חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קרל אליאסברג

Karl Ilyich Eliasberg (1907-1978), conductor, violinist, born in Minsk, Belarus (then part of the Russian Empire). He began to study music as a violinist in Poltava under the direction of Joachim Goldberg and in 1929, then he studied violin and conducting at the Leningrad Conservatory graduating in 1929. He worked for the Musical Comedy Theater during 1929-1931 and then he was chief conductor of the Symphony Orchestra of the Leningrad Radio Committee during 1937-1950. 

During the siege of Leningrad in WW2, Eliasberg was in charge of the only orchestra in the city. He became famous for conducting Symphony No. 7 “Leningrad” by Dmitry Shostakovich on August 9, 1942. In July 1942 the score of the symphony was flown in over the Nazi lines and delivered to Eliasberg. Of the Radio Orchestra's 100 members, only 15 were left - the rest had starved to death or gone off to fight. Eliasberg made an emergency appeal to Red Army General Leonid Govorov, commander of the Leningrad front, who ordered all soldiers and civilians capable of playing an instrument to report to the Radio Committee. Despite many difficulties, the symphony was performed in front of a full house audience at the Philharmonic Hall and broadcast on radio nationwide. This concert is remembered as one of the most dramatic in the history of classical music.

Elisberg continued his career as conductor of the Leningrad Philharmonic Orchestra, the State Academic Symphony Orchestra of Russia, and the Karelian State Philharmonic Orchestra. He conducted recordings of works by Johannes Brahms, Joseph Haydn, Gustav Mahler, Dmitry Shostakovich, Felix Mendelsohn and others.

In 1964 Eliasberg took part in a meeting of veterans of the Leningrad premiere of Symphony No. 7. It was their first reunion in 22 years. A performance took place with Shostakovich sitting in the audience along with the survivors sitting in their original seats. Eliasberg said the concert was dedicated to those who played then but had since passed away.

Eliasberg died in St. Petersburg (then called Leningrad).

תאריך לידה:
1907
תאריך פטירה:
1978
מספר פריט:
20676464
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ELIASBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "ההר של אליאס", בגרמנית. אליאסברג קשור בשם המקראי אליהו.

אליאס הוא גרסה יוונית של השם המקראי אליהו (מלכים א', י"ז,י). הגרסה הליה מוזכרת בשנת 1184, הליאס ב-1204, אליאס והליה בתחילת המאה ה-13, אליאס ב-1292, הליוט ב-1300, אליאץ ב-1383, אליוט ב-1383, הליה ב-1400, אליא ב-1784, ואלישיביץ ואליאט ב-1956.

ברג, שפירושו המילולי הוא "הר" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ בשמות מלאכותיים יהודיים, הקיים כקידומת כמו בשם ברגשטיין או כסופית, כמו למשל בשם גולדברג. המילה ברג נפוצה בשמות מקומות רבים בגרמניה וארצות אחרות. החל מהמאה ה-13 היהודים התיישבו בדוכסות הגדולה ברג בווסטפליה ויכול להיות שאחדים לקחו את השם ברג כשם משפחתם. בחלק מהמקרים, ברג הוא גם נוטריקון עברי (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) , שפירושו "בן רבי גרשון".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אליאסברג כוללים את בצלאל יהודה אליאסברג (1847-1800), מתורגמן לעברית אשר נולד בבלרוס; ואת הרב יונתן אליאסברג אשר חי ברוסיה.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קרל אליאסברג

Karl Ilyich Eliasberg (1907-1978), conductor, violinist, born in Minsk, Belarus (then part of the Russian Empire). He began to study music as a violinist in Poltava under the direction of Joachim Goldberg and in 1929, then he studied violin and conducting at the Leningrad Conservatory graduating in 1929. He worked for the Musical Comedy Theater during 1929-1931 and then he was chief conductor of the Symphony Orchestra of the Leningrad Radio Committee during 1937-1950. 

During the siege of Leningrad in WW2, Eliasberg was in charge of the only orchestra in the city. He became famous for conducting Symphony No. 7 “Leningrad” by Dmitry Shostakovich on August 9, 1942. In July 1942 the score of the symphony was flown in over the Nazi lines and delivered to Eliasberg. Of the Radio Orchestra's 100 members, only 15 were left - the rest had starved to death or gone off to fight. Eliasberg made an emergency appeal to Red Army General Leonid Govorov, commander of the Leningrad front, who ordered all soldiers and civilians capable of playing an instrument to report to the Radio Committee. Despite many difficulties, the symphony was performed in front of a full house audience at the Philharmonic Hall and broadcast on radio nationwide. This concert is remembered as one of the most dramatic in the history of classical music.

Elisberg continued his career as conductor of the Leningrad Philharmonic Orchestra, the State Academic Symphony Orchestra of Russia, and the Karelian State Philharmonic Orchestra. He conducted recordings of works by Johannes Brahms, Joseph Haydn, Gustav Mahler, Dmitry Shostakovich, Felix Mendelsohn and others.

In 1964 Eliasberg took part in a meeting of veterans of the Leningrad premiere of Symphony No. 7. It was their first reunion in 22 years. A performance took place with Shostakovich sitting in the audience along with the survivors sitting in their original seats. Eliasberg said the concert was dedicated to those who played then but had since passed away.

Eliasberg died in St. Petersburg (then called Leningrad).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מינסק
סט. פטרבורג
מינסק Minsk

עיר מחוז ובירת בלרוס.


מן המאה ה-15 היתה מינסק המרכז המסחרי החשוב ביותר בביילורוסיה. יהודים חכרו את גביית דמי-המכס במינסק ב-1489, ובמאה ה-16 התחילו להתיישב בעיר. ב-1579 קיבלו כתב זכויות מסטפאן באטורי, מלך פולין, ב-1606 נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר, וב-1683 שוב אושרו זכויותיהם והותר להם לרכוש מקרקעין בכיכר השוק ובכל מקום אחר בעיר.

בימי מרד חמלניצקי (1648) ובמלחמת רוסיה פולין נפגעה הקהילה בפרעות, השתקמה, ומאז התחילה תקופת שגשוג ליהודי העיר, למרות התנכלויות מצד העירוניים, שראו בהם מתחרים.

ב-1685 נפתחה ישיבה על-ידי הרב דמתא, ר' משה מרדכי. בין רבני מינסק וראשי הישיבה שלה במאה ה- 17 היו ר' יחיאל בן שלמה היילפרין, ר' אריה לייב בן אשר גינזברג ור' רפאל כהן. במסגרת ועד ארבע ארצות הייתה קהילת מינסק כפופה לבריסק דליטא אך מ-1631, כשנעשתה לעיר מחוז, הייתה לקהילה עצמאית וסופחו אליה קהילות קטנות באזור.

במאה ה-19 היתה מינסק בין הקהילות הגדולות והחשובות ברוסיה. באמצע המאה מנתה כ- 13,000 נפש ובסופה, כ-47,500 (%52 מכלל האוכלוסייה והקהילה הרביעית בגודלה ב"תחום- המושב"). החיים בעיר במחצית הראשונה של המאה משתקפים בפנקסי הקהילה שפירסם בתרגום רוסי יעקב בראפמן.

המתנגדים היו רוב מכריע בעיר. הגדולה בישיבות מינסק, "בלומקה'ס קלויז", התפרסמה ביישובי היהודים. בסוף המאה ה- 19 כיהן ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, "הגדול ממינסק", כרב של קהילת מינסק.

חוג של משכילים פתח בתי-ספר במינסק עוד בשנות ה-40, ומאמצע שנות ה-70 צמחה שם תנועת פועלים יהודית, שגילתה פעילות רבה בשנות ה-80 וה-90. בשנים 1894-1893 התארגנה "האופוזיציה הלאומית" בהנהגת א' לייסין. הסוציאליסטים שיגרו צירים לוועידת-היסוד של ה"בונד" ב-1897, ובמינסק ישב הוועד המרכזי של התנועה עד שפוזר בידי המשטרה בשנת 1898.

חוגים מקומיים של "חובבי ציון" קמו לראשונה בשנות ה-80 וב- 1902 נערכה במינסק, ברשיון ממשלתי, הוועידה השנייה של ציוני רוסיה. בבחירות למועצת הקהילה בשנת 1918 קיבלו הציונים ו"פועלי-ציון" 33 מושבים, רשימת החרדים 25, ה"בונד" 17, בלתי- תלויים - ששה מושבים, פולקיסטים - שניים והרשימה הסוציאליסטית המאוחדת זכתה גם היא בשני מושבים.

בשנות העשרים, עם התייצבות המשטר הסובייטי, שותקו חיי הקהילה ובמקום מוסדות התורה הוקמו מוסדות חינוך ותרבות שהושתתו על תרבות היידיש ועל אידיאולוגיה קומוניסטית. בשנת 1921 נפתחה מחלקה יהודית בפאקולטה לחינוך של אוניברסיטת מינסק, וב-1924, עם פתיחת המכון לתרבות ביילורוסית, הוקם בו מדור לתרבות יהודית, שפירסם מחקרים אחדים לרבות כתב-עת בשם "צייטשריפט" (1931-1926). במינסק יצאו לאור גם עתונים יומיים, וירחון ספרותי ביידיש בשם "שטערן" הופיע בשנים 1925 - 1941.

בשנת 1926 התפקדו במינסק 53,686 תושבים יהודים, שהיו כ- %41 מכלל האוכלוסיה, אולם הגילויים האחרונים של תרבות יהודית עצמית חדלו באמצע שנות השלושים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו במינסק כ- 60,000 יהודים.


תקופת השואה

בחדשים הראשונים למלחמה הגיעו למינסק פליטים יהודים משטחי הכיבוש הגרמני, בעיקר מפולין. סבורים שערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, התגוררו במינסק 90,000 יהודים (כ-%37 מכלל האוכלוסיה), יהודים החלו לעזוב את העיר מזרחה, אחרי שהגרמנים פתחו במתקפה על ברית המועצות (22 ביוני), וביום הכיבוש, 28 ביוני, נמצאו בעיר 50,000 יהודים. עם התארגנות משטר הכיבוש ציוו הגרמנים על הגברים בעיר, בני 45-15, להתייצב לרישום. כ-40,000 התייצבו וחולקו ל-3 חטיבות: יהודים, אנשי הצבא האדום, ולא יהודים הלא יהודים שוחררו כעבור חמישה ימים. אנשי האינטליגנציה היהודית, אלפים אחדים, הובלו ליער סמוך ונורו למוות. שאר היהודים הוחזקו בבית-הסוהר העירוני והועברו לגיטו ב-20 באוגוסט. הגיטו נתחם כחודש ימים אחרי כיבוש העיר ורוכזו בו לפחות 85,000 יהודים, מהם רבבות פליטים מליטא וכ-8,000 מגורשים מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. אליהו מושקין, שידע מעט גרמנית, הועמד בראש "היודנראט".

בחודש אוגוסט הוצאו אלפי יהודים מן הגיטו ורק מעטים מהם הגיעו ל"מחנה העבודה" ברחוב שירוקאיה בעיר, שבו הוחזקו גם שבויי מלחמה רוסיים. ב- 7 בנובמבר נלקחו 12,000 יהודים לכפר טוצ'ינקה ונרצחו על שפת חפירות. בבתים שנתרוקנו בגיטו שוכנו 1,500 יהודים מגורשים, בעיקר מהאמבורג. הגיטו חולק אז לשלושה: "חסרי-מקצוע", "פועלים מקצועיים" ופקידי ה"יודנראט" שכללו גם את משטרת הגיטו, ויהודים לא מקומיים, מצ'כיה, מאוסטריה ומגרמניה. ב-20 בחודש נרצחו עוד 5,000 יהודים ובמקומם הוכנסו 6,500 יהודים שהוגלו ממערב אירופה.

בסוף פברואר 1942 דרשו הגרמנים מה"יודנראט" להוציא 5,000 יהודים מבין אלה שאינם מועסקים במפעלי הצבא. משלא נענו פתחו במצוד וב-2 במארס 1942 קברו חיים את ילדי בית היתומים ברחוב לא-סלול במרכז הגיטו ועימם המיתו וקברו אלפיים מבוגרים. אלפי אנשים שחזרו לעת ערב מן העבודה נרצחו בשכונת קוידאנובו.

בסוף יולי 1942 פשטו הגרמנים ועוזריהם הביילורוסים על גיטו מינסק ותוך שלושה ימים נרצחו קרוב ל-10,000 יהודים, ביניהם 3,500 מיהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה - רובם זקנים, נשים וילדים. עדיין נשארו בגיטו 9,000 יהודים.

ב-1 בפברואר 1943 נרצחו עוד 1,500 ליד קברים פתוחים בכפר מאלי טרוסטנץ. אחרים הומתו קבוצות קבוצות - הגברים ביריות, הנשים והילדים בגאזים בתוך מכוניות סגורות. 2,000 יהודים שהיו חיילים בצבא האדום נשלחו ממחנה שירוקאיה למחנה סוביבור בספטמבר אותה השנה, וביניהם הסגן אלכסנדר פצ'רסקי והקומוניסט היהודי מפולין שלמה לייטמן, והם הנהיגו את המרד בסוביבור ב- 14 באוקטובר 1943.

ב-22 בספטמבר 1943 נהרג הגנראל-קומיסאר הגרמני קובה בפצצה שהניחה עוזרת-הבית הביילורוסית לפי הוראות דוד קמח, קומיסאר פוליטי באחת היחידות הפרטיזאניות באיזור. ההתנקשות החישה את הקץ על יהודי הגיטו, הדבר התרחש כעבור חודש ימים.

התארגנות המחתרת בגיטו מינסק התחילה סמוך להקמתו בהחלטה ברורה שלא להפעיל נשק בתחום הגיטו ולרכז את עיקר המאמץ בבריחה ליערות, אל יחידות הפרטיזנים. אחרי טבח טושינקה בנובמבר 1941 נקשר קשר בין הירש סמולאר, מנהיג המחתרת היהודית בגיטו, יליד פולין, ובין יהושע פאבלוביץ קוזינץ (סלאבק), מנהיג קבוצה מחתרתית בחלק ה"ארי" של מינסק. סלאבק נעשה לראש המחתרת באיזור כולו. ב-1942 היתה מחתרת הגיטו מאורגנת ויעילה יותר מזו שבעיר ועזרה לה בדרכים שונות; לימים אירגנה יחידות פרטיזניות משלה, שרבות מהן הצטיינו בלחימה נגד הגרמנים. בסך הכל הצליחו להימלט מן הגיטו כ-10,000 יהודים, מספר שאין דומה לו בתולדות הגיטאות; משערים כי לפחות מחציתם נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה הוקם במינסק גלעד לזכר חללי השואה, ועליו כתובת ביידיש מזכירה במפורש את היהודים. ב-13 בינואר 1948 נרצח במינסק, בידי המשטרה החשאית הסובייטית, שלמה מיכאלס, יו"ר הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי ומנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.

בית-הכנסת הגדול נסגר בפקודת השלטונות ב-1959, ובית-כנסת קטן נהרס ב-1964 בגלל פיתוח עירוני. כעבור זמן הותר ליהודים לערוך תפילה בציבור בבניין-עץ קטן באחד הפרברים. בית העלמין היהודי במינסק מוקם בחלקה מיוחדת בבית-הקברות הכללי. שנים מספר נאסרה אפיית מצות בעיר, ועיתון מקומי הוקיע משלוחי מצות מקהילות בחוץ-לארץ. ב-1968 נאסרו צעירים באשמת פעולה ציונית.

ב-1970 התפקדו בעיר 47,057 ו-%22 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם; למעשה נאמד מספר היהודים במקום באותה השנה ב-60,000 לערך.

בשנת 1997 נמסר בדוחות של הקונגרס היהודי העולמי על 60,000 יהודים בבלרוס כולה. במינסק נימנו אז 28,000 יהודים.
סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
אליסברג
ELIASBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הפירוש המילולי של שם משפחה זה הוא "ההר של אליאס", בגרמנית. אליאסברג קשור בשם המקראי אליהו.

אליאס הוא גרסה יוונית של השם המקראי אליהו (מלכים א', י"ז,י). הגרסה הליה מוזכרת בשנת 1184, הליאס ב-1204, אליאס והליה בתחילת המאה ה-13, אליאס ב-1292, הליוט ב-1300, אליאץ ב-1383, אליוט ב-1383, הליה ב-1400, אליא ב-1784, ואלישיביץ ואליאט ב-1956.

ברג, שפירושו המילולי הוא "הר" בגרמנית וביידיש, הוא רכיב נפוץ בשמות מלאכותיים יהודיים, הקיים כקידומת כמו בשם ברגשטיין או כסופית, כמו למשל בשם גולדברג. המילה ברג נפוצה בשמות מקומות רבים בגרמניה וארצות אחרות. החל מהמאה ה-13 היהודים התיישבו בדוכסות הגדולה ברג בווסטפליה ויכול להיות שאחדים לקחו את השם ברג כשם משפחתם. בחלק מהמקרים, ברג הוא גם נוטריקון עברי (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) , שפירושו "בן רבי גרשון".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אליאסברג כוללים את בצלאל יהודה אליאסברג (1847-1800), מתורגמן לעברית אשר נולד בבלרוס; ואת הרב יונתן אליאסברג אשר חי ברוסיה.