפס זהויות

בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.

הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.

בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.

נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.

קלאגנפורט Klagenfurt

עיר בדרום אוסטריה.

ישנן עדויות לנוכחותם של יהודים בקלאגנפורט במשך כשבע-מאות שנים. לראשונה מוזכרים יהודים במקום בשנת 1293: אשה ששמה סלאטה מקלאגנפורט נדרשה לשלם מסים. היהודים חיו בבית אחד, סמוך לחומת העיר. בשנים 1350-1357, מוזכרים בתעודות שלושה אנשי עסקים יהודים. התעודה האחרונה בה מוזכרים יהודים היא משנת 1362.
אחרי הגירוש של 1496, שבו יהודים והתיישבו בקלאגנפורט, אולם התיישבות יהודית של קבע במקום קיימת רק משנת 1885 בקירוב, ושנה אחר כך הקימו להם ארגון קהילתי. אחרי חוק הקהילה היהודית (המכיר בקהילה כנציגה הרשמית היחידה של הקהילה היהודית המאורגנת, חוק אשר תקף עד היום) של 1890, היהודים בקרינתיה ניסו לייסד ארגון משלהם, אולם מכיוון שמספרם היה כה קטן, צורפו תחת סמכותו של ה IKG של גראץ בשנת 1893.
בשנת 1895 רכשה החברה קדישא (נוסדה 1888) קרקע עבור בית עלמין בקלאגנפורט סאנקט-רופרכט. ב- 1905 רכשו מבנה בפלאצגאסה 3 עבור בית תפילה. אולם רק ב- 1923 נוסד רשמית ארגון הקהילה קלאגנפורט.
ב- 1932 חיו במקום 311 יהודים. בליל הבדולח (נובמבר 1938) נהרס פנים בית הכנסת בפלאצגאסה, הריהוט הושלך החוצה ונותץ. דירות אחדות נבזזו, והיהודים – בעיקר גברים בגיל העמידה – נעצרו וגורשו למחנות דכאו ובוכנוולד.
רק יהודים מעטים שבו לקלאגנפורט אחרי השואה, והקהילה לא שבה להתארגן. מאז 1955 דואג ה IKG של גראץ ליהודים באזור קרינתיה ומזרח טירול. המבנה בפלאצגאסה 3, ששימש כבית כנסת, ניזוק קשה בהפצצות בימי ה WANZRJR, הוא נמסר חזרה לידי הקהילה היהודית בשנת 1961, ונמכר ב-

וולפסברג

עיירה בדרום אוסטריה.

ב-1338 הואשמו יהודי המקום בהקזת דם מ"לחם-הקודש" ובנסיון לשרוף אותו; יותר מ-70 יהודים הועלו על המוקד והקהילה חדלה להתקיים. ב-1346 ניתנה רשות ליהודי אחד לחזור ולהשתקע בוולפסברג.

מוראו MURAU

עיירה במחוז סטיריה, אוסטריה.

במאה ה- 14 חיו במוראו יהודים, והיה להם בית כנסת. את המתים קברו כנראה בבית העלמין של פריזאך. חלפן הכספים הנודע השליין מפריזאך חי במוראו בשנים 1347-1350 עם משפחתו הגדולה. הוא קיבל כתב הגנה ובו צויין מעמדו החוקי, שהיה זהה לזה "שממנו נהנו יהודי מוראו במשך דורות". אדם ששמו מרקליין, יחד עם יהודים מווילאך ומיודנבורג, נתן הלוואה למנזר אדמונט. לקהילה במוראו היה דיין. המקור המהימן האחרון אשר מזכיר יהודים במקום הוא משנת 1405.

וילאך VILLACH

עיר במחוז קרינטיה, אובטריה.

אחת הקהילות העתיקות ביותר באוסטריה. היה בה בית כנסת (נזכר לראשונה ב- 1354) ובית עלמין מן המחצית הראשונה של המאה ה- 13. מן הקהילות הגדולות בקרינתיה. תנאי ההתיישבות של היהודים היו טובים, בשל המיקום המועדף ותנאי התנועה. וילאך נהייתה למרכז מסחרי.

המומר היהודי ניקולס בן טאובה נהייה חבר נכבד במועצת העיר, עוד בחייה של אמו היהודיה. לבסוף כיהן כשופט העיר. מסמך עברי אודות רדיפות ששמו "ספר אזכרת הנשמות נויירברגר" (ממורבוך), מונה את וילאך בין המקומות בהם נרדפו יהודים בשנים 1338, 1349. בשנים 1350 – 1399 ידוע על ששה יהודים שחיו במקום.

יודנבורג Judenburg

עיר באוסטריה.

השם ("עיר היהודים") מופיע לראשונה לקראת סוף המאה ה-11 אבל עדות בכתב ליישוב יהודי במקום קיימת רק משנת 1290.

היהודים עסקו בעיקר במתן הלוואות בריבית, גם לאנשי כמורה. בתחילת המאה ה-15 נמסר על כ-60 יהודים עשירים בעיר; ב- 1467 הורה הקיסר פרידריך ה-3 לגרש מן העיר את כל סרבני המס היהודים וב-1496 גורשה הקהילה כולה בגירוש סטיריה.

רק במחצית השנייה של המאה ה-19 התארגן יישוב קטן (שהיה מסונף לקהילת גראץ), עם "מניין" ובית-עלמין.

בשנת ה"אנשלוס" (1938) ישבו ביודנבורג 16 משפחות יהודיות ובפברואר 1939 עקרו כולם לווינה.

תמונת יהודי חבוש כובע מחודד, כמנהג ימי הביניים, שימשה כסמל העיר מאז 1488. הנאצים החליפו את הסמל בציור של שער העיר, אבל ב-1958 הוחזרה תמונת היהודי.

ב-1968 ישבו באיזור שלוש משפחות יהודיות בלבד.

Friesach

A town in the Sankt Veit an der Glan district of the federal state of Carinthia, Austria. 

The first mention of land belonging to Jews dates from 1255. Friesach with its toll was in the 14th century an economically thriving town and boasted the most important Jewish community in Carinthia at that time.

The Jews, who were subjects of the Archbishop of Salzburg, had a synagogue (later at Stiftsgasse 9) and a cemetery (in Judendorf), which had existed since 1293. In 1343 a young Jewish woman converted to Christianity. The customers of the Jewish moneylenders were mostly secular and clergy noblemen. Rabbi Suezzlein, a juden maister (representative of the Jewish community) lived in Friesach around 1351. In 1368 a Jew converted to Christianity.

Gurk

A town and in the District of Sankt Veit an der Glan in the federal state of Carinthia, Austria.

In 1285 the Jew Marchlin owned land in Gurk, for which he paid interest.

Völkermarkt 

A town and the capital of Völkermarkt District in the federal state of Carinthia, Austria.

When Völkermarkt was first mentioned in documents at the beginning of the 12th century, one part of Völkermarkt was called the forum iudeorum (“Market of the Jews”) which hints at quite a few Jews living there. In 1293 the toll and mint of Völkermarkt. and St. Veit was leased to a company, consisting of Christian citizens from the two cities, a Friulian, and a Jew.

Jews had a synagogue from the 12th century and a cemetery (in the area of the Lilienberg), from which the tombstone of rabbi Sabbatai, killed in 1129-1130, isnow kept in the Landesmuseum in Klagenfurt. Some of them lived in the “Herrengasse” (today Oktober-Strasse 10) where the houses of the noble families were. The Judenmeister (representative of the Jewish community), Carpel, is mentioned in 1333. Levi of Völkermarkt, son of the physician Leb (Jehuda) Walch, was made “Hochmeister of the German Jews” by Emperor Friedrich III. During the years 1480-1487, this brought him a most difficult role as mediator between the Emperor and the Jews. The main source of income was money-lending.

The Jews were expelled in 1496. They were able to sell some of their houses. The king confiscated the synagogue and handed it over to the town, which used it as prison.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סנקט פייט אן דר גלאן

סנקט פייט אן דר גלאן

עיירה ובירת המחוז סנקט פייט אן דר לאן במדינת קרינתיה, אוסטריה.

חוקי העיירה והפריבילגיות שלה מאמצע המאה ה-13 כוללים כמה סעיפים בנוגע ליהודים, מה שמרמז על נוכחותם במקום. אך רק מאמצע המאה ה-14 יש מידע סדיר יותר אודותם. לרוב הלוו הלוואות קטנות למשפחות אצולה מקומיות, ובמאה ה-15 שימשו בעיקר כגובי חובות. היהודים חיו ב"רחוב היהודים", ברויהאוסגאזה של היום. במאה ה-15 היה ליהודי סנקט פייט בית כנסת. היהודים גורשו מהעיירה בשנת 1496.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוסטריה
ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה

1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.

בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.

כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.


1420 | מלך היהודים

ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.

בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.


1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא

אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.

בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).

יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.


1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ

לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.

מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.

בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.


1867 | מיהו אליטיסט?

"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.

במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.

חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.

שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.


1900 | החוג הווינאי

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.

הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.

נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.

וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.




1938 | רנסנס, הסוף

הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.

רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.



האוכלוסייה היהודית בווינה

שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%


2014 | פסיפס זהויות

בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.

הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.

בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.

נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.

קלאגנפורט
קלאגנפורט Klagenfurt

עיר בדרום אוסטריה.

ישנן עדויות לנוכחותם של יהודים בקלאגנפורט במשך כשבע-מאות שנים. לראשונה מוזכרים יהודים במקום בשנת 1293: אשה ששמה סלאטה מקלאגנפורט נדרשה לשלם מסים. היהודים חיו בבית אחד, סמוך לחומת העיר. בשנים 1350-1357, מוזכרים בתעודות שלושה אנשי עסקים יהודים. התעודה האחרונה בה מוזכרים יהודים היא משנת 1362.
אחרי הגירוש של 1496, שבו יהודים והתיישבו בקלאגנפורט, אולם התיישבות יהודית של קבע במקום קיימת רק משנת 1885 בקירוב, ושנה אחר כך הקימו להם ארגון קהילתי. אחרי חוק הקהילה היהודית (המכיר בקהילה כנציגה הרשמית היחידה של הקהילה היהודית המאורגנת, חוק אשר תקף עד היום) של 1890, היהודים בקרינתיה ניסו לייסד ארגון משלהם, אולם מכיוון שמספרם היה כה קטן, צורפו תחת סמכותו של ה IKG של גראץ בשנת 1893.
בשנת 1895 רכשה החברה קדישא (נוסדה 1888) קרקע עבור בית עלמין בקלאגנפורט סאנקט-רופרכט. ב- 1905 רכשו מבנה בפלאצגאסה 3 עבור בית תפילה. אולם רק ב- 1923 נוסד רשמית ארגון הקהילה קלאגנפורט.
ב- 1932 חיו במקום 311 יהודים. בליל הבדולח (נובמבר 1938) נהרס פנים בית הכנסת בפלאצגאסה, הריהוט הושלך החוצה ונותץ. דירות אחדות נבזזו, והיהודים – בעיקר גברים בגיל העמידה – נעצרו וגורשו למחנות דכאו ובוכנוולד.
רק יהודים מעטים שבו לקלאגנפורט אחרי השואה, והקהילה לא שבה להתארגן. מאז 1955 דואג ה IKG של גראץ ליהודים באזור קרינתיה ומזרח טירול. המבנה בפלאצגאסה 3, ששימש כבית כנסת, ניזוק קשה בהפצצות בימי ה WANZRJR, הוא נמסר חזרה לידי הקהילה היהודית בשנת 1961, ונמכר ב-

וולפסברג

וולפסברג

עיירה בדרום אוסטריה.

ב-1338 הואשמו יהודי המקום בהקזת דם מ"לחם-הקודש" ובנסיון לשרוף אותו; יותר מ-70 יהודים הועלו על המוקד והקהילה חדלה להתקיים. ב-1346 ניתנה רשות ליהודי אחד לחזור ולהשתקע בוולפסברג.

מוראו
מוראו MURAU

עיירה במחוז סטיריה, אוסטריה.

במאה ה- 14 חיו במוראו יהודים, והיה להם בית כנסת. את המתים קברו כנראה בבית העלמין של פריזאך. חלפן הכספים הנודע השליין מפריזאך חי במוראו בשנים 1347-1350 עם משפחתו הגדולה. הוא קיבל כתב הגנה ובו צויין מעמדו החוקי, שהיה זהה לזה "שממנו נהנו יהודי מוראו במשך דורות". אדם ששמו מרקליין, יחד עם יהודים מווילאך ומיודנבורג, נתן הלוואה למנזר אדמונט. לקהילה במוראו היה דיין. המקור המהימן האחרון אשר מזכיר יהודים במקום הוא משנת 1405.

וילאך
וילאך VILLACH

עיר במחוז קרינטיה, אובטריה.

אחת הקהילות העתיקות ביותר באוסטריה. היה בה בית כנסת (נזכר לראשונה ב- 1354) ובית עלמין מן המחצית הראשונה של המאה ה- 13. מן הקהילות הגדולות בקרינתיה. תנאי ההתיישבות של היהודים היו טובים, בשל המיקום המועדף ותנאי התנועה. וילאך נהייתה למרכז מסחרי.

המומר היהודי ניקולס בן טאובה נהייה חבר נכבד במועצת העיר, עוד בחייה של אמו היהודיה. לבסוף כיהן כשופט העיר. מסמך עברי אודות רדיפות ששמו "ספר אזכרת הנשמות נויירברגר" (ממורבוך), מונה את וילאך בין המקומות בהם נרדפו יהודים בשנים 1338, 1349. בשנים 1350 – 1399 ידוע על ששה יהודים שחיו במקום.

יודנבורג
יודנבורג Judenburg

עיר באוסטריה.

השם ("עיר היהודים") מופיע לראשונה לקראת סוף המאה ה-11 אבל עדות בכתב ליישוב יהודי במקום קיימת רק משנת 1290.

היהודים עסקו בעיקר במתן הלוואות בריבית, גם לאנשי כמורה. בתחילת המאה ה-15 נמסר על כ-60 יהודים עשירים בעיר; ב- 1467 הורה הקיסר פרידריך ה-3 לגרש מן העיר את כל סרבני המס היהודים וב-1496 גורשה הקהילה כולה בגירוש סטיריה.

רק במחצית השנייה של המאה ה-19 התארגן יישוב קטן (שהיה מסונף לקהילת גראץ), עם "מניין" ובית-עלמין.

בשנת ה"אנשלוס" (1938) ישבו ביודנבורג 16 משפחות יהודיות ובפברואר 1939 עקרו כולם לווינה.

תמונת יהודי חבוש כובע מחודד, כמנהג ימי הביניים, שימשה כסמל העיר מאז 1488. הנאצים החליפו את הסמל בציור של שער העיר, אבל ב-1958 הוחזרה תמונת היהודי.

ב-1968 ישבו באיזור שלוש משפחות יהודיות בלבד.

פריזאך

Friesach

A town in the Sankt Veit an der Glan district of the federal state of Carinthia, Austria. 

The first mention of land belonging to Jews dates from 1255. Friesach with its toll was in the 14th century an economically thriving town and boasted the most important Jewish community in Carinthia at that time.

The Jews, who were subjects of the Archbishop of Salzburg, had a synagogue (later at Stiftsgasse 9) and a cemetery (in Judendorf), which had existed since 1293. In 1343 a young Jewish woman converted to Christianity. The customers of the Jewish moneylenders were mostly secular and clergy noblemen. Rabbi Suezzlein, a juden maister (representative of the Jewish community) lived in Friesach around 1351. In 1368 a Jew converted to Christianity.

גורק

Gurk

A town and in the District of Sankt Veit an der Glan in the federal state of Carinthia, Austria.

In 1285 the Jew Marchlin owned land in Gurk, for which he paid interest.

פולקרמרקט

Völkermarkt 

A town and the capital of Völkermarkt District in the federal state of Carinthia, Austria.

When Völkermarkt was first mentioned in documents at the beginning of the 12th century, one part of Völkermarkt was called the forum iudeorum (“Market of the Jews”) which hints at quite a few Jews living there. In 1293 the toll and mint of Völkermarkt. and St. Veit was leased to a company, consisting of Christian citizens from the two cities, a Friulian, and a Jew.

Jews had a synagogue from the 12th century and a cemetery (in the area of the Lilienberg), from which the tombstone of rabbi Sabbatai, killed in 1129-1130, isnow kept in the Landesmuseum in Klagenfurt. Some of them lived in the “Herrengasse” (today Oktober-Strasse 10) where the houses of the noble families were. The Judenmeister (representative of the Jewish community), Carpel, is mentioned in 1333. Levi of Völkermarkt, son of the physician Leb (Jehuda) Walch, was made “Hochmeister of the German Jews” by Emperor Friedrich III. During the years 1480-1487, this brought him a most difficult role as mediator between the Emperor and the Jews. The main source of income was money-lending.

The Jews were expelled in 1496. They were able to sell some of their houses. The king confiscated the synagogue and handed it over to the town, which used it as prison.