חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דומיטרו סולומון

Dumitru Solomon (1932-2003), playwright, essayist, dramatic chronicler, and professor of dramaturgy, born in Galați, Romania. He attended high school in Bârlad and in 1955 he graduated in Romanian philology at the Faculty of Romanian Language and Literature of the University of Bucharest. Between 1955-1962, he was editor of Gazeta literară, then head of department at Luceafărul, editor-in-chief of the magazine Teatrul azi (“Theater today”) until its closure in 1998. During 1998-2001 he was the chief editor of the magazine Scena (“The Stage”).

He started his literary career by publishing in Viața Românească literary magazine in 1953. His works include Problema intelectualului in opera lui Camil Petrescu (“The intellectual’s problem in the work of Camil Petrescu”, essay 1958); Dispariția (“Disappearance”, 1967), Socrate, Platon, Diogene câinele (“Socrates, Platon, Diogenes the dog; Theater as a metaphor”, (essay), 1974), Fata morgana. Scene din viața unui bădăran (“Fata morgana. Scenes from the life of a rude person", 1978), Scurt circuit la creier (“Short Circuit to the Brain”, 1978), Iluzia optică (“Optical illusion”, 1985), Desene rupestre (“Cave drawings”, 1985), Transfer de personalitate (“Personality transfer”, 1990), Oglindă (“Mirror “,1995), Repetabila scenă a balconului (“The Repeatable Balcony Scene”, 1996), Miriam și nisipurile mișcătoare (“Miriam and the moving sands “, 2002), Mihail Sebastian - Anii jurnalului. O sinteză scenică (“Mihail Sebastian - The years of the journal. A scenic synthesis”, 2007).

Solomon was awarded the Prize of the Romanian Academy (1978), and the Prize of the Romanian Writers' Union (1973). His play The Repeatable Balcony Scene was awarded the Prize for the best Romanian play for the year 1995.

תאריך לידה:
1932
תאריך פטירה:
2003
מספר פריט:
20676448
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
SOLOMON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

סולומון הוא גרסה של השם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי.

צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיסולומון כוללים את סול (שאול) סולומון (1850-1775), יליד אנגליה, אשר שימש כשריף של האי סט. הלן וקונסול של צרפת ושל הולנד; את הרב אליאס לואיס סולומון, אשר נולד במאה ה-19 בליטא וחי בארה"ב; ובמאה ה-20 את דויד סולומון, מנהיג של קהילת יהודי הודו; ואת פטרה סולומנון, משורר ומתרגם רומני.

גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.

בארלאד (בירלאד) Barlad

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.


יישוב יהודי נזכר לראשונה ב-1738. בתחילת המאה ה-19 התפקדו בעיר 353 יהודים בעלי בתים ב"רחוב היהודי". ב-1838 הואשמו היהודים בחילול כלים נוצריים; 23 מנכבדי הקהילה הושמו במאסר ושוחררו תמורת קנס כבד.

בדצמבר 1867 התחוללו מהומות בעיר לאחר שיהודים הואשמו ברצח כומר אנטישמי.

בסוף המאה מנתה הקהילה כ- 6,000 נפש, כשליש מהציבור - סוחרים ובעלי-המלאכה ושני בתי- ספר, לבנים ולבנות.


תקופת השואה

עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר 1940 התחיל משטר ההפקעות ושילוח הגברים לעבודות-כפייה. בעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ניצלו מגירושים בלחץ חבריהם הרומניים.

בראשית המלחמה נגד ברית-המועצות (יוני 1941) רוכזו בבארלאד יהודי הסביבה וכלכלתם הוטלה על שכם הקהילה. הקהילה גם הפעילה בית-ספר תיכון משלה, לאחר שילדי היהודים הורחקו מרשת החינוך הכללית.


מספר תושבי בארלאד בשנת 1963 היה 26,200. בשנת 1969 התגוררו בבארלאד 100 משפחות יהודיות.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דומיטרו סולומון

Dumitru Solomon (1932-2003), playwright, essayist, dramatic chronicler, and professor of dramaturgy, born in Galați, Romania. He attended high school in Bârlad and in 1955 he graduated in Romanian philology at the Faculty of Romanian Language and Literature of the University of Bucharest. Between 1955-1962, he was editor of Gazeta literară, then head of department at Luceafărul, editor-in-chief of the magazine Teatrul azi (“Theater today”) until its closure in 1998. During 1998-2001 he was the chief editor of the magazine Scena (“The Stage”).

He started his literary career by publishing in Viața Românească literary magazine in 1953. His works include Problema intelectualului in opera lui Camil Petrescu (“The intellectual’s problem in the work of Camil Petrescu”, essay 1958); Dispariția (“Disappearance”, 1967), Socrate, Platon, Diogene câinele (“Socrates, Platon, Diogenes the dog; Theater as a metaphor”, (essay), 1974), Fata morgana. Scene din viața unui bădăran (“Fata morgana. Scenes from the life of a rude person", 1978), Scurt circuit la creier (“Short Circuit to the Brain”, 1978), Iluzia optică (“Optical illusion”, 1985), Desene rupestre (“Cave drawings”, 1985), Transfer de personalitate (“Personality transfer”, 1990), Oglindă (“Mirror “,1995), Repetabila scenă a balconului (“The Repeatable Balcony Scene”, 1996), Miriam și nisipurile mișcătoare (“Miriam and the moving sands “, 2002), Mihail Sebastian - Anii jurnalului. O sinteză scenică (“Mihail Sebastian - The years of the journal. A scenic synthesis”, 2007).

Solomon was awarded the Prize of the Romanian Academy (1978), and the Prize of the Romanian Writers' Union (1973). His play The Repeatable Balcony Scene was awarded the Prize for the best Romanian play for the year 1995.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בוקרשט
בארלאד
גאלאץ
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
בארלאד (בירלאד) Barlad

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.


יישוב יהודי נזכר לראשונה ב-1738. בתחילת המאה ה-19 התפקדו בעיר 353 יהודים בעלי בתים ב"רחוב היהודי". ב-1838 הואשמו היהודים בחילול כלים נוצריים; 23 מנכבדי הקהילה הושמו במאסר ושוחררו תמורת קנס כבד.

בדצמבר 1867 התחוללו מהומות בעיר לאחר שיהודים הואשמו ברצח כומר אנטישמי.

בסוף המאה מנתה הקהילה כ- 6,000 נפש, כשליש מהציבור - סוחרים ובעלי-המלאכה ושני בתי- ספר, לבנים ולבנות.


תקופת השואה

עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר 1940 התחיל משטר ההפקעות ושילוח הגברים לעבודות-כפייה. בעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ניצלו מגירושים בלחץ חבריהם הרומניים.

בראשית המלחמה נגד ברית-המועצות (יוני 1941) רוכזו בבארלאד יהודי הסביבה וכלכלתם הוטלה על שכם הקהילה. הקהילה גם הפעילה בית-ספר תיכון משלה, לאחר שילדי היהודים הורחקו מרשת החינוך הכללית.


מספר תושבי בארלאד בשנת 1963 היה 26,200. בשנת 1969 התגוררו בבארלאד 100 משפחות יהודיות.
גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.
סולומון
SOLOMON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

סולומון הוא גרסה של השם המקראי שלמה. שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל.

שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי.

צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיסולומון כוללים את סול (שאול) סולומון (1850-1775), יליד אנגליה, אשר שימש כשריף של האי סט. הלן וקונסול של צרפת ושל הולנד; את הרב אליאס לואיס סולומון, אשר נולד במאה ה-19 בליטא וחי בארה"ב; ובמאה ה-20 את דויד סולומון, מנהיג של קהילת יהודי הודו; ואת פטרה סולומנון, משורר ומתרגם רומני.