חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מנדל חיימוביץ'

Mendel Haimovici (1906-1973), mathematician and scientist, member of the Romanian Academy, born in Iasi, Romania. He studied mathematics at the University of Iasi, graduating in 1930. He continued his studies at the University of Rome, Italy, where he earned his PhD with the famous mathematician Tullio Levi-Civita (1873-1941). Haimovici became an assistant lecturer in the field of analytical geometry at the University of Iasi, from 1933 until 1940.  Following the anti-Semitic policy of the Fascist government of Romania, he was expelled from his position during 1940-1944. He returned to the University of Iasi in 1945 as an assistant professor, in 1946 he became a ful professor, and in 1948 he was named dean of the theoretical mechanics department at the university. In 1949 he was elected a corresponding member of the Romanian Academy of Sciences and was appointed director of the Mathematical Institute of the Iasi branch of the Romanian Academy of Sciences, a position he held until 1973. In 1963 he became a full member of the Romanian Academy.
Mendel Haimovici was the brother of the mathematician Adolf Haimovici (1912–1993).

תאריך לידה:
1906
תאריך פטירה:
1973
מספר פריט:
20791346
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
HAIMOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

חיימוביץ', המכיל את הסופית הרומנית "-וביץ'" שפירושה "בנו של", מבוסס על השם "חיים", השם חיים אינו מופיע בתנ"ך, אבל הוא שם פרטי יהודי אהוב מאד המופיע בצורות שונות - חי, חיא, יחיא וחיה, כשם של נשים. בימי הביניים הוספת השם חיים לשם הפרטי בעת ברית המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה אחרת הפכה למנהג מקובל בקרב יהודי אשכנז. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים.

אצל יהודי ספרד חי הוא גם היום שם פופולרי; יחיא היה נפוץ מאד אצל יהודי תימן. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. והפף להיים או אים בספרד, היים או היימס בגרמניה ובאלזס, חיים בטורקיה, והאגין באנגליה.

שם זה תורגם ללטינית לצורות ויוס, ויטה, וידל, ולערבית בשם יעיש או עיאש.

השם חיה הפף לחייס.

היהודים אימצו שמות לא יהודיים בעלי צליל דומה לחיים, כגון היימן, הרמן או ויויאן (שהוא תרגום של השם חיים), כשמות נוספים לשמות העבריים שלהם, לרוב במטרה להקל על יחסיהם עם הסביבה הלא יהודית. שמות פרטיים אלה הפכו מאוחר יותר לשמות משפחה. במאה ה-20 חיימוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם הראשונה עם הרופא הצבאי הרומני פלורה חיימוביץ', במלחמת העולם השניה ועם שרה חיימוביץ', ילידת רומניה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.

Adolf Haimovici (1912–1993), mathematician, born in Iasi, Romania. He attended the National High School in Iasi, and studied at the Mathematics and Physics-Mathematics department of the University of Iasi, graduating in 1934, and then earned a PhD in 1938. Following the anti-Semitic policy of the Fascist government of Romania he could not continue his scientific career during 1940-1944, and worked as a teacher at Jewish secondary schools. He returned to the University of Iasi in 1945 becoming a specialist in geometry and professor of mathematical analysis at the Faculty of Mathematics until his retirement in 1981. Haimovici was director of the Library of the Al. Myller Mathematical Seminar and editor-in-chief of the Scientific Annals of Department of Mathematics of the University. He published over 60 artcles and a number of books, including manuals of mathematics.

Adolf Haimovici was the brother of the mathematician Mendel Haimovici (1906-1973).  

יאסי Iasi
ברומנית Iasi, בפי יהודים יוס, יאס
עיר מחוז ברומניה, במזרח חבל מולדובה, על גבול רוסיה

יאסי היא עיר מרכזית בתולדות רומניה, ובמלחמת העולם הראשונה היתה בירה זמנית. יש בה מבנים עתיקים בעלי ערך אמנותי ומוסדות תרבות רבים.

העיר נמצאת על דרך מסחרית המובילה מפולין לבסרביה ולגאלאץ (Galati, נמל על הדנובה). לכן נמשכו אליה יהודים כבר במחצית השנייה של המאה ה- 15. בראשית המאה ה- 16 היתה ביאסי קהילה יהודית מאורגנת.

יעקב פסנטיר (1820 – 1902), היסטוריון ומוזיקאי שרשם את תולדות יהודי רומניה, בדק מצבות ישנות ביאסי ודיווח על שתי מצבות מהמאה ה- 15 וה- 16.

במאה ה- 17 יאסי נהייתה לבירת מולדובה, והקשרים המסחריים עם קושטא התחזקו, דבר שהעצים את הקהילה היהודית. אל הגרעין הוותיק הצטרפו פליטים מפרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט, 1648 – 1649) שהשתקעו ביאסי ובערים מתפתחות אחרות. פורעי חמלניצקי הזדמנו גם ליאסי עצמה פעמים אחדות, ופגעו ביהודים וברכושם. על פי ספר שו"ת מפולין פדו יהודי יאסי שבויים יהודים מידי טטרים שביקשו למכרם לעבדות.

השלטון היה מעוניין ביהודים שיפתחו את העיר. בשנת 1742 הנסיך קונסטנטין מברוקורדט (Mavrocordat) העניק ליהודים פולנים שהתיישבו ביאסי פטור ממסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 התיישבו ביאסי יהודים מגליציה ומבוקובינה, ב- 1782 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ובסוף המאה ה- 18 השתקעו גם סוחרים מברודי שהיו בקשרי מסחר עם יהודי יאסי.

אנטישמיות
בשנת 1771 יצא לאור ביאסי "סדרת הזהב" (Intocmirea Aurita), שנחשב לפרסום האנטישמי הראשון ברומניה. היה זה תרגום של ספר מהמאה ה- 12. חיבור אנטי יהודי נוסף, "ההתנגדות ליהודים" (Infruntarea Jidovilor), שסיפר על עלילת דם, התפרסם בשנת 1803. המחבר היה נזיר שהציג עצמו כרב יהודי מומר, וחיבורו עורר גל פרעות. ראש הכנסייה, בנימין קוסטאקה, נתן ליהודים מחסה בחצר הכנסייה והגן עליהם מפני הפורעים.

במאה ה- 19 היהודים המשיכו לסבול מפרעות ופורענויות. יוונים בנסיכויות רומניה הצטרפו אל אחיהם שמרדו בשלטון העות'מני, ובדרכם פרעו ביישובים יהודים. ביאסי נספו מאות יהודים, וגם שוחד שקיבל ראש המורדים לא סייע.

בתקופות של מגיפות גורשו היהודים מן העיר ושהו בגבעות הסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 החריפו הרדיפות, גם התערבות המעצמות לא הועילה.

ב- 1882 וב- 1884 התכנסו ביאסי שני קונגרסים כלכליים, שהיו במה להסתה אנטישמית. גם האוניברסיטה של יאסי שימשה במה כזו, בייחוד בתקופת הפרופסור לכלכלה א. צ. קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה. הסטודנטים הקימו אגודה אנטישמית וקיימו אסיפות. במאי 1896 הסלים המצב לפרעות קשות כל כך, שהשלטונות נאלצו לדכאן בעזרת צבא שהובא מחוץ לעיר. הפורעים בזזו בתים וחנויות והחריבו בתי כנסת. בחלק מהמקרים נתקלו בהתנגדות יהודית וסולקו מהרובע היהודי.

באותה תקופה קשה, לא התקבלו תלמידים יהודים לתיכון, התיאטרון דחה שחקנים יהודים, ורופאים יהודים לא עבדו בבית החולים. שופטי יאסי המשיכו לחייב עד יהודי ב"שבועה היהודית" המשפילה, על אף שנפסלה על ידי בית הדין לערעורים.

ב- 1900, על רקע גזרות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, התארגנה בקרב יהודי רומניה תנועת הגירה המונית, "הגירה ברגל", שצעדו ברגל אל נמלי היציאה ופניהם אל ארצות המערב, ובעיקר לארצות-הברית. אלפי יהודים מיאסי, פועלים, סוחרים ואינטלקטואלים הצטרפו לצועדים. גל העזיבה פגע בכלכלת העיר, וענף הרהיטים קרס לגמרי.

בין שתי מלחמות העולם גברה האנטישמיות בין כותלי האוניברסיטה של יאסי. יהודים רבים לא התקבלו ללימודים כלל, ומסטודנטים יהודים נמנעה כניסה. סטודנטים לרפואה לא הורשו לנתח גופות של נוצרים. סטודנטים רומנים יזמו והשתתפו בפרעות, בין היתר על עיתונים שעורכיהם היו יהודים.

ב- 1922 נוסד "איגוד הסטודנטים הנוצרים". פורעי הארגון נתקלו בהתנגדות שארגנו הסטודנטים היהודים, בשיתוף עם הקהילה היהודית. המהומות הטרידו את השלטונות, שביקשו להשיב את הסדר. ב- 1925 נרצח מפקד משטרת יאסי על ידי קורנליו זאליה קודריאנו (Corneliu Zelea Codreanu), לימים מקים המפלגה הלאומנית-אנטישמית "משמר הברזל". הוא זוכה מאשמה.

ב- 1923 נוסדה "הליגה להגנה לאומית נוצרית" בראשות קוזא, ואליה הצטרפו ארגונים אנטישמיים נוספים. קורנליו קודריאנו יסד ב- 1927 את "לגיון המלאך מיכאל", שהסב את שמו ב- 1930 ל"משמר הברזל". ב- 1935 נוסדה "המפלגה הנוצרית לאומנית", אליה הצטרפו מפלגותיהם של קוזא וגוגא (Goga), משורר ופוליטיקאי אנטישמי. המפלגה עלתה לשלטון בסוף 1937 לששה שבועות. רדיפת היהודים החמירה. "החוק לבדיקת האזרחות" סחט כספים רבים מיהודים שניסו לקנות את אזרחותם בשוחד.

עיסוקים ופרנסות
במאה ה- 18 עסקו היהודים במסחר ובמלאכה. הם חלשו על הסחר בתבואה, בדבש, בבהמות, בצמר ובגבינה. נזיר רוסי שביקר ביאסי ב- 1701 כתב על הסוחרים היהודים ועל חכירת בארות הזפת מאוצר המדינה על ידי יהודים.

על פי חוזה מ- 1805 רכש יהודי את עורות הבהמות שנשחטו ביאסי מקבלני אספקת בשר. באמצע המאה ה- 19 היה מרכז העיר מאוכלס בסוחרים יהודים. האצולה נהתה אחר מותרות, שנסחרו במטבע זר, וכך נוצרה שכבת חלפנים, רובם יהודים. הם החליפו את היוונים והטורקים בענף.

הבנקאים הראשונים ברומניה היו יהודים, ביניהם מיכאל דניאל מיאסי, שזכה ב- 1893 בעיטור "כתר רומניה".

גם רוב המלאכה היתה בידי יהודים. ב- 1736 קיבל צורף הכסף, היהודי דוד, פטור ממסים מאת מעסיקו נסיך מולדובה. הצורף מנדל גולדשמיט עבד עבור השליטים, האצולה וראש הכנסייה. בסוף המאה ה- 18, כשנפוץ השימוש במרכבות, כבר היתה ביאסי סדנה למרכבות בבעלות יהודית.

היהודים התארגנו באגודות מקצועיות. נשתמר פנקס החייטים מסוף המאה ה- 18, ובו תקנון הכללים, הזכויות והחובות של החברים. ב- 1797 נוסד איגוד הכובענים ועושי מצנפות הכמרים. ב- 1809 קם איגוד הסנדלרים. מי שלא היה חבר איגוד לא הורשה לעסוק במקצוע. על פי נתונים מ- 1845 עסקו היהודים ב- 55 ענפי מלאכה ושלטו במסחר במוצרי ייבוא.

באמצע המאה ה- 19 השתלבו היהודים בתהליכי המודרניזציה. גגנים יהודים החליפו רעפים בברזל - חידוש בלעדי. הוקם מרכז יהודי מסחרי למוצרי ברזל. בתי מסחר התרחבו ופתחו גם בתי מלאכה ממוכנים.

ב- 1908 היו היהודים 77 אחוזים מכלל בעלי המלאכה בעיר. בעשרים ענפים היתה להם שליטה בלעדית. לא אחת ניסו להצר צעדיהם, אך ללא הצלחה. ב- 1884 התקיימה תערוכה של התנועה הקואופרטיבית, שהציגה רק מוצרים של בעלי מלאכה נוצרים. היהודים החרימו את התערוכה, והיא נסגרה בגרעון גדול. שליטתם של היהודים בכלכלה התבטאה גם בשיעור המסים ששילמו.

מסוף המאה ה- 19 היה הסחר בעורות שפנים תחומם הבלעדי של היהודים.

עיסוקים נוספים: חוכרי קרקעות, רוקחים, עורכי דין, מוכרי ספרים ומורים. היהודים פתחו חנויות ספרים, ולעתים על ידן מכונת דפוס, כריכייה וחנות למכשירי כתיבה. בראשית המאה העשרים היו ביאסי 28 בתי דפוס בבעלות יהודית. בבית דפוס אחד נדפסו ספרי הקודש העבריים הראשונים ברגאט, רומאנים ביידיש, ומחקרים ברומנית של אוניברסיטת יאסי.

בין שתי מלחמות העולם מילאו היהודים תפקיד חשוב בפיתוח כלכלת העיר יאסי. קמו הרבה מפעלי טקסטיל, מזון, מתכת, עץ ועוד. בסתיו 1921 זכה מפעל Progresul (קידמה) ביאסי, שהיה בבעלות יהודית, בפרס תעשיינים במסגרת תערוכה בבוקרשט. מפעלים נוספים שגשגו, ביניהם מפעל הכותנה "אריג" (נוסד 1910). פ. שרגא היה משנה לנשיא המחלקה התעשייתית בלשכת המסחר והתעשייה.

מוסדות הקהילה, רבנים ומנהיגים
המוסדות היהודים הראשונים, החכם באשי (מנהיג דתי) והגילדה היהודית, הוקמו ביאסי בראשית המאה ה- 18. ב- 1719 מינה הסולטן את בצלאל כהן לחכם באשי של נסיכויות ואלאכיה ומולדובה, וקבע את מושבו ביאסי. המשרה עברה בירושה. במקביל התארגנה הגילדה היהודית, מוסד חילוני שהופקד על תשלום המס הקיבוצי. לכל מיעוט לאומי באימפריה העות'מנית היתה גילדה שייצגה אותו. הגילדה המרכזית ישבה ביאסי ופיקחה על כל הגילדות היהודיות במולדובה. שני המוסדות בוטלו בשנת 1834.

ב- 1660 השתקע ביאסי הרב נטע הנובר, מניצולי פרעות ת"ח ות"ט, מחבר הספר "יוון מצולה". רבנים וחסידים נוספים ביאסי: הרב יוסף לנדאו, בעל "ברכת יוסף", הרב יוסקה הורוביץ, חלוץ החסידות במולדובה, ד"ר נימרובר, ציוני ומלומד, שהיה הרב הראשי של רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה; הרב אברהם יהושע השל מאפטה הגיע לעיר ב- 1809 והקים חצר חסידים קטנה, כנראה הראשונה ברומניה כולה. הוא עזב את יאסי בשנת 1813, והחצר התפרקה. יריבו, הרב יצחק משה, תלמידו של מייסד זרם חב"ד שניאור זלמן, הביא ליאסי את תורת רבו.

במאה ה- 19 היתה יאסי מרכז של יצירה יהודית, וחכמי הלכה וגדולי חסידות רבים ישבו בה.

בית הכנסת הראשון ביאסי הוקם במאה ה- 17 ברובע היהודי טארגול קוקולוי (Targul Cucului). מבנה האבן של בית הכנסת שופץ בשנת 1762 כדוגמת בתי כנסת בפולין. לכל אגודת בעלי מלאכה היה בית כנסת, ולפעמים יותר מאחד.

ילדי הקהילה התחנכו ב"חדרים", וילדי האמידים למדו אצל מורים פרטיים מחוץ לארץ.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נפתחו ביאסי גם בתי ספר מודרניים, במתכונת בתי הספר הרומנים ובתוספת לימודי עברית. המשכיל בנימין שוורצפלד יסד וניהל ב- 1852 את בית הספר המודרני הראשון, למורת רוחם הקשה של הרבנים. בית הספר נסגר כעבור זמן קצר. ב- 1873 נוסד ברובע היהודי העני והצפוף בית-ספר לבנים ששמו "ז'ונימיאה" (נעורים). מקים בית הספר והמנהל הראשון היה ד"ר קרל ליפה, שהשתקע ביאסי ב- 1860. הוא היה רופא ואיש ציבור מגליציה, לימים ציוני פעיל וזקן הצירים בקונגרס הציוני הראשון ב- 1897.

בשנת 1894 נפתח בית-ספר לבנים "קולטורה" (תרבות), וב- 1898 הוסיפו מסלול לימודי מסחר של שלוש שנים. בראשית המאה ה- 20 נפתח גן ילדים. קמו גם בתי-ספר יסודיים לבנות "איחוד הנשים היהודיות" (Reuniunea Femeilor Evreice) ו"הכוכב" (Steaua), שנוסד ב- 1906. כעבור כמה שנים נוסף ל"הכוכב" גם מסלול מקצועי. ב- 1912 נפתחה ביאסי גימנסיה על שם התורם, התעשיין והבנקאי מוריץ ואכטל. במגמה למסחר בגימנסיה (שנפתחה ב- 1913) למדו בשנה הראשונה 181 תלמידים, כעבור שנתיים עלה מספרם ל- 232. גם תלמידים מחוץ ליאסי למדו בגימנסיה, וגם לא-יהודים אחדים. החינוך היהודי הסתייע בגורמים חיצוניים דוגמת יק"א, שהחלה את פעילותה ברומניה ב- 1899.

בשנת 1728 נוסד בעיר הקדש, שהוסב ב- 1772 לבית-חולים יהודי. אחרי ביטול הגילדה היהודית (1834) ייצגה הנהלת בית החולים את קהילת יאסי. בית-החולים נתמך מתרומות, ולעתים תוקצב על ידי השלטונות. בשנת 1900 הוכר כגוף משפטי. היתה גם מרפאה, שטיפלה ביהודים ובנוצרים. ב- 1915 יסדה חברת בעלי מלאכה בית חולים לילדים ע"ש ד"ר גלרטר.

ב- 1818 יסד הנדבן נוישץ (Neuschatz) בית יתומים בביתו, שהקנה מקצוע ושלח תלמידים מצטיינים אל וינה להמשך לימודיהם.

בסוף המאה ה- 19, בתקופה של משבר כלכלי, פתחה לשכת "בני ברית" ביאסי בית תמחוי. הקהילה פתחה מסעדה לילדי בית הספר, מכספי תרומות. בתי תמחוי נוספים נפתחו על ידי ועדי מצוקה.

קהילת יאסי התארגנה מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). חוק הדתות של 1929, שקבע כי היהדות היא דת היסטורית, ומוסדותיה הם גופים משפטיים) העניק לה מעמד רשמי. היהודים שיקמו את מוסדות הקהילה והקימו ארגוני סעד וחינוך חדשים. בתי ספר ממשלתיים פתחו שעריהם בפני תלמידים יהודים, ובמוסדות החינוך היהודיים למדו בעיקר בני השכבות העניות.

משנת 1860 פעלו ביאסי אגודות להפצת התרבות העברית. ב- 1866 נוסדה אגודת "דורשי שפת עבר". ב- 1872 יזם הקונסול היהודי האמריקאי בנימין פישוטו תכנית הגירה של יהודי רומניה לארצות הברית. בתגובה פרסם יצחק בן משה הרץ חיבור ששמו "משמני הארץ", והטיף להתיישבות בארץ ישראל. בהשפעתו ביטלו מאות משפחות ביאסי ובערים אחרות את תכניתן להגר לארצות הברית.

ב- 1880 הגיע אל יאסי אליעזר רוקח מצפת ויסד אגודה "ליישוב ארץ ישראל". הוא הוציא לאור שבועון ששמו "יזרעאל", שהוקדש לארץ ישראל והופץ גם מחוץ לרומניה. לשבועון של רוקח נודעה השפעה על צמיחת "חיבת ציון" גם בבולגריה. ב- 1882 התכנסה ביאסי אסיפה של אגודת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה, בהשתתפות סר לורנס אוליפנט, נוצרי בעל חזון ציוני, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 נוסדו עוד אגודות קדם ציוניות כאלה, וב- 1892 התארגנה התנועה מחדש, תחת דגל "חיבת ציון".

ב- 1895 עמד יחיאל ברקוביץ מיאסי בראש קבוצה קטנה שהתיישבה על אדמת הכפר סאחם אל ג'ולן ברמת הגולן, ולאחר כשלון ההתיישבות היה בין מייסדי המושבה יבנאל. באותה שנה הופיע ביאסי עתון ביידיש "יידישע פאסט", שתמך בעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1906 הוקמה ביאסי קתדרה תרבותית ציונית כדוגמת מוסדות "טוינבי הול" באנגליה (מ- 1884), בה הרצו אישים ידועים מרומניה ומחוצה לה, ביניהם שלום עליכם, שקרא מיצירותיו, והתקיימו קורסים ללימוד עברית ולתרבות עברית וכללית.

בנובמבר 1918 התקיים ביאסי כנס של כל הארגונים הציוניים במולדובה ובבסרביה (חבל ארץ שסופח לרומניה באפריל אותה שנה), במטרה לחדש הפעילות הציונית במולדובה. באותה עת היו עדיין חלקים של רומניה תחת כיבוש גרמני. התנועה הציונית התחזקה אחרי המלחמה, וב- 1920 התאחדו הגופים השונים להסתדרות ציונית. נוסדו אגודת ספורט "מכבי", אגודת סטודנטים "חשמונאה", ספרייה בעברית וביידיש. בתמיכת ההסתדרות הציונית חודשה פעילות ה"טוינבי הול", שהופסקה בימי המלחמה, ונהייתה למרכז התרבותי של העיר.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקם מרכז הנוער הציוני דתי "תורה ועבודה", ובהשפעתו קמו עוד סניפים רבים גם באזורים אחרים.

ביאסי (ובשני יישובים נוספים) נוסדו קיבוצי ההכשרה הראשונים ברומניה. לתוצרת החלב של חוות ההכשרה ביאסי היה ביקוש גם בקרב לא-יהודים. מאות חלוצים עלו לארץ ישראל מרומניה אחרי תקופת הכשרה בחווה. לכל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות היו סניפים ביאסי.

שלושה צעירים יהודים מיאסי יסדו ב- 1893 חוג סוציאליסטי ששמו "האור" (Lumina), שהשתלב במפלגה הרומנית הסוציאל-דמוקרטית, אבל הוצא משורותיה משום שתביעותיו לשוויון זכויות ליהודים קוממו נגדו את המפלגה. החוג הוציא כתבי עת ברומנית וביידיש ושלח עצומות לאינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, שהתייצב לצד המפלגה הרומנית.

לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד ביאסי סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (Uniunea Evreilor Pamanteni), ארגון פוליטי לא-ציוני ראשון ברומניה, שנאבק על זכויות אזרחיות ליהודים. בתקופת המלחמה (1914 – 1918), אחרי שכבשו הגרמנים את בוקרשט ויאסי נהייתה בירת רומניה, ייצג הסניף את כל יהודי רומניה.

ב- 1931 נוסדה מפלגה יהודית אשר לחמה על הזכויות הלאומיות של היהודים כגוף אתני. מ- 1932 עד 1940 המפלגה הוציאה שבועון ששמו "הבמה היהודית" (Tribuna Evreasca), עם תוספת בעברית וביידיש.

קבוצת אינטלקטואלים צעירים, ביניהם הצייר רובין, פעלה להפצת התרבות היידיש. "קורות העתים" היה עתון ביידיש (שכותרתו עברית) שיצא לאור מ- 1855 – ראשית העיתונות היהודית במולדובה. ב- 1859 הופיע ביטאון דו-לשוני ביידיש וברומנית. פרסומים אלה תמכו בהשכלה חילונית ושאפו לקרב את היהודים לחיים המודרניים. ביאסי הציג המחזאי הנודע אברהם גולדפאדן את מחזותיו הראשונים והניח בה יסוד לתיאטרון ביידיש "העץ הירוק". השחקנים הראשונים היו חובבים, ואחר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כבר הופיעו שם שחקנים מפורסמים.
בחוג האינטלקטואלים ביאסי השתתפו בנימין שוורצפלד ובניו, חוקרים בבלשנות עברית ובתולדות יהודי רומניה, ואברהם שטוירמן-רודיון, משורר ועתונאי, אשר התאבד בימי מלחמת העולם הראשונה במחאה על רדיפת היהודים.

ב- 1803 חיו ביאסי 2,420 משלמי מיסים יהודים. מספרם עלה בהתמדה במאה ה- 19. אחרי אמצע המאה היו 50 אחוזים מתושבי העיר יהודים.

ב- 1859 כבר חיו בעיר 31,015 יהודים, 47.1 אחוזים מהאוכלוסייה. ב- 1899 היה מספרם 39,441, 50.8 אחוזים מהאוכלוסייה.

ב- 1941, כשהצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, חיו ביאסי 45,000 יהודים, עד לטבח של 29 ביוני 1941. במאי 1942 נמנו בעיר 32,369 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) היו ביאסי 112 בתי כנסת, 17 מוסדות חינוך (חינוך מסורתי, גני ילדים, בתי ספר כלליים), בית חולים שבו טיפלו (וגם ניתחו) בחולים מיאסי ומהסביבה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (Antonescu), שהקים ממשלה עם מפלגת "משמר הברזל". רומניה הצטרפה למלחמה כבת ברית של גרמניה הנאצית.

יאסי הוכרזה "עיר תנועת הליגיונרים" (כינויים של אנשי משמר הברזל) והליגיונרים שלטו בה באין מפריע. הם אסרו יהודים ועינו אותם עד שהודו בעלילות שוא, והחרימו מהם סכומי כסף גדולים. אחרי רעידת אדמה בנובמבר 1941 הוציא ראש העיר צו הריסה לשני בתי כנסת עתיקים ויפים על יד מרכז הליגיונרים (שנקרא "הבית הירוק") בתואנה שהמבנים רעועים ומסוכנים. תלמידי הגימנסיה הלאומית ובראשם המנהל הרסו את בתי הכנסת וחיללו ספרי תורה ותשמישי קדושה. היהודים ניסו להתנגד. ברובע העגלונים היהודים נסוגו הליגיונרים מפני היהודים שהתארגנו. ביום הכיפורים הפרו הסוחרים היהודים את הפקודה לפתוח את החנויות. בהדרגה, בלחץ מעצרים ועינויים, נאלצו הסוחרים "למכור" את מפעליהם ו"לתרום" למוסד משמר הברזל, "העזרה הליגיונרית". הקהילה היהודית ניסתה להציל את האסירים באמצעות שוחד. בספטמבר 1940 השתלטו הליגיונרים על חוות החלוץ, שדדו שם רכוש רב ועצרו את החלוצים, שניסו להתנגד.

צו של משרד החינוך אסר על קבלת תלמידים יהודים לבתי ספר רומניים. הקהילה היהודית פתחה אפוא שני בתי ספר תיכוניים ובית ספר מסחרי.

בינואר 1941 מרדו הליגיונרים נגד אנטונסקו, המרד דוכא בתוך יומיים והם הורחקו מהממשלה, אבל גילויי האנטישמיות נמשכו. היהודים ניסו לשחד את ראש המשטרה, ללא הועיל. יהודים בעלי עמדה נעצרו כקומוניסטים ונשלחו אל מחנה ריכוז בדרום רומניה.

אחרי סיפוח בסרביה וצפון בוקובינה לברית המועצות (יוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), הפכה יאסי לעיר גבול והצבא הגרמני נכנס.

ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות (יוני 1941) גורשו כל היהודים מהעיירות והכפרים בסביבה, וקהילה יאסי נאלצה לקלוט 4,000 פליטים.

העתונות השתלחה ביהודים בהסתה פרועה והפיצה שמועות על יהודים אשר מתחמשים לקראת שיתוף פעולה עם האויב. האשימו את היהודים גם באחריות להפצצות הסובייטים.

ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה אל גרמניה בהתקפה על ברית המועצות. כעבור שבוע, ב- 29 ביוני, טבחו הצבא, המשטרה, הז'נדרמריה והחיילים הגרמנים ביהודי יאסי. ל"מבצע" קראו בשם הקוד "ניקוי השטח", צעד ראשון ב"תכנית הגדולה" לחיסול כל יהודי רומניה. יומיים לפני הטבח אנטונסקו עצמו פקד טלפונית על מפקד חיל המצב בעיר לפנות את כל האוכלוסייה היהודית כולל נשים וילדים. על סמך הוראותיו ביצעו אנשי הכוחות שכבר היו בעיר, עם תגבורת מבחוץ, מעשי שוד, רצח ועינויים. לפי אות מוסכם (יריות מבויימות) פלשו חיילים ואזרחים אל בתי יהודים עשירים ושדדו אותם, רצחו ביריות משפחות שלמות, גם את הילדים. המוני אזרחים רומנים מכל שכבות האוכלוסייה הלשינו וסייעו, שדדו והתעללו. פקידים ועובדי עירייה הצטיידו מראש בגרזנים ובאלות.

היהודים הובלו לחצר המשטרה. חלקם קיבלו מכתב שיחרור שנועד לרכז בתחבולה כמה שיותר יהודים במעצר. ואכן, יהודים רבים שעדיין שהו בבתיהם או במקומות מחבוא, התייצבו מרצונם במשטרה, שם נעצרו, הושפלו ועונו. אל חצר המשטרה הגיעו רבים להשתתף בפרעות.
ביום אחד בלבד נרצחו בתחנת המשטרה 5,000 יהודים. גוויות התגוללו ברחובות. בחצר נותרו 7,000 יהודים, הובילו אותם בשתי שיירות אל תחנת הרכבת, העמיסו על קרונות שנועדו להובלת חומרים כימיים ובקר, קרונות חסומים, צפופים, מצחינים ומחניקים. גוויות הועמסו לצד אנשים חיים. ברכבות המוות נמנעו מהכלואים אוכל ושתייה ושני שלישים נספו בנסיעה. היתר נכלאו במחנות ריכוז.

כ- 15,000 יהודים מיאסי נספו בקרונות, בעיר, ובמחנות.

ובכל זאת, יאסי לא "נוקתה" מיהודים. לגרמנים היה לוח זמנים משלהם ליישום "הפתרון הסופי" ולכן לא יכלו הרומנים לבצע את "התכנית הגדולה".

ביולי ובאוגוסט 1941 נמשכו הגזרות הקשות. נאסר על יהודים להתגורר ולשהות בשכונות מסויימות, הם היו חייבים לפנות דירותיהם בתוך שלושה ימים, ולמשך זמן קצר נאלצו לענוד טלאי צהוב. חוק עבודת הכפייה הכביד בעיקר על חסרי האמצעים, ואלפים שולחו לאזורים אחרים, לעבודה קשה שגבתה קורבנות. חלק נספו, חלק נשארו נכים לתמיד.

מנהיגות הקהילה נאלצה להתמודד עם המוני משפחות שכולות ומרוששות, ובנוסף מגורשים מיישובי הסביבה, שאולצו להשאיר את רכושם מאחור.

בתי הספר הוחרמו אבל הלימודים נמשכו במקומות ארעיים. בתי החולים היהודיים המשיכו לתפקד בתנאים הולכים וקשים למול צרכים הולכים וגדלים.

בשנת 1943 ציוה ראש העיר להרוס את בית העלמין העתיק (בן 400 שנים), כדי לייעד את הקרקע למגורים של נוצרים. לאחר מאמצים רבים קיבלה הקהילה רשות להעביר את המתים אל בית העלמין השני. תמורת שוחד רב הועברו גם מספר מצבות. התושבים הנוצרים חששו מרוחות המתים וסירבו לבנות בתים במקום.

במרץ 1944, כשהסתמן ניצחון בנות הברית, החלו לשוב יתומי טרנסניסטריה, וחלק נקלטו על ידי קהילת יאסי.

יאסי שעל הגבול היתה התחנה הרומנית הראשונה בדרכה של החזית הרוסית. כל מוסדות השלטון ומרבית האוכלוסייה הנוצרית נטשו את העיר. גם יהודים אמידים עברו לבירה, וחברי תנועות נוער שקיוו לעלות לישראל. בשנת 1944 יצאו כמה אניות מעפילים מנמל קונסטנצה לחוף הים השחור. ביאסי כמעט ולא נשארו תושבים לא-יהודים. היהודים סבלו ממחסור בשירותים חיוניים. ערב כניסתם הפציצו הרוסים את העיר, היו הרוגים רבים ופצועים שלא קיבלו טיפול ראוי. יום אחרי ההפצצה, ב- 21 באוגוסט, הקבילו היהודים בשמחה את פני הצבא הרוסי.

אחרי המלחמה השתכנו ביאסי פליטים רבים. רבים מיהודי יאסי עברו לבירה, בדרכם לישראל ולארצות אחרות. בשנת 1947 נמנו בעיר 38,000 יהודים.

ביוני 1948, שבע שנים אחרי פרעות ה- 29 ביוני 1941, נשפטו 50 מבין האחראים לטבח והורשעו בפשע. ארבעה נידונו למוות. שנה לפני כן שמה היהודיה לוצ'יה טאלר קץ לחייה בגלל שהרוצחים לא באו על עונשם, כך כתבה במכתב הפרידה.

הקומוניסטים היהודים התנגדו לכל ביטוי של לאומיות יהודית, ובתי הספר היהודיים נסגרו. אך הפעילות הציונית התחדשה בכל זאת. לכל המסגרות ותנועות הנוער הציוניות היה ייצוג ביאסי. גם ההכשרה בחוות החלוץ התחדשה.

המאבק נגד הציונות החריף עם התחזקות המפלגה הקומוניסטית, כשזו תפסה רשמית את השלטון. בשנת 1948 דרשו מהמוסדות הציוניים להתפרק מרצון. ב- 1949 כבר יצא צו סגירה לכל הארגונים, והפעילות הציונית חדלה.

מסוף שנות ה- 50 של המאה העשרים התחדשה עלייתם של יהודי רומניה לישראל, ורוב יהודי יאסי עלו גם הם.

בשנת 1983 חיו ביאסי 1,577 יהודים, 245 מהם נתמכו על ידי הקהילה. באותה תקופה פעלו שם חמישה בתי כנסת.

בתחילת המאה ה- 21 נמנו ביאסי 541 יהודים, 23 מהם ילדים מתחת לגיל 15, ו- 280 מהם מבוגרים מעל גיל 60.

רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מנדל חיימוביץ'

Mendel Haimovici (1906-1973), mathematician and scientist, member of the Romanian Academy, born in Iasi, Romania. He studied mathematics at the University of Iasi, graduating in 1930. He continued his studies at the University of Rome, Italy, where he earned his PhD with the famous mathematician Tullio Levi-Civita (1873-1941). Haimovici became an assistant lecturer in the field of analytical geometry at the University of Iasi, from 1933 until 1940.  Following the anti-Semitic policy of the Fascist government of Romania, he was expelled from his position during 1940-1944. He returned to the University of Iasi in 1945 as an assistant professor, in 1946 he became a ful professor, and in 1948 he was named dean of the theoretical mechanics department at the university. In 1949 he was elected a corresponding member of the Romanian Academy of Sciences and was appointed director of the Mathematical Institute of the Iasi branch of the Romanian Academy of Sciences, a position he held until 1973. In 1963 he became a full member of the Romanian Academy.
Mendel Haimovici was the brother of the mathematician Adolf Haimovici (1912–1993).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רומא
יאסי
רומא

בירת איטליה.

הקהילה היהודית ברומא היא ככל הנראה הקהילה העתיקה ביותר באירופה. יהודים ישבו ברומא בימי החשמונאים, במאה השנייה לפני הספירה. בנאומו של קיקרו ברומא בשנת 59 לפני הספירה, ציין הסופר והמדינאי הרומי את חשיבותה המספרית של הקהילה היהודית ואת השפעתה באסיפות עם. הקהילה גדלה אחרי חורבן בית-שני (70 לספירה) ואחרי מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), כשהובאו לרומא שבויים וגולים רבים מיהודה הכבושה. משפחות יהודיות ברומא מוצאן מגולים אלה, כמו דה-רוסי ("מן האדומים"), דה-וקי ("מן הזקנים") ואחרות.

שער-טיטוס, שהקימו הרומאים בשנת 81 לספירה, לאחר נצחונם על יהודה, ניצב עדיין בקצה "הרחוב המקודש" ברומא. על השער תבליטים של מצעד המנצחים, דמות הקיסר ברכב הניצחון, שבויים יהודים וחיילים נושאים את השלל – כלי בית-המקדש לרבות מנורות שבעת הקנים.

במשך המאה השנייה לספירה התגבשה הקהילה היהודית ברומא וגדלה. ובסוף המאה היו ברומא לא פחות מ-12 בתי-כנסת ומספר היהודים בעיר נאמד ב-40,000 אלף, אף שלא עלה למעשה על 10,000. רוב היהודים התפרנסו כחנוונים או כבעלי-מלאכה, אך היו ביניהם גם רופאים, סופרים ושחקנים. נתגלו ברומא שש קאטאקומבות ששימשו כבתי-עלמין ליהודים ובהן כ-500 כתובות, רובן ביוונית ומיעוטן בעברית.

עם הכרזת הנצרות כדת נסבלת בקיסרות (במאה הרביעית) חלה הרעה מיידית במצב היהודים, ואספסוף נוצרי העלה באש אחד מבתי-הכנסת בעיר. הוואנדאלים שכבשו את רומא בשנת 455 גזלו גם את כלי-המקדש מירושלים שהובאו לרומא כשלל, והעבירום למעוזם בצפון-אפריקה. רומא חדלה להיות בירת הקיסרות ומספר היהודים הלך ופחת עם שאר תושבי העיר.

עם נפילת הקיסרות המערבית (476) נעשה הבישוף של רומא, לימים האפיפיור, לגורם הקובע ובמשך תקופה של 1,400 שנה עוצבו חיי היהודים ברומא בדפוסים שנקבעו על-פי קווי המדיניות האפיפיורית בתחום זה. את היסודות למדיניות זאת הניח גריגוריוס הראשון (604-509); אין יתרון ליהודים בפני החוק, אך זכותם לקיים ללא הפרעה את בתי-הכנסת ואת מנהגי דתם.

עד לתקופת הרפורמציה הקתולית במאה ה-16 נטו ברומא להקל בחומרת הגזירות האנטי-יהודיות ולקיים בהקפדה את אמצעי ההגנה שהאפיפיורים היו נוקטים מפעם לפעם לטובת היהודים.

במאה ה-10 התחילה רומא להתבלט כמקום תורה, בזכות המתיבתא ("הישיבה") המקומית וחכמיה ר' קלונימוס בן משה, אבי ר' משולם בן קלונימוס הגדול, ר' יעקב הגאון, ראש הישיבה, ור' נתן בן יחיאל בעל הערוך; וכן פייטנים מסוגו של שלמה בן יהודה "הבבלי". את נוסח התפילה קיבלו יהודי רומא מארץ-ישראל ומסרו אותו, בגלגול ראשון של "מנהג רומי", לקהילות אשכנז בצפון. התהליך קשור בשמו של ר' מנחם בן שלמה בן יצחק, בעל "מדרש שכל טוב". בני משפחת ענו המשיכו ביצירה ספרותית גם במאה ה-13, לצד משוררים דוגמת עמנואל הרומי שכתב עברית ואיטלקית כאחד.

בנימין מטודלה מצא ברומא, באמצע המאה ה-12, קהילה בת מאתיים נפש לערך "בת מעמד חברתי גבוה" ללא מיסים מיוחדים, מהם גם בשירות האפיפיור. מלבד אפיפיורים בודדים שנטו חסד ליהודים, ובעיקר בוניפאציוס התשיעי (1404-1389), נהג "הכס הקדוש" כדרך המסדרים המחמירים, והתנכל ליהודים. השלטונות המקומיים והאספסוף העירוני עשו זאת בדרכים משלהם. פעמיים נשרף התלמוד ברומא (1245, 1322); באמצע המאה ה-13 הונהג אות-הקלון ובתחילת אותה המאה אף גורשו היהודים זמנית מן העיר על-פי הוראות האפיפיור באביניון.

שינוי לטובה חל בתקופת הרנסאנס, כאשר מעמד האפיפיורים התחזק בפני לחצים למיניהם ודעתם הייתה פנויה יותר לענייני תרבות. לכל אחד מהם היה רופא יהודי אישי, ומספר מלווי-הכספים היהודיים ברומא לא הוגבל כבשאר מקומות באיטליה.

עם הזמן התפרנסו רבים מבני הקהילה כחייטים, ובאמצע המאה ה-16 אף נחתם הסכם עם עמיתיהם הלא-יהודים למניעת תחרות פרועה. בימיו של האפיפיור קלמנס השביעי זכו דוד הראובני ושלמה מולכו לקבלת פנים נלהבת בבואם לרומא, והבנקאי היהודי דניאל דה פיזה חיבר ברשותו של האפיפיור נוסח מתוקן של חוקת הקהילה המקומית. החשמן דה ויטרבו למד קבלה מפי אליהו לויטא, ויעקב מאנטינו, רופאו האישי של פאולוס ה-3, נתמנה מרצה באוניברסיטת רומא (1539).

במחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר נקלטו בעיר רבים מגולי ספרד, למורת רוחם של הוותיקים שחששו למעמדם. גולי ספרד הקימו בתי-כנסת נוסח ארגון, קסיטליה, קטלוניה וסיציליה. תקופת-מה התקיימו בעיר גם בתי-כנסת של יוצאי צרפת ואשכנז. עם הרפורמציה הקתולית נשתנה המצב תכלית שינוי. ב-1542 הוקם ברומא בית-דין האינקוויזיציה על-פי הדוגמה הספרדית וכעבור 11 שנה נשרף בכיכר העיר נזיר פרנציסקני שעבר ליהדות.

בשנת 1543 נפתח מעון למשתמדים, והיהודים חוייבו לשאת בחלק גדול מהוצאות החזקתו. ב-1553 נידונו לשריפה התלמוד וספרי קודש רבים ועד סוף המאה ה-18 היו נערכים אצל יהודי רומא חיפושים אחר "ספרים אסורים". הרוח החיה בהסתה היה החשמן קאראפה, לימים האפיפיור פאולוס הרביעי. מיד עם כניסתו לתפקיד (1555) פירסם בולה שהקימה לתחייה את הגזירות הכנסייתיות נגד היהודים במלוא חומרתן: חובת ההפרדה ב"גטו", אפליה בלבוש, איסור על רכישת נכסי מקרקעין בידי יהודים ואיסור העסקת רופאים יהודים בבתי נוצרים. כמו-כן נאסר על היהודים המסחר במצרכי מזון, ולמעשה הם הוגבלו לסחר-מכר בבגדים ישנים ובסחורות משומשות. גריגוריוס ה-13 חידש את חובת ההאזנה של יהודים להטפות מיסיונריות.

הגטו היהודי ברומא שכן על הגדה השמאלית של הטיבר, והיה מועד לשִטפונות. לתוכו דחסו את כל יהודי העיר, יותר מ-5,000 נפש. בלילות ובימי חג נוצריים נסגרו שערי הגטו, ואילו בימי הקרנבל נאלצו יהודים להשתתף במרוץ, לאורך הרחוב הראשי של רומא, לצהלת ההמון. על היהודים נאסר לומר תהילים בהלוויות ולהקים מצבות על קברות מתיהם. על גזירות אלה ואחרות חזר פיוס השישי גם במחצית השנייה של המאה ה-18. עם זאת יש לציין, שבכל תקופה של רדיפות נהגו האפיפיורים להגן על יהודי רומא מפני עלילות-דם.

בינואר 793ו ניצל הגטו בנס מזעם ההמון, בשל הידיעות על המהפכה בצרפת, ורבים מאנשי הגטו אף הושמו במאסר. הצבא הצרפתי כבש את העיר בפברואר 1798 והעניק ליהודים שוויון-זכויות. ב-1811 הוקמה ברומא הקונסיסטוריה נוסח צרפת, אבל עם החזרת שלטון האפיפיורים חודשו הגזירות ביתר שאת והן נמשכו (פרט לחמשת חודשי הרפובליקה הרומית תחת מאציני 1849) עד שנכנס לרומא צבא איטליה המאוחדת ב-1870.

באוקטובר אותה השנה ביטל המלך את כל האפליות מטעמי דת ויהודי רומא הושוו בזכויותיהם החוקיות לשאר תושבי העיר. בתחילת המאה העשרים הרסה העירייה את הגטו הישן והקימה במקום בית-כנסת מפואר. על כס הרבנות ברומא ישב אז הרב קסטיליוני, מאחרוני המשוררים העבריים מן האסכולה האיטלקית, ואחריו כיהן (עד 1934) הרב אנצילו סצ'רדוטי. קהילת רומא לא חזרה לעמדת הבכורה בחיי הציבור היהודי באיטליה אלא בתקופה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, עם התפתחותה הכללית של המטרופוליון.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו ברומא קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה

למרות החוקים האנטי יהודיים שחוקק המשטר הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה, לא סבלו יהודי רומא ממאורעות המלחמה, וגרמניה לא כפתה על המדינות בנות בריתה את מדיניות השמדת היהודים. אולם מיד אחרי כניעתה של איטליה לבנות הברית ב-8 בספטמבר 1943, ציווה הימלר לאסור ולגרש את כל היהודים מרומא ומהסביבה – יותר מ-10,000 איש. מפקד הס"ס ברומא, קאפלר, דרש מן הקהילה למסור לו תוך 36 שעות 50 ק"ג זהב, ולא – יוצאו להורג 200 יהודים; הזהב נמסר במועד. כעבור שלושה ימים גזלה המשטרה הגרמנית תעודות עתיקות ממשרדי הקהילה וכעבור זמן קצר גם את אוספי הספרים יקרי המציאות מבית-מדרש לרבנים.

ב-16 באוקטובר ערכו הגרמנים חיפושים מבית לבית ואסרו כל יהודי שנפל לידיהם; 1,007 גברים, נשים וילדים שנתפסו באותו היום הועברו לאושוויץ. מאז ועד שחרור העיר, ב-4 ביוני 1944, ערכו הגרמנים מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים; כך הגיע מספר המגורשים לאושוויץ ל-2,091 איש (1,067 גברים, 743 נשים ו-281 ילדים). עוד 73 יהודים היו בין 335 העצורים שהוצאו להורג בפקודת קאפלר במערות מחוץ לרומא, כתגמול על מעשי הפרטיזנים. האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, אף שהסכים לתת מקלט ליהודים במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן.

בשנת 1975 התגוררו ברומא, לפי אומדן, 15,000 יהודים, מהם כ-3,000 יהודים יוצאי לוב שהגיעו לרומא אחרי מלחמת ששת-הימים (1967). רוב היישוב היהודי היה עדיין מרוכז בשכונות היהודיות המסורתיות.

רומא הייתה הקהילה היחידה באיטליה שריבויה הטבעי נמצא בקו עלייה, ושיעור הפריון מתקרב לזה של האוכלוסייה האיטלקית בכללה. שיעור הנישואין גבוה למדי, ואחוז הזוגות המעורבים נמוך. רמת ההשכלה והמעמד החברתי נמוכים ביחס לשאר הקהילות במדינה; עדיין קיימת שכבה גדולה של חנוונים ורוכלים, ומעבר של יהודים למקצועות טכניים ולמקצועות חופשיים איטי למדי.

הקהילה שומרת אמונים למסורת הדתית. מלבד בית-הכנסת הגדול "מנהג איטליאנו" היו עוד שני בתי-מדרש בנוסח זה, בית כנסת אשכנזי ושני בתי-כנסת ספרדיים. ופעלו שלושה מוסדות חינוך יהודיים מגן-ילדים ועד בית ספר תיכון. בעיר פעלו בית-מדרש לרבנים, מוסדות צדקה של הקהילה, בית-חולים יהודי, בית-יתומים ומעון לנכים.

בשנת 1997 חיו ברומא 15,00 יהודים. בעיר שוכנת הרבנות הראשית של איטליה, ויוצאים לאור ארבעה כתבי-עת יהודיים.
יאסי Iasi
ברומנית Iasi, בפי יהודים יוס, יאס
עיר מחוז ברומניה, במזרח חבל מולדובה, על גבול רוסיה

יאסי היא עיר מרכזית בתולדות רומניה, ובמלחמת העולם הראשונה היתה בירה זמנית. יש בה מבנים עתיקים בעלי ערך אמנותי ומוסדות תרבות רבים.

העיר נמצאת על דרך מסחרית המובילה מפולין לבסרביה ולגאלאץ (Galati, נמל על הדנובה). לכן נמשכו אליה יהודים כבר במחצית השנייה של המאה ה- 15. בראשית המאה ה- 16 היתה ביאסי קהילה יהודית מאורגנת.

יעקב פסנטיר (1820 – 1902), היסטוריון ומוזיקאי שרשם את תולדות יהודי רומניה, בדק מצבות ישנות ביאסי ודיווח על שתי מצבות מהמאה ה- 15 וה- 16.

במאה ה- 17 יאסי נהייתה לבירת מולדובה, והקשרים המסחריים עם קושטא התחזקו, דבר שהעצים את הקהילה היהודית. אל הגרעין הוותיק הצטרפו פליטים מפרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט, 1648 – 1649) שהשתקעו ביאסי ובערים מתפתחות אחרות. פורעי חמלניצקי הזדמנו גם ליאסי עצמה פעמים אחדות, ופגעו ביהודים וברכושם. על פי ספר שו"ת מפולין פדו יהודי יאסי שבויים יהודים מידי טטרים שביקשו למכרם לעבדות.

השלטון היה מעוניין ביהודים שיפתחו את העיר. בשנת 1742 הנסיך קונסטנטין מברוקורדט (Mavrocordat) העניק ליהודים פולנים שהתיישבו ביאסי פטור ממסים.

במחצית השנייה של המאה ה- 18 התיישבו ביאסי יהודים מגליציה ומבוקובינה, ב- 1782 הצטרפו לקהילה יהודים שגורשו מכפרי הסביבה, ובסוף המאה ה- 18 השתקעו גם סוחרים מברודי שהיו בקשרי מסחר עם יהודי יאסי.

אנטישמיות
בשנת 1771 יצא לאור ביאסי "סדרת הזהב" (Intocmirea Aurita), שנחשב לפרסום האנטישמי הראשון ברומניה. היה זה תרגום של ספר מהמאה ה- 12. חיבור אנטי יהודי נוסף, "ההתנגדות ליהודים" (Infruntarea Jidovilor), שסיפר על עלילת דם, התפרסם בשנת 1803. המחבר היה נזיר שהציג עצמו כרב יהודי מומר, וחיבורו עורר גל פרעות. ראש הכנסייה, בנימין קוסטאקה, נתן ליהודים מחסה בחצר הכנסייה והגן עליהם מפני הפורעים.

במאה ה- 19 היהודים המשיכו לסבול מפרעות ופורענויות. יוונים בנסיכויות רומניה הצטרפו אל אחיהם שמרדו בשלטון העות'מני, ובדרכם פרעו ביישובים יהודים. ביאסי נספו מאות יהודים, וגם שוחד שקיבל ראש המורדים לא סייע.

בתקופות של מגיפות גורשו היהודים מן העיר ושהו בגבעות הסביבה.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 החריפו הרדיפות, גם התערבות המעצמות לא הועילה.

ב- 1882 וב- 1884 התכנסו ביאסי שני קונגרסים כלכליים, שהיו במה להסתה אנטישמית. גם האוניברסיטה של יאסי שימשה במה כזו, בייחוד בתקופת הפרופסור לכלכלה א. צ. קוזא (Cuza), אבי האנטישמיות הגזענית ברומניה. הסטודנטים הקימו אגודה אנטישמית וקיימו אסיפות. במאי 1896 הסלים המצב לפרעות קשות כל כך, שהשלטונות נאלצו לדכאן בעזרת צבא שהובא מחוץ לעיר. הפורעים בזזו בתים וחנויות והחריבו בתי כנסת. בחלק מהמקרים נתקלו בהתנגדות יהודית וסולקו מהרובע היהודי.

באותה תקופה קשה, לא התקבלו תלמידים יהודים לתיכון, התיאטרון דחה שחקנים יהודים, ורופאים יהודים לא עבדו בבית החולים. שופטי יאסי המשיכו לחייב עד יהודי ב"שבועה היהודית" המשפילה, על אף שנפסלה על ידי בית הדין לערעורים.

ב- 1900, על רקע גזרות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, התארגנה בקרב יהודי רומניה תנועת הגירה המונית, "הגירה ברגל", שצעדו ברגל אל נמלי היציאה ופניהם אל ארצות המערב, ובעיקר לארצות-הברית. אלפי יהודים מיאסי, פועלים, סוחרים ואינטלקטואלים הצטרפו לצועדים. גל העזיבה פגע בכלכלת העיר, וענף הרהיטים קרס לגמרי.

בין שתי מלחמות העולם גברה האנטישמיות בין כותלי האוניברסיטה של יאסי. יהודים רבים לא התקבלו ללימודים כלל, ומסטודנטים יהודים נמנעה כניסה. סטודנטים לרפואה לא הורשו לנתח גופות של נוצרים. סטודנטים רומנים יזמו והשתתפו בפרעות, בין היתר על עיתונים שעורכיהם היו יהודים.

ב- 1922 נוסד "איגוד הסטודנטים הנוצרים". פורעי הארגון נתקלו בהתנגדות שארגנו הסטודנטים היהודים, בשיתוף עם הקהילה היהודית. המהומות הטרידו את השלטונות, שביקשו להשיב את הסדר. ב- 1925 נרצח מפקד משטרת יאסי על ידי קורנליו זאליה קודריאנו (Corneliu Zelea Codreanu), לימים מקים המפלגה הלאומנית-אנטישמית "משמר הברזל". הוא זוכה מאשמה.

ב- 1923 נוסדה "הליגה להגנה לאומית נוצרית" בראשות קוזא, ואליה הצטרפו ארגונים אנטישמיים נוספים. קורנליו קודריאנו יסד ב- 1927 את "לגיון המלאך מיכאל", שהסב את שמו ב- 1930 ל"משמר הברזל". ב- 1935 נוסדה "המפלגה הנוצרית לאומנית", אליה הצטרפו מפלגותיהם של קוזא וגוגא (Goga), משורר ופוליטיקאי אנטישמי. המפלגה עלתה לשלטון בסוף 1937 לששה שבועות. רדיפת היהודים החמירה. "החוק לבדיקת האזרחות" סחט כספים רבים מיהודים שניסו לקנות את אזרחותם בשוחד.

עיסוקים ופרנסות
במאה ה- 18 עסקו היהודים במסחר ובמלאכה. הם חלשו על הסחר בתבואה, בדבש, בבהמות, בצמר ובגבינה. נזיר רוסי שביקר ביאסי ב- 1701 כתב על הסוחרים היהודים ועל חכירת בארות הזפת מאוצר המדינה על ידי יהודים.

על פי חוזה מ- 1805 רכש יהודי את עורות הבהמות שנשחטו ביאסי מקבלני אספקת בשר. באמצע המאה ה- 19 היה מרכז העיר מאוכלס בסוחרים יהודים. האצולה נהתה אחר מותרות, שנסחרו במטבע זר, וכך נוצרה שכבת חלפנים, רובם יהודים. הם החליפו את היוונים והטורקים בענף.

הבנקאים הראשונים ברומניה היו יהודים, ביניהם מיכאל דניאל מיאסי, שזכה ב- 1893 בעיטור "כתר רומניה".

גם רוב המלאכה היתה בידי יהודים. ב- 1736 קיבל צורף הכסף, היהודי דוד, פטור ממסים מאת מעסיקו נסיך מולדובה. הצורף מנדל גולדשמיט עבד עבור השליטים, האצולה וראש הכנסייה. בסוף המאה ה- 18, כשנפוץ השימוש במרכבות, כבר היתה ביאסי סדנה למרכבות בבעלות יהודית.

היהודים התארגנו באגודות מקצועיות. נשתמר פנקס החייטים מסוף המאה ה- 18, ובו תקנון הכללים, הזכויות והחובות של החברים. ב- 1797 נוסד איגוד הכובענים ועושי מצנפות הכמרים. ב- 1809 קם איגוד הסנדלרים. מי שלא היה חבר איגוד לא הורשה לעסוק במקצוע. על פי נתונים מ- 1845 עסקו היהודים ב- 55 ענפי מלאכה ושלטו במסחר במוצרי ייבוא.

באמצע המאה ה- 19 השתלבו היהודים בתהליכי המודרניזציה. גגנים יהודים החליפו רעפים בברזל - חידוש בלעדי. הוקם מרכז יהודי מסחרי למוצרי ברזל. בתי מסחר התרחבו ופתחו גם בתי מלאכה ממוכנים.

ב- 1908 היו היהודים 77 אחוזים מכלל בעלי המלאכה בעיר. בעשרים ענפים היתה להם שליטה בלעדית. לא אחת ניסו להצר צעדיהם, אך ללא הצלחה. ב- 1884 התקיימה תערוכה של התנועה הקואופרטיבית, שהציגה רק מוצרים של בעלי מלאכה נוצרים. היהודים החרימו את התערוכה, והיא נסגרה בגרעון גדול. שליטתם של היהודים בכלכלה התבטאה גם בשיעור המסים ששילמו.

מסוף המאה ה- 19 היה הסחר בעורות שפנים תחומם הבלעדי של היהודים.

עיסוקים נוספים: חוכרי קרקעות, רוקחים, עורכי דין, מוכרי ספרים ומורים. היהודים פתחו חנויות ספרים, ולעתים על ידן מכונת דפוס, כריכייה וחנות למכשירי כתיבה. בראשית המאה העשרים היו ביאסי 28 בתי דפוס בבעלות יהודית. בבית דפוס אחד נדפסו ספרי הקודש העבריים הראשונים ברגאט, רומאנים ביידיש, ומחקרים ברומנית של אוניברסיטת יאסי.

בין שתי מלחמות העולם מילאו היהודים תפקיד חשוב בפיתוח כלכלת העיר יאסי. קמו הרבה מפעלי טקסטיל, מזון, מתכת, עץ ועוד. בסתיו 1921 זכה מפעל Progresul (קידמה) ביאסי, שהיה בבעלות יהודית, בפרס תעשיינים במסגרת תערוכה בבוקרשט. מפעלים נוספים שגשגו, ביניהם מפעל הכותנה "אריג" (נוסד 1910). פ. שרגא היה משנה לנשיא המחלקה התעשייתית בלשכת המסחר והתעשייה.

מוסדות הקהילה, רבנים ומנהיגים
המוסדות היהודים הראשונים, החכם באשי (מנהיג דתי) והגילדה היהודית, הוקמו ביאסי בראשית המאה ה- 18. ב- 1719 מינה הסולטן את בצלאל כהן לחכם באשי של נסיכויות ואלאכיה ומולדובה, וקבע את מושבו ביאסי. המשרה עברה בירושה. במקביל התארגנה הגילדה היהודית, מוסד חילוני שהופקד על תשלום המס הקיבוצי. לכל מיעוט לאומי באימפריה העות'מנית היתה גילדה שייצגה אותו. הגילדה המרכזית ישבה ביאסי ופיקחה על כל הגילדות היהודיות במולדובה. שני המוסדות בוטלו בשנת 1834.

ב- 1660 השתקע ביאסי הרב נטע הנובר, מניצולי פרעות ת"ח ות"ט, מחבר הספר "יוון מצולה". רבנים וחסידים נוספים ביאסי: הרב יוסף לנדאו, בעל "ברכת יוסף", הרב יוסקה הורוביץ, חלוץ החסידות במולדובה, ד"ר נימרובר, ציוני ומלומד, שהיה הרב הראשי של רומניה אחרי מלחמת העולם הראשונה; הרב אברהם יהושע השל מאפטה הגיע לעיר ב- 1809 והקים חצר חסידים קטנה, כנראה הראשונה ברומניה כולה. הוא עזב את יאסי בשנת 1813, והחצר התפרקה. יריבו, הרב יצחק משה, תלמידו של מייסד זרם חב"ד שניאור זלמן, הביא ליאסי את תורת רבו.

במאה ה- 19 היתה יאסי מרכז של יצירה יהודית, וחכמי הלכה וגדולי חסידות רבים ישבו בה.

בית הכנסת הראשון ביאסי הוקם במאה ה- 17 ברובע היהודי טארגול קוקולוי (Targul Cucului). מבנה האבן של בית הכנסת שופץ בשנת 1762 כדוגמת בתי כנסת בפולין. לכל אגודת בעלי מלאכה היה בית כנסת, ולפעמים יותר מאחד.

ילדי הקהילה התחנכו ב"חדרים", וילדי האמידים למדו אצל מורים פרטיים מחוץ לארץ.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 נפתחו ביאסי גם בתי ספר מודרניים, במתכונת בתי הספר הרומנים ובתוספת לימודי עברית. המשכיל בנימין שוורצפלד יסד וניהל ב- 1852 את בית הספר המודרני הראשון, למורת רוחם הקשה של הרבנים. בית הספר נסגר כעבור זמן קצר. ב- 1873 נוסד ברובע היהודי העני והצפוף בית-ספר לבנים ששמו "ז'ונימיאה" (נעורים). מקים בית הספר והמנהל הראשון היה ד"ר קרל ליפה, שהשתקע ביאסי ב- 1860. הוא היה רופא ואיש ציבור מגליציה, לימים ציוני פעיל וזקן הצירים בקונגרס הציוני הראשון ב- 1897.

בשנת 1894 נפתח בית-ספר לבנים "קולטורה" (תרבות), וב- 1898 הוסיפו מסלול לימודי מסחר של שלוש שנים. בראשית המאה ה- 20 נפתח גן ילדים. קמו גם בתי-ספר יסודיים לבנות "איחוד הנשים היהודיות" (Reuniunea Femeilor Evreice) ו"הכוכב" (Steaua), שנוסד ב- 1906. כעבור כמה שנים נוסף ל"הכוכב" גם מסלול מקצועי. ב- 1912 נפתחה ביאסי גימנסיה על שם התורם, התעשיין והבנקאי מוריץ ואכטל. במגמה למסחר בגימנסיה (שנפתחה ב- 1913) למדו בשנה הראשונה 181 תלמידים, כעבור שנתיים עלה מספרם ל- 232. גם תלמידים מחוץ ליאסי למדו בגימנסיה, וגם לא-יהודים אחדים. החינוך היהודי הסתייע בגורמים חיצוניים דוגמת יק"א, שהחלה את פעילותה ברומניה ב- 1899.

בשנת 1728 נוסד בעיר הקדש, שהוסב ב- 1772 לבית-חולים יהודי. אחרי ביטול הגילדה היהודית (1834) ייצגה הנהלת בית החולים את קהילת יאסי. בית-החולים נתמך מתרומות, ולעתים תוקצב על ידי השלטונות. בשנת 1900 הוכר כגוף משפטי. היתה גם מרפאה, שטיפלה ביהודים ובנוצרים. ב- 1915 יסדה חברת בעלי מלאכה בית חולים לילדים ע"ש ד"ר גלרטר.

ב- 1818 יסד הנדבן נוישץ (Neuschatz) בית יתומים בביתו, שהקנה מקצוע ושלח תלמידים מצטיינים אל וינה להמשך לימודיהם.

בסוף המאה ה- 19, בתקופה של משבר כלכלי, פתחה לשכת "בני ברית" ביאסי בית תמחוי. הקהילה פתחה מסעדה לילדי בית הספר, מכספי תרומות. בתי תמחוי נוספים נפתחו על ידי ועדי מצוקה.

קהילת יאסי התארגנה מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). חוק הדתות של 1929, שקבע כי היהדות היא דת היסטורית, ומוסדותיה הם גופים משפטיים) העניק לה מעמד רשמי. היהודים שיקמו את מוסדות הקהילה והקימו ארגוני סעד וחינוך חדשים. בתי ספר ממשלתיים פתחו שעריהם בפני תלמידים יהודים, ובמוסדות החינוך היהודיים למדו בעיקר בני השכבות העניות.

משנת 1860 פעלו ביאסי אגודות להפצת התרבות העברית. ב- 1866 נוסדה אגודת "דורשי שפת עבר". ב- 1872 יזם הקונסול היהודי האמריקאי בנימין פישוטו תכנית הגירה של יהודי רומניה לארצות הברית. בתגובה פרסם יצחק בן משה הרץ חיבור ששמו "משמני הארץ", והטיף להתיישבות בארץ ישראל. בהשפעתו ביטלו מאות משפחות ביאסי ובערים אחרות את תכניתן להגר לארצות הברית.

ב- 1880 הגיע אל יאסי אליעזר רוקח מצפת ויסד אגודה "ליישוב ארץ ישראל". הוא הוציא לאור שבועון ששמו "יזרעאל", שהוקדש לארץ ישראל והופץ גם מחוץ לרומניה. לשבועון של רוקח נודעה השפעה על צמיחת "חיבת ציון" גם בבולגריה. ב- 1882 התכנסה ביאסי אסיפה של אגודת "יישוב ארץ ישראל" ברומניה, בהשתתפות סר לורנס אוליפנט, נוצרי בעל חזון ציוני, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל. בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 נוסדו עוד אגודות קדם ציוניות כאלה, וב- 1892 התארגנה התנועה מחדש, תחת דגל "חיבת ציון".

ב- 1895 עמד יחיאל ברקוביץ מיאסי בראש קבוצה קטנה שהתיישבה על אדמת הכפר סאחם אל ג'ולן ברמת הגולן, ולאחר כשלון ההתיישבות היה בין מייסדי המושבה יבנאל. באותה שנה הופיע ביאסי עתון ביידיש "יידישע פאסט", שתמך בעלייה לארץ ישראל.

בשנת 1906 הוקמה ביאסי קתדרה תרבותית ציונית כדוגמת מוסדות "טוינבי הול" באנגליה (מ- 1884), בה הרצו אישים ידועים מרומניה ומחוצה לה, ביניהם שלום עליכם, שקרא מיצירותיו, והתקיימו קורסים ללימוד עברית ולתרבות עברית וכללית.

בנובמבר 1918 התקיים ביאסי כנס של כל הארגונים הציוניים במולדובה ובבסרביה (חבל ארץ שסופח לרומניה באפריל אותה שנה), במטרה לחדש הפעילות הציונית במולדובה. באותה עת היו עדיין חלקים של רומניה תחת כיבוש גרמני. התנועה הציונית התחזקה אחרי המלחמה, וב- 1920 התאחדו הגופים השונים להסתדרות ציונית. נוסדו אגודת ספורט "מכבי", אגודת סטודנטים "חשמונאה", ספרייה בעברית וביידיש. בתמיכת ההסתדרות הציונית חודשה פעילות ה"טוינבי הול", שהופסקה בימי המלחמה, ונהייתה למרכז התרבותי של העיר.
בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקם מרכז הנוער הציוני דתי "תורה ועבודה", ובהשפעתו קמו עוד סניפים רבים גם באזורים אחרים.

ביאסי (ובשני יישובים נוספים) נוסדו קיבוצי ההכשרה הראשונים ברומניה. לתוצרת החלב של חוות ההכשרה ביאסי היה ביקוש גם בקרב לא-יהודים. מאות חלוצים עלו לארץ ישראל מרומניה אחרי תקופת הכשרה בחווה. לכל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות היו סניפים ביאסי.

שלושה צעירים יהודים מיאסי יסדו ב- 1893 חוג סוציאליסטי ששמו "האור" (Lumina), שהשתלב במפלגה הרומנית הסוציאל-דמוקרטית, אבל הוצא משורותיה משום שתביעותיו לשוויון זכויות ליהודים קוממו נגדו את המפלגה. החוג הוציא כתבי עת ברומנית וביידיש ושלח עצומות לאינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון, שהתייצב לצד המפלגה הרומנית.

לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד ביאסי סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (Uniunea Evreilor Pamanteni), ארגון פוליטי לא-ציוני ראשון ברומניה, שנאבק על זכויות אזרחיות ליהודים. בתקופת המלחמה (1914 – 1918), אחרי שכבשו הגרמנים את בוקרשט ויאסי נהייתה בירת רומניה, ייצג הסניף את כל יהודי רומניה.

ב- 1931 נוסדה מפלגה יהודית אשר לחמה על הזכויות הלאומיות של היהודים כגוף אתני. מ- 1932 עד 1940 המפלגה הוציאה שבועון ששמו "הבמה היהודית" (Tribuna Evreasca), עם תוספת בעברית וביידיש.

קבוצת אינטלקטואלים צעירים, ביניהם הצייר רובין, פעלה להפצת התרבות היידיש. "קורות העתים" היה עתון ביידיש (שכותרתו עברית) שיצא לאור מ- 1855 – ראשית העיתונות היהודית במולדובה. ב- 1859 הופיע ביטאון דו-לשוני ביידיש וברומנית. פרסומים אלה תמכו בהשכלה חילונית ושאפו לקרב את היהודים לחיים המודרניים. ביאסי הציג המחזאי הנודע אברהם גולדפאדן את מחזותיו הראשונים והניח בה יסוד לתיאטרון ביידיש "העץ הירוק". השחקנים הראשונים היו חובבים, ואחר, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כבר הופיעו שם שחקנים מפורסמים.
בחוג האינטלקטואלים ביאסי השתתפו בנימין שוורצפלד ובניו, חוקרים בבלשנות עברית ובתולדות יהודי רומניה, ואברהם שטוירמן-רודיון, משורר ועתונאי, אשר התאבד בימי מלחמת העולם הראשונה במחאה על רדיפת היהודים.

ב- 1803 חיו ביאסי 2,420 משלמי מיסים יהודים. מספרם עלה בהתמדה במאה ה- 19. אחרי אמצע המאה היו 50 אחוזים מתושבי העיר יהודים.

ב- 1859 כבר חיו בעיר 31,015 יהודים, 47.1 אחוזים מהאוכלוסייה. ב- 1899 היה מספרם 39,441, 50.8 אחוזים מהאוכלוסייה.

ב- 1941, כשהצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, חיו ביאסי 45,000 יהודים, עד לטבח של 29 ביוני 1941. במאי 1942 נמנו בעיר 32,369 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) היו ביאסי 112 בתי כנסת, 17 מוסדות חינוך (חינוך מסורתי, גני ילדים, בתי ספר כלליים), בית חולים שבו טיפלו (וגם ניתחו) בחולים מיאסי ומהסביבה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (Antonescu), שהקים ממשלה עם מפלגת "משמר הברזל". רומניה הצטרפה למלחמה כבת ברית של גרמניה הנאצית.

יאסי הוכרזה "עיר תנועת הליגיונרים" (כינויים של אנשי משמר הברזל) והליגיונרים שלטו בה באין מפריע. הם אסרו יהודים ועינו אותם עד שהודו בעלילות שוא, והחרימו מהם סכומי כסף גדולים. אחרי רעידת אדמה בנובמבר 1941 הוציא ראש העיר צו הריסה לשני בתי כנסת עתיקים ויפים על יד מרכז הליגיונרים (שנקרא "הבית הירוק") בתואנה שהמבנים רעועים ומסוכנים. תלמידי הגימנסיה הלאומית ובראשם המנהל הרסו את בתי הכנסת וחיללו ספרי תורה ותשמישי קדושה. היהודים ניסו להתנגד. ברובע העגלונים היהודים נסוגו הליגיונרים מפני היהודים שהתארגנו. ביום הכיפורים הפרו הסוחרים היהודים את הפקודה לפתוח את החנויות. בהדרגה, בלחץ מעצרים ועינויים, נאלצו הסוחרים "למכור" את מפעליהם ו"לתרום" למוסד משמר הברזל, "העזרה הליגיונרית". הקהילה היהודית ניסתה להציל את האסירים באמצעות שוחד. בספטמבר 1940 השתלטו הליגיונרים על חוות החלוץ, שדדו שם רכוש רב ועצרו את החלוצים, שניסו להתנגד.

צו של משרד החינוך אסר על קבלת תלמידים יהודים לבתי ספר רומניים. הקהילה היהודית פתחה אפוא שני בתי ספר תיכוניים ובית ספר מסחרי.

בינואר 1941 מרדו הליגיונרים נגד אנטונסקו, המרד דוכא בתוך יומיים והם הורחקו מהממשלה, אבל גילויי האנטישמיות נמשכו. היהודים ניסו לשחד את ראש המשטרה, ללא הועיל. יהודים בעלי עמדה נעצרו כקומוניסטים ונשלחו אל מחנה ריכוז בדרום רומניה.

אחרי סיפוח בסרביה וצפון בוקובינה לברית המועצות (יוני 1940, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), הפכה יאסי לעיר גבול והצבא הגרמני נכנס.

ערב פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות (יוני 1941) גורשו כל היהודים מהעיירות והכפרים בסביבה, וקהילה יאסי נאלצה לקלוט 4,000 פליטים.

העתונות השתלחה ביהודים בהסתה פרועה והפיצה שמועות על יהודים אשר מתחמשים לקראת שיתוף פעולה עם האויב. האשימו את היהודים גם באחריות להפצצות הסובייטים.

ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה אל גרמניה בהתקפה על ברית המועצות. כעבור שבוע, ב- 29 ביוני, טבחו הצבא, המשטרה, הז'נדרמריה והחיילים הגרמנים ביהודי יאסי. ל"מבצע" קראו בשם הקוד "ניקוי השטח", צעד ראשון ב"תכנית הגדולה" לחיסול כל יהודי רומניה. יומיים לפני הטבח אנטונסקו עצמו פקד טלפונית על מפקד חיל המצב בעיר לפנות את כל האוכלוסייה היהודית כולל נשים וילדים. על סמך הוראותיו ביצעו אנשי הכוחות שכבר היו בעיר, עם תגבורת מבחוץ, מעשי שוד, רצח ועינויים. לפי אות מוסכם (יריות מבויימות) פלשו חיילים ואזרחים אל בתי יהודים עשירים ושדדו אותם, רצחו ביריות משפחות שלמות, גם את הילדים. המוני אזרחים רומנים מכל שכבות האוכלוסייה הלשינו וסייעו, שדדו והתעללו. פקידים ועובדי עירייה הצטיידו מראש בגרזנים ובאלות.

היהודים הובלו לחצר המשטרה. חלקם קיבלו מכתב שיחרור שנועד לרכז בתחבולה כמה שיותר יהודים במעצר. ואכן, יהודים רבים שעדיין שהו בבתיהם או במקומות מחבוא, התייצבו מרצונם במשטרה, שם נעצרו, הושפלו ועונו. אל חצר המשטרה הגיעו רבים להשתתף בפרעות.
ביום אחד בלבד נרצחו בתחנת המשטרה 5,000 יהודים. גוויות התגוללו ברחובות. בחצר נותרו 7,000 יהודים, הובילו אותם בשתי שיירות אל תחנת הרכבת, העמיסו על קרונות שנועדו להובלת חומרים כימיים ובקר, קרונות חסומים, צפופים, מצחינים ומחניקים. גוויות הועמסו לצד אנשים חיים. ברכבות המוות נמנעו מהכלואים אוכל ושתייה ושני שלישים נספו בנסיעה. היתר נכלאו במחנות ריכוז.

כ- 15,000 יהודים מיאסי נספו בקרונות, בעיר, ובמחנות.

ובכל זאת, יאסי לא "נוקתה" מיהודים. לגרמנים היה לוח זמנים משלהם ליישום "הפתרון הסופי" ולכן לא יכלו הרומנים לבצע את "התכנית הגדולה".

ביולי ובאוגוסט 1941 נמשכו הגזרות הקשות. נאסר על יהודים להתגורר ולשהות בשכונות מסויימות, הם היו חייבים לפנות דירותיהם בתוך שלושה ימים, ולמשך זמן קצר נאלצו לענוד טלאי צהוב. חוק עבודת הכפייה הכביד בעיקר על חסרי האמצעים, ואלפים שולחו לאזורים אחרים, לעבודה קשה שגבתה קורבנות. חלק נספו, חלק נשארו נכים לתמיד.

מנהיגות הקהילה נאלצה להתמודד עם המוני משפחות שכולות ומרוששות, ובנוסף מגורשים מיישובי הסביבה, שאולצו להשאיר את רכושם מאחור.

בתי הספר הוחרמו אבל הלימודים נמשכו במקומות ארעיים. בתי החולים היהודיים המשיכו לתפקד בתנאים הולכים וקשים למול צרכים הולכים וגדלים.

בשנת 1943 ציוה ראש העיר להרוס את בית העלמין העתיק (בן 400 שנים), כדי לייעד את הקרקע למגורים של נוצרים. לאחר מאמצים רבים קיבלה הקהילה רשות להעביר את המתים אל בית העלמין השני. תמורת שוחד רב הועברו גם מספר מצבות. התושבים הנוצרים חששו מרוחות המתים וסירבו לבנות בתים במקום.

במרץ 1944, כשהסתמן ניצחון בנות הברית, החלו לשוב יתומי טרנסניסטריה, וחלק נקלטו על ידי קהילת יאסי.

יאסי שעל הגבול היתה התחנה הרומנית הראשונה בדרכה של החזית הרוסית. כל מוסדות השלטון ומרבית האוכלוסייה הנוצרית נטשו את העיר. גם יהודים אמידים עברו לבירה, וחברי תנועות נוער שקיוו לעלות לישראל. בשנת 1944 יצאו כמה אניות מעפילים מנמל קונסטנצה לחוף הים השחור. ביאסי כמעט ולא נשארו תושבים לא-יהודים. היהודים סבלו ממחסור בשירותים חיוניים. ערב כניסתם הפציצו הרוסים את העיר, היו הרוגים רבים ופצועים שלא קיבלו טיפול ראוי. יום אחרי ההפצצה, ב- 21 באוגוסט, הקבילו היהודים בשמחה את פני הצבא הרוסי.

אחרי המלחמה השתכנו ביאסי פליטים רבים. רבים מיהודי יאסי עברו לבירה, בדרכם לישראל ולארצות אחרות. בשנת 1947 נמנו בעיר 38,000 יהודים.

ביוני 1948, שבע שנים אחרי פרעות ה- 29 ביוני 1941, נשפטו 50 מבין האחראים לטבח והורשעו בפשע. ארבעה נידונו למוות. שנה לפני כן שמה היהודיה לוצ'יה טאלר קץ לחייה בגלל שהרוצחים לא באו על עונשם, כך כתבה במכתב הפרידה.

הקומוניסטים היהודים התנגדו לכל ביטוי של לאומיות יהודית, ובתי הספר היהודיים נסגרו. אך הפעילות הציונית התחדשה בכל זאת. לכל המסגרות ותנועות הנוער הציוניות היה ייצוג ביאסי. גם ההכשרה בחוות החלוץ התחדשה.

המאבק נגד הציונות החריף עם התחזקות המפלגה הקומוניסטית, כשזו תפסה רשמית את השלטון. בשנת 1948 דרשו מהמוסדות הציוניים להתפרק מרצון. ב- 1949 כבר יצא צו סגירה לכל הארגונים, והפעילות הציונית חדלה.

מסוף שנות ה- 50 של המאה העשרים התחדשה עלייתם של יהודי רומניה לישראל, ורוב יהודי יאסי עלו גם הם.

בשנת 1983 חיו ביאסי 1,577 יהודים, 245 מהם נתמכו על ידי הקהילה. באותה תקופה פעלו שם חמישה בתי כנסת.

בתחילת המאה ה- 21 נמנו ביאסי 541 יהודים, 23 מהם ילדים מתחת לגיל 15, ו- 280 מהם מבוגרים מעל גיל 60.
אדולף חיימוביץ'

Adolf Haimovici (1912–1993), mathematician, born in Iasi, Romania. He attended the National High School in Iasi, and studied at the Mathematics and Physics-Mathematics department of the University of Iasi, graduating in 1934, and then earned a PhD in 1938. Following the anti-Semitic policy of the Fascist government of Romania he could not continue his scientific career during 1940-1944, and worked as a teacher at Jewish secondary schools. He returned to the University of Iasi in 1945 becoming a specialist in geometry and professor of mathematical analysis at the Faculty of Mathematics until his retirement in 1981. Haimovici was director of the Library of the Al. Myller Mathematical Seminar and editor-in-chief of the Scientific Annals of Department of Mathematics of the University. He published over 60 artcles and a number of books, including manuals of mathematics.

Adolf Haimovici was the brother of the mathematician Mendel Haimovici (1906-1973).  

חיימוביץ'
HAIMOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

חיימוביץ', המכיל את הסופית הרומנית "-וביץ'" שפירושה "בנו של", מבוסס על השם "חיים", השם חיים אינו מופיע בתנ"ך, אבל הוא שם פרטי יהודי אהוב מאד המופיע בצורות שונות - חי, חיא, יחיא וחיה, כשם של נשים. בימי הביניים הוספת השם חיים לשם הפרטי בעת ברית המילה או מאוחר יותר במהלך החיים במקרה של מחלה קשה או סכנה אחרת הפכה למנהג מקובל בקרב יהודי אשכנז. זה נעשה על מנת להבטיח בריאות טובה וחיים ארוכים.

אצל יהודי ספרד חי הוא גם היום שם פופולרי; יחיא היה נפוץ מאד אצל יהודי תימן. במרוצת הזמן וכתוצאה מהמגעים של היהודים עם עמים אחרים ההיגוי והאיות של השם חיים הושפע ע"י שפות לועזיות. והפף להיים או אים בספרד, היים או היימס בגרמניה ובאלזס, חיים בטורקיה, והאגין באנגליה.

שם זה תורגם ללטינית לצורות ויוס, ויטה, וידל, ולערבית בשם יעיש או עיאש.

השם חיה הפף לחייס.

היהודים אימצו שמות לא יהודיים בעלי צליל דומה לחיים, כגון היימן, הרמן או ויויאן (שהוא תרגום של השם חיים), כשמות נוספים לשמות העבריים שלהם, לרוב במטרה להקל על יחסיהם עם הסביבה הלא יהודית. שמות פרטיים אלה הפכו מאוחר יותר לשמות משפחה. במאה ה-20 חיימוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם הראשונה עם הרופא הצבאי הרומני פלורה חיימוביץ', במלחמת העולם השניה ועם שרה חיימוביץ', ילידת רומניה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.