חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דולפי דרימר

Dolphi Drimer (1934-2014), engineer, university professor, and an international chess master, born in Iasi, Romania. He graduated from the Polytechnic Institute in Bucharest in 1956 as a mechanical engineer, and in 1966 as an economist. In 1969, he earned a doctorate in physical metallurgy. He was a scientific researcher at the Center for Metallurgical Research of the Romanian Academy between 1956-1960, an engineer at the Electronica company between 1960-1968, then a design engineer at the Institutul de Proiectări Automatica from 1964 to 1968. He was appointed an associate professor, then a professor, and eventually Director of Department at the Polytechnic Institute. After 1990, he was the founder and rector of the Ecological University of Bucharest, the first private higher education institution in Romania. Drimer was a member of the US Society of Mechanical Engineers, of the US Society for Metals and of the Academy for Materials, and of other international professional associations. He is the co-author of 18 volumes, author of over 300 articles and communications, of 60 scientific research contracts, and of 8 inventions.

Drimer was an international chess master and a member of the Romanian national chess team and a member of the Romanian Olympic team and participated at four Chess Olympics during the 1960s.

תאריך לידה:
1934
תאריך פטירה:
2014
מספר פריט:
20871063
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

יאסי Iasi
ברומנית Iasi, בפי יהודים יוס, יאס
עיר מחוז ברומניה, במזרח חבל מולדובה, על גבול רוסיה

יאסי היא עיר מרכזית בתולדות רומניה, ובמלחמת העולם הראשונה היתה בירה זמנית. יש בה מבנים עתיקים בעלי ערך אמנותי ומוסדות תרבות רבים.

העיר נמצאת על דרך מסחרית המובילה מפולין לבסרביה ולגאלאץ (Galati, נמל על הדנובה). לכן נמשכו אליה יהודים כבר במחצית השנייה של המאה ה- 15. בראשית המאה ה- 16 היתה ביאסי קהילה יהודית מאורגנת.

יעקב פסנטיר (1820 – 1902), היסטוריון ומוזיקאי שרשם את תולדות יהודי רומניה, בדק מצבות ישנות ביאסי ודיווח על שתי מצבות מהמאה ה- 15 וה- 16.

במאה ה- 17 יאסי נהייתה לבירת מולדובה, והקשרים המסחריים עם קושטא התחזקו, דבר שהעצים את הקהילה היהודית. אל הגרעין הוותיק הצטרפו פליטים מפרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט, 1648 – 1649) שהשתקעו ביאסי ובערים מתפתחות אחרות. פורעי חמלניצקי הזדמנו גם ליאסי עצמה פעמים אחדות, ופגעו ביהודים וברכושם. על פי ספר שו"ת מפולין פדו יהודי יאסי שבויים יהודים מידי טטרים שביקשו למכרם לעבדות.

השלטון היה מעוניין ביהודים שיפתחו את העיר. בשנת 1742 הנסיך קונסטנטין מברוקורדט (Mavrocordat) העניק ליהודים פולנים שהתיישבו ביאסי פטור ממסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 התיישבו ביאסי יהודים מגליציה ומבוקובינה, ב- 1782 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ובסוף המאה ה- 18 השתקעו גם סוחרים מברודי שהיו בקשרי מסחר עם יהודי יאסי.

אנטישמיות
בשנת 1771 יצא לאור ביאסי "סדרת הזהב" (Intocmirea Aurita), שנחשב לפרסום האנטישמי הראשון ברומניה. היה זה תרגום של ספר מהמאה ה- 12. חיבור אנטי יהודי נוסף, "ההתנגדות ליהודים" (Infruntarea Jidovilor), שסיפר על עלילת דם, התפרסם בשנת 1803. המחבר היה נזיר שהציג עצמו כרב יהודי מומר, וחיבורו עורר גל פרעות. ראש הכנסייה, בנימין קוסטאקה, נתן ליהודים מחסה בחצר הכנסייה והגן עליהם מפני הפורעים.

במאה ה- 19 היהודים המשיכו לסבול מפרעות ופורענויות. יוונים בנסיכויות רומניה הצטרפו אל אחיהם שמרדו בשלטון העות'מני, ובדרכם פרעו ביישובים יהודים. ביאסי נספו מאות יהודים, וגם שוחד שקיבל ראש המורדים לא סייע.

בתקופות של מגיפות גורשו היהודים מן העיר ושהו בגבעות הסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 החריפו הרדיפות, גם התערבות המעצמות לא הועילה.

ב- 1882 וב- 1884 התכנסו ביאסי שני קונגרסים כלכליים, שהיו במה להסתה אנטישמית. גם האוניברסיטה של יאסי שימשה במה כזו, בייחוד בתקופת הפרופסור לכלכלה א. צ. קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה. הסטודנטים הקימו אגודה אנטישמית וקיימו אסיפות. במאי 1896 הסלים המצב לפרעות קשות כל כך, שהשלטונות נאלצו לדכאן בעזרת צבא שהובא מחוץ לעיר. הפורעים בזזו בתים וחנויות והחריבו בתי כנסת. בחלק מהמקרים נתקלו בהתנגדות יהודית וסולקו מהרובע היהודי.

באותה תקופה קשה, לא התקבלו תלמידים יהודים לתיכון, התיאטרון דחה שחקנים יהודים, ורופאים יהודים לא עבדו בבית החולים. שופטי יאסי המשיכו לחייב עד יהודי ב"שבועה היהודית" המשפילה, על אף שנפסלה על ידי בית הדין לערעורים.

ב- 1900, על רקע גזרות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, התארגנה בקרב יהודי רומניה תנועת הגירה המונית, "הגירה ברגל", שצעדו ברגל אל נמלי היציאה ופניהם אל ארצות המערב, ובעיקר לארצות-הברית. אלפי יהודים מיאסי, פועלים, סוחרים ואינטלקטואלים הצטרפו לצועדים. גל העזיבה פגע בכלכלת העיר, וענף הרהיטים קרס לגמרי.

בין שתי מלחמות העולם גברה האנטישמיות בין כותלי האוניברסיטה של יאסי. יהודים רבים לא התקבלו ללימודים כלל, ומסטודנטים יהודים נמנעה כניסה. סטודנטים לרפואה לא הורשו לנתח גופות של נוצרים. סטודנטים רומנים יזמו והשתתפו בפרעות, בין היתר על עיתונים שעורכיהם היו יהודים.

ב- 1922 נוסד "איגוד הסטודנטים הנוצרים". פורעי הארגון נתקלו בהתנגדות שארגנו הסטודנטים היהודים, בשיתוף עם הקהילה היהודית. המהומות הטרידו את השלטונות, שביקשו להשיב את הסדר. ב- 1925 נרצח מפקד משטרת יאסי על ידי קורנליו זאליה קודריאנו (Corneliu Zelea Codreanu), לימים מקים המפלגה הלאומנית-אנטישמית "משמר הברזל". הוא זוכה מאשמה.

ב- 1923 נוסדה "הליגה להגנה לאומית נוצרית" בראשות קוזא, ואליה הצטרפו ארגונים אנטישמיים נוספים. קורנליו קודריאנו יסד ב- 1927 את "לגיון המלאך מיכאל", שהסב את שמו ב- 1930 ל"משמר הברזל". ב- 1935 נוסדה "המפלגה הנוצרית לאומנית", אליה הצטרפו מפלגותיהם של קוזא וגוגא (Goga), משורר ופוליטיקאי אנטישמי. המפלגה עלתה לשלטון בסוף 1937 לששה שבועות. רדיפת היהודים החמירה. "החוק לבדיקת האזרחות" סחט כספים רבים מיהודים שניסו לקנות את אזרחותם בשוחד.

עיסוקים ופרנסות
במאה ה- 18 עסקו היהודים במסחר ובמלאכה. הם חלשו על הסחר בתבואה, בדבש, בבהמות, בצמר ובגבינה. נזיר רוסי שביקר ביאסי ב- 1701 כתב על הסוחרים היהודים ועל חכירת בארות הזפת מאוצר המדינה על ידי יהודים.

על פי חוזה מ- 1805 רכש יהודי את עורות הבהמות שנשחטו ביאסי מקבלני אספקת בשר. באמצע המאה ה- 19 היה מרכז העיר מאוכלס בסוחרים יהודים. האצולה נהתה אחר מותרות, שנסחרו במטבע זר, וכך נוצרה שכבת חלפנים, רובם יהודים. הם החליפו את היוונים והטורקים בענף.

הבנקאים הראשונים ברומניה היו יהודים, ביניהם מיכאל דניאל מיאסי, שזכה ב- 1893 בעיטור "כתר רומניה".

גם רוב המלאכה היתה בידי יהודים. ב- 1736 קיבל צורף הכסף, היהודי דוד, פטור ממסים מאת מעסיקו נסיך מולדובה. הצורף מנדל גולדשמיט עבד עבור השליטים, האצולה וראש הכנסייה. בסוף המאה ה- 18, כשנפוץ השימוש במרכבות, כבר היתה ביאסי סדנה למרכבות בבעלות יהודית.

היהודים התארגנו באגודות מקצועיות. נשתמר פנקס החייטים מסוף המאה ה- 18, ובו תקנון הכללים, הזכויות והחובות של החברים. ב- 1797 נוסד איגוד הכובענים ועושי מצנפות הכמרים. ב- 1809 קם איגוד הסנדלרים. מי שלא היה חבר איגוד לא הורשה לעסוק במקצוע. על פי נתונים מ- 1845 עסקו היהודים ב- 55 ענפי מלאכה ושלטו במסחר במוצרי ייבוא.

באמצע המאה ה- 19 השתלבו היהודים בתהליכי המודרניזציה. גגנים יהודים החליפו רעפים בברזל - חידוש בלעדי. הוקם מרכז יהודי מסחרי למוצרי ברזל. בתי מסחר התרחבו ופתחו גם בתי מלאכה ממוכנים.

ב- 1908 היו היהודים 77 אחוזים מכלל בעלי המלאכה בעיר. בעשרים ענפים היתה להם שליטה בלעדית. לא אחת ניסו להצר צעדיהם, אך ללא הצלחה. ב- 1884 התקיימה תערוכה של התנועה הקואופרטיבית, שהציגה רק מוצרים של בעלי מלאכה נוצרים. היהודים החרימו את התערוכה, והיא נסגרה בגרעון גדול. שליטתם של היהודים בכלכלה התבטאה גם בשיעור המסים ששילמו.

מסוף המאה ה- 19 היה הסחר בעורות שפנים תחומם הבלעדי של היהודים.

עיסוקים נוספים: חוכרי קרקעות, רוקחים, עורכי דין, מוכרי ספרים ומורים. היהודים פתחו חנויות ספרים, ולעתים על ידן מכונת דפוס, כריכייה וחנות למכשירי כתיבה. בראשית המאה העשרים היו ביאסי 28 בתי דפוס בבעלות יהודית. בבית דפוס אחד נדפסו ספרי הקודש העבריים הראשונים ברגאט, רומאנים ביידיש, ומחקרים ברומנית של אוניברסיטת יאסי.

בין שתי מלחמות העולם מילאו היהודים תפקיד חשוב בפיתוח כלכלת העיר יאסי. קמו הרבה מפעלי טקסטיל, מזון, מתכת, עץ ועוד. בסתיו 1921 זכה מפעל Progresul (קידמה) ביאסי, שהיה בבעלות יהודית, בפרס תעשיינים במסגרת תערוכה בבוקרשט. מפעלים נוספים שגשגו, ביניהם מפעל הכותנה "אריג" (נוסד 1910). פ. שרגא היה משנה לנשיא המחלקה התעשייתית בלשכת המסחר והתעשייה.

מוסדות הקהילה, רבנים ומנהיגים
המוסדות היהודים הראשונים, החכם באשי (מנהיג דתי) והגילדה היהודית, הוקמו ביאסי בראשית המאה ה- 18. ב- 1719 מינה הסולטן את בצלאל כהן לחכם באשי של נסיכויות ואלאכיה ומולדובה, וקבע את מושבו ביאסי. המשרה עברה בירושה. במקביל התארגנה הגילדה היהודית, מוסד חילוני שהופקד על תשלום המס הקיבוצי. לכל מיעוט לאומי באימפריה העות'מנית היתה גילדה שייצגה אותו. הגילדה המרכזית ישבה ביאסי ופיקחה על כל הגילדות היהודיות במולדובה. שני המוסדות בוטלו בשנת 1834.

ב- 1660 השתקע ביאסי הרב נטע הנובר, מניצולי פרעות ת"ח ות"ט, מחבר הספר "יוון מצולה". רבנים וחסידים נוספים ביאסי: הרב יוסף לנדאו, בעל "ברכת יוסף", הרב יוסקה הורוביץ, חלוץ החסידות במולדובה, ד"ר נימרובר, ציוני ומלומד, שהיה הרב הראשי של רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה; הרב אברהם יהושע השל מאפטה הגיע לעיר ב- 1809 והקים חצר חסידים קטנה, כנראה הראשונה ברומניה כולה. הוא עזב את יאסי בשנת 1813, והחצר התפרקה. יריבו, הרב יצחק משה, תלמידו של מייסד זרם חב"ד שניאור זלמן, הביא ליאסי את תורת רבו.

במאה ה- 19 היתה יאסי מרכז של יצירה יהודית, וחכמי הלכה וגדולי חסידות רבים ישבו בה.

בית הכנסת הראשון ביאסי הוקם במאה ה- 17 ברובע היהודי טארגול קוקולוי (Targul Cucului). מבנה האבן של בית הכנסת שופץ בשנת 1762 כדוגמת בתי כנסת בפולין. לכל אגודת בעלי מלאכה היה בית כנסת, ולפעמים יותר מאחד.

ילדי הקהילה התחנכו ב"חדרים", וילדי האמידים למדו אצל מורים פרטיים מחוץ לארץ.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נפתחו ביאסי גם בתי ספר מודרניים, במתכונת בתי הספר הרומנים ובתוספת לימודי עברית. המשכיל בנימין שוורצפלד יסד וניהל ב- 1852 את בית הספר המודרני הראשון, למורת רוחם הקשה של הרבנים. בית הספר נסגר כעבור זמן קצר. ב- 1873 נוסד ברובע היהודי העני והצפוף בית-ספר לבנים ששמו "ז'ונימיאה" (נעורים). מקים בית הספר והמנהל הראשון היה ד"ר קרל ליפה, שהשתקע ביאסי ב- 1860. הוא היה רופא ואיש ציבור מגליציה, לימים ציוני פעיל וזקן הצירים בקונגרס הציוני הראשון ב- 1897.

בשנת 1894 נפתח בית-ספר לבנים "קולטורה" (תרבות), וב- 1898 הוסיפו מסלול לימודי מסחר של שלוש שנים. בראשית המאה ה- 20 נפתח גן ילדים. קמו גם בתי-ספר יסודיים לבנות "איחוד הנשים היהודיות" (Reuniunea Femeilor Evreice) ו"הכוכב" (Steaua), שנוסד ב- 1906. כעבור כמה שנים נוסף ל"הכוכב" גם מסלול מקצועי. ב- 1912 נפתחה ביאסי גימנסיה על שם התורם, התעשיין והבנקאי מוריץ ואכטל. במגמה למסחר בגימנסיה (שנפתחה ב- 1913) למדו בשנה הראשונה 181 תלמידים, כעבור שנתיים עלה מספרם ל- 232. גם תלמידים מחוץ ליאסי למדו בגימנסיה, וגם לא-יהודים אחדים. החינוך היהודי הסתייע בגורמים חיצוניים דוגמת יק"א, שהחלה את פעילותה ברומניה ב- 1899.

בשנת 1728 נוסד בעיר הקדש, שהוסב ב- 1772 לבית-חולים יהודי. אחרי ביטול הגילדה היהודית (1834) ייצגה הנהלת בית החולים את קהילת יאסי. בית-החולים נתמך מתרומות, ולעתים תוקצב על ידי השלטונות. בשנת 1900 הוכר כגוף משפטי. היתה גם מרפאה, שטיפלה ביהודים ובנוצרים. ב- 1915 יסדה חברת בעלי מלאכה בית חולים לילדים ע"ש ד"ר גלרטר.

ב- 1818 יסד הנדבן נוישץ (Neuschatz) בית יתומים בביתו, שהקנה מקצוע ושלח תלמידים מצטיינים אל וינה להמשך לימודיהם.

בסוף המאה ה- 19, בתקופה של משבר כלכלי, פתחה לשכת "בני ברית" ביאסי בית תמחוי. הקהילה פתחה מסעדה לילדי בית הספר, מכספי תרומות. בתי תמחוי נוספים נפתחו על ידי ועדי מצוקה.

קהילת יאסי התארגנה מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). חוק הדתות של 1929, שקבע כי היהדות היא דת היסטורית, ומוסדותיה הם גופים משפטיים) העניק לה מעמד רשמי. היהודים שיקמו את מוסדות הקהילה והקימו ארגוני סעד וחינוך חדשים. בתי ספר ממשלתיים פתחו שעריהם בפני תלמידים יהודים, ובמוסדות החינוך היהודיים למדו בעיקר בני השכבות העניות.

משנת 1860 פעלו ביאסי אגודות להפצת התרבות העברית. ב- 1866 נוסדה אגודת "דורשי שפת עבר". ב- 1872 יזם הקונסול היהודי האמריקאי בנימין פישוטו תכנית הגירה של יהודי רומניה לארצות הברית. בתגובה פרסם יצחק בן משה הרץ חיבור ששמו "משמני הארץ", והטיף להתיישבות בארץ ישראל. בהשפעתו ביטלו מאות משפחות ביאסי ובערים אחרות את תכניתן להגר לארצות הברית.

ב- 1880 הגיע אל יאסי אליעזר רוקח מצפת ויסד אגודה "ליישוב ארץ ישראל". הוא הוציא לאור שבועון ששמו "יזרעאל", שהוקדש לארץ ישראל והופץ גם מחוץ לרומניה. לשבועון של רוקח נודעה השפעה על צמיחת "חיבת ציון" גם בבולגריה. ב- 1882 התכנסה ביאסי אסיפה של אגודת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה, בהשתתפות סר לורנס אוליפנט, נוצרי בעל חזון ציוני, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 נוסדו עוד אגודות קדם ציוניות כאלה, וב- 1892 התארגנה התנועה מחדש, תחת דגל "חיבת ציון".

ב- 1895 עמד יחיאל ברקוביץ מיאסי בראש קבוצה קטנה שהתיישבה על אדמת הכפר סאחם אל ג'ולן ברמת הגולן, ולאחר כשלון ההתיישבות היה בין מייסדי המושבה יבנאל. באותה שנה הופיע ביאסי עתון ביידיש "יידישע פאסט", שתמך בעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1906 הוקמה ביאסי קתדרה תרבותית ציונית כדוגמת מוסדות "טוינבי הול" באנגליה (מ- 1884), בה הרצו אישים ידועים מרומניה ומחוצה לה, ביניהם שלום עליכם, שקרא מיצירותיו, והתקיימו קורסים ללימוד עברית ולתרבות עברית וכללית.

בנובמבר 1918 התקיים ביאסי כנס של כל הארגונים הציוניים במולדובה ובבסרביה (חבל ארץ שסופח לרומניה באפריל אותה שנה), במטרה לחדש הפעילות הציונית במולדובה. באותה עת היו עדיין חלקים של רומניה תחת כיבוש גרמני. התנועה הציונית התחזקה אחרי המלחמה, וב- 1920 התאחדו הגופים השונים להסתדרות ציונית. נוסדו אגודת ספורט "מכבי", אגודת סטודנטים "חשמונאה", ספרייה בעברית וביידיש. בתמיכת ההסתדרות הציונית חודשה פעילות ה"טוינבי הול", שהופסקה בימי המלחמה, ונהייתה למרכז התרבותי של העיר.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקם מרכז הנוער הציוני דתי "תורה ועבודה", ובהשפעתו קמו עוד סניפים רבים גם באזורים אחרים.

ביאסי (ובשני יישובים נוספים) נוסדו קיבוצי ההכשרה הראשונים ברומניה. לתוצרת החלב של חוות ההכשרה ביאסי היה ביקוש גם בקרב לא-יהודים. מאות חלוצים עלו לארץ ישראל מרומניה אחרי תקופת הכשרה בחווה. לכל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות היו סניפים ביאסי.

שלושה צעירים יהודים מיאסי יסדו ב- 1893 חוג סוציאליסטי ששמו "האור" (Lumina), שהשתלב במפלגה הרומנית הסוציאל-דמוקרטית, אבל הוצא משורותיה משום שתביעותיו לשוויון זכויות ליהודים קוממו נגדו את המפלגה. החוג הוציא כתבי עת ברומנית וביידיש ושלח עצומות לאינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, שהתייצב לצד המפלגה הרומנית.

לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד ביאסי סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (Uniunea Evreilor Pamanteni), ארגון פוליטי לא-ציוני ראשון ברומניה, שנאבק על זכויות אזרחיות ליהודים. בתקופת המלחמה (1914 – 1918), אחרי שכבשו הגרמנים את בוקרשט ויאסי נהייתה בירת רומניה, ייצג הסניף את כל יהודי רומניה.

ב- 1931 נוסדה מפלגה יהודית אשר לחמה על הזכויות הלאומיות של היהודים כגוף אתני. מ- 1932 עד 1940 המפלגה הוציאה שבועון ששמו "הבמה היהודית" (Tribuna Evreasca), עם תוספת בעברית וביידיש.

קבוצת אינטלקטואלים צעירים, ביניהם הצייר רובין, פעלה להפצת התרבות היידיש. "קורות העתים" היה עתון ביידיש (שכותרתו עברית) שיצא לאור מ- 1855 – ראשית העיתונות היהודית במולדובה. ב- 1859 הופיע ביטאון דו-לשוני ביידיש וברומנית. פרסומים אלה תמכו בהשכלה חילונית ושאפו לקרב את היהודים לחיים המודרניים. ביאסי הציג המחזאי הנודע אברהם גולדפאדן את מחזותיו הראשונים והניח בה יסוד לתיאטרון ביידיש "העץ הירוק". השחקנים הראשונים היו חובבים, ואחר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כבר הופיעו שם שחקנים מפורסמים.
בחוג האינטלקטואלים ביאסי השתתפו בנימין שוורצפלד ובניו, חוקרים בבלשנות עברית ובתולדות יהודי רומניה, ואברהם שטוירמן-רודיון, משורר ועתונאי, אשר התאבד בימי מלחמת העולם הראשונה במחאה על רדיפת היהודים.

ב- 1803 חיו ביאסי 2,420 משלמי מיסים יהודים. מספרם עלה בהתמדה במאה ה- 19. אחרי אמצע המאה היו 50 אחוזים מתושבי העיר יהודים.

ב- 1859 כבר חיו בעיר 31,015 יהודים, 47.1 אחוזים מהאוכלוסייה. ב- 1899 היה מספרם 39,441, 50.8 אחוזים מהאוכלוסייה.

ב- 1941, כשהצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, חיו ביאסי 45,000 יהודים, עד לטבח של 29 ביוני 1941. במאי 1942 נמנו בעיר 32,369 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) היו ביאסי 112 בתי כנסת, 17 מוסדות חינוך (חינוך מסורתי, גני ילדים, בתי ספר כלליים), בית חולים שבו טיפלו (וגם ניתחו) בחולים מיאסי ומהסביבה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (Antonescu), שהקים ממשלה עם מפלגת "משמר הברזל". רומניה הצטרפה למלחמה כבת ברית של גרמניה הנאצית.

יאסי הוכרזה "עיר תנועת הליגיונרים" (כינויים של אנשי משמר הברזל) והליגיונרים שלטו בה באין מפריע. הם אסרו יהודים ועינו אותם עד שהודו בעלילות שוא, והחרימו מהם סכומי כסף גדולים. אחרי רעידת אדמה בנובמבר 1941 הוציא ראש העיר צו הריסה לשני בתי כנסת עתיקים ויפים על יד מרכז הליגיונרים (שנקרא "הבית הירוק") בתואנה שהמבנים רעועים ומסוכנים. תלמידי הגימנסיה הלאומית ובראשם המנהל הרסו את בתי הכנסת וחיללו ספרי תורה ותשמישי קדושה. היהודים ניסו להתנגד. ברובע העגלונים היהודים נסוגו הליגיונרים מפני היהודים שהתארגנו. ביום הכיפורים הפרו הסוחרים היהודים את הפקודה לפתוח את החנויות. בהדרגה, בלחץ מעצרים ועינויים, נאלצו הסוחרים "למכור" את מפעליהם ו"לתרום" למוסד משמר הברזל, "העזרה הליגיונרית". הקהילה היהודית ניסתה להציל את האסירים באמצעות שוחד. בספטמבר 1940 השתלטו הליגיונרים על חוות החלוץ, שדדו שם רכוש רב ועצרו את החלוצים, שניסו להתנגד.

צו של משרד החינוך אסר על קבלת תלמידים יהודים לבתי ספר רומניים. הקהילה היהודית פתחה אפוא שני בתי ספר תיכוניים ובית ספר מסחרי.

בינואר 1941 מרדו הליגיונרים נגד אנטונסקו, המרד דוכא בתוך יומיים והם הורחקו מהממשלה, אבל גילויי האנטישמיות נמשכו. היהודים ניסו לשחד את ראש המשטרה, ללא הועיל. יהודים בעלי עמדה נעצרו כקומוניסטים ונשלחו אל מחנה ריכוז בדרום רומניה.

אחרי סיפוח בסרביה וצפון בוקובינה לברית המועצות (יוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), הפכה יאסי לעיר גבול והצבא הגרמני נכנס.

ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות (יוני 1941) גורשו כל היהודים מהעיירות והכפרים בסביבה, וקהילה יאסי נאלצה לקלוט 4,000 פליטים.

העתונות השתלחה ביהודים בהסתה פרועה והפיצה שמועות על יהודים אשר מתחמשים לקראת שיתוף פעולה עם האויב. האשימו את היהודים גם באחריות להפצצות הסובייטים.

ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה אל גרמניה בהתקפה על ברית המועצות. כעבור שבוע, ב- 29 ביוני, טבחו הצבא, המשטרה, הז'נדרמריה והחיילים הגרמנים ביהודי יאסי. ל"מבצע" קראו בשם הקוד "ניקוי השטח", צעד ראשון ב"תכנית הגדולה" לחיסול כל יהודי רומניה. יומיים לפני הטבח אנטונסקו עצמו פקד טלפונית על מפקד חיל המצב בעיר לפנות את כל האוכלוסייה היהודית כולל נשים וילדים. על סמך הוראותיו ביצעו אנשי הכוחות שכבר היו בעיר, עם תגבורת מבחוץ, מעשי שוד, רצח ועינויים. לפי אות מוסכם (יריות מבויימות) פלשו חיילים ואזרחים אל בתי יהודים עשירים ושדדו אותם, רצחו ביריות משפחות שלמות, גם את הילדים. המוני אזרחים רומנים מכל שכבות האוכלוסייה הלשינו וסייעו, שדדו והתעללו. פקידים ועובדי עירייה הצטיידו מראש בגרזנים ובאלות.

היהודים הובלו לחצר המשטרה. חלקם קיבלו מכתב שיחרור שנועד לרכז בתחבולה כמה שיותר יהודים במעצר. ואכן, יהודים רבים שעדיין שהו בבתיהם או במקומות מחבוא, התייצבו מרצונם במשטרה, שם נעצרו, הושפלו ועונו. אל חצר המשטרה הגיעו רבים להשתתף בפרעות.
ביום אחד בלבד נרצחו בתחנת המשטרה 5,000 יהודים. גוויות התגוללו ברחובות. בחצר נותרו 7,000 יהודים, הובילו אותם בשתי שיירות אל תחנת הרכבת, העמיסו על קרונות שנועדו להובלת חומרים כימיים ובקר, קרונות חסומים, צפופים, מצחינים ומחניקים. גוויות הועמסו לצד אנשים חיים. ברכבות המוות נמנעו מהכלואים אוכל ושתייה ושני שלישים נספו בנסיעה. היתר נכלאו במחנות ריכוז.

כ- 15,000 יהודים מיאסי נספו בקרונות, בעיר, ובמחנות.

ובכל זאת, יאסי לא "נוקתה" מיהודים. לגרמנים היה לוח זמנים משלהם ליישום "הפתרון הסופי" ולכן לא יכלו הרומנים לבצע את "התכנית הגדולה".

ביולי ובאוגוסט 1941 נמשכו הגזרות הקשות. נאסר על יהודים להתגורר ולשהות בשכונות מסויימות, הם היו חייבים לפנות דירותיהם בתוך שלושה ימים, ולמשך זמן קצר נאלצו לענוד טלאי צהוב. חוק עבודת הכפייה הכביד בעיקר על חסרי האמצעים, ואלפים שולחו לאזורים אחרים, לעבודה קשה שגבתה קורבנות. חלק נספו, חלק נשארו נכים לתמיד.

מנהיגות הקהילה נאלצה להתמודד עם המוני משפחות שכולות ומרוששות, ובנוסף מגורשים מיישובי הסביבה, שאולצו להשאיר את רכושם מאחור.

בתי הספר הוחרמו אבל הלימודים נמשכו במקומות ארעיים. בתי החולים היהודיים המשיכו לתפקד בתנאים הולכים וקשים למול צרכים הולכים וגדלים.

בשנת 1943 ציוה ראש העיר להרוס את בית העלמין העתיק (בן 400 שנים), כדי לייעד את הקרקע למגורים של נוצרים. לאחר מאמצים רבים קיבלה הקהילה רשות להעביר את המתים אל בית העלמין השני. תמורת שוחד רב הועברו גם מספר מצבות. התושבים הנוצרים חששו מרוחות המתים וסירבו לבנות בתים במקום.

במרץ 1944, כשהסתמן ניצחון בנות הברית, החלו לשוב יתומי טרנסניסטריה, וחלק נקלטו על ידי קהילת יאסי.

יאסי שעל הגבול היתה התחנה הרומנית הראשונה בדרכה של החזית הרוסית. כל מוסדות השלטון ומרבית האוכלוסייה הנוצרית נטשו את העיר. גם יהודים אמידים עברו לבירה, וחברי תנועות נוער שקיוו לעלות לישראל. בשנת 1944 יצאו כמה אניות מעפילים מנמל קונסטנצה לחוף הים השחור. ביאסי כמעט ולא נשארו תושבים לא-יהודים. היהודים סבלו ממחסור בשירותים חיוניים. ערב כניסתם הפציצו הרוסים את העיר, היו הרוגים רבים ופצועים שלא קיבלו טיפול ראוי. יום אחרי ההפצצה, ב- 21 באוגוסט, הקבילו היהודים בשמחה את פני הצבא הרוסי.

אחרי המלחמה השתכנו ביאסי פליטים רבים. רבים מיהודי יאסי עברו לבירה, בדרכם לישראל ולארצות אחרות. בשנת 1947 נמנו בעיר 38,000 יהודים.

ביוני 1948, שבע שנים אחרי פרעות ה- 29 ביוני 1941, נשפטו 50 מבין האחראים לטבח והורשעו בפשע. ארבעה נידונו למוות. שנה לפני כן שמה היהודיה לוצ'יה טאלר קץ לחייה בגלל שהרוצחים לא באו על עונשם, כך כתבה במכתב הפרידה.

הקומוניסטים היהודים התנגדו לכל ביטוי של לאומיות יהודית, ובתי הספר היהודיים נסגרו. אך הפעילות הציונית התחדשה בכל זאת. לכל המסגרות ותנועות הנוער הציוניות היה ייצוג ביאסי. גם ההכשרה בחוות החלוץ התחדשה.

המאבק נגד הציונות החריף עם התחזקות המפלגה הקומוניסטית, כשזו תפסה רשמית את השלטון. בשנת 1948 דרשו מהמוסדות הציוניים להתפרק מרצון. ב- 1949 כבר יצא צו סגירה לכל הארגונים, והפעילות הציונית חדלה.

מסוף שנות ה- 50 של המאה העשרים התחדשה עלייתם של יהודי רומניה לישראל, ורוב יהודי יאסי עלו גם הם.

בשנת 1983 חיו ביאסי 1,577 יהודים, 245 מהם נתמכו על ידי הקהילה. באותה תקופה פעלו שם חמישה בתי כנסת.

בתחילת המאה ה- 21 נמנו ביאסי 541 יהודים, 23 מהם ילדים מתחת לגיל 15, ו- 280 מהם מבוגרים מעל גיל 60.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דולפי דרימר

Dolphi Drimer (1934-2014), engineer, university professor, and an international chess master, born in Iasi, Romania. He graduated from the Polytechnic Institute in Bucharest in 1956 as a mechanical engineer, and in 1966 as an economist. In 1969, he earned a doctorate in physical metallurgy. He was a scientific researcher at the Center for Metallurgical Research of the Romanian Academy between 1956-1960, an engineer at the Electronica company between 1960-1968, then a design engineer at the Institutul de Proiectări Automatica from 1964 to 1968. He was appointed an associate professor, then a professor, and eventually Director of Department at the Polytechnic Institute. After 1990, he was the founder and rector of the Ecological University of Bucharest, the first private higher education institution in Romania. Drimer was a member of the US Society of Mechanical Engineers, of the US Society for Metals and of the Academy for Materials, and of other international professional associations. He is the co-author of 18 volumes, author of over 300 articles and communications, of 60 scientific research contracts, and of 8 inventions.

Drimer was an international chess master and a member of the Romanian national chess team and a member of the Romanian Olympic team and participated at four Chess Olympics during the 1960s.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בוקרשט
יאסי
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
יאסי Iasi
ברומנית Iasi, בפי יהודים יוס, יאס
עיר מחוז ברומניה, במזרח חבל מולדובה, על גבול רוסיה

יאסי היא עיר מרכזית בתולדות רומניה, ובמלחמת העולם הראשונה היתה בירה זמנית. יש בה מבנים עתיקים בעלי ערך אמנותי ומוסדות תרבות רבים.

העיר נמצאת על דרך מסחרית המובילה מפולין לבסרביה ולגאלאץ (Galati, נמל על הדנובה). לכן נמשכו אליה יהודים כבר במחצית השנייה של המאה ה- 15. בראשית המאה ה- 16 היתה ביאסי קהילה יהודית מאורגנת.

יעקב פסנטיר (1820 – 1902), היסטוריון ומוזיקאי שרשם את תולדות יהודי רומניה, בדק מצבות ישנות ביאסי ודיווח על שתי מצבות מהמאה ה- 15 וה- 16.

במאה ה- 17 יאסי נהייתה לבירת מולדובה, והקשרים המסחריים עם קושטא התחזקו, דבר שהעצים את הקהילה היהודית. אל הגרעין הוותיק הצטרפו פליטים מפרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט, 1648 – 1649) שהשתקעו ביאסי ובערים מתפתחות אחרות. פורעי חמלניצקי הזדמנו גם ליאסי עצמה פעמים אחדות, ופגעו ביהודים וברכושם. על פי ספר שו"ת מפולין פדו יהודי יאסי שבויים יהודים מידי טטרים שביקשו למכרם לעבדות.

השלטון היה מעוניין ביהודים שיפתחו את העיר. בשנת 1742 הנסיך קונסטנטין מברוקורדט (Mavrocordat) העניק ליהודים פולנים שהתיישבו ביאסי פטור ממסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 התיישבו ביאסי יהודים מגליציה ומבוקובינה, ב- 1782 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ובסוף המאה ה- 18 השתקעו גם סוחרים מברודי שהיו בקשרי מסחר עם יהודי יאסי.

אנטישמיות
בשנת 1771 יצא לאור ביאסי "סדרת הזהב" (Intocmirea Aurita), שנחשב לפרסום האנטישמי הראשון ברומניה. היה זה תרגום של ספר מהמאה ה- 12. חיבור אנטי יהודי נוסף, "ההתנגדות ליהודים" (Infruntarea Jidovilor), שסיפר על עלילת דם, התפרסם בשנת 1803. המחבר היה נזיר שהציג עצמו כרב יהודי מומר, וחיבורו עורר גל פרעות. ראש הכנסייה, בנימין קוסטאקה, נתן ליהודים מחסה בחצר הכנסייה והגן עליהם מפני הפורעים.

במאה ה- 19 היהודים המשיכו לסבול מפרעות ופורענויות. יוונים בנסיכויות רומניה הצטרפו אל אחיהם שמרדו בשלטון העות'מני, ובדרכם פרעו ביישובים יהודים. ביאסי נספו מאות יהודים, וגם שוחד שקיבל ראש המורדים לא סייע.

בתקופות של מגיפות גורשו היהודים מן העיר ושהו בגבעות הסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 החריפו הרדיפות, גם התערבות המעצמות לא הועילה.

ב- 1882 וב- 1884 התכנסו ביאסי שני קונגרסים כלכליים, שהיו במה להסתה אנטישמית. גם האוניברסיטה של יאסי שימשה במה כזו, בייחוד בתקופת הפרופסור לכלכלה א. צ. קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה. הסטודנטים הקימו אגודה אנטישמית וקיימו אסיפות. במאי 1896 הסלים המצב לפרעות קשות כל כך, שהשלטונות נאלצו לדכאן בעזרת צבא שהובא מחוץ לעיר. הפורעים בזזו בתים וחנויות והחריבו בתי כנסת. בחלק מהמקרים נתקלו בהתנגדות יהודית וסולקו מהרובע היהודי.

באותה תקופה קשה, לא התקבלו תלמידים יהודים לתיכון, התיאטרון דחה שחקנים יהודים, ורופאים יהודים לא עבדו בבית החולים. שופטי יאסי המשיכו לחייב עד יהודי ב"שבועה היהודית" המשפילה, על אף שנפסלה על ידי בית הדין לערעורים.

ב- 1900, על רקע גזרות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, התארגנה בקרב יהודי רומניה תנועת הגירה המונית, "הגירה ברגל", שצעדו ברגל אל נמלי היציאה ופניהם אל ארצות המערב, ובעיקר לארצות-הברית. אלפי יהודים מיאסי, פועלים, סוחרים ואינטלקטואלים הצטרפו לצועדים. גל העזיבה פגע בכלכלת העיר, וענף הרהיטים קרס לגמרי.

בין שתי מלחמות העולם גברה האנטישמיות בין כותלי האוניברסיטה של יאסי. יהודים רבים לא התקבלו ללימודים כלל, ומסטודנטים יהודים נמנעה כניסה. סטודנטים לרפואה לא הורשו לנתח גופות של נוצרים. סטודנטים רומנים יזמו והשתתפו בפרעות, בין היתר על עיתונים שעורכיהם היו יהודים.

ב- 1922 נוסד "איגוד הסטודנטים הנוצרים". פורעי הארגון נתקלו בהתנגדות שארגנו הסטודנטים היהודים, בשיתוף עם הקהילה היהודית. המהומות הטרידו את השלטונות, שביקשו להשיב את הסדר. ב- 1925 נרצח מפקד משטרת יאסי על ידי קורנליו זאליה קודריאנו (Corneliu Zelea Codreanu), לימים מקים המפלגה הלאומנית-אנטישמית "משמר הברזל". הוא זוכה מאשמה.

ב- 1923 נוסדה "הליגה להגנה לאומית נוצרית" בראשות קוזא, ואליה הצטרפו ארגונים אנטישמיים נוספים. קורנליו קודריאנו יסד ב- 1927 את "לגיון המלאך מיכאל", שהסב את שמו ב- 1930 ל"משמר הברזל". ב- 1935 נוסדה "המפלגה הנוצרית לאומנית", אליה הצטרפו מפלגותיהם של קוזא וגוגא (Goga), משורר ופוליטיקאי אנטישמי. המפלגה עלתה לשלטון בסוף 1937 לששה שבועות. רדיפת היהודים החמירה. "החוק לבדיקת האזרחות" סחט כספים רבים מיהודים שניסו לקנות את אזרחותם בשוחד.

עיסוקים ופרנסות
במאה ה- 18 עסקו היהודים במסחר ובמלאכה. הם חלשו על הסחר בתבואה, בדבש, בבהמות, בצמר ובגבינה. נזיר רוסי שביקר ביאסי ב- 1701 כתב על הסוחרים היהודים ועל חכירת בארות הזפת מאוצר המדינה על ידי יהודים.

על פי חוזה מ- 1805 רכש יהודי את עורות הבהמות שנשחטו ביאסי מקבלני אספקת בשר. באמצע המאה ה- 19 היה מרכז העיר מאוכלס בסוחרים יהודים. האצולה נהתה אחר מותרות, שנסחרו במטבע זר, וכך נוצרה שכבת חלפנים, רובם יהודים. הם החליפו את היוונים והטורקים בענף.

הבנקאים הראשונים ברומניה היו יהודים, ביניהם מיכאל דניאל מיאסי, שזכה ב- 1893 בעיטור "כתר רומניה".

גם רוב המלאכה היתה בידי יהודים. ב- 1736 קיבל צורף הכסף, היהודי דוד, פטור ממסים מאת מעסיקו נסיך מולדובה. הצורף מנדל גולדשמיט עבד עבור השליטים, האצולה וראש הכנסייה. בסוף המאה ה- 18, כשנפוץ השימוש במרכבות, כבר היתה ביאסי סדנה למרכבות בבעלות יהודית.

היהודים התארגנו באגודות מקצועיות. נשתמר פנקס החייטים מסוף המאה ה- 18, ובו תקנון הכללים, הזכויות והחובות של החברים. ב- 1797 נוסד איגוד הכובענים ועושי מצנפות הכמרים. ב- 1809 קם איגוד הסנדלרים. מי שלא היה חבר איגוד לא הורשה לעסוק במקצוע. על פי נתונים מ- 1845 עסקו היהודים ב- 55 ענפי מלאכה ושלטו במסחר במוצרי ייבוא.

באמצע המאה ה- 19 השתלבו היהודים בתהליכי המודרניזציה. גגנים יהודים החליפו רעפים בברזל - חידוש בלעדי. הוקם מרכז יהודי מסחרי למוצרי ברזל. בתי מסחר התרחבו ופתחו גם בתי מלאכה ממוכנים.

ב- 1908 היו היהודים 77 אחוזים מכלל בעלי המלאכה בעיר. בעשרים ענפים היתה להם שליטה בלעדית. לא אחת ניסו להצר צעדיהם, אך ללא הצלחה. ב- 1884 התקיימה תערוכה של התנועה הקואופרטיבית, שהציגה רק מוצרים של בעלי מלאכה נוצרים. היהודים החרימו את התערוכה, והיא נסגרה בגרעון גדול. שליטתם של היהודים בכלכלה התבטאה גם בשיעור המסים ששילמו.

מסוף המאה ה- 19 היה הסחר בעורות שפנים תחומם הבלעדי של היהודים.

עיסוקים נוספים: חוכרי קרקעות, רוקחים, עורכי דין, מוכרי ספרים ומורים. היהודים פתחו חנויות ספרים, ולעתים על ידן מכונת דפוס, כריכייה וחנות למכשירי כתיבה. בראשית המאה העשרים היו ביאסי 28 בתי דפוס בבעלות יהודית. בבית דפוס אחד נדפסו ספרי הקודש העבריים הראשונים ברגאט, רומאנים ביידיש, ומחקרים ברומנית של אוניברסיטת יאסי.

בין שתי מלחמות העולם מילאו היהודים תפקיד חשוב בפיתוח כלכלת העיר יאסי. קמו הרבה מפעלי טקסטיל, מזון, מתכת, עץ ועוד. בסתיו 1921 זכה מפעל Progresul (קידמה) ביאסי, שהיה בבעלות יהודית, בפרס תעשיינים במסגרת תערוכה בבוקרשט. מפעלים נוספים שגשגו, ביניהם מפעל הכותנה "אריג" (נוסד 1910). פ. שרגא היה משנה לנשיא המחלקה התעשייתית בלשכת המסחר והתעשייה.

מוסדות הקהילה, רבנים ומנהיגים
המוסדות היהודים הראשונים, החכם באשי (מנהיג דתי) והגילדה היהודית, הוקמו ביאסי בראשית המאה ה- 18. ב- 1719 מינה הסולטן את בצלאל כהן לחכם באשי של נסיכויות ואלאכיה ומולדובה, וקבע את מושבו ביאסי. המשרה עברה בירושה. במקביל התארגנה הגילדה היהודית, מוסד חילוני שהופקד על תשלום המס הקיבוצי. לכל מיעוט לאומי באימפריה העות'מנית היתה גילדה שייצגה אותו. הגילדה המרכזית ישבה ביאסי ופיקחה על כל הגילדות היהודיות במולדובה. שני המוסדות בוטלו בשנת 1834.

ב- 1660 השתקע ביאסי הרב נטע הנובר, מניצולי פרעות ת"ח ות"ט, מחבר הספר "יוון מצולה". רבנים וחסידים נוספים ביאסי: הרב יוסף לנדאו, בעל "ברכת יוסף", הרב יוסקה הורוביץ, חלוץ החסידות במולדובה, ד"ר נימרובר, ציוני ומלומד, שהיה הרב הראשי של רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה; הרב אברהם יהושע השל מאפטה הגיע לעיר ב- 1809 והקים חצר חסידים קטנה, כנראה הראשונה ברומניה כולה. הוא עזב את יאסי בשנת 1813, והחצר התפרקה. יריבו, הרב יצחק משה, תלמידו של מייסד זרם חב"ד שניאור זלמן, הביא ליאסי את תורת רבו.

במאה ה- 19 היתה יאסי מרכז של יצירה יהודית, וחכמי הלכה וגדולי חסידות רבים ישבו בה.

בית הכנסת הראשון ביאסי הוקם במאה ה- 17 ברובע היהודי טארגול קוקולוי (Targul Cucului). מבנה האבן של בית הכנסת שופץ בשנת 1762 כדוגמת בתי כנסת בפולין. לכל אגודת בעלי מלאכה היה בית כנסת, ולפעמים יותר מאחד.

ילדי הקהילה התחנכו ב"חדרים", וילדי האמידים למדו אצל מורים פרטיים מחוץ לארץ.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נפתחו ביאסי גם בתי ספר מודרניים, במתכונת בתי הספר הרומנים ובתוספת לימודי עברית. המשכיל בנימין שוורצפלד יסד וניהל ב- 1852 את בית הספר המודרני הראשון, למורת רוחם הקשה של הרבנים. בית הספר נסגר כעבור זמן קצר. ב- 1873 נוסד ברובע היהודי העני והצפוף בית-ספר לבנים ששמו "ז'ונימיאה" (נעורים). מקים בית הספר והמנהל הראשון היה ד"ר קרל ליפה, שהשתקע ביאסי ב- 1860. הוא היה רופא ואיש ציבור מגליציה, לימים ציוני פעיל וזקן הצירים בקונגרס הציוני הראשון ב- 1897.

בשנת 1894 נפתח בית-ספר לבנים "קולטורה" (תרבות), וב- 1898 הוסיפו מסלול לימודי מסחר של שלוש שנים. בראשית המאה ה- 20 נפתח גן ילדים. קמו גם בתי-ספר יסודיים לבנות "איחוד הנשים היהודיות" (Reuniunea Femeilor Evreice) ו"הכוכב" (Steaua), שנוסד ב- 1906. כעבור כמה שנים נוסף ל"הכוכב" גם מסלול מקצועי. ב- 1912 נפתחה ביאסי גימנסיה על שם התורם, התעשיין והבנקאי מוריץ ואכטל. במגמה למסחר בגימנסיה (שנפתחה ב- 1913) למדו בשנה הראשונה 181 תלמידים, כעבור שנתיים עלה מספרם ל- 232. גם תלמידים מחוץ ליאסי למדו בגימנסיה, וגם לא-יהודים אחדים. החינוך היהודי הסתייע בגורמים חיצוניים דוגמת יק"א, שהחלה את פעילותה ברומניה ב- 1899.

בשנת 1728 נוסד בעיר הקדש, שהוסב ב- 1772 לבית-חולים יהודי. אחרי ביטול הגילדה היהודית (1834) ייצגה הנהלת בית החולים את קהילת יאסי. בית-החולים נתמך מתרומות, ולעתים תוקצב על ידי השלטונות. בשנת 1900 הוכר כגוף משפטי. היתה גם מרפאה, שטיפלה ביהודים ובנוצרים. ב- 1915 יסדה חברת בעלי מלאכה בית חולים לילדים ע"ש ד"ר גלרטר.

ב- 1818 יסד הנדבן נוישץ (Neuschatz) בית יתומים בביתו, שהקנה מקצוע ושלח תלמידים מצטיינים אל וינה להמשך לימודיהם.

בסוף המאה ה- 19, בתקופה של משבר כלכלי, פתחה לשכת "בני ברית" ביאסי בית תמחוי. הקהילה פתחה מסעדה לילדי בית הספר, מכספי תרומות. בתי תמחוי נוספים נפתחו על ידי ועדי מצוקה.

קהילת יאסי התארגנה מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). חוק הדתות של 1929, שקבע כי היהדות היא דת היסטורית, ומוסדותיה הם גופים משפטיים) העניק לה מעמד רשמי. היהודים שיקמו את מוסדות הקהילה והקימו ארגוני סעד וחינוך חדשים. בתי ספר ממשלתיים פתחו שעריהם בפני תלמידים יהודים, ובמוסדות החינוך היהודיים למדו בעיקר בני השכבות העניות.

משנת 1860 פעלו ביאסי אגודות להפצת התרבות העברית. ב- 1866 נוסדה אגודת "דורשי שפת עבר". ב- 1872 יזם הקונסול היהודי האמריקאי בנימין פישוטו תכנית הגירה של יהודי רומניה לארצות הברית. בתגובה פרסם יצחק בן משה הרץ חיבור ששמו "משמני הארץ", והטיף להתיישבות בארץ ישראל. בהשפעתו ביטלו מאות משפחות ביאסי ובערים אחרות את תכניתן להגר לארצות הברית.

ב- 1880 הגיע אל יאסי אליעזר רוקח מצפת ויסד אגודה "ליישוב ארץ ישראל". הוא הוציא לאור שבועון ששמו "יזרעאל", שהוקדש לארץ ישראל והופץ גם מחוץ לרומניה. לשבועון של רוקח נודעה השפעה על צמיחת "חיבת ציון" גם בבולגריה. ב- 1882 התכנסה ביאסי אסיפה של אגודת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה, בהשתתפות סר לורנס אוליפנט, נוצרי בעל חזון ציוני, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 נוסדו עוד אגודות קדם ציוניות כאלה, וב- 1892 התארגנה התנועה מחדש, תחת דגל "חיבת ציון".

ב- 1895 עמד יחיאל ברקוביץ מיאסי בראש קבוצה קטנה שהתיישבה על אדמת הכפר סאחם אל ג'ולן ברמת הגולן, ולאחר כשלון ההתיישבות היה בין מייסדי המושבה יבנאל. באותה שנה הופיע ביאסי עתון ביידיש "יידישע פאסט", שתמך בעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1906 הוקמה ביאסי קתדרה תרבותית ציונית כדוגמת מוסדות "טוינבי הול" באנגליה (מ- 1884), בה הרצו אישים ידועים מרומניה ומחוצה לה, ביניהם שלום עליכם, שקרא מיצירותיו, והתקיימו קורסים ללימוד עברית ולתרבות עברית וכללית.

בנובמבר 1918 התקיים ביאסי כנס של כל הארגונים הציוניים במולדובה ובבסרביה (חבל ארץ שסופח לרומניה באפריל אותה שנה), במטרה לחדש הפעילות הציונית במולדובה. באותה עת היו עדיין חלקים של רומניה תחת כיבוש גרמני. התנועה הציונית התחזקה אחרי המלחמה, וב- 1920 התאחדו הגופים השונים להסתדרות ציונית. נוסדו אגודת ספורט "מכבי", אגודת סטודנטים "חשמונאה", ספרייה בעברית וביידיש. בתמיכת ההסתדרות הציונית חודשה פעילות ה"טוינבי הול", שהופסקה בימי המלחמה, ונהייתה למרכז התרבותי של העיר.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקם מרכז הנוער הציוני דתי "תורה ועבודה", ובהשפעתו קמו עוד סניפים רבים גם באזורים אחרים.

ביאסי (ובשני יישובים נוספים) נוסדו קיבוצי ההכשרה הראשונים ברומניה. לתוצרת החלב של חוות ההכשרה ביאסי היה ביקוש גם בקרב לא-יהודים. מאות חלוצים עלו לארץ ישראל מרומניה אחרי תקופת הכשרה בחווה. לכל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות היו סניפים ביאסי.

שלושה צעירים יהודים מיאסי יסדו ב- 1893 חוג סוציאליסטי ששמו "האור" (Lumina), שהשתלב במפלגה הרומנית הסוציאל-דמוקרטית, אבל הוצא משורותיה משום שתביעותיו לשוויון זכויות ליהודים קוממו נגדו את המפלגה. החוג הוציא כתבי עת ברומנית וביידיש ושלח עצומות לאינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, שהתייצב לצד המפלגה הרומנית.

לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד ביאסי סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (Uniunea Evreilor Pamanteni), ארגון פוליטי לא-ציוני ראשון ברומניה, שנאבק על זכויות אזרחיות ליהודים. בתקופת המלחמה (1914 – 1918), אחרי שכבשו הגרמנים את בוקרשט ויאסי נהייתה בירת רומניה, ייצג הסניף את כל יהודי רומניה.

ב- 1931 נוסדה מפלגה יהודית אשר לחמה על הזכויות הלאומיות של היהודים כגוף אתני. מ- 1932 עד 1940 המפלגה הוציאה שבועון ששמו "הבמה היהודית" (Tribuna Evreasca), עם תוספת בעברית וביידיש.

קבוצת אינטלקטואלים צעירים, ביניהם הצייר רובין, פעלה להפצת התרבות היידיש. "קורות העתים" היה עתון ביידיש (שכותרתו עברית) שיצא לאור מ- 1855 – ראשית העיתונות היהודית במולדובה. ב- 1859 הופיע ביטאון דו-לשוני ביידיש וברומנית. פרסומים אלה תמכו בהשכלה חילונית ושאפו לקרב את היהודים לחיים המודרניים. ביאסי הציג המחזאי הנודע אברהם גולדפאדן את מחזותיו הראשונים והניח בה יסוד לתיאטרון ביידיש "העץ הירוק". השחקנים הראשונים היו חובבים, ואחר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כבר הופיעו שם שחקנים מפורסמים.
בחוג האינטלקטואלים ביאסי השתתפו בנימין שוורצפלד ובניו, חוקרים בבלשנות עברית ובתולדות יהודי רומניה, ואברהם שטוירמן-רודיון, משורר ועתונאי, אשר התאבד בימי מלחמת העולם הראשונה במחאה על רדיפת היהודים.

ב- 1803 חיו ביאסי 2,420 משלמי מיסים יהודים. מספרם עלה בהתמדה במאה ה- 19. אחרי אמצע המאה היו 50 אחוזים מתושבי העיר יהודים.

ב- 1859 כבר חיו בעיר 31,015 יהודים, 47.1 אחוזים מהאוכלוסייה. ב- 1899 היה מספרם 39,441, 50.8 אחוזים מהאוכלוסייה.

ב- 1941, כשהצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, חיו ביאסי 45,000 יהודים, עד לטבח של 29 ביוני 1941. במאי 1942 נמנו בעיר 32,369 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) היו ביאסי 112 בתי כנסת, 17 מוסדות חינוך (חינוך מסורתי, גני ילדים, בתי ספר כלליים), בית חולים שבו טיפלו (וגם ניתחו) בחולים מיאסי ומהסביבה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (Antonescu), שהקים ממשלה עם מפלגת "משמר הברזל". רומניה הצטרפה למלחמה כבת ברית של גרמניה הנאצית.

יאסי הוכרזה "עיר תנועת הליגיונרים" (כינויים של אנשי משמר הברזל) והליגיונרים שלטו בה באין מפריע. הם אסרו יהודים ועינו אותם עד שהודו בעלילות שוא, והחרימו מהם סכומי כסף גדולים. אחרי רעידת אדמה בנובמבר 1941 הוציא ראש העיר צו הריסה לשני בתי כנסת עתיקים ויפים על יד מרכז הליגיונרים (שנקרא "הבית הירוק") בתואנה שהמבנים רעועים ומסוכנים. תלמידי הגימנסיה הלאומית ובראשם המנהל הרסו את בתי הכנסת וחיללו ספרי תורה ותשמישי קדושה. היהודים ניסו להתנגד. ברובע העגלונים היהודים נסוגו הליגיונרים מפני היהודים שהתארגנו. ביום הכיפורים הפרו הסוחרים היהודים את הפקודה לפתוח את החנויות. בהדרגה, בלחץ מעצרים ועינויים, נאלצו הסוחרים "למכור" את מפעליהם ו"לתרום" למוסד משמר הברזל, "העזרה הליגיונרית". הקהילה היהודית ניסתה להציל את האסירים באמצעות שוחד. בספטמבר 1940 השתלטו הליגיונרים על חוות החלוץ, שדדו שם רכוש רב ועצרו את החלוצים, שניסו להתנגד.

צו של משרד החינוך אסר על קבלת תלמידים יהודים לבתי ספר רומניים. הקהילה היהודית פתחה אפוא שני בתי ספר תיכוניים ובית ספר מסחרי.

בינואר 1941 מרדו הליגיונרים נגד אנטונסקו, המרד דוכא בתוך יומיים והם הורחקו מהממשלה, אבל גילויי האנטישמיות נמשכו. היהודים ניסו לשחד את ראש המשטרה, ללא הועיל. יהודים בעלי עמדה נעצרו כקומוניסטים ונשלחו אל מחנה ריכוז בדרום רומניה.

אחרי סיפוח בסרביה וצפון בוקובינה לברית המועצות (יוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), הפכה יאסי לעיר גבול והצבא הגרמני נכנס.

ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות (יוני 1941) גורשו כל היהודים מהעיירות והכפרים בסביבה, וקהילה יאסי נאלצה לקלוט 4,000 פליטים.

העתונות השתלחה ביהודים בהסתה פרועה והפיצה שמועות על יהודים אשר מתחמשים לקראת שיתוף פעולה עם האויב. האשימו את היהודים גם באחריות להפצצות הסובייטים.

ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה אל גרמניה בהתקפה על ברית המועצות. כעבור שבוע, ב- 29 ביוני, טבחו הצבא, המשטרה, הז'נדרמריה והחיילים הגרמנים ביהודי יאסי. ל"מבצע" קראו בשם הקוד "ניקוי השטח", צעד ראשון ב"תכנית הגדולה" לחיסול כל יהודי רומניה. יומיים לפני הטבח אנטונסקו עצמו פקד טלפונית על מפקד חיל המצב בעיר לפנות את כל האוכלוסייה היהודית כולל נשים וילדים. על סמך הוראותיו ביצעו אנשי הכוחות שכבר היו בעיר, עם תגבורת מבחוץ, מעשי שוד, רצח ועינויים. לפי אות מוסכם (יריות מבויימות) פלשו חיילים ואזרחים אל בתי יהודים עשירים ושדדו אותם, רצחו ביריות משפחות שלמות, גם את הילדים. המוני אזרחים רומנים מכל שכבות האוכלוסייה הלשינו וסייעו, שדדו והתעללו. פקידים ועובדי עירייה הצטיידו מראש בגרזנים ובאלות.

היהודים הובלו לחצר המשטרה. חלקם קיבלו מכתב שיחרור שנועד לרכז בתחבולה כמה שיותר יהודים במעצר. ואכן, יהודים רבים שעדיין שהו בבתיהם או במקומות מחבוא, התייצבו מרצונם במשטרה, שם נעצרו, הושפלו ועונו. אל חצר המשטרה הגיעו רבים להשתתף בפרעות.
ביום אחד בלבד נרצחו בתחנת המשטרה 5,000 יהודים. גוויות התגוללו ברחובות. בחצר נותרו 7,000 יהודים, הובילו אותם בשתי שיירות אל תחנת הרכבת, העמיסו על קרונות שנועדו להובלת חומרים כימיים ובקר, קרונות חסומים, צפופים, מצחינים ומחניקים. גוויות הועמסו לצד אנשים חיים. ברכבות המוות נמנעו מהכלואים אוכל ושתייה ושני שלישים נספו בנסיעה. היתר נכלאו במחנות ריכוז.

כ- 15,000 יהודים מיאסי נספו בקרונות, בעיר, ובמחנות.

ובכל זאת, יאסי לא "נוקתה" מיהודים. לגרמנים היה לוח זמנים משלהם ליישום "הפתרון הסופי" ולכן לא יכלו הרומנים לבצע את "התכנית הגדולה".

ביולי ובאוגוסט 1941 נמשכו הגזרות הקשות. נאסר על יהודים להתגורר ולשהות בשכונות מסויימות, הם היו חייבים לפנות דירותיהם בתוך שלושה ימים, ולמשך זמן קצר נאלצו לענוד טלאי צהוב. חוק עבודת הכפייה הכביד בעיקר על חסרי האמצעים, ואלפים שולחו לאזורים אחרים, לעבודה קשה שגבתה קורבנות. חלק נספו, חלק נשארו נכים לתמיד.

מנהיגות הקהילה נאלצה להתמודד עם המוני משפחות שכולות ומרוששות, ובנוסף מגורשים מיישובי הסביבה, שאולצו להשאיר את רכושם מאחור.

בתי הספר הוחרמו אבל הלימודים נמשכו במקומות ארעיים. בתי החולים היהודיים המשיכו לתפקד בתנאים הולכים וקשים למול צרכים הולכים וגדלים.

בשנת 1943 ציוה ראש העיר להרוס את בית העלמין העתיק (בן 400 שנים), כדי לייעד את הקרקע למגורים של נוצרים. לאחר מאמצים רבים קיבלה הקהילה רשות להעביר את המתים אל בית העלמין השני. תמורת שוחד רב הועברו גם מספר מצבות. התושבים הנוצרים חששו מרוחות המתים וסירבו לבנות בתים במקום.

במרץ 1944, כשהסתמן ניצחון בנות הברית, החלו לשוב יתומי טרנסניסטריה, וחלק נקלטו על ידי קהילת יאסי.

יאסי שעל הגבול היתה התחנה הרומנית הראשונה בדרכה של החזית הרוסית. כל מוסדות השלטון ומרבית האוכלוסייה הנוצרית נטשו את העיר. גם יהודים אמידים עברו לבירה, וחברי תנועות נוער שקיוו לעלות לישראל. בשנת 1944 יצאו כמה אניות מעפילים מנמל קונסטנצה לחוף הים השחור. ביאסי כמעט ולא נשארו תושבים לא-יהודים. היהודים סבלו ממחסור בשירותים חיוניים. ערב כניסתם הפציצו הרוסים את העיר, היו הרוגים רבים ופצועים שלא קיבלו טיפול ראוי. יום אחרי ההפצצה, ב- 21 באוגוסט, הקבילו היהודים בשמחה את פני הצבא הרוסי.

אחרי המלחמה השתכנו ביאסי פליטים רבים. רבים מיהודי יאסי עברו לבירה, בדרכם לישראל ולארצות אחרות. בשנת 1947 נמנו בעיר 38,000 יהודים.

ביוני 1948, שבע שנים אחרי פרעות ה- 29 ביוני 1941, נשפטו 50 מבין האחראים לטבח והורשעו בפשע. ארבעה נידונו למוות. שנה לפני כן שמה היהודיה לוצ'יה טאלר קץ לחייה בגלל שהרוצחים לא באו על עונשם, כך כתבה במכתב הפרידה.

הקומוניסטים היהודים התנגדו לכל ביטוי של לאומיות יהודית, ובתי הספר היהודיים נסגרו. אך הפעילות הציונית התחדשה בכל זאת. לכל המסגרות ותנועות הנוער הציוניות היה ייצוג ביאסי. גם ההכשרה בחוות החלוץ התחדשה.

המאבק נגד הציונות החריף עם התחזקות המפלגה הקומוניסטית, כשזו תפסה רשמית את השלטון. בשנת 1948 דרשו מהמוסדות הציוניים להתפרק מרצון. ב- 1949 כבר יצא צו סגירה לכל הארגונים, והפעילות הציונית חדלה.

מסוף שנות ה- 50 של המאה העשרים התחדשה עלייתם של יהודי רומניה לישראל, ורוב יהודי יאסי עלו גם הם.

בשנת 1983 חיו ביאסי 1,577 יהודים, 245 מהם נתמכו על ידי הקהילה. באותה תקופה פעלו שם חמישה בתי כנסת.

בתחילת המאה ה- 21 נמנו ביאסי 541 יהודים, 23 מהם ילדים מתחת לגיל 15, ו- 280 מהם מבוגרים מעל גיל 60.