חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אראד, רומניה

אראד ARAD

עיר מחוז בדרום טרנסילבניה על נהר מורש, רומניה. עד 1918 בתחומי אוסטריה-הונגריה.

החל מאמצע המאה ה- 16 היתה העיר תחת שלטון תורכי, שהוחלף ב- 1689 בשלטון האוסטרי והמקום הפך ל"עיר מלוכה ומצודת גבול". אחרי מלחמת העולם הראשונה צורפה טרנסילבניה כולה לרומניה.

תעוד רשמי על קיום ישוב יהודי במקום נותר מימי השלטון האוסטרי, אם כי הגיעו כמה יהודים ספרדים כבר עם התורכים.
כתב חסות מ- 1717 שניתן על ידי מפקד צבאי ואיפשר באופן בלעדי לשני יהודים ובני משפחותיהם מגורים בעיר מהווה עדות לראשית הישוב היהודי במקום. המצבה הישנה ביותר בבית העלמין היא מ- 1754. בין שני תאריכים אלה הצטרפו עוד כמה משפחות שגורשו אחרי זמן קצר וב- 1731 נשאר בעיר רק יהודי אחד. ברשימת משלמי המיסים
מ- 1735 מופיעים שוב שמות של יהודים העוסקים בהכנת יי"ש, המקצוע היחיד שאושר ליהודים לעסוק בו. רק בודדים זכו לאישור סחר בענפים אחרים. כנראה שפנייה יהודית לשלטונות המחוז בבקשת הגנה מפני השלטון המקומי נענתה מפני שב- 1754 גרו בעיר כבר 24 משפחות יהודיות וב- 1785 שילמו 41 משפחות "מס סובלנות".
בין השנים 1787 - 1850 עלה מספר היהודים פי עשרה (מ- 352 ל- 3.418) בעת שהאוכלוסיה הכללית בקושי שולשה.
היהודים פיתחו יחסים נוחים עם שכניהם, הונגרים, רומנים גרמנים, והיו מעורים בחיי העיר. ב- 1810 אימצה הקהילה את ההונגרית כשפה רשמית. היהודים השתתפו במהפכת 1848 ולאחר דיכויה הוטל עליהם מס כבד. אחרי חוקת 1867 שאיפשרה את כניסתם לחיים הפוליטיים איישו יהודים משרות של ראש עיר, סגנו, תובע ראשי ועוד. היו יועצים בעירייה, נבחרו לבית הנבחרים ואחדים, שקיבלו תארי אצולה, נכנסו לבית העליון.
הם נלחמו על הכרת הדת היהודית כדת אוטונומית, שווה לדתות אחרות, אבל חקיקה ברוח זו הושגה רק ב- 1895.
היהודים תפסו מקום חשוב בעיתונות וב- 1868 ייסד יהודי את העיתון " ARADER ZEITUNG" (עיתון אראד), שהיה עיתון הערב הראשון בהונגריה. שמות של יהודים בלטו בתחום הספרות, הפיסול, הציור והמשחק. הם היו נאמנים לאימפריה, ב- 1917 ציינו 200 שנה של קיום יהודי באראד.
הסיפוח לרומניה בסוף מלחמת העולם הראשונה גרם למשבר קשה. על מנת לשמור על הזדהותם עם הלאומיות ההונגרית היו יהודים שבחרו בהמרת הדת. אך עדיין בלטה המעורבות היהודית בחיי התרבות של העיר. מספר היהודים בעיר עלה מפני שהיגרו אליה יהודי כפרים שנפגעו על ידי חוקי השלטון החדש ויהודים ממרמורש.

האירגון הקהילתי הראשון היה של ה"חברה קדישא" שנוסד כבר ב- 1720. התקנות שנשתמרו בכתב הן מ- 1750 ומוזכרות בהן תקנות קודמות. הקהילה בתור גוף התארגנה בערך ב- 1742 ומיסדה היה אחד משני היהודים שקיבלו זכות ישיבה ב- 1717. בית כנסת ראשון מעץ הוקם ב- 1759 על מגרש שנתרם על ידי אישה יהודיה. עקב גידול האוכלוסיה
הוחל ב- 1828 בהקמת בית כנסת חדש, השלטונות התנגדו, ולכן נגמרה בנייתו רק ב- 1832.
מוסדות הסעד של הקהילה הוקמו בזכות תרומות בכסף ובנכסים. כך הוקם ב- 1861 בית חולים עם 30 מיטות וציוד חדיש. ב- 1870 הוקם בית יתומים לשישה ילדים, תרומות נוספות איפשרו את הרחבתו והמוסד דאג לצייד את חניכיו במקצוע. ב- 1920 הוקם בית יתומות בעזרת עזבונה של אישה שהשאירה את כל רכושה לקהילה למטרה זאת. המוסד דאג לנדוניה לבוגרות שהתחתנו. לשני המוסדות נתקבלו גם ילדים מחוץ לאראד. ב- 1913 נוסד בית אבות ובבניינו פעל גם בית תמחוי שסיפק ארוחות לנזקקים במחיר נמוך.
אגודות סעד שהתחילו בפעילותם באמצע המאה ה- 19 (ג"ח, הכנסת כלה, עזרה ליהודי א"י, ועוד) המשיכו עד מלחמת העולם השנייה.
מוסדות החינוך של הקהילה היו לדגם לקהילות טרנסילבניה. ב- 1832 הוקם בית ספר יסודי וב- 1851 בית ספר מקצועי שכלל בין תלמידיו גם לא יהודים. התלמידים העניים שוחררו משכר לימוד וקיבלו גם עזרה בלבוש וארוחות. ב- 1872 הפך לבית ספר ממלכתי.
קיים סימן שאלה ביחס לרב הראשון. יש המיחסים את הבכורה ליצחק יעקב, מזכיר הקהילה באמצע המאה ה- 18 ואחרים מצביעים על הרב יוחנן בשנות השבעים של מאה. אך אין ספק שהחשוב מכולם היה אהרן חורין שנבחר ב- 1789, בגיל צעיר, והמשיך עד מותו ב- 1844. הרפורמות שלו בפולחן ומלחמתו על מעבר היהודים למקצועות יצרניים הביאו לו מתנגדים ומעריצים רבים. השפעתו חרגה מגבולות קהילתו. בזכותו התאפשרה באראד לימוד מקצוע ולמטרה זאת נהרו אל העיר יהודים מכל הונגאריה. יורשו שהיה ממשיך דרכו נשא את דרשתו הראשונה בהונגרית. הקהילה השתייכה לזרם הניאולוגי ואליה היו מסונפים 39 קהילות באזור. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה אראד הקהילה הרביעית בגודלה בהונגאריה.
היהודים שלא יכלו להשלים עם הרפורמה בדת התארגנו בשנים 1904/1903 בקהילה אורתודוקסית שזכתה להכרת השלטונות ב- 1909. שתי הקהילות פעלו בנפרד. לפני מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי הנוח משך יהודים מפולין והם חיזקו את הקהילה האורתודוקדית. בסוף שנות ה- 30 הסתיים בניין בית הכנסת האורתודוקסי וספרי התורה הועברו אליו מבית התפילה שהוקם על ידי החסידים הראשונים שהגיעו לארד. באותה תקופה קודש גם בית קברות חדש נפרד מהניאולוגי.
ב- 1909 מונה הרב הראשון של הקהילה האורתודוקסית, יהודה סופר, שנפטר כעבור שלוש שנים וב- 1913 מונה יהויקים שרייבר, שהרחיב וחיזק את הקהילה על מוסדותיה (תלמוד תורה, ישיבה) והמשיך את כהונתו עד מותו, ב- 1949. עצמותיו הועלו ארצה. בתקופת השואה כיהן בקהילה הניאולוגית הרב יוסף שנפלד (SCHONFELD) שהמשיך עד 1961, שנה בה עלה ארצה. למרות הניגודים בתחום הדתי, קויימה אווירת פיוס בין שתי הקהילות ובעת הצורך שיתפו פעולה.
החסידים התרכזו סביב חצר הרבי מויז'ניץ.
ב- 1940, אחרי חלוקת טרנסילבניה בין רומניה להונגריה היתה הקהילה האורתודוקסית של אראד החשובה ביותר ב טרנסילבניה הדרומית (שנשארה תחת שלטון רומניה).

היהודים הראשונים הורשו להתפרנס רק מהכנת יי"ש והסחר בו. במאבקם על עוד מקורות פרנסה נתקלו בהתנגדות "אגודת סוחרי אראד", שהוקמה ב- 1738 וקיבלה לשורותיה רק נוצרים, ושל הגילדות הקיימות של בעלי המלאכה. הכבידו על היהודים גם המיסים שהוטלו עליהם. (לברר מתי שוחררו ממס הסובלנות).
הכרזת אראד כעיר חופשית ב- 1832 גרמה להקלה במצבם. ההתתפתחות הכללית איפשרה ליהודים להשתלב במסחור התוצרת החקלאית והמנופקטורה. ב- 1806 הורשו היהודים לעסוק במלאכה ובהשפעת הרב חורין הוקמה אגודה שעזרה בהכשרה מקצועית של היהודים ושילובם במקצוע. רשימה מ- 1848 מצביעה על 104 בעלי מלאכה העוסקים ב- 21 מלאכות. אחרי 1867 שלושה אחוז עסקו בחקלאות. היו כמה בעלי אחוזות יהודים וחוכרים. היהודים הכניסו את המיכון בחקלאות ובתעשיה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בבעלות יהודית בית חרושת לאלכהל הגדול במרכז אירופה וטחנת קמח על קיטור, החשובה באזור. בית הדפוס הראשון בעיר נוסד על ידי יהודי ב- 1850. פתיחת בית חרושת לטקסטיל ב- 1900 היה השג חשוב. בבתי החרושת התפרנסו יהודים בתור פקידים ופועלים.
היהודים השתלבו במסחר הסיטוני וב- 1885 זכה מייצא יינות יהודי בפרס בתערוכה שהתקיימה באנגליה. התפתחה גם תעשייה זעירה בכימיה, מזון, טקסטיל ועוד. יהודים בלטו בבנקאות, הם השתתפו בהקמת קופת החסכון הראשונה בעיר והיה להם חלק בהנהלתה. הם הקימו וניהלו את בית המסחר והתעשייה.
היהודים חדרו אל המקצועות החופשיים וב- 1910 היו 50 עורכי דין יהודים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות המשבר עקב חילופי השלטון עדיין תפסו היהודים מקום חשוב בכלכלה. הם בלטו במיוחד בטקסטילים, אביזרים טכניים, אופטיקה, סוכנויות הובלה. גם בתקופה הזאת נמצאו יהודים בין מיסדי בנקים ומנהליהם. 40% מבין רופאי העיר היו יהודים ב- 1939 ואחוז האדריכלים אף גבוה יותר.
.
התעוררות התודעה הלאומית היהודית בין יהודי אראד היתה קשורה בהתגברות האנטישמיות ההונגרית אחרי מלחמת העולם הראשונה. רגשותיהם הפרו הונגריים נפגעו ועל רקע זה נוסדו ב- 1920 האירגונים הציוניים הראשונים, ביניהם הסניף המקומי של האיגוד הלאומי של יהודי טרנסילבניה וב- 1922 התקיים באראד כינוס האיגוד. בהדרגה הוקמו סניפי תנועות נוער; אביבה באריסיה (שם ראשוני של דרור הבונים), הנוער הציוני, השומר הצעיר. ב- 1921 נוסד מועדון הספורט "הכח", וב- 1928 התארגן מחדש. ב- 1929 הוקם סניף "ויצו" שאירגן קורסים לעברית ואנגלית והקים ספריה. בעיר נערכו מגביות לקרנות הלאומיות.
בקהילה היה נטוש ויכוח בין הציונים לבין המתבוללים שראו ביהדות רק דת. אל האחרונים השתייכו הרב הראשי של הקהילה הניאולוגית ומנהיגיה והם מנעו הוראה חובה של העברית בבית הספר היהודי אלא רק על פי בקשת הורי התלמידים. בשנות השלושים, עקב האנטישמיות הגואה, גברה השפעת הציונות. התחזקה פעילות תנועות הנוער והוקמו קיבוצי הכשרה. בבחירות לפרלמנט זכתה בקולות רבים המפלגה היהודית, בעלת אופי לאומי. בתקופת זאת חדרה השפעת הציונות גם בשורות הקהילה הנאולוגית. להנהגת הקהילה נבחרו ציונים ובהשפעתם הורו עברית בבתי הספר.

ב- 1940 היו באראד 7,835 יהודים וב- 1941, שנת כניסת רומניה למלחמה, 9,402 יהודים.

תקופת השואה

בתקופה הקצרה של הממשלה האנטישמית של גוגא - קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) נאסר על היהודים העיסוק במשקאות חריפים ומרבים נשללה האזרחות. החוקים האנטישמיים נמשכו גם לאחר נפילת הממשלה. בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו שהכליל בממשלתו חברי מפלגת "משמר הברזל". הוחרם רכוש יהודי (אדמות, בניינים, בתי חרושת). פקידים יהודים פוטרו. רופאים יהודים הורשו לטפל רק בחולים יהודים. יהודים נאסרו ואולצו בדרך זאת ל"מכור" את עסקיהם. נאסרה הפעילות הציונית.
יהודי הכפרים שגורשו לאראד הגדילו את מספר הנזקקים לסעד. הגברים גוייסו לעבודות כפייה במקומות שונים ב טרנסילבניה ובחבלים אחרים של רומניה.
הוחרמו בנייני בית האבות, בית היתומים, אבל הקהילה מצאה דרך להגיש עזרה לדייריהם.
למרות שהתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק נמשכה פעילותה במחתרת, התרכזה בקליטת פליטים יהודים מהארצות השכנות ודאגה לעליתם במסגרת עליה בית. בקיץ 1944 מצאו ארבעה צנחנים מקלט ראשון באראד.
ב- 1940 נאסרה על תלמידים יהודים הכניסה לבתי הספר הכלליים וכעבור שנה בעזרת תרומה מקומית נפתח בית ספר תיכון יהודי. הבניין הוחרם ב- 1942 ובית הספר הועבר לבניין אחר.
בשנים 1943 - 1944 פעל בית חולים שכלל גם חדר ניתוח.
אחרי כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים הגיעו פליטים מצפון טרנסילבניה. אחרי כניעת רומניה באוגוסט 1944 והצטרפותה לכוחות הברית פלש הצבא ההונגארי לדרום טרנסילבניה וכבש את אראד. הכיבוש נמשך עשרה ימים ולמרות שאייכמאן עצמו הגיע לאראד לא הספיק לבצע את תכנית ההשמדה שלו.

אחרי המלחמה הוטל על הקהילה היהודית באראד להתמודד עם המשך ההתרוששות של יהודי אראד, תהליך שנמשך מ- 1939 ולתמוך בפליטים שהגיעו לאראד, חלקם רק במעבר ומספרם הוערך ב- 12000. בהגשת הסעד התגייסו הקהילה, ויצ"ו, בני ברית, נדבנים מקומיים ונעזרו בג'וינט ובצלב האדום הבינלאומי. בתקופה שלאחר המלחמה כיסה הג'וינט כמחצית מהוצאות הקהילה. ויצ'ו עזרה לחוזרים מהמחנות, לפליטים, ואראד היה למרכז פעילות ויצ"ו בטרנסילבניה.
השפעת הציונות גברה בעיקר בשורות הקהילה האורתודוקסית.
ב- 1947 נפתח בית חולים של הקהילה שפעילותו זכתה להערכה אבל כעבור שנה הולאם על ידי השלטונות. באותה שנה הולאם גם בניין בית הספר. בסוף 1948 נאסרה פעילות הג'וינט ברומניה. במאי 1948 התקיימה אסיפה חגיגית לציון הקמת מדינת ישראל וב- 1949 נאסרה כל פעילות ציונית.
תושבי אראד נטשו את העיר בגלי העליה של יהודי רומניה; 1950 - 1952, 1954 - 1956, 1960 - 1964. על פי מפקד מ- 1956 היו בעיר 5.179 יהודים וכעבור עשר שנים ירד מספרם
ל- 1862. ב- 1993 היו בעיר 450 - 500 יהודים וכעבור שנתיים 350 בלבד.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
207072
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Moses Hirschl (1790-c1860), philanthropist, born in Arad, Hungary (then part of the Austrian Empire, now in Romania). As an officer and judge of the Arad Jewish community, he donated 10,000 golden florins for the erection of a new synagogue and school. These buildings were inaugurated in 1830. Later Hirschl went to live in Vienna, Austria, where he was decorated by King Ferdinand V as a philanthropist who gave generously to both Jewish and non-Jewish poor. When the imperial commissioner Haynau levied an exorbitant tax on the Hungarian Jews because of their participation in the Hungarian Revolution of 1848-1849, Hirschl used his influence with the imperial court to alleviate the burden on the Arad and other Jewish communities. He also persuaded the government to contribute to the cost of the establishment of a Jewish junior high school in Arad.

Jakob Guttmann (1815-1858), sculptor and engraver born in Arad, Romania (then part of the Austrian Empire). The son of poor parents, Jakob was apprenticed to a gunsmith at the age of thirteen. Upon completion of his course in 1833, he walked to Vienna, Austria, where he obtained a job and learned engraving. A year later he opened his own engraving shop and started to make a reputation for himself.

In 1837 Prince Metternich, the Austrian chancellor, awarded him a scholarship to study at the Academy of Fine Arts, where he won a prize for his wax plaque of Joseph II. This was exhibited with at the Academy's exhibition in 1841 together with busts of Metternich and the mythological figure of Paris. In 1843 he made a bronze statue of Baron Solomon de Rothschild, who was so pleased that he awarded Guttmann an annual stipend which permitted him to continue his studies in Italy.

Best known among his early sculptures are his bronze busts of Saphir, the court jester, and Bauerle, the playwright (1844). His monumental representation, in marble and bronze, of Moses, Samson and Delilah, Genius, Psyche and Amour was made in 1847. In Italy he produced a striking bust of Pope Pius IX, which was reproduced and thousands of copies were distributed throughout Italy. The original was subsequently acquired by the Hungarian Museum of Fine Arts. Guttmann lived in Italy until 1850.

From 1850 to 1852 he lived and worked at Budapest, Hungary; he then went to London for about two years. There he sold "Peasant at His Plow", one of his finest creations, but felt that the British did not sufficiently appreciate his talent so in 1853 he moved to Paris, France, where he produced outstanding statues of "Ceres, Faith Hope and Love", and "Dr. Peter Henrik Ling". Paris, however, proved to be his undoing, for he fell hopelessly in love with actress Rachel, whose failure to reciprocate made Guttmann despondent. Within a year after his return to Budapest in 1857, he suffered a nervous collapse and was hospitalised at the Dobling mental institute, where he passed away.

Bibl: The Universal Jewish Encyclopedia 5/135;
Zsido Lexikon p' 327


ORIGINAL TEXT
Guttmann Jakob (1815-1858), sculptor and engraver. Born in Arad (then Hungary), later Romania. The son of poor parents, Jakob was apprenticed to a gunsmith at the age of thirteen. Upon completion of his course, he walked to Vienna (1833), where he obtained a job and learned also engraving. A year later he established his own engraving shop and through notable exhibits soon made friends among the nobility.
Prince Metternich, the Austrian chancellor, awarded him a scholarship (1837-40) to the Academy of Fine Arts, where he won a prize for his wax plaque of Joseph II. This was exhibited with distinction at the Academy's exposition (1841) together with busts of Metternich and the mythological Paris. In 1843 he made a bronze statue of Baron Solomon de Rothschild, who was so pleased that he gave Guttmann an annual stipend with which to continue his studies in Italy. Here upon commission by the Rothschilds of Naples, he executed a striking bust of Pope Pius IX (1850), which was reproduced and distributed in thousands of copies throughout Italy. Its original was subsequently acquired by the Hungarian Museum of Fine Arts. Guttmann lived in Italy until 1850.
Best known among his early sculptures are his bronze busts of Saphir, the court jester, and Bauerle, the playwright (1844); his monumental representation, in marble and bronze, of Moses, Samson and Delilah, Genius, Psyche and Amour (1847). From 1850 to 1852 he lived and worked at Budapest, then went to London for about two years. There he sold Peasant at His Plow, one of his finest creations, but felt generally disillusioned about the cold reception accorded him at the British capital. He moved to Paris in 1853, where he wrought such outstanding examples as Ceres, Faith Hope and Love, and Dr. Peter Henrik Ling. Paris, however, proved to be his undoing, for he fell hopelessly in love with actress Rachel, whose failure to reciprocate made Guttmann despondent. Within a year after his return to Budapest, 1957, he suffered a nervous collapse, has been interned at the Dobling mental institute, where he passed away.

Gyula Gal (1865-1938), actor, born in Arad, Romania (then part of the Austrian Empire). He started acting on provincial stages, but his talents were soon recognized by drama scouts for the national companies. The Comedy Theatre of Budapest, Hungary, engaged him in 1896 and five years later the National Theatre engaged his services.

Gal was particularly successful in tragic roles, distinguishing himself in classic parts such as King Lear, Shylock, Friar Lawrence, King Richard III, Othello, Hamlet, Henry IV, Helm (Nora), Kent, Menemus and others. He was also acclaimed for his performances in leading roles in plays by Ibsen, as well as in modern works mainly of Magyar origin, including "Ocskay brigaderos", "Becstelenek", and "Elnemult Harangok". Gal became a member of the faculty of the Academy of Theatre Arts, where, for three decades, he exerted a great influence upon a whole generation of young Hungarian actors and actresses. In 1927 a special event marked Gal's fortieth anniversary as an artist and the twenty-fifth anniversary of his career as teacher. Prior to that the National Theatre bestowed upon him the rare honor of life membership. In 1935, at the age of 70, he formally retired from the National Theatre while agreeing to appear from time to time in a number of revivals of dramas in which he had attained renown. Soon thereafter, however, he became seriously ill and never fully recuperated. Gal died in Budapest.

He was author of a number of plays, among them "A vezeklok", "A tunderforras", and "Jol jatszottam?"

איזידור קאופמן (1853-1921), צייר, נולד באראד, הונגריה (אז חלק מהאיפריה האוסטרית, היום ברומניה), ונאלץ להתפרנס ממסחר. רק בשלב מאוחר יותר בחייו יכול היה להגשים את משאלתו להיות צייר. אחרי שלמד בברלין ובווינה והקדיש עצמו לציור, והתמקד בציורים המתארים חיים יהודים, ובמיוחד בשטעטל. הוא סייר בין הכפרים במזרח אירופה, הכין רישומים שהיו הבסיס לעבודותיו. לא עבר זמן רב והוא זכה להערכתם של הקיסר הגרמני והצאר הרוסי.

Jozsef Veszi (1858-1920), editor and journalist, born in Arad (then part of the Austrian Empire, now in Romania). He studied modern languages at the Universities of Budapest and Leipzig, Germany, and soon after, began contributing to newspapers in Budapest, both in Hungarian and in German. He became a columnist for “Pester Lloyd”, and in 1894 was appointed editor-in-chief of the “Pesti Naplo”. In 1896 he founded the “Budapesti Naplo”, a staunchly liberal daily newspaper and succeeded in gaining its support from young elite Hungarian writers. He had a flawless talent for the discovery of talent. Veszi was one of the first to appreciate the lyrical genius of Endre Ady and he discovered Dezso Kosztolanyi, Ferenc Molnar and Lajos Biro. The latter two later came to become his sons-in-law.

From 1899 to 1905 Veszi was a member of the lower chamber of the Hungarian Parliament where he sat in the ranks of the Liberals. He played a notable part in the controversy between the Crown, supported by the Hungarian Liberals, and the often aggressive Magyar Independents. He was a ministerial counselor and head of the press bureau of the Fejervary cabinet of 1905, imposed upon Hungary by the Crown against the will of parliament. Together with the Minister of the Interior, József Kristoffy, Veszi propounded the idea that the king should grant universal suffrage to the population of Hungary as a means of weakening the Magyar super nationalists. The Magyar Independents dropped their unreasonable demands, whereupon a coalition cabinet was formed in which they constituted a majority.

When the ruling classes socially boycotted the former supporters of the Fejervary cabinet, Veszi went into exile to Berlin (1906-1910). There he founded, together with Baron Lajos Hatvany, the review “Jung-Ungarn”, a brilliant though short-lived attempt to present Hungarian cultural values to the wider world. He translated the Hungarian historical play, Jozsef Katona's “Bank Ban”, into German and succeeded in persuading Max Bernhardt to produce it.

On his return to Hungary after the fall of the coalition regime, he founded the “Budapester Presse” (1911). Continuing to lend his support to the idea of universal suffrage, he backed by Archduke Francis Ferdinand, heir to the throne. After his appointment as editor-in-chief of the semi-official “Pester Lloyd”, Veszi had to show his support of subsequent governments. He was one of the keenest supporters of the alliance with Germany, and during World War I advocated the policy of fighting to the last. Following the period of revolutions and counterrevolutions, he resigned himself to serve the regime of Regent Nicholas Horthy. He was made a member of the upper house of parliament, and represented Hungary in the Assembly of the League of Nations several times.

As a youth Veszi published some lyrical poetry, “A banat dalaibol” ("Songs of Sorrow"; 1879) and “Traviata” (1881). For several years he was president of the association of Budapest newspapermen and secular president of the Hungarian Jewish Literary Society (IMIT). He retired from the editorship of the “Pester Lloyd” in 1938.

Prior to World War I, Veszi was one of the last Jewish journalists to exercise a vital influence upon Hungarian affairs. Although he never adopted a clear-cut stand against the anti-Semitic counterrevolution, he was always active in Jewish affairs and was an honorary executive member of the Jewish community of Pest.

GUTMAN, GUTMANN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.

גוטמן, שפירושו "איש טוב", בגרמנית, קשור בשם הספרדי בואנוס הומברס ("אנשים טובים"), בשם העברי שם טוב, בנומן בונאום (תרגום של "שם טוב" ללטינית), ובשם המקראי טוביה. שם טוב תורגם ליוונית בצורה קלונימוס שפירושו "שם יפה / טוב" ובכך הודגש שוב הקשר בין טוב ויפה המצוי גם באל מליח, שהוא השם המקביל בערבית.

השמות המקבילים שלו כוללים את טוב ויפה בעברית, בואנו בספרדית, דל בנה באיטלקית, גוט בגרמנית וטייב בערבית. בדומה לשם היווני קלונימוס, שפירושו "שט טוב" ביוונית מודרנית, והגרסאות שלו, שם זה קשור בשם העברי שם מטוב וגם בשם המקראי טוביה. קלונימוס מתועד כשם יהודי באיטליה במאה ה-8. הצורה הלטינית של השם קלונימוס יצרה את השמות קלמוס, את השמות האיטלקיים קאלו וקלימאני, ואת השם הצרפתי קאלוט. בספרד של המאה ה-11 שם טוב הפך לנומה בונאום.

במרכז ומזרח אירופה התפתחו שמות המבוססים על קל(י)מנ(י) כגון קלמן/קאלמן וצורות שונות, כמו קליימן וקלי (Klee). קלו(ן), המרכיב הראשון בשם קלונימוס, הוא המילה היוונית שפירושה "יפה/נאה". נומה בונאום מתועד במאה ה-11 בספרד ואל-מלה מתועד כשם כשם משפחה יהודי במאה ה-13 בספרד. בואנו ואלמרי מתועדים במאה ה-14, מלה ואלמלה במאה ה-15 ואל מלה במאה ה-17. גוטמן מתועד כשם משפחה יהודי בקונסטנץ, שוויץ, בשנת 1378, ובפראג, צ'כיה, בשנת 1699.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גוטמן כוללים את ישראל גוטמן, מלומד וסופר ישראלי יליד פולין.
STEINHART

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות גם ממשפחת השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם משפחה זה הוא גם שם מלאכותי שמורכב משתי מילים שונות.

שם המשפחה שטיינהרד קשור בעיירה שטיינהרט בבוואריה, גרמניה. הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "קשה כסלע", בגרמנית. שטיין, חלקו השני של השם, היא מילה גרמנית שפירושה "אבן/סלע".

שטיין הוא שם מלאכותי נפוץ אשר יכול להופיע לבד, אבל גם כתחילית, כמו בשם שטיינברג, או כסופית, כמו בשם גולדשטיין. שם זה והמקבילים שלו בשפות אחרות משמשים כשמות משפחה בזכות עצמם או כרכיבים בשמות משפחה מלאכותיים.

שם משפחה זה יכול להיות שייך לקבוצת שמות אשר נגזרו מהמילה הגרמנית שטיין שפירושה "סלע" / "אבן". Stein is also שם משפחה מלאכותי שנפוץ בשמות משפחה יהודיים כתחילית, כמו למשל בשם שטיינברג, או כסופית, כמו למשל בשם לוונשטיין. יישובים בשם שטיין, שפירושו בגרמנית "סלע"/"אבן", ממקומים ליד העיר נירנברג, גרמניה; קרמס, באוסטריה התחתונה, אוסטריה; ושפהאוזן, שוויץ. שטיין הוא שמה הגרמני של העיירה קמניק בסלובניה ושמותיהם של מספר מקומות בפולין, כמו קמיאן, קמינה, קמנקה וקמיונקה נקראו בפי היהודים בשם שטיין, התרגום ליידיש שלהם. שטיינהרד מתועד כשם משפחה יהודי בקרב משפחות יהודיות באלזס, גרמניה, פולין, ישראל וארה"ב החל מאה המאה ה-18. אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה שטיינהרט / סטיינהרט כוללים את פרנק מקסימיליאן סטיינהרט (1939-1864), איש צבא, דיפלומט ותעשיין מארה"ב.
CHORIN שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה חורין יכול להיות קשור בשמה של העיירה קורין / חורין במורביה, צ'כיה. שמה של העיירה הזאת שימש בסיס ליצירת שמות משפחה נוספים, כמו למשל חורינר, קורינסקי וקוריצר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי חורין כוללים את הרב אהרון חוין אשר חי בהונגריה בתחילת המאה ה-19; ואת ז'יגמונד חורין (1879-1829), סופר ועורך עיתונים הונגרי.
KAUFMAN, KOIFMAN, KOFMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה הזה הוא "סוחר".

השם קאופמן נגזר מקוב, ההברה ה שנייה של השם המקראי יעקב.

יעקב, השלישי בין אבות ישראל, היה הצעיר מבין שני התאומים שנולדו ליצחק ורבקה. קיימים שמות מקבילים רבים לשם המקראי יעקב, בלטינית; יעקובו, יעקופו וג'יאקובו באיטלקית; יעקוב ביהודית-פרובנסלית; יעקוב בספרדית; ז'אק בצרפתית; ינקו ברומנית; יעקוב בגרמנית; ג'אק באנגלית; יאקאב בהונגרית; יעקוב ברוסית.

במרכז ובמזרח אירופה, קיצורים ושמות חיבה של יעקב שימשו בסיס ליצירת קבוצות שלמות של שמות מבוססים על שתי ההעברות של השם יעקב, כמו למשל יקל, יקלין, יאקלין, או מצד שני קופין, קופלין וקופלמן.

קוב, חלקו השני של השם יעקב, הופיע גם בצורות כמו קופ (הפירוש המילולי "head" בגרמנית) and Kauf (German for "buy"). זה התפתח לשם קאופמן שמשמעותו בגרמנית "סוחר", אבל מבחינה יהודית מוסבר גם כצירוף של השמות יעקב ומנשה או מנחם.

קבוצת שמות נוספת שנגזרה מהשם יעקב התפתחה מהגרסה יענקל.

אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני קאופמן כוללים את הסטוריון תולדות עם ישראל דויד קאופמן (1899-1852) אשר נולד בצ'כיה וחי באוסטריה; את הצייר האוסטרי איזידור קאופמן; ואת הפסל ה גרמני הוגו קאופמן (1919-1868). קאופמן מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בעיר בולואייו, זימבבוה.
BENVENISTI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם המשפחה הזה נגזר מביטוי בספרדית עתיקה שפירושו "ברוך הבא" (ביינוניסט, בספרדית מודרנית).

בקרב היהודים שם זה נחשב למקבילו של השם העברי ברוך.

הדמות המקראית ברוך בן נריה היה סופרו וידידו של ירמיהו הנביא.

בימי הביניים המוקדמים היהודים שבו לתת לבניהם שמות מקראים, ביניהם גם את השם ברוך.

ברוך הוא אחד השמות העבריים הווטיבים שעל פי המסורת ניתנים לילד בתקווה שיביא לו מזל טוב בחיים. בתור שם פרטי ברוך נפוץ בכל קהילות ישראל בתפוצות. בתעודות ספרדיות מימי הביניים השם מוזכר בצורות ברוך, אבנברוך, אבינברוך וברו. בארוש, ברוק, ברו, בוראק הם שמות קשורים בברוך ונפוצים בקרב משפחות יהודיות שמוצאן בצפון אפריקה;וריאנטים של השמות האלה נוצרו ע"י הוספת הסופית "אל", כמו בשם ברוכיאל. באיזור אלזס, מזרח צרפת, ברוך הפך לשמות בוראך ובוריך. במרכז ובמזרח אירופה השם ברוך זוהה כמקביל למילה ברג, שמשמעותה בגרמנית וביידיש "הר", או למילה ברוק, שמשמעותה בגרמנית "גשר". גרסאות אחרות נגזרו מהשם הבנדיקט, השם המקביל בליטינית, כמו למשל בנדיט, בנאס, בונדי, ובונדו.

תרגומים לגרמנית כוללים את זליגמן, ללטינית את פליקס, ולאיטלקית את בנדט. גרסאותיו של השם ברוך בגרמנית כוללות את בוארנה, בורכארד ובורג; בגרסאות הצרפתיות יש לציין את בנואה וברנט. היהודים ברוסיה שינו את ברוך לברבקוף שהוא נוטריקון - ראשי תיבות - המורכב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי שלרוב מתייחס לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק - שמשמעותו "בן ברוך כהן" בתוספת הסופית הרוסית "-וף", שהיא גרסת איות מערבית של הסופית הרוסית הרגילה "-וב", שפירושה "בנו של". באנגליה לעומת זאת התקבלו הצורות ברנט, בארי ובנט. השם בנבניסטי מתועד בעיר נרבון, צרפת, במאה ה-12, עם סולומון בנבניסטי. השם לווין הוא אחת הגרסאות של שם המשפחה הזה אשר מתועדת בעיירה פרון, בלגיה, בשנת 1337.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את דוד בנבניסטי, גיאוגרף ישראלי יליד יוון.