חיפוש
הפריט שבחרת:
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ארון הקודש, בית הכנסת ששון ושמחה ליוצאי העדה הבוכרית, רמלה, ישראל, 2019

הדפסה
שיתוף

ארון הקודש, בית הכנסת ששון ושמחה ליוצאי העדה הבוכרית, רמלה, ישראל, 2019
נוסח הספרדים.
רחוב חטיבת קרייתי 44, רמלה
צילום: מיכאל סטרימבן
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי

מספר פריט:
21373660
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בוכרה Bukhara

עיר בירה וחבל ארץ במרכז אסיה הרוסית, ברפובליקה של אוזבקיסטאן.


יהודי בוכרה נהגו לכנות את עצמם "עברים", "יהודים" או "בני-ישראל", התושבים המקומיים כינו אותם "דזוגור" DZHUGUR. היהודים דיברו בניב טאג'יקי (TAJIKI) -יהודי ובמשך השנים היו רובם מרוכזים באוזבקיסטאן. מן המחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודי בוכרה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה.

לא ניתן לקבוע בוודאות את מועד הקמת היישוב היהודי הראשון באסיה המרכזית הרוסית. לפי המסורת הרווחת בקרב יהודי בוכרה, מזוהה בוכרה עם חבור (מלכים ב' פרק י"ז פסוק 6), מקום גלות עשרת השבטים. שמותיהם של יהודי בוכרה וביטויים בשפתם מרמזים על כך שהם באים מפרס וסביבתה.

בנימין מטודלה (1170 לערך) לא הזכיר את העיר בוכרה, אלא דיבר על קהילה יהודית בסאמארקאנד, שמנתה בזמנו 50,000 נפש. הקהילה היהודית שם סבלה רבות תחת שליטים טאטארים-מונגולים והיהודים נתרוששו. קהילת סאמארקאנד נהרסה בסוף המאה ה- 16, ואילו במהלך המאה ה- 14 התחדש היישוב היהודי בעיר בוכרה.

בסוף המאה ה- 16 נוסדה החאנות הבוכרית המוסלמית. מגורי היהודים בעיר הוגבלו לרובע מיוחד וגם שם נאסר עליהם לרכוש בתים מידי מוסלמים. היהודים חוייבו לענוד תג מיוחד, כדי להבדילם מהמוסלמים. בעת תשלום מס מיוחד שהוטל עליהם קיבלו גם סתירת לחי משפילה. באמצע המאה ה- 18 גברה הפנאטיות המוסלמית. יהודים רבים אולצו לקבל על עצמם את האיסלאם. השיכבה החברתית החדשה של המומרים בכוח ניצפתה בחשדנות בידי התושבים המוסלמים. המיסיונר י' וולף, שביקר בעיר בוכרה ב- 1844, מצא 300 משפחות של אנוסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19, כשהחל כיבוש האזור בידי הרוסים, כמה איזורים מחאנות בוכרה, ביניהם הערים סאמאמרקאנד וטאשקנט, סופחו לרוסיה ונכללו באיזור טורקיסטאן. האמיר של בוכרה נעשה לנציג בפועל של הממשלה הרוסית.

בחאנות הבוכרית נותר מצב היהודים ללא שנוי, ואילו באיזורים שתחת שלטון רוסי לא הוטלו הגבלות על היהודים. מצב זה הביא לתנועת יהודים מהחאנות הבוכרית לאיזורים בטורקסטאן שהיו תחת שלטון רוסי. אנוסים רבים חזרו ליהדות עם בואם לאיזור הרוסי.

ב- 1889 הוציא הממשל הרוסי תקנה שהבחינה בין יהודים שחיו בטורקסטאן לפני הכיבוש הרוסי לבין אלה שבאו אחריו. הביצוע נדחה עד 1910, והאזור שבו הותרה התיישבות יהודים לא-מקומיים הורחב ונכללו בו הערים סאמארקאנד, מארגלאן MARGELAN, וקוקאנד KOKAND.

המהפכה של 1917 ביטלה את ההגבלות החוקיות של יהודי בוכרה. באותו הזמן פירסם האמיר של בוכרה חוקה שהבטיחה זכויות אזרח לכל תושבי מחוזו. צבא האמיר נאבק בסובייטים, אבל ב- 1920 כבש הצבא האדום את המחוז ומיסד את בוכרה כרפובליקה עממית סובייטית.

יהודי בוכרה שהתיישבו בארץ ישראל מ- 1868, מנו כ- 180 משפחות בירושלים בשלהי המאה ה- 19, וגם המרכז שלהם בירושלים התגבש באותה התקופה. ב- 1936 היה מספר יהודי בוכרה בארץ ישראל כ- 2,500, ומחציתם חיו בירושלים. בין העולים הראשונים היו יהודים אמידים, שייזמו לעשות את ירושלים למרכז הרוחני של קהילתם. ב- 1892 יסדו החלוצים את הרובע הבוכרי בירושלים וקראו לו "רחובות".

מלחמת העולם הראשונה הביאה חורבן ליהודי בוכרה בארץ ישראל, כי רובם היו נתינים רוסים. התורכים הפקיעו את בתיהם לצרכי הצבא. רוב הגברים שבו לבוכרה ובארץ ישראל ונותרו רק הנשים, הילדים, הזקנים והחולים. בבוכרה ירדו מנכסיהם יהודים רבים, בגלל המהפכות ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, וחזרו לארץ ישראל בחוסר כל.

בתחילת המאה ה- 20 חיו בחאנות הבוכרית כ- 20,000 יהודים, מהם כ- 4,000 - 5,000 חיו בעיר בוכרה עצמה. כ- 15,000 יהודים בוכרים חיו גם באזור טורקסטאן. לפי מפקד התושבים של ברית המועצות מ- 1926 היה מספר היהודים הבוכרים כ- 19,000, מהם 18,172 חיו ברפובליקה הסובייטית האוזבקית, 7,740 בעיר סאמארקנד, 3,314 בבוכרה, 1,347 בטאשקנט ו- 746 בקוקאנד. מפקד זה היה בלתי מדוייק, ומעריכים את מספר יהודי בוכרה בשנות ה- 20 של המאה העשרים בכ- 30,000 - 35,000.

סקר שנערך בידי אוזט OZET ב- 1934, ציין את מספר יהודי בוכרה ברפובליקה הסובייטית האוזבקית לבדה ב- 24,000, מהם 4,500 חיו בכפרים. לפי מפקד שנערך בברית המועצות ב- 1959 היה מספר יהודי בוכרה כ- 28,000. כ- 23,000 חיו באוזבקיסטאן, בעיקר בערים סאמארקאנד, בוכרה ובמרכזים העירוניים של עמק הפרגאנה FERGANA, ועוד כ- 5,000 ברפובליקה הסובייטית הטאג'יתTADZHIK S.S.R. (טאג'יקידטאן), רובם בבירה דושנבה. הערכה משנת 1970 העמידה מספר נמוך בהרבה: 10,000 יהודים בוכרים ועוד 2,000 יהודים אשכנזים (מבין אלה שמצאו מקלט באזור בימי מלחמת העולם השנייה).

למרות ההגבלות שהוטלו במשך הדורות על יהודי בוכרה, היו ביניהם סוחרים אמידים. ב- 1844 סיפר י' וולף שרוב היהודים עסקו בצביעת בדים ובסחר במשי. עם הכיבוש הרוסי נפתחו בפני יהודי בוכרה שוקים חדשים ורבים סחרו עם מוסקווה ועם ערים אחרות של "רוסיה הגדולה". אחרי מהפכת 1917 איבדו יהודים רבים את פרנסתם ומשפחות רבות נותרו בלא מקורות מחייה. ב- 1926 החלו השלטונות הסובייטים להתמודד עם מצבם הכלכלי הקשה של יהודי בוכרה והושיבו אותם במושבים חקלאיים. ב- 1932 התיישבו על הקרקע כ- 3,500 יהודים, אבל בהדרגה עזבו רובם את הכפרים. בשנות ה- 20 המאוחרות ובשנות ה- 30 המוקדמות, התארגנו, בסיוע הממשלה, קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודיים. לכמה מהם היו שמות עבריים כמו "חרות", ו"אחדות", אבל אלה בוטלו בשנות השלושים המאוחרות.

במהלך המאות ה- 17 וה- 18 היו בקרב יהודי בוכרה משוררים ומתרגמים, שיצירותיהם נכתבו בניב יהודי-טאג'יקי. אחד הבולטים היה יוסוף יהודי YUSUF YAHUDI. פעילות ספרותית זאת לא השפיעה על רוב הציבור היהודי ובסוף המאה ה- 18 הם היו על סף כיליון רוחני. לשנוי משמעותי בחיי הרוח של יהודי בוכרה הביא יוסף המערבי, מי שנשלח ב- 1793 כשליח של הקהילה בצפת אל יהודי בוכרה. דחיפה נוספת אל התעוררות לאומית ודתית של יהודי בוכרה באה כשהגיעו לשם פליטים יהודים ממשהד (MESHED). בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 שופץ בית הכנסת העתיק של בוכרה, ונוסדה רשת מוסדות חינוך. במרוצת הזמן נטשו יהודי בוכרה את נוסח התפילה הפרסי לטובת הנוסח הספרדי.

משהתחילו יהודי בוכרה להתיישב בירושלים, נעשתה העיר למרכז הרוחני החשוב ביותר עבורם. עד 1939 הוצאו לאור בירושלים כ- 170 ספרים בניב טאג'יקי-יהודי ובעברית, רובם בענייני דת. עם התחזקות חיי הדת והקהילה התייצבה גם ההנהגה הפנימית. הנהגת הקהילה כללה 12 שמאים שעסקו בענייני מסים, ונשיא ששימש כדיין של קהילתו וכנציגם כלפי השלטונות. כן מונה רב שכונה חכם. הרב היה לעתים גם הנשיא.

בעקבות התעמקות הקשרים בין יהודי בוכרה לבין יהודים אשכנזים והתחזקות התנועה הציונית בקהילה נוסדו בתי ספר שבהם הייתה שפת ההוראה עברית. לפחות עד שנת 1923 המשיכו בתי ספר אלה ללמד עברית יחד עם השפה הטאג'יקית-יהודית. בנובמבר 1925 יצא לאור בסאמארקאנד עתון סובייטי בשם "רושנוי" בניב הטאג'יקי-יהודי, אחריו הופיע, ב- 1929, "באיירוקי מיקנאט" BAYROKI MIKHNAT ("דגל העבודה"), גם כן בטאג'י-יהודית, אם כי באותיות עבריות. באמצע שנות ה- 30 של המאה העשרים נכנסו לשימוש האותיות הקיריליות גם לשפות המזרחיות, וביניהן שפת יהודי בוכרה.

התנגדות השלטונות הסובייטיים לחיים יהודיים מסורתיים של יהודי בוכרה הייתה פחות חריפה מהמאבק שניהלו בעניין זה נגד יהודים אשכנזים בברית המועצות. אמנם ההנהגה היהודית איבדה באופן רשמי את מעמדה, אבל עמדה לה השפעתה על יהודי בוכרה והם נשארו נאמנים לה. הוראת תפילות נמשכה בחשאי למחצה במשך שנים רבות, והמסגרת היהודית המשפחתית שמרה על זהותה הדתית-הלאומית של הקהילה. בזכות עובדה זאת נותרו יהודי בוכרה הקבוצה בעלת התודעה היהודית החזקה ביותר בין יהודי ברית המועצות לשעבר.

ב- 1970 היה בשר כשר זמין ליהודי בוכרה, ובית העלמין היהודי היה מתוחזק היטב. פעלו כמה בתי כנסת, בעיר בוכרה היו כולם במתחם של בניין מן המאה ה- 15.

ברבע האחרון של המאה העשרים, בשנות העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות, עלו רבים מיהודי בוכרה לישראל.