קהילת יהודי ברודינה

סוצ'יאווה Suceava

עיר מחוז על נהר סוצ'יאווה, חבל בוקובינה, צפון מערב רומניה.


עד 1919 היה האזור בשליטת אוסטריה.

יישוב יהודי היה במקום מתחילת המאה ה-18; עם הסיפוח לאוסטריה מנה 50 משפחות וגדל בעקבות הגירה מגליציה ומרוסיה, למרות ההגבלות הרשמיות.

ראשי הקהל נטלו חלק פעיל במאבקם של יהודי בוקובינה לזכויות אזרח. לקראת סוף המאה ה-19 ישבו בעיר 3,750 יהודים (%37 מכלל האוכלוסיה) ו-8,000 ערב מלחמת-העולם הראשונה.

בין מוסדות הקהילה היה בית-ספר (מ-1790), בית-כנסת גדול, בתי-מדרש וקלויזים. הקהילה הייתה חסידית ברובה; התנהלה בה גם פעילות ציונית עוד לפני הקונגרס בבאזל. הפרנסה העיקרית הייתה המסחר במשקאות חריפים. מבחינה תרבותית נטו היהודים לגרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1941-1940, סבלה הקהילה מן הגרמנים ומן הרומנים כאחד, עד לגירוש לטראנסניסטריה; שולחו לשם 3,253 יהודים, נשארו בעיר 27.

אחרי סיפוחה של צפון-בוקובינה לברית-המועצות בתום המלחמה הגיעו לסוצ'יאווה כ- 4,000 יהודים מצ'רנוביץ וממקומות אחרים והפיחו חיים בקהילה; רובם עזבו, בעיקר לישראל.

ב-1971 חיו בסוצ'אווה כ-290 משפחות יהודיות. במקום היה בית-כנסת גדול וכמה בתי-מדרש .

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

ראדאוץ Radauti

(ביידיש ראדעווויץ; בגרמנית Radautz )

עיר מחוז בדרום חבל בוקובינה, צפון רומניה.


אזור רדאוץ היה חלק מנסיכות מולדובה עד שסופח חבל בוקובינה לאוסטריה ב- 1774, והיה בשליטת האימפריה האוסטרית ההונגרית עד למלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה (1918) סופח חבל בוקובינה לרומניה.

יהודים מעטים חיו ברדאוץ עוד בימי נסיכות מולדובה; ובסוף המאה ה- 18, אחרי הסיפוח לאוסטריה, נוספו כמה משפחות יהודיות שהגיעו יחד עם מהגרים גרמנים מבוהמיה. ב- 1799 נקבע יריד שבועי, וב- 1819 היה הכפר לעיירה (Targ) וב- 1852 נעשה לעיר. ב1855- הייתה רדאוץ עיר מחוז, ובשיפוטה היו כ- 40 ישובים, רובם חקלאים.

ב- 1807 היו רשומות בין משלמי המסים בראדאוץ שלוש משפחות יהודיות. שלטונות העיר התעלמו מצווים של שליטי המחוז, שדרשו הפסקת הגירה יהודית לעיר ואף גירוש הנמצאים בה, והיישוב היהודי גדל בהתמדה מהגירת יהודים שבאו מגליציה המזרחית. ב- 1894 מנו היהודים 4,894 נפשות והיו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 התפרנסו היהודים כסוחרים, הם סחרו בעצים, בבהמות ובסוסים, היו יהודים שהתפרנסו כמובילים, בעיקר של העצים, והיו גם בעלי מלאכה. לאחר הנחת מסילת הרכבת ב- 1866 עברו סוחרים רבים למסחר סיטוני. מתוך 12 הפירמות שהיו רשומות ב- 1871 בלשכת המסחר, היו עשר בידי יהודים.

לקראת סוף המאה ה- 19 הקימו יהודי רדאוץ מפעלי תעשייה רבים ומגוונים, ובמיוחד יצאו מוניטין בכל האימפריה ליי"ש ולבירה מתוצרת ראדאוץ. מנסרות עצים, בתי בורסקי, טחנות קמח ומפעלים אחרים היו בבעלות יהודית. ביוזמת סוחרים יהודים הוקמה ב- 1909 "קופת חסכון" של עיריית ראדאוץ, מוסד פיננסי שרכש את אמון הציבור.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בימי השלטון הרומני, פחת מספר היהודים. המשבר הכלכלי של סוף שנות ה- 20 היה קרקע נוח להתגברות האנטישמיות. העיר היתה מרכז של מפלגת קוזא האנטישמית ובימי שלטונה הקצר של ממשלת גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) גברו הרדיפות. סוחרים יהודים פשטו את הרגל, בנקים נסגרו והיו אף מקרי התאבדות.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום 250 מפעלי תעשייה שהוקמו בידי יהודים, ובהם עבדו פועלים יהודים. בנק שנוסד ב- 1925 תמך בבעלי המלאכה היהודים. בידי יהודים היו % 90 מהבנקים, המלונות, החנויות, המסעדות. רוב בעלי המקצועות החופשיים היו יהודים.

בתקופת השלטון המולדאווי ציינו ה"גילדה היהודית" ובראשה "הסטארוסטה" את ראשיתו של האירגון הקהילתי. לאחר הסיפוח לאוסטריה, ראדאוץ קיבלה את שירותיה הדתיים מקהילת סירט (Siret); אולם כבר בשנת 1821 שוחט שהתיישב ברדאוץ קבע את בית הכנסת הראשון בדירתו, ויזם פתיחת בית מרחץ עם מקווה. ב- 1831 קודש בהשתדלותו בית עלמין, והשוחט היה הראשון שנטמן בו (מצבתו קיימת עדיין).

בשנת 1859, התארגנו יהודי רדאוץ לקהילה עצמאית, ואליה סונפו היהודים בכפרי הסביבה.

הכנסות הקהילה באו ממיסים, מתשלומים עבור שירותים, מתרומות ומעזבונות, ומאלה מומנה מערכת החינוך. מוסדות סעד רבים היו בקהילה, כגון: בית תמחוי לתלמידים נצרכים, "הכנסת כלה", חברת "חסד של אמת" שעזרה לחולים עניים, חברת "מתן בסתר" לתמיכה בעניים, חברת "מחזיקי שבת" דאגה למזון לעוברי אורח עניים וכדומה. בבית במרכז העיר, שתרם היהודי ברל שולר (Schuller), הוקם בית חולים. בתרומות יחידים הוקם בית אבות (אחרי מלחמת העולם השנייה נעשה הבניין לבית חולים ממשלתי לילדים).

בימי השלטון האוסטרי למדו ילדי הקהילה בבתי הספר הממשלתיים, וערב מלחמת העולם הראשונה עלה מספר התלמידים היהודים בתיכון על מספר התלמידים הלא יהודים.

ב- 1830 הוקם תלמוד תורה, שבו למדו ילדים חסרי אמצעים, ב- 1918 התארגן מחדש, רמתו שופרה, וקלט גם בני משפחות אמידות.

ב- 1830 הוקם לראשונה בניין מיוחד לבית הכנסת, ונשא את שם מיסדו אלי גוואלב (Gewoelb). בעקבות גידול האוכלוסייה ולאחר פנייה אל הקיסר קיבלה הקהילה במתנה מגרש גדול במרכז העיר להקמת בית כנסת נוסף. ב- 1881 הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת הגדול (היכל) וטקס חנוכתו חל ב- 1883, ביום הולדתו של הקיסר. עד סוף המאה נוספו עוד שמונה בתי תפילה. ערב מלחמת העולם השנייה היו בראדאוץ 23 בתי כנסת ובתי תפילה.

הרב הראשון של הקהילה, ר' הירש צבי שפירא, שהתחיל את כהונתו ב- 1846, פייס בין פלגים יריבים, ואחרי 35 שנות כהונה, עלה לארץ ישראל. המחלוקות בין החרדים למשכילים, ולקראת סוף המאה, בין החרדים לבין הציונים התסיסו את חיי הקהילה. הרב האחרון שכיהן לפני השואה היה הרב רבינוביץ.

ראדאוץ היתה מרכז חסידי ובין אדמו"ריה הנודעים היה ר' יוסף אלטר, שעלה לארץ ישראל ב- 1876 והתיישב בצפת. את מקומו ירש בנו ר' משה, שגם הוא עלה לארץ ישראל, כיהן כאדמו"ר בחיפה ונחשב למחדש היישוב האשכנזי בה.

החסידים על זרמיהם הקימו בתי תפילה משלהם, "קלויזים" של חסידי ויז'ניץ, בויאן וסאדאגורה. בין האדמו"רים שבאו לראדאוץ לפגישות עם חסידיהם היה ר' חיים האגר (Hager) משושלת ויז'ניץ, ובעת ביקוריו נהרו לעיר חסידים מכל קצות בוקובינה.

פעילות ציונית ראשונה בעיר נזקפת לזכותו של ר' יצחק קונשטאט, מרבניה המפורסמים של רדאדאוץ, שייסד ב- 1892 יחד עם נתן בירנבאום את האגודה הציונית "אהבת ציון". עם בואו לראדאוץ של יוסף בירר (Bierer) ששינה את שם האגודה ל"דורשי ציון", יצאה האגודה למרחב, והנציגים הציוניים תפסו עמדות חשובות בהנהלת הקהילה והעיר.

אגודת הסטודנטים "באריסיה" שנוסדה ב- 1912 היתה למרכז פעילות לאומית וחברתית של הנוער האקדמאי. באותה שנה הוקמה אגודת הספורט "הגבורה", שזכתה בתחרויות אזוריות, הגיעה לאליפות העיר וב- 1935 והשתתפה במכביה השנייה בארץ ישראל. בית הספר "שפה ברורה", נוסד ב- 1907 ופעל עד 1938, שפת ההוראה בו הייתה עברית, וסונפו לו גן ילדים ובית ספר למבוגרים. השפעת הציונות היתה חזקה והגיעה עד בתי התפילה החסידיים בהם נאספו תרומות עבור הקרנות הלאומיות.

בין שתי מלחמות העולם היתה פעילות ענפה של המפלגות ציוניות ותנועות הנוער שלהן, ומאות צעירים עלו לארץ ישראל. החלוצים שעלו בימי העלייה השלישית והחמישית היו בין מקימי דגניה, גניגר, שער העמקים.

הציונות נתקלה בהתנגדות הבונד שקיים פעילות בתחום הפוליטי, התרבותי והספורטיבי ובהשפעתו נבחרו בהנהגת הקהילה גם נציגי הפועלים. בין שתי מלחמות העולם השתתפו שני נציגים יהודים במועצת העירייה.

בשנת 1930 היו בראדאוץ 5.647 יהודים, והיו 33.6 אחוזים מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1938 סופחו בסאראביה וצפון בוקובינה לברית המועצות. הצבא הרומני שנסוג מהשטחים המסופחים היה אחראי לחללים היהודים הראשונים בראדאוץ ובסביבתה.

המצב החמיר עם עלייתו לשלטון של הגנרל אנטונסקו בספטמבר 1940 בראש ממשלה שכללה חברים ממפלגת "משמר הברזל" הפאשיסטית, ועם הצטרפות רומניה למדינות הציר, בראשות גרמניה הנאצית. גזירות שהוטלו על היהודים חייבו בין היתר הרחקת התלמידים והמורים מבתי הספר הממשלתיים, והם נקלטו בבית ספר שהוקם על ידי הקהילה. הוחרמו בתים, הורחקו פקידים ממשרותיהם ועל הרופאים היהודים נאסר לטפל בחולים נוצרים.

בפוגרום מאורגן שנערך בעיר בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו, נרצחו 12 יהודים. ערב המלחמה נגד ברית המועצות פונו לראדאוץ כל יהודי הכפרים והעיירות במחוז.

ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, ובסתיו אותה השנה התחיל גירוש יהודי בוקובינה לטראנסניסטריה. בתקופה הזאת עזרה הקהילה למגורשים ממקומות אחרים שעברו דרך ראדאוץ ובעזרת תרומות של יהודים אמידים צויידו בעגלות להמשך דרכם.

פקודת הגירוש לטראנסניסטריה לכל יהודי רדאדאוץ, תושבים ופליטים, ניתנה בסוכות, 11 באוקטובר 1941 והיא הביאה לכמה מקרי התאבדות. ערב הגירוש הצליח בן הרב להחביא את מרשם היהודים של הקהילה, שראשיתו מ- 1857, בגנזך של בית העירייה. הגירוש בוצע תוך יומיים. שתי הקבוצות הראשונות של הגולים גורשו דרך מארקולשט (Marculesti בסאראביה) וכתשעים אחוזים מהם ניספו בדרך ובמחנות טראנסניסטריה; ברשאד, אובודובקה, ציבולובקה, באלטה ואחרים. הקבוצה השלישית גורשה ב- 13 באוקטובר דרך אטאקי בבסאראביה וממנה נספו כעשרים וחמישה אחוזים.


אחרי המלחמה חזרו לראדאוץ כ- 1500 מיהודי העיר ששרדו את המחנות, אליהם הצטרפו פליטים מבסאראביה ומצפון בוקובינה, שלא רצו להשאר תחת שלטון סוביטי. השבים מצאו את בתיהם וחנויותיהם שדודים, מחסנים ורפתות ממוקמים במבני בתי הכנסת, מתוך 175 ספרי תורה נשאר רק אחד שלם.

אירגוני ג'וינט, אוזה ויוצאי ראדאוץ בארצות הברית נחלצו לעזרתם במזון, בביגוד ובעזרה רפואית. רבים, בעיקר בני הנוער, פנו מערבה והמשיכו בדרכם לארץ ישראל במסגרת עליה ב'.

התנועה הציונית חידשה את פעילותה ואגודת הספורט "הגבורה" זכתה באליפות הכדורגל של דרום בוקובינה. האגודה חגגה 35 שנים לייסודה ב- 1947, זמן קצר לפני סגירתה על פי צו שאסר כל פעילות ציונית ברומניה הקומוניסטית.

רוב יהודי ראדאוץ עלו בשנים שבהן נתאפשרה עלייה מרומניה (1948, 1950, 1951, 1959 - 1961 ). ב- 1989 נותרו בראדארוץ 91 יהודים, והם קיימו חיי קהילה; ערכו תפילות בבית הכנסת הגדול ששוקם והחזיקו תלמוד-תורה.

בריאזה

Breaza

כפר במחוז סוצ'יאבה בחבל בוקובינה, רומניה.  עד סוף מלחמת העולם הראשונה היה חלק מאוסטריה-הונגריה.

הכפר שוכן בסביבה הררית ואוכלוסייתו הדלילה היתה רב-לאומית. תושביו הנוצרים היו רומנים, פולנים, אוקראינים, גרמנים, שהתפרנסו מגידול בהמות ומאוחר יותר גם ממסחר.

הישוב היהודי במקום התחיל במחצית השנייה של המאה ה-19 וקיים יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית עד שנות ה-1930.

המסחר היה העיסוק המרכזי של יהודי הכפר. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מבין 23 סוחרים בכפר, 18 היו יהודים. כמו כן היו בבעלות יהודית מנסרה ומחלבה. מעטים היו בעלי חלקות אדמה קטנות שעובדו בעזרת שכירי יום. היו גם כמה רופאים.

יהודי בריאזה היו מסופחים לקהילה היהודית בקאמפולונג אשר סיפקה את השירותים הדתיים-קהילתיים. בבריאזה פעל בית תפילה ותלמוד-תורה. בין שתי מלחמות העולם פעל בבריאזה סניף של ההסתדרות הציונית ונערכו מגביות לקרנות הלאומיות. במועצת הכפר היו מספר נציגים יהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בבריאזה 140 יהודים אשר היוו 5.5% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

כל הרכוש היהודי הוחרם וכמה יהודים גורשו למחנה ריכוז בטארגו-ז'יו בדרום מערב רומניה. שאר יהודי הכפר, לאחר שנשדדו מרכושם והיו נתונים להתעללויות מצד אנשי "משמר הברזל" המקומיים, גורשו ערב ראש השנה 1940 לעיר המחוז קאמפולונג. יחד עם עוד יהודים מכפרי הסביבה הוכנסו לגטו שהורכב מבתי הכנסת.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. בסתיו 1941 יהודי בריאזה גורשו לטרנסניסטריה. הם הגיעו למוגילב ומשם אולצו להמשיך ברגל לשארגורוד. מי שלא עמד בקצה הצעדה נורו במקום. יהודי בריאזה שנכללו במחנה טארגו-ז'יו גורשו אף הם למחנה ופניארקה בטרנסניסטריה בקיץ 1941

בתום המלחמה שרדו רק 20 איש מבין מגורשי בריאזה ואף אחד לא חזר לכפר.

פוטילה

Путила /  Putyla

ברומנית: Putila, לפעמים Putila Storojinețului; בגרמנית: Putilla Storonetz; Storonetz-Putilla

עיירה במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז ראדאוץ, רומניה.

ראשיתו של היישוב היהודי במקום במחצית המאה ה-19 ובסוף המאה היתה האחוזה הראשית בסביבה בבעלות יהודית. רוב היהודים עסקו בסחר בעצים ובהמות. עד מהלך המאה ה-19 יהודי פוטילה השתייכו לקהילה היהודית בוויז'ניץ. בסוף המאה ה-19 התארגנה במקום קהילה יהודית עצמאית. קהילה זאת כללה עוד 1400 יהודים, תושבי תשעה כפרים בסביבה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה היהודים פונו מפוטילה. יחידות של קוזקים נפרסו בפוטילה. הקוזקים נהגו לשתות הרבה והתנהגו בצורה נבזית כלפי יהודים, כולל מעשי אונס ורצח. יהודי המקום נשלחו אל תוך שטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית, אל צ'כיה ואוסטריה.

מחוסר אמצעים לפרנס רב, המשיך הרב של ויז'ניץ להיות גם רבה של פוטילה. במקום פעלו שני בתי כנסת בנויים מעץ, בית כנסת גדול שהוקם ב-1895, בית כנסת שני מ-1925, ומקווה טהרה. הילדים קיבלו את חינוכם ב"חדר".

סניף של ההסתדרות הציונית נוסד ב-1920 ובבנין היתה ספריה עשירה. בתמיכת הקהילה נפתח ב-1933 גן ילדים עברי.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 379 יהודים אשר היוו 21.1% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר כניסת השלטונות הסובייטים לכפר, בעלי נכסים ופעילים ציונים ידועים הוגלו לסיביר. הרכוש הפרטי הולאם ויהודי שבבעלותו היה מפעל לסבון ותמך בשלטון הקומוניסטי מונה המנהל של המפעל. הרופא גארי וינקלר Gary Winkler, קומוניסט ידוע אשר בזמן השלטון הרומני נכלא במשך כמה שנים בגלל דעותיו הפוליטיות, הוגלה לסיביר ביחד עם אביו. עו"ד יהודי בשם גרייאב גם הוא קומוניסט ידוע, נגלה לסיביר ביחד עם רעייתו. על פי השמועה, שניהם התאבדו בתליה בקרון הרכבת בדרך לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. החיילים רומנים והגרמנים לכפר. האוקראינים המקומיים העלו באש את בתי הכנסת ואת בתי היהודים. אלה שחיפשו מקלט בכפרי הסביבה נרצחו, רובם בידי התושבים הנוצרים. השורדים גורשו תחילה לאדינץ אשר בבסראביה שם עבדו במחצבה, ואחר כך לגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. רבים נספו בדרך. הרמן וינקלר, יהודי בגיל 84 ומזכיר הקהילה לשעבר, כשל בדרך ונקבר בעודו בחיים בנוכחות בתו.

אחרי המלחמה שרדו 25% מיהודי פוטילה. הם עברו לדרום בוקובינה, אזור שהיה בשלטון רומניה, ובמשך הזמן רובם עלו לישראל.  

במקום קיים בית הקברות יהודי שנוסד במאה ה-19. הקבורה החסידית האחרונה ככל הידועה התקיימה בשנת 1940.