חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אהרון בן דוד כהן

Aaron Ben David Cohen of Ragusa (d.1656), rabbi and merchant in in Dubrovnik, Croatia (then the Republic of Ragusa, a free state). After studying in Venice, Aaron returned to Dubrovnik and engaged in commerce. His import and export business became the most important Jewish commercial house in the city. In 1622, at the time of the blood accusation against Isaac Yeshuron, a moneylender and merchant of Dubrovnik, Aaron and his father were arrested. Aaron is remembered for his will, that included guidance for moral behavior and study to his children and provided for the publication of 800 copies of a book that will contain his Torah commentaries along with those of his grandfather, Rabbi Solomon (Shlomo) Ohev. The book was published in Venice in 1657, one year after his death. Known as Zekan Aharon, the book includes, in addition to Torah commentaries, an account of the blood accusation of Ragusa and a thanksgiving poem for recital on the annual commemoration of the event. This part of the book was reprinted separately as Ma'aseh Nissim in Venice in 1798.   

תאריך פטירה:
1656
מספר פריט:
21373013
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

Solomon (Shlomo) Ohev (aka Oeff, Ohef) (d. after 1623), rabbi and businessman, lived in Dubrovnik, Croatia (then the Republic of Ragusa, a free state). He is documented as a resident of Dubrovnik during the 1580s. Apart from being a rabbi, Oeff was a skillful businessman who invested in the maritime trade. Following the trial against Isaac Yeshuron, a moneylender and merchant of Dubrovnik and a victim of a blood libel, Ohev left the city in 1623. His comments were published along with those of his grandson Aaron Ben David Cohen of Ragusa as Shemen Ha-Tov in Venice in 1657. 

דוברובניק Dubrovnik

(באיטלקית ראגוזה)

עיר נמל בקרואטיה. בעבר ביוגוסלביה.

אחרי גירוש ספרד (1492) עברו בדוברובניק גולים רבים בדרכם לארצות שבשליטת הטורקים, והיו שהשתקעו במקום; עליהם נוספו מגורשי דרום-איטליה בשנים 1515-1514. הצלחתם במסחר גררה צווי- גירוש חוזרים ונשנים, ואלה בוטלו בהתערבות השולטן הטורקי. היהודים סחרו בעיקר בבדים, משי, עורות ותבלינים.

ב-1546 הוקם גיטו והורחב כעבור ארבעים שנה, כאשר הקהילה מנתה 50 איש, מהם בעלי משפחות. היו ביניהם רופאים בשירות המדינה, שטיפלו גם בלא יהודים. משפחת הרב אהרן בן דוד הכהן היתה החשובה ביותר בעיר במאות 17-16; היא הגיעה מפירנצה שבאיטליה ועמדה בקשרי מסחר עם יהודים בכל רחבי אירופה. ב-1614 נתנו השלטונות הקלות לסוחרים יהודיים כדי להניעם להשתקע בעיר. בשל עלילת-דם על יהודי אחד בשם יצחק ישורון (בשנת 1622) עזבו רבים ולזמן מה נותרו בעיר ארבע משפחות בלבד.

הכנסייה לחצה על הסנאט המקומי להצר את רגלי היהודים בעיר, אולם השלטון הטורקי עמד תמיד לימינם וסיכל את המזימות נגדם.

במאה ה-18 מנתה העיר 6,000 תושבים, מזה יותר מ-200 יהודים. בתעודות נזכרים בתי-ספר יהודיים, מורים, מוכר-ספרים יהודי וחתונות יהודיות. יהודים נטלו חלק במסחר הבין-לאומי והיו מחלוצי הביטוח הימי. כאשר ירדה דוברובניק מגדולתה המסחרית נאסר על כל הזרים, ויהודים בכלל זה, לעסוק במסחר, וב-1755 שוב הוגבלו לגיטו.

תחת השלטון הצרפתי בשנים 1815-1808 בוטלו כל ההגבלות על היהודים, וכשהתחלף השלטון הוטלו על יהודי המקום התקנות האוסטריות, וביניהן החובה להשיג בווינה היתר נישואין לזוגות חדשים. שוויון-זכויות מלא ליהודים באימפריה האוסטרית ניתן רק ב-1873.

ב-1939 התגוררו בדוברובניק 250 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי האיטלקים באפריל 1941 ונכללה במדינה הקרואטית בהנהגת פאווליץ'; הרכוש היהודי הוחרם. האיטלקים מנעו גירוש כללי של יהודים, ולעיר נמלטו פליטים יהודים רבים ממקומות אחרים ביוגוסלאביה. בנובמבר 1942 ריכזו האיטלקים לדרישת הגרמנים את 750 יהודי דוברובניק באי לופוד הסמוך; משם הועברו ביוני 1943 למחנה ראב בצפון-דאלמאטיה, ועמם יהודים אחרים משטחי הכיבוש האיטלקי ביוגוסלאביה. בתקופה שבין הכניעה האיטלקית להשתלטות הגרמנים הועברו רובם בידי פרטיזנים לשטחים משוחררים; את הנותרים שלחו הגרמנים למחנות-השמדה. אחרי המלחמה עלו 28 יהודים משארית הפליטה לארץ-ישראל.

ב- 1969 התגוררו בדוברובניק 31 יהודים; רב הקהילה שימש כרב ראשי לדרום דאלמאטיה, להרצוגובינה ולמונטנגרו. מדי פעם בפעם נערכת תפילה בציבור בבית-הכנסת הישן.

במלחמת בוסניה - קרואטיה בראשית שנות התשעים נפגע בית הכנסת בהפגזות. אחרי המלחמה תוקן המבנה ושופץ במימון קופת הקהילה.

בשנת 1998 היו בקהילה היהודית של דוברובניק שלושים יהודים. כראש הקהילה כיהן ד"ר ברונו הורוביץ, יליד סטאניסלאבוב, פולין.

ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אהרון בן דוד כהן

Aaron Ben David Cohen of Ragusa (d.1656), rabbi and merchant in in Dubrovnik, Croatia (then the Republic of Ragusa, a free state). After studying in Venice, Aaron returned to Dubrovnik and engaged in commerce. His import and export business became the most important Jewish commercial house in the city. In 1622, at the time of the blood accusation against Isaac Yeshuron, a moneylender and merchant of Dubrovnik, Aaron and his father were arrested. Aaron is remembered for his will, that included guidance for moral behavior and study to his children and provided for the publication of 800 copies of a book that will contain his Torah commentaries along with those of his grandfather, Rabbi Solomon (Shlomo) Ohev. The book was published in Venice in 1657, one year after his death. Known as Zekan Aharon, the book includes, in addition to Torah commentaries, an account of the blood accusation of Ragusa and a thanksgiving poem for recital on the annual commemoration of the event. This part of the book was reprinted separately as Ma'aseh Nissim in Venice in 1798.   

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ונציה
דוברובניק
ונציה

בירת הרפובליקה הוונציאנית מן המאה ה-10 עד 1797, מ- 1866 עיר באיטליה.

המסמכים הקדומים ביותר המקשרים את ונציה עם יהודים הם מהשנים 945, 992, כאשר הסנאט של ונציה אסר על קברניטים המפליגים לארצות המזרח ומשם להוביל יהודים בספינותיהם.

רובע יהודי בונציה נזכר לראשונה ב-1090. אחרי המאה ה-13 החלה הגירה לונציה של יהודים מן המזרח הקרוב ומגרמניה. הם לא הורשו להתגורר בעיר עצמה אלא באי הסמוך ספינאלונגה.

ב-1366 הותר ליהודים להתיישב בעיר ולעסוק במתן הלוואות בריבית של %10- %20. בגלל מחלוקת עם מתחריהם הנוצרים בשנות ה-90 - נאלצו שוב לחזור לאי. באותו הזמן גם חוייבו היהודים לענוד סימן זהוי - טלאי צהוב, ואחר כך בכובע צהוב או אדום. גברה הסתת הנזירים והיו מקרים של עלילת- דם. ב-1480 הייתה עלילת דם שהביאה למותם של שלושה יהודים, וב- 1506 נסקל יהודי הונגרי למוות על-ידי ההמון.

גירוש ספרד (1492) ופורטוגאל (1497) הביא נחשול של פליטים יהודים לונציה, ובתוכם היה דון יצחק אברבנאל; הוא עשה בוונציה את שנות חייו האחרונות.

מנהיג הקהילה היהודית בונציה, ובמידה רבה גם מייסדה, היה הבנקאי אשר משולם. ב-1516 נצטוו היהודים עבור לרובע נפרד הרחק ממרכז העיר, הרובע נקרא על-שם בית-היציקה שבו, "גיטו" באיטלקית. כעבור 25 שנה רוכזו יהודי המזרח ב"גיטו" שני וב- 1633 הוקם "גיטו" שלישי ליהודים מארצות המערב.

בינתיים הפך הגיטו לשם נרדף לריכוז יהודי סגור.

צווי-גירוש נגד היהודים הוצאו בשנים 1527 ו-1571 אך לא יצאו אל הפועל. במאות 18-17 הושמעו איומים נגד הקהילה אבל אז כבר ידעו את חשיבות היהודים בחיי המסחר הבין- לאומי. האנוסים נהנו גם הם ממידה ניכרת של חרות, משום שהשלטון לא היה מעוניין בגידול כוחה של האינקוויזיציה.

בגלל מחלוקת בין שני בתי-דפוס גזר האפיפיור ב-1553 על שריפת התלמוד בכיכרות העיר וב- 1566 אסר הסנאט הדפסת ספרים עבריים בעיר. אך למעשה המשיכו מדפיסים (דוגמת ג'ובאני די גארה, "יורשו" של דניאל בומברג, ובית הדפוס של משפחת פואה) לפרסם חיבורים חשובים עוד מאות בשנים.

ב- 1552 ישבו בוונציה 900 יהודים, רובם סוחרים ולא מעטים מהם בשותפות עם נוצרים. כעבור מאה שנה הגיע מספרם ל- 4,800. אך בגלל המלחמה עם טורקיה וההגירה לליוורנו ולמרכזים אחרים הצטמקה הקהילה, ותקנות חדשות ב-1777 הביאו רבים עד פת לחם. העיסוק העיקרי נעשה מסחר בסמרטוטים ובחפצים משומשים.

ב- 1797 כבשו הצרפתים את ונציה, חומות הגיטו נפלו, ההגבלות בוטלו ולא נתחדשו גם כשעברה העיר באותה השנה לשלטון אוסטריה. חילופי השלטון השפיעו על היהודים. במהפכת 1848-49 עמד בראש ממשלת ונציה דניאל מאנין, ממוצא יהודי, ושניים משריו היו יהודים. רק עם הסיפוח לממלכת איטליה העצמאית הושוו זכויות היהודים בוונציה לזכויות שאר אזרחי העיר. עם זאת לא חל שיפור במעמד הקהילה, וב-1931 עמדה על 1,814 נפש.

ונציה היתה עשירה בדמויות מרתקות בתולדות עם ישראל. ב-1530 נפגשו בה דוד הראובני ושלמה מולכו; ב-1544 נאסרה בוונציה דונה גראסיה מנדס ושוחררה בהתערבות דון יוסף נשיא, לימים הדוכס של נאכסוס; ב-1574 נתקבל בכבוד-מלכים שלמה אשכנזי, ציר קושטא בוונציה. יד-ימינו של שבתאי צבי, נתן העזתי, ביקר בעיר וביקש לעשות נפשות למורו ורבו.

אחת האגודות החשובות בקהילה היתה "חברת פדיון שבויים", ופעלה בעיקר כלפי מסדר אבירי מאלטה.

בין רבני העיר וחכמיה היו אריה מודינה, רודריגו מנדס דה סילבה, שמואל אבוהב, משה זכות, המשוררת שרה סולם ודוד נייטו, לימים רב קהילת הספרדים בלונדון. הוקמו בתי-כנסת מפוארים, והיו מוקד משיכה גם ללא-יהודים. נפתחו ישיבות רבות.

בין הרופאים היהודיים בוונציה היו אליהו דל מדיגו, יעקב מאנטינו (לימים רופאו האישי של האפיפיור פאולוס ה-3), ואליהו חלפן.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בונציה כאלפיים יהודים.


תקופת השואה

בין נובמבר 1943 לאוגוסט 1944 שלחו הנאצים 205 מיהודי הגיטו למחנות-ההשמדה; בין המגורשים היה הרב הראשי אדולפו אוטולנגי ו- 20 זקנים מבית-החולים היהודי. בתום המלחמה נמצאו בוונציה 1,050 יהודים, רובם באיזור מסטרה, על החוף.

ב-1965 התגוררו בעיר 844 יהודים - כשני אחוזים באוכלוסיית ונציה.
דוברובניק Dubrovnik

(באיטלקית ראגוזה)

עיר נמל בקרואטיה. בעבר ביוגוסלביה.

אחרי גירוש ספרד (1492) עברו בדוברובניק גולים רבים בדרכם לארצות שבשליטת הטורקים, והיו שהשתקעו במקום; עליהם נוספו מגורשי דרום-איטליה בשנים 1515-1514. הצלחתם במסחר גררה צווי- גירוש חוזרים ונשנים, ואלה בוטלו בהתערבות השולטן הטורקי. היהודים סחרו בעיקר בבדים, משי, עורות ותבלינים.

ב-1546 הוקם גיטו והורחב כעבור ארבעים שנה, כאשר הקהילה מנתה 50 איש, מהם בעלי משפחות. היו ביניהם רופאים בשירות המדינה, שטיפלו גם בלא יהודים. משפחת הרב אהרן בן דוד הכהן היתה החשובה ביותר בעיר במאות 17-16; היא הגיעה מפירנצה שבאיטליה ועמדה בקשרי מסחר עם יהודים בכל רחבי אירופה. ב-1614 נתנו השלטונות הקלות לסוחרים יהודיים כדי להניעם להשתקע בעיר. בשל עלילת-דם על יהודי אחד בשם יצחק ישורון (בשנת 1622) עזבו רבים ולזמן מה נותרו בעיר ארבע משפחות בלבד.

הכנסייה לחצה על הסנאט המקומי להצר את רגלי היהודים בעיר, אולם השלטון הטורקי עמד תמיד לימינם וסיכל את המזימות נגדם.

במאה ה-18 מנתה העיר 6,000 תושבים, מזה יותר מ-200 יהודים. בתעודות נזכרים בתי-ספר יהודיים, מורים, מוכר-ספרים יהודי וחתונות יהודיות. יהודים נטלו חלק במסחר הבין-לאומי והיו מחלוצי הביטוח הימי. כאשר ירדה דוברובניק מגדולתה המסחרית נאסר על כל הזרים, ויהודים בכלל זה, לעסוק במסחר, וב-1755 שוב הוגבלו לגיטו.

תחת השלטון הצרפתי בשנים 1815-1808 בוטלו כל ההגבלות על היהודים, וכשהתחלף השלטון הוטלו על יהודי המקום התקנות האוסטריות, וביניהן החובה להשיג בווינה היתר נישואין לזוגות חדשים. שוויון-זכויות מלא ליהודים באימפריה האוסטרית ניתן רק ב-1873.

ב-1939 התגוררו בדוברובניק 250 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר בידי האיטלקים באפריל 1941 ונכללה במדינה הקרואטית בהנהגת פאווליץ'; הרכוש היהודי הוחרם. האיטלקים מנעו גירוש כללי של יהודים, ולעיר נמלטו פליטים יהודים רבים ממקומות אחרים ביוגוסלאביה. בנובמבר 1942 ריכזו האיטלקים לדרישת הגרמנים את 750 יהודי דוברובניק באי לופוד הסמוך; משם הועברו ביוני 1943 למחנה ראב בצפון-דאלמאטיה, ועמם יהודים אחרים משטחי הכיבוש האיטלקי ביוגוסלאביה. בתקופה שבין הכניעה האיטלקית להשתלטות הגרמנים הועברו רובם בידי פרטיזנים לשטחים משוחררים; את הנותרים שלחו הגרמנים למחנות-השמדה. אחרי המלחמה עלו 28 יהודים משארית הפליטה לארץ-ישראל.

ב- 1969 התגוררו בדוברובניק 31 יהודים; רב הקהילה שימש כרב ראשי לדרום דאלמאטיה, להרצוגובינה ולמונטנגרו. מדי פעם בפעם נערכת תפילה בציבור בבית-הכנסת הישן.

במלחמת בוסניה - קרואטיה בראשית שנות התשעים נפגע בית הכנסת בהפגזות. אחרי המלחמה תוקן המבנה ושופץ במימון קופת הקהילה.

בשנת 1998 היו בקהילה היהודית של דוברובניק שלושים יהודים. כראש הקהילה כיהן ד"ר ברונו הורוביץ, יליד סטאניסלאבוב, פולין.
שלמה אוהב

Solomon (Shlomo) Ohev (aka Oeff, Ohef) (d. after 1623), rabbi and businessman, lived in Dubrovnik, Croatia (then the Republic of Ragusa, a free state). He is documented as a resident of Dubrovnik during the 1580s. Apart from being a rabbi, Oeff was a skillful businessman who invested in the maritime trade. Following the trial against Isaac Yeshuron, a moneylender and merchant of Dubrovnik and a victim of a blood libel, Ohev left the city in 1623. His comments were published along with those of his grandson Aaron Ben David Cohen of Ragusa as Shemen Ha-Tov in Venice in 1657.