חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

יצחק שולהוף

Isaac Ben Zalman Ben Moses Schulhof (1645/1648? – c.1733), rabbi and scholar, chronicler of the 1686 siege of Buda (Ofen, part of Budapest), born in Prague, Czech Republic (then Bohemia, part of the Habsburg Empire). On his mother’s side he was a descendent of Judah Loew ben Bezalel, the Maharal of Prague. Ephraim studied with Rabbi Ephraim Cohen, a refugee from Poland who fled the anti-Jewish massacres of the Cossacks led by Chmielnicki, and later married his daughter Esther. The family settled in Buda (now Budapest, Hungary) in 1666, where Ephraim Cohen was appointed rabbi. Rabbi Ephraim Cohen died in a plague in 1678. After the death of his father-in-law, Schulhof became the leading figure in one of the circles for prayer and study which devoted three nights a week to prayer. In his work Megillat Ofen (“Scroll of Ofen”), he describes the capture of the city from the Turks, the desperate defense they put up, and the extreme cruelty of the Austrians, who looted, massacred, and thirsted after Jewish blood. His wife Esther lost her life and his eight-year-old son was taken captive and carried off to Raab (now Győr) in northwestern Hungary where he died as a result of the torments endured in captivity. Schulhof was freed from captivity by a ransom by Lazarus Hirsch, a Jew from Stupava (Stomfa, in Hungarian), Slovakia. The memory of his rescue was celebrated every year by his family as “Schulhof Purim”. After many hardships he arrived in Mikulov in Moravia. He the moved to Prague, where he was appointed dayan (judge) in 1697, remarried, and lived to an old age. His only work (published in 1895) is an important source of information on that period and contemporary Jews.

תאריך לידה:
בשנים 1640 - 1649
תאריך פטירה:
1733
מספר פריט:
20873307
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
SCHULHOF

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "חצר בית הספר", בגרמנית, או "חצר בית הכנסת", ביידיש. שולהוף הוא אחד ממספר שמות משפחה שנובעים ממונחים שקשורים בבתי כנסת.

בדומה למילה הגרמנית שולה, האנגלית סקול, הסלבית שקולה והאיטלקית סקואלה, גם המילה היידיש שול נובעת מהמילה הלטינית סקולה. בניגוד לשפות האחרות, משמעותה של המילה שול ביידיש היא "בית כנסת", אבל כבר מאז תקופת התלמוד בתי כנסת שימשו גם כבתי ספר ובתי לימוד. המונח הגרמני יודנשולה והמונח הלטיני סקולה יודאורום, שמשמעותו של שני היא "בית הספר של היהודים", שימשו גם כשמות לבתי התפילה היהודיים במאה ה-13 בגרמניה.

שמות משפחה יהודיים שקשורים בשול מתועדים החל מהמאה ה-17. שולהוף מתועד בשנת 1688; שולקלפר ב-1700; שולזינגר ב-1724; שולר ב-1763 ושוהל ב-1784.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שולהוף כוללים את הרב יצחק בן זלמן בן משה שולהוף )1733-1650) אשר נולד בצ'כיה; ובמאה ה-19 את הרופר ההונגרי אדולף שולהוף. בתחילת המאה ה-20 , שולהוף מתועד כשם משפחה יהודי עם החייל הגרמני , גאורג שולהוף מלייפציג,אשר נהרג במלחמת העולם הראשונה.

פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

מיקולוב (Mikulov)
(בגרמנית: Nikolsburg)
עיר בדרום מורביה, חבל הסודטים, צ'כיה.

מיקולוב שוכנת באזור כרמים בקרבת גבול אוסטריה, על קו רכבת כ- 30 קילומטרים מדרום לעיר המחוז ברנו (Brno). במיקולוב נחתם ב- 1866 הסכם השלום בין פרוסיה לאוסטריה (העיר נודעה אז בשמה הגרמני ניקולסבורג). תחילה השתייכה מיקולוב למורביה הגדולה, 1526 ל- 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

מייסדי הקהילה היהודית במיקולוב (אז ניקולסבורג) היו כנראה פליטים שגורשו מאוסטריה התיכונה ב- 1420 ויהודים שגורשו מברנו ומזנוימו (Znojmo) באמצע המאה ה- 15. בשנת 1509 העניק להם הדוכס לבית דיטריכשטיין (Dietrichstein) חסות.

ב- 1591 ניתן לקהילת מיקולוב מינהל עצמי, וראש הקהילה נשא את התואר "שופט היהודים". הקהילה התפתחה ונהייתה לגדולה ולחשובה בקהילות מורביה.

ביוני 1625 ביקר הקיסר פרדיננד השני בעיר. מסופר שבעברו ברובע היהודי נפגע אציל מפמלייתו מאבן ומת, והקיסר איים בגירוש כל היהודים אם זורק האבן לא יתייצב בפניו בתוך שלושה ימים. בתום המועד, כשאיש לא הודה במעשה, לקח עליו הרב אליקום את האשמה, וכעונש עקרו את שתי עיניו.

במגיפת דבר במיקולוב בשנים 1645 - 1646 מתו 964 יהודים. ב- 1648 קלטה הקהילה יהודים מפליטי גזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי). ב-1657 חיו במיקולוב 146 משפחות יהודיות, ואליהן הצטרפו 80 משפחות שגורשו מווינה ב-1670. בימי המלכה מריה-טרזיה (1740 - 1780) היו במיקולוב 620 משפחות היהודיות, כמחצית מאוכלוסיית העיר.

מ- 1754 הייתה מיקולוב מקום מושבו של הרב הארצי (Landsrabbiner) של מורביה. הרב הראשון שכיהן בתפקיד זה במיקולוב היה משה בן אהרן לבוב (למברגר) שכיהן עד 1758, אחריו כיהנו: הרב גרשון פוליץ (1758 - 1772); הרב שמלקה הורוויץ, חוקר בקבלה ובתורת הנסתר (1772 - 1778); הרב גרשון חייס (1778 - 1789); הרב מרדכי בנט, בפי העם: "רב מודקה" (1789 - 1842). הרב בנט היה משכיל במדעים, הקים ישיבה במיקולוב, וב-1791 היה במשלחת היהודים שקיבלו מהמלך ליאופולד השני הבטחה לשחרור היהודים משרות צבאי. אחריו הייתה כהונת הרב הארצי בלתי מאויישת במשך ארבע שנים, עד לכהונתו של הרב שמשון רפאל הירש (1846 - 1851), שבימיו הייתה מיקולוב עדיין מרכז החיים היהודיים במורביה. ב- 1851, כשעזב הרב הירש לפרנקפורט, הועבר מקום מושב הרב הארצי לברנו. מאז כיהנו במיקולוב רבנים מקומיים, ואלה הם: הרב הירש טלטשר, הרב יצחק ויינברגר, הרב שלמה קטש, הרב ד"ר מאיר פויכטוואנג, הרב ד"ר דוד פויכטוואנג, הרב ד"ר מוריץ לוין והרב ד"ר אלפרד וילמן.

ב- 1789, אחרי שהשלטונות הכירו רשמית ב- 52 קהילות ברחבי מורביה, מנתה קהילת מיקולוב 600 משפחות יהודיות. ב- 1793 חיו במקום 3,020 יהודים וב- 1829 נרשם המספר הגדול ביותר - 3,237 נפש.

ב- 1836 הוסרו השערים שהפרידו בין הרובע היהודי לעיר עצמה. עם האמנציפציה של יהודי הקיסרות בשנת 1848 בוטלו מגבלות ההתיישבות. באותה השנה נעשתה קהילת מיקולוב ליישות אדמיניסטרטיבית נפרדת ובראשה הועמד "ראש עיר" יהודי. בתפקיד זה כיהנו: ד"ר איגנאץ בכרך (1848 - 1859); זיגמונד בלאו (1859 - 1896), היהודי הראשון שקיבל תואר "יקיר העיר"; אדולף פרנקפורטר ומוריץ אבלס כיהנו עד 1912, אדולף כהן (1912 - 1915), ואחרון ראשי העיר היהודים היה פרנץ דויטש (1915 - 1918). בתום מלחמת העולם הראשונה, עם כינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית בוטל המעמד המוניציפאלי העצמאי של הקהילה.

ראשי הקהל היו: זיגמונד בלאו (1859 - 1896) פיליפ כהן (1896 - 1913), גוסטב פיסק (1913 - 1920), אויגן טלטשר (1920 - 1925) וויקטור שפיצר.

בית הכנסת העתיק ה"אלט-שול" נבנה כנראה ב- 1550, ומקורו בבית תפילה שקודש כמאה שנה קודם לכן. הבימה, שהוצבה במרכז בין ארבעה עמודים, הועברה לקידמת ארון הקודש. בית הכנסת שימש את הגברים בלבד ורק ב- 1689 נבנה בסמוך בית תפילה לנשים. ה"אלט שול" נשרף ב- 1719, שופץ ונפתח מחדש ב- 1723. עד 1868 פעלו במיקולוב 12 בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת של המהגרים מווינה ובתי תפילה של האגודות המקצועיות (חייטים, קצבים וסנדלרים) ואחד של החסידים. אחר כך הצטמצם מספרם ונותרו רק ה"אלט-נוי-שול" וה"נוי-שול".

מראשית התארגנות הקהילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". ב-1764 דחו השלטונות את בקשת הקהילה לפתוח בית ספר פרטי. בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף השני נפתח בית ספר יסודי יהודי במיקולוב בתחילת המאה ה-19. באותה עת היו שם גם בתי ספר פרטיים, ובהם הייתה רמת הלימודים גבוהה יותר. בית ספר "גרמני-עברי" לבנים, שהקימה הקהילה ב- 1839, ובו למדו גם תלמוד ופירוש רש"י, הוכרז ב-1843 כבית ספר ציבורי ובתי הספר הפרטיים החלו להסגר. מ-1896 לימדו גם מורים קתולים בבית הספר והוא איבד את אופיו היהודי. כן פעל במקום בית ספר יהודי לבנות. ב-1844 נפתח במיקולוב בית ספר יהודי לחרשים-אלמים בתרומתו של הירש קוליש (KOLLISCH). בישיבה של העיר למדו כ-400-300 תלמידים. "מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא" (נוסדה ב-1653), בית חולים יהודי (נפתח ב-1680), "אגודת נשים", "אגודת מלבישים" ו"אחוות רעים" (NACHSTENLIEBE).

ב-1913, לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), היה מספר היהודים בעיר 778 בלבד. כבר בספטמבר 1914, עם תחילת המלחמה, הוקם מחנה במרחק כ-5 ק"מ ממיקולוב, שבו שוכנו עשרות אלפי פליטים מגליציה ומבוקובינה. בין הפליטים היו כ-8,000 יהודים, והקהילה סייעה להם ואף פתחה עבור ילדיהם בתי ספר וישיבה. רוב הפליטים שבו למולדתם לפני סיום המלחמה. אחרי המלחמה הוסב ה"נוי שול" למועדון ספורט.

ב-1936 הוקם במיקולוב מוזיאון יהודי של מורביה ושלזיה והיו בו דפי קלף של כתבי-יד עתיקים, פרוכות, כלי קודש, פנקס "חברה קדישא" משנת 1653, מסמכים וציורים.

המתיישבים היהודים הראשונים במיקולוב, נתיני הדוכס, היו חייבים לעמוד לשרותו ולבצע כל עבודה בכל עת שנדרשו, כן נדרשו לספק בשר לחצרו. במרוצת הזמן, תמורת דמי חסות, שוחררו ממקצת העבודות, ורובם פנו למסחר. יהודי מיקולוב סחרו בשוקי ברנו ובשוקים אחרים בממלכת אוסטריה, וב-1682 שונה בעבורם יום השוק כדי שלא יתקיים בראש השנה היהודי. יהודים רבים התפרנסו מבישול יין ומייצור ושיווק של ריבת-שזיפים מיוחדת למקום (פובידל). במאה ה-17 סיפקו היהודים נרות לכל תושבי העיר ובמאה ה-18 סיפקו כסף וזהב למטבעה הקיסרית. רק מקצת היהודים עסקו בחקלאות, בעיקר בכרמים.

מאמצע המאה ה-17 היה לחייטים, לסנדלרים ולקצבים היהודים ארגון משלהם, אף-על-פי שמספר בעלי המלאכה ומספר עובדיהם הוגבל. יהודים פתחו חנויות רק ברובע היהודי, ולסחור בתוצרתם הורשו רק בשווקים. יהודים התפרנסו גם כעגלונים וכרוכלים בכפרים.

ב-1560 היו ברובע היהודי ב-32 בתים ועד שנת 1630 עלה מספרם ל-138. ב-1719 נשרף כמעט כל הרובע היהודי. יהודים רבים נמלטו ורכושם נשדד. "שופט היהודים", שביקש את עזרת הצבא, נעצר ונכבל. הדוכס מנע מהכפריים לתת מחסה ליהודים והם נאלצו לחיות תחת כיפת השמיים. מספר הבתים שהורשו לבנות מחדש הוגבל. גם בשנים 1750-1740, בעת מלחמת פרוסיה-אוסטריה, נבזזו יהודי העיר, והיו נתונים בסכנת גירוש. השריפה של שנת 1754 הותירה בידי היהודים 107 בתים. נוסף על הנזקים הכבידו על הקהילה באותה העת גם "מס גולגולת" של המלכה מריה טרזיה, מסים לשלטון המקומי, מסי קניה ומתנות לבעלי השררה. תקנות הקיסר יוזף השני מסוף המאה ה-18 הקלו במידת מה, אך התבססותם הכלכלית של יהודי הממלכה והשתלבותם בפיתוח התעשייה והמסחר התאפשרו רק אחרי האמנציפציה (1848) במחצית השנייה של המאה ה-19. יהודי הקים אז את הבנק להלוואה וחסכון במיקולוב.

בעקבות הנחת מסילות הרכבת וינה-ברנו, שעקפה את מיקולוב, ירדה חשיבותה של העיר, יהודים החלו לעקור לערים הגדולות, והקהילה הצטמצמה בהדרגה.

עם האמנציפציה השתלבו היהודים גם בחיי החברה ובפוליטיקה. בין יהודי מיקולוב היו הסופר ההוגה-דעות הירונימוס לורם (LORM) הסופר העתונאי אדוארד קולקה (KULKE) והמשורר הדרמטורג ליאו גריינר(GREINER) הם כתבו בשפה הגרמנית.

רבים מבני הקהילה התגייסו לצבא במלחמת העולם הראשונה, ובבית העלמין קבורים 25 חיילים יהודים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה ב-1918 הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. ב-1920 התארגנה אגודה ציונית. מועדון יהודי לספורט, שהוקם ב-1910, נעשה בשנות העשרים לסניף של "מכבי". ב-1933 נערך במיקולוב מופע של "מכבי". כמו-כן פעלה במקום תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 28 יהודים מקהילת מיקולוב

בשנת 1930 חיו במיקולוב 437 יהודים, %5.6 באוכלוסייה הכללית.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (מספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכפה את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, התפרקה הרפובליקה צ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה צ'כיה (בוהמיה ומורביה) פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. בעזרת חקיקה גזענית הורחקו היהודים מחיי החברה ומהכלכלה.

בשנת 1942 גורשו רוב יהודי מיקולוב דרך ברנו לגיטו טרזין (THERESIENSTADT). מקצתם מתו שם ברעב ובמחלות, אך רובם שולחו בידי הגרמנים למחנות השמדה.

אוצרות המוזיאון היהודי המקומי ורכוש הקהילה (1580 מסמכים, 210 ספרים ו-1233 תשמישי קדושה) הועברו לפני הגירוש למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


בשנת 1948 חיו במיקולוב 36 יהודים, רובם שרידי הקהילה, אך הם לא חידשו את החיים היהודיים. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא חיו יהודים בעיר, אך בית הכנסת "אלט-נוי- שול" עדיין עמד על תילו ושופץ. בית העלמין היה מגודר ונעול ומפתחות שערו היו בידי תושב העיר שטיפח את קברו של הרב בנט.

תקנות הקהילה מהמאה ה-18 שמורות בבית-הספרים הלאומי בירושלים.