חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מריוס מירקו

Marius Mircu (born Israel Marcus) (1909-2008), journalist, writer, and historian, born in Bacau, Romania. He attended high school in Bacău and Law School of the University of Bucharest graduating in 1936. He started his journalistic career at Gazeta. During the years of the Fascist regime in Romania, Mircu served as president of the Association of Young Jewish Writers and Artists in Romania. He joined the Communist party while it was still a small illegal organization and continued to work in the party apparatus until it he was marginalized. 

After the Holocaust, he was the first journalist to write about the persecution of the Jews of Romania, particularly about the Pogrom of Dorohoi in July 1940, The Pogrom of Iasi in June 1941, and the ghettos and the concentration camps in Transnistria. Mircu was in charge of the archive-documentation department of the Jewish Community of Bucharest and then of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER) from 1942 to 1987 and was the first director of the Museum of Jewish History from 1982 to 1987.

He immigrated to Israel in 1987 and continued his journalistic activity at Kol Israel (Israeli radio) as presenter of a series of over 200 episodes focused on the history of the Jewish press in Romania as well as a prolific contributor to the Romanian-language press in Israel.

Mircu wrote more than forty books including 24 de ore în jurul lumii (“24 hours around the world”, 1932), Văzduhul ne cheamă (“The Air Calls Us”, 1934), N-am descoperit America! (“I didn't discover America!”, 1937), Amintirile unei student (“Memories of a student”, 1940), Pogromurile din Bucovina și Dorohoi (“The pogroms in Bucovina and Dorohoi”’, 1945), Peste cincizeci de ani (“In Fifty Year Time”, 1967), Croitorul din Back (“The Tailor of Back”, 1979), M-am născut reporter (“I was born a reporter”, 1987), Din nou șapte momente - din istoria evreilor în România: Oameni de omenie, în vremuri de neomenie (“Again seven moments - from the history of the Jews in Romania: People of humanity, in times of inhumanity”, 1987), Treizeci și șase de stâlpi ai lumii (“Thirty-six Pillars of the World”, 1994).

Mircu was awarded the Prize for Children’s Literature in 1951 and the Sion Special Prize for his entire literary and publishing activity in 2002.

תאריך לידה:
1909
תאריך פטירה:
2008
מספר פריט:
20676450
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MARCUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שמות פרטיים ושמות משפחה יהודיים רבים נגזרו מהשם הרומי מרקוס.

השם מרקוס, שפירושו בלטינית הוא "שייך למרס" (אל המלחמה במיתולוגיה הרומית), התקבל בקרב היהודים בעקבות הכיבושים הרומיים במזרח התיכון, בפרט בתקופת התלמוד.

דוגמא מוקדמת הוא השם מרקה. על פי המסורת לשם זה ערך מספרי בגמטריה זהה לשם משה, אשר בעת העתיקה לא היה מותר לשימוש. למעשה, מרקא הוא גרסה ארמית של השם הלטיני מרקוס. מרקא הוא שמו של משורר שומרוני שכתב בארמית במאה ה-4 ואשר כונה ע"י מעריציו "באר של חוכמה". על פי דעה אחרת, אפשר ששם זה, כפי שמודגש ע"י כמה מהגרסאות שלו, נובע מהביטוי העברי "מר כושי". בתפוצות, מרכוס וצורותיו השונות שימשו לעתים קרובות בתור כינויים של השמות העבריים משה, מרדכי, מנשה ומחחם, ומאוחר יותר שימשו גם בסיס ליצירת שמות משפחה. מרק, שהיא הגרסה הצרפתית של השם מתועדת בפריס במאה ה-13; מרקוס, הצורה המקורית, מוזכרת במרוקו במאה ה-16. במאה ה-17 מתועדים השם מרקוליס בפראג, צ'כיה; מרקביץ בפוליו וגרמניה; ושם החיבה מרצ'לו באיטליה.

במזרח אירופה נוספו לשורש המילה סיומות סלביות כמו "-וב", "וביץ'" ואחרות שממשעותן הכללית היא "בנו של". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו.

גרסאות אחרות, אשר לא תמיד תואמות את השפות המוברות בארצות שבהן מתועדות, כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש. מרקוס הוא גם נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של הביטוי העברי "מורנו רבנו קדוש וזכאי. In במזרח אירופה לשורש של השם מרקוס צורפו הסיומות הסלביות "-וב" ו"-וביץ'". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו. גרסאות נוספות הנפוצות במספר ארצות באירופה כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מרקוס כוללים את הממציא הגרמני זיגפריד מרקוס (1898-1831); את אהרון מרקוס (1916-1843), מלומדמ גרמני, מחברו של מחקרים על הקבלה והחסידות; ואת דוד דניאל מרקוס (1948-1902), קצין בצבא ארה"ב ומפקד הכוחות הישראלים בחזית ירושלים במלחמת העצמאות.

באקאו Bacau

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

קיימת עדות ליישוב יהודי בעיר במאה ה-18. ב-1859 מנתה הקהילה 3,819 נפש וב-1899 יותר מכפליים (%48.3 מכלל האוכלוסיה). אחר אובדן האוטונומיה היהודית ברומניה בתחילת שנות השישים של המאה ה-19 נעשתה העיר מוקד להסתה אנטישמית ולרדיפות. ברבע האחרון של המאה נתפשטה ההשכלה החילונית בקהילה ושליש מכל תלמידי בתי- הספר בעיר היו ילדי יהודים. בסוף המאה היה שיעור היהודים בחיי המסחר %85.6 ובמלאכה %66.6. ב-1930 מנו כעשרת אלפים נפש (%30.8 מכלל האוכלוסיה) ויותר ממחציתם הצהירו על אידיש כשפת אמם. הקהילה החזיקה גן-ילדים, שני בתי-ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות), בית-חולים, מושב-זקנים ו-30 בתי-כנסת. עם עליית אנטונסקו לשלטון (1940) התחילה הפקעת רכוש יהודי וחלק מבית- העלמין נמסר לעיבוד חקלאי. כאשר פרצה המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) רוכזו בעיר יהודים מערי-השדה ויהודי המקום הושיטו להם סיוע חומרי ורוחני. הגברים נשלחו לעבודת כפייה בטראנסילבאניה ובסאראביה. עם כניסת הצבא הסובייטי בקיץ 1944 נמלטו אנשי המינהל העירוני והיהודים קיבלו לידם את ניהול ענייני העיר. הנותרים אחר השואה עלו ברובם ארצה. בשנים 1859-1803 שימש
ברבנות בקהילת באקאו ר' יצחק מבוטושאני, שהתפרסם כ"בעל מופת".

מספר תושבי בקאו בראשית שנות השבעים היה 32,000. ב-1969 התגוררו בעיר 600 משפחות יהודיות ופעלו שני בתי-כנסת.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מריוס מירקו

Marius Mircu (born Israel Marcus) (1909-2008), journalist, writer, and historian, born in Bacau, Romania. He attended high school in Bacău and Law School of the University of Bucharest graduating in 1936. He started his journalistic career at Gazeta. During the years of the Fascist regime in Romania, Mircu served as president of the Association of Young Jewish Writers and Artists in Romania. He joined the Communist party while it was still a small illegal organization and continued to work in the party apparatus until it he was marginalized. 

After the Holocaust, he was the first journalist to write about the persecution of the Jews of Romania, particularly about the Pogrom of Dorohoi in July 1940, The Pogrom of Iasi in June 1941, and the ghettos and the concentration camps in Transnistria. Mircu was in charge of the archive-documentation department of the Jewish Community of Bucharest and then of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER) from 1942 to 1987 and was the first director of the Museum of Jewish History from 1982 to 1987.

He immigrated to Israel in 1987 and continued his journalistic activity at Kol Israel (Israeli radio) as presenter of a series of over 200 episodes focused on the history of the Jewish press in Romania as well as a prolific contributor to the Romanian-language press in Israel.

Mircu wrote more than forty books including 24 de ore în jurul lumii (“24 hours around the world”, 1932), Văzduhul ne cheamă (“The Air Calls Us”, 1934), N-am descoperit America! (“I didn't discover America!”, 1937), Amintirile unei student (“Memories of a student”, 1940), Pogromurile din Bucovina și Dorohoi (“The pogroms in Bucovina and Dorohoi”’, 1945), Peste cincizeci de ani (“In Fifty Year Time”, 1967), Croitorul din Back (“The Tailor of Back”, 1979), M-am născut reporter (“I was born a reporter”, 1987), Din nou șapte momente - din istoria evreilor în România: Oameni de omenie, în vremuri de neomenie (“Again seven moments - from the history of the Jews in Romania: People of humanity, in times of inhumanity”, 1987), Treizeci și șase de stâlpi ai lumii (“Thirty-six Pillars of the World”, 1994).

Mircu was awarded the Prize for Children’s Literature in 1951 and the Sion Special Prize for his entire literary and publishing activity in 2002.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

תל אביב
בוקרשט
באקאו

Tel Aviv Yaffo

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
באקאו Bacau

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

קיימת עדות ליישוב יהודי בעיר במאה ה-18. ב-1859 מנתה הקהילה 3,819 נפש וב-1899 יותר מכפליים (%48.3 מכלל האוכלוסיה). אחר אובדן האוטונומיה היהודית ברומניה בתחילת שנות השישים של המאה ה-19 נעשתה העיר מוקד להסתה אנטישמית ולרדיפות. ברבע האחרון של המאה נתפשטה ההשכלה החילונית בקהילה ושליש מכל תלמידי בתי- הספר בעיר היו ילדי יהודים. בסוף המאה היה שיעור היהודים בחיי המסחר %85.6 ובמלאכה %66.6. ב-1930 מנו כעשרת אלפים נפש (%30.8 מכלל האוכלוסיה) ויותר ממחציתם הצהירו על אידיש כשפת אמם. הקהילה החזיקה גן-ילדים, שני בתי-ספר יהודיים (אחד לבנים ואחד לבנות), בית-חולים, מושב-זקנים ו-30 בתי-כנסת. עם עליית אנטונסקו לשלטון (1940) התחילה הפקעת רכוש יהודי וחלק מבית- העלמין נמסר לעיבוד חקלאי. כאשר פרצה המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) רוכזו בעיר יהודים מערי-השדה ויהודי המקום הושיטו להם סיוע חומרי ורוחני. הגברים נשלחו לעבודת כפייה בטראנסילבאניה ובסאראביה. עם כניסת הצבא הסובייטי בקיץ 1944 נמלטו אנשי המינהל העירוני והיהודים קיבלו לידם את ניהול ענייני העיר. הנותרים אחר השואה עלו ברובם ארצה. בשנים 1859-1803 שימש
ברבנות בקהילת באקאו ר' יצחק מבוטושאני, שהתפרסם כ"בעל מופת".

מספר תושבי בקאו בראשית שנות השבעים היה 32,000. ב-1969 התגוררו בעיר 600 משפחות יהודיות ופעלו שני בתי-כנסת.
מרקוס
MARCUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שמות פרטיים ושמות משפחה יהודיים רבים נגזרו מהשם הרומי מרקוס.

השם מרקוס, שפירושו בלטינית הוא "שייך למרס" (אל המלחמה במיתולוגיה הרומית), התקבל בקרב היהודים בעקבות הכיבושים הרומיים במזרח התיכון, בפרט בתקופת התלמוד.

דוגמא מוקדמת הוא השם מרקה. על פי המסורת לשם זה ערך מספרי בגמטריה זהה לשם משה, אשר בעת העתיקה לא היה מותר לשימוש. למעשה, מרקא הוא גרסה ארמית של השם הלטיני מרקוס. מרקא הוא שמו של משורר שומרוני שכתב בארמית במאה ה-4 ואשר כונה ע"י מעריציו "באר של חוכמה". על פי דעה אחרת, אפשר ששם זה, כפי שמודגש ע"י כמה מהגרסאות שלו, נובע מהביטוי העברי "מר כושי". בתפוצות, מרכוס וצורותיו השונות שימשו לעתים קרובות בתור כינויים של השמות העבריים משה, מרדכי, מנשה ומחחם, ומאוחר יותר שימשו גם בסיס ליצירת שמות משפחה. מרק, שהיא הגרסה הצרפתית של השם מתועדת בפריס במאה ה-13; מרקוס, הצורה המקורית, מוזכרת במרוקו במאה ה-16. במאה ה-17 מתועדים השם מרקוליס בפראג, צ'כיה; מרקביץ בפוליו וגרמניה; ושם החיבה מרצ'לו באיטליה.

במזרח אירופה נוספו לשורש המילה סיומות סלביות כמו "-וב", "וביץ'" ואחרות שממשעותן הכללית היא "בנו של". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו.

גרסאות אחרות, אשר לא תמיד תואמות את השפות המוברות בארצות שבהן מתועדות, כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש. מרקוס הוא גם נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של הביטוי העברי "מורנו רבנו קדוש וזכאי. In במזרח אירופה לשורש של השם מרקוס צורפו הסיומות הסלביות "-וב" ו"-וביץ'". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו. גרסאות נוספות הנפוצות במספר ארצות באירופה כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מרקוס כוללים את הממציא הגרמני זיגפריד מרקוס (1898-1831); את אהרון מרקוס (1916-1843), מלומדמ גרמני, מחברו של מחקרים על הקבלה והחסידות; ואת דוד דניאל מרקוס (1948-1902), קצין בצבא ארה"ב ומפקד הכוחות הישראלים בחזית ירושלים במלחמת העצמאות.