חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי וייטרסווילר

Weiterswiller

In German: Weitersweiler

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Weiterswiller was annexed by Germany between 1871-1918.

The beginnings the Jewish community in Weiterswiller date from late 17th and early 18th century when a few Jewish families settled in the village. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Weiterswiller 24 Jewish families with a total of 94 people. In 1807 there were 100 Jews in the village and their number reached a peak of 123 in 1846.  After mid-19th century the Jewish population of Weiterswiller decreased constantly with 109 Jews recorded in 1861, 65 in 1900, 90 in 1910, but only 9 in 1936 and in the same year the last Jewish family left the village.

The community of Weiterswiller belonged to the Rabbinate of Bouxwiller. A synagogue was inaugurated in 1868. The community employed a teacher who also served as a prayer leader and a shochet.  The local Jewish cemetery was opened in 1825 and it served also the neighboring Jewish community of Weinbourg.

The community dissolved in 1925. The synagogue was closed in 1923 and the Torah scrolls were transferred to the Jewish community of Mommenheim that later on took them to Strasbourg. In 1950 the building of the former synagogue was sold to private individuals.  

Eighteen Jews who either were born or lived in Weiterswiller perished in the Holocaust.

After WW II a few Jews lived in the village and in 1953 three was only one Jew living in Weiterswiller.

Since 1996 the building of the former synagogue has been listed as a protected historic monument. Address of the former synagogue: 12 de la rue principale, 67521 Weiterswiller. The cemetery has about 170 graves; in 1988 it was vandalized in an anti-Semitic attack and almost 90 matzevot were damaged.

סוג מקום:
כפר
מספר פריט:
21374364
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

בוקסווילר

Bouxwiller 

בגרמנית: Buchsweiler 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. בין 1781 ל-1918 היה חלק מגרמניה.

בבוקסווילר מתועדת נוכחות יהודית משנת 1322. יהודי המקום מוזכרים בכמה הזדמנויות במאה ה-14, בעיקר בקשר למסים שנדרשו לשלם לרוזני ליכטנברג, בעלי העיירה. בשנת 1689 חיו בבוקסווילר 18 משפחות יהודיות. מספרן עלה ל-31 משפחות בשנת 1725. ב-1807 מנתה האוכלוסייה היהודית 275 נפש, והגיעה לשיא של 353 ב-1851. אבל אחרי המאה ה-19 הלך מספרם והצטמצם בעקביות. היו שם 292 יהודים בשנת 1866, ו-135 ב-1910. במפקד של 1936 נמנו 109 תושבים יהודים בבוקסווילר.

ברחוב היהודים בבוקסווילר היה בית כנסת מהמאה ה-18, שהוחלף בשנת 1844 במבנה חדש שכלל גם מקוה במרתף. בשנת 1767 יסדה הקהילה היהודית ישיבה, בעזרת תרומה מזליגמן פוטלינגן, והיה גם בית דין שפרש את סמכותו גם על יהודי אזור האנאו-ליכטנברג. בבוקסווילר ישבה הרבנות האזורית, שכללה כמה קהילות יהודיות כפריות סמוכות.

רבני הקהילה: מ-1844 עד 1898 כיהן בתפקיד רב הקהילה הרב י. וולף, מחבר התרגום של ספר איוב, אחריו כיהן הרב זינגר מ-1885 עד 1890; הרב נתן נטר מ-1891 עד 1898, ואז התמנה לרב הראשי של מץ; הרב ארנסט וייל עד 1919, ואז נהיה לרב ראשי של קולמר; והרב מקס גוגנהיים, משנת 1920.

הגרמנים כבשו את צרפת ב-1940, וגירשו את היהודים מבוקסווילר לדרום צרפת. מבנה בית הכנסת חולל והוסב למפעל לקופסאות קרטון.

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו ניצולי שואה אחדים אל העיירה והקימו בה חדר תפילה קטן שהיה בשימוש עד 1956. המבנה חודש בשנת 2000 והוסב למוזיאון ליהודי אלזס של בוקסווילר ולמרכז מורשת של יהודי האזור. כתובת המרכז: 62a, Grand Rue, Bouxwiller

סאוורן

בגרמנית: צאברן

עיר במזרח צרפת. 
קהילה יהודית התקיימה בסאוורן בימי הביניים המוקדמים. הקהילה סבלה מכנופיות ארמלדר בשנת 1338 ומפרעות "המגפה השחורה" ב- 1349. הפרעות הביאו לעזיבת יהודים את העיר ואחרי "המגפה השחורה" גורשה המשפחה היהודית האחרונה שעוד ישבה במקום.

יהודים מעטים חיו בסאוורן במאה ה-18. בסוף המאה ה-19 מנה היישוב היהודי שם 300 איש, וחי במסגרת של קהילה. בעיר היו אז בית כנסת ובית-ספר יהודי יסודי, שפעל מ-1857.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי הכיבוש הגרמני, נלקחו יהודי סאוורן למחנות. 30 מיהודי המקום ניספו בשואה.

בשנת 1970 ישבו בסאוורן כמאה יהודים.

Pfaffenhoffen

A former commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. On 1 January 2016, it was merged into the new commune of Val-de-Moder. Pfaffenhoffen was annexed by Germany between 1871-1918.

First Jewish presence in Pfaffenhofen dates from 1594. In 1626 the Jewish inhabitants of Pfaffenhofen were granted the protection of the counts of Hana-Lichtenberg, the landlords of the village, in exchange for an annual tax. Among a number of privileges, the Jews were allowed to open a prayer house. However, this protection was not always respected by the Christian inhabitants of the village and in 1683 they destroyed the Jewish house of prayer.

After a prayer room in a private house had been used for a long time, the Jews of Pfaffenhofen built their first synagogue in the 1744, which was replaced in 1791 by a new building with a school, mikveh and a matzot bakery. The façade of the new building was identical to that of the neighboring houses, with the exception of a short inscription in Hebrew characters above the entrance. The prayer room on the upper floor had a women's section, which was separated from the men's area by a wooden grille. Nine relatively high, inwardly sloping windows allowed the light into the room. An oculus covered with colored glass panes was inserted above the Holy Ark. On the lower floor there was the meeting room of the community, Kahlstube. The community used the Jewish cemetery of Ettendorf.  A teacher was employed to take care of the religious needs of the community, and he also served as a prayer leader and shochet. The Jews of Pfaffenhofen belonged to the Bouxwiller rabbinate.

The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded 74 Jews in Pfaffenhofen. In 1807 their number reached 131, and then 80 in 1846, 68 in 1861, 77 in 1866, and 104 in 1900. The Jewish population of Pfaffenhofen reached its peak of 148 people in 1910. After WW I, the number of Jews in Pfaffenhofen declined steadily and in 1936 the village had 69 Jewish inhabitants.

After the German occupation of France in 1940, the remaining Jews of Pfaffenhofen were deported to southern France. Eleven Jews of Pfaffenhofen were murdered in the Holocaust.

After WW II, some of the survivors returned to the village. In 1954 there were 34 Jewish residents in Pfaffenhoffen.

The building of the synagogue, recognized as a historical monument in 1992, was restored during 1999/2000 and since 2000 it serves as a museum about Jewish life in Alsace. Among other exhibits, there are several historical Torah curtains from former synagogues and prayer houses in neighboring villages. The Pfaffenhoffen synagogue is one of only two remaining in Alsace that date from the very end of the Ancien Regime era, having been constructed right around the time of the French Revolution. The other synagogue, dating to 1787, is located in Mutzig. Address of the former synagogue: 24, passage du Schneeberg, rue du Docteur Schweitzer, 67350 Pfaffenhofen. 

Uhrwiller

In German: Uhrweiler

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Uhrwiller was annexed by Germany between 1871-1918.

Jews lived in Uhrwiller since the end of the 18th century. The 1784 census of the Jews of Alsace recorded eight Jewish families with a total of 41 people. In 1807 there were 63 Jews in the village and their number peaked to 91 in 1846. After mid-19th century there was a gradual decrease in the number of the Jewish population of Uhrwiller with 58 Jews recorded in 1861 and only 10 in 1910. It seems that the last Jews lived in Uhrwiller in the first decades of the 20th century. No Jews were recorded in the 1936 census.

The Jews of Uhrwiller belonged to the Bouxwiller rabbinate. In the 19th century the community had a synagogue, built in 1827, and a mikveh and a school. A teacher was in charge of the children’s education as well as of the community religious needs.

The community ceased to exist in early 20th century. The building of the synagogue was demolished in the first half of the 20th century and a residential building was erected on the site of the former synagogue at 36, rue Neuve. Fanny Gintzburger, born in Uhrwiller in 1870, was murdered in Auschwitz Nazi death camp in 1944, after having been deported to southern France in 1940.