חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ברבו נמציאנו

Barbu Nemțeanu (born Benjamin Deutsch) (1887-1919), poet and translator, born in Galati, Romania. Orphaned by his father as a child, he held various small positions, such as office practitioner, reporter, clerk, in order to support his family. He spent his early years in Galati, then moved for sometime to Ploiesti, and finally to Bucharest.

As a publicist he collaborated to a large number of publications, including: Înainte (“Forward”, 1904-1905), Viața nouă (“New Life”, 1907-1908), Convorbiri critice (“Critical Conversations”, 1907), Viața literară și artistică (“Literary and artistic life”, 1908), Floarea albastră (“The Blue Flower “, 1912), Flacăra (“Flame”, 1912, 1915-196), Viitorul social (“The social future”, 1913), Universul literar (“The Literary Universe”, 1913), Lumina (“Light”, 1918), Facla (1918), Renașterea (“The Renaissance”, 1918), Scena (“Stage”, 1918), Rampa (1919).

In 1908 he published the socialist magazine Pagini libere, a literary-scientific weekly n which he published original works and translations.

His first work was Poezii alese ("Selected Poetry", 1910), his other works include a volume of poems Stropi de soare (“Sun drops”, 1915) and a much appreciated Romanian translation of Hebrew Songs by Heinrich Heine (1919).  His other translations include both poetry and prose by Charles Baudelaire, Ivan Turgeniev, Ephraim Lessing, Nikolaus Lenau, Oscar Wilde and others.

During his career he used a large number of pen names, among them B. Askenazi, Ion Corbu, Ion Crângu, Vasile Crângu, Luca Zimbru, Cireșeanu, Barbu Exoticu, Germanicus Galitiensis, and Tedesco.

Nemteanu suffered from tuberculosis. With the financial support of his readers and friends, in 1913 he traveled to Lausanne, Switzerland, for treatment. In Lausanne he learned Fench and started writing poetry in that language. He returned to Romania in 1916 and spent most of his last years in several tuberculosis sanatoriums. He died in Bucharest.

תאריך לידה:
1887
תאריך פטירה:
1919
מספר פריט:
20676466
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
DEUTSCH שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. דויטש היא מילה גרמנית שפירושה "גרמני". במקור שם משפחה זה היה כינוי ליהודי גרמני או למשפחתו לאחר שהיגרו אל ארץ שבה לא דיברו גרמנית. שמות המזהים יהודים בתור יוצאי גרמניה או ארצות דוברות גרמנית נוספות נפוצים בשפות אירופיות רבות. שם זה נובע מהשמות טיודיסק / טיוטיסק בגרמנית עתיקה. הרומאים קראו להם בשמות הלטינים תאוטיסאוס / תאוטיסס / טאוטיסקה אשר באיטלקית קיבלו את הצורה טדסקי/ טדסקה / טדסקו. מספר מלים נרדפות ל"גרמני" מבוססות על השם אלמנן וצורתו הלטינית אלמני. שבט גרמני מערבי שנקרא שוואבים ע"י שכניהם על גדות נהר האלבה פלשו לגליה ולצפון איטליה במאה ה-3 והתיישבו בריינלנד, אלזס ושוויץ. בשפות הרומאניות מילים שנובעות מהשם אלמני, כמו אלמאן בצרפתית, אלאמן בספרדית ואלמנו באיטלקית, הפכו למילים נרדפות ל"גרמני". היהודים הראשונים הגיעו לגרמניה בתקופה הרומית והתיישבו בעמק הריין החל מהמאה ה-4. בתלמוד ובמדרש המונח "גרמניה"/"גרממיה" מתייחס לארצות צפון אירופה. במקורות היהודיים של ימי הביניים המוקדמים גרמניה מוזכרת בשם אלמניה. מאוחר יותר התחילו להשתמש במקורות היהודיים במונח המקראי "אשכנז" כשם נרדף לגרמניה. שמות משפחה יהודיים המבוססים על מונחים המתארים יהודים גרמנים או מארצות דוברות גרמנית אחרות כוללים את המילים הגרמניות דויטש או טויטש, טייטש ביידיש, נמט בהונגרית, גרמנסקי ברוסית, נמץ בפולנית, נאמץ ברומנית ומספר צורות בשפות הצפוניות כמו דויטס.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דויטש כוללים את המזרחן הגרמני עמנואל אוסקר מ. דויטש (1873-1828); את המהפכן הרוסי לאו (לב גריגוריביץ') דויטש (1941-1855); את המלומד האמריקאי יליד צ'כיה גוטהרד דויטש (1921-1859); ואת הסוציאליסט האוסטרי יוליוס דויטש (1968-1884), אשר שימש כשר ההגנה של הרפובליקה האוסטרית בין השנים 1920-1919.

במאה ה-20, דויטש מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת דויטש אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ בצפון בוקובינה, אוקראינה, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל יהודי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות השמדה גרמניים ביולי 1941.

גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

לוזאן Lausanne

עיר בשוויץ.


יהודים חיו באיזור מן המחצית השניה של המאה ה-13. בלוזאן עצמה נזכרים יהודים לראשונה בתעודה משנת 1408, שהתירה למשפחות יהודיות אחדות להשתקע בעיר תמורת מס מיוחד, פטרה אותם משאר המיסים, ונתנה להם חופש מסחר ותנועה, לרבות הזכות לשחיטה כשרה.

היהודים עזבו את לוזאן בסוף המאה ה-15, וחזרו עם ביטול האיסור על מגורי יהודים בעיר בשנת 1798.

אחרי ניסיון שנכשל ב-1848 התארגנה קהילה בעיר ב-1865. אזרחות מלאה הוענקה ליהודים רק ב-1891. במלחמת-העולם השנייה סייעה הקהילה לפליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, ואחרי המלחמה קלטה פליטים מארצות ערב.

לרבנות לוזאן סמוכים גם היהודים בערים וויווי ומונטרה. במונטרה פועלת מאז 1927 ישיבת "עץ חיים", ובה 321 תלמידים מארצות מערב אירופה, ובוויווי מתקיים מושב-זקנים יהודי.

ב-1963 הוקמה בלוזאן מועצה לתיאום פעולות התרבות, הדת והחינוך של הקהילות היהודיות באיזור.

לאוניברסיטת לוזאן נהרו רבים מצעירי ישראל מרוסיה הצארית, ביניהם היה המשורר שאול טשרניחובסקי.

בשנת 1970 התגוררו בלוזאן קצת יותר מאלף יהודים (%9 מכלל האוכלוסיה), עשירית מהם היו יהודים ספרדיים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ברבו נמציאנו

Barbu Nemțeanu (born Benjamin Deutsch) (1887-1919), poet and translator, born in Galati, Romania. Orphaned by his father as a child, he held various small positions, such as office practitioner, reporter, clerk, in order to support his family. He spent his early years in Galati, then moved for sometime to Ploiesti, and finally to Bucharest.

As a publicist he collaborated to a large number of publications, including: Înainte (“Forward”, 1904-1905), Viața nouă (“New Life”, 1907-1908), Convorbiri critice (“Critical Conversations”, 1907), Viața literară și artistică (“Literary and artistic life”, 1908), Floarea albastră (“The Blue Flower “, 1912), Flacăra (“Flame”, 1912, 1915-196), Viitorul social (“The social future”, 1913), Universul literar (“The Literary Universe”, 1913), Lumina (“Light”, 1918), Facla (1918), Renașterea (“The Renaissance”, 1918), Scena (“Stage”, 1918), Rampa (1919).

In 1908 he published the socialist magazine Pagini libere, a literary-scientific weekly n which he published original works and translations.

His first work was Poezii alese ("Selected Poetry", 1910), his other works include a volume of poems Stropi de soare (“Sun drops”, 1915) and a much appreciated Romanian translation of Hebrew Songs by Heinrich Heine (1919).  His other translations include both poetry and prose by Charles Baudelaire, Ivan Turgeniev, Ephraim Lessing, Nikolaus Lenau, Oscar Wilde and others.

During his career he used a large number of pen names, among them B. Askenazi, Ion Corbu, Ion Crângu, Vasile Crângu, Luca Zimbru, Cireșeanu, Barbu Exoticu, Germanicus Galitiensis, and Tedesco.

Nemteanu suffered from tuberculosis. With the financial support of his readers and friends, in 1913 he traveled to Lausanne, Switzerland, for treatment. In Lausanne he learned Fench and started writing poetry in that language. He returned to Romania in 1916 and spent most of his last years in several tuberculosis sanatoriums. He died in Bucharest.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

לוזאן
בוקרשט
פלויישט
גאלאץ
לוזאן Lausanne

עיר בשוויץ.


יהודים חיו באיזור מן המחצית השניה של המאה ה-13. בלוזאן עצמה נזכרים יהודים לראשונה בתעודה משנת 1408, שהתירה למשפחות יהודיות אחדות להשתקע בעיר תמורת מס מיוחד, פטרה אותם משאר המיסים, ונתנה להם חופש מסחר ותנועה, לרבות הזכות לשחיטה כשרה.

היהודים עזבו את לוזאן בסוף המאה ה-15, וחזרו עם ביטול האיסור על מגורי יהודים בעיר בשנת 1798.

אחרי ניסיון שנכשל ב-1848 התארגנה קהילה בעיר ב-1865. אזרחות מלאה הוענקה ליהודים רק ב-1891. במלחמת-העולם השנייה סייעה הקהילה לפליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, ואחרי המלחמה קלטה פליטים מארצות ערב.

לרבנות לוזאן סמוכים גם היהודים בערים וויווי ומונטרה. במונטרה פועלת מאז 1927 ישיבת "עץ חיים", ובה 321 תלמידים מארצות מערב אירופה, ובוויווי מתקיים מושב-זקנים יהודי.

ב-1963 הוקמה בלוזאן מועצה לתיאום פעולות התרבות, הדת והחינוך של הקהילות היהודיות באיזור.

לאוניברסיטת לוזאן נהרו רבים מצעירי ישראל מרוסיה הצארית, ביניהם היה המשורר שאול טשרניחובסקי.

בשנת 1970 התגוררו בלוזאן קצת יותר מאלף יהודים (%9 מכלל האוכלוסיה), עשירית מהם היו יהודים ספרדיים.
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.
דויטש
DEUTSCH שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. דויטש היא מילה גרמנית שפירושה "גרמני". במקור שם משפחה זה היה כינוי ליהודי גרמני או למשפחתו לאחר שהיגרו אל ארץ שבה לא דיברו גרמנית. שמות המזהים יהודים בתור יוצאי גרמניה או ארצות דוברות גרמנית נוספות נפוצים בשפות אירופיות רבות. שם זה נובע מהשמות טיודיסק / טיוטיסק בגרמנית עתיקה. הרומאים קראו להם בשמות הלטינים תאוטיסאוס / תאוטיסס / טאוטיסקה אשר באיטלקית קיבלו את הצורה טדסקי/ טדסקה / טדסקו. מספר מלים נרדפות ל"גרמני" מבוססות על השם אלמנן וצורתו הלטינית אלמני. שבט גרמני מערבי שנקרא שוואבים ע"י שכניהם על גדות נהר האלבה פלשו לגליה ולצפון איטליה במאה ה-3 והתיישבו בריינלנד, אלזס ושוויץ. בשפות הרומאניות מילים שנובעות מהשם אלמני, כמו אלמאן בצרפתית, אלאמן בספרדית ואלמנו באיטלקית, הפכו למילים נרדפות ל"גרמני". היהודים הראשונים הגיעו לגרמניה בתקופה הרומית והתיישבו בעמק הריין החל מהמאה ה-4. בתלמוד ובמדרש המונח "גרמניה"/"גרממיה" מתייחס לארצות צפון אירופה. במקורות היהודיים של ימי הביניים המוקדמים גרמניה מוזכרת בשם אלמניה. מאוחר יותר התחילו להשתמש במקורות היהודיים במונח המקראי "אשכנז" כשם נרדף לגרמניה. שמות משפחה יהודיים המבוססים על מונחים המתארים יהודים גרמנים או מארצות דוברות גרמנית אחרות כוללים את המילים הגרמניות דויטש או טויטש, טייטש ביידיש, נמט בהונגרית, גרמנסקי ברוסית, נמץ בפולנית, נאמץ ברומנית ומספר צורות בשפות הצפוניות כמו דויטס.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דויטש כוללים את המזרחן הגרמני עמנואל אוסקר מ. דויטש (1873-1828); את המהפכן הרוסי לאו (לב גריגוריביץ') דויטש (1941-1855); את המלומד האמריקאי יליד צ'כיה גוטהרד דויטש (1921-1859); ואת הסוציאליסט האוסטרי יוליוס דויטש (1968-1884), אשר שימש כשר ההגנה של הרפובליקה האוסטרית בין השנים 1920-1919.

במאה ה-20, דויטש מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת דויטש אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ בצפון בוקובינה, אוקראינה, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל יהודי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות השמדה גרמניים ביולי 1941.