חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

טוליה צבי

Tulia Zevi (1919-2011), journalist and communal activist, born in Milano, Italy, to a wealthy family. Her father was a well-known anti-fascist lawyer. She studied philosophy at the University of Milano, but she was unable to graduate on account of the racial laws imposed by the Fascist government of Italy in 1938. After the discriminatory laws were enacted the family decided to move first to Geneva, Switzerland, and then to Paris, France, where Zevi continued her studies at the Sorbonne. In summer 1939 the family moved to New York, USA.

In New York she made the first steps which led to her career as a journalist. She joined the organization ‘Giustizia e Liberta’ ["Justice and Freedom"], which published the journal ‘Italy against Fascism’, and took part in NBC broadcasts aimed at Italian partisans. In New York she met and subsequently married Italian architect and art critic Bruno Zevi. The couple returned to Italy in 1946, where Tulia reported on the Nuremberg war trials. Later she reported on the trial of Adolph Eichmann in Jerusalem, Israel. Between 1960 and 1993 she was a correspondent for Israel newspaper "Maariv" and also for the London "Jewish Chronicle".

In 1978 she was elected vice president of the Union of Italian Jewish Communities and then five years later she became president of the organization, the first time a women held the position. In 1986 she welcomed Pope John Paul II on his historic visit to Rome’s main synagogue. She held the position of president of the Union until 1998. In this capacity Zevi negotiated and then signed the convention which defined the relationship between the Jewish communities and the Italian state. In 1992 Tulia Zevi was awarded Italy's highest civilian honor, the Order of Merit. Then Italian president, Giorgio Napolitano hailed her "exquisite humanity and culture," and praised her work as an ardent anti-fascist. In 1998 she was chosen to be a member of the Italian commission of UNESCO. In 2007 she published her autobiography "Tio raccanto la mia storia" (“I will tell you my story”).

In her term of office Zevi chose to engage the Catholic Church in dialogue in order to make a clean break with the past when the Catholic Church and the papacy often took the initiative in humiliating and discriminating against the Jews of Italy. After her death the Vatican issued an almost unheard of expression of condolences and praising her for her part in “a sincere and fruitful dialogue” between Christians and Jews.

תאריך לידה:
1919
תאריך פטירה:
2011
מקום לידה:
מילאנו
מקום פטירה:
איטליה
סוג אישיות:
מנהיגי קהילה
,
עיתונא/ית
מספר פריט:
213993
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ZEVI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

זאבי הוא גרסה של השם העברי זאב שהוא הכינוי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז).

במקור שם פרטי, זאב הפך לשם משפחה עם מקבילים במספר שפות, ביניהן לופוס (בלטינית), לופז ולופס (ספרדית ופורטוגזית), לופו (רומנית), וילק / וולק / וולק (בסלבית) וולף (בגרמנית ואנגלית).

חלק מהגרסאות קשורות בשמות של מקומות כמו וולפסברג בקרינתיה, דרום אוסטריה, מחוז שבו היישוב היהודי מתועד מאז המאה ה-13; וולפסבורג בהנובר, צפון-מערב גרמניה; וולפשטיין בבאווריה וולפשטיין בריינלנד, גרמניה; וולפה / וולפ בבלרוס; ולופס בג'ירונד, צרפת.

לופוס מתועד כשם יהודי במאה ה-10; וולפין בשנת 1259; דה לופה ב-1262; לופס ב-1407; דה לופס ב-1459; דה לופ ב-1560; לופיס ב-1547; וולף ב-1558; לופז במאה ה-16; וולף ב-1718 וולפה ב-1750. השם זאב בשתי הגרסאות, עברית וגרמנית ביחד, היה שמו של המגיד החסידי זאב וולף מז'טומיר שחי במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה זאבי כוללים את ברונו זאבי (2000-1918), אדריכל איטלקי אזשר זכה לפרסום עולמי.

מילאנו

עיר בלומבארדיה, צפון-איטליה.


במילאנו היתה קהילה יהודית עוד בימי הרומאים. ב-388 כתב הבישוף המקומי אמברוסיוס שלצערו לא עלה בידו להנהיג את צאן-מרעיתו בהצתת בית-הכנסת, שנהרס לדבריו "בידי שמים". בית-הכנסת נבנה מחדש אך נהרס בידי ההמון ב-507, למורת-רוחו של תיאודוריך מלך האוסטרוגותים. עם ריבוי הקהילות בצפון-איטליה במאה ה-13 התאוששה גם קהילת מילאנו, אולם ב-1320 נגזר עליה גירוש. ב-1387 העניק הדוכס ויסקונטי זכויות ליהודי לומבארדיה כולה ובית-ספורצה המשיך בהגנה על היהודים; תביעת האפיפיור פיוס ה-2 להפקיע חמישית מרכושם למימון מסעי הצלב בוטלה בהתערבות פראנצ'סקו ספורצה (1459). ב-1489, בימיו של לודוביקו איל מורו, גורשו היהודים משטח הדוכסות. לא ארכו הימים והותר להם לשוב אך לא למילאנו עצמה. היישוב היהודי בעיר התחדש רק ב- 1714, עם סיפוח האזור לאוסטריה, ובאמצע המאה ה-19 מנה כ-500 איש. ב- 1848 השתתפו יהודים בהתקוממות נגד השלטון הזר וב-1859, כאשר נעשתה מילאנו חלק מממלכת איטליה החדשה, קיבלו היהודים זכויות-אזרח מלאות. באה תקופה של פיתוח מסחרי ותעשייתי, והקהילה גדלה לאלפיים נפש ב-1900 ול- 6,500 בערך בשנת 1931.

בשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו למילאנו פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, וכך היה גם בשנים הראשונות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תחת הכיבוש הגרמני נשלחו למחנות כ-800 מיהודי המקום. רבים נתגלו בעיירות ובכפרים ונרצחו בידי הגרמנים ועושי דברם המשמרות האיטלקים. בסתיו 1943 ערכו הגרמנים מצוד שבמהלכו נהרס בית-הכנסת הגדול. בסוף המלחמה נרשמו במילאנו 4,484 יהודים ואליהם הצטרפו זמנית יוצאי מחנות הריכוז בלומבארדיה.

אחרי 1949 התיישבו במילאנו פליטים יהודים ממצרים ומארצות-ערב אחרות, וגם יורדים מישראל. אחרי מלחמת ששת-הימים מצאו מקלט ארעי במילאנו כ-3,000 יהודים ממצרים ומלוב.

בסוף שנות השישים התגוררו בעיר יותר מ-8,700 יהודים, והקהילה הייתה השנייה בחשיבותה במדינה.

יהודי מילאנו רובם ספרדים ובני עדות המזרח. הנטייה להתבוללות חזקה, בפרט בקרב הוותיקים, ושיעור נישואי-תערובת מתקרב ל-%50. היהודים נמנים עם המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה; עיסוקם העיקרי - מסחר סיטוני, יצוא ויבוא. בקהילה בית-ספר עברי שבו למדו בשנות השבעים כ-1,000 תלמידים. נוסף על בית-הכנסת המרכזי נוסח איטליאנו קיימים עוד שבעה בתי-כנסת לעדות האחרות - פרסי, אשכנזי וכדומה. הקהילה מחזיקה בית אבות. ומוציאה לאור בטאונים יהודיים באיטלקית ועברית.

בשנת 1997 ישבו במילאנו כ- 10,000 יהודים; באיטליה כולה נימנו אז 30,000 יהודים, מחציתם ברומא. BOLLETTINO”", בטאון הקהילה העברית במילאנו יוצא לאור בפרקי זמן קבועים.

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
טוליה צבי

Tulia Zevi (1919-2011), journalist and communal activist, born in Milano, Italy, to a wealthy family. Her father was a well-known anti-fascist lawyer. She studied philosophy at the University of Milano, but she was unable to graduate on account of the racial laws imposed by the Fascist government of Italy in 1938. After the discriminatory laws were enacted the family decided to move first to Geneva, Switzerland, and then to Paris, France, where Zevi continued her studies at the Sorbonne. In summer 1939 the family moved to New York, USA.

In New York she made the first steps which led to her career as a journalist. She joined the organization ‘Giustizia e Liberta’ ["Justice and Freedom"], which published the journal ‘Italy against Fascism’, and took part in NBC broadcasts aimed at Italian partisans. In New York she met and subsequently married Italian architect and art critic Bruno Zevi. The couple returned to Italy in 1946, where Tulia reported on the Nuremberg war trials. Later she reported on the trial of Adolph Eichmann in Jerusalem, Israel. Between 1960 and 1993 she was a correspondent for Israel newspaper "Maariv" and also for the London "Jewish Chronicle".

In 1978 she was elected vice president of the Union of Italian Jewish Communities and then five years later she became president of the organization, the first time a women held the position. In 1986 she welcomed Pope John Paul II on his historic visit to Rome’s main synagogue. She held the position of president of the Union until 1998. In this capacity Zevi negotiated and then signed the convention which defined the relationship between the Jewish communities and the Italian state. In 1992 Tulia Zevi was awarded Italy's highest civilian honor, the Order of Merit. Then Italian president, Giorgio Napolitano hailed her "exquisite humanity and culture," and praised her work as an ardent anti-fascist. In 1998 she was chosen to be a member of the Italian commission of UNESCO. In 2007 she published her autobiography "Tio raccanto la mia storia" (“I will tell you my story”).

In her term of office Zevi chose to engage the Catholic Church in dialogue in order to make a clean break with the past when the Catholic Church and the papacy often took the initiative in humiliating and discriminating against the Jews of Italy. After her death the Vatican issued an almost unheard of expression of condolences and praising her for her part in “a sincere and fruitful dialogue” between Christians and Jews.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
זאבי
ZEVI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

זאבי הוא גרסה של השם העברי זאב שהוא הכינוי של בנימין (בראשית, מ"ט,כ"ז).

במקור שם פרטי, זאב הפך לשם משפחה עם מקבילים במספר שפות, ביניהן לופוס (בלטינית), לופז ולופס (ספרדית ופורטוגזית), לופו (רומנית), וילק / וולק / וולק (בסלבית) וולף (בגרמנית ואנגלית).

חלק מהגרסאות קשורות בשמות של מקומות כמו וולפסברג בקרינתיה, דרום אוסטריה, מחוז שבו היישוב היהודי מתועד מאז המאה ה-13; וולפסבורג בהנובר, צפון-מערב גרמניה; וולפשטיין בבאווריה וולפשטיין בריינלנד, גרמניה; וולפה / וולפ בבלרוס; ולופס בג'ירונד, צרפת.

לופוס מתועד כשם יהודי במאה ה-10; וולפין בשנת 1259; דה לופה ב-1262; לופס ב-1407; דה לופס ב-1459; דה לופ ב-1560; לופיס ב-1547; וולף ב-1558; לופז במאה ה-16; וולף ב-1718 וולפה ב-1750. השם זאב בשתי הגרסאות, עברית וגרמנית ביחד, היה שמו של המגיד החסידי זאב וולף מז'טומיר שחי במאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה זאבי כוללים את ברונו זאבי (2000-1918), אדריכל איטלקי אזשר זכה לפרסום עולמי.

מילאנו
מילאנו

עיר בלומבארדיה, צפון-איטליה.


במילאנו היתה קהילה יהודית עוד בימי הרומאים. ב-388 כתב הבישוף המקומי אמברוסיוס שלצערו לא עלה בידו להנהיג את צאן-מרעיתו בהצתת בית-הכנסת, שנהרס לדבריו "בידי שמים". בית-הכנסת נבנה מחדש אך נהרס בידי ההמון ב-507, למורת-רוחו של תיאודוריך מלך האוסטרוגותים. עם ריבוי הקהילות בצפון-איטליה במאה ה-13 התאוששה גם קהילת מילאנו, אולם ב-1320 נגזר עליה גירוש. ב-1387 העניק הדוכס ויסקונטי זכויות ליהודי לומבארדיה כולה ובית-ספורצה המשיך בהגנה על היהודים; תביעת האפיפיור פיוס ה-2 להפקיע חמישית מרכושם למימון מסעי הצלב בוטלה בהתערבות פראנצ'סקו ספורצה (1459). ב-1489, בימיו של לודוביקו איל מורו, גורשו היהודים משטח הדוכסות. לא ארכו הימים והותר להם לשוב אך לא למילאנו עצמה. היישוב היהודי בעיר התחדש רק ב- 1714, עם סיפוח האזור לאוסטריה, ובאמצע המאה ה-19 מנה כ-500 איש. ב- 1848 השתתפו יהודים בהתקוממות נגד השלטון הזר וב-1859, כאשר נעשתה מילאנו חלק מממלכת איטליה החדשה, קיבלו היהודים זכויות-אזרח מלאות. באה תקופה של פיתוח מסחרי ותעשייתי, והקהילה גדלה לאלפיים נפש ב-1900 ול- 6,500 בערך בשנת 1931.

בשנת 1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הגיעו למילאנו פליטים יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, וכך היה גם בשנים הראשונות אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).

תחת הכיבוש הגרמני נשלחו למחנות כ-800 מיהודי המקום. רבים נתגלו בעיירות ובכפרים ונרצחו בידי הגרמנים ועושי דברם המשמרות האיטלקים. בסתיו 1943 ערכו הגרמנים מצוד שבמהלכו נהרס בית-הכנסת הגדול. בסוף המלחמה נרשמו במילאנו 4,484 יהודים ואליהם הצטרפו זמנית יוצאי מחנות הריכוז בלומבארדיה.

אחרי 1949 התיישבו במילאנו פליטים יהודים ממצרים ומארצות-ערב אחרות, וגם יורדים מישראל. אחרי מלחמת ששת-הימים מצאו מקלט ארעי במילאנו כ-3,000 יהודים ממצרים ומלוב.

בסוף שנות השישים התגוררו בעיר יותר מ-8,700 יהודים, והקהילה הייתה השנייה בחשיבותה במדינה.

יהודי מילאנו רובם ספרדים ובני עדות המזרח. הנטייה להתבוללות חזקה, בפרט בקרב הוותיקים, ושיעור נישואי-תערובת מתקרב ל-%50. היהודים נמנים עם המעמד הבינוני והבינוני-הגבוה; עיסוקם העיקרי - מסחר סיטוני, יצוא ויבוא. בקהילה בית-ספר עברי שבו למדו בשנות השבעים כ-1,000 תלמידים. נוסף על בית-הכנסת המרכזי נוסח איטליאנו קיימים עוד שבעה בתי-כנסת לעדות האחרות - פרסי, אשכנזי וכדומה. הקהילה מחזיקה בית אבות. ומוציאה לאור בטאונים יהודיים באיטלקית ועברית.

בשנת 1997 ישבו במילאנו כ- 10,000 יהודים; באיטליה כולה נימנו אז 30,000 יהודים, מחציתם ברומא. BOLLETTINO”", בטאון הקהילה העברית במילאנו יוצא לאור בפרקי זמן קבועים.

איטליה
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

רומא
רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.