חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

נינה קסיאן

Nina Cassian (born Renée Annie Cassian-Mătăsaru) (1924–2014), poet, memoir writer, translator, children's book writer, journalist, pianist and composer, born in Galati, Romania. Nina Cassian is the daughter of Iosif Cassian-Mătăsaru, a translator of world literature into Romanian. The family moved to Brasov, Romania, where she attended the Princess Ileana High School, and then to Bucharest, where she graduated from the Pompilian Institute. In 1940 she joined the Communist Youth Organization, which was then illegal. After WW2 she was an editor of the Rampa magazine of theater, art, music and literature from 1947 to 1948 and after 1949 an editor at Urzica, a satire and humor magazine and a teacher at the Mihai Eminescu School of Literature and Literary Criticism.

In 1985, while a visiting professor in United States, she decided not to return to Romania, As a result the Communist regime confiscated her apartment and her books were banned and withdrawn from libraries until the fall of the Communist regime in 1989. Cassian became an American citizen and lived in New York until the end of her life. In the United States she started writing poetry in English and her American poems were published in The New Yorker, The Atlantic Monthly and other periodicals.

Cassian published over 60 volumes of poetry, prose and children’s literature including La scara 1/1 (1947), An viu - nouă sute și șaptesprezece (“Live year - nine hundred and seventeen”, 1949), Ce-a văzut Oana, versuri pentru copii (“What Oana saw, lyrics for children”, 1952), Florile patriei, versuri pentru copii (1954), Vârstele anului, versuri (“Flowers of the homeland, lyrics for children”, 1957), Aventurile lui Trompișor, versuri pentru copii (“The Adventures of Trumpet, lyrics for children”, 1959), Spectacol în aer liber. O monografie a dragostei (“Outdoor show. A monograph of love”, 1961), Să ne facem daruri (“Let's make gifts”, 1963), Sângele (“Blood “, 1966), Marea conjugare (“The Great Conjugation”, 1971), O sută de poeme, selecția autoarei (“One hundred poems, the author's selection”, 1974), De îndurare (“Of Mercy”, 1981), Jocuri de vacanță (“Holiday games”, 1983), Life Sentence. Selected Poems (1990), Desfacerea lumii: 1984-1996 (“Unfolding the world: 1984-1996”, 1997), Something Old, Something New (2002), The Avant Garde Doesn't Die and Never Surrenders (2016), Interviews and Encounters: Nina Cassian, Carmen Firan (2015).

Memoria ca zestre (“Memory as Heritage”, 2003–2005), three volumes of journals and memoirs published in the United States describes and analyses the literary and political life in Communist Romania.

Cassian was a prolific translator into Romanian. Her translations were published in almost 30 volumes of poetry by Mayakovsky, Iannis Ritsos, Brecht, Moliere, Paul Celan, Itzik Manger, Christian Morgenstern and others. She also translated and wrote original lyrics for over 30 musical pieces and composed several musical pieces including Two songs for Eminescu's poems (1957), Symphony Suite: The Cat Alone (1975), Casual Music for Gulliver's Travels (1978), The Magic Clarinet (1985) and various pieces of choral and vocal music on her own lyrics.

תאריך לידה:
1924
תאריך פטירה:
2014
מספר פריט:
20676443
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
CASSIAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . לדוגמא, בין השנה 1787 לבין שנות השלושים של המאה ה-19, השלטונות במרכז ומזרח אירופה החלו לכפות על משפחות יהודיות לאמץ שמות משפחה קבועים העוברים בירושה. עקב כך, יהודים רבים יצרו שמות משפחה שנשמעו דומים לשמות האירופיים, כשלמעשה היו אלה נוטריקונים עבריים. השימוש בנוטריקונים הוא מנהג יהודי עתיק יומין. רבנים וחכמים מפורסמים כגון רש"י (רבי שלמה יצחקי) ורמב"ם (רבי משה בן מיימון, ידוע גם כ"מימונידס") היו מוכרים ע"י ראשי התיבות של שמם, או התואר העברי שלהם.

ק"ץ / קס הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . של המונח העברי "כהן צדק".בדומה לשם כ"ץ, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "חתול", שם זה נפוץ עם משפחות של כהנים. פירוש הסופית "-יין" בשם המשפחה קאסיין הוא "בנו של".

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה קסיאן כוללים במאה ה-20 את המשוררת הרומניה נינה קסיאן, ששם המשפחה המקורי שלה היה כ"ץ.

Iosif Cassian-Mătăsaru (1896-1982), translator, born in Galati, Romania. A soldier in the Romanian army during WW1, he was awarded Pentru Bărbăţie şi Credinţă medal for bravery.  He started his literary career with poems published in various Romanian literary magazines, including Adevărul literar și artistic, Cuvântul liber, Bilete de papagal și Viața Românească. After 1944 he distinguished himself as a talented translator. His much appreciated translations include works by Johann Wolfgang von Goethe, Friedrich von Schiller, Heinrich Heine, Berthold Brecht, Victor Hugo, Hans Christian Andersen, Alfred Margul Sperber, and Jan Neruda.

Iosif Cassian-Mătăsaru is the father of the Romanian language poet Nina Cassian (1924–2014). 

גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

בראשוב Brasov

(בהונגרית בראשו, בגרמנית קרונשטאט)

עיר מחוז בטראנסילבניה הדרומית, על צומת דרכים לואלאכיה, רומניה.

עד שנת 1918 הייתה בראשוב תחת שליטת הונגריה, ונקראה בפי ההונגרים בשם BRASSO.

יישוב יהודי ארעי היה בברשוב מסוף המאה ה-15, יישוב קבוע של יהודים וקהילה מאורגנת - רק מאמצע ה-19. בשנת 1869, בעקבות הקונגרס של יהודי הונגריה בחרה הקהילה בזרם הניאולוגי, וכעבור שנים אחדות קמה בקרבה גם קהילה חרדית נפרדת. בית-הכנסת שהוקם ב- 1860 שימש את שתי העדות.

ב-1930 מנתה הקהילה כולה כ-2,600 נפש.

בימי מלחמת-העולם השנייה הופקע רכוש הקהילה ובנייני הציבור שלה, ורכוש פרטי של יהודים נשדד.

אחרי המלחמה, ב-1949, הקימו יהודי בראשוב קהילה חרדית מאוחדת.

ב-1968 מנתה קהילת בראשוב 2,000 נפש.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
נינה קסיאן

Nina Cassian (born Renée Annie Cassian-Mătăsaru) (1924–2014), poet, memoir writer, translator, children's book writer, journalist, pianist and composer, born in Galati, Romania. Nina Cassian is the daughter of Iosif Cassian-Mătăsaru, a translator of world literature into Romanian. The family moved to Brasov, Romania, where she attended the Princess Ileana High School, and then to Bucharest, where she graduated from the Pompilian Institute. In 1940 she joined the Communist Youth Organization, which was then illegal. After WW2 she was an editor of the Rampa magazine of theater, art, music and literature from 1947 to 1948 and after 1949 an editor at Urzica, a satire and humor magazine and a teacher at the Mihai Eminescu School of Literature and Literary Criticism.

In 1985, while a visiting professor in United States, she decided not to return to Romania, As a result the Communist regime confiscated her apartment and her books were banned and withdrawn from libraries until the fall of the Communist regime in 1989. Cassian became an American citizen and lived in New York until the end of her life. In the United States she started writing poetry in English and her American poems were published in The New Yorker, The Atlantic Monthly and other periodicals.

Cassian published over 60 volumes of poetry, prose and children’s literature including La scara 1/1 (1947), An viu - nouă sute și șaptesprezece (“Live year - nine hundred and seventeen”, 1949), Ce-a văzut Oana, versuri pentru copii (“What Oana saw, lyrics for children”, 1952), Florile patriei, versuri pentru copii (1954), Vârstele anului, versuri (“Flowers of the homeland, lyrics for children”, 1957), Aventurile lui Trompișor, versuri pentru copii (“The Adventures of Trumpet, lyrics for children”, 1959), Spectacol în aer liber. O monografie a dragostei (“Outdoor show. A monograph of love”, 1961), Să ne facem daruri (“Let's make gifts”, 1963), Sângele (“Blood “, 1966), Marea conjugare (“The Great Conjugation”, 1971), O sută de poeme, selecția autoarei (“One hundred poems, the author's selection”, 1974), De îndurare (“Of Mercy”, 1981), Jocuri de vacanță (“Holiday games”, 1983), Life Sentence. Selected Poems (1990), Desfacerea lumii: 1984-1996 (“Unfolding the world: 1984-1996”, 1997), Something Old, Something New (2002), The Avant Garde Doesn't Die and Never Surrenders (2016), Interviews and Encounters: Nina Cassian, Carmen Firan (2015).

Memoria ca zestre (“Memory as Heritage”, 2003–2005), three volumes of journals and memoirs published in the United States describes and analyses the literary and political life in Communist Romania.

Cassian was a prolific translator into Romanian. Her translations were published in almost 30 volumes of poetry by Mayakovsky, Iannis Ritsos, Brecht, Moliere, Paul Celan, Itzik Manger, Christian Morgenstern and others. She also translated and wrote original lyrics for over 30 musical pieces and composed several musical pieces including Two songs for Eminescu's poems (1957), Symphony Suite: The Cat Alone (1975), Casual Music for Gulliver's Travels (1978), The Magic Clarinet (1985) and various pieces of choral and vocal music on her own lyrics.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ניו יורק
בראשוב
בוקרשט
גאלאץ

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

בראשוב Brasov

(בהונגרית בראשו, בגרמנית קרונשטאט)

עיר מחוז בטראנסילבניה הדרומית, על צומת דרכים לואלאכיה, רומניה.

עד שנת 1918 הייתה בראשוב תחת שליטת הונגריה, ונקראה בפי ההונגרים בשם BRASSO.

יישוב יהודי ארעי היה בברשוב מסוף המאה ה-15, יישוב קבוע של יהודים וקהילה מאורגנת - רק מאמצע ה-19. בשנת 1869, בעקבות הקונגרס של יהודי הונגריה בחרה הקהילה בזרם הניאולוגי, וכעבור שנים אחדות קמה בקרבה גם קהילה חרדית נפרדת. בית-הכנסת שהוקם ב- 1860 שימש את שתי העדות.

ב-1930 מנתה הקהילה כולה כ-2,600 נפש.

בימי מלחמת-העולם השנייה הופקע רכוש הקהילה ובנייני הציבור שלה, ורכוש פרטי של יהודים נשדד.

אחרי המלחמה, ב-1949, הקימו יהודי בראשוב קהילה חרדית מאוחדת.

ב-1968 מנתה קהילת בראשוב 2,000 נפש.
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
גאלאץ Galati
(במקורות היהודיים; גלץ).
עיר נמל על הדנובה, במחוז קובורלוי (Covului), חבל מולדובה, הרגאט, מזרח רומניה.

גאלאץ, הנמל הגדול ביותר על הדנובה, נודעה כבר במאה ה- 16 כמרכז לסחר בינלאומי, שעיקר חשיבותו ביצוא עצים ותבואות.

מצבות מ- 1590 עד 1595 בבית העלמין היהודי העתיק נותנות יסוד להנחה שהיהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה- 16, והתפתחו ליישוב יהודי גדול באמצע המאה ה- 17. הסוחרים היהודים התגוררו ב"רחוב היהודים" ובעלי המלאכה ברחובות שהצביעו על משלח ידם: "רחוב הפרוונים", "רחוב הסנדלרים" וכדומה.

הסוחרים היוונים והבולגרים, שהתחרו בסוחרים היהודים, היו נושאי האנטישמיות העיקריים. בימי המרד היווני נגד התורכים בשנת 1821, פרעו ביהודים יוונים תושבי נסיכויות רומניה, שהתנדבו למרד ובדרכם לתורכיה עברו במקומות שבהם ישבו יהודים. בגאלאץ נשדדו בתי היהודים וחנויותיהם, ונשרפו בתי הכנסת. חיי היהודים ניצלו בעזרת הקונסוליה האוסטרית. ב1840- פעל נסיך מולדובה לנקיטת אמצעים נגד מלחים יוונים ששהו בנמל ונהגו בערב חג הפסחא להתעלל ביהודים. הפרעות נמשכו במשך שנות ה- 40 ורק התערבות קונסולים, שרים או צו השלטונות שמו להם קץ.

עלילת דם ב- 1859 גררה בעקבותיה פרעות שנמשכו שלשה ימים ורק התערבות מבחוץ הפסיקה אותם. ב1867- גורשו היהודים מכפרי המחוז ושנה אחר כך פרצו פרעות בעיר, ויהודים רבים נפצעו, בתי כנסת ובתים של יהודים נהרסו ונשדדו, והרכוש הגנוב נמכר בפומבי.

בין שתי מלחמות העולם קיימה המפלגה האנטישמית של קוזא (CUZA) סניף בגאלאץ ומפלגת "משמר הברזל" התבססה בעיר בשנות ה- 30, שנים שבהן התעצמה האווירה האנטישמית. בשנת 1935 בוטלו הקצבות העירייה למוסדות הקהילה.

כל אותו הזמן הביאו יהודי גאלאץ לפיתוח סחר החוץ, הקימו סוכנויות מסחר ומפעלי תעשיה. רבים ביניהם עסקו במלאכה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עלה במידה רבה מספר העתונאים היהודים בעיר, ויהודי כיהן כיושב ראש אגודת העתונאים.

בית הכנסת הראשון, ולידו מקווה, הוקם ב1780- ובמשך המאה ה19- הוקמו בתי כנסת אחדים, ביניהם של החייטים, של חסידי חב"ד ושל העגלונים. ב1863- הוקם בית כנסת חדיש וצויד בעוגב ופעלה בו מקהלה.

הקהילה התארגנה ב1812- ומס הבשר שהועבר אליה היה מקור עיקרי להכנסתה. מתנגדים פנימיים, שנעזרו בגורמי חוץ הערימו קשיים בדרכה והיו שנים שפעילותה בוטלה. בזמן שהקהילה לא תיפקדה פעלו ארגונים אחרים דוגמת לשכת "בני ברית" שנוסדה ב1873- ותרמה בתחום החינוך והסעד. בשנת 1896, פתחו הקצבים והשוחטים בשביתה, אבל התנגדות הציבור והתערבות ראש העיר הביאו לביטול השביתה, והקהילה התחזקה. ב- 1897 יזמה ארגון אחיד של קהילות רומניה, שלא האריך ימים, וב- 1906 קיבלה קהילת גאלאץ מעמד של גוף ציבורי.

בית ספר לבנים נוסד על ידי הקהילה ב1860- אבל התנגדות החרדים גרמה לסגירתו ופתיחתו לסירוגין. כדי לקלוט תלמידים יהודים שגורשו מבתי הספר הממלכתיים פתחה הקהילה בית ספר שני לבנים ב- 1894. בסוף המאה ובעזרת החברה "מימונידה" הוקם בית ספר לבנות על שם הברונית הירש, והועבר לפיקוח הקהילה. בית ספר למסחר שהוקם בידי הקהילה הפך ב- 1919 לבית ספר תיכון ובו הוסיפו לתוכנית הלימודים הרשמית את הוראת העברית ותולדות ישראל.

בית חולים נוסד לראשונה ב1845-, הוקם מחדש בסוף המאה, התפתח לאחד מבתי החולים הגדולים במולדובה וטיפל בחולים בני כל הדתות. ב- 1926 פרש מרשות הקהילה והוגדר כגוף משפטי בעל מנהל עצמאי. בית היתומים של הקהילה קלט ילדים מכל מולדובה וה"הקדש" שנוסד ב- 1834 התפתח לבית אבות גדול.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נבחרה הנהלת הקהילה בבחירות כלליות וישירות, וב1923- ריכזה את כל המוסדות תחת מרותה. תמיכתה הגיעה עד למוסדות חוץ כגון סמינר המורים בקישינב (בסארביה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה נאבקה הקהילה להשגת אזרחות עבור יהודי גאלאץ , זכות שהייתה מעוגנת בחוקה, והקדישה לפעולה זו חלק גדול מתקציבה. כן תמכה הקהילה בפליטים יהודים, ניצולי פוגרומים מאוקראינה, באלה מהם שהמשיכו לארץ ישראל ובאלה שרצו להשתקע בגאלאץ.

בעיר נוסדו אירגונים יהודיים שהיו פעילים בתחום התרבות והספורט. ובעזרת הג'וינט הוקם ב1926- בנק קואופרטיבי לאשראי.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיר 22 בתי כנסת. ב"חדר" וב"תלמוד תורה" למדו לימודים מסורתיים כ- 70 תלמידים, וכמה מאות תלמידים למדו בבתי הספר הכלליים של הקהילה.

הפעילות הציונית החלה בראשית שנות ה80- למאה ה- 19, עם פתיחת סניף של תנועת "יישוב ארץ ישראל". על פי החלטת הועידה הארצית של התנועה נקבעה גאלאץ כמושב הועד המרכזי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה שימשה כמרכז התנועה הציונית של רומניה.

מגאלאץ יצאה שיירת העולים הגדולה הראשונה מרומניה והמשפחות מגאלאץ שהצטרפו אליה היו בין מייסדי שמרין. בעזרת חומרי הבנייה שלקחו אתם הקימו את הצריפים הראשונים על אדמת שמרין. באותה תקופה נוסדו אגודת "החלוץ", שטיפלה בעלייה של מחוסרי אמצעים, ואגודת נשים "בנות ציון" שמטרתה הייתה ייסוד בתי ספר במושבות עולי רומניה בארץ. דוגמתה הביאה לייסוד אגודות נשים דומות בערים אחרות ברומניה.

ייסוד אגודת "חובבי ציון" ברומניה בראשית שנות ה- 90 למאה ה- 19 ציין את חידוש הפעילות הציונית אחרי שקיעת התנועה "יישוב ארץ ישראל" באמצע שנות ה- 80, ואגודת חובבי ציון בגאלאץ תפסה מקום מרכזי. בגאלאץ גם התקיימה הועידה הארצית הראשונה של חובבי ציון ברומניה, ושמואל פינלס, יושב-ראש האגודה, נבחר לסגן נשיא הקונגרס הציוני הראשון.

אחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה גאלאץ להיות מרכז ציוני פעיל, וחלוצים שהגיעו מאוקראינה בדרכם לארץ ישראל, קיימו בעיר מרכז הכשרה. בגאלאץ נוסד "בית החלוצים" הראשון בעולם.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות של תנועות הנוער הציוניות, השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני ובית"ר. בפעילות תרבותית להפצת הרעיון הציוני, ובלימוד עברית ותולדות עם ישראל.

מגאלאץ עלו לישראל הצייר ראובן רובין והצנחן אבא ברדיצ'ב.

בשנת 1935 זכו הציונים לרוב בבחירות לועד הקהילה, אך הבחירות בוטלו בידי משרד הדתות ומונה ועד זמני.

בשנת 1930 ישבו בגאלאץ 19.912 יהודים, כעשרים אחוזים מכלל התושבים.


תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנראל אנטונסקו, בראש ממשלה מורכבת מחברי "משמר הברזל", ורומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר.

בגאלאץ הוכרזו 50 נכבדים יהודים כבני ערובה וכל חוקי ההפליה - אסור מגע בין רופא יהודי לבין חולה נוצרי, איסור כניסת יהודים לנמל וכדומה - בוצעו בקפדנות.

פעמיים סוכל נסיון להרוג יהודים בעיר. פעם ראשונה תוכנן בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ובשעה שהתחולל הטבח ביהודי בוקארשט, ונכשל בזכות ראש העירייה שהיה גם הוא איש משמר הברזל אבל קיים קשרים עם יהודים. פעם שנייה, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941, כשקצין גרמני תכנן טבח ביהודי העיר, בטענה שנער יהודי ירה לעברו. נסיונו סוכל בידי הממונה על המחוז.

אחרי פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נעצרו גברים יהודים בני 18 ומעלה, כולל ראש הקהילה, והוכרזו כבני ערובה. לגאלאץ עצמה גורשו היהודים מהעיירות ומכפרי הסביבה. המגוייסים לפלוגות עבודה הועסקו בתוך העיר ומחוצה לה, לפעמים בתנאים קשים במיוחד, דבר שגרם לריבוי העריקות למרות הענשים הכבדים. יהודים שהואשמו בקומוניזם גורשו לטרנסניסטריה.

הקהילה המשיכה בפעילותה. היא קיימה את מערכת החינוך ואף הוסיפה בית ספר מקצועי, הגבירה את פעולות הסעד בקרב המובטלים, הפליטים ומשפחות המגוייסים וטיפלה ביתומי טראנסניסטריה שהוחזרו במרץ 1944.

התנועה הציונית פעלה כל אותה התקופה ואחרי שנאסר קיומה באוגוסט 1942 המשיכה לפעול במחתרת.

אחרי כניעת רומניה לבנות הברית באוגוסט 1944 הוצתה גאלאץ בידי הגרמנים ובשריפה נחרבו רובעים יהודים וכמה בתי כנסת.


אחרי המלחמה טיפלה הקהילה בשיקומה ובשנת 1947 היו בה 13.000 יהודים.

על פי דו"ח התאחדות קהילות רומניה מ- 1983 היו בגאלאץ, באותה השנה רב, שוחט, שני בתי כנסת; והם שרתו אוכלוסייה של 690 יהודים, מהם 105 נתמכים על ידי הקהילה.

בשנת 1997 נימנו ברומניה כולה כ- 14,000 יהודים.
יוסף קסיאן-מטסארו

Iosif Cassian-Mătăsaru (1896-1982), translator, born in Galati, Romania. A soldier in the Romanian army during WW1, he was awarded Pentru Bărbăţie şi Credinţă medal for bravery.  He started his literary career with poems published in various Romanian literary magazines, including Adevărul literar și artistic, Cuvântul liber, Bilete de papagal și Viața Românească. After 1944 he distinguished himself as a talented translator. His much appreciated translations include works by Johann Wolfgang von Goethe, Friedrich von Schiller, Heinrich Heine, Berthold Brecht, Victor Hugo, Hans Christian Andersen, Alfred Margul Sperber, and Jan Neruda.

Iosif Cassian-Mătăsaru is the father of the Romanian language poet Nina Cassian (1924–2014). 

קסיאן
CASSIAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . לדוגמא, בין השנה 1787 לבין שנות השלושים של המאה ה-19, השלטונות במרכז ומזרח אירופה החלו לכפות על משפחות יהודיות לאמץ שמות משפחה קבועים העוברים בירושה. עקב כך, יהודים רבים יצרו שמות משפחה שנשמעו דומים לשמות האירופיים, כשלמעשה היו אלה נוטריקונים עבריים. השימוש בנוטריקונים הוא מנהג יהודי עתיק יומין. רבנים וחכמים מפורסמים כגון רש"י (רבי שלמה יצחקי) ורמב"ם (רבי משה בן מיימון, ידוע גם כ"מימונידס") היו מוכרים ע"י ראשי התיבות של שמם, או התואר העברי שלהם.

ק"ץ / קס הוא נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) . של המונח העברי "כהן צדק".בדומה לשם כ"ץ, שפירושו המילולי בגרמנית הוא "חתול", שם זה נפוץ עם משפחות של כהנים. פירוש הסופית "-יין" בשם המשפחה קאסיין הוא "בנו של".

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה קסיאן כוללים במאה ה-20 את המשוררת הרומניה נינה קסיאן, ששם המשפחה המקורי שלה היה כ"ץ.