חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ארנסט נוימן

Ernest Neumann (1917-2004), rabbi and community leader, born in Ceica, Romania (then part of Austria-Hungary). He attended an Orthodox Jewish gymnasium in Oradea and then the Samuil Vulcan high school in Beius, Romania. He studied at the Rabbinical Seminary in Budapest, Hungary, from 1935 to 1941, and in parallel he studied philosophy, Semitic languages ​​and oriental history at the University of Budapest, earning a doctorate in philology and ancient history in 1940. 

In 1941 he returned to Timisoara, Romania, and started working for the local Jewish community serving as a teacher at the Liceul Israelit Jewish high school and as rabbi of the status quo synagogue in the Fabric district of the city. Neumann was one of the leaders of the Jewish community during the Holocaust, when a group of 150 yoing Jews were deported from Timisoara to Transnistria, of them only 25 survived, and all adult Jewish males were sent to forced labor.  

In 1949 he was elected Chief Rabbi of the Neologue community of Timisoara.

During the years of the Communist regime in Romania, Neumann was instrumental in the dissemination of Hebrew language and Israel's heritage among the local Jewish youth and organized numerous Jewish cultural activities. He regularly visited other Jewish communities in Transylvania, particularly those of Cluj, Oradea, Satu Mare, and Arad. Neumann was the only rabbi who could speak in Hungarian to the mostly Hungarian-speaking Jewish communities in Transylvania. In addition to Hungarian, he spoke Romanian, Yiddish, German, English and French.

He participated in numerous rabbinical congresses in Israel, at the centenary of the Rabbinical Seminary in Budapest in 1977 and at the Congress of the Judeo-Christian Movement in Budapest in 1988. Neumann was one of the promoters of the ecumenical movement in Timisoara and maintained a dialogue with representatives of other religions in the city, particularly with Nicolae Corneanu (1923-2014), Metropolitan of the Romanian Orthodox church in Banat region.

In 2002 Neumann was named Honorary Citizen of Timisoara and in the same year was made an honorary member of the Association of Romanian Writers. At a 2010 ceremony in his memory attened by local and national leaders a street in Timisoara was named Ernest Neumann street.  In 2016, the name of the same street was changed to Rabbi Oppenheimer Street and the name of Rabbi Neumann was given to the synagogue street in the Fabric district of Timisoara.

תאריך לידה:
1917
תאריך פטירה:
2004
מספר פריט:
20676461
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
NEUMAN, NEWMAN, NOIMAN, NOYMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

הפירוש המילולי של שם המשפחה נוימן בגרמנית הוא "אדם / איש חדש".

שם זה נגזר מכינוי שציין מהגר או חבר חדש בקהילה, אדם המתחיל חיים חדשים.

על פי אחת הסברות, שם המשפחה זה נגזר מהשם המקראי נחום.

אישים ידועים בעלי שמות משפחה יהודיים מקבוצת שמות אלו כוללים את רופא העור האוסטרי איזידור נוימן (1906-1832); ובמאה ה-20 את העיתונאי והעורך הברזילאי יליד גרמניה אהרון נוימן; ואת איש העסקים האירי יליד ליטא ארתור ניומן.

 

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

טימישוארה Timisoara

בהונגרית: טמשוואר

עיר במחוז בנאט, מערב רומניה.


בשנים 1716-1552 בשליטת טורקיה, מאז ועד 1918 באימפריה האוסטרית.

יהודים התיישבו בטימישוארה עוד לפני הכיבוש הטורקי, ובמחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר היה בעיר יישוב יהודי קבוע. המציבה העתיקה ביותר בבית-העלמין המקומי, משנת 1636, היא של היהודי עזריאל עשהאל, רב ורופא.

אחרי השתלטות אוסטריה נשארו 12 משפחות ספרדיות בעיר וכעבור 20 שנה הצטרפה אליהן קבוצת יהודים ובראשם ר' מאיר אמיגו מקושטא. ר' מאיר פעל לשיפור החיים בקהילה. במשך הזמן באו מהגרים מהונגריה, מאוסטריה וממוראביה.

פרנסת יהודי טימישוארה הייתה בעיקר על המסחר. תחת השלטון האוסטרי הוטלו עליהם הגבלות רבות, ומצבם הוטב עם החזרת האיזור לשליטת הונגריה ב-1779.

אחרי הקונגרס של יהודי הונגריה בדצמבר 1968, הצטרפה קהילת טימישוארה לקהילות הניאולוגיות; וב-1871 התארגנה קהילה אורתודוכסית נפרדת, שהקימה לעצמה בית-כנסת ב- 1895. אחרי מלחמת העולם הראשונה התאחדו שתי הקהילות בפקודת הממשלה.

מ-1,200 נפש ב-1840 גדלה האוכלוסיה היהודית במקום ל-4,870 (%15 מכלל התושבים) ב-1890 ו-6,730 בקירוב ב-1910.

הקהילה היתה אמידה והחזיקה מוסדות חינוך למיניהם. בשנות ה-40 של המאה ה- 19 נפתחו שני בתי-ספר יהודיים ובין שתי מלחמות-העולם, תחת שלטון רומניה, נוספו בית ספר תיכון כללי ובית-ספר למסחר. לשון ההוראה היתה רומנית, אך לימדו גם לשון וספרות עברית. התרבות הגרמנית רווחה בקהילה יותר מבערים אחרות בטראנסילבאניה.

טימישוארה היתה מרכז ציוני חשוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובשנים 1940-1920 הופיע בעיר בטאון של ההסתדרות הציונית (בהונגרית).

באותה התקופה היו תופעות של אנטישמיות בטימישוארה, ובפצצה שהטילו אנשי "משמר הברזל" בתיאטרון יהודי ב-1936 נהרגו שניים ורבים נפצעו.


אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מ-1940, החמיר מצב היהודים בגלל הגבלות כלכליות והפקעת רכוש, וב-1941 נשלחו יהודים לעבודות-כפייה. כעבור זמן הוחרם רכוש הקהילה. לעיר הובאו יהודים שגורשו מיישובים קטנים בסביבה וספר יהודי טימישוארה הגיע לכ-11,800 ב-1942.

התנכלות התושבים הגרמנים המקומיים ליהודים נפסקה ב-1944 עם כניסת הצבא האדום לעיר בספטמבר אותה השנה.

אחרי המלחמה התארגנה בטימישוארה מפלגה יהודית כסיוע לקומוניסטים, ומנהיגיה רדפו את היסודות הלאומיים בקהילה, שביניהם היה הסופר עזרא פליישר.

ב-1947 נרשמו בעיר 13,600 יהודים; רובם עלו אחר כך לישראל או היגרו למקומות אחרים.

בשנת 1997 עוד הייתה קהילה יהודית קטנה בטימישוארה.

צ'ייקה

Ceica

בהונגרית: Magyarcséke

כפר במחוז ביהור בחבל קרישאנה, רומניה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה ובין 1940- 1944 סוםח להונגריה.

היהודים החלו להתיישב בצ'ייקה באמצע המאה ה-19. בשנת 1880 היו בצ'ייקה 40 יהודים, מספרם גדל ל-51 בשנת 1900 והגיע ל-111 בשנת 1920. במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו 130 יהודים שהיוו 8% מכלל האוכלוסייה. עד תחילת ה-20 השתייכו יהודי צ'ייקה לקהילה היהודית של בביאוש. הם סחרו במוצרים חקלאיים שונים ובמיוחד בגבינה כשרה.

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

מאוגוסט 1940, כחלק מאזור צפון טרנסילבניה הכפר סופח ע"י הונגריה.

במאי 1944 נעצרו היהודים ונשלחו לגטו אוראדיה ויחד עם יהודי המקום ואחרים שהיו מרוכזים בגטו אוראדיה הם גורשו למחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ ב-23, 25, 28-30 במאי וב-1-5 וב-27 ביוני.

בבית העלמין היהודי קיימות מצוות מהמחצית השנייה של המאה ה -19.

אראד ARAD

עיר מחוז בדרום טרנסילבניה על נהר מורש, רומניה. עד 1918 בתחומי אוסטריה-הונגריה.

החל מאמצע המאה ה- 16 היתה העיר תחת שלטון תורכי, שהוחלף ב- 1689 בשלטון האוסטרי והמקום הפך ל"עיר מלוכה ומצודת גבול". אחרי מלחמת העולם הראשונה צורפה טרנסילבניה כולה לרומניה.

תעוד רשמי על קיום ישוב יהודי במקום נותר מימי השלטון האוסטרי, אם כי הגיעו כמה יהודים ספרדים כבר עם התורכים.
כתב חסות מ- 1717 שניתן על ידי מפקד צבאי ואיפשר באופן בלעדי לשני יהודים ובני משפחותיהם מגורים בעיר מהווה עדות לראשית הישוב היהודי במקום. המצבה הישנה ביותר בבית העלמין היא מ- 1754. בין שני תאריכים אלה הצטרפו עוד כמה משפחות שגורשו אחרי זמן קצר וב- 1731 נשאר בעיר רק יהודי אחד. ברשימת משלמי המיסים
מ- 1735 מופיעים שוב שמות של יהודים העוסקים בהכנת יי"ש, המקצוע היחיד שאושר ליהודים לעסוק בו. רק בודדים זכו לאישור סחר בענפים אחרים. כנראה שפנייה יהודית לשלטונות המחוז בבקשת הגנה מפני השלטון המקומי נענתה מפני שב- 1754 גרו בעיר כבר 24 משפחות יהודיות וב- 1785 שילמו 41 משפחות "מס סובלנות".
בין השנים 1787 - 1850 עלה מספר היהודים פי עשרה (מ- 352 ל- 3.418) בעת שהאוכלוסיה הכללית בקושי שולשה.
היהודים פיתחו יחסים נוחים עם שכניהם, הונגרים, רומנים גרמנים, והיו מעורים בחיי העיר. ב- 1810 אימצה הקהילה את ההונגרית כשפה רשמית. היהודים השתתפו במהפכת 1848 ולאחר דיכויה הוטל עליהם מס כבד. אחרי חוקת 1867 שאיפשרה את כניסתם לחיים הפוליטיים איישו יהודים משרות של ראש עיר, סגנו, תובע ראשי ועוד. היו יועצים בעירייה, נבחרו לבית הנבחרים ואחדים, שקיבלו תארי אצולה, נכנסו לבית העליון.
הם נלחמו על הכרת הדת היהודית כדת אוטונומית, שווה לדתות אחרות, אבל חקיקה ברוח זו הושגה רק ב- 1895.
היהודים תפסו מקום חשוב בעיתונות וב- 1868 ייסד יהודי את העיתון " ARADER ZEITUNG" (עיתון אראד), שהיה עיתון הערב הראשון בהונגריה. שמות של יהודים בלטו בתחום הספרות, הפיסול, הציור והמשחק. הם היו נאמנים לאימפריה, ב- 1917 ציינו 200 שנה של קיום יהודי באראד.
הסיפוח לרומניה בסוף מלחמת העולם הראשונה גרם למשבר קשה. על מנת לשמור על הזדהותם עם הלאומיות ההונגרית היו יהודים שבחרו בהמרת הדת. אך עדיין בלטה המעורבות היהודית בחיי התרבות של העיר. מספר היהודים בעיר עלה מפני שהיגרו אליה יהודי כפרים שנפגעו על ידי חוקי השלטון החדש ויהודים ממרמורש.

האירגון הקהילתי הראשון היה של ה"חברה קדישא" שנוסד כבר ב- 1720. התקנות שנשתמרו בכתב הן מ- 1750 ומוזכרות בהן תקנות קודמות. הקהילה בתור גוף התארגנה בערך ב- 1742 ומיסדה היה אחד משני היהודים שקיבלו זכות ישיבה ב- 1717. בית כנסת ראשון מעץ הוקם ב- 1759 על מגרש שנתרם על ידי אישה יהודיה. עקב גידול האוכלוסיה
הוחל ב- 1828 בהקמת בית כנסת חדש, השלטונות התנגדו, ולכן נגמרה בנייתו רק ב- 1832.
מוסדות הסעד של הקהילה הוקמו בזכות תרומות בכסף ובנכסים. כך הוקם ב- 1861 בית חולים עם 30 מיטות וציוד חדיש. ב- 1870 הוקם בית יתומים לשישה ילדים, תרומות נוספות איפשרו את הרחבתו והמוסד דאג לצייד את חניכיו במקצוע. ב- 1920 הוקם בית יתומות בעזרת עזבונה של אישה שהשאירה את כל רכושה לקהילה למטרה זאת. המוסד דאג לנדוניה לבוגרות שהתחתנו. לשני המוסדות נתקבלו גם ילדים מחוץ לאראד. ב- 1913 נוסד בית אבות ובבניינו פעל גם בית תמחוי שסיפק ארוחות לנזקקים במחיר נמוך.
אגודות סעד שהתחילו בפעילותם באמצע המאה ה- 19 (ג"ח, הכנסת כלה, עזרה ליהודי א"י, ועוד) המשיכו עד מלחמת העולם השנייה.
מוסדות החינוך של הקהילה היו לדגם לקהילות טרנסילבניה. ב- 1832 הוקם בית ספר יסודי וב- 1851 בית ספר מקצועי שכלל בין תלמידיו גם לא יהודים. התלמידים העניים שוחררו משכר לימוד וקיבלו גם עזרה בלבוש וארוחות. ב- 1872 הפך לבית ספר ממלכתי.
קיים סימן שאלה ביחס לרב הראשון. יש המיחסים את הבכורה ליצחק יעקב, מזכיר הקהילה באמצע המאה ה- 18 ואחרים מצביעים על הרב יוחנן בשנות השבעים של מאה. אך אין ספק שהחשוב מכולם היה אהרן חורין שנבחר ב- 1789, בגיל צעיר, והמשיך עד מותו ב- 1844. הרפורמות שלו בפולחן ומלחמתו על מעבר היהודים למקצועות יצרניים הביאו לו מתנגדים ומעריצים רבים. השפעתו חרגה מגבולות קהילתו. בזכותו התאפשרה באראד לימוד מקצוע ולמטרה זאת נהרו אל העיר יהודים מכל הונגאריה. יורשו שהיה ממשיך דרכו נשא את דרשתו הראשונה בהונגרית. הקהילה השתייכה לזרם הניאולוגי ואליה היו מסונפים 39 קהילות באזור. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה אראד הקהילה הרביעית בגודלה בהונגאריה.
היהודים שלא יכלו להשלים עם הרפורמה בדת התארגנו בשנים 1904/1903 בקהילה אורתודוקסית שזכתה להכרת השלטונות ב- 1909. שתי הקהילות פעלו בנפרד. לפני מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי הנוח משך יהודים מפולין והם חיזקו את הקהילה האורתודוקדית. בסוף שנות ה- 30 הסתיים בניין בית הכנסת האורתודוקסי וספרי התורה הועברו אליו מבית התפילה שהוקם על ידי החסידים הראשונים שהגיעו לארד. באותה תקופה קודש גם בית קברות חדש נפרד מהניאולוגי.
ב- 1909 מונה הרב הראשון של הקהילה האורתודוקסית, יהודה סופר, שנפטר כעבור שלוש שנים וב- 1913 מונה יהויקים שרייבר, שהרחיב וחיזק את הקהילה על מוסדותיה (תלמוד תורה, ישיבה) והמשיך את כהונתו עד מותו, ב- 1949. עצמותיו הועלו ארצה. בתקופת השואה כיהן בקהילה הניאולוגית הרב יוסף שנפלד (SCHONFELD) שהמשיך עד 1961, שנה בה עלה ארצה. למרות הניגודים בתחום הדתי, קויימה אווירת פיוס בין שתי הקהילות ובעת הצורך שיתפו פעולה.
החסידים התרכזו סביב חצר הרבי מויז'ניץ.
ב- 1940, אחרי חלוקת טרנסילבניה בין רומניה להונגריה היתה הקהילה האורתודוקסית של אראד החשובה ביותר ב טרנסילבניה הדרומית (שנשארה תחת שלטון רומניה).

היהודים הראשונים הורשו להתפרנס רק מהכנת יי"ש והסחר בו. במאבקם על עוד מקורות פרנסה נתקלו בהתנגדות "אגודת סוחרי אראד", שהוקמה ב- 1738 וקיבלה לשורותיה רק נוצרים, ושל הגילדות הקיימות של בעלי המלאכה. הכבידו על היהודים גם המיסים שהוטלו עליהם. (לברר מתי שוחררו ממס הסובלנות).
הכרזת אראד כעיר חופשית ב- 1832 גרמה להקלה במצבם. ההתתפתחות הכללית איפשרה ליהודים להשתלב במסחור התוצרת החקלאית והמנופקטורה. ב- 1806 הורשו היהודים לעסוק במלאכה ובהשפעת הרב חורין הוקמה אגודה שעזרה בהכשרה מקצועית של היהודים ושילובם במקצוע. רשימה מ- 1848 מצביעה על 104 בעלי מלאכה העוסקים ב- 21 מלאכות. אחרי 1867 שלושה אחוז עסקו בחקלאות. היו כמה בעלי אחוזות יהודים וחוכרים. היהודים הכניסו את המיכון בחקלאות ובתעשיה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בבעלות יהודית בית חרושת לאלכהל הגדול במרכז אירופה וטחנת קמח על קיטור, החשובה באזור. בית הדפוס הראשון בעיר נוסד על ידי יהודי ב- 1850. פתיחת בית חרושת לטקסטיל ב- 1900 היה השג חשוב. בבתי החרושת התפרנסו יהודים בתור פקידים ופועלים.
היהודים השתלבו במסחר הסיטוני וב- 1885 זכה מייצא יינות יהודי בפרס בתערוכה שהתקיימה באנגליה. התפתחה גם תעשייה זעירה בכימיה, מזון, טקסטיל ועוד. יהודים בלטו בבנקאות, הם השתתפו בהקמת קופת החסכון הראשונה בעיר והיה להם חלק בהנהלתה. הם הקימו וניהלו את בית המסחר והתעשייה.
היהודים חדרו אל המקצועות החופשיים וב- 1910 היו 50 עורכי דין יהודים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות המשבר עקב חילופי השלטון עדיין תפסו היהודים מקום חשוב בכלכלה. הם בלטו במיוחד בטקסטילים, אביזרים טכניים, אופטיקה, סוכנויות הובלה. גם בתקופה הזאת נמצאו יהודים בין מיסדי בנקים ומנהליהם. 40% מבין רופאי העיר היו יהודים ב- 1939 ואחוז האדריכלים אף גבוה יותר.
.
התעוררות התודעה הלאומית היהודית בין יהודי אראד היתה קשורה בהתגברות האנטישמיות ההונגרית אחרי מלחמת העולם הראשונה. רגשותיהם הפרו הונגריים נפגעו ועל רקע זה נוסדו ב- 1920 האירגונים הציוניים הראשונים, ביניהם הסניף המקומי של האיגוד הלאומי של יהודי טרנסילבניה וב- 1922 התקיים באראד כינוס האיגוד. בהדרגה הוקמו סניפי תנועות נוער; אביבה באריסיה (שם ראשוני של דרור הבונים), הנוער הציוני, השומר הצעיר. ב- 1921 נוסד מועדון הספורט "הכח", וב- 1928 התארגן מחדש. ב- 1929 הוקם סניף "ויצו" שאירגן קורסים לעברית ואנגלית והקים ספריה. בעיר נערכו מגביות לקרנות הלאומיות.
בקהילה היה נטוש ויכוח בין הציונים לבין המתבוללים שראו ביהדות רק דת. אל האחרונים השתייכו הרב הראשי של הקהילה הניאולוגית ומנהיגיה והם מנעו הוראה חובה של העברית בבית הספר היהודי אלא רק על פי בקשת הורי התלמידים. בשנות השלושים, עקב האנטישמיות הגואה, גברה השפעת הציונות. התחזקה פעילות תנועות הנוער והוקמו קיבוצי הכשרה. בבחירות לפרלמנט זכתה בקולות רבים המפלגה היהודית, בעלת אופי לאומי. בתקופת זאת חדרה השפעת הציונות גם בשורות הקהילה הנאולוגית. להנהגת הקהילה נבחרו ציונים ובהשפעתם הורו עברית בבתי הספר.

ב- 1940 היו באראד 7,835 יהודים וב- 1941, שנת כניסת רומניה למלחמה, 9,402 יהודים.

תקופת השואה

בתקופה הקצרה של הממשלה האנטישמית של גוגא - קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) נאסר על היהודים העיסוק במשקאות חריפים ומרבים נשללה האזרחות. החוקים האנטישמיים נמשכו גם לאחר נפילת הממשלה. בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו שהכליל בממשלתו חברי מפלגת "משמר הברזל". הוחרם רכוש יהודי (אדמות, בניינים, בתי חרושת). פקידים יהודים פוטרו. רופאים יהודים הורשו לטפל רק בחולים יהודים. יהודים נאסרו ואולצו בדרך זאת ל"מכור" את עסקיהם. נאסרה הפעילות הציונית.
יהודי הכפרים שגורשו לאראד הגדילו את מספר הנזקקים לסעד. הגברים גוייסו לעבודות כפייה במקומות שונים ב טרנסילבניה ובחבלים אחרים של רומניה.
הוחרמו בנייני בית האבות, בית היתומים, אבל הקהילה מצאה דרך להגיש עזרה לדייריהם.
למרות שהתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק נמשכה פעילותה במחתרת, התרכזה בקליטת פליטים יהודים מהארצות השכנות ודאגה לעליתם במסגרת עליה בית. בקיץ 1944 מצאו ארבעה צנחנים מקלט ראשון באראד.
ב- 1940 נאסרה על תלמידים יהודים הכניסה לבתי הספר הכלליים וכעבור שנה בעזרת תרומה מקומית נפתח בית ספר תיכון יהודי. הבניין הוחרם ב- 1942 ובית הספר הועבר לבניין אחר.
בשנים 1943 - 1944 פעל בית חולים שכלל גם חדר ניתוח.
אחרי כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים הגיעו פליטים מצפון טרנסילבניה. אחרי כניעת רומניה באוגוסט 1944 והצטרפותה לכוחות הברית פלש הצבא ההונגארי לדרום טרנסילבניה וכבש את אראד. הכיבוש נמשך עשרה ימים ולמרות שאייכמאן עצמו הגיע לאראד לא הספיק לבצע את תכנית ההשמדה שלו.

אחרי המלחמה הוטל על הקהילה היהודית באראד להתמודד עם המשך ההתרוששות של יהודי אראד, תהליך שנמשך מ- 1939 ולתמוך בפליטים שהגיעו לאראד, חלקם רק במעבר ומספרם הוערך ב- 12000. בהגשת הסעד התגייסו הקהילה, ויצ"ו, בני ברית, נדבנים מקומיים ונעזרו בג'וינט ובצלב האדום הבינלאומי. בתקופה שלאחר המלחמה כיסה הג'וינט כמחצית מהוצאות הקהילה. ויצ'ו עזרה לחוזרים מהמחנות, לפליטים, ואראד היה למרכז פעילות ויצ"ו בטרנסילבניה.
השפעת הציונות גברה בעיקר בשורות הקהילה האורתודוקסית.
ב- 1947 נפתח בית חולים של הקהילה שפעילותו זכתה להערכה אבל כעבור שנה הולאם על ידי השלטונות. באותה שנה הולאם גם בניין בית הספר. בסוף 1948 נאסרה פעילות הג'וינט ברומניה. במאי 1948 התקיימה אסיפה חגיגית לציון הקמת מדינת ישראל וב- 1949 נאסרה כל פעילות ציונית.
תושבי אראד נטשו את העיר בגלי העליה של יהודי רומניה; 1950 - 1952, 1954 - 1956, 1960 - 1964. על פי מפקד מ- 1956 היו בעיר 5.179 יהודים וכעבור עשר שנים ירד מספרם
ל- 1862. ב- 1993 היו בעיר 450 - 500 יהודים וכעבור שנתיים 350 בלבד.

סאטו מארה Satu Mare

בפי היהודים סאטמאר

עיר בטראנסילבאניה הצפונית, צפון מזרח רומניה. עד מלחמת העולם הראשונה ובשנים 1940 - 1944 בשטח הונגריה.


לקראת אמצע המאה ה-19 הותרה ליהודים ישיבת-קבע בעיר וקהילה התארגנה שם ב-1849. בעקבות קונגרס יהודי הונגריה, שנסתיים בינואר 1869 (נפתח בדצמבר 1868), הצטרפה הקהילה לזרם הקהילות האורתודוקסיות, והרב הראשון שכיהן בה היה ר' בנימין זאב מאנדלבוים.

ב-1898 התפלגה מהקהילה קבוצת יהודים שהגדירו את עצמם כקהילת סטאטוס-קוו (שבה למתכונת הקהילות מהתקופה שלפני הקונגרס). שמואל יורדאן, הרב הציוני של קהילת הסטאטוס קוו, פתח את גן-הילדים העברי הראשון בהונגריה.

בית-כנסת מפואר נחנך ב-1904; בעיר ישבו אז קרוב ל-7,200 יהודים (%20 מכלל האוכלוסיה).

מספר החסידים בעיר גדל, ומאבקים בין חסידים למתנגדים היו בקהילה מסוף המאה ה- 19.

רבני העדה החרדית היו ר' יהודה גרינוואלד ור' אליעזר דוד גרינוואלד; בשנת 1934 נבחר לכהונה ר' יואל טייטלבוים, ועמדתו האנטי-ציונית השפיעה על היהדות החרדית בטראנסילבאניה כולה.

האוכלוסייה היהודית גדלה מ-78 בשנת 1850 ל-3,427 (16% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1870, 7,194 (20% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1910, ו- 11,533 (21%) בשנת 1930. בשנת 1941 חיו 12,960 יהודים בסאטו מארה (24.9% מכלל האוכלוסייה). מספר זה עלה בעקבות הגירה של יהודים מכפרי הסביבה.

ב- 26 באפריל 1944 לאסלו אנדרה (1895 -1946), שזה עתה מונה לתפקיד מזכיר המדינה תחת שר הפנים אנדור יורוס בממשלת הונגריה בשליטת הנאצים, יחד עם פקידי ממשל הונגרים נוספים, התכנסו בסאטו מארה באפריל 26, 1944, ותכננו את הפרטים לחיסול יהודי צפון טרנסילבניה. הגטו בסאטו מארה הוקם בחלקה היהודי של העיר ב- 3 במאי 1944. יהודים מסאטו מארה, כמו גם מהאזורים הסמוכים, רוכזו במקום עד שהחלו הגירושים ב- 19 במאי 1944. הגטו חוסל ב-1 ביוני 1944, לאחר שהנאצים גירשו 18,863 יהודים מסאטו מארה .לאושוויץ, בשישה טרנספורטים. הרב טייטלבוים שרד לאחר שהצליח לברוח ברכבת קסטנר לשוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לסאטמאר כ-500 מיהודי העיר, ויחד עם ניצולים מישובי הסביבה הגיע מספר היהודים במקום בשנת 1947 ל-5,000 בערך. רובם עברו עם הזמן למקומות אחרים או עלו לישראל.

בשנת 1970 התגוררו בסאטו מארה 500 יהודים ובשת 2002 חיו בעיר 38 יהודים בלבד. 

קלוז' Cluj
(ברומנית קלוז' נאפוקה, בהונגרית קולוז'וואר, בגרמנית קלאוזנבורג)
עיר בטרנסילבניה הצפונית, מרכז רומניה.

עד שנת 1920 ובשנות מלחמת העולם השנייה היה אזור קלוז' בשליטת הונגריה.

יהודים ביקרו בירידים של קלוז' כבר במאה ה- 16 וה- 17. ב-1780 התפקדו בקלוז' שמונה משפחות יהודיות. באותה תקופה התחיל מאבק להתיר ליהודים להשתקע בעיר ולרכוש בה מקרקעין. כעבור כשלושים שנה כבר חיו במקום כארבעים יהודים שישבו בקלוז' והיה להם בית כנסת במבנה זמני.

איסור המגורים בוטל רשמית רק ב-1848 והיישוב היהודי גדל במהירות.

תחילה עסקו היהודים במסחר עם טורקיה ועם ארצות אחרות במזרח; במרוצת הזמן עברו לעסוק במלאכה ובמקצועות חופשיים.

בית כנסת של קבע נחנך ב-1850 וראשוני הרבנים שכיהנו בקהילה היו הלל ליכטנשטיין ואברהם גלאזנר (בשנים 1877-1863). הרב גלאזנר ניסה לבלום את עליית החסידות בעיר.

ב-1886 נערכה בקלוז' הוועידה הראשונה של יהודי טרנסילבניה. הרב משה גלאזנר, לימים מראשוני "המזרחי", עמד בראש הקהילה החרדית קרוב ליובל שנים, עד שנת 1922.

קהילת "סטאטוס קוו" הוקמה בעיר ב-1881; הייתה מסונפת לקהילה הניאולוגית והקימה ב- 1887 בית-כנסת מפואר (שוקם ב-1970 מפגיעות הפגזה אווירית ב-1944). החסידים הקימו ארגון קהילתי משלהם ב-1921.

קלוז' היתה מוקד הפעולה הציונית בטרנסילבניה, ובה גם יצא לאור מסוף שנת 1918 העיתון הלאומי רב-ההשפעה "אוי קלט", ושימש גם כבטאון המפלגה היהודית (הציונית ברובה) שכמה מנציגיה המקומיים היו חברי פרלמנט.

דפוס יהודי פעל בעיר משנת 1910 ועד לימי מלחמת העולם השנייה. האורתודוקסים והניאולוגים הפעילו בתי-ספר יסודיים, ותיכון "תרבות" פעל בעיר מ-1920 עד לסגירתו בפקודת השלטונות כעבור שבע שנים; מנהלו מארק אנטאל היה בשעתו מנהל כללי של משרד החינוך והתרבות בהונגריה.

ברוב העיירות והכפרים במחוז קלוז' ישבו יהודים. רובם התיישבו שם בראשית המאה ה- 19, (עוד לפני הסרת הגבלות ההתיישבות ליהודים באזור בשנת 1848) והתפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומשריפת יי"ש. מאמצע המאה ה- 19 היו ביניהם חוכרי אדמה רבים, ומסוף המאה - גם רופאים ופקידים. במקצת המקומות האלה התארגנו בקהילות, העסיקו רב ומלמד והקימו ישיבות, כמו-כן היו להם בתי עלמין משלהם ובתי כנסת או בתי תפילה. רובם היו אורתודוקסים ומיעוטם חסידים. הקהילה היהודית בעיר המחוז קלוז' שימשה מרכז תרבותי ודתי לכולם.

יישובי הסביבה:
אגירשו (ברומנית Aghiresu, בהונגרית Egeres), עיירת מכרות פחם ליד קלוז', ערב מלחמת העולם השנייה חיו שם למעלה מ- 120 יהודים.

בורשה (ברומנית Borsa, בהונגרית Kolozsborsa) מרכז נפתי, ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם 57 יהודים ובכפרים המסופחים לבורשה עוד 256.

הואדין (ברומנית Huedin , בהונגרית Banffyhunyad) העיר השנייה בגודלה במחוז קלוז', שימשה מרכז נפתי. היו שם בית כנסת וישיבה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במקום 960 יהודים.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בעיר קלוז' קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות סיפוח האזור להונגריה ב-1940 הוחלו על היהודים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית. עם סגירת בתי הספר הכלליים בפני תלמידים יהודים, נפתח בקלוז' בית ספר תיכון יהודי מעורב והתקיים עד להקמת הגיטו בשנת 1944. בבית הספר למדו גם תלמידים יהודים מסביבות העיר.

ב-1942 שלחו ההונגרים, שלחמו אז לצד הגרמנים, לחזית המזרחית יהודים שגוייסו לעבודות כפייה במסגרת צבאית, ורובם נהרגו שם. יהודים רבים מקלוז' ומן העיירות והכפרים בסביבה היו ביניהם.

עם השתלטות הגרמנים על הונגריה בקיץ 1944, הם שיכנו את יהודי קלוז' והסביבה, כ- 16,760 נפש, בגטו. משם שלחו את רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. חלק מיהודי הסביבה הובאו לגיטו קלוז' וחלק רוכזו במקומותיהם בחצרות בתי הכנסת, ומשם שולחו ישירות לאושוויץ.

אחרי המלחמה התרכזו בקלוז' 6,500 פליטים. בהשפעת השלטונות הקומוניסטיים הוקם ארגון יהודי מקומי לסיכול הפעולה הציונית, ואף על פי כן נמשכה הציונות בקלוז' עד 1949.

ב-1970 היו רשומות בקהילה היהודית 340 משפחות (1,100 נפשות). הקהילה החזיקה שלושה בתי כנסת, העסיקה שוחט והפעילה בית-אוכל ציבורי. עם השנים הלך מספרם והצטמצם.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
ארנסט נוימן

Ernest Neumann (1917-2004), rabbi and community leader, born in Ceica, Romania (then part of Austria-Hungary). He attended an Orthodox Jewish gymnasium in Oradea and then the Samuil Vulcan high school in Beius, Romania. He studied at the Rabbinical Seminary in Budapest, Hungary, from 1935 to 1941, and in parallel he studied philosophy, Semitic languages ​​and oriental history at the University of Budapest, earning a doctorate in philology and ancient history in 1940. 

In 1941 he returned to Timisoara, Romania, and started working for the local Jewish community serving as a teacher at the Liceul Israelit Jewish high school and as rabbi of the status quo synagogue in the Fabric district of the city. Neumann was one of the leaders of the Jewish community during the Holocaust, when a group of 150 yoing Jews were deported from Timisoara to Transnistria, of them only 25 survived, and all adult Jewish males were sent to forced labor.  

In 1949 he was elected Chief Rabbi of the Neologue community of Timisoara.

During the years of the Communist regime in Romania, Neumann was instrumental in the dissemination of Hebrew language and Israel's heritage among the local Jewish youth and organized numerous Jewish cultural activities. He regularly visited other Jewish communities in Transylvania, particularly those of Cluj, Oradea, Satu Mare, and Arad. Neumann was the only rabbi who could speak in Hungarian to the mostly Hungarian-speaking Jewish communities in Transylvania. In addition to Hungarian, he spoke Romanian, Yiddish, German, English and French.

He participated in numerous rabbinical congresses in Israel, at the centenary of the Rabbinical Seminary in Budapest in 1977 and at the Congress of the Judeo-Christian Movement in Budapest in 1988. Neumann was one of the promoters of the ecumenical movement in Timisoara and maintained a dialogue with representatives of other religions in the city, particularly with Nicolae Corneanu (1923-2014), Metropolitan of the Romanian Orthodox church in Banat region.

In 2002 Neumann was named Honorary Citizen of Timisoara and in the same year was made an honorary member of the Association of Romanian Writers. At a 2010 ceremony in his memory attened by local and national leaders a street in Timisoara was named Ernest Neumann street.  In 2016, the name of the same street was changed to Rabbi Oppenheimer Street and the name of Rabbi Neumann was given to the synagogue street in the Fabric district of Timisoara.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

 

קלוז' נאפוקה
סאטו מארה, סאטמאר
אראד, רומניה
צ'ייקה
טימישוארה
בודפשט
אוראדיה
קלוז' Cluj
(ברומנית קלוז' נאפוקה, בהונגרית קולוז'וואר, בגרמנית קלאוזנבורג)
עיר בטרנסילבניה הצפונית, מרכז רומניה.

עד שנת 1920 ובשנות מלחמת העולם השנייה היה אזור קלוז' בשליטת הונגריה.

יהודים ביקרו בירידים של קלוז' כבר במאה ה- 16 וה- 17. ב-1780 התפקדו בקלוז' שמונה משפחות יהודיות. באותה תקופה התחיל מאבק להתיר ליהודים להשתקע בעיר ולרכוש בה מקרקעין. כעבור כשלושים שנה כבר חיו במקום כארבעים יהודים שישבו בקלוז' והיה להם בית כנסת במבנה זמני.

איסור המגורים בוטל רשמית רק ב-1848 והיישוב היהודי גדל במהירות.

תחילה עסקו היהודים במסחר עם טורקיה ועם ארצות אחרות במזרח; במרוצת הזמן עברו לעסוק במלאכה ובמקצועות חופשיים.

בית כנסת של קבע נחנך ב-1850 וראשוני הרבנים שכיהנו בקהילה היו הלל ליכטנשטיין ואברהם גלאזנר (בשנים 1877-1863). הרב גלאזנר ניסה לבלום את עליית החסידות בעיר.

ב-1886 נערכה בקלוז' הוועידה הראשונה של יהודי טרנסילבניה. הרב משה גלאזנר, לימים מראשוני "המזרחי", עמד בראש הקהילה החרדית קרוב ליובל שנים, עד שנת 1922.

קהילת "סטאטוס קוו" הוקמה בעיר ב-1881; הייתה מסונפת לקהילה הניאולוגית והקימה ב- 1887 בית-כנסת מפואר (שוקם ב-1970 מפגיעות הפגזה אווירית ב-1944). החסידים הקימו ארגון קהילתי משלהם ב-1921.

קלוז' היתה מוקד הפעולה הציונית בטרנסילבניה, ובה גם יצא לאור מסוף שנת 1918 העיתון הלאומי רב-ההשפעה "אוי קלט", ושימש גם כבטאון המפלגה היהודית (הציונית ברובה) שכמה מנציגיה המקומיים היו חברי פרלמנט.

דפוס יהודי פעל בעיר משנת 1910 ועד לימי מלחמת העולם השנייה. האורתודוקסים והניאולוגים הפעילו בתי-ספר יסודיים, ותיכון "תרבות" פעל בעיר מ-1920 עד לסגירתו בפקודת השלטונות כעבור שבע שנים; מנהלו מארק אנטאל היה בשעתו מנהל כללי של משרד החינוך והתרבות בהונגריה.

ברוב העיירות והכפרים במחוז קלוז' ישבו יהודים. רובם התיישבו שם בראשית המאה ה- 19, (עוד לפני הסרת הגבלות ההתיישבות ליהודים באזור בשנת 1848) והתפרנסו ממסחר זעיר, ממלאכה ומשריפת יי"ש. מאמצע המאה ה- 19 היו ביניהם חוכרי אדמה רבים, ומסוף המאה - גם רופאים ופקידים. במקצת המקומות האלה התארגנו בקהילות, העסיקו רב ומלמד והקימו ישיבות, כמו-כן היו להם בתי עלמין משלהם ובתי כנסת או בתי תפילה. רובם היו אורתודוקסים ומיעוטם חסידים. הקהילה היהודית בעיר המחוז קלוז' שימשה מרכז תרבותי ודתי לכולם.

יישובי הסביבה:
אגירשו (ברומנית Aghiresu, בהונגרית Egeres), עיירת מכרות פחם ליד קלוז', ערב מלחמת העולם השנייה חיו שם למעלה מ- 120 יהודים.

בורשה (ברומנית Borsa, בהונגרית Kolozsborsa) מרכז נפתי, ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם 57 יהודים ובכפרים המסופחים לבורשה עוד 256.

הואדין (ברומנית Huedin , בהונגרית Banffyhunyad) העיר השנייה בגודלה במחוז קלוז', שימשה מרכז נפתי. היו שם בית כנסת וישיבה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במקום 960 יהודים.

בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו בעיר קלוז' קרוב ל-14,000 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות סיפוח האזור להונגריה ב-1940 הוחלו על היהודים חוקי האפלייה של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית. עם סגירת בתי הספר הכלליים בפני תלמידים יהודים, נפתח בקלוז' בית ספר תיכון יהודי מעורב והתקיים עד להקמת הגיטו בשנת 1944. בבית הספר למדו גם תלמידים יהודים מסביבות העיר.

ב-1942 שלחו ההונגרים, שלחמו אז לצד הגרמנים, לחזית המזרחית יהודים שגוייסו לעבודות כפייה במסגרת צבאית, ורובם נהרגו שם. יהודים רבים מקלוז' ומן העיירות והכפרים בסביבה היו ביניהם.

עם השתלטות הגרמנים על הונגריה בקיץ 1944, הם שיכנו את יהודי קלוז' והסביבה, כ- 16,760 נפש, בגטו. משם שלחו את רובם למחנה ההשמדה אושוויץ. חלק מיהודי הסביבה הובאו לגיטו קלוז' וחלק רוכזו במקומותיהם בחצרות בתי הכנסת, ומשם שולחו ישירות לאושוויץ.

אחרי המלחמה התרכזו בקלוז' 6,500 פליטים. בהשפעת השלטונות הקומוניסטיים הוקם ארגון יהודי מקומי לסיכול הפעולה הציונית, ואף על פי כן נמשכה הציונות בקלוז' עד 1949.

ב-1970 היו רשומות בקהילה היהודית 340 משפחות (1,100 נפשות). הקהילה החזיקה שלושה בתי כנסת, העסיקה שוחט והפעילה בית-אוכל ציבורי. עם השנים הלך מספרם והצטמצם.

סאטו מארה Satu Mare

בפי היהודים סאטמאר

עיר בטראנסילבאניה הצפונית, צפון מזרח רומניה. עד מלחמת העולם הראשונה ובשנים 1940 - 1944 בשטח הונגריה.


לקראת אמצע המאה ה-19 הותרה ליהודים ישיבת-קבע בעיר וקהילה התארגנה שם ב-1849. בעקבות קונגרס יהודי הונגריה, שנסתיים בינואר 1869 (נפתח בדצמבר 1868), הצטרפה הקהילה לזרם הקהילות האורתודוקסיות, והרב הראשון שכיהן בה היה ר' בנימין זאב מאנדלבוים.

ב-1898 התפלגה מהקהילה קבוצת יהודים שהגדירו את עצמם כקהילת סטאטוס-קוו (שבה למתכונת הקהילות מהתקופה שלפני הקונגרס). שמואל יורדאן, הרב הציוני של קהילת הסטאטוס קוו, פתח את גן-הילדים העברי הראשון בהונגריה.

בית-כנסת מפואר נחנך ב-1904; בעיר ישבו אז קרוב ל-7,200 יהודים (%20 מכלל האוכלוסיה).

מספר החסידים בעיר גדל, ומאבקים בין חסידים למתנגדים היו בקהילה מסוף המאה ה- 19.

רבני העדה החרדית היו ר' יהודה גרינוואלד ור' אליעזר דוד גרינוואלד; בשנת 1934 נבחר לכהונה ר' יואל טייטלבוים, ועמדתו האנטי-ציונית השפיעה על היהדות החרדית בטראנסילבאניה כולה.

האוכלוסייה היהודית גדלה מ-78 בשנת 1850 ל-3,427 (16% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1870, 7,194 (20% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1910, ו- 11,533 (21%) בשנת 1930. בשנת 1941 חיו 12,960 יהודים בסאטו מארה (24.9% מכלל האוכלוסייה). מספר זה עלה בעקבות הגירה של יהודים מכפרי הסביבה.

ב- 26 באפריל 1944 לאסלו אנדרה (1895 -1946), שזה עתה מונה לתפקיד מזכיר המדינה תחת שר הפנים אנדור יורוס בממשלת הונגריה בשליטת הנאצים, יחד עם פקידי ממשל הונגרים נוספים, התכנסו בסאטו מארה באפריל 26, 1944, ותכננו את הפרטים לחיסול יהודי צפון טרנסילבניה. הגטו בסאטו מארה הוקם בחלקה היהודי של העיר ב- 3 במאי 1944. יהודים מסאטו מארה, כמו גם מהאזורים הסמוכים, רוכזו במקום עד שהחלו הגירושים ב- 19 במאי 1944. הגטו חוסל ב-1 ביוני 1944, לאחר שהנאצים גירשו 18,863 יהודים מסאטו מארה .לאושוויץ, בשישה טרנספורטים. הרב טייטלבוים שרד לאחר שהצליח לברוח ברכבת קסטנר לשוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לסאטמאר כ-500 מיהודי העיר, ויחד עם ניצולים מישובי הסביבה הגיע מספר היהודים במקום בשנת 1947 ל-5,000 בערך. רובם עברו עם הזמן למקומות אחרים או עלו לישראל.

בשנת 1970 התגוררו בסאטו מארה 500 יהודים ובשת 2002 חיו בעיר 38 יהודים בלבד. 

אראד ARAD

עיר מחוז בדרום טרנסילבניה על נהר מורש, רומניה. עד 1918 בתחומי אוסטריה-הונגריה.

החל מאמצע המאה ה- 16 היתה העיר תחת שלטון תורכי, שהוחלף ב- 1689 בשלטון האוסטרי והמקום הפך ל"עיר מלוכה ומצודת גבול". אחרי מלחמת העולם הראשונה צורפה טרנסילבניה כולה לרומניה.

תעוד רשמי על קיום ישוב יהודי במקום נותר מימי השלטון האוסטרי, אם כי הגיעו כמה יהודים ספרדים כבר עם התורכים.
כתב חסות מ- 1717 שניתן על ידי מפקד צבאי ואיפשר באופן בלעדי לשני יהודים ובני משפחותיהם מגורים בעיר מהווה עדות לראשית הישוב היהודי במקום. המצבה הישנה ביותר בבית העלמין היא מ- 1754. בין שני תאריכים אלה הצטרפו עוד כמה משפחות שגורשו אחרי זמן קצר וב- 1731 נשאר בעיר רק יהודי אחד. ברשימת משלמי המיסים
מ- 1735 מופיעים שוב שמות של יהודים העוסקים בהכנת יי"ש, המקצוע היחיד שאושר ליהודים לעסוק בו. רק בודדים זכו לאישור סחר בענפים אחרים. כנראה שפנייה יהודית לשלטונות המחוז בבקשת הגנה מפני השלטון המקומי נענתה מפני שב- 1754 גרו בעיר כבר 24 משפחות יהודיות וב- 1785 שילמו 41 משפחות "מס סובלנות".
בין השנים 1787 - 1850 עלה מספר היהודים פי עשרה (מ- 352 ל- 3.418) בעת שהאוכלוסיה הכללית בקושי שולשה.
היהודים פיתחו יחסים נוחים עם שכניהם, הונגרים, רומנים גרמנים, והיו מעורים בחיי העיר. ב- 1810 אימצה הקהילה את ההונגרית כשפה רשמית. היהודים השתתפו במהפכת 1848 ולאחר דיכויה הוטל עליהם מס כבד. אחרי חוקת 1867 שאיפשרה את כניסתם לחיים הפוליטיים איישו יהודים משרות של ראש עיר, סגנו, תובע ראשי ועוד. היו יועצים בעירייה, נבחרו לבית הנבחרים ואחדים, שקיבלו תארי אצולה, נכנסו לבית העליון.
הם נלחמו על הכרת הדת היהודית כדת אוטונומית, שווה לדתות אחרות, אבל חקיקה ברוח זו הושגה רק ב- 1895.
היהודים תפסו מקום חשוב בעיתונות וב- 1868 ייסד יהודי את העיתון " ARADER ZEITUNG" (עיתון אראד), שהיה עיתון הערב הראשון בהונגריה. שמות של יהודים בלטו בתחום הספרות, הפיסול, הציור והמשחק. הם היו נאמנים לאימפריה, ב- 1917 ציינו 200 שנה של קיום יהודי באראד.
הסיפוח לרומניה בסוף מלחמת העולם הראשונה גרם למשבר קשה. על מנת לשמור על הזדהותם עם הלאומיות ההונגרית היו יהודים שבחרו בהמרת הדת. אך עדיין בלטה המעורבות היהודית בחיי התרבות של העיר. מספר היהודים בעיר עלה מפני שהיגרו אליה יהודי כפרים שנפגעו על ידי חוקי השלטון החדש ויהודים ממרמורש.

האירגון הקהילתי הראשון היה של ה"חברה קדישא" שנוסד כבר ב- 1720. התקנות שנשתמרו בכתב הן מ- 1750 ומוזכרות בהן תקנות קודמות. הקהילה בתור גוף התארגנה בערך ב- 1742 ומיסדה היה אחד משני היהודים שקיבלו זכות ישיבה ב- 1717. בית כנסת ראשון מעץ הוקם ב- 1759 על מגרש שנתרם על ידי אישה יהודיה. עקב גידול האוכלוסיה
הוחל ב- 1828 בהקמת בית כנסת חדש, השלטונות התנגדו, ולכן נגמרה בנייתו רק ב- 1832.
מוסדות הסעד של הקהילה הוקמו בזכות תרומות בכסף ובנכסים. כך הוקם ב- 1861 בית חולים עם 30 מיטות וציוד חדיש. ב- 1870 הוקם בית יתומים לשישה ילדים, תרומות נוספות איפשרו את הרחבתו והמוסד דאג לצייד את חניכיו במקצוע. ב- 1920 הוקם בית יתומות בעזרת עזבונה של אישה שהשאירה את כל רכושה לקהילה למטרה זאת. המוסד דאג לנדוניה לבוגרות שהתחתנו. לשני המוסדות נתקבלו גם ילדים מחוץ לאראד. ב- 1913 נוסד בית אבות ובבניינו פעל גם בית תמחוי שסיפק ארוחות לנזקקים במחיר נמוך.
אגודות סעד שהתחילו בפעילותם באמצע המאה ה- 19 (ג"ח, הכנסת כלה, עזרה ליהודי א"י, ועוד) המשיכו עד מלחמת העולם השנייה.
מוסדות החינוך של הקהילה היו לדגם לקהילות טרנסילבניה. ב- 1832 הוקם בית ספר יסודי וב- 1851 בית ספר מקצועי שכלל בין תלמידיו גם לא יהודים. התלמידים העניים שוחררו משכר לימוד וקיבלו גם עזרה בלבוש וארוחות. ב- 1872 הפך לבית ספר ממלכתי.
קיים סימן שאלה ביחס לרב הראשון. יש המיחסים את הבכורה ליצחק יעקב, מזכיר הקהילה באמצע המאה ה- 18 ואחרים מצביעים על הרב יוחנן בשנות השבעים של מאה. אך אין ספק שהחשוב מכולם היה אהרן חורין שנבחר ב- 1789, בגיל צעיר, והמשיך עד מותו ב- 1844. הרפורמות שלו בפולחן ומלחמתו על מעבר היהודים למקצועות יצרניים הביאו לו מתנגדים ומעריצים רבים. השפעתו חרגה מגבולות קהילתו. בזכותו התאפשרה באראד לימוד מקצוע ולמטרה זאת נהרו אל העיר יהודים מכל הונגאריה. יורשו שהיה ממשיך דרכו נשא את דרשתו הראשונה בהונגרית. הקהילה השתייכה לזרם הניאולוגי ואליה היו מסונפים 39 קהילות באזור. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה אראד הקהילה הרביעית בגודלה בהונגאריה.
היהודים שלא יכלו להשלים עם הרפורמה בדת התארגנו בשנים 1904/1903 בקהילה אורתודוקסית שזכתה להכרת השלטונות ב- 1909. שתי הקהילות פעלו בנפרד. לפני מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי הנוח משך יהודים מפולין והם חיזקו את הקהילה האורתודוקדית. בסוף שנות ה- 30 הסתיים בניין בית הכנסת האורתודוקסי וספרי התורה הועברו אליו מבית התפילה שהוקם על ידי החסידים הראשונים שהגיעו לארד. באותה תקופה קודש גם בית קברות חדש נפרד מהניאולוגי.
ב- 1909 מונה הרב הראשון של הקהילה האורתודוקסית, יהודה סופר, שנפטר כעבור שלוש שנים וב- 1913 מונה יהויקים שרייבר, שהרחיב וחיזק את הקהילה על מוסדותיה (תלמוד תורה, ישיבה) והמשיך את כהונתו עד מותו, ב- 1949. עצמותיו הועלו ארצה. בתקופת השואה כיהן בקהילה הניאולוגית הרב יוסף שנפלד (SCHONFELD) שהמשיך עד 1961, שנה בה עלה ארצה. למרות הניגודים בתחום הדתי, קויימה אווירת פיוס בין שתי הקהילות ובעת הצורך שיתפו פעולה.
החסידים התרכזו סביב חצר הרבי מויז'ניץ.
ב- 1940, אחרי חלוקת טרנסילבניה בין רומניה להונגריה היתה הקהילה האורתודוקסית של אראד החשובה ביותר ב טרנסילבניה הדרומית (שנשארה תחת שלטון רומניה).

היהודים הראשונים הורשו להתפרנס רק מהכנת יי"ש והסחר בו. במאבקם על עוד מקורות פרנסה נתקלו בהתנגדות "אגודת סוחרי אראד", שהוקמה ב- 1738 וקיבלה לשורותיה רק נוצרים, ושל הגילדות הקיימות של בעלי המלאכה. הכבידו על היהודים גם המיסים שהוטלו עליהם. (לברר מתי שוחררו ממס הסובלנות).
הכרזת אראד כעיר חופשית ב- 1832 גרמה להקלה במצבם. ההתתפתחות הכללית איפשרה ליהודים להשתלב במסחור התוצרת החקלאית והמנופקטורה. ב- 1806 הורשו היהודים לעסוק במלאכה ובהשפעת הרב חורין הוקמה אגודה שעזרה בהכשרה מקצועית של היהודים ושילובם במקצוע. רשימה מ- 1848 מצביעה על 104 בעלי מלאכה העוסקים ב- 21 מלאכות. אחרי 1867 שלושה אחוז עסקו בחקלאות. היו כמה בעלי אחוזות יהודים וחוכרים. היהודים הכניסו את המיכון בחקלאות ובתעשיה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 היו בבעלות יהודית בית חרושת לאלכהל הגדול במרכז אירופה וטחנת קמח על קיטור, החשובה באזור. בית הדפוס הראשון בעיר נוסד על ידי יהודי ב- 1850. פתיחת בית חרושת לטקסטיל ב- 1900 היה השג חשוב. בבתי החרושת התפרנסו יהודים בתור פקידים ופועלים.
היהודים השתלבו במסחר הסיטוני וב- 1885 זכה מייצא יינות יהודי בפרס בתערוכה שהתקיימה באנגליה. התפתחה גם תעשייה זעירה בכימיה, מזון, טקסטיל ועוד. יהודים בלטו בבנקאות, הם השתתפו בהקמת קופת החסכון הראשונה בעיר והיה להם חלק בהנהלתה. הם הקימו וניהלו את בית המסחר והתעשייה.
היהודים חדרו אל המקצועות החופשיים וב- 1910 היו 50 עורכי דין יהודים. רוב הרופאים בעיר היו יהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות המשבר עקב חילופי השלטון עדיין תפסו היהודים מקום חשוב בכלכלה. הם בלטו במיוחד בטקסטילים, אביזרים טכניים, אופטיקה, סוכנויות הובלה. גם בתקופה הזאת נמצאו יהודים בין מיסדי בנקים ומנהליהם. 40% מבין רופאי העיר היו יהודים ב- 1939 ואחוז האדריכלים אף גבוה יותר.
.
התעוררות התודעה הלאומית היהודית בין יהודי אראד היתה קשורה בהתגברות האנטישמיות ההונגרית אחרי מלחמת העולם הראשונה. רגשותיהם הפרו הונגריים נפגעו ועל רקע זה נוסדו ב- 1920 האירגונים הציוניים הראשונים, ביניהם הסניף המקומי של האיגוד הלאומי של יהודי טרנסילבניה וב- 1922 התקיים באראד כינוס האיגוד. בהדרגה הוקמו סניפי תנועות נוער; אביבה באריסיה (שם ראשוני של דרור הבונים), הנוער הציוני, השומר הצעיר. ב- 1921 נוסד מועדון הספורט "הכח", וב- 1928 התארגן מחדש. ב- 1929 הוקם סניף "ויצו" שאירגן קורסים לעברית ואנגלית והקים ספריה. בעיר נערכו מגביות לקרנות הלאומיות.
בקהילה היה נטוש ויכוח בין הציונים לבין המתבוללים שראו ביהדות רק דת. אל האחרונים השתייכו הרב הראשי של הקהילה הניאולוגית ומנהיגיה והם מנעו הוראה חובה של העברית בבית הספר היהודי אלא רק על פי בקשת הורי התלמידים. בשנות השלושים, עקב האנטישמיות הגואה, גברה השפעת הציונות. התחזקה פעילות תנועות הנוער והוקמו קיבוצי הכשרה. בבחירות לפרלמנט זכתה בקולות רבים המפלגה היהודית, בעלת אופי לאומי. בתקופת זאת חדרה השפעת הציונות גם בשורות הקהילה הנאולוגית. להנהגת הקהילה נבחרו ציונים ובהשפעתם הורו עברית בבתי הספר.

ב- 1940 היו באראד 7,835 יהודים וב- 1941, שנת כניסת רומניה למלחמה, 9,402 יהודים.

תקופת השואה

בתקופה הקצרה של הממשלה האנטישמית של גוגא - קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) נאסר על היהודים העיסוק במשקאות חריפים ומרבים נשללה האזרחות. החוקים האנטישמיים נמשכו גם לאחר נפילת הממשלה. בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו שהכליל בממשלתו חברי מפלגת "משמר הברזל". הוחרם רכוש יהודי (אדמות, בניינים, בתי חרושת). פקידים יהודים פוטרו. רופאים יהודים הורשו לטפל רק בחולים יהודים. יהודים נאסרו ואולצו בדרך זאת ל"מכור" את עסקיהם. נאסרה הפעילות הציונית.
יהודי הכפרים שגורשו לאראד הגדילו את מספר הנזקקים לסעד. הגברים גוייסו לעבודות כפייה במקומות שונים ב טרנסילבניה ובחבלים אחרים של רומניה.
הוחרמו בנייני בית האבות, בית היתומים, אבל הקהילה מצאה דרך להגיש עזרה לדייריהם.
למרות שהתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק נמשכה פעילותה במחתרת, התרכזה בקליטת פליטים יהודים מהארצות השכנות ודאגה לעליתם במסגרת עליה בית. בקיץ 1944 מצאו ארבעה צנחנים מקלט ראשון באראד.
ב- 1940 נאסרה על תלמידים יהודים הכניסה לבתי הספר הכלליים וכעבור שנה בעזרת תרומה מקומית נפתח בית ספר תיכון יהודי. הבניין הוחרם ב- 1942 ובית הספר הועבר לבניין אחר.
בשנים 1943 - 1944 פעל בית חולים שכלל גם חדר ניתוח.
אחרי כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים הגיעו פליטים מצפון טרנסילבניה. אחרי כניעת רומניה באוגוסט 1944 והצטרפותה לכוחות הברית פלש הצבא ההונגארי לדרום טרנסילבניה וכבש את אראד. הכיבוש נמשך עשרה ימים ולמרות שאייכמאן עצמו הגיע לאראד לא הספיק לבצע את תכנית ההשמדה שלו.

אחרי המלחמה הוטל על הקהילה היהודית באראד להתמודד עם המשך ההתרוששות של יהודי אראד, תהליך שנמשך מ- 1939 ולתמוך בפליטים שהגיעו לאראד, חלקם רק במעבר ומספרם הוערך ב- 12000. בהגשת הסעד התגייסו הקהילה, ויצ"ו, בני ברית, נדבנים מקומיים ונעזרו בג'וינט ובצלב האדום הבינלאומי. בתקופה שלאחר המלחמה כיסה הג'וינט כמחצית מהוצאות הקהילה. ויצ'ו עזרה לחוזרים מהמחנות, לפליטים, ואראד היה למרכז פעילות ויצ"ו בטרנסילבניה.
השפעת הציונות גברה בעיקר בשורות הקהילה האורתודוקסית.
ב- 1947 נפתח בית חולים של הקהילה שפעילותו זכתה להערכה אבל כעבור שנה הולאם על ידי השלטונות. באותה שנה הולאם גם בניין בית הספר. בסוף 1948 נאסרה פעילות הג'וינט ברומניה. במאי 1948 התקיימה אסיפה חגיגית לציון הקמת מדינת ישראל וב- 1949 נאסרה כל פעילות ציונית.
תושבי אראד נטשו את העיר בגלי העליה של יהודי רומניה; 1950 - 1952, 1954 - 1956, 1960 - 1964. על פי מפקד מ- 1956 היו בעיר 5.179 יהודים וכעבור עשר שנים ירד מספרם
ל- 1862. ב- 1993 היו בעיר 450 - 500 יהודים וכעבור שנתיים 350 בלבד.

צ'ייקה

Ceica

בהונגרית: Magyarcséke

כפר במחוז ביהור בחבל קרישאנה, רומניה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה ובין 1940- 1944 סוםח להונגריה.

היהודים החלו להתיישב בצ'ייקה באמצע המאה ה-19. בשנת 1880 היו בצ'ייקה 40 יהודים, מספרם גדל ל-51 בשנת 1900 והגיע ל-111 בשנת 1920. במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו 130 יהודים שהיוו 8% מכלל האוכלוסייה. עד תחילת ה-20 השתייכו יהודי צ'ייקה לקהילה היהודית של בביאוש. הם סחרו במוצרים חקלאיים שונים ובמיוחד בגבינה כשרה.

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

מאוגוסט 1940, כחלק מאזור צפון טרנסילבניה הכפר סופח ע"י הונגריה.

במאי 1944 נעצרו היהודים ונשלחו לגטו אוראדיה ויחד עם יהודי המקום ואחרים שהיו מרוכזים בגטו אוראדיה הם גורשו למחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ ב-23, 25, 28-30 במאי וב-1-5 וב-27 ביוני.

בבית העלמין היהודי קיימות מצוות מהמחצית השנייה של המאה ה -19.

טימישוארה Timisoara

בהונגרית: טמשוואר

עיר במחוז בנאט, מערב רומניה.


בשנים 1716-1552 בשליטת טורקיה, מאז ועד 1918 באימפריה האוסטרית.

יהודים התיישבו בטימישוארה עוד לפני הכיבוש הטורקי, ובמחצית הראשונה של המאה ה-16 כבר היה בעיר יישוב יהודי קבוע. המציבה העתיקה ביותר בבית-העלמין המקומי, משנת 1636, היא של היהודי עזריאל עשהאל, רב ורופא.

אחרי השתלטות אוסטריה נשארו 12 משפחות ספרדיות בעיר וכעבור 20 שנה הצטרפה אליהן קבוצת יהודים ובראשם ר' מאיר אמיגו מקושטא. ר' מאיר פעל לשיפור החיים בקהילה. במשך הזמן באו מהגרים מהונגריה, מאוסטריה וממוראביה.

פרנסת יהודי טימישוארה הייתה בעיקר על המסחר. תחת השלטון האוסטרי הוטלו עליהם הגבלות רבות, ומצבם הוטב עם החזרת האיזור לשליטת הונגריה ב-1779.

אחרי הקונגרס של יהודי הונגריה בדצמבר 1968, הצטרפה קהילת טימישוארה לקהילות הניאולוגיות; וב-1871 התארגנה קהילה אורתודוכסית נפרדת, שהקימה לעצמה בית-כנסת ב- 1895. אחרי מלחמת העולם הראשונה התאחדו שתי הקהילות בפקודת הממשלה.

מ-1,200 נפש ב-1840 גדלה האוכלוסיה היהודית במקום ל-4,870 (%15 מכלל התושבים) ב-1890 ו-6,730 בקירוב ב-1910.

הקהילה היתה אמידה והחזיקה מוסדות חינוך למיניהם. בשנות ה-40 של המאה ה- 19 נפתחו שני בתי-ספר יהודיים ובין שתי מלחמות-העולם, תחת שלטון רומניה, נוספו בית ספר תיכון כללי ובית-ספר למסחר. לשון ההוראה היתה רומנית, אך לימדו גם לשון וספרות עברית. התרבות הגרמנית רווחה בקהילה יותר מבערים אחרות בטראנסילבאניה.

טימישוארה היתה מרכז ציוני חשוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ובשנים 1940-1920 הופיע בעיר בטאון של ההסתדרות הציונית (בהונגרית).

באותה התקופה היו תופעות של אנטישמיות בטימישוארה, ובפצצה שהטילו אנשי "משמר הברזל" בתיאטרון יהודי ב-1936 נהרגו שניים ורבים נפצעו.


אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מ-1940, החמיר מצב היהודים בגלל הגבלות כלכליות והפקעת רכוש, וב-1941 נשלחו יהודים לעבודות-כפייה. כעבור זמן הוחרם רכוש הקהילה. לעיר הובאו יהודים שגורשו מיישובים קטנים בסביבה וספר יהודי טימישוארה הגיע לכ-11,800 ב-1942.

התנכלות התושבים הגרמנים המקומיים ליהודים נפסקה ב-1944 עם כניסת הצבא האדום לעיר בספטמבר אותה השנה.

אחרי המלחמה התארגנה בטימישוארה מפלגה יהודית כסיוע לקומוניסטים, ומנהיגיה רדפו את היסודות הלאומיים בקהילה, שביניהם היה הסופר עזרא פליישר.

ב-1947 נרשמו בעיר 13,600 יהודים; רובם עלו אחר כך לישראל או היגרו למקומות אחרים.

בשנת 1997 עוד הייתה קהילה יהודית קטנה בטימישוארה.
בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

נוימן
NEUMAN, NEWMAN, NOIMAN, NOYMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

הפירוש המילולי של שם המשפחה נוימן בגרמנית הוא "אדם / איש חדש".

שם זה נגזר מכינוי שציין מהגר או חבר חדש בקהילה, אדם המתחיל חיים חדשים.

על פי אחת הסברות, שם המשפחה זה נגזר מהשם המקראי נחום.

אישים ידועים בעלי שמות משפחה יהודיים מקבוצת שמות אלו כוללים את רופא העור האוסטרי איזידור נוימן (1906-1832); ובמאה ה-20 את העיתונאי והעורך הברזילאי יליד גרמניה אהרון נוימן; ואת איש העסקים האירי יליד ליטא ארתור ניומן.