חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

חיים הויכמן

Haim Hoihman (1908-1988), journalist and writer, born in Vertiujeni, a village close to Soroca, Moldova (then part of Bessarabia in the Russian Empire, the region was incorporated into Romania after 1918). He received traditional Jewish education at the local heder, then attended the Tarbut Hebrew school in Balti, and graduated from the Pedagogical Institute of Chisinau (Kishinev). He started his journalistic career at Yiddish-language newspapers and periodicals in Chisinau: Unzer Zeit ("Our Time"), Folksblat ("People's Newspaper"), and Yidish Zeitung ("Jewish Newspaper"). During the 1930s he published stories in Hebrew in several periodicals, including Shurot and Udim of Balti, Min Ha-Tsad of Chisinau and Nativ of Bucharest. During World War 2 he was drafted into a Soviet labor brigade.  After WW2 he lived in the Soviet Union and was permitted to immigrate to Israel in 1973. He continued his publishing activities at a number of Yiddish periodical, among them Yidish Velt ("The Jewish World") and Naye Yidish Zeitung ("The New Jewish Newspaper"), Bessaraber idn ("Bessarabian Jews"), and Jerusholeimer Almanach ("Jerusalem Almanac"). He also contributed to Hebrew periodicals and published several collections of short stories. His book Shkiat Merchakim was awarded the 1981 Fichman Prize for literarture. He died in Tel Aviv.

תאריך לידה:
1908
תאריך פטירה:
1988
מספר פריט:
20792274
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

סורוקה Soroca

סורוקי

עיר ברפובליקה של מולדובה, בין שתי מלחמות העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


קהילה מאורגנת הייתה במקום בראשית המאה ה- 19, ומנתה כ-160 משפחות, ר' דוד שלמה אייבשיץ כיהן כרב הקהילה.

עם ההגירה לבסאראביה והגירושים מאזורי הספר הגיע הישוב היהודי בעיר לכ-8,800 נפש בסוף המאה (%57 מכלל האוכלוסיה).

עם מורי בית-הספר הממשלתי (שנת 1863) נמנו אז הסופרים נח רוזנבלום וקדיש-יצחק אברמוביץ-גינזבורג, בעל שיטה חדשה בחינוך לאומי- חילוני.

רבים מיהודי סורוקה עבדו בחקלאות, בפרט בגידול טבק ופרי; יק"א הקימה חוות הכשרה חקלאית בסביבה ב-1900.

עם הרעת המצב הכלכלי היגרו רבים לארצות-הברית.

תיאור ההווי במקום מוצאים בסיפור של שלמה הללס "הר הכרמים" (1930).

בין שתי מלחמות-העולם, תחת השלטון הרומני, פעלו בעיר בתי-םפר יסודיים ותיכוניים בעברית, בית-חולים (מ-1885) ומושב זקנים.


הקהילה נהרסה בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כניסת הגרמנים והרומנים לבסאראביה ביולי 1941.


היישוב היהודי נתחדש בתום המלחמה. בית-הכנסת היחיד בעיר נסגר בפקודת השלטונות ב- 1961, וכעבור חמש שנים נאסרה אפיית מצות במקום.

בסוף שנות ה-60 התגוררו בסורוקה כאלף יהודים.

באלץ Balti

(ברוסית Beltsy)

עיר ברפובליקת מולדובה, עד 1944 בחבל בסאראביה, רומניה.

בשנת 1779 הוזמנו יהודים להתיישב במקום כדי לסייע בהפיכתו לעיר, וב-1864 מנו יותר מ- 3,000; בהשפעת "תקנות מאי" המחמירות ב-1882 גדלה האוכלוסיה היהודית בבאלץ ל-10,350 לערך (%56 מכלל האוכלוסיה), אבל רבים לא השתקעו בעיר לצמיתות; היו ביניהם שהיגרו לארצות-חוץ, לרבות ארץ-ישראל. בשנות ה-30 מנתה הקהילה כ-14,500 נפש (כמחצית מתושבי העיר), רובם במסחר ובמלאכה, חלקם בחקלאות בסביבה. רשת החינוך היהודי כללה גן- ילדים, שלושה בית-ספר יסודיים ושני תיכוניים, לבנים ולבנות. כמוכן פעלו במקום בית- חולים יהודי ומושב-זקנים.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, ביוני 1941, נהרסו חלקים גדולים של העיר בהפצצות והגרמנים, והיהודים נמלטו לכפרים הסמוכים. ב-7 ביולי תקפו איכרי הכפר ולאד את הפליטים היהודים ורצחו אותם. למחרת נתקלו 50 יהודים בקבוצת חיילים רומניים, ונרצחו בביצות על אם הדרך.

הגרמנים נכנסו לבאלץ ב-9 ביולי, ריכזו את היהודים החוזרים במחנה, והוציאו להורג "בני ערובה" באמתלות שונות. באחד הימים דרשו מראשי הגיטו רשימה של 20 "קומוניסטים יהודים" וכשלא נענו הוציאו להורג את כל חברי הוועד ועוד 44 יהודים.

ב-11 ביולי העבירו חיילים רומנים את שארית היהודים למחנה-מעצר במרחק 12 ק"מ מהעיר, ורבים מתו שם מרעב ובמחלות; הנותרים גורשו לטראנסניסטריה. בבאלץ עצמה נמחק כל זכר ליישוב היהודי; אפילו המציבות נעקרו מבית-העלמין המקומי.

בתום המלחמה, עם כניסת הסובייטים, שבו גם היהודים לבאלץ. בית-הכנסת היחיד בעיר נסגר בפקודת השלטונות ב-1959; ילדי יהודים הורחקו מבתי- הספר הכללים ו"מניינים" בבתים פרטיים היו נתונים להתנכלות של המיליציה (1962).

בשנת 1963 היו בבאלץ 30,000 תושבים. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,000. בעיר ניכרה הנוכחות היהודית ויידיש הייתה שכיחה במקומות ציבוריים.

מידע על בית הקברות המקומי בקובץ מצורף.

קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
חיים הויכמן

Haim Hoihman (1908-1988), journalist and writer, born in Vertiujeni, a village close to Soroca, Moldova (then part of Bessarabia in the Russian Empire, the region was incorporated into Romania after 1918). He received traditional Jewish education at the local heder, then attended the Tarbut Hebrew school in Balti, and graduated from the Pedagogical Institute of Chisinau (Kishinev). He started his journalistic career at Yiddish-language newspapers and periodicals in Chisinau: Unzer Zeit ("Our Time"), Folksblat ("People's Newspaper"), and Yidish Zeitung ("Jewish Newspaper"). During the 1930s he published stories in Hebrew in several periodicals, including Shurot and Udim of Balti, Min Ha-Tsad of Chisinau and Nativ of Bucharest. During World War 2 he was drafted into a Soviet labor brigade.  After WW2 he lived in the Soviet Union and was permitted to immigrate to Israel in 1973. He continued his publishing activities at a number of Yiddish periodical, among them Yidish Velt ("The Jewish World") and Naye Yidish Zeitung ("The New Jewish Newspaper"), Bessaraber idn ("Bessarabian Jews"), and Jerusholeimer Almanach ("Jerusalem Almanac"). He also contributed to Hebrew periodicals and published several collections of short stories. His book Shkiat Merchakim was awarded the 1981 Fichman Prize for literarture. He died in Tel Aviv.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קישינב
באלץ
סורוקה
קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
באלץ Balti

(ברוסית Beltsy)

עיר ברפובליקת מולדובה, עד 1944 בחבל בסאראביה, רומניה.

בשנת 1779 הוזמנו יהודים להתיישב במקום כדי לסייע בהפיכתו לעיר, וב-1864 מנו יותר מ- 3,000; בהשפעת "תקנות מאי" המחמירות ב-1882 גדלה האוכלוסיה היהודית בבאלץ ל-10,350 לערך (%56 מכלל האוכלוסיה), אבל רבים לא השתקעו בעיר לצמיתות; היו ביניהם שהיגרו לארצות-חוץ, לרבות ארץ-ישראל. בשנות ה-30 מנתה הקהילה כ-14,500 נפש (כמחצית מתושבי העיר), רובם במסחר ובמלאכה, חלקם בחקלאות בסביבה. רשת החינוך היהודי כללה גן- ילדים, שלושה בית-ספר יסודיים ושני תיכוניים, לבנים ולבנות. כמוכן פעלו במקום בית- חולים יהודי ומושב-זקנים.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, ביוני 1941, נהרסו חלקים גדולים של העיר בהפצצות והגרמנים, והיהודים נמלטו לכפרים הסמוכים. ב-7 ביולי תקפו איכרי הכפר ולאד את הפליטים היהודים ורצחו אותם. למחרת נתקלו 50 יהודים בקבוצת חיילים רומניים, ונרצחו בביצות על אם הדרך.

הגרמנים נכנסו לבאלץ ב-9 ביולי, ריכזו את היהודים החוזרים במחנה, והוציאו להורג "בני ערובה" באמתלות שונות. באחד הימים דרשו מראשי הגיטו רשימה של 20 "קומוניסטים יהודים" וכשלא נענו הוציאו להורג את כל חברי הוועד ועוד 44 יהודים.

ב-11 ביולי העבירו חיילים רומנים את שארית היהודים למחנה-מעצר במרחק 12 ק"מ מהעיר, ורבים מתו שם מרעב ובמחלות; הנותרים גורשו לטראנסניסטריה. בבאלץ עצמה נמחק כל זכר ליישוב היהודי; אפילו המציבות נעקרו מבית-העלמין המקומי.

בתום המלחמה, עם כניסת הסובייטים, שבו גם היהודים לבאלץ. בית-הכנסת היחיד בעיר נסגר בפקודת השלטונות ב-1959; ילדי יהודים הורחקו מבתי- הספר הכללים ו"מניינים" בבתים פרטיים היו נתונים להתנכלות של המיליציה (1962).

בשנת 1963 היו בבאלץ 30,000 תושבים. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,000. בעיר ניכרה הנוכחות היהודית ויידיש הייתה שכיחה במקומות ציבוריים.

מידע על בית הקברות המקומי בקובץ מצורף.
סורוקה Soroca

סורוקי

עיר ברפובליקה של מולדובה, בין שתי מלחמות העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


קהילה מאורגנת הייתה במקום בראשית המאה ה- 19, ומנתה כ-160 משפחות, ר' דוד שלמה אייבשיץ כיהן כרב הקהילה.

עם ההגירה לבסאראביה והגירושים מאזורי הספר הגיע הישוב היהודי בעיר לכ-8,800 נפש בסוף המאה (%57 מכלל האוכלוסיה).

עם מורי בית-הספר הממשלתי (שנת 1863) נמנו אז הסופרים נח רוזנבלום וקדיש-יצחק אברמוביץ-גינזבורג, בעל שיטה חדשה בחינוך לאומי- חילוני.

רבים מיהודי סורוקה עבדו בחקלאות, בפרט בגידול טבק ופרי; יק"א הקימה חוות הכשרה חקלאית בסביבה ב-1900.

עם הרעת המצב הכלכלי היגרו רבים לארצות-הברית.

תיאור ההווי במקום מוצאים בסיפור של שלמה הללס "הר הכרמים" (1930).

בין שתי מלחמות-העולם, תחת השלטון הרומני, פעלו בעיר בתי-םפר יסודיים ותיכוניים בעברית, בית-חולים (מ-1885) ומושב זקנים.


הקהילה נהרסה בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כניסת הגרמנים והרומנים לבסאראביה ביולי 1941.


היישוב היהודי נתחדש בתום המלחמה. בית-הכנסת היחיד בעיר נסגר בפקודת השלטונות ב- 1961, וכעבור חמש שנים נאסרה אפיית מצות במקום.

בסוף שנות ה-60 התגוררו בסורוקה כאלף יהודים.