די לה יומה סאלה איל מורו ("מן המסגד יוצא המורו" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה מספר את סיפורו של המורו, איש ראוותני שיוצא מן המסגד, מוקף באביריו, לבוש במצנפת רקומה שהכינה לו המאהבת שלו.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
ארבוליס ייוראן פור לוביאס ("העצים בוכים לגשם" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
בשיר זה - העצים זועקים לגשם, ההרים זועקים לרוח, והלב של נערה זועק להיות עם אהובה.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
לה קאנטיגה די ליי ("שירת התורה" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה מתאר את משה כאשר הוא יורד מהר סיני עם עשרת הדברות. המלאכים מקנאים בו ורוצים לשרוף אותו. הם לא מבינים איך בן-אדם היה יכול להיות בנוכחות האל.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
מונג'וס מואירין די סו מואירטי ("רבים ביומם ימותו" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר יהודי-ספרדי זה מצהיר כי רבים מתים ביומם, ורבים עוד יותר מתים מאהבה. אילו שלא מתים בזמן הנכון מתאבלים.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
איסטה נוקי איס אלאבאדה ("לילה זה פה נפארה" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
קין סופיינסי אי אינטינדיינסי ("אחד מי יודע" - בלדינו)
קלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה הוא גירסה בלדינו לשיר "אחד מי יודע?" מהגדת פסח.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
Lena Cymbrowitz (1957-2000), politician and community leader, member of the New York State Assembly for the Democratic Party, born in Egypt, the daughter of Albert Azizo and Lilianne Tawil. She immigrated to the USA with her parents.
In 1998 she was elected in the 45th District to the New York State Assembly. Cymbrowitz was the first Sephardi Jew to be elected to Statewide office.
In addition to her political career, Cymbrowitz was very active in the life of the local Jewish communities. She was a member of the Board of the Jewish Community Council of Greater Coney Island and the Holocaust Committee, served as the Treasurer of the Shorefront Jewish Community Council, and was the Chairperson of the 60th Precinct Youth Council. She was a member of the Sephardic Voters League and was associated with the Sephardic Friends of Maimonides Medical Center. Cymbrowitz was an active member of the New York Association of New Americans (NYANA) and UJA/ Federation and served as director of the Project Machson program for the Metropolitan New York Coordinating Council on Jewish Poverty.
Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria.
After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.
Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.
Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.
At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),
מנצורה
Al Mansurah - المنصورة
עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.
מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.
עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.
במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.
באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.
בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.
בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.
חיי הקהילה
במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.
ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.
ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.
בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.
במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי
פורט סעיד
Port Said
בערבית: بورسعيد
עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.
יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.
מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.
מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.
בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.
ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.
חיי הקהילה
קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.
בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.
בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.
בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.
מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.
פאיום Fayyum
בערבית: الفيوم
עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.
ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).
בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.
במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.
במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.
הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.
בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.
קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.
מית גמר Mit Ghamr
בערבית: ميت غمر
עיירה באזור הדלתה של הנילוס, מצרים תחתית.
קהילה יהודית התקיימה במית גמר במאה ה- 19. על כך מעידות מצבות מהשנים 1861, 1882, 1886 בבית הקברות היהודי העתיק בסמוך לכנסייה הקופטית.
בשנת 1937 חיו במקום 15-10 משפחות יהודיות. אמנם בתחילת המאה העשרים חיו יותר יהודים בעיירה, אך רבים עברו לערים הגדולות.
רב הקהילה בשנת 1937, שהיה גם שוחט מוהל וחזן, היה ר' אברהם שמחון. הוא נבחר לתפקידו עוד בשנת 1917. לפניו כיהן ר' יצחק סיטון משנת 1899. נשיא הקהילה היה יוסף סלאמה. לא היה ועד קהילה. משפחות ידועות בקהילה היו משפחת והבה ומשפחת אשכנזי.
בית הכנסת הישן נהרס ב- 1932 ומאז פעל בית כנסת בדירת מגורים גדולה, שנתרמה בידי קלמונט פרדו, והיו בו ספרי תורה, ביניהם ספר תורה משנת 1899 על שם מאיר ישראל וספר תורה משנת 1924.
בין היהודים היו מנהל מפעל, בנקאי אחד וסוכן, והשאר עבדו לפרנסתם בחברות מקומיות.
בשנת 1966 לא נותרו עוד יהודים במקום.
דמנהור Damanhur
בערבית: دمنهور
עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.
דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.
הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.
בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.
בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.
שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.
חיי הקהילה
הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.
קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.
בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.
על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.
הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.
בנהא Banha
בערבית: بنها
יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.
יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.
ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.
חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.
לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.
ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".
עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.
זפתא Zifta
בערבית: زفتى
בערבית מנית זפתא
עיר על הנילוס במצרים התחתית.
בתקופה הפאטמית (המאה ה- 12) הייתה במקום קהילה יהודית חשובה, בראשה עמדו ר' אברהם בן שבתאי ובנו שבתאי, והיו בה כמה מאות משפחות. היהודים היו סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים במנגנוני השלטון.
בשנת 1858 ביקר בזפתא הנוסע היהודי יעקב ספירו, ומצא חמש משפחות יהודיות. לקראת סוף המאה ה- 19, בעקבות פתיחת תעלת סואץ והתפתחות המסחר, גדל מספר היהודים בעיר, והם פיתחו את תעשיית הטקסטיל במקום.
בשנת 1897 היו בזפתא 184 יהודים, ב- 1907 היו 81 יהודים ואילו ב- 1917 רק 62. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) שוב ירד מספרם. מגמת הירידה נמשכה בצורה ברורה יותר מאשר בקהילות רבות אחרות במצרים, ובשנת 1927 נותרו בזפתא רק 37 יהודים. בשנת 1937 הייתה שם משפחה יהודית אחת בלבד, משפחת אליהו ואלברט שולאל.
בעיר היה בית כנסת אחד ברחוב טלעת חרב, בבניין בן שתי קומות שנוסד בידי אליהו שולאל, סבו של אליהו שולאל שנזכר כאן. בשנת 1924 נסגר בית הכנסת בגלל הירידה במספר בני הקהילה ונמכר לקבלן מקומי, ועל המגרש שהתפנה נבנו דירות וחנויות. הכספים שנתקבלו בתמורה הועברו לקהילת קהיר, שהייתה אחראית מבחינה דתית ומינהלית על קהילת זפתא.
בית עלמין יהודי גדול ומוקף בחומה, ששטחו 2 פדאן (פדאן=4,200 מ"ר), שוכן ליד בתי הקברות היווני והמוסלמי כשני ק"מ מחוץ לעיר. יהודי זיפתא נהגו לקבור גם בבית העלמין הישן במית ע'מר.
זפתא נעזבה מיהודיה, בעיקר מהצעירים, בגלל העדר מוסדות יהודיים ובתי ספר ובגלל המשיכה לערים הגדולות, קהיר ואלכסנדריה.
דמיאט, דמיאטה Damietta
בערבית: دمياط
עיר במצרים התחתית, סמוך לחופי הים התיכון.
עוד במאות ה- 11 וה- 12 התקיימה במקום קהילה יהודית משגשגת, והתיישבו בה גם מהגרים מעיראק. בנימין מטודלה, שביקר בדמיאט (במחצית השנייה של המאה ה- 12) סיפר על 200 יהודים. בעיר פעל בית דין יהודי. יהודי העיר היו מעורבים בפעילות מסחרית בינלאומית שהייתה במקום.
הקהילה התקיימה גם בעת הכיבוש הממלוכי (1250). במאה ה- 15 הייתה דמיאט עיר מסחר חשובה וככל הנראה התקיים בה ישוב יהודי. דוד הראובני ביקר בעיר ב- 1523.
מקובלת הדעה שיהודים ישבו בדמיאט בגלל קרבתה לים ולנמל, ועמדו בקשרי מסחר עם אנשי הספינות שעגנו שם. ואמנם במאות ה- 16 וה- 17 עלתה שוב חשיבות הקהילה, ויהודים היו מעורבים בסחר עם איטליה.
הקהילה אז הייתה מאורגנת ופעלו בה בית דין וחברת קבורה. במאה ה- 17 היה מלמד אחד ששימש גם שוחט וגם חזן. בשנות ה- 70 של המאה ה- 16 כיהן יהודי כסגן קונסול של ויניציאה. כן היה יהודי ממונה על גביית המסים בנמל. עד 1769 פעל בעיר מוכס יהודי.
הדלדלות הקהילה החלה במאה ה- 18. יהודים רבים עברו לקהיר ולאלכסנדריה. רבים נוספים היגרו במאה ה0 19. ב- 1833 היו בעיר 300 - 400 יהודים. ב- 1897 נותרו רק שמונה וב- 1907 התחסלה הקהילה למעשה, כשנותר יהודי אחד בלבד בדמיאט. ב- 1936 נמצאו בדמיאט שלושה יהודים.
איסמאעיליה Isma`iliya
בערבית: الإسماعيلية
עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.
איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.
השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.
בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.
לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.
מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.
לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.
בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.
הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.
איסמאעיליה Isma`iliya
בערבית: الإسماعيلية
עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.
איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.
השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.
בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.
לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.
מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.
לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.
בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.
הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.
דמיאט, דמיאטה Damietta
בערבית: دمياط
עיר במצרים התחתית, סמוך לחופי הים התיכון.
עוד במאות ה- 11 וה- 12 התקיימה במקום קהילה יהודית משגשגת, והתיישבו בה גם מהגרים מעיראק. בנימין מטודלה, שביקר בדמיאט (במחצית השנייה של המאה ה- 12) סיפר על 200 יהודים. בעיר פעל בית דין יהודי. יהודי העיר היו מעורבים בפעילות מסחרית בינלאומית שהייתה במקום.
הקהילה התקיימה גם בעת הכיבוש הממלוכי (1250). במאה ה- 15 הייתה דמיאט עיר מסחר חשובה וככל הנראה התקיים בה ישוב יהודי. דוד הראובני ביקר בעיר ב- 1523.
מקובלת הדעה שיהודים ישבו בדמיאט בגלל קרבתה לים ולנמל, ועמדו בקשרי מסחר עם אנשי הספינות שעגנו שם. ואמנם במאות ה- 16 וה- 17 עלתה שוב חשיבות הקהילה, ויהודים היו מעורבים בסחר עם איטליה.
הקהילה אז הייתה מאורגנת ופעלו בה בית דין וחברת קבורה. במאה ה- 17 היה מלמד אחד ששימש גם שוחט וגם חזן. בשנות ה- 70 של המאה ה- 16 כיהן יהודי כסגן קונסול של ויניציאה. כן היה יהודי ממונה על גביית המסים בנמל. עד 1769 פעל בעיר מוכס יהודי.
הדלדלות הקהילה החלה במאה ה- 18. יהודים רבים עברו לקהיר ולאלכסנדריה. רבים נוספים היגרו במאה ה0 19. ב- 1833 היו בעיר 300 - 400 יהודים. ב- 1897 נותרו רק שמונה וב- 1907 התחסלה הקהילה למעשה, כשנותר יהודי אחד בלבד בדמיאט. ב- 1936 נמצאו בדמיאט שלושה יהודים.
זפתא Zifta
בערבית: زفتى
בערבית מנית זפתא
עיר על הנילוס במצרים התחתית.
בתקופה הפאטמית (המאה ה- 12) הייתה במקום קהילה יהודית חשובה, בראשה עמדו ר' אברהם בן שבתאי ובנו שבתאי, והיו בה כמה מאות משפחות. היהודים היו סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים במנגנוני השלטון.
בשנת 1858 ביקר בזפתא הנוסע היהודי יעקב ספירו, ומצא חמש משפחות יהודיות. לקראת סוף המאה ה- 19, בעקבות פתיחת תעלת סואץ והתפתחות המסחר, גדל מספר היהודים בעיר, והם פיתחו את תעשיית הטקסטיל במקום.
בשנת 1897 היו בזפתא 184 יהודים, ב- 1907 היו 81 יהודים ואילו ב- 1917 רק 62. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) שוב ירד מספרם. מגמת הירידה נמשכה בצורה ברורה יותר מאשר בקהילות רבות אחרות במצרים, ובשנת 1927 נותרו בזפתא רק 37 יהודים. בשנת 1937 הייתה שם משפחה יהודית אחת בלבד, משפחת אליהו ואלברט שולאל.
בעיר היה בית כנסת אחד ברחוב טלעת חרב, בבניין בן שתי קומות שנוסד בידי אליהו שולאל, סבו של אליהו שולאל שנזכר כאן. בשנת 1924 נסגר בית הכנסת בגלל הירידה במספר בני הקהילה ונמכר לקבלן מקומי, ועל המגרש שהתפנה נבנו דירות וחנויות. הכספים שנתקבלו בתמורה הועברו לקהילת קהיר, שהייתה אחראית מבחינה דתית ומינהלית על קהילת זפתא.
בית עלמין יהודי גדול ומוקף בחומה, ששטחו 2 פדאן (פדאן=4,200 מ"ר), שוכן ליד בתי הקברות היווני והמוסלמי כשני ק"מ מחוץ לעיר. יהודי זיפתא נהגו לקבור גם בבית העלמין הישן במית ע'מר.
זפתא נעזבה מיהודיה, בעיקר מהצעירים, בגלל העדר מוסדות יהודיים ובתי ספר ובגלל המשיכה לערים הגדולות, קהיר ואלכסנדריה.
בנהא Banha
בערבית: بنها
יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.
יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.
ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.
חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.
לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.
ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".
עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.
דמנהור Damanhur
בערבית: دمنهور
עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.
דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.
הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.
בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.
בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.
שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.
חיי הקהילה
הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.
קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.
בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.
על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.
הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.
מית גמר Mit Ghamr
בערבית: ميت غمر
עיירה באזור הדלתה של הנילוס, מצרים תחתית.
קהילה יהודית התקיימה במית גמר במאה ה- 19. על כך מעידות מצבות מהשנים 1861, 1882, 1886 בבית הקברות היהודי העתיק בסמוך לכנסייה הקופטית.
בשנת 1937 חיו במקום 15-10 משפחות יהודיות. אמנם בתחילת המאה העשרים חיו יותר יהודים בעיירה, אך רבים עברו לערים הגדולות.
רב הקהילה בשנת 1937, שהיה גם שוחט מוהל וחזן, היה ר' אברהם שמחון. הוא נבחר לתפקידו עוד בשנת 1917. לפניו כיהן ר' יצחק סיטון משנת 1899. נשיא הקהילה היה יוסף סלאמה. לא היה ועד קהילה. משפחות ידועות בקהילה היו משפחת והבה ומשפחת אשכנזי.
בית הכנסת הישן נהרס ב- 1932 ומאז פעל בית כנסת בדירת מגורים גדולה, שנתרמה בידי קלמונט פרדו, והיו בו ספרי תורה, ביניהם ספר תורה משנת 1899 על שם מאיר ישראל וספר תורה משנת 1924.
בין היהודים היו מנהל מפעל, בנקאי אחד וסוכן, והשאר עבדו לפרנסתם בחברות מקומיות.
בשנת 1966 לא נותרו עוד יהודים במקום.
פאיום Fayyum
בערבית: الفيوم
עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.
ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).
בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.
במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.
במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.
הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.
בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.
קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.
סונבאט
בערבית: سنباط
עיר במצרים התחתונה.
קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.
קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.
פורט סעיד
Port Said
בערבית: بورسعيد
עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.
יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.
מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.
מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.
בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.
ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.
חיי הקהילה
קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.
בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.
בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.
בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.
מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.
מנצורה
Al Mansurah - المنصورة
עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.
מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.
עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.
במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.
באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.
בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.
בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.
חיי הקהילה
במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.
ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.
ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.
בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.
במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי
Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.
At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),
Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria.
After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.
Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.
Lena Cymbrowitz (1957-2000), politician and community leader, member of the New York State Assembly for the Democratic Party, born in Egypt, the daughter of Albert Azizo and Lilianne Tawil. She immigrated to the USA with her parents.
In 1998 she was elected in the 45th District to the New York State Assembly. Cymbrowitz was the first Sephardi Jew to be elected to Statewide office.
In addition to her political career, Cymbrowitz was very active in the life of the local Jewish communities. She was a member of the Board of the Jewish Community Council of Greater Coney Island and the Holocaust Committee, served as the Treasurer of the Shorefront Jewish Community Council, and was the Chairperson of the 60th Precinct Youth Council. She was a member of the Sephardic Voters League and was associated with the Sephardic Friends of Maimonides Medical Center. Cymbrowitz was an active member of the New York Association of New Americans (NYANA) and UJA/ Federation and served as director of the Project Machson program for the Metropolitan New York Coordinating Council on Jewish Poverty.
קין סופיינסי אי אינטינדיינסי ("אחד מי יודע" - בלדינו)
קלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה הוא גירסה בלדינו לשיר "אחד מי יודע?" מהגדת פסח.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
איסטה נוקי איס אלאבאדה ("לילה זה פה נפארה" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
מונג'וס מואירין די סו מואירטי ("רבים ביומם ימותו" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר יהודי-ספרדי זה מצהיר כי רבים מתים ביומם, ורבים עוד יותר מתים מאהבה. אילו שלא מתים בזמן הנכון מתאבלים.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
לה קאנטיגה די ליי ("שירת התורה" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה מתאר את משה כאשר הוא יורד מהר סיני עם עשרת הדברות. המלאכים מקנאים בו ורוצים לשרוף אותו. הם לא מבינים איך בן-אדם היה יכול להיות בנוכחות האל.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
ארבוליס ייוראן פור לוביאס ("העצים בוכים לגשם" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
בשיר זה - העצים זועקים לגשם, ההרים זועקים לרוח, והלב של נערה זועק להיות עם אהובה.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.
די לה יומה סאלה איל מורו ("מן המסגד יוצא המורו" - בלדינו)
הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.
המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.
שיר זה מספר את סיפורו של המורו, איש ראוותני שיוצא מן המסגד, מוקף באביריו, לבוש במצנפת רקומה שהכינה לו המאהבת שלו.
הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.