חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לחפוט באומהורן

Lipot Baumhorn (1860-1932), architect born in Kisber near Komarom, Hungary (then in Austria-Hungary). His early education was in Gyor, Hungary, but he matriculated in the Technical High School in Vienna, Austria. He returned to Budapest and worked for 12 years at the office of a firm of respected architects. From 1893 to 1899 he studied in Italy. His first independent work as an architect, the synagogue of Esztergom, built in 1888, in Moorish style, established his reputation. Thereafter he designed twenty-two synagogues throughout Ausrto-Hungary, among them those at Esztergom, Budapest, Szolnok, Eger, Fiume (now Rijeka, in Croatia), Losonc, Cegled, and Brasso (now Brasov, in Romania). However the largest and best known is the synagogue of Szeged (1903). Baumhorn also designed a number of public buildings, including the Supreme Court building at Gyor, a high school at Temesvar (now Timisoara, in Romania), banks at Szeged and Csongrad (1903), the stock exchange at Temesvar (1911-1912), and the glass factory at Salgotarjan, Hungary.

תאריך לידה:
1860
תאריך פטירה:
1932
מקום לידה:
קישבר
סוג אישיות:
ארכיטקטים
מספר פריט:
212614
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

סגד SZEGED

(שם קודם SZEGEDIN)

עיר במחוז צ'ונגראד (CSONGRAD), דרום הונגריה.


סגד שוכנת סמוך לגבולות הונגריה, רומניה ויוגוסלאוויה, על הנהר טיסה (TISZA), ממערב לשפך הנהר מארוש (MAROS) לטיסה. העיר הייתה עיר מלכותית חופשית (אינה כפופה לשלטון האזורי). ב-1879 נהרסה בחלקה, כשעלו מי הטיסה על גדותיהם, אך נשתמרו מגדל רומנסקי מהמאה ה-13, מנזר פרנציסקני וכמה כנסיות. במקום הבתים הרבים שנהרסו נבנו מבנים מודרניים. בעיר שתי אוניברסיטות, ספרייה ובה יותר מ-150,000 כרכים ואוסף אטנוגרפי, ותחנת ניסוי לחקלאות. סגד היא צומת כבישים ורכבות, עיר נמל של שייט-נהר ומרכז מסחר ותעשייה. הפאפריקה והסלמי של סגד ידועים גם מעבר לגבולות המדינה. אחרי נפילת הממשלה הקומוניסטית שקמה בהונגריה במארס 1919, הקים האדמירל מיקלוש הורטי (HORTHY) את ממשלתו הימנית ב-1920 בסגד.

כעיר מלכותית חופשית, הייתה לסגד הזכות לאסור על יהודים להתיישב בתחומה, על כן נוסדה שם קהילה יהודית מאוחר יחסית לקהילות אחרות בהונגריה. אחרי שהיהודי הראשון נתקבל בעיר ב-1781, גדל היישוב היהודי במהירות וכבר ב-1791 הותקנו תקנות הקהילה הראשונות. ב-1825 נקבע שבראש הקהילה תעמוד מועצה נבחרת בת 31 חברים. בישיבות המועצה נהג לשבת נציג העירייה, הוא השתתף בדיונים וקיבל את שכרו מקופת הקהילה. ב-1857 חוברו תקנות הקהילה בידי נוצרי. ב-1867 הופסקה השתתפות נציג העירייה בישיבות המועצה והקהילה התחייבה להציג בפומבי את החלטותיה ולשתף פעולה עם שלטונות המס. בתמורה נתבקשה העירייה לא להעניק רשיונות ישיבה ליהודים חדשים בלי הסכמת המועצה, והקהילה התחייבה לגרש מן העיר יהודים בלי רשיון ישיבה.

"חברה קדישא" נוסדה ב-1787. בית העלמין העתיק, ששכן בתוך העיר, חוסל ב-1868 וכל הקברים הועתקו משם לבית העלמין החדש, שקודש מחוץ לעיר. בית החולים שהקימה "חברה קדישא" ב-1856 נהרס בשטפון הגדול ב-1879.

בעקבות הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה (1869-1868), הוכרה קהילת סגד כקהילה נאולוגית (חייבה שנויים במנהגי הדת, ברוח הקונגרס). אל קהילת סגד סופחו יהודי קישטלק (KISTELEK) ויהודי עיירות הנפה שלאורך הטיסה. ב-1898 נהייתה סגד למרכז הקהילות הנאולוגיות וב-1930 נספחו אליה יהודים מששה ישובים נוספים.

מוסדות הקהילה היו: "אגודת נשים", "אגודת צעירות", "חברת סנדקאות", "חברת עניי עירנו", "הכנסת כלה", "תומכי עניים", וחברה לטיפול בחולים ולקבורה (מעין קופת חולים). מוסדות אלו תמכו גם בתושבים נוצריים ובמלחמת העולם הראשונה הקהילה אף העניקה מחסה לילדים פליטים מגרמניה.

בית הכנסת הראשון נחנך בעיר ב-1803. הוא נהרס ב-1839 ובית כנסת חדש הוקם ב-1843 ונחנך על-ידי הרב הנאולוגי הראשי של פאשט. תוך זמן קצר היה גם בית כנסת זה קטן מלהכיל את המתפללים והיה צורך בבניית בית כנסת נוסף. בית הכנסת הגדול של סגד, אחד היפים ביותר בהונגריה ובאירופה כולה, נחנך ב-1903, ובמימון הקמתו השתתפו גם העירייה ונדבנים נוצריים.

בסגד נהגו לארח כמרים בבתי הכנסת ורבנים נשאו דרשות בכנסיות.

ראשון הרבנים בסגד היה הרב יחיאל (1790-1789), אחריו כיהנו הרב הירש באק (BAK, 1843- 1790) והרב דניאל פיליץ, שהתמנה ב-1843 והודח ב-1847 בגלל תמיכתו בתיקונים בהלכה. הרב ליאופולד לף (LOEW, 1875-1850) היה אחד המנהיגים הבולטים ביהדות הונגריה בתקופתו, היה הראשון שדרש בבית הכנסת בשפה ההונגרית, לחם להבטחת זכויות אזרח מלאות ליהודי הונגריה, עסק בחקר ההסטוריה של יהודי הונגריה ובחקר הארכיאולוגיה התלמודית וערך את הרבעון "בן חננייה" בגרמנית. במלחמת השחרור ההונגרית (1848) התמנה הרב לף לרב הצבאי של המתקוממים והלהיב את החיילים היהודים להלחם למען המטרות ההונגריות. את מקומו על כס הרבנות ירש בנו - הרב ד"ר עמנואל לף (1944-1878). בית הכנסת הגדול הוקם ביזמתו והוא תכנן את הויטראז'ים ואת העיטורים שבפנים בית הכנסת. הרב עמנואל לף נודע כבלשן בעברית ובארמית, היה בין עורכי המילון ללשון התנ"ך של גנזיוס (GENESIUS), והיה בקי גם במדעים אחרים. ב-1919, בעת ה"טרור הלבן" (פרעות ביהודים שערכו גורמים ימניים בשנים 1921-1919, לאחר כשלון ההפיכה הקומינסטית) העלילו עליו שביזה את המושל הורטי. הרב נעצר ושוחרר כעבור כשנה בלחץ אנשי
רוח באירופה. ב-1927 נבחר הרב לף לנציג הקהילות הנאולוגיות בבית העליון של הפרלאמנט ההונגרי.

בית ספר יסודי יהודי לבנים בן ארבע כיתות נוסד בסגד עוד ב-1820. בית הספר פעל בפקוח ועדה בראשות הרב ל' לף. בגלל פעילותו במרד ההונגרי ב-1848 הודח הרב מניהול בית הספר ובמקומו מונה מנהל נוצרי. ב-1851 נפתחו ארבע כיתות לבנות ומ-1860 השתתפה גם העירייה באחזקת בית הספר. בשנת הלימודים 1903-1902 למדו בבית הספר 574 תלמידים אך ב-1917-1916 ירד מספרם ל-483.

ב-1926 התמנה לרב ינו פרנקל. הוא היה ציוני וחינך את הנוער לציונות, הקים עבורם ספרייה והוציא לאור ירחון לנוער בשם "ספרייה לנוער יהודי" (ZSIDO IFJUSAGI KOENYVTAR).

ב-1840 חיו במקום 681 יהודים, ב-1880 - 3,618, ב-1900 - 5,863 וב-1920 הייתה הקהילה בשיא גודלה - 6,958 נפש. בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בעיר בגלל המרת הדת ובגלל עלייה בתמותה וירידה בילודה, וב-1930 הגיע ל-5,560 נפש בלבד.

סוחרים יהודים באו לסגד ,בעיקר בימי הירידים, גם לפני שהתיישבו יהודים במקום. אגודת הסוחרים בעיר התנגדה לכך ונציגי העיר ניהלו מאבק עם הגורמים הממלכתיים בנסותם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. גם לאחר שכבר הותר להם להתיישב בעיר, התושבים הקשו עליהם לקנות בתים. ב-1788 נרכש לראשונה בית על-ידי יהודי. ב-1799 נרשמו בעיר שני צורפי זהב, שני חייטים וחוכר מבשלת יין שרף יהודים. ב-1844 כבר היו 24 בעלי בתים יהודים בסגד. אחר כך היו רוב יהודי העיר סוחרים ורוכלים. ב-1859 הותר ליהודים לרכוש בתים וקרקעות ועד סוף המאה ה-19 השתלבו בכל תחומי הכלכלה של העיר. רוב הסוחרים היהודים סחרו בעצים, בדגנים ובטכסטיל ומוצריו והיו ביניהם יותר משבעים חנוונים. בקרב יהודי העיר היו גם רואי חשבון ופקידים רבים, חוכרי משקים חקלאיים, קבלנים ואחרים. בבעלות יהודים היו חמש אחוזות גדולות, טחנות קמח, מפעל למשקאות חריפים, בתי חרושת לחבלים, לעיבוד עורות ולייצור לבני-בניין ורוב המרפדיות. כן היו בקהילה בעלי מקצועות חופשיים, שופטים וראשי אגודים מקצועיות.

יהודי סגד תרמו לקופות צדקה לנזקקים גם במקומות רחוקים כמו בארץ ישראל, בלגראד, גראץ, רוסיה, קונסטאנטינופול, וינה ופרס. כמו כן תרמה קהילת סגד לחקר הספרות העברית ול"קרן היסוד".

יחסי שכנות טובה ושיתוף-פעולה, ששררו בין הקהילה לבין פרנסי העיר ותושביה במשך עשרות שנים, התערערו במידת מה בעקבות המשטר הקומוניסטי שקם בהונגריה ב-1919 (רוב מנהיגיו היו יהודים או אישים ממוצא יהודי). מקורו של ה"טרור הלבן" בסגד, אך הפורעים פסחו על יהודי העיר, כי רבים מהם תמכו בממשלה הימנית. מספר התלמידים היהודים באוניברסיטה של העיר אף גדל מעבר למותר לפי חוקי הנומרוס קלאוזוס (NUMERUS CLAUSUS).

ב-1928 התארגן במקום סניף של אגודת הצופים היהודיים בהונגריה. הפעילות הציונית החלה בעיר ב-1932 עם פתיחת סניפים של הארגון הציוני הארצי, של "ויצ"ו", של "החלוץ" ושל "ברסיה" (BARISSIA). ב-1933, שנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, התדרדרו היחסים בין יהודים לנוצרים בסגד וסטודנטים נוצרים ערכו הפגנות נגד חבריהם היהודים.

ב-1941 חיו בסגד 4,161 יהודים.


תקופת השואה

מצב היהודים החמיר ב-1938 עם חקיקת "החוקים היהודיים" ברוח חוקי נירנברג הגזעניים של גרמניה הנאצית, שהונגריה הייתה בת-בריתה. השלטונות סרבו לחדש רשיונות לסוחרים יהודים, אך יחס התושבים אל הקהילה היה עדיין תקין.

ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הובאו לעיר עובדי כפייה יהודים מרחבי הונגריה וגברים יהודים מסגד גוייסו לגדודי עבודה של הצבא ההונגרי. ב-1943 הועמדו רוב עובדי הכפייה לרשות הגרמנים וכ-10,000 איש הועברו למכרות בבור (BOR) שביוגוסלאוויה. רבים מהיהודים הצליחו להימלט לפני שנמסרו לידי הגרמנים בבור ורבים אחרים ברחו אחר-כך בסיוע הפרטיזנים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בחודש מאי אותה שנה הוקם גיטו ליהודי סגד בשטח שהיה דירי-חזירים. בעקבות התערבות החשמן הקתולי, אנדרה האמוואש (ENDRE HAMVAS), הועתק הגיטו לרחובות שבסביבת בתי הכנסת. ראשי הקהילה הורשו לנהל את חיי הגיטו והקימו לשם כך גם משטרה יהודית.

באמצע חודש יוני הועברו יושבי הגיטו לבית חרושת ללבני-בניין, לשם הובאו גם יהודי הודמזוואשארהלי (HODMEZOEVASARHELY), מאקו (MAKO), סנטש (SZENTES), צ'ונגראד, קישקורוש (KISKOEROES), קישטלק (KISTELEK) וקישקונהאלאש (KISKUNHALAS). במחנה הייתה צפיפות גדולה, לא היו מתקנים סניטאריים ומזון היה בצמצום. שוטרים הונגרים, בעזרת מיילדות, חפשו דברי ערך בגופן של נשים. החשמן האמוואש הוקיע את היחס האכזרי כלפי היהודים ופנה לראשי המדינה ולראשי הכנסיה.

ב-20 ביוני נתקבלה מבודאפשט רשימה של 3,000 יהודים שעל פי הסכם עם המנהיגות הציונית יש להעבירם למקום מבטחים. מפקד המחנה צמצם את הרשימה ל-2,400 יהודים.

ב-24 ביוני יצאו שתי רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שבפולין. הרב עמנואל לף, בן 90 שנה, הורד מהרכבת בבודפאשט, אושפז ונפטר אחרי זמן קצר. ב-26 ביוני יצאו מסגד שתי רכבות נוספות. אחת מהן, של "המיוחסים" הייתה אמורה להתחבר עם רכבת אחרת של "מיוחסים" מקצ'קמט (KECSKEMET), והרכבת השנייה נועדה לאושוויץ. רכבת המיוחסים מקצ'קמט נשלחה בטעות לאושוויץ, על כן שולחו שתי הרכבות מסגד לשטראסהוף (STRASSHOF) שבאוסטריה. משם פוזרו היהודים ביישובים שונים באוסטריה, הועסקו בעבודות כפייה, אך רובם ניצלו. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1945, הועברו היהודים מאוסטריה לטרזין (THERESIENSTADT) ושם שוחררו במאי אותה שנה.

כ-3,000 מיהודי סגד נרצחו באושוויץ.


סגד שוחררה בידי הצבא האדום באוקטובר 1944 והחלו לחזור לעיר יהודים שהסתתרו ועובדי כפייה שנמלטו מיחידותיהם. יהודים אלה ועובדי כפייה שנותרו בסגד והשתחררו שם, חידשו את החיים היהודיים בעיר. כבר ב-25 בנובמבר נבחרה הנהגת הקהילה ובראשה ד"ר רוברט פאפ (PAP), מי שכיהן בתפקיד גם לפני המלחמה.

בתום המלחמה, ביולי 1945, חזרו כ-750 ניצולים בני סגד מטרזין. לקהילה הצטרפו גם יהודים מיישובים קטנים בסביבה. הרב ינו פרנקל חזר לכהן כרב של סגד. בית הספר היהודי נפתח כבר בספטמבר 1945 ובו 44 תלמידים. בסיוע הג'וינט (JOINT - ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) שופצו בית הכנסת, בנייני הקהילה, מעון הזקנים ובית היתומים, בו נקלטו 400 ילדים יהודים שהוריהם נספו בשואה. ב-1946 נטמנו בבית העלמין שני ארונות לזכר יהודי סגד שנרצחו במחנות. ארון אחד הכיל סבון, שנאמר עליו שהוכן בידי הגרמנים משומן גופות היהודים, ובארון השני הונחו שרידי גווילי ספר תורה. בדצמבר 1947 הובאו לקבר ישראל 99 גופות יהודים ילידי סגד והסביבה, שנרצחו ב-15 באפריל 1945 ברוזנאו (ROSENAU), בסנט-פייט (ST. VEIT) ובליליאנפלד (LILIENFELD). ב-1948 הוקם גלעד בפרוזדור בית הכנסת הגדול ועליו נחרתו 1,640 שמות יהודי סגד שנספו.

ב-1949 עלה הרב פרנקל לישראל ובמקומו התמנה לרב ד"ר יוסף שינדלר (SCHINDLER). אחרי פטירתו כיהן הרב טאמאש ראיי (RAJ).

ב-1950 הולאמו כל בנייני הקהילה, מלבד בתי הכנסת. ב-1958 התגוררו כאלף יהודים בסגד ובשנות השבעים ירד מספרם לכ-750.

בסוף שנות השמונים שופץ בית הכנסת הגדול.

ליפטובסקי סוואטי מיקולאש Liptovsky Svaty Mikulas

(בהונגרית LIPTO-SZENT-MIKLOS)

עיר נפה בצפון-מערב סלובקיה.


ליפטובסקי סוואטי מיקולאש שוכנת בעמק הנהר ואה (VAH), בהרי הטאטרה, מוקפת הרים גבוהים ויערות. העיר הייתה ערש השפה והלאומיות הסלובקית, ובית הדפוס הראשון בסלובקית הוקם שם. עד 1918 היה האזור בממלכה ההונגרית שבקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו במיקולאש ב-1720. הם הגיעו ממוראוויה בגלל "חוק המשפחות" שחל שם והגביל את מספר המשפחות היהודיות בקהילה. לאחר זמן הצטרפו אליהם יהודים מנפות אחרות וכמה משפחות יהודיות מגרמניה ומהולנד. תחילה היו יהודי מיקולאש מסופחים לקהילת הולשוב. ב-1728 נפתח במקום בית תפילה, נוסדה "חברה קדישא", והוקם מקווה.

הקהילה הוכרה רשמית בשבת "בראשית" (השבת הראשונה אחרי סוכות) באוקטובר שנת 1730, והייתה קהילת אם לכל היהודים בנפת ליפטובסקי. באותה השנה נתן הגראף פונגראץ (PONGRACZ) לקהילה היהודית חלקת אדמה לבית עלמין, והאציל אוקולצ'אני (OKOLCZANYI), ראש הנפה, העביר לרשותם קרקע להקמת בית כנסת וכספים למימון בנייתו. בית הכנסת הראשון נחנך בשנת 1731 והורחב ב-1770. רב הקהילה הראשון, ר' משה הכהן אונגר (UNGER) היה מורה-צדק מפורסם, ויסד ב-1752 את בית הספר "תלמוד תורה" שנודע ברמת-לימודים גבוהה. אחרי מות ר' אונגר (ב-1772), התמנה הרב לב קוניץ (KUNITZ), הוא פתח ישיבה במקום ב-1776. בית העלמין החדש קודש ב-1785.

בשנת 1808 הצטרפו אל הקהילה יהודים מטריטש (TRIETSCH), אחרי שעירם עלתה באש.

בתקופת כהונת הרב אליעזר הלוי (1830-1820), בעל "שארי דעה" ו"שמן רוקח", היו חיי הרוח של הקהילה בשיאם, והישיבה בחרה את תלמידיה מבין המוכשרים ביותר.

בהשפעת מנהיג הקהילה הליברלי, יעקב דינר (DINER), רכשו יהודים רבים השכלה כללית, ונוסדו בתי ספר פרטיים ברוח ההשכלה. הראשון נפתח ב-1820, השני ב-1832 ולאחר זמן עוד כמה. שפת הלימוד בבתי הספר הייתה גרמנית. היהודי מוריץ מאוקש (MAUKSCH) הקים בית ספר לילדים חרשים-אלמים, הראשון מסוגו בהונגריה.

ב-1835 נבחר איז'אק דינר לנשיא הקהילה. ב-1840 חיו בעיר כ-300 משפחות יהודיות. ילדי המשכילים הקימו "חוג נוערללימוד עצמי" ו"חוג לקריאה", שדנו בנושאי הספרות הגרמנית.

ב-1845 פתחה הקהילה בית ספר יסודי בן ארבע כיתות, בניהולו של דוד לבנשטיין (LOEWENSTEIN). שפת הלימוד בו הייתה גרמנית, אולם הורו גם את השפה ההונגרית ואת ספרותה. בבית הספר למדו גם ילדים לא יהודים. ב-1846 עבר בית הספר למבנה חדש בן שש כיתות. ב-1860 נוסדה גימנסיה יהודית, ובמשך 15 שנות קיומה היו בין בוגריה אלברט שטורם העתונאי ושמעון גולדשטיין, המשפטן היהודי הראשון בהונגריה. בזכות רמת הלימודים הגבוהה במוסדות החינוך שלה, כונתה קהילת מיקולאש "אתונה היהודית".

בטקס הנחת אבן-הפינה לבית כנסת חדש ב-1842, השתתפו נכבדי העיר והמחוז. בית הכנסת נחנך ב-1846, ועניין הצבת הבימה בחזית ארון הקודש עורר מחלוקת בין המשכילים לשמרנים.

ב-1860 הוקם בית חולים יהודי במבנה רב-קומות.

באותה השנה נפטר הרב השמרני יששכר באר, המכונה בספרות ר' באר מיקולאש. עם מותו צעדה הקהילה צעד נוסף לעבר ההשכלה. ב-1861 נסגרה הישיבה לאחר שמספר תלמידיה ירד.

חילוקי הדעות בקהילה העמיקו, וב-1864 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, כנשיא כיהן מוזש שטארק והרב היה ר' באנט בר (BATETH BAR). בבית ספרם הושם דגש על לימודי התורה.

אחרי ועידת יהודי הונגריה, שהתכנסה בבודאפשט בסוף שנת 1868, נרשמה קהילת מיקולאש כקהילה נאולוגית, אך האורתודוקסים שמרו על מסגרת נפרדת. בגלל קשיים כספיים, בעיקר באחזקת בית הספר, התאחדו שתי הקהילות ב-1875.

ב-1878 פרצה שרפה בעיר. בית הכנסת ומבני ציבור יהודיים עלו באש. הם שופצו תוך חודשים אחדים בעזרת תרומות מקהילות אחרות. בחצר הקהילה היו בית הקהילה ומשרדיה, אולם אספות וספרייה, מגורי הרב ומגורי השמש, שני אטליזים כשרים ובית שחיטת עופות.

ב-1904 שוב נשרפו מבנים בקהילה, ושוקמו אחר כך מעזבונו של עובר-אורח יהודי הרצל פולופ (HERZL FUELOP), שנפטר בעת ביקורו בעיר, והקהילה הביאה אותו לקבורה.

ב-1906 נחנכו בית הכנסת החדש באדריכלות קלאסית, אחד היפים בסלובקיה, והמבנה החדש של בית הספר. ב-1922 היה נשיא הקהילה אלברט שטארק (STARK), ורב הקהילה היה וילמוש זינגר (SINGER). בבית הספר היסודי היו אז כיתת מכינה וארבע כיתות לימוד. מיד עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שונתה שפת ההוראה לסלובקית. אחרי מות הרב זינגר ב-1930, לא התמנה עוד רב במקום. תפקידיו בוצעו בידי הדיין, אדולף דויטש. נשיא הקהילה בשנות השלושים היה רודולף שטיין (STEIN).

בין מוסדות הצדקה היו: "חברה קדישא", שהחזיקה גם אכסניה לעוברי אורח, "אגודת נשים" שנוסדה עוד ב-1845, "מלביש ערומים" שפעל מ-1851, "אגודת בנות" שנוסדה ב-1895, אגודת "אלומנאום" (ALLUMNEUM) שהוקמה ב-1896 לספק ארוחות חמות לילדי העניים, "ויצו" שנוסדה ב-1927 ובית אבות.

בין יהודי מיקולאש היו: המשורר שמעון באכר (BACHER), שתרגם את "נתן החכם" של לסינג (LESSING) לעברית, בנו המזרחן וילהלם באכר, אדוארד יחזקאל באנת (BANETH), פרופסור באקדמיה למדעי היהדות בברלין ושמואל פישר, בעל בית הוצאה-לאור בברלין.

להתיישבות יהודים בעיר קדמו קשרי מסחר בינם לבין האצילים לבית פונגראץ והאצילים לבית צ'מיצקי (CEMICKY). הגראף סמואל פונגראץ, קיבל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים, במטרה לפתח את כלכלת המקום, והעניק להם חסות בלי לדרוש דמי-חסות. הסוחרים היהודים יבאו לעיר סחורות מאזורים מרוחקים בממלכה וייצאו ממנה צמר, עורות וחומרי גלם. הם פיתחו בעיקר את הסחר במשקאות חריפים ובעצים. הם הקימו את בתיהם ואת חנויותיהם בכיכר השוק ונהנו מתנאי מסחר נוחים ומיוחדים לאזור באותה תקופה. לשמירת היחסים הטובים עם התושבים חיברה הקהילה "עשר דיברות" שחייבו את היהודים ליושר והגינות; וכך התפתחה העיר ונעשתה למרכז מסחרי.

בשרות האצילים היו היהודים גם מפקחים, יועצים וגובי מסים. באמצע המאה ה-18 הורע מצב הקהילה בגלל "מס הסובלנות" שהטילה הקיסרית מריה-טרזה על היהודים. המס בוטל בשנת 1846, וכמה שנים לאחר מכן הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין. הדבר איפשר התאוששות כלכלית מהירה של הקהילה. רבים פנו למקצועות חופשיים וחלק מהיהודים התעשרו. בשנת 1860 פתחו היהודים "קופת חסכון" ותוך זמן קצר היו רוב לקוחותיה נוצרים. עד שנת 1880 הייתה הקופה סגורה בימי שבת ומועד. גם רוב החנויות בעיר היו סגורות באותם ימים.

פנייות היהודים לשלטונות הונגריה לקבלת זכויות אזרח החלה עוד בסוף המאה ה-18. ב-1848, בעת התקוממות ההונגרים נגד שליטי בית האבסבורג, לחמו גם יהודים משכילים לצד ההונגרים. הפובליציסט ברוך מאוקש (MAUKSCH), בן הקהילה, היה מזכירו של לאייוש קושוט (LAJOS KOSSUTH), ממנהיגי ההונגרים. מבין הלוחמים היהודים שנפלו בקרבות, קיבלו אחדים דרגות קצונה. אחרי דיכוי ההתקוממות, כעונש על השתתפות יהודים במרד, נדרשו הקהילות לשלם מס מלחמה גבוה. ב-1851 הוחזרו תשלומים אלה. ב-1863 היו לראשונה שני נציגים יהודיים במועצת העירייה: יצחק דינר ויוסף שטרן. ב-1865 נבחר יצחק דינר לראש העיר היהודי הראשון בהונגריה, וכיהן עד 1872. אחרי מתן זכויות אזרח ליהודים ב-1867, מינה שר התרבות ההונגרי את הרב אהרן אוטווש (EOTVOS) למפקח על בתי הספר בנפות אחדות באזור.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נלחמו רבים מיהודי העיר בשורות הצבא ו-24 מהם נפלו בקרבות. בתום המלחמה, אחרי הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהכירה ביהודים המיעוט לאומי בעל זכויות, החלה בעיר פעילות ציבורית ופעילות ציונית. במאי 1919 היה במקום כנס הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה. הפדרציה פעלה בשיתוף עם המועצה הלאומית היהודית בפראג. בשנות העשרים התארגן במיקולאש סניף של ההסתדרות הציונית. בן הקהילה ד"ר מתיאס ויינר נבחר ב-1935 לחבר הנהלה ב"מפלגה היהודית".

רוב הנוער היהודי היה בתנועות הנוער "גורדוניה" ו"מכבי הצעיר". נפתח סניף של אגודת הספורט "מכבי", שהפעיל מגרש כדורגל ושני מגרשי טניס. כן פעלו אגודת תרבות בשם "ציון" ו"חוג הנוער להשכלה עצמית". מדי שנה העלו בני הנוער הצגות תיאטרון. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) נרכשו 310 שקלים, ובשנת 1937 לפני הבחירות לקונגרס הצינוי ה- כ' נרכשו 583 שקלים.

ב-1930 חיו בליפטובסקי סוואטי מיקולאש 902 יהודים. בשנת 1933 היו בקהילה כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה של הממשלה הפאשיסטית, ובראשה הנשיא, הכומר הקתולי טיסו, הרחיקה את היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה והעבירה מפעלים ובתי עסק ל"ידיים אריות".

במאי 1940 עוד התקיימה בעיר ועידה ציונית ארצית של סלובקיה, ובה נבחר ד"ר אוסקר נוימן (NEUMANN) ליושב ראש הפדרציה הציונית. בעקבות הוועידה הוקמו הכשרות וקורסים למלאכה ליהודים שנותרו חסרי פרנסה, כדי לעשותם מועילים לכלכלת המדינה.

בשנת 1941 ישבו בליפטובסקי מיקולאש 957 יהודים.

בסוף מארס שנת 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה ומסירתם לידי גרמנים, למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ממיקולאש גורשו תחילה 122 צעירים ו-99 צעירות, בשני משלוחים, הראשון ב-31 במאי. ב-3 יוני 1942 גורשה ממיקולאש קבוצה של 1,014 יהודים, 564 מהם בני העיר, למחנות ריכוז ליד לובלין (LUBLIN) וסוביבור (SOBIBOR). במשלוחים נוספים גורשו עוד כמה מאות מיהודי מיקולאש, בסך הכל 885 נפשות. 95 מבני הקהילה הצליחו להמלט, מקצתם הגיעו לארץ ישראל.

באוקטובר 1942 הייתה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת, יהודים שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות ויהודים מערים אחרות בסלובקיה, שהסתתרו אצל כפריים בסביבה.

ב-29 באוגוסט 1944 כשפרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. נסוגו רבים מהמורדים להרים וליערות סביב מיקולאש. היו ביניהם לוחמים יהודים על משפחותיהם ממיקולאש ומאזורים אחרים בסלובקיה. האוכלוסיה הפרוטסטנטית שם הייתה עויינת למשטר הפאשיסטי וסייעה ליהודים להסתתר בכפרים וסיפקה להם מזון. כך ניצלו משפחות יהודיות רבות. בספטמבר כבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שהסתתרו ביערות ונתפשו נורו במקום, הכומר הפרוטסטנטי של העיר, שהואשם בעזרה ליהודים נורה גם הוא.


רק %20 מיהודי מיקולאש שרדו אחרי המלחמה, חיי הקהילה חודשו, אך במשך הזמן עלו הרוב לארץ ישראל ובמקום נותרו רק כמה יהודים. במשטר הקומוניסטי שימש בית הכנסת כמחסן, בית העלמין הישן נהרס עוד בימי סלובקיה העצמאית. בשנות ה-80 חוסל גם בית העלמין החדש והשטח כולו נעשה פארק צבורי. בבית הקברות הכללי ישנם עדיין כמה קברים.

ב-1991 חיו בעיר עשרה יהודים, שלושה גברים ושבע נשים. השלטונות תכננו לשפץ את בניין בית הכנסת הסטאטוס-קוו-אנטה לצרכי העיר.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

קישבר KISBER

עיירה במחוז קומארום (KOMAROM), צפון הונגריה.


תחילת היישוב היהודי במקום באמצע המאה ה-19. רוב היהודים עסקו במסחר, מיעוטם במלאכה ובמקצועות החופשיים.

הקהילה התארגנה ב-1851, ובמקום היו חברה קדישא, בית כנסת (שנבנה ב-1875), בית ספר ואגודת נשים לצדקה. רב כיהן בקהילה ורוב הזמן היה במקום שוחט.

במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות שבעה מיהודי קישבר.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 198 נפש.


תקופת השואה

ב-1938 ישבו בקישבר 220 יהודים. מאותה שנה, בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, הוטל פיקוח על מצרכים חיוניים ומכירתם נאסרה על יהודים. אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) הוחלט על גיוס יהודים לעבודות כפייה.

ב-1941 נלקחו גברים יהודים מקישבר לעבודות כפייה. מבין אלה שנשלחו לעזרת הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים בחזית אוקראינה, נספו רבים בשדות מוקשים.

במארס 1944 ניכנס הצבא הגרמני להונגריה. בתחילת יוני הועברו יהודי קישבר לגיטו שהוקם בעיר קומארום, ומשם שולחו לאושוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לעיירה רק כמה יהודים ששרדו. חיי הקהילה לא נתחדשו.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
לחפוט באומהורן

Lipot Baumhorn (1860-1932), architect born in Kisber near Komarom, Hungary (then in Austria-Hungary). His early education was in Gyor, Hungary, but he matriculated in the Technical High School in Vienna, Austria. He returned to Budapest and worked for 12 years at the office of a firm of respected architects. From 1893 to 1899 he studied in Italy. His first independent work as an architect, the synagogue of Esztergom, built in 1888, in Moorish style, established his reputation. Thereafter he designed twenty-two synagogues throughout Ausrto-Hungary, among them those at Esztergom, Budapest, Szolnok, Eger, Fiume (now Rijeka, in Croatia), Losonc, Cegled, and Brasso (now Brasov, in Romania). However the largest and best known is the synagogue of Szeged (1903). Baumhorn also designed a number of public buildings, including the Supreme Court building at Gyor, a high school at Temesvar (now Timisoara, in Romania), banks at Szeged and Csongrad (1903), the stock exchange at Temesvar (1911-1912), and the glass factory at Salgotarjan, Hungary.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בודפשט
בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

סגד
סגד SZEGED

(שם קודם SZEGEDIN)

עיר במחוז צ'ונגראד (CSONGRAD), דרום הונגריה.


סגד שוכנת סמוך לגבולות הונגריה, רומניה ויוגוסלאוויה, על הנהר טיסה (TISZA), ממערב לשפך הנהר מארוש (MAROS) לטיסה. העיר הייתה עיר מלכותית חופשית (אינה כפופה לשלטון האזורי). ב-1879 נהרסה בחלקה, כשעלו מי הטיסה על גדותיהם, אך נשתמרו מגדל רומנסקי מהמאה ה-13, מנזר פרנציסקני וכמה כנסיות. במקום הבתים הרבים שנהרסו נבנו מבנים מודרניים. בעיר שתי אוניברסיטות, ספרייה ובה יותר מ-150,000 כרכים ואוסף אטנוגרפי, ותחנת ניסוי לחקלאות. סגד היא צומת כבישים ורכבות, עיר נמל של שייט-נהר ומרכז מסחר ותעשייה. הפאפריקה והסלמי של סגד ידועים גם מעבר לגבולות המדינה. אחרי נפילת הממשלה הקומוניסטית שקמה בהונגריה במארס 1919, הקים האדמירל מיקלוש הורטי (HORTHY) את ממשלתו הימנית ב-1920 בסגד.

כעיר מלכותית חופשית, הייתה לסגד הזכות לאסור על יהודים להתיישב בתחומה, על כן נוסדה שם קהילה יהודית מאוחר יחסית לקהילות אחרות בהונגריה. אחרי שהיהודי הראשון נתקבל בעיר ב-1781, גדל היישוב היהודי במהירות וכבר ב-1791 הותקנו תקנות הקהילה הראשונות. ב-1825 נקבע שבראש הקהילה תעמוד מועצה נבחרת בת 31 חברים. בישיבות המועצה נהג לשבת נציג העירייה, הוא השתתף בדיונים וקיבל את שכרו מקופת הקהילה. ב-1857 חוברו תקנות הקהילה בידי נוצרי. ב-1867 הופסקה השתתפות נציג העירייה בישיבות המועצה והקהילה התחייבה להציג בפומבי את החלטותיה ולשתף פעולה עם שלטונות המס. בתמורה נתבקשה העירייה לא להעניק רשיונות ישיבה ליהודים חדשים בלי הסכמת המועצה, והקהילה התחייבה לגרש מן העיר יהודים בלי רשיון ישיבה.

"חברה קדישא" נוסדה ב-1787. בית העלמין העתיק, ששכן בתוך העיר, חוסל ב-1868 וכל הקברים הועתקו משם לבית העלמין החדש, שקודש מחוץ לעיר. בית החולים שהקימה "חברה קדישא" ב-1856 נהרס בשטפון הגדול ב-1879.

בעקבות הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה (1869-1868), הוכרה קהילת סגד כקהילה נאולוגית (חייבה שנויים במנהגי הדת, ברוח הקונגרס). אל קהילת סגד סופחו יהודי קישטלק (KISTELEK) ויהודי עיירות הנפה שלאורך הטיסה. ב-1898 נהייתה סגד למרכז הקהילות הנאולוגיות וב-1930 נספחו אליה יהודים מששה ישובים נוספים.

מוסדות הקהילה היו: "אגודת נשים", "אגודת צעירות", "חברת סנדקאות", "חברת עניי עירנו", "הכנסת כלה", "תומכי עניים", וחברה לטיפול בחולים ולקבורה (מעין קופת חולים). מוסדות אלו תמכו גם בתושבים נוצריים ובמלחמת העולם הראשונה הקהילה אף העניקה מחסה לילדים פליטים מגרמניה.

בית הכנסת הראשון נחנך בעיר ב-1803. הוא נהרס ב-1839 ובית כנסת חדש הוקם ב-1843 ונחנך על-ידי הרב הנאולוגי הראשי של פאשט. תוך זמן קצר היה גם בית כנסת זה קטן מלהכיל את המתפללים והיה צורך בבניית בית כנסת נוסף. בית הכנסת הגדול של סגד, אחד היפים ביותר בהונגריה ובאירופה כולה, נחנך ב-1903, ובמימון הקמתו השתתפו גם העירייה ונדבנים נוצריים.

בסגד נהגו לארח כמרים בבתי הכנסת ורבנים נשאו דרשות בכנסיות.

ראשון הרבנים בסגד היה הרב יחיאל (1790-1789), אחריו כיהנו הרב הירש באק (BAK, 1843- 1790) והרב דניאל פיליץ, שהתמנה ב-1843 והודח ב-1847 בגלל תמיכתו בתיקונים בהלכה. הרב ליאופולד לף (LOEW, 1875-1850) היה אחד המנהיגים הבולטים ביהדות הונגריה בתקופתו, היה הראשון שדרש בבית הכנסת בשפה ההונגרית, לחם להבטחת זכויות אזרח מלאות ליהודי הונגריה, עסק בחקר ההסטוריה של יהודי הונגריה ובחקר הארכיאולוגיה התלמודית וערך את הרבעון "בן חננייה" בגרמנית. במלחמת השחרור ההונגרית (1848) התמנה הרב לף לרב הצבאי של המתקוממים והלהיב את החיילים היהודים להלחם למען המטרות ההונגריות. את מקומו על כס הרבנות ירש בנו - הרב ד"ר עמנואל לף (1944-1878). בית הכנסת הגדול הוקם ביזמתו והוא תכנן את הויטראז'ים ואת העיטורים שבפנים בית הכנסת. הרב עמנואל לף נודע כבלשן בעברית ובארמית, היה בין עורכי המילון ללשון התנ"ך של גנזיוס (GENESIUS), והיה בקי גם במדעים אחרים. ב-1919, בעת ה"טרור הלבן" (פרעות ביהודים שערכו גורמים ימניים בשנים 1921-1919, לאחר כשלון ההפיכה הקומינסטית) העלילו עליו שביזה את המושל הורטי. הרב נעצר ושוחרר כעבור כשנה בלחץ אנשי
רוח באירופה. ב-1927 נבחר הרב לף לנציג הקהילות הנאולוגיות בבית העליון של הפרלאמנט ההונגרי.

בית ספר יסודי יהודי לבנים בן ארבע כיתות נוסד בסגד עוד ב-1820. בית הספר פעל בפקוח ועדה בראשות הרב ל' לף. בגלל פעילותו במרד ההונגרי ב-1848 הודח הרב מניהול בית הספר ובמקומו מונה מנהל נוצרי. ב-1851 נפתחו ארבע כיתות לבנות ומ-1860 השתתפה גם העירייה באחזקת בית הספר. בשנת הלימודים 1903-1902 למדו בבית הספר 574 תלמידים אך ב-1917-1916 ירד מספרם ל-483.

ב-1926 התמנה לרב ינו פרנקל. הוא היה ציוני וחינך את הנוער לציונות, הקים עבורם ספרייה והוציא לאור ירחון לנוער בשם "ספרייה לנוער יהודי" (ZSIDO IFJUSAGI KOENYVTAR).

ב-1840 חיו במקום 681 יהודים, ב-1880 - 3,618, ב-1900 - 5,863 וב-1920 הייתה הקהילה בשיא גודלה - 6,958 נפש. בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בעיר בגלל המרת הדת ובגלל עלייה בתמותה וירידה בילודה, וב-1930 הגיע ל-5,560 נפש בלבד.

סוחרים יהודים באו לסגד ,בעיקר בימי הירידים, גם לפני שהתיישבו יהודים במקום. אגודת הסוחרים בעיר התנגדה לכך ונציגי העיר ניהלו מאבק עם הגורמים הממלכתיים בנסותם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. גם לאחר שכבר הותר להם להתיישב בעיר, התושבים הקשו עליהם לקנות בתים. ב-1788 נרכש לראשונה בית על-ידי יהודי. ב-1799 נרשמו בעיר שני צורפי זהב, שני חייטים וחוכר מבשלת יין שרף יהודים. ב-1844 כבר היו 24 בעלי בתים יהודים בסגד. אחר כך היו רוב יהודי העיר סוחרים ורוכלים. ב-1859 הותר ליהודים לרכוש בתים וקרקעות ועד סוף המאה ה-19 השתלבו בכל תחומי הכלכלה של העיר. רוב הסוחרים היהודים סחרו בעצים, בדגנים ובטכסטיל ומוצריו והיו ביניהם יותר משבעים חנוונים. בקרב יהודי העיר היו גם רואי חשבון ופקידים רבים, חוכרי משקים חקלאיים, קבלנים ואחרים. בבעלות יהודים היו חמש אחוזות גדולות, טחנות קמח, מפעל למשקאות חריפים, בתי חרושת לחבלים, לעיבוד עורות ולייצור לבני-בניין ורוב המרפדיות. כן היו בקהילה בעלי מקצועות חופשיים, שופטים וראשי אגודים מקצועיות.

יהודי סגד תרמו לקופות צדקה לנזקקים גם במקומות רחוקים כמו בארץ ישראל, בלגראד, גראץ, רוסיה, קונסטאנטינופול, וינה ופרס. כמו כן תרמה קהילת סגד לחקר הספרות העברית ול"קרן היסוד".

יחסי שכנות טובה ושיתוף-פעולה, ששררו בין הקהילה לבין פרנסי העיר ותושביה במשך עשרות שנים, התערערו במידת מה בעקבות המשטר הקומוניסטי שקם בהונגריה ב-1919 (רוב מנהיגיו היו יהודים או אישים ממוצא יהודי). מקורו של ה"טרור הלבן" בסגד, אך הפורעים פסחו על יהודי העיר, כי רבים מהם תמכו בממשלה הימנית. מספר התלמידים היהודים באוניברסיטה של העיר אף גדל מעבר למותר לפי חוקי הנומרוס קלאוזוס (NUMERUS CLAUSUS).

ב-1928 התארגן במקום סניף של אגודת הצופים היהודיים בהונגריה. הפעילות הציונית החלה בעיר ב-1932 עם פתיחת סניפים של הארגון הציוני הארצי, של "ויצ"ו", של "החלוץ" ושל "ברסיה" (BARISSIA). ב-1933, שנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, התדרדרו היחסים בין יהודים לנוצרים בסגד וסטודנטים נוצרים ערכו הפגנות נגד חבריהם היהודים.

ב-1941 חיו בסגד 4,161 יהודים.


תקופת השואה

מצב היהודים החמיר ב-1938 עם חקיקת "החוקים היהודיים" ברוח חוקי נירנברג הגזעניים של גרמניה הנאצית, שהונגריה הייתה בת-בריתה. השלטונות סרבו לחדש רשיונות לסוחרים יהודים, אך יחס התושבים אל הקהילה היה עדיין תקין.

ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הובאו לעיר עובדי כפייה יהודים מרחבי הונגריה וגברים יהודים מסגד גוייסו לגדודי עבודה של הצבא ההונגרי. ב-1943 הועמדו רוב עובדי הכפייה לרשות הגרמנים וכ-10,000 איש הועברו למכרות בבור (BOR) שביוגוסלאוויה. רבים מהיהודים הצליחו להימלט לפני שנמסרו לידי הגרמנים בבור ורבים אחרים ברחו אחר-כך בסיוע הפרטיזנים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בחודש מאי אותה שנה הוקם גיטו ליהודי סגד בשטח שהיה דירי-חזירים. בעקבות התערבות החשמן הקתולי, אנדרה האמוואש (ENDRE HAMVAS), הועתק הגיטו לרחובות שבסביבת בתי הכנסת. ראשי הקהילה הורשו לנהל את חיי הגיטו והקימו לשם כך גם משטרה יהודית.

באמצע חודש יוני הועברו יושבי הגיטו לבית חרושת ללבני-בניין, לשם הובאו גם יהודי הודמזוואשארהלי (HODMEZOEVASARHELY), מאקו (MAKO), סנטש (SZENTES), צ'ונגראד, קישקורוש (KISKOEROES), קישטלק (KISTELEK) וקישקונהאלאש (KISKUNHALAS). במחנה הייתה צפיפות גדולה, לא היו מתקנים סניטאריים ומזון היה בצמצום. שוטרים הונגרים, בעזרת מיילדות, חפשו דברי ערך בגופן של נשים. החשמן האמוואש הוקיע את היחס האכזרי כלפי היהודים ופנה לראשי המדינה ולראשי הכנסיה.

ב-20 ביוני נתקבלה מבודאפשט רשימה של 3,000 יהודים שעל פי הסכם עם המנהיגות הציונית יש להעבירם למקום מבטחים. מפקד המחנה צמצם את הרשימה ל-2,400 יהודים.

ב-24 ביוני יצאו שתי רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שבפולין. הרב עמנואל לף, בן 90 שנה, הורד מהרכבת בבודפאשט, אושפז ונפטר אחרי זמן קצר. ב-26 ביוני יצאו מסגד שתי רכבות נוספות. אחת מהן, של "המיוחסים" הייתה אמורה להתחבר עם רכבת אחרת של "מיוחסים" מקצ'קמט (KECSKEMET), והרכבת השנייה נועדה לאושוויץ. רכבת המיוחסים מקצ'קמט נשלחה בטעות לאושוויץ, על כן שולחו שתי הרכבות מסגד לשטראסהוף (STRASSHOF) שבאוסטריה. משם פוזרו היהודים ביישובים שונים באוסטריה, הועסקו בעבודות כפייה, אך רובם ניצלו. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1945, הועברו היהודים מאוסטריה לטרזין (THERESIENSTADT) ושם שוחררו במאי אותה שנה.

כ-3,000 מיהודי סגד נרצחו באושוויץ.


סגד שוחררה בידי הצבא האדום באוקטובר 1944 והחלו לחזור לעיר יהודים שהסתתרו ועובדי כפייה שנמלטו מיחידותיהם. יהודים אלה ועובדי כפייה שנותרו בסגד והשתחררו שם, חידשו את החיים היהודיים בעיר. כבר ב-25 בנובמבר נבחרה הנהגת הקהילה ובראשה ד"ר רוברט פאפ (PAP), מי שכיהן בתפקיד גם לפני המלחמה.

בתום המלחמה, ביולי 1945, חזרו כ-750 ניצולים בני סגד מטרזין. לקהילה הצטרפו גם יהודים מיישובים קטנים בסביבה. הרב ינו פרנקל חזר לכהן כרב של סגד. בית הספר היהודי נפתח כבר בספטמבר 1945 ובו 44 תלמידים. בסיוע הג'וינט (JOINT - ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) שופצו בית הכנסת, בנייני הקהילה, מעון הזקנים ובית היתומים, בו נקלטו 400 ילדים יהודים שהוריהם נספו בשואה. ב-1946 נטמנו בבית העלמין שני ארונות לזכר יהודי סגד שנרצחו במחנות. ארון אחד הכיל סבון, שנאמר עליו שהוכן בידי הגרמנים משומן גופות היהודים, ובארון השני הונחו שרידי גווילי ספר תורה. בדצמבר 1947 הובאו לקבר ישראל 99 גופות יהודים ילידי סגד והסביבה, שנרצחו ב-15 באפריל 1945 ברוזנאו (ROSENAU), בסנט-פייט (ST. VEIT) ובליליאנפלד (LILIENFELD). ב-1948 הוקם גלעד בפרוזדור בית הכנסת הגדול ועליו נחרתו 1,640 שמות יהודי סגד שנספו.

ב-1949 עלה הרב פרנקל לישראל ובמקומו התמנה לרב ד"ר יוסף שינדלר (SCHINDLER). אחרי פטירתו כיהן הרב טאמאש ראיי (RAJ).

ב-1950 הולאמו כל בנייני הקהילה, מלבד בתי הכנסת. ב-1958 התגוררו כאלף יהודים בסגד ובשנות השבעים ירד מספרם לכ-750.

בסוף שנות השמונים שופץ בית הכנסת הגדול.

ליפטובסקי סוואטי מיקולאש
ליפטובסקי סוואטי מיקולאש Liptovsky Svaty Mikulas

(בהונגרית LIPTO-SZENT-MIKLOS)

עיר נפה בצפון-מערב סלובקיה.


ליפטובסקי סוואטי מיקולאש שוכנת בעמק הנהר ואה (VAH), בהרי הטאטרה, מוקפת הרים גבוהים ויערות. העיר הייתה ערש השפה והלאומיות הסלובקית, ובית הדפוס הראשון בסלובקית הוקם שם. עד 1918 היה האזור בממלכה ההונגרית שבקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים התיישבו במיקולאש ב-1720. הם הגיעו ממוראוויה בגלל "חוק המשפחות" שחל שם והגביל את מספר המשפחות היהודיות בקהילה. לאחר זמן הצטרפו אליהם יהודים מנפות אחרות וכמה משפחות יהודיות מגרמניה ומהולנד. תחילה היו יהודי מיקולאש מסופחים לקהילת הולשוב. ב-1728 נפתח במקום בית תפילה, נוסדה "חברה קדישא", והוקם מקווה.

הקהילה הוכרה רשמית בשבת "בראשית" (השבת הראשונה אחרי סוכות) באוקטובר שנת 1730, והייתה קהילת אם לכל היהודים בנפת ליפטובסקי. באותה השנה נתן הגראף פונגראץ (PONGRACZ) לקהילה היהודית חלקת אדמה לבית עלמין, והאציל אוקולצ'אני (OKOLCZANYI), ראש הנפה, העביר לרשותם קרקע להקמת בית כנסת וכספים למימון בנייתו. בית הכנסת הראשון נחנך בשנת 1731 והורחב ב-1770. רב הקהילה הראשון, ר' משה הכהן אונגר (UNGER) היה מורה-צדק מפורסם, ויסד ב-1752 את בית הספר "תלמוד תורה" שנודע ברמת-לימודים גבוהה. אחרי מות ר' אונגר (ב-1772), התמנה הרב לב קוניץ (KUNITZ), הוא פתח ישיבה במקום ב-1776. בית העלמין החדש קודש ב-1785.

בשנת 1808 הצטרפו אל הקהילה יהודים מטריטש (TRIETSCH), אחרי שעירם עלתה באש.

בתקופת כהונת הרב אליעזר הלוי (1830-1820), בעל "שארי דעה" ו"שמן רוקח", היו חיי הרוח של הקהילה בשיאם, והישיבה בחרה את תלמידיה מבין המוכשרים ביותר.

בהשפעת מנהיג הקהילה הליברלי, יעקב דינר (DINER), רכשו יהודים רבים השכלה כללית, ונוסדו בתי ספר פרטיים ברוח ההשכלה. הראשון נפתח ב-1820, השני ב-1832 ולאחר זמן עוד כמה. שפת הלימוד בבתי הספר הייתה גרמנית. היהודי מוריץ מאוקש (MAUKSCH) הקים בית ספר לילדים חרשים-אלמים, הראשון מסוגו בהונגריה.

ב-1835 נבחר איז'אק דינר לנשיא הקהילה. ב-1840 חיו בעיר כ-300 משפחות יהודיות. ילדי המשכילים הקימו "חוג נוערללימוד עצמי" ו"חוג לקריאה", שדנו בנושאי הספרות הגרמנית.

ב-1845 פתחה הקהילה בית ספר יסודי בן ארבע כיתות, בניהולו של דוד לבנשטיין (LOEWENSTEIN). שפת הלימוד בו הייתה גרמנית, אולם הורו גם את השפה ההונגרית ואת ספרותה. בבית הספר למדו גם ילדים לא יהודים. ב-1846 עבר בית הספר למבנה חדש בן שש כיתות. ב-1860 נוסדה גימנסיה יהודית, ובמשך 15 שנות קיומה היו בין בוגריה אלברט שטורם העתונאי ושמעון גולדשטיין, המשפטן היהודי הראשון בהונגריה. בזכות רמת הלימודים הגבוהה במוסדות החינוך שלה, כונתה קהילת מיקולאש "אתונה היהודית".

בטקס הנחת אבן-הפינה לבית כנסת חדש ב-1842, השתתפו נכבדי העיר והמחוז. בית הכנסת נחנך ב-1846, ועניין הצבת הבימה בחזית ארון הקודש עורר מחלוקת בין המשכילים לשמרנים.

ב-1860 הוקם בית חולים יהודי במבנה רב-קומות.

באותה השנה נפטר הרב השמרני יששכר באר, המכונה בספרות ר' באר מיקולאש. עם מותו צעדה הקהילה צעד נוסף לעבר ההשכלה. ב-1861 נסגרה הישיבה לאחר שמספר תלמידיה ירד.

חילוקי הדעות בקהילה העמיקו, וב-1864 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, כנשיא כיהן מוזש שטארק והרב היה ר' באנט בר (BATETH BAR). בבית ספרם הושם דגש על לימודי התורה.

אחרי ועידת יהודי הונגריה, שהתכנסה בבודאפשט בסוף שנת 1868, נרשמה קהילת מיקולאש כקהילה נאולוגית, אך האורתודוקסים שמרו על מסגרת נפרדת. בגלל קשיים כספיים, בעיקר באחזקת בית הספר, התאחדו שתי הקהילות ב-1875.

ב-1878 פרצה שרפה בעיר. בית הכנסת ומבני ציבור יהודיים עלו באש. הם שופצו תוך חודשים אחדים בעזרת תרומות מקהילות אחרות. בחצר הקהילה היו בית הקהילה ומשרדיה, אולם אספות וספרייה, מגורי הרב ומגורי השמש, שני אטליזים כשרים ובית שחיטת עופות.

ב-1904 שוב נשרפו מבנים בקהילה, ושוקמו אחר כך מעזבונו של עובר-אורח יהודי הרצל פולופ (HERZL FUELOP), שנפטר בעת ביקורו בעיר, והקהילה הביאה אותו לקבורה.

ב-1906 נחנכו בית הכנסת החדש באדריכלות קלאסית, אחד היפים בסלובקיה, והמבנה החדש של בית הספר. ב-1922 היה נשיא הקהילה אלברט שטארק (STARK), ורב הקהילה היה וילמוש זינגר (SINGER). בבית הספר היסודי היו אז כיתת מכינה וארבע כיתות לימוד. מיד עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית שונתה שפת ההוראה לסלובקית. אחרי מות הרב זינגר ב-1930, לא התמנה עוד רב במקום. תפקידיו בוצעו בידי הדיין, אדולף דויטש. נשיא הקהילה בשנות השלושים היה רודולף שטיין (STEIN).

בין מוסדות הצדקה היו: "חברה קדישא", שהחזיקה גם אכסניה לעוברי אורח, "אגודת נשים" שנוסדה עוד ב-1845, "מלביש ערומים" שפעל מ-1851, "אגודת בנות" שנוסדה ב-1895, אגודת "אלומנאום" (ALLUMNEUM) שהוקמה ב-1896 לספק ארוחות חמות לילדי העניים, "ויצו" שנוסדה ב-1927 ובית אבות.

בין יהודי מיקולאש היו: המשורר שמעון באכר (BACHER), שתרגם את "נתן החכם" של לסינג (LESSING) לעברית, בנו המזרחן וילהלם באכר, אדוארד יחזקאל באנת (BANETH), פרופסור באקדמיה למדעי היהדות בברלין ושמואל פישר, בעל בית הוצאה-לאור בברלין.

להתיישבות יהודים בעיר קדמו קשרי מסחר בינם לבין האצילים לבית פונגראץ והאצילים לבית צ'מיצקי (CEMICKY). הגראף סמואל פונגראץ, קיבל את הסוחרים ואת בעלי המלאכה היהודים, במטרה לפתח את כלכלת המקום, והעניק להם חסות בלי לדרוש דמי-חסות. הסוחרים היהודים יבאו לעיר סחורות מאזורים מרוחקים בממלכה וייצאו ממנה צמר, עורות וחומרי גלם. הם פיתחו בעיקר את הסחר במשקאות חריפים ובעצים. הם הקימו את בתיהם ואת חנויותיהם בכיכר השוק ונהנו מתנאי מסחר נוחים ומיוחדים לאזור באותה תקופה. לשמירת היחסים הטובים עם התושבים חיברה הקהילה "עשר דיברות" שחייבו את היהודים ליושר והגינות; וכך התפתחה העיר ונעשתה למרכז מסחרי.

בשרות האצילים היו היהודים גם מפקחים, יועצים וגובי מסים. באמצע המאה ה-18 הורע מצב הקהילה בגלל "מס הסובלנות" שהטילה הקיסרית מריה-טרזה על היהודים. המס בוטל בשנת 1846, וכמה שנים לאחר מכן הותר ליהודים לרכוש נכסי מקרקעין. הדבר איפשר התאוששות כלכלית מהירה של הקהילה. רבים פנו למקצועות חופשיים וחלק מהיהודים התעשרו. בשנת 1860 פתחו היהודים "קופת חסכון" ותוך זמן קצר היו רוב לקוחותיה נוצרים. עד שנת 1880 הייתה הקופה סגורה בימי שבת ומועד. גם רוב החנויות בעיר היו סגורות באותם ימים.

פנייות היהודים לשלטונות הונגריה לקבלת זכויות אזרח החלה עוד בסוף המאה ה-18. ב-1848, בעת התקוממות ההונגרים נגד שליטי בית האבסבורג, לחמו גם יהודים משכילים לצד ההונגרים. הפובליציסט ברוך מאוקש (MAUKSCH), בן הקהילה, היה מזכירו של לאייוש קושוט (LAJOS KOSSUTH), ממנהיגי ההונגרים. מבין הלוחמים היהודים שנפלו בקרבות, קיבלו אחדים דרגות קצונה. אחרי דיכוי ההתקוממות, כעונש על השתתפות יהודים במרד, נדרשו הקהילות לשלם מס מלחמה גבוה. ב-1851 הוחזרו תשלומים אלה. ב-1863 היו לראשונה שני נציגים יהודיים במועצת העירייה: יצחק דינר ויוסף שטרן. ב-1865 נבחר יצחק דינר לראש העיר היהודי הראשון בהונגריה, וכיהן עד 1872. אחרי מתן זכויות אזרח ליהודים ב-1867, מינה שר התרבות ההונגרי את הרב אהרן אוטווש (EOTVOS) למפקח על בתי הספר בנפות אחדות באזור.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נלחמו רבים מיהודי העיר בשורות הצבא ו-24 מהם נפלו בקרבות. בתום המלחמה, אחרי הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שהכירה ביהודים המיעוט לאומי בעל זכויות, החלה בעיר פעילות ציבורית ופעילות ציונית. במאי 1919 היה במקום כנס הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה. הפדרציה פעלה בשיתוף עם המועצה הלאומית היהודית בפראג. בשנות העשרים התארגן במיקולאש סניף של ההסתדרות הציונית. בן הקהילה ד"ר מתיאס ויינר נבחר ב-1935 לחבר הנהלה ב"מפלגה היהודית".

רוב הנוער היהודי היה בתנועות הנוער "גורדוניה" ו"מכבי הצעיר". נפתח סניף של אגודת הספורט "מכבי", שהפעיל מגרש כדורגל ושני מגרשי טניס. כן פעלו אגודת תרבות בשם "ציון" ו"חוג הנוער להשכלה עצמית". מדי שנה העלו בני הנוער הצגות תיאטרון. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) נרכשו 310 שקלים, ובשנת 1937 לפני הבחירות לקונגרס הצינוי ה- כ' נרכשו 583 שקלים.

ב-1930 חיו בליפטובסקי סוואטי מיקולאש 902 יהודים. בשנת 1933 היו בקהילה כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה סלובקיה מדינה עצמאית גרורת גרמניה. חקיקה של הממשלה הפאשיסטית, ובראשה הנשיא, הכומר הקתולי טיסו, הרחיקה את היהודים מחיי הציבור ומהכלכלה והעבירה מפעלים ובתי עסק ל"ידיים אריות".

במאי 1940 עוד התקיימה בעיר ועידה ציונית ארצית של סלובקיה, ובה נבחר ד"ר אוסקר נוימן (NEUMANN) ליושב ראש הפדרציה הציונית. בעקבות הוועידה הוקמו הכשרות וקורסים למלאכה ליהודים שנותרו חסרי פרנסה, כדי לעשותם מועילים לכלכלת המדינה.

בשנת 1941 ישבו בליפטובסקי מיקולאש 957 יהודים.

בסוף מארס שנת 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה ומסירתם לידי גרמנים, למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ממיקולאש גורשו תחילה 122 צעירים ו-99 צעירות, בשני משלוחים, הראשון ב-31 במאי. ב-3 יוני 1942 גורשה ממיקולאש קבוצה של 1,014 יהודים, 564 מהם בני העיר, למחנות ריכוז ליד לובלין (LUBLIN) וסוביבור (SOBIBOR). במשלוחים נוספים גורשו עוד כמה מאות מיהודי מיקולאש, בסך הכל 885 נפשות. 95 מבני הקהילה הצליחו להמלט, מקצתם הגיעו לארץ ישראל.

באוקטובר 1942 הייתה הפוגה בגירושים, ובעיר נותרו יהודים שהיו נשואים בנישואי תערובת, יהודים שעבדו בעבודות חיוניות לשלטונות ויהודים מערים אחרות בסלובקיה, שהסתתרו אצל כפריים בסביבה.

ב-29 באוגוסט 1944 כשפרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד המשטר הפאשיסטי. נסוגו רבים מהמורדים להרים וליערות סביב מיקולאש. היו ביניהם לוחמים יהודים על משפחותיהם ממיקולאש ומאזורים אחרים בסלובקיה. האוכלוסיה הפרוטסטנטית שם הייתה עויינת למשטר הפאשיסטי וסייעה ליהודים להסתתר בכפרים וסיפקה להם מזון. כך ניצלו משפחות יהודיות רבות. בספטמבר כבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד. יהודים שהסתתרו ביערות ונתפשו נורו במקום, הכומר הפרוטסטנטי של העיר, שהואשם בעזרה ליהודים נורה גם הוא.


רק %20 מיהודי מיקולאש שרדו אחרי המלחמה, חיי הקהילה חודשו, אך במשך הזמן עלו הרוב לארץ ישראל ובמקום נותרו רק כמה יהודים. במשטר הקומוניסטי שימש בית הכנסת כמחסן, בית העלמין הישן נהרס עוד בימי סלובקיה העצמאית. בשנות ה-80 חוסל גם בית העלמין החדש והשטח כולו נעשה פארק צבורי. בבית הקברות הכללי ישנם עדיין כמה קברים.

ב-1991 חיו בעיר עשרה יהודים, שלושה גברים ושבע נשים. השלטונות תכננו לשפץ את בניין בית הכנסת הסטאטוס-קוו-אנטה לצרכי העיר.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

קישבר
קישבר KISBER

עיירה במחוז קומארום (KOMAROM), צפון הונגריה.


תחילת היישוב היהודי במקום באמצע המאה ה-19. רוב היהודים עסקו במסחר, מיעוטם במלאכה ובמקצועות החופשיים.

הקהילה התארגנה ב-1851, ובמקום היו חברה קדישא, בית כנסת (שנבנה ב-1875), בית ספר ואגודת נשים לצדקה. רב כיהן בקהילה ורוב הזמן היה במקום שוחט.

במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות שבעה מיהודי קישבר.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 198 נפש.


תקופת השואה

ב-1938 ישבו בקישבר 220 יהודים. מאותה שנה, בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, הוטל פיקוח על מצרכים חיוניים ומכירתם נאסרה על יהודים. אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) הוחלט על גיוס יהודים לעבודות כפייה.

ב-1941 נלקחו גברים יהודים מקישבר לעבודות כפייה. מבין אלה שנשלחו לעזרת הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים בחזית אוקראינה, נספו רבים בשדות מוקשים.

במארס 1944 ניכנס הצבא הגרמני להונגריה. בתחילת יוני הועברו יהודי קישבר לגיטו שהוקם בעיר קומארום, ומשם שולחו לאושוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לעיירה רק כמה יהודים ששרדו. חיי הקהילה לא נתחדשו.