חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי נובי קורצ'ין

נובי קורצ'ין

Nowy Korczyn

שם נוסף: Nowe  Miasto Korczyn  / נובה מיאסטו קורצ'ין

עיירה בנפת בוסקו במחוז שוויינטוקשיסקיה, פולין.

בשנת 1258 הנסיך הפולני בולסלב החמישי "הביישן" מעניק זכויות עיר ליישוב שהקים 3 ק"מ מזרחית מארמון הולדתו בסטארי קורצ'ין (Stary Korczyn - קורצ'ין הישנה). העיר החדשה להבדיל מהישנה כונתה נובה מיאסטו קורצ'ין ("העיר החדשה קורצ'ין"). ליישוב הוענקו זכויות לערוך מספר ירידים שנתיים וימי שוק שבועיים. הישוב החדש חולש על הנהר נידה, לא הרחק מהמעבר על נהר הוויסלה ובצומת של שתי דרכי מסחר: נדרך מקרקוב אל רוס של קייב (היום אוקראינה) והדרך מקושיצה ההונגרית (היום בסלובקיה) לעיר סנדומייז' בפולין. הנסיך בולסלב בנה במקום מנזר פרנציסקני וארמון מעץ. בשל מיקומה האסטרטגי, מרכז כלכלי וצומת דרכי מסחר העיר הייתה אחד המקומות החביבים לקיום כינוסים תקופתיים של בני האצולה הפולנית בחבל פולין קטן.

בשנת 1300 פשט על האזור הנסיך של רוס של קייב ושרף את הארמון מעץ. המלך הפולני קזימייז' השלישי "הגדול" (שלט בשנים 1370-1333) בנה במקום ארמון מבוצר מאבן, הקיף את העיר בחומת מגן ותעלת מים שמימיה ניזונו מאגם מלאכותי צ'ראוריה ((Czartoria שנכרה לשם כך. המלך וולאדיסלב השני לבית יאגללו הליטאי ומלכי פולין שששלטן אחריו ישבו בקרקוב אך לעיתים קרובות נהגו לנפוש, להתארח ולחתום על חוזים עם שליטי האזור ב נובה מיאסטו קורצ'ין.

בשנת 1474 שריפה כילתה מרבית בתי העיר. כדי לעזור בשיקומה העיר קיבלה פטור מכל תשלומי חובה ומיסים למשך 12 שנה. לאחר שתי שריפות נוספות העיר הורשתה לגבות מס מהסחורות והתבואה שעברו דרכה לנמלי הים הבלטי.

בשנת 1579 מלך פולין זיגמונט השני אוגוסט הקים בעיר בית חולים ובית עירייה. בזמן הזה היו במקום 19 מבשלות בירה, 22 מפעלים להתססת תבואה עבור המבשלות, 3 טחנות קמח, 7 בתי מטבחיים ואסמים לשמירת התבואה לפני שהועברה על דוברות לגדנסק. בעיר הוקם בית חרושת לייצור תותחים, רובים, חומרי נפץ ותחמושת. בעיר היו כמה בתי מרחץ והייתה מערכת מפותחת לאספקת מים.

לאחר שבשנת 1592 המלך זיגמונט השלישי וואזה העביר את מרכז השליטה של מלכות פולין מקרקוב לוורשה, אצילי פולין קטן איבדו מכוחם וגם העיר נובה מיאסטו קורצ'ין החלה לדעוך. ב-1606 מרדו האצילים המקומיים במלך פולין. המרד כשל, אך במהלך הקרבות נשרפו רוב בתי העיר. הפלישה השוודית (1655-1650) גרמה להרס נוסף למקום. ארמון המלך נהרס. העיר איבדה את מרכזיותה הכלכלית והפוליטית. ב-1702, תוך כדי מלחמות הצפון, העיר סבלה מהרס נוסף. ב-1776, במטרה לחדש את כלכלת העיר מועצת העיר נתנה אישור לשימוש באבנים מטירת המלך ההרוסה לבניית מבנים בעיר, ביניהם גם בניית בית כנסת.

לאחר החלוקות הרבות של פולין בין המעצמות השכנות נובה מיאסטו קורצ'ין  נכללה בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. בשנת 1869, בגלל המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית, ובדומה לרוב ערי מלכות פולין, המקום איבד את זכויות העיר והפך לכפר. זמן קצר אחר כך היישוב שינה את שמו לנובי קורצ'ין (Nowy Korczyn).

בתקופה של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נובי קורצ'ין מצאה את עצמה במרכז הקרבות ונכבשה על ידי האוסטרים בעזרת הלגיון הפולני של צבא אוסטריה שלחם בפיקודו של יוזף פילסודסקי.

בין שתי מלחמות העולם נובי קורצ'ין נכללה ברפובליקה הפולנית המחודשת.

 

היהודים בנובי קורצ'ין

היהודים מתועדים לראשונה בנובי קורצ'ין בתחילת המאה ה-16, האיזכור הראשון על כך הוא משנת 1530. בשנת 1557 מוזכר בעיר הסוחר אברהם ובשנת 1558 יש איזכור על מלווה בריבית יהודיה בשם אנה יעקובובסקה. בשנת 1564 רשומות בעיר כמה משפחות יהודיות אשר שילמו את מיסי המלך בפלפל. ב-1569 הקהילה היא כבר בעלת בית כנסת ובית עלמין. (בית העלמין הוקם כנראה בשנים 1569-1554). היהודים רשאים לגור בשכונה מחוץ לעיר אך בשנים 1569-1566 יש להם כבר אישור לבעלות על ארבעה בתים בתוך העיר. היהודים הפעילו בשכירות את הטחנות של העיר, מה שהבורגנות המקומית לא ראתה בעין יפה.

הפלישה הזרות לפולין, של השוודים (1655-1650) ושןב של השוודים ביחד עם הקוזקים וההונגרים ב-1657 גרמו להרס רב בעיר.  כדי לאושש את כלכלת העיר, ב-28 במאי 1659 המלך יאן קאז'ימייז' העניק ליהודים כתב זכויות, ואישר להם לבנות בית כנסת, להקים בית עלמין והבטיח להם חופש כלכלי. הרובע היהודי הוקם באזור שיפוטו של מושל העיר.

בשנת 1676 הקהילה מנתה מעל 100 יהודים משלמי מס העיר.

ב-1702 בית הכנסת נהרס בקרבות מלחמות הצפון ונבנה מחדש ב-1724.

בשנות שילטונו של המלך אוגוסט השלישי סאס (1763-1733) הרב המקומי היה גם נציגו של המלך. גידולה ושיגשוגה של האוכלוסייה היהודית בעיר גרמה לבורגנות המקומית ב-1744 לדרוש מהמלך לגרש את "צאצאי ישראל" מהעיר. המלך לא נעתר לבקשות. ב-1759 אישר המלך אוגוסט השלישי את בחירתו של רב הקהילה, הרב שאול בן שמחה שמחביץ. ב-1765 הוקם בית עלמין חדש בנוסף לישן. ב-1775 המלך סטאניסלב אוגוסט העניק ליהודים מכתב המגן אותם מפני כוחו וסמכותו של מושל העיר. ב-1776 מועצת העיר החליטה לפרק את טירת המלך ההרוסה ולבנות מאבניה בנייני ציבור. ב-1779 המלך סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי נתן אישור לבניית בית כנסת ואבנים שנלקחו מטירת המלך שימשו גם לבניית בית הכנסת על הגבעה החולשת על העיר. ב-1777 המלך סטאניסלב אוגוסט הקים ועדה לבוררות הסכסוך בין היהודים והנושים הנוצרים שלהם. ב-1779 היהודים התלוננו בפני המלך שמועצת העיר לא עושה כלום כדי לשלם את חובה והמושל מיקולאי ריי אף איים על הרב שאול בסנקציות.

ב-1787 היה בבעלות הקהילה בית כנסת, בית עלמין וחדר. בנובי קורצ'ין התגוררו 499 יהודים ובסטארי קורצ'ין אשר השתייכה לקהילת נובי קורצ'ין,  התגוררו 66 יהודים.

בשנים 1867-1823 השלטונות הרוסים הגבילו את ההתיישבות היהודית בעיר בגלל קרבתה לגבול עם האימפריה האוסטרית. באותו הזמן (1827) העיר מנתה 1,232 יהודים אשר היוו 51,4% מכלל התושבים. בשנת 1866 נחנך בית הכנסת שבנייתו ושיפוצו נמשכו שנים. הבניין, מהמפוארים בממלכה, היה מקושט בציורי קיר ולידו פעלו בית מדרש, בית חולים ובית מחסה לעניים ששימש גם כבית זקנים.

כשקורצ'ין איבדה את זכויות העיר ב-1869 התגוררו במקום כ-3,300 תושבים, מהם כ-2,300 יהודים (69.7%). ב-1885 נשרף בית הכנסת של הקהילה. השיפוץ ארך כמה שנים ובמסגרתו והורחב בית הכנסת ובפרט ועזרת הנשים שלו.

האוכלוסייה הנוצרית התייחסה בעוינות להודים אך ללא אלימות. הפולנים האשימו את היהודים בהעסקת נשים פולניות אשר סיגלו לעצמן את שפת היידיש והמנהגים היהודיים. כמו כן, הסוחרים היהודים הואשמו בעידוד  שיכרות. 

ב-1921, במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמנו בנובי קורצ'ין 2,478 יהודים אשר היוו 67,3% מכל התושבים במקום. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, כגון עיבוד עורות, קליעת סלי נצרים, עיבוד קורות עץ וחייטות. במקום התקיימה פעילות תרבותית ופוליטית ערה. בעיירה יש יצוג לרוב המפלגות, ביניהן פועלי ציון, החלוץ, השומר הדתי, המזרחי, אגודת ישראל, הרוויזיוניסטים, הבונד והמפלגה קומוניסטית. במקום פעלו מספר ספריות שבהן התקיימו קורסים לעברית. חינוך הילדים התקיים בבתי ספר של הרשתות "יבנה" ו"בנות יעקב". בקהילה פעלה חברת "גמילות חסד". הרב יוחנן סילמן כיהן כרב העיר.

בשנות ה-1930, בזמן המשבר הכלכלי בפולין, היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו מתוחים. השלטונות הורו ליהודים להשתמש במסמכים הרשמיים של הקהילה בשפה הפולנית בלבד ולהסיר את הכיתוב באות עברית צהחותם הרשמי של הקהילה. הפולנים גם הגבילו את התשלומים שגבתה הקהילה על שירותיה. השלטון קבע את גובה המשכורות של הרב יוחנן סילמן, של משגיח הכשרות שמואל בלומנטל, של השוחטים משה פלדשטיין, בורובסקי והמרה ושל פקיד הקהילה הרמאץ'.

בשנת 1931 הקהילה מנתה 2,820 יהודים אך בשנת 1937 מספר היהודים ירד לכ-2,530 שהם היוו 80% מכלל תושבי העיר.

הפולנים הלאומנים קראו לחרם על המסחר עם היהודים. 170 משפחות היו זקוקות לסיוע. יוצאי הקהילה בארצות הברית הקימו אירגון לעזרה בשם "ארגון אפשטיין". באביב 1939 לקראת חג הפסח שלח האירגון 1,400 זלוטי למשפחות נזקקות ו-700 זלוטי לתלמוד תורה המקומי.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר  גרמניה הנאצית פלשה לפולין1939. הגרמנים כבשו את נובי קורצ'ין ב-8 בספטמבר מיד התחילו להתעלל ביהודים והחלו החטיפות לעבודות כפייה. כעבור שבועיים הוקם יודנראט אשר תפקידו היה לדאוג לתשלום כופר בסך 20,000 זלוטי אשר הוטל על היהודים ולספק יהודים לעבודות הכפיה.

באביב 1941 הוקם גטו פתוח בכמה רחובות קטנים ואליו הועברו 2,478 יהודי נובי קורצ'ין והסביבה. באפריל 1941 הובאו לגטו יהודים ממערב פולין וכ-300 יהודים מהעיר ראדום. מספר תושבי הגטו הגיעה לכ-3,700. הצפיפות והמצוקה היו גדולים. היודנראט, בעזרתו של האירגון היהודי לעזרה הדדית, ה"יס.ס." שמרכזו היה בקרקוב, הקים מרפאה לטיפול במחלת הטיפוס וכמו כן הפעיל  מטבח ציבורי שסיפק מדי יום 200 ארוחות לנזקקים. הגרמנים ניצלו את היהודים לעבודה בבתי מלאכה ("שופים") לתפירה, לסנדלרות ולנגרות עבור הצבא הגרמני.

ב-2 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו יחידות ס"ס, כוחות של ז'נדרמים גרמנים ומשטרת עזר של אוקראינים. היהודים שנאספו נלקחו ברגל לתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין (Szczuczyn) המרוחקת כ-20 ק"מ. במתקשים ללכת הגרמנים ירו במקום. בתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין צורפו ליהודים מנובי קורצ'ין יהודים מפאצאנוב (Pacanow). כולם נדחקו לקרונות משא והוסעו למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

בגטו נובי קורצ'ין נשארו כ-70 יהודים, ביניהם חברי היודנראט ומשפחותיהם, חברי המשטרה היהודית והמשפחות. הם נצטוו לאסוף את הרכוש שנותר מאחור. אליהם הצטרפו עוד כ-270 יהודים שברחו ליערות הסביבה או שיצאו ממקומות מחבוא והורשו על ידי הגרמנים להשאר בבתי הגטו.

ב-24 בנובמבר 1942 חלקם של הנשארים נשלחו לעבודה במפעליHASAG  בסקאז'יסקו קאמיינה (Skarzysko Kamienna) ובמחנות עבודה באזור קיילצה. הגטו חוסל סופית במאי 1943, הזקנים נרצחו במקום והצעירים נשלחו למחנה עבודה בקיילצה.

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 הצבא הנסובייטי שחרר את מזרח פולין עד לובלין ושם נעצר. בסוף יוני 1944 נובי קורצ'ין היתה חלק מ"מדינת הפרטיזנים החופשית" אשר הוכרזה על ידי המחתרות הפולניות ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה" על השטחים עד נהר הוויסלה ומעבר לה שעוד לא שוחררו. ה"אוטונומיה" תקיימה במשך מספר שבועות עד שהגרמנים דיכאו אותה. נובי קורצ'ין שוחררה על ידי הצבא האדום ב-17 בינואר 1945.

שרדו את השואה כ-30 יהודים, חלקם שרדו את מחנות העבודה וחלקם במסתור. המשפחה של יושב ראש היודנראט מצאה מסתור מבעוד מועד אצל משפחת מאציאגובסקי (Maciągowski) הפולנית, מספר יהודים הוסתרו על ידי המשפחות פיבובארצ'ק (Piwowarczyk) וקוקוצ'ק (Kukuczak).

בניין בית הכנסת ההרוס בחלקו שנבנה מאבני הטירה המלכותית שימש לאחר המלחמה כמחסן לתבואה. שרד בו המקום המסוגנן של ארון הקודש. היום המבנה ריק והוכרז כמסוכן. בית העלמין הישן אשר הוקם בסביבות 1569-1554 נהרס כולו  - אין זכר למצבות, על שטחו נבנו מחסנים שונים.

בית העלמין החדש אשר הוקם ב-1765 נהרס על ידי הנאצים, המצבות נלקחו כחומר בניית כבישים ולחיזוק שפת הנהר. מה שנותר נלקח על ידי האוכלוסייה המקומית. השטח שימש כשטח חקלאי. תודות למאמצים של ישראל מאיר גבאי בית העלמין נוקה, גודר מחדש, הוקמו מחדש כמה מצבות שנמצאו בסביבה. בשטחו של בית הקברות הוקם אתר עם 3 מצבות לזכר הצדיקים המקומיים: הרב יוסף ברוך אפשטיין, הרב קלונימוס קלמן אפשטיין בן יוסף ברוך אפשטיין היהודי והרב חיים מאיר בן קלונימוס קלמן אפשטיין.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
20675746
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

אופטובייץ

Opatowiec

עיירה בנפת קז'ימייז'ה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

אזור אופטובייץ היה מיושב עוד בתקופה פרהיסטורית. נמצאו באזור גם ממצאים ומטבעות המעידים על סחר עם האימפריה הרומית.

ב-1085 אופטובייץ הוענקה במתנה על ידי אשת הדוקס הפולני וולאדיסלב הרמן הראשון למנזר הבנדיקטיני בטינייץ (Tyniec) על יד קרקוב. ב-1271 בזכות מיקומו במפגש הנהרות וויסלה ודונאייץ אשר שימשו להושטת סחורות ואנשים עד לנמלי הים הבאלטי, אופטובייץ התפתחה וקיבלה זכויות עיר. העיר משכה אליה בעלי מלאכה ובורגנות גרמנית. ב-1341 המלך הפולני קאזימייז' השלישי העניק לעיר בת 1,500 התושבים זכות לערוך ירידי מסחר שנתיים. העיר הפכה למרכז אדמיניסטרתיבי אזורי. במאה ה-16 היו בה בית חולים, גילדות של בעלי מלאכה, טחנות קמח ועשרות בתי מלאכה קטנים.

בפלישה השוודית לפולין (1660-1655) העיר נהרסה כמעט לחלוטין.

ב-1772, לאחר החלוקה הראשונה של ממלכת פולין בין האימפריות השכנות, אופטובייץ עברה לשליטת האימפריה האוסטרית, אך בקונגרס ווינה ב-1815 נקבע שאופטובייץ תשאר בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. התהפוכות התכופות של השלטון גרמו להדרדרות כלכלית של העיר, מעמדה התערר ומספר תושביה פחת. בגלל המרידות המרובות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית, בשנת 1869, אופטובייץ, בדומה רוב ערי פולין, איבדה את זכויות העיר.

בקרבות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) אופטובייץ סבלה הרס רב. יוזף  פילסודסקי, פיקד זמן מה על  הלגיון הפולני בצבא אוסטרו-הונגריה מאופטובייץ.

 לאחר כינונה של פולין העצמאית ב-1918 מספר תושבי אופטובייץ גדל ל-750 איש .

בפולין שלאחר המלחמה הוחזרו לאופטובייץ זכויות העיר והיום אופטובייץ היא העיר הקטנה ביותר בפולין, בת פחות מ-500 תושבים.

יהודים באופטובייץ

אופטובייץ הייתה עיר כנסייתית ולכן עד 1862 חל איסור על התיישבות יהודים בעיר.

למרות זאת כבר ב-1827 ישבו בה כמה יהודים. מאז מספר היהודים בעיר גדל בהתמדה. את שרותי הדת קיבלו היהודי אופטובייץ מהקהילה של העיר נובי קורצ'ין השוכנת על גדת נהר הוויסלה 10 ק"מ צפונית מזרחית מ אופטובייץ. ב-1862 התגוררו באופוטובייץ 35 יהודים בתוך 459 כלל התושבים (7,7%). ב-1897 נמנו בה 102 יהודים.

יהודי אופטובייץ התפרנסו מעבודת האדמה, ממסחר זעיר, מלאכה ובשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גם מעבודה בנמל הנהרות. בין שתי מלחמות העולם כלכלת המקום והפעילות החברתית של האזור כולו התאוששו. במקום הוקמו מפעלי מזון ומחלבות. במפקד של שנת 1921 נמנו במקום 166 יהודים מתוך כ-710  כלל תושבי העיר (23,4%).

 

תקופת השואה

גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. בעיקבות הקרבות העיר סבלה  משרפות ומהרס רב. ב-8 בספטמבר 1939 העיר נכבשה ע"י הצבא הגרמני. הגרמנים טבחו  ב-45 שבויי מלחמה פולנים. חלק מצעירי היהודים ברחו מזרחה לשטח הכיבוש הסובייטי, לאחר שברה"מ פלשה לפולין ב-17 בספטמבר 1939. מתוך כ-150 יהודים נותרו תחת הכיבוש הגרמני כ-120.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמנים הטילו על היהודים כופר של 10,000 זלוטי. כדי להבטיח  את תשלום הכופר הגרמנים לקחו שני יהודים כבני ערובה תוך כדי שאיימו להוציא אותם להורג כעבור 24 שעות עם הכסף לא ישולם. במאמץ רב נאסף כסף הכופר ובני הערובה שוחררו. הגרמנים החרימו את הרכוש של היהודים וריכזו אותם באחד הרחובות של הבתים הקטנים והדלים והפכו אותו לגטו. נאסרה היצאה מהגטו ללא אישור ונאסרה גם כל פעילות ציבורית או דתית. ליהודי המקום נוספו גם פליטים מכפרי הסביבה ומספר יושבי הגטו ב-1941 הגיע ל-240 איש. היהודים הצעירים נלקחו לעבודות כפייה בהטיית מי נהר הדונייץ. בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש ובראשו עמד איגנץ קליינהאוט, שהיה יושב-ראש היודנראט קאז'ימייז'ה וויילקה, בקושיצה ובאופטובייץ.

ב-13 בספטמבר 1942 גילו הגרמנים 28 יהודים שהסתתרו בכפר מיסטז'וביצה (Mistrzowice) הסמוך לאופטובייץ. היהודים נרצחו ונקברו במקום. ב-9 בנובמבר 1942 שוטרים גרמנים, אנשי ס.ס. והגסטאפו הקיפו את הגטו וערכו "אקציה". לאכזבתם מצאו במקום רק את הזקנים והחולים. רוב יהודי המקום קיבלו ידיעות מוקדמות על כוונת הגרמנים וברחו לכפרי הסביבה או הסתתרו בבונקרים. היהודים הזקנים והחולים כנראה שולחו למחנות ההשמדה טרלינקה או אושוויץ. הגרמנים ערכו מצוד אחר היהודים הבורחים והמסתתרים תוך כדי שאיימו על הכפריים בעונשים חמורים על מתן מחסה למסתתרים. תוך ימים אחדים נמצאו רבים מהבורחים והם נרצחו במקום. ב-20 בנובמבר גילו הגרמנים באופטובייץ בונקר שבו הסתתרו 36 צעירים יהודים מצויידים בנשק. התפתח קרב עם הגרמנים, חלקם של הצעירים נהרגו בקרב, הנותרים נרצחו במקום.

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי, אולם  התקדמות הכוחות הסובייטים נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ, המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"גדודי חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". ההתקוממות זאת נגד הגרמנים ידועה בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים האנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. ב-29 ביוני 1944 אנשי וולסוב והגרמנים הקיפו יחידה של פרטיזנים פולנים באופטובייץ והרגו 45 איש מהם. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נשקם והמשיכו להלחם גם בצבא הסובייטי וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

 

לאחר השואה

מעטים מיהודי אופטובייץ שרדו את השואה, בעיקר שרדו אותם יהודים אשר עברו לשטח הכיבוש הסובייטי ואחר כך הוגלו לשטחים פנימיים של רוסיה. רחל קאלובסקה ניצלה לאחר שהסתתרה באחד הכפרים שבאזור.

כדי שהמקום לא יישכח, אחד מתושבי מיסטז'וביצה שהיה עד לרצח היהודים שתל על תל האדמה שעל קבר ההמונים עץ מילה (Fraxinus).

כעבור 69 שנים, ב-13 בספטמבר 2011 ליד התלולית שעליו עומד עץ המילה גדול הצמרת, על קבר האחים של 28 היהודים שנרצחו על ידי הנאצים נערך טכס גילוי האנדטה ועליה לוח עם כיתוב בעברית ובפולנית: "זה המקום שנורו ונקברו 28 יהודים שרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942"

האנדרטה הוקמה בתמיכתה של הנהלת מועצת אופטובייץ והודות למאמצי הקרן הפולנית  - "הזכרון, אשר קיים" (Fundacja Pamięć, Która Trwa), שמטרתה  להנציח ולהוציא מאלמוניותם את אזרחי פולין היהודים אשר נרצחו על ידי הנאצים וקבריהם פזורים בשדות פולין.

טכס גילוי האנדרטה נערך בהשתתפות הרב הראשי של פולין הרב מיכאל שודריך, נציג הקהילה היהודית של קרקוב יעקב הורביץ, יושב ראש הקרן "הזכרון, אשר קיים" זביגנייב ניזינסקי. בטכס השתתפו תושבים מהכפר ומהאזור כולו, חברי מועצת אופטובייץ ותלמידי בתי הספר. במעמד זה סלבומיר קובלצ'יק , ראש המועצה, אמר: "זיכרון הנרצחים על לא עוול בכפם יזכר לדורות. בין הנרצחים היו זקנים, ילדים ונוער. ניספו מידי אדם אחר, אשר שנאתו בערה בו עד כדי כך שרצח. בין הנוכחים ישנם אנשים אשר זוכרים את אותם הימים ואשר באוזניהם עוד מהדהדים קולות ירי הרובים. הם יעבירו את האמת הטראגית של הימים ההם מדור לדור לעד. מוות התמימים אשר בוצע על ידי הגרמנים ההיטלראים זכאי לזיכרון." (דבריו התפרסמו באתר האינטרנט הרשמי של עיריית אופטובייץ - Pamięć, Która Trwa” « Gmina Opatowiec). בסוף הטכס תושב המועצה, רוברט פלוטה ניגן על חצוצרה את המנגינה "שקט, שקט..."

שצ'וצ'ין SZCZUCZYN

עיר נפה במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.


שצ'וצ'ין, השוכנת 96 ק"מ מצפון מערב לביאליסטוק, מתועדת כבר במאה ה- 14, אך רק בסוף המאה ה- 17 קיבלה מעמד של עיר והוענקה לה הזכות לקיים חמישה ירידים שנתיים ויום שוק שבועי. בשנת 1724 הוקם שם בית-חולים. במאה ה- 18 ישבו בשצ'וצ'ין כמה משפחות יהודיות, במאה ה- 19 הלך וגדל מספר היהודים בעיר, בעיקר עקב עקירת יהודים מהכפרים לערים.

בשנת 1808 ישבו בשצ'וצ'ין 675 יהודים, שהיו 31 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ובשנת 1897 גדל מספרם, ואז היו 3,336 יהודי העיר 61 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

לקהילת שצ'וצ'ין היה בית כנסת גדול (שנבנה במאה ה-18), שני בתי מדרש וכמה שטיבלך (בתי תפילה ולימוד). בסוף המאה ה-19, ראשית ה-20 כיהן הרב הגאון ר' יוסעלע כרב של קהילת שצ'וצ'ין. הוא התפרסם בעולם היהודי באישיותו, בצניעותו ובבקיאותו בתורה ובהלכה. גם הנוצרים האמינו בקדושתו ואיכרים פולנים ביקשוהו לברך את שדותיהם. בהלוויתו ב-1931 השתתפו רבים וביניהם רבנים מכל קצות פולין. הרב האחרון שכיהן בשצ'וצ'ין היה ר' אליהו צבי אפרון.

שלושה חדרים, בית ספר "תלמוד-תורה" וישיבה נתמכו בידי הקהילה ובידי מועצת העיר. בסוף המאה ה-19 נפתחו "חדר מתוקן" (שלמדו בו גם לימודי חול) ובית ספר עברי. בראשית המאה ה- 20 הוקם "חדר עברי" ונפתח בית ספר ממלכתי בן שתי כיתות, למדו בו בעיקר ילדות. אחרי מלחמת העולם הראשונה לימדו בבית הספר הממלכתי הפולני גם מורים יהודים, מנהל בית הספר היה יהודי. ב"תלמוד תורה" היו באותה התקופה שש כיתות לימוד וכיתת ישיבה. בוגרי בתי הספר המקומיים המשיכו בלימודיהם בגימנסיה בעיר הסמוכה גרייבו, 14 ק"מ מצפון מזרח לשצ'וצין, בישיבה בגרייבו או בישיבות בערים אחרות. בדרך כלל הייתה קהילת שצ'וצ'ין בקשרי תרבות הדוקים עם קהילת גרייבו.

שתי ספריות החזיקו אלפי ספרים ביידיש, עברית ופולנית.

ב-1925 הקימה "אגודת ישראל" בעיר בית ספר לבנות מרשת "בית יעקב". באותה שנה הוקם בית ספר ממשלתי יסודי לילדי הקהילה ולמדו בו בעיקר בנות.

הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, שנחלצו לעזרת יהודי העיר בשעות מצוקה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו יהודי שצ'וצ'ין מהתנכלויות חייליו של הגנרל הפולני האלר, שהיה אנטישמי מוצהר. החיילים היכו יהודים בעיר וגזלו רכוש וחפצי ערך. קופת גמילות חסדים סייעה לשיקום הנפגעים.

היהודים הראשונים שהתיישבו בשצ'וצ'ין עסקו במסחר ובמלאכה. בין בעלי המלאכה היו חייטים, סנדלרים ופחחים. כמה משפחות יהודיות התפרנסו באריגה ביתית של פשתן. במשך הזמן היו רוב החנויות בעיר בבעלות יהודים והתנהל מסחר ער גם בימי השוק השבועיים ובירידים השנתיים.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בעיר מפעלי תעשייה זעירה וביניהם משרפות יי"ש, טחנות קמח ובית חרושת לייצור שטיחים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בשצ'וצ'ין בית-חרושת לסבון, בית-חרושת לשמן ומגרסה.

ב-1925 הוקמו איגוד הסוחרים היהודים ואיגוד בעלי-מלאכה יהודים, ולידם פעלו קופות גמילות חסדים וחברות צדקה. באותה השנה פתחו יהודים את הבנק הקואופרטיבי והיו בו 350 חברים.

ארגון "בני ציון", הארגון הציוני הראשון בשצ'וצ'ין, נוסד ב-1898. הארגון הפעיל ספרייה וחדר קריאה בעברית, יידיש ופולנית, במקום התנהלו שעורי-ערב למבוגרים לשפה העברית וספרותה, לתולדות עם ישראל, לגיאוגרפיה של ארץ ישראל ושעורי אנגלית. ב-1916 הוקם בעיר סניף ההסתדרות הציונית, ובהדרגה החלו לפעול סניפי המפלגות הציוניות בעיר. מ- 1920 ואילך נפתחו גם סניפי תנועות הנוער שלהן. ב-1925 הפעיל "החלוץ" קבוץ הכשרה במקום, להכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. קבוצי הכשרה נוספים הופעלו בידי תנועת הנוער בית"ר ובידי "פועלי אגודת ישראל".

בנוסף לתנועות הציוניות פעלו בשצ'וצ'ין "אגודת ישראל" והבונד. הבונד הפעיל ספרייה וחוג לדרמה. כמה יהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית.

אגודת "מכבי" ריכזה את פעולות הספורט בקרב יהודי שצ'וצ'ין. חוג לדרמה העלה הצגות והכנסותיהן נמסרו למימון ארגוני צדקה.

יהודי שצ'וצ'ין זכו לייצוג הולם במועצת העיר; מבין 24 חברי המועצה הנבחרים, 16 היו יהודים.

בראשית שנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי, נפגעו יהודי שצ'וצ'ין מפעולות של חרם כלכלי ומפגיעות ברכוש ובנפש מצד ה"אנדקים" (N.D. - NARODOWA DEMOKRACJA - מפלגה פולנית בעלת מצע אנטישמי).

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשצ'וצ'ין קרוב ל-3,000 יהודים, והיו %55 מכלל אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) ברחו יהודים משצ'וצ'ין לערים ביאליסטוק ולומז'ה (LOMZA). ב-7 בספטמבר נכנס הצבא הגרמני לשצ'וצ'ין. כבר ביום המחרת נתפשו יהודים ברחובות העיר ונשלחו לעבודות כפייה. ב-9 בספטמבר נצטוו גברים יהודים בני 50-16 להתייצב לרישום. כ-350 גברים רוכזו בבית הכנסת הישן ושולחו לגרמניה לעבודות כפייה.

ב-12 בספטמבר שרפו הגרמנים את כל בתי הכנסת ואת ספרי התורה. ב-23 בספטמבר נסוגו הגרמנים מהאזור ועל פי ההסכם בינם לבין ברית המועצות (שהתבסס על הסכם ריבנטרופ- מולוטוב מאוגוסט 1939) נכנסו הסובייטים למקום. העיר סופחה לברית המועצות וחיי היהודים נמשכו במסגרת זאת. קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות הממשל, אך היו יהודים שנעצרו במסגרת מעצרים של עשירים ובעלי רכוש. כמה משפחות יהודיות עשירות גורשו לרוסיה.

בינואר 1940 הובילו הגרמנים את הגברים היהודים משצ'וצ'ין, שנלקחו בעבר לעבודות כפייה, ליער ליד סוביבור. עמם היו יהודים ממקומות אחרים, 650 בסך-הכל. ביער נורו היהודים בידי הגרמנים ונעזבו שם. אלה ששרדו ויכלו לנוע ניסו לעבור את הגבול לשטח הסובייטי, מקצתם נעצרו ונשלחו למחנות בסיביר ורק מעטים הצליחו לחזור לשצ'וצ'ין.

ביום מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה שצ'וצ'ין ורחוב שלם עלה באש. יהודים מעטים הצליחו להמלט מהעיר לפני כיבושה בידי הגרמנים. כ-2,000 יהודים נותרו בשצ'וצ'ין.

אחרי נסיגת הצבא האדום המשיכו הגרמנים מזרחה ושצ'וצ'ין נותרה ללא שלטון של ממש. ב-28 ביוני התפרעו שם כנופיות של פולנים, פרצו לבתי יהודים ורצחו משפחות שלמות. 300 גוויות של יהודים, גברים נשים וילדים, הושלכו לתעלות נגד טנקים שליד העיר. נשים יהודיות פנו לעזרת אנשי ציבור פולנים ולעזרת קצינים גרמנים שבאו לשצ'וצ'ין. רק סיורים של חיילים גרמנים בעיר הפסיקו את הפרעות. ב-24 ביולי שוב נרצחו כ-100 יהודים בידי שוטרים פולנים בבית העלמין היהודי בעיר.

ב-8 באוגוסט 1941 באו לשצ'וצ'ין אנשי גיסטפו. בפקודתם רוכזו היהודים בככר השוק וחולקו לקבוצות, בינתיים גודר רחוב בתיל ושם נקבע הגיטו. נשים, ילדים וגברים צעירים הוכנסו לגיטו, מונו 15 חברי יודנראט ומשטרה יהודית של ארבעה שוטרים. הקבוצות שלא הוכנסו לגיטו וכללו זקנים, נערות ומקצת הגברים הצעירים, נרצחו בבית העלמין היהודי, ביניהם היה רב הקהילה, ר' אפרון.

היושבים בגיטו סבלו צפיפות רעב ומחסור. רבים חלו ומתו. ב-2 בנובמבר 1942 חוסל גיטו שצ'וצ'ין, היהודים שולחו למחנה מעבר בוגושה (BOGUSZA) וממנו בחודש דצמבר למחנות ההשמדה בטרבלינקה ובאושוויץ.

ב-26 בינואר 1945 שוחררה שצ'וצ'ין בידי הצבא האדום.

בוסקו זדרוי

Busko-Zdrój

עיר בדרום - מזרח פולין במחוז שווינטוקזיסקיה בה מתגוררים כ - 17 אלף תושבים ( 2013 ), ידועה כאתר נופש בעל מעיינות מרפא ובתי הבראה.

הקהילה היהודית

היהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר ביטול האיסור על ישיבת יהודים במקום. בשנת 1888 הרשויות אישרו העסקת רב. כן נבנה בית כנסת מעץ ונוסד בית עלמין יהודי. חלק מיהודי העיר התפרנסו מתעשיית הקיט המקומית ואחד מהם - משה רוזנברג אף הקים בכפר סמוך מרחצאות פרטיים. היהודים היו פעילים בתחום המסחר והתעשייה, בין העסקים שהיו בבעלות יהודית היו מפעל לסודה, בית דפוס, טחנת קמח, מפעל לייצור שמן, מתפרות, מאפיות ועוד. כמן כן, היהודים היו הבעלים של מספר מלונות ופנסיונים בעיר, כגון "בריסטול" ,"ורסאי" ו-"וילה אנגלית". בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר מפלגות ציוניות, ביניהן הציונים הכללים והמזרחי, וגם תנועות נוער ציוניות,  ובהן השומר הצעיר והחלוץ. בשנת 1929 הוקם בעיר בית כנסת חדש. בעיר פעלו חסידויות שונות. בגלל ויכוחים עם התושבים הפולנים, צומצמו בשנת 1934 זכויות הסחר של היהודים.  לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-1,500 יהודים, מתוך כ-3,900 תושבים.

תקופת השואה

עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים בספטמבר 1939, הם הפכו אותה למרכז שלטונם באזור. חנויות היהודים הוחרמו מיד והחלה ביזה של רכוש יהודי וגם מעשי התעללות ואונס. בעיר הוקם יודנרט בראשות יוסף טופיול, אשר נצטווה לספק לגרמנים יהודים לעבודות כפייה. באפריל 1941 הוקם גטו בעיר, אליו הוכנסו עד לחודש נובמבר למעלה מ-1,700 יהודים, רבים מהם עובדי כפייה. יהודי הגטו נצטוו לענוד על הזרוע סרט עם מגן דוד. בתקופה זו תמך ארגון יס"ס ביהודי הגטו וראש הארגון אף ביקר במקום. באוקטובר 1942 כיתרו גרמנים ואוקראינים את הגטו והצעידו את היהודים לעיירה פינצוב וממנה לינדזיוב, שם נערכה בהם סלקציה. צעירים נשלחו למחנות עבודה והאחרים ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה. בזמן הסלקציה רצחו הגרמנים את ראש היודנרט.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא חזרו יהודים להתגורר בעיר והקהילה היהודית לא חודשה בה. בניין בית כנסת מאבן שנבנה בשנת 1929 שרד את המלחמה. בשנים שלאחר המלחמה הוא עבר שינויים אחדים. כיום הוא נמצא בבעלות פרטית ויש בו חנויות. בית העלמין היהודי אשר נבנה בשנות השמונים של המאה ה-19 והורחב בשנת 1928 ל-2 הקטר. בזמן המלחמה הגרמנים הוציאו בו להורג יהודים ופולנים. לאור ההרס שנגרם בזמן המלחמה, אחריה שרדו בו רק מצבות בודדות. בתחילת המאה ה-21 השטח היה מוזנח ומלא צמחיה ודרש ניקיון ושיקום. 

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .

קאז'ימייז'ה ויילקה

Kazimierza Wielka

ביידיש: קוזמיר

עיירה בנפת קיילצה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

קאז’ימייז’ה ויילקה נמצאת באזור ההתיישבות של עם קדום מהאלף הרביעי לפני הספירה אשר הותיר אחריו תילי קבורה ענקיים. היישוב מוזכר לראשונה בשנת 1320, בימי שילטונו של המלך המלך הפולני ולאדיסלאב לוקייטק (Władysław Łokietek) בתור כפר ומרכז כנסייתי. לאחר חלוקות פולין בין האימפריות השכנות בסוף המאה ה-18, קאז’ימייז’ה ויילקה הייתה חלק ממלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. הקמת בית חרושת לסוכר "לובנה" ("Łubna, היום Luna) בשנת 1845 ביחד עם רובע למגורי הפועלים תרמה להתפתחות היישוב. בסוף המאה ה-19 היישוב חובר עם מסילת רכבת צרה אל רשת הרכבות הארצי. באחוזת אודונוב (Odonów) הסמוכה לעיירה הוקם מפעל ללבנים ועל ידו מפעל לקרמיקה. לעיירה הוענקו זכויות עיר רק ב-1959 כאשר הייתה בירתה של נפה.

היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה  

התישבות היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה מתועדת החל מהמאה ה-18. בדרך כלל היהודים חכרו בתי מרזח בכפרי הסביבה או היו סוחרי תבואות ותוצרת חקלאית. בכפר גוז'קוב (Gorzków) מוזכרים 4 יהודים חוכרי בית מרזח, בכפר חושצ'ינה מאלה (Chruszczyna Mała) שבו התגוררו 83 תושבים משפחה יהודית בת חמש נפשות הפעילה בית מרזח, ב- Wojsławice בת 130 תושבים גרו 2 יהודים, בכפר סטויאנוביצה (Stojanowice) שבו התגורו 106 תושבים  מוזכרים 5 יהודים שחכרו בית מרזח. משפחה יהודית בת שש נפשות ניהלה ביתי מרזח בכפר פלכוב (Plechów) ומשפחה יהודית בת ארבע נפשות הפעילה בית מרזח בקאצ'קוב (Kaczków). בכפר זאגוז'ני (Zagórzany) גרו 5 יהודים, 12 יהודים התגוררו בכפר קשישקוביצה (Krzyszkowice) , 12 יהודים מתועדים בכפר חרושצ'ניה ויילקיה (Chruszczenie Wielkie), ו-9 יהודים ניהלו בית מרזח ומבשלת יי"ש בכפר דונאטקוביצה (Donatkowice). בסך הכל במאה ה-18 התגוררו באזור קאז’ימייז’ה ויילקה  61 יהודים בתוך אוכלוסייה נוצרית של 1,179 איש.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ישבו בקאז’ימייז’ה ויילקה 293 יהודים שהם היוו 13% מתוך 2,188 תושבים . מניין של 293 היהודים לא השתנה גם במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית ב-1921. במקום פעלו בית כנסת, בית מדרש ובית ספר יהודי והעסיקו רב ושוחט, למרות שבמקום לא התקיימה בקהילה עצמאית.  את שרותי הדת הם הקהיל היהודית בקושיצה (Koszice) המרוחקת 13 ק"מ דרומית מזרחית סיפקה את שירותי הדת ליהודי קאז'ימייז'ה ויילקה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר ומלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות עולם היו בקאז'ימייז'ה ויילקה שתי חנויות מזון, חנות למוצרי ברזל, חנות בדים וחנות עורות בבעלות יהודית. בנוסף, בעיירה היה חייט, סנדלר, חובש (פלצ'ר), עגלונים ואופה אחד.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיירה פעילות תרבותית, פוליטים וציונית ערה.  במקום פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

בשנות ה-1930 סבלו היהודים מהחרם המסחרי של האוכלוסייה הנוצרית ומהתנכלויות אנטישמיות. ביוני 1939 הוביל יהודי לקאז’ימייז’ה ויילקה עגלה עמוסה בסחורה. בדרך תקפו אותו כמה פולנים, היכו אותו עד זוב דם ושדדו את הסחורה. הפולני שפיקד על השוד אף פתח חנות בעיירה והציג למכירה את הסחורה שגזל מהיהודי. המשטרה המקומית אסרה את השודד.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-8 בספטמבר אזור קאז’ימייז’ה ויילקה נכבש ע"י הגרמנים. בעיירה לא הוקם גטו, את ענייני היהודים ניהל יודנראט אשר תפקידו היה לספק יהודים לעבודות כפייה. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. ב-12 בדצמבר הגרמנים סיפחו את האזור לנפת מיכוב (Miechów) וקבעו את קאז’ימייז’ה ויילקה כמרכז הממשל ומפקדת ביטחון אזורית. כמפקדה מונה נאצי בשם אוסקר שולץ. יהודים בני 60-14 חוייבו לעבוד בבית החרושת לסוכר ללא שכר. בסוף דצמבר 1939 פשטו על העיירה אנשי הגסטאפו ממיכוב, בזזו רכוש יהודי מהבתים ורצחו 6 יהודים. באחד מימי 1940 אנשי גסטאפו מ מיכוב רצחו 25 יהודים.

בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש, כיושב ראש מונה איגנץ קליינהאוט אשר היה גם יושב הראש של היודנראט של קושיצה (Koszyce) של אופטובייץ (Opatowiec). ב-1941 הגיעו לעיירה יהודים שגורשו חסרי כל מאזור שלזיה עילית. המבוגרים שביניהם שוכנו בבניין בית המדרש והילדים אומצו בידי המשפחות היהודיות. בגטו צופפו כ-500 יהודים. בקיץ 1941 הוקם בשביל הפליטים מטבח ציבורי אשר סיפק מדי יום 225 ארוחות צהריים.

ב- 6 נבובמבר 1942 פשטו כוחות גרמניים על העיירה וציוו על יהודיה להתכנס במקום ריכוז.  אולם רוב היהודים נשארו במקומות מסתור שהוכנו מבעוד מועד אצל הכפריים. במהלך חיפושים אחר מסתתרים, רצחו הגרמנים 22 יהודים שגילו בבונקר. כעבור יומיים, הכריזו הגרמנים כי יהודים שיסגירו עצמם ממקומות המסתור יישלחו לעבודה. כ-210 יהודים שהסגירו עצמם לגרמנים, נרצחו בידי הגרמנים ונקברו ביער סלונוביצה (Słonowice) הסמוך לעיירה ובערוץ הנחל היבש בקרבתו.

ב-22 בדצמבר 1942 רצחו הגרמנים 27 יהודים נוספים מהעיירה שהסתתרו בכפר הסמוך בוז'נקה ועבדו במפעל ללבנים. יושב ראש היודנראט איגנץ קליינהאוט, שהסתתר אצל ראש הכפר של קאז’ימייז’ה ויילקה היה עד לרצח.

 

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי. התקדמות הצבא האדום נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". התקוממות זאת ידועה היום בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים אנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נישקם והמשיכו להלחם גם בצבא האדום וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

רק מעטים מיהודי קאז’ימייז’ה ויילקה שרדו את השואה במסתור אצל הכפריים או כפליטים בברית המועצות. באחוזת אודונוב (Odonow) היה מפעל ללבנים ובשטחו הוסתרו יהודים במסווה של עובדי המפעל. יתכן שזה מפעל הלבנים שבו הגרמנים גילו ורצחו 27 יהודים. 

בית הכנסת של העיירה נהרס ע"י הגרמנים מיד לאחר חיסול יהודי המקום. גם מבית העלמין של קושיצה שבו היו קוברים את יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה לא נותר דבר. על שטחו נמצא כיום חווה חקלאית.

בכפר סלונוביצה קיים קבר אחים של כ-500 יהודים מקאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה אשר נרצחו ע"י הגרמנים. ב-27 באפריל 1987, ביער סלונוביצה הוקמה אנדרטה במקום שבו מצוי קבר אחים של יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה. האנדרטה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של אריה מלר מהניצולים ששרדו בברית המועצות ואשר היגר לקנדה.

להלן הוראות נסיעה למקום האנדרטה ביער: אחרי המשק 41 יש לפנות שמאלה, לתוך שביל עפר וללכת דרך היער כחמש דקות. על השביל הוצב שילוט הכוונה עם כיתוב "אנדרטת זיכרון יהודית".

על לוח הזיכרון של האנדרטה רשום בפולנית: "במקום הזה באוקטובר 1942 התליינים ההיטלראים רצחו כ-300 אנשים ממוצא יהודי אזרחי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה". חוסר התאמה בתאריכים ובמספר הנרצחים במקום נבע ככל הנקראה מהעובדה שברשותו של אריה מלר, מקים האנדרטה, לא היו תאריכים מדוייקים של האקציות והוא הסתמך על הזכרון של הכפריים. כמו כן, הוא לא ידע שהנאצים רצחו חלק מהקורבנות בגיא הנמצא לא רחוק משם.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי נובי קורצ'ין

נובי קורצ'ין

Nowy Korczyn

שם נוסף: Nowe  Miasto Korczyn  / נובה מיאסטו קורצ'ין

עיירה בנפת בוסקו במחוז שוויינטוקשיסקיה, פולין.

בשנת 1258 הנסיך הפולני בולסלב החמישי "הביישן" מעניק זכויות עיר ליישוב שהקים 3 ק"מ מזרחית מארמון הולדתו בסטארי קורצ'ין (Stary Korczyn - קורצ'ין הישנה). העיר החדשה להבדיל מהישנה כונתה נובה מיאסטו קורצ'ין ("העיר החדשה קורצ'ין"). ליישוב הוענקו זכויות לערוך מספר ירידים שנתיים וימי שוק שבועיים. הישוב החדש חולש על הנהר נידה, לא הרחק מהמעבר על נהר הוויסלה ובצומת של שתי דרכי מסחר: נדרך מקרקוב אל רוס של קייב (היום אוקראינה) והדרך מקושיצה ההונגרית (היום בסלובקיה) לעיר סנדומייז' בפולין. הנסיך בולסלב בנה במקום מנזר פרנציסקני וארמון מעץ. בשל מיקומה האסטרטגי, מרכז כלכלי וצומת דרכי מסחר העיר הייתה אחד המקומות החביבים לקיום כינוסים תקופתיים של בני האצולה הפולנית בחבל פולין קטן.

בשנת 1300 פשט על האזור הנסיך של רוס של קייב ושרף את הארמון מעץ. המלך הפולני קזימייז' השלישי "הגדול" (שלט בשנים 1370-1333) בנה במקום ארמון מבוצר מאבן, הקיף את העיר בחומת מגן ותעלת מים שמימיה ניזונו מאגם מלאכותי צ'ראוריה ((Czartoria שנכרה לשם כך. המלך וולאדיסלב השני לבית יאגללו הליטאי ומלכי פולין שששלטן אחריו ישבו בקרקוב אך לעיתים קרובות נהגו לנפוש, להתארח ולחתום על חוזים עם שליטי האזור ב נובה מיאסטו קורצ'ין.

בשנת 1474 שריפה כילתה מרבית בתי העיר. כדי לעזור בשיקומה העיר קיבלה פטור מכל תשלומי חובה ומיסים למשך 12 שנה. לאחר שתי שריפות נוספות העיר הורשתה לגבות מס מהסחורות והתבואה שעברו דרכה לנמלי הים הבלטי.

בשנת 1579 מלך פולין זיגמונט השני אוגוסט הקים בעיר בית חולים ובית עירייה. בזמן הזה היו במקום 19 מבשלות בירה, 22 מפעלים להתססת תבואה עבור המבשלות, 3 טחנות קמח, 7 בתי מטבחיים ואסמים לשמירת התבואה לפני שהועברה על דוברות לגדנסק. בעיר הוקם בית חרושת לייצור תותחים, רובים, חומרי נפץ ותחמושת. בעיר היו כמה בתי מרחץ והייתה מערכת מפותחת לאספקת מים.

לאחר שבשנת 1592 המלך זיגמונט השלישי וואזה העביר את מרכז השליטה של מלכות פולין מקרקוב לוורשה, אצילי פולין קטן איבדו מכוחם וגם העיר נובה מיאסטו קורצ'ין החלה לדעוך. ב-1606 מרדו האצילים המקומיים במלך פולין. המרד כשל, אך במהלך הקרבות נשרפו רוב בתי העיר. הפלישה השוודית (1655-1650) גרמה להרס נוסף למקום. ארמון המלך נהרס. העיר איבדה את מרכזיותה הכלכלית והפוליטית. ב-1702, תוך כדי מלחמות הצפון, העיר סבלה מהרס נוסף. ב-1776, במטרה לחדש את כלכלת העיר מועצת העיר נתנה אישור לשימוש באבנים מטירת המלך ההרוסה לבניית מבנים בעיר, ביניהם גם בניית בית כנסת.

לאחר החלוקות הרבות של פולין בין המעצמות השכנות נובה מיאסטו קורצ'ין  נכללה בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. בשנת 1869, בגלל המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית, ובדומה לרוב ערי מלכות פולין, המקום איבד את זכויות העיר והפך לכפר. זמן קצר אחר כך היישוב שינה את שמו לנובי קורצ'ין (Nowy Korczyn).

בתקופה של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נובי קורצ'ין מצאה את עצמה במרכז הקרבות ונכבשה על ידי האוסטרים בעזרת הלגיון הפולני של צבא אוסטריה שלחם בפיקודו של יוזף פילסודסקי.

בין שתי מלחמות העולם נובי קורצ'ין נכללה ברפובליקה הפולנית המחודשת.

 

היהודים בנובי קורצ'ין

היהודים מתועדים לראשונה בנובי קורצ'ין בתחילת המאה ה-16, האיזכור הראשון על כך הוא משנת 1530. בשנת 1557 מוזכר בעיר הסוחר אברהם ובשנת 1558 יש איזכור על מלווה בריבית יהודיה בשם אנה יעקובובסקה. בשנת 1564 רשומות בעיר כמה משפחות יהודיות אשר שילמו את מיסי המלך בפלפל. ב-1569 הקהילה היא כבר בעלת בית כנסת ובית עלמין. (בית העלמין הוקם כנראה בשנים 1569-1554). היהודים רשאים לגור בשכונה מחוץ לעיר אך בשנים 1569-1566 יש להם כבר אישור לבעלות על ארבעה בתים בתוך העיר. היהודים הפעילו בשכירות את הטחנות של העיר, מה שהבורגנות המקומית לא ראתה בעין יפה.

הפלישה הזרות לפולין, של השוודים (1655-1650) ושןב של השוודים ביחד עם הקוזקים וההונגרים ב-1657 גרמו להרס רב בעיר.  כדי לאושש את כלכלת העיר, ב-28 במאי 1659 המלך יאן קאז'ימייז' העניק ליהודים כתב זכויות, ואישר להם לבנות בית כנסת, להקים בית עלמין והבטיח להם חופש כלכלי. הרובע היהודי הוקם באזור שיפוטו של מושל העיר.

בשנת 1676 הקהילה מנתה מעל 100 יהודים משלמי מס העיר.

ב-1702 בית הכנסת נהרס בקרבות מלחמות הצפון ונבנה מחדש ב-1724.

בשנות שילטונו של המלך אוגוסט השלישי סאס (1763-1733) הרב המקומי היה גם נציגו של המלך. גידולה ושיגשוגה של האוכלוסייה היהודית בעיר גרמה לבורגנות המקומית ב-1744 לדרוש מהמלך לגרש את "צאצאי ישראל" מהעיר. המלך לא נעתר לבקשות. ב-1759 אישר המלך אוגוסט השלישי את בחירתו של רב הקהילה, הרב שאול בן שמחה שמחביץ. ב-1765 הוקם בית עלמין חדש בנוסף לישן. ב-1775 המלך סטאניסלב אוגוסט העניק ליהודים מכתב המגן אותם מפני כוחו וסמכותו של מושל העיר. ב-1776 מועצת העיר החליטה לפרק את טירת המלך ההרוסה ולבנות מאבניה בנייני ציבור. ב-1779 המלך סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי נתן אישור לבניית בית כנסת ואבנים שנלקחו מטירת המלך שימשו גם לבניית בית הכנסת על הגבעה החולשת על העיר. ב-1777 המלך סטאניסלב אוגוסט הקים ועדה לבוררות הסכסוך בין היהודים והנושים הנוצרים שלהם. ב-1779 היהודים התלוננו בפני המלך שמועצת העיר לא עושה כלום כדי לשלם את חובה והמושל מיקולאי ריי אף איים על הרב שאול בסנקציות.

ב-1787 היה בבעלות הקהילה בית כנסת, בית עלמין וחדר. בנובי קורצ'ין התגוררו 499 יהודים ובסטארי קורצ'ין אשר השתייכה לקהילת נובי קורצ'ין,  התגוררו 66 יהודים.

בשנים 1867-1823 השלטונות הרוסים הגבילו את ההתיישבות היהודית בעיר בגלל קרבתה לגבול עם האימפריה האוסטרית. באותו הזמן (1827) העיר מנתה 1,232 יהודים אשר היוו 51,4% מכלל התושבים. בשנת 1866 נחנך בית הכנסת שבנייתו ושיפוצו נמשכו שנים. הבניין, מהמפוארים בממלכה, היה מקושט בציורי קיר ולידו פעלו בית מדרש, בית חולים ובית מחסה לעניים ששימש גם כבית זקנים.

כשקורצ'ין איבדה את זכויות העיר ב-1869 התגוררו במקום כ-3,300 תושבים, מהם כ-2,300 יהודים (69.7%). ב-1885 נשרף בית הכנסת של הקהילה. השיפוץ ארך כמה שנים ובמסגרתו והורחב בית הכנסת ובפרט ועזרת הנשים שלו.

האוכלוסייה הנוצרית התייחסה בעוינות להודים אך ללא אלימות. הפולנים האשימו את היהודים בהעסקת נשים פולניות אשר סיגלו לעצמן את שפת היידיש והמנהגים היהודיים. כמו כן, הסוחרים היהודים הואשמו בעידוד  שיכרות. 

ב-1921, במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמנו בנובי קורצ'ין 2,478 יהודים אשר היוו 67,3% מכל התושבים במקום. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, כגון עיבוד עורות, קליעת סלי נצרים, עיבוד קורות עץ וחייטות. במקום התקיימה פעילות תרבותית ופוליטית ערה. בעיירה יש יצוג לרוב המפלגות, ביניהן פועלי ציון, החלוץ, השומר הדתי, המזרחי, אגודת ישראל, הרוויזיוניסטים, הבונד והמפלגה קומוניסטית. במקום פעלו מספר ספריות שבהן התקיימו קורסים לעברית. חינוך הילדים התקיים בבתי ספר של הרשתות "יבנה" ו"בנות יעקב". בקהילה פעלה חברת "גמילות חסד". הרב יוחנן סילמן כיהן כרב העיר.

בשנות ה-1930, בזמן המשבר הכלכלי בפולין, היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו מתוחים. השלטונות הורו ליהודים להשתמש במסמכים הרשמיים של הקהילה בשפה הפולנית בלבד ולהסיר את הכיתוב באות עברית צהחותם הרשמי של הקהילה. הפולנים גם הגבילו את התשלומים שגבתה הקהילה על שירותיה. השלטון קבע את גובה המשכורות של הרב יוחנן סילמן, של משגיח הכשרות שמואל בלומנטל, של השוחטים משה פלדשטיין, בורובסקי והמרה ושל פקיד הקהילה הרמאץ'.

בשנת 1931 הקהילה מנתה 2,820 יהודים אך בשנת 1937 מספר היהודים ירד לכ-2,530 שהם היוו 80% מכלל תושבי העיר.

הפולנים הלאומנים קראו לחרם על המסחר עם היהודים. 170 משפחות היו זקוקות לסיוע. יוצאי הקהילה בארצות הברית הקימו אירגון לעזרה בשם "ארגון אפשטיין". באביב 1939 לקראת חג הפסח שלח האירגון 1,400 זלוטי למשפחות נזקקות ו-700 זלוטי לתלמוד תורה המקומי.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר  גרמניה הנאצית פלשה לפולין1939. הגרמנים כבשו את נובי קורצ'ין ב-8 בספטמבר מיד התחילו להתעלל ביהודים והחלו החטיפות לעבודות כפייה. כעבור שבועיים הוקם יודנראט אשר תפקידו היה לדאוג לתשלום כופר בסך 20,000 זלוטי אשר הוטל על היהודים ולספק יהודים לעבודות הכפיה.

באביב 1941 הוקם גטו פתוח בכמה רחובות קטנים ואליו הועברו 2,478 יהודי נובי קורצ'ין והסביבה. באפריל 1941 הובאו לגטו יהודים ממערב פולין וכ-300 יהודים מהעיר ראדום. מספר תושבי הגטו הגיעה לכ-3,700. הצפיפות והמצוקה היו גדולים. היודנראט, בעזרתו של האירגון היהודי לעזרה הדדית, ה"יס.ס." שמרכזו היה בקרקוב, הקים מרפאה לטיפול במחלת הטיפוס וכמו כן הפעיל  מטבח ציבורי שסיפק מדי יום 200 ארוחות לנזקקים. הגרמנים ניצלו את היהודים לעבודה בבתי מלאכה ("שופים") לתפירה, לסנדלרות ולנגרות עבור הצבא הגרמני.

ב-2 באוקטובר 1942 כיתרו את הגטו יחידות ס"ס, כוחות של ז'נדרמים גרמנים ומשטרת עזר של אוקראינים. היהודים שנאספו נלקחו ברגל לתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין (Szczuczyn) המרוחקת כ-20 ק"מ. במתקשים ללכת הגרמנים ירו במקום. בתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין צורפו ליהודים מנובי קורצ'ין יהודים מפאצאנוב (Pacanow). כולם נדחקו לקרונות משא והוסעו למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

בגטו נובי קורצ'ין נשארו כ-70 יהודים, ביניהם חברי היודנראט ומשפחותיהם, חברי המשטרה היהודית והמשפחות. הם נצטוו לאסוף את הרכוש שנותר מאחור. אליהם הצטרפו עוד כ-270 יהודים שברחו ליערות הסביבה או שיצאו ממקומות מחבוא והורשו על ידי הגרמנים להשאר בבתי הגטו.

ב-24 בנובמבר 1942 חלקם של הנשארים נשלחו לעבודה במפעליHASAG  בסקאז'יסקו קאמיינה (Skarzysko Kamienna) ובמחנות עבודה באזור קיילצה. הגטו חוסל סופית במאי 1943, הזקנים נרצחו במקום והצעירים נשלחו למחנה עבודה בקיילצה.

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 הצבא הנסובייטי שחרר את מזרח פולין עד לובלין ושם נעצר. בסוף יוני 1944 נובי קורצ'ין היתה חלק מ"מדינת הפרטיזנים החופשית" אשר הוכרזה על ידי המחתרות הפולניות ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה" על השטחים עד נהר הוויסלה ומעבר לה שעוד לא שוחררו. ה"אוטונומיה" תקיימה במשך מספר שבועות עד שהגרמנים דיכאו אותה. נובי קורצ'ין שוחררה על ידי הצבא האדום ב-17 בינואר 1945.

שרדו את השואה כ-30 יהודים, חלקם שרדו את מחנות העבודה וחלקם במסתור. המשפחה של יושב ראש היודנראט מצאה מסתור מבעוד מועד אצל משפחת מאציאגובסקי (Maciągowski) הפולנית, מספר יהודים הוסתרו על ידי המשפחות פיבובארצ'ק (Piwowarczyk) וקוקוצ'ק (Kukuczak).

בניין בית הכנסת ההרוס בחלקו שנבנה מאבני הטירה המלכותית שימש לאחר המלחמה כמחסן לתבואה. שרד בו המקום המסוגנן של ארון הקודש. היום המבנה ריק והוכרז כמסוכן. בית העלמין הישן אשר הוקם בסביבות 1569-1554 נהרס כולו  - אין זכר למצבות, על שטחו נבנו מחסנים שונים.

בית העלמין החדש אשר הוקם ב-1765 נהרס על ידי הנאצים, המצבות נלקחו כחומר בניית כבישים ולחיזוק שפת הנהר. מה שנותר נלקח על ידי האוכלוסייה המקומית. השטח שימש כשטח חקלאי. תודות למאמצים של ישראל מאיר גבאי בית העלמין נוקה, גודר מחדש, הוקמו מחדש כמה מצבות שנמצאו בסביבה. בשטחו של בית הקברות הוקם אתר עם 3 מצבות לזכר הצדיקים המקומיים: הרב יוסף ברוך אפשטיין, הרב קלונימוס קלמן אפשטיין בן יוסף ברוך אפשטיין היהודי והרב חיים מאיר בן קלונימוס קלמן אפשטיין.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קאז'ימייז'ה ויילקה
קילצה
בוסקו-זדרוי
שצ'וצ'ין
אופטובייץ
פולין

קאז'ימייז'ה ויילקה

Kazimierza Wielka

ביידיש: קוזמיר

עיירה בנפת קיילצה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

קאז’ימייז’ה ויילקה נמצאת באזור ההתיישבות של עם קדום מהאלף הרביעי לפני הספירה אשר הותיר אחריו תילי קבורה ענקיים. היישוב מוזכר לראשונה בשנת 1320, בימי שילטונו של המלך המלך הפולני ולאדיסלאב לוקייטק (Władysław Łokietek) בתור כפר ומרכז כנסייתי. לאחר חלוקות פולין בין האימפריות השכנות בסוף המאה ה-18, קאז’ימייז’ה ויילקה הייתה חלק ממלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. הקמת בית חרושת לסוכר "לובנה" ("Łubna, היום Luna) בשנת 1845 ביחד עם רובע למגורי הפועלים תרמה להתפתחות היישוב. בסוף המאה ה-19 היישוב חובר עם מסילת רכבת צרה אל רשת הרכבות הארצי. באחוזת אודונוב (Odonów) הסמוכה לעיירה הוקם מפעל ללבנים ועל ידו מפעל לקרמיקה. לעיירה הוענקו זכויות עיר רק ב-1959 כאשר הייתה בירתה של נפה.

היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה  

התישבות היהודים בקאז’ימייז’ה ויילקה מתועדת החל מהמאה ה-18. בדרך כלל היהודים חכרו בתי מרזח בכפרי הסביבה או היו סוחרי תבואות ותוצרת חקלאית. בכפר גוז'קוב (Gorzków) מוזכרים 4 יהודים חוכרי בית מרזח, בכפר חושצ'ינה מאלה (Chruszczyna Mała) שבו התגוררו 83 תושבים משפחה יהודית בת חמש נפשות הפעילה בית מרזח, ב- Wojsławice בת 130 תושבים גרו 2 יהודים, בכפר סטויאנוביצה (Stojanowice) שבו התגורו 106 תושבים  מוזכרים 5 יהודים שחכרו בית מרזח. משפחה יהודית בת שש נפשות ניהלה ביתי מרזח בכפר פלכוב (Plechów) ומשפחה יהודית בת ארבע נפשות הפעילה בית מרזח בקאצ'קוב (Kaczków). בכפר זאגוז'ני (Zagórzany) גרו 5 יהודים, 12 יהודים התגוררו בכפר קשישקוביצה (Krzyszkowice) , 12 יהודים מתועדים בכפר חרושצ'ניה ויילקיה (Chruszczenie Wielkie), ו-9 יהודים ניהלו בית מרזח ומבשלת יי"ש בכפר דונאטקוביצה (Donatkowice). בסך הכל במאה ה-18 התגוררו באזור קאז’ימייז’ה ויילקה  61 יהודים בתוך אוכלוסייה נוצרית של 1,179 איש.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ישבו בקאז’ימייז’ה ויילקה 293 יהודים שהם היוו 13% מתוך 2,188 תושבים . מניין של 293 היהודים לא השתנה גם במפקד האוכלוסין שנערך בפולין העצמאית ב-1921. במקום פעלו בית כנסת, בית מדרש ובית ספר יהודי והעסיקו רב ושוחט, למרות שבמקום לא התקיימה בקהילה עצמאית.  את שרותי הדת הם הקהיל היהודית בקושיצה (Koszice) המרוחקת 13 ק"מ דרומית מזרחית סיפקה את שירותי הדת ליהודי קאז'ימייז'ה ויילקה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר ומלאכה. בתקופה שבין שתי מלחמות עולם היו בקאז'ימייז'ה ויילקה שתי חנויות מזון, חנות למוצרי ברזל, חנות בדים וחנות עורות בבעלות יהודית. בנוסף, בעיירה היה חייט, סנדלר, חובש (פלצ'ר), עגלונים ואופה אחד.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה בעיירה פעילות תרבותית, פוליטים וציונית ערה.  במקום פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

בשנות ה-1930 סבלו היהודים מהחרם המסחרי של האוכלוסייה הנוצרית ומהתנכלויות אנטישמיות. ביוני 1939 הוביל יהודי לקאז’ימייז’ה ויילקה עגלה עמוסה בסחורה. בדרך תקפו אותו כמה פולנים, היכו אותו עד זוב דם ושדדו את הסחורה. הפולני שפיקד על השוד אף פתח חנות בעיירה והציג למכירה את הסחורה שגזל מהיהודי. המשטרה המקומית אסרה את השודד.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-8 בספטמבר אזור קאז’ימייז’ה ויילקה נכבש ע"י הגרמנים. בעיירה לא הוקם גטו, את ענייני היהודים ניהל יודנראט אשר תפקידו היה לספק יהודים לעבודות כפייה. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב על בגדיהם. ב-12 בדצמבר הגרמנים סיפחו את האזור לנפת מיכוב (Miechów) וקבעו את קאז’ימייז’ה ויילקה כמרכז הממשל ומפקדת ביטחון אזורית. כמפקדה מונה נאצי בשם אוסקר שולץ. יהודים בני 60-14 חוייבו לעבוד בבית החרושת לסוכר ללא שכר. בסוף דצמבר 1939 פשטו על העיירה אנשי הגסטאפו ממיכוב, בזזו רכוש יהודי מהבתים ורצחו 6 יהודים. באחד מימי 1940 אנשי גסטאפו מ מיכוב רצחו 25 יהודים.

בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש, כיושב ראש מונה איגנץ קליינהאוט אשר היה גם יושב הראש של היודנראט של קושיצה (Koszyce) של אופטובייץ (Opatowiec). ב-1941 הגיעו לעיירה יהודים שגורשו חסרי כל מאזור שלזיה עילית. המבוגרים שביניהם שוכנו בבניין בית המדרש והילדים אומצו בידי המשפחות היהודיות. בגטו צופפו כ-500 יהודים. בקיץ 1941 הוקם בשביל הפליטים מטבח ציבורי אשר סיפק מדי יום 225 ארוחות צהריים.

ב- 6 נבובמבר 1942 פשטו כוחות גרמניים על העיירה וציוו על יהודיה להתכנס במקום ריכוז.  אולם רוב היהודים נשארו במקומות מסתור שהוכנו מבעוד מועד אצל הכפריים. במהלך חיפושים אחר מסתתרים, רצחו הגרמנים 22 יהודים שגילו בבונקר. כעבור יומיים, הכריזו הגרמנים כי יהודים שיסגירו עצמם ממקומות המסתור יישלחו לעבודה. כ-210 יהודים שהסגירו עצמם לגרמנים, נרצחו בידי הגרמנים ונקברו ביער סלונוביצה (Słonowice) הסמוך לעיירה ובערוץ הנחל היבש בקרבתו.

ב-22 בדצמבר 1942 רצחו הגרמנים 27 יהודים נוספים מהעיירה שהסתתרו בכפר הסמוך בוז'נקה ועבדו במפעל ללבנים. יושב ראש היודנראט איגנץ קליינהאוט, שהסתתר אצל ראש הכפר של קאז’ימייז’ה ויילקה היה עד לרצח.

 

לאחר השואה

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי. התקדמות הצבא האדום נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"בטליוני חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". התקוממות זאת ידועה היום בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים אנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ וקאז'ימייז'ה וויילקה שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נישקם והמשיכו להלחם גם בצבא האדום וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

רק מעטים מיהודי קאז’ימייז’ה ויילקה שרדו את השואה במסתור אצל הכפריים או כפליטים בברית המועצות. באחוזת אודונוב (Odonow) היה מפעל ללבנים ובשטחו הוסתרו יהודים במסווה של עובדי המפעל. יתכן שזה מפעל הלבנים שבו הגרמנים גילו ורצחו 27 יהודים. 

בית הכנסת של העיירה נהרס ע"י הגרמנים מיד לאחר חיסול יהודי המקום. גם מבית העלמין של קושיצה שבו היו קוברים את יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה לא נותר דבר. על שטחו נמצא כיום חווה חקלאית.

בכפר סלונוביצה קיים קבר אחים של כ-500 יהודים מקאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה אשר נרצחו ע"י הגרמנים. ב-27 באפריל 1987, ביער סלונוביצה הוקמה אנדרטה במקום שבו מצוי קבר אחים של יהודי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה. האנדרטה הוקמה ביוזמתו ובמימונו של אריה מלר מהניצולים ששרדו בברית המועצות ואשר היגר לקנדה.

להלן הוראות נסיעה למקום האנדרטה ביער: אחרי המשק 41 יש לפנות שמאלה, לתוך שביל עפר וללכת דרך היער כחמש דקות. על השביל הוצב שילוט הכוונה עם כיתוב "אנדרטת זיכרון יהודית".

על לוח הזיכרון של האנדרטה רשום בפולנית: "במקום הזה באוקטובר 1942 התליינים ההיטלראים רצחו כ-300 אנשים ממוצא יהודי אזרחי קאז’ימייז’ה ויילקה והסביבה". חוסר התאמה בתאריכים ובמספר הנרצחים במקום נבע ככל הנקראה מהעובדה שברשותו של אריה מלר, מקים האנדרטה, לא היו תאריכים מדוייקים של האקציות והוא הסתמך על הזכרון של הכפריים. כמו כן, הוא לא ידע שהנאצים רצחו חלק מהקורבנות בגיא הנמצא לא רחוק משם.

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .

בוסקו זדרוי

Busko-Zdrój

עיר בדרום - מזרח פולין במחוז שווינטוקזיסקיה בה מתגוררים כ - 17 אלף תושבים ( 2013 ), ידועה כאתר נופש בעל מעיינות מרפא ובתי הבראה.

הקהילה היהודית

היהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר ביטול האיסור על ישיבת יהודים במקום. בשנת 1888 הרשויות אישרו העסקת רב. כן נבנה בית כנסת מעץ ונוסד בית עלמין יהודי. חלק מיהודי העיר התפרנסו מתעשיית הקיט המקומית ואחד מהם - משה רוזנברג אף הקים בכפר סמוך מרחצאות פרטיים. היהודים היו פעילים בתחום המסחר והתעשייה, בין העסקים שהיו בבעלות יהודית היו מפעל לסודה, בית דפוס, טחנת קמח, מפעל לייצור שמן, מתפרות, מאפיות ועוד. כמן כן, היהודים היו הבעלים של מספר מלונות ופנסיונים בעיר, כגון "בריסטול" ,"ורסאי" ו-"וילה אנגלית". בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר מפלגות ציוניות, ביניהן הציונים הכללים והמזרחי, וגם תנועות נוער ציוניות,  ובהן השומר הצעיר והחלוץ. בשנת 1929 הוקם בעיר בית כנסת חדש. בעיר פעלו חסידויות שונות. בגלל ויכוחים עם התושבים הפולנים, צומצמו בשנת 1934 זכויות הסחר של היהודים.  לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-1,500 יהודים, מתוך כ-3,900 תושבים.

תקופת השואה

עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים בספטמבר 1939, הם הפכו אותה למרכז שלטונם באזור. חנויות היהודים הוחרמו מיד והחלה ביזה של רכוש יהודי וגם מעשי התעללות ואונס. בעיר הוקם יודנרט בראשות יוסף טופיול, אשר נצטווה לספק לגרמנים יהודים לעבודות כפייה. באפריל 1941 הוקם גטו בעיר, אליו הוכנסו עד לחודש נובמבר למעלה מ-1,700 יהודים, רבים מהם עובדי כפייה. יהודי הגטו נצטוו לענוד על הזרוע סרט עם מגן דוד. בתקופה זו תמך ארגון יס"ס ביהודי הגטו וראש הארגון אף ביקר במקום. באוקטובר 1942 כיתרו גרמנים ואוקראינים את הגטו והצעידו את היהודים לעיירה פינצוב וממנה לינדזיוב, שם נערכה בהם סלקציה. צעירים נשלחו למחנות עבודה והאחרים ישירות למחנה ההשמדה טרבלינקה. בזמן הסלקציה רצחו הגרמנים את ראש היודנרט.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא חזרו יהודים להתגורר בעיר והקהילה היהודית לא חודשה בה. בניין בית כנסת מאבן שנבנה בשנת 1929 שרד את המלחמה. בשנים שלאחר המלחמה הוא עבר שינויים אחדים. כיום הוא נמצא בבעלות פרטית ויש בו חנויות. בית העלמין היהודי אשר נבנה בשנות השמונים של המאה ה-19 והורחב בשנת 1928 ל-2 הקטר. בזמן המלחמה הגרמנים הוציאו בו להורג יהודים ופולנים. לאור ההרס שנגרם בזמן המלחמה, אחריה שרדו בו רק מצבות בודדות. בתחילת המאה ה-21 השטח היה מוזנח ומלא צמחיה ודרש ניקיון ושיקום. 

שצ'וצ'ין SZCZUCZYN

עיר נפה במחוז ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.


שצ'וצ'ין, השוכנת 96 ק"מ מצפון מערב לביאליסטוק, מתועדת כבר במאה ה- 14, אך רק בסוף המאה ה- 17 קיבלה מעמד של עיר והוענקה לה הזכות לקיים חמישה ירידים שנתיים ויום שוק שבועי. בשנת 1724 הוקם שם בית-חולים. במאה ה- 18 ישבו בשצ'וצ'ין כמה משפחות יהודיות, במאה ה- 19 הלך וגדל מספר היהודים בעיר, בעיקר עקב עקירת יהודים מהכפרים לערים.

בשנת 1808 ישבו בשצ'וצ'ין 675 יהודים, שהיו 31 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ובשנת 1897 גדל מספרם, ואז היו 3,336 יהודי העיר 61 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

לקהילת שצ'וצ'ין היה בית כנסת גדול (שנבנה במאה ה-18), שני בתי מדרש וכמה שטיבלך (בתי תפילה ולימוד). בסוף המאה ה-19, ראשית ה-20 כיהן הרב הגאון ר' יוסעלע כרב של קהילת שצ'וצ'ין. הוא התפרסם בעולם היהודי באישיותו, בצניעותו ובבקיאותו בתורה ובהלכה. גם הנוצרים האמינו בקדושתו ואיכרים פולנים ביקשוהו לברך את שדותיהם. בהלוויתו ב-1931 השתתפו רבים וביניהם רבנים מכל קצות פולין. הרב האחרון שכיהן בשצ'וצ'ין היה ר' אליהו צבי אפרון.

שלושה חדרים, בית ספר "תלמוד-תורה" וישיבה נתמכו בידי הקהילה ובידי מועצת העיר. בסוף המאה ה-19 נפתחו "חדר מתוקן" (שלמדו בו גם לימודי חול) ובית ספר עברי. בראשית המאה ה- 20 הוקם "חדר עברי" ונפתח בית ספר ממלכתי בן שתי כיתות, למדו בו בעיקר ילדות. אחרי מלחמת העולם הראשונה לימדו בבית הספר הממלכתי הפולני גם מורים יהודים, מנהל בית הספר היה יהודי. ב"תלמוד תורה" היו באותה התקופה שש כיתות לימוד וכיתת ישיבה. בוגרי בתי הספר המקומיים המשיכו בלימודיהם בגימנסיה בעיר הסמוכה גרייבו, 14 ק"מ מצפון מזרח לשצ'וצין, בישיבה בגרייבו או בישיבות בערים אחרות. בדרך כלל הייתה קהילת שצ'וצ'ין בקשרי תרבות הדוקים עם קהילת גרייבו.

שתי ספריות החזיקו אלפי ספרים ביידיש, עברית ופולנית.

ב-1925 הקימה "אגודת ישראל" בעיר בית ספר לבנות מרשת "בית יעקב". באותה שנה הוקם בית ספר ממשלתי יסודי לילדי הקהילה ולמדו בו בעיקר בנות.

הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, שנחלצו לעזרת יהודי העיר בשעות מצוקה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו יהודי שצ'וצ'ין מהתנכלויות חייליו של הגנרל הפולני האלר, שהיה אנטישמי מוצהר. החיילים היכו יהודים בעיר וגזלו רכוש וחפצי ערך. קופת גמילות חסדים סייעה לשיקום הנפגעים.

היהודים הראשונים שהתיישבו בשצ'וצ'ין עסקו במסחר ובמלאכה. בין בעלי המלאכה היו חייטים, סנדלרים ופחחים. כמה משפחות יהודיות התפרנסו באריגה ביתית של פשתן. במשך הזמן היו רוב החנויות בעיר בבעלות יהודים והתנהל מסחר ער גם בימי השוק השבועיים ובירידים השנתיים.

בסוף המאה ה-19 הוקמו בעיר מפעלי תעשייה זעירה וביניהם משרפות יי"ש, טחנות קמח ובית חרושת לייצור שטיחים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בשצ'וצ'ין בית-חרושת לסבון, בית-חרושת לשמן ומגרסה.

ב-1925 הוקמו איגוד הסוחרים היהודים ואיגוד בעלי-מלאכה יהודים, ולידם פעלו קופות גמילות חסדים וחברות צדקה. באותה השנה פתחו יהודים את הבנק הקואופרטיבי והיו בו 350 חברים.

ארגון "בני ציון", הארגון הציוני הראשון בשצ'וצ'ין, נוסד ב-1898. הארגון הפעיל ספרייה וחדר קריאה בעברית, יידיש ופולנית, במקום התנהלו שעורי-ערב למבוגרים לשפה העברית וספרותה, לתולדות עם ישראל, לגיאוגרפיה של ארץ ישראל ושעורי אנגלית. ב-1916 הוקם בעיר סניף ההסתדרות הציונית, ובהדרגה החלו לפעול סניפי המפלגות הציוניות בעיר. מ- 1920 ואילך נפתחו גם סניפי תנועות הנוער שלהן. ב-1925 הפעיל "החלוץ" קבוץ הכשרה במקום, להכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. קבוצי הכשרה נוספים הופעלו בידי תנועת הנוער בית"ר ובידי "פועלי אגודת ישראל".

בנוסף לתנועות הציוניות פעלו בשצ'וצ'ין "אגודת ישראל" והבונד. הבונד הפעיל ספרייה וחוג לדרמה. כמה יהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית.

אגודת "מכבי" ריכזה את פעולות הספורט בקרב יהודי שצ'וצ'ין. חוג לדרמה העלה הצגות והכנסותיהן נמסרו למימון ארגוני צדקה.

יהודי שצ'וצ'ין זכו לייצוג הולם במועצת העיר; מבין 24 חברי המועצה הנבחרים, 16 היו יהודים.

בראשית שנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי, נפגעו יהודי שצ'וצ'ין מפעולות של חרם כלכלי ומפגיעות ברכוש ובנפש מצד ה"אנדקים" (N.D. - NARODOWA DEMOKRACJA - מפלגה פולנית בעלת מצע אנטישמי).

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בשצ'וצ'ין קרוב ל-3,000 יהודים, והיו %55 מכלל אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) ברחו יהודים משצ'וצ'ין לערים ביאליסטוק ולומז'ה (LOMZA). ב-7 בספטמבר נכנס הצבא הגרמני לשצ'וצ'ין. כבר ביום המחרת נתפשו יהודים ברחובות העיר ונשלחו לעבודות כפייה. ב-9 בספטמבר נצטוו גברים יהודים בני 50-16 להתייצב לרישום. כ-350 גברים רוכזו בבית הכנסת הישן ושולחו לגרמניה לעבודות כפייה.

ב-12 בספטמבר שרפו הגרמנים את כל בתי הכנסת ואת ספרי התורה. ב-23 בספטמבר נסוגו הגרמנים מהאזור ועל פי ההסכם בינם לבין ברית המועצות (שהתבסס על הסכם ריבנטרופ- מולוטוב מאוגוסט 1939) נכנסו הסובייטים למקום. העיר סופחה לברית המועצות וחיי היהודים נמשכו במסגרת זאת. קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות הממשל, אך היו יהודים שנעצרו במסגרת מעצרים של עשירים ובעלי רכוש. כמה משפחות יהודיות עשירות גורשו לרוסיה.

בינואר 1940 הובילו הגרמנים את הגברים היהודים משצ'וצ'ין, שנלקחו בעבר לעבודות כפייה, ליער ליד סוביבור. עמם היו יהודים ממקומות אחרים, 650 בסך-הכל. ביער נורו היהודים בידי הגרמנים ונעזבו שם. אלה ששרדו ויכלו לנוע ניסו לעבור את הגבול לשטח הסובייטי, מקצתם נעצרו ונשלחו למחנות בסיביר ורק מעטים הצליחו לחזור לשצ'וצ'ין.

ביום מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה שצ'וצ'ין ורחוב שלם עלה באש. יהודים מעטים הצליחו להמלט מהעיר לפני כיבושה בידי הגרמנים. כ-2,000 יהודים נותרו בשצ'וצ'ין.

אחרי נסיגת הצבא האדום המשיכו הגרמנים מזרחה ושצ'וצ'ין נותרה ללא שלטון של ממש. ב-28 ביוני התפרעו שם כנופיות של פולנים, פרצו לבתי יהודים ורצחו משפחות שלמות. 300 גוויות של יהודים, גברים נשים וילדים, הושלכו לתעלות נגד טנקים שליד העיר. נשים יהודיות פנו לעזרת אנשי ציבור פולנים ולעזרת קצינים גרמנים שבאו לשצ'וצ'ין. רק סיורים של חיילים גרמנים בעיר הפסיקו את הפרעות. ב-24 ביולי שוב נרצחו כ-100 יהודים בידי שוטרים פולנים בבית העלמין היהודי בעיר.

ב-8 באוגוסט 1941 באו לשצ'וצ'ין אנשי גיסטפו. בפקודתם רוכזו היהודים בככר השוק וחולקו לקבוצות, בינתיים גודר רחוב בתיל ושם נקבע הגיטו. נשים, ילדים וגברים צעירים הוכנסו לגיטו, מונו 15 חברי יודנראט ומשטרה יהודית של ארבעה שוטרים. הקבוצות שלא הוכנסו לגיטו וכללו זקנים, נערות ומקצת הגברים הצעירים, נרצחו בבית העלמין היהודי, ביניהם היה רב הקהילה, ר' אפרון.

היושבים בגיטו סבלו צפיפות רעב ומחסור. רבים חלו ומתו. ב-2 בנובמבר 1942 חוסל גיטו שצ'וצ'ין, היהודים שולחו למחנה מעבר בוגושה (BOGUSZA) וממנו בחודש דצמבר למחנות ההשמדה בטרבלינקה ובאושוויץ.

ב-26 בינואר 1945 שוחררה שצ'וצ'ין בידי הצבא האדום.

אופטובייץ

Opatowiec

עיירה בנפת קז'ימייז'ה במחוז שוויינטוקז'יסקיה, פולין.

אזור אופטובייץ היה מיושב עוד בתקופה פרהיסטורית. נמצאו באזור גם ממצאים ומטבעות המעידים על סחר עם האימפריה הרומית.

ב-1085 אופטובייץ הוענקה במתנה על ידי אשת הדוקס הפולני וולאדיסלב הרמן הראשון למנזר הבנדיקטיני בטינייץ (Tyniec) על יד קרקוב. ב-1271 בזכות מיקומו במפגש הנהרות וויסלה ודונאייץ אשר שימשו להושטת סחורות ואנשים עד לנמלי הים הבאלטי, אופטובייץ התפתחה וקיבלה זכויות עיר. העיר משכה אליה בעלי מלאכה ובורגנות גרמנית. ב-1341 המלך הפולני קאזימייז' השלישי העניק לעיר בת 1,500 התושבים זכות לערוך ירידי מסחר שנתיים. העיר הפכה למרכז אדמיניסטרתיבי אזורי. במאה ה-16 היו בה בית חולים, גילדות של בעלי מלאכה, טחנות קמח ועשרות בתי מלאכה קטנים.

בפלישה השוודית לפולין (1660-1655) העיר נהרסה כמעט לחלוטין.

ב-1772, לאחר החלוקה הראשונה של ממלכת פולין בין האימפריות השכנות, אופטובייץ עברה לשליטת האימפריה האוסטרית, אך בקונגרס ווינה ב-1815 נקבע שאופטובייץ תשאר בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. התהפוכות התכופות של השלטון גרמו להדרדרות כלכלית של העיר, מעמדה התערר ומספר תושביה פחת. בגלל המרידות המרובות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית, בשנת 1869, אופטובייץ, בדומה רוב ערי פולין, איבדה את זכויות העיר.

בקרבות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) אופטובייץ סבלה הרס רב. יוזף  פילסודסקי, פיקד זמן מה על  הלגיון הפולני בצבא אוסטרו-הונגריה מאופטובייץ.

 לאחר כינונה של פולין העצמאית ב-1918 מספר תושבי אופטובייץ גדל ל-750 איש .

בפולין שלאחר המלחמה הוחזרו לאופטובייץ זכויות העיר והיום אופטובייץ היא העיר הקטנה ביותר בפולין, בת פחות מ-500 תושבים.

יהודים באופטובייץ

אופטובייץ הייתה עיר כנסייתית ולכן עד 1862 חל איסור על התיישבות יהודים בעיר.

למרות זאת כבר ב-1827 ישבו בה כמה יהודים. מאז מספר היהודים בעיר גדל בהתמדה. את שרותי הדת קיבלו היהודי אופטובייץ מהקהילה של העיר נובי קורצ'ין השוכנת על גדת נהר הוויסלה 10 ק"מ צפונית מזרחית מ אופטובייץ. ב-1862 התגוררו באופוטובייץ 35 יהודים בתוך 459 כלל התושבים (7,7%). ב-1897 נמנו בה 102 יהודים.

יהודי אופטובייץ התפרנסו מעבודת האדמה, ממסחר זעיר, מלאכה ובשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גם מעבודה בנמל הנהרות. בין שתי מלחמות העולם כלכלת המקום והפעילות החברתית של האזור כולו התאוששו. במקום הוקמו מפעלי מזון ומחלבות. במפקד של שנת 1921 נמנו במקום 166 יהודים מתוך כ-710  כלל תושבי העיר (23,4%).

 

תקופת השואה

גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. בעיקבות הקרבות העיר סבלה  משרפות ומהרס רב. ב-8 בספטמבר 1939 העיר נכבשה ע"י הצבא הגרמני. הגרמנים טבחו  ב-45 שבויי מלחמה פולנים. חלק מצעירי היהודים ברחו מזרחה לשטח הכיבוש הסובייטי, לאחר שברה"מ פלשה לפולין ב-17 בספטמבר 1939. מתוך כ-150 יהודים נותרו תחת הכיבוש הגרמני כ-120.

זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמנים הטילו על היהודים כופר של 10,000 זלוטי. כדי להבטיח  את תשלום הכופר הגרמנים לקחו שני יהודים כבני ערובה תוך כדי שאיימו להוציא אותם להורג כעבור 24 שעות עם הכסף לא ישולם. במאמץ רב נאסף כסף הכופר ובני הערובה שוחררו. הגרמנים החרימו את הרכוש של היהודים וריכזו אותם באחד הרחובות של הבתים הקטנים והדלים והפכו אותו לגטו. נאסרה היצאה מהגטו ללא אישור ונאסרה גם כל פעילות ציבורית או דתית. ליהודי המקום נוספו גם פליטים מכפרי הסביבה ומספר יושבי הגטו ב-1941 הגיע ל-240 איש. היהודים הצעירים נלקחו לעבודות כפייה בהטיית מי נהר הדונייץ. בשנת 1941 מינו הגרמנים יודנראט חדש ובראשו עמד איגנץ קליינהאוט, שהיה יושב-ראש היודנראט קאז'ימייז'ה וויילקה, בקושיצה ובאופטובייץ.

ב-13 בספטמבר 1942 גילו הגרמנים 28 יהודים שהסתתרו בכפר מיסטז'וביצה (Mistrzowice) הסמוך לאופטובייץ. היהודים נרצחו ונקברו במקום. ב-9 בנובמבר 1942 שוטרים גרמנים, אנשי ס.ס. והגסטאפו הקיפו את הגטו וערכו "אקציה". לאכזבתם מצאו במקום רק את הזקנים והחולים. רוב יהודי המקום קיבלו ידיעות מוקדמות על כוונת הגרמנים וברחו לכפרי הסביבה או הסתתרו בבונקרים. היהודים הזקנים והחולים כנראה שולחו למחנות ההשמדה טרלינקה או אושוויץ. הגרמנים ערכו מצוד אחר היהודים הבורחים והמסתתרים תוך כדי שאיימו על הכפריים בעונשים חמורים על מתן מחסה למסתתרים. תוך ימים אחדים נמצאו רבים מהבורחים והם נרצחו במקום. ב-20 בנובמבר גילו הגרמנים באופטובייץ בונקר שבו הסתתרו 36 צעירים יהודים מצויידים בנשק. התפתח קרב עם הגרמנים, חלקם של הצעירים נהרגו בקרב, הנותרים נרצחו במקום.

ב-22 ביוני 1944 אזור לובלין שוחרר מהכיבוש הגרמני על ידי הצבא הסובייטי, אולם  התקדמות הכוחות הסובייטים נעצרה. בעורף שטח הכיבוש הגרמני שנותר עד הוויסלה ומעבר לה באזור אופטובייץ, המחתרות הפולניות, ה"ארמייה קראיובה" ו"גדודי חלופסקייה", הכריזו על "רפובליקה של הפרטיזנים". ההתקוממות זאת נגד הגרמנים ידועה בשם "התקוממות יוני". הגרמנים בסיוע של "צבא וולסוב" (היה מורכב מרוסים ואוקראינים האנטיסובייטים), ערך סידרה של קרבות אכזריים נגד המחתרות הפולניות. ב-29 ביוני 1944 אנשי וולסוב והגרמנים הקיפו יחידה של פרטיזנים פולנים באופטובייץ והרגו 45 איש מהם. "רפובליקה של הפרטיזנים" התקיימה עוד כשבועיים עד שחוסלה סופית. אזור אופטובייץ שוחרר על ידי הצבא הסובייטי בתחילת ינואר 1945. חלקים מהמחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" לא הניחו את נשקם והמשיכו להלחם גם בצבא הסובייטי וגם במשטר החדש בפולין המשוחררת מכיבוש הגרמנים עד השנים 1949-1948.

 

לאחר השואה

מעטים מיהודי אופטובייץ שרדו את השואה, בעיקר שרדו אותם יהודים אשר עברו לשטח הכיבוש הסובייטי ואחר כך הוגלו לשטחים פנימיים של רוסיה. רחל קאלובסקה ניצלה לאחר שהסתתרה באחד הכפרים שבאזור.

כדי שהמקום לא יישכח, אחד מתושבי מיסטז'וביצה שהיה עד לרצח היהודים שתל על תל האדמה שעל קבר ההמונים עץ מילה (Fraxinus).

כעבור 69 שנים, ב-13 בספטמבר 2011 ליד התלולית שעליו עומד עץ המילה גדול הצמרת, על קבר האחים של 28 היהודים שנרצחו על ידי הנאצים נערך טכס גילוי האנדטה ועליה לוח עם כיתוב בעברית ובפולנית: "זה המקום שנורו ונקברו 28 יהודים שרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942"

האנדרטה הוקמה בתמיכתה של הנהלת מועצת אופטובייץ והודות למאמצי הקרן הפולנית  - "הזכרון, אשר קיים" (Fundacja Pamięć, Która Trwa), שמטרתה  להנציח ולהוציא מאלמוניותם את אזרחי פולין היהודים אשר נרצחו על ידי הנאצים וקבריהם פזורים בשדות פולין.

טכס גילוי האנדרטה נערך בהשתתפות הרב הראשי של פולין הרב מיכאל שודריך, נציג הקהילה היהודית של קרקוב יעקב הורביץ, יושב ראש הקרן "הזכרון, אשר קיים" זביגנייב ניזינסקי. בטכס השתתפו תושבים מהכפר ומהאזור כולו, חברי מועצת אופטובייץ ותלמידי בתי הספר. במעמד זה סלבומיר קובלצ'יק , ראש המועצה, אמר: "זיכרון הנרצחים על לא עוול בכפם יזכר לדורות. בין הנרצחים היו זקנים, ילדים ונוער. ניספו מידי אדם אחר, אשר שנאתו בערה בו עד כדי כך שרצח. בין הנוכחים ישנם אנשים אשר זוכרים את אותם הימים ואשר באוזניהם עוד מהדהדים קולות ירי הרובים. הם יעבירו את האמת הטראגית של הימים ההם מדור לדור לעד. מוות התמימים אשר בוצע על ידי הגרמנים ההיטלראים זכאי לזיכרון." (דבריו התפרסמו באתר האינטרנט הרשמי של עיריית אופטובייץ - Pamięć, Która Trwa” « Gmina Opatowiec). בסוף הטכס תושב המועצה, רוברט פלוטה ניגן על חצוצרה את המנגינה "שקט, שקט..."

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002