חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 16
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מצרים

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
204511
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Seymour, David (born Dawid Szymin) also known under the pseudonym Chim (1911-1956), photojournalist, born in Warsaw, Poland, the son of a publisher of Hebrew and Yiddish books. At the start of WW1, his family moved to Russia and returned to Warsaw in 1919.

Chim studied at the Academy of Graphic Arts in Leipzig, Germany, and then graduated in chemistry and physics from the Sorbonne in Paris, France, in 1933. In Paris he met Roberta Capę, Gerda Pohorylle, Georges Soria and Henri Cartier-Bresson. Due to financial difficulties in the family, he began working as a photojournalist, publishing his first photo essay in Paris Soir. After 1934 he worked for Regards Magazine, a French monthly news magazine, under the pseudonym Chim, documenting the Popular Front in Paris.

In 1936, during the Spanish Civil War, he was sent to Spain where he joined the Republicans. His photographs depicting the horrors of the war in Spain have earned him a reputation in Europe. Following the victory of fascist forces of General Francisco Franco, he returned to France. In 1939 he was commissioned by Paris-Match magazine to document the journey of 150,000 Spanish refugees to the exiled Spanish Republican government in Mexico. Shortly afterwards, he immigrated to the USA and settled in New York adopting the name David Seymour. Chim enlisted in the US Army in 1940 and later on served as a translator and photographer on the battlefields of Europe. He received American citizenship in 1942.

After the end of WW2, Chim started working for UNICEF, documenting the impact of war on children. The photographs he took in Poland, Austria, Czechoslovakia, Italy, Greece, and Germany, were published by UNESCO in the album "Children of Europe" (1949). In 1947 in Munich, Germany, he co-founded the Magnum photo agency and served as his president after 1954, following the tragic death of Roberta Capa. During his extensive travels in Europe, USA, and Israel Chim documented the born of the State of Israel, major events in Europe as well as Hollywood movie stars. His photographic portraits include Sophia Loren, Audrey Hepburn, Marilyn Monroe and Pablo Picasso.

Chim was killed on November 10, 1956, by machine-gun fire on the Egyptian border crossing in Qantara, on the Israeli-Egyptian cease-fire line during the 1956 Israeli-Egyptian War, while he was preparing material about the exchange of prisoners for Newsweek magazine.
Early Zionist

He was a native of Yelgava and graduated in law at St.Petersburg University, Russia. After the 1881 pogroms in the Russian Empire, he joined Hibbat Zion movement and edited books in Russian expounding its ideology. He attended the 1887 Druskiniki conference of Hibbat Zion and was secretary of the official founding assembly of the society in Russia, held in Odessa in 1890. Maintaining that mass emigration was essential for Russian Jewry, he became secretary of the Jewish Colonization Association (ICA) founded by Baron de Hirsch which took Russian Jews to various overseas destinations incluing Latin America. Bermann saw this as supplementing - not as an alternative to - emigration to Eretz Israel. He was a founder of the Historical-Ethnographical Committee of the Society for Spreading Enlightenment among the Jews of Russia. He fell ill with tuberculosis and went to live in Cairo, Egypt, where he died.
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).
Abuhatzeira, Yaakov (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born in Morocco. He grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
קרדוזו, אברהם מיגל (1626-1706), ממנהיגי התנועה השבתאית. נולד בספרד למשפחת אנוסים, ומשם עבר ב-1648 לוונציה, איטליה ועבד שם כרופא.

בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות.
כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי.
כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681.
בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו.
המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.
משך:
00:04:42

די לה יומה סאלה איל מורו ("מן המסגד יוצא המורו" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה מספר את סיפורו של המורו, איש ראוותני שיוצא מן המסגד, מוקף באביריו, לבוש במצנפת רקומה שהכינה לו המאהבת שלו.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

משך:
00:03:58

ארבוליס ייוראן פור לוביאס ("העצים בוכים לגשם" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

בשיר זה - העצים זועקים לגשם, ההרים זועקים לרוח, והלב של נערה זועק להיות עם אהובה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

משך:
00:01:50

לה קאנטיגה די ליי ("שירת התורה" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה מתאר את משה כאשר הוא יורד מהר סיני עם עשרת הדברות. המלאכים מקנאים בו ורוצים לשרוף אותו. הם לא מבינים איך בן-אדם היה יכול להיות בנוכחות האל.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

משך:
00:04:04

מונג'וס מואירין די סו מואירטי ("רבים ביומם ימותו" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר יהודי-ספרדי זה מצהיר כי רבים מתים ביומם, ורבים עוד יותר מתים מאהבה. אילו שלא מתים בזמן הנכון מתאבלים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

משך:
00:02:12

איסטה נוקי איס אלאבאדה ("לילה זה פה נפארה" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

משך:
00:03:13

קין סופיינסי אי אינטינדיינסי ("אחד מי יודע" - בלדינו)

קלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה הוא גירסה בלדינו לשיר "אחד מי יודע?" מהגדת פסח.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

טיול משפחות יהודיות לפירמידות בגיזה.
קהיר, מצרים, 1914.
בשורה הראשונה, שלישית מימין - רחל מרימס.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
מוריס דה-פיצ'וטו (משמאל, ממושקף),
סוחר במוצרי חשמל בחנותו,
אלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
תפילה בבית הכנסת הקראי, קהיר, מצרים, 1979
הקראים כורעים על ברכיהם, גברים ונשים מתפללים יחד
צילום: מיכה בר-עם, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
מראה פנים בית הכנסת "שערי שמים"
ברחוב אדלי מס' 17, קהיר.
נבנה ב-1903 וחודש ב-1981.
קהיר, מצרים, 1979.
צילום: מיכה ברעם, ישראל.
(בית התפוצות ארכיון התצלומים)
משפחת מרימס.
קהיר, מצרים, 1907.
המשפחה הגיעה למצרים מקישינב, רוסיה ב-1902.
ההורים, חנה (יושבת) ושמואל (מזוקן) עם ילדיהם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
פנים בית הכנסת "אליהו הנביא",
אלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
לשכת הדיינים של הקהילה היהודית
באלכסנדריה, מצרים, 1979.
היום משמש המשרד להנהלת חשבונות הקהילה.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חיילים יהודים לאחר התפילה,
מול בית הכנסת "שער השמיים",
קהיר, מצרים, 1942.
צילום: יוסף מיכלין, תל אביב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף מיכלין, תל אביב)
מראה מבחוץ של בית הכנסת
"אליהו הנביא",אלכסנדריה, מצרים, 1979.
מר קלמנט סיטון, נשיא הקהילה
באלכסנדריה, עומד בחזית בית הכנסת.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
המרכז הקהילתי באלכסנדריה, מצרים, 1940.
הכניסה לבית הכנסת "אליהו הנביא" מרחוב נביא דניאל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציונה אוזצקיר, רעננה)
תלמידי כתה ז' בבית הספר "אברהם בטש".
רובע הליופוליס, קהיר, מצרים, 1941 בקירוב.
ביה"ס "אברהם בטש" היה בית ספר יהודי יסודי בו לימדו בצרפתית, אולם לימדו גם עברית וחגגו את כל החגים העבריים. הגננת היתה שפרה דהאן, שהובאה מארץ ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרן מריאמס, תל אביב)
הדרך אל עזרת הנשים בבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים, 1979.
בית כנסת זה, שנבנה במאה ה-12 והוא העתיק ביותר הקיים במצרים.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
הרב נחום (שני מימין) הרב הראשי של קהיר.
מצרים 1926 - 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שפרא דהאן, ישראל)
קשישה והמטפל המצרי שלה בבית האבות
היהודי באלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חתונתם של רחל טרטקובסקי ומשה מרימס.
קהיר, מצרים, 5 בפברואר 1922.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרן מרימס, תל אביב)
מראה מבחוץ של בית הכנסת
הקראי, קהיר, מצרים, 1979
צילום: מיכה בר-עם, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
Abuhatzeira, Yaakov (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born in Morocco. He grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).
Early Zionist

He was a native of Yelgava and graduated in law at St.Petersburg University, Russia. After the 1881 pogroms in the Russian Empire, he joined Hibbat Zion movement and edited books in Russian expounding its ideology. He attended the 1887 Druskiniki conference of Hibbat Zion and was secretary of the official founding assembly of the society in Russia, held in Odessa in 1890. Maintaining that mass emigration was essential for Russian Jewry, he became secretary of the Jewish Colonization Association (ICA) founded by Baron de Hirsch which took Russian Jews to various overseas destinations incluing Latin America. Bermann saw this as supplementing - not as an alternative to - emigration to Eretz Israel. He was a founder of the Historical-Ethnographical Committee of the Society for Spreading Enlightenment among the Jews of Russia. He fell ill with tuberculosis and went to live in Cairo, Egypt, where he died.
Talmudic scholar and publisher

Divided most of his life among Jewish communities in countries around the Eastern Mediterranean. He arrived in Egypt in 1548, having lived in Naples, Italy, and Salonica (now in Greece), where he was employed by David ben Solomon ibn Abi Zimra, a leader of the Jewish community, as a teacher to his grandchildren. In Egypt, he amassed an extensive collection of books by purchasing old manuscripts and copying those in Ibn Abi Zimra's library. His love for books stayed with him until the end of his life and wherever he traveled, he spent most of his earnings in purchasing additional books. However, he lost his collections at least twice: the first time in 1554 when following the new Papal edicts against the Talmud the Venetians confiscated his manuscripts while he passed through Candia (now Iraklion, on the Island of Crete). In 1569, a fire in the Jewish quarter of Constantinople destroyed his collection of books again. He spent the later part of his life under the patronage of Esther Kiera, a philanthropist and patron of art and letters, and other influential Jews, like Don Josef Nassi, duke of Naxos. In Constantinople Akrish published a number of important Hebrew literary pieces, some of them contained in "Kovetz Vikkuhim" - a collection of ten documents featuring the letter of Profiat Duran. This was followed by "Maaseh Beth David bi-Ymei Malkhut Paras" and "Kol Mavasser" the last including the alleged correspondence between Hisdai Ibn Shaprut and Josef, the King of the Khazars in addition to stories about the Ten Lost Tribes who live beyond the Sambation river.
Community leader

His family originated in Turkey but moved to Egypt. His father was a political officer with the Sudanese government in Khartoum where Nessim was born. He graduated from college in that city. During World War 2 he saw active service in the British army and reached the rank of captain. After the war he joined the family business in the Sudan and in 1957 moved to Geneva, Switzerland, where he developed a worldwide business corporation in import-export, investment and real estate. Prominent in Jewish affairs, he headed the community in Khartoum and in 1966 became head of the united Ashkenazi and Sephardi community in Geneva. Gaon has been especially active in Sephardi institutions and has been president of the World Sephardi Federation since 1971. He has also been vice-president of the World Jewish Congress and chairman of the board of governors of Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
קרדוזו, אברהם מיגל (1626-1706), ממנהיגי התנועה השבתאית. נולד בספרד למשפחת אנוסים, ומשם עבר ב-1648 לוונציה, איטליה ועבד שם כרופא.

בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות.
כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי.
כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681.
בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו.
המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.
Journalist

Born in Beirut, Lebanon, to the family of Lazari (al-Azhari), she taught at the Scottish Church mission. In 1893 she was sent to Chicago to represent Lebanon at the International Women's Conference and was active in various women's organizations. In 1894 she married a medical student, Simon Moyal, in Jaffa and after he qualified, they settled in Cairo. There she founded the journal al-Aila (The Family) and became a regular contributor to the Cairo daily al-Ahram and the literary publication al-Hilal. Moving to Jaffa in 1908, Moyal helped to establish a women's organization in the town the following year. From 1913 she and her husband edited the Jaffa periodical "Sawt al-Uthmaniyya" ('The Voice of the Ottoman'). Her husband died in 1915 and she moved to Marseilles, returning to Jaffa in the mid-1940s. She wrote a life of Emile Zola and translated French books into Arabic.
Rosenvasser, Abraham (1896-1983), archeologist and Egyptologist born in Buenos Aires, Argentina. Initially trained as a lawyer and historian, he taught himself to decipher hieroglyphics, as well as German, French and English. He became professor of history, and Dean of the Faculty of Humanities at the University of La Plata, Director of the Institute of Ancient History of the Orient. He founded the Oriental Institute of Ancient History in Buenos Aires.

Rosenvasser was responsible for the 1950 excavations in Egypt which brought to brought to light numerous important Nubean finds from the 13th century BCE, many of which are now exhibited at the Museum of Natural Sciences of La Plata and in the Hall of Archaeology of Nubia, Egypt. He had unique skills in the understanding and interpretation of Nubean and Egyptian hieroglyphics. Rosenvasser also made important contributions in the field of reading and interpretation of inscriptions.
Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.
Seymour, David (born Dawid Szymin) also known under the pseudonym Chim (1911-1956), photojournalist, born in Warsaw, Poland, the son of a publisher of Hebrew and Yiddish books. At the start of WW1, his family moved to Russia and returned to Warsaw in 1919.

Chim studied at the Academy of Graphic Arts in Leipzig, Germany, and then graduated in chemistry and physics from the Sorbonne in Paris, France, in 1933. In Paris he met Roberta Capę, Gerda Pohorylle, Georges Soria and Henri Cartier-Bresson. Due to financial difficulties in the family, he began working as a photojournalist, publishing his first photo essay in Paris Soir. After 1934 he worked for Regards Magazine, a French monthly news magazine, under the pseudonym Chim, documenting the Popular Front in Paris.

In 1936, during the Spanish Civil War, he was sent to Spain where he joined the Republicans. His photographs depicting the horrors of the war in Spain have earned him a reputation in Europe. Following the victory of fascist forces of General Francisco Franco, he returned to France. In 1939 he was commissioned by Paris-Match magazine to document the journey of 150,000 Spanish refugees to the exiled Spanish Republican government in Mexico. Shortly afterwards, he immigrated to the USA and settled in New York adopting the name David Seymour. Chim enlisted in the US Army in 1940 and later on served as a translator and photographer on the battlefields of Europe. He received American citizenship in 1942.

After the end of WW2, Chim started working for UNICEF, documenting the impact of war on children. The photographs he took in Poland, Austria, Czechoslovakia, Italy, Greece, and Germany, were published by UNESCO in the album "Children of Europe" (1949). In 1947 in Munich, Germany, he co-founded the Magnum photo agency and served as his president after 1954, following the tragic death of Roberta Capa. During his extensive travels in Europe, USA, and Israel Chim documented the born of the State of Israel, major events in Europe as well as Hollywood movie stars. His photographic portraits include Sophia Loren, Audrey Hepburn, Marilyn Monroe and Pablo Picasso.

Chim was killed on November 10, 1956, by machine-gun fire on the Egyptian border crossing in Qantara, on the Israeli-Egyptian cease-fire line during the 1956 Israeli-Egyptian War, while he was preparing material about the exchange of prisoners for Newsweek magazine.

Lena Cymbrowitz (1957-2000), politician and community leader, member of the New York State Assembly for the Democratic Party, born in Egypt, the daughter of Albert Azizo and Lilianne Tawil. She immigrated to the USA with her parents.

In 1998 she was elected in the 45th District to the New York State Assembly. Cymbrowitz was the first Sephardi Jew to be elected to Statewide office.  

In addition to her political career, Cymbrowitz was very active in the life of the local Jewish communities. She was a member of the Board of the Jewish Community Council of Greater Coney Island and the Holocaust Committee, served as the Treasurer of the Shorefront Jewish Community Council, and was the Chairperson of the 60th Precinct Youth Council. She was a member of the Sephardic Voters League and was associated with the Sephardic Friends of Maimonides Medical Center. Cymbrowitz was an active member of the New York Association of New Americans (NYANA) and UJA/ Federation and served as director of the Project Machson program for the Metropolitan New York Coordinating Council on Jewish Poverty.

Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria. 

After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.

Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.

Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.

At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),

מנצורה

Al Mansurah - المنصورة‎‎

עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.

מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.

עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.

במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.

באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.

בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.

בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.


חיי הקהילה

במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.

ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.

ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.

בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.

במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי

פורט סעיד

Port Said

בערבית: بورسعيد‎‎ 

עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.


יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.

מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.

מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.

בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.

ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.


חיי הקהילה

קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.

בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.

בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.

בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.

מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.

סונבאט

בערבית: سنباط

עיר במצרים התחתונה.


קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.

קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.

פאיום Fayyum

בערבית: الفيوم‎

עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.


ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).

בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.

במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.

במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.

הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.

בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.


קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.

מית גמר Mit Ghamr

בערבית:  ميت غمر‎

עיירה באזור הדלתה של הנילוס, מצרים תחתית.


קהילה יהודית התקיימה במית גמר במאה ה- 19. על כך מעידות מצבות מהשנים 1861, 1882, 1886 בבית הקברות היהודי העתיק בסמוך לכנסייה הקופטית.

בשנת 1937 חיו במקום 15-10 משפחות יהודיות. אמנם בתחילת המאה העשרים חיו יותר יהודים בעיירה, אך רבים עברו לערים הגדולות.

רב הקהילה בשנת 1937, שהיה גם שוחט מוהל וחזן, היה ר' אברהם שמחון. הוא נבחר לתפקידו עוד בשנת 1917. לפניו כיהן ר' יצחק סיטון משנת 1899. נשיא הקהילה היה יוסף סלאמה. לא היה ועד קהילה. משפחות ידועות בקהילה היו משפחת והבה ומשפחת אשכנזי.

בית הכנסת הישן נהרס ב- 1932 ומאז פעל בית כנסת בדירת מגורים גדולה, שנתרמה בידי קלמונט פרדו, והיו בו ספרי תורה, ביניהם ספר תורה משנת 1899 על שם מאיר ישראל וספר תורה משנת 1924.

בין היהודים היו מנהל מפעל, בנקאי אחד וסוכן, והשאר עבדו לפרנסתם בחברות מקומיות.

בשנת 1966 לא נותרו עוד יהודים במקום.

דמנהור Damanhur

בערבית: دمنهور‎ 

עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.


דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.

הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.

בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.

בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.

שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.


חיי הקהילה

הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.

קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.

בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.

על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.

הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.

בנהא Banha

בערבית: بنها‎  

יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.


יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.

ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.

חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.

לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.

ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".

עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.

מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.

זפתא Zifta

בערבית: زفتى‎  

בערבית מנית זפתא

עיר על הנילוס במצרים התחתית.


בתקופה הפאטמית (המאה ה- 12) הייתה במקום קהילה יהודית חשובה, בראשה עמדו ר' אברהם בן שבתאי ובנו שבתאי, והיו בה כמה מאות משפחות. היהודים היו סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים במנגנוני השלטון.

בשנת 1858 ביקר בזפתא הנוסע היהודי יעקב ספירו, ומצא חמש משפחות יהודיות. לקראת סוף המאה ה- 19, בעקבות פתיחת תעלת סואץ והתפתחות המסחר, גדל מספר היהודים בעיר, והם פיתחו את תעשיית הטקסטיל במקום.

בשנת 1897 היו בזפתא 184 יהודים, ב- 1907 היו 81 יהודים ואילו ב- 1917 רק 62. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) שוב ירד מספרם. מגמת הירידה נמשכה בצורה ברורה יותר מאשר בקהילות רבות אחרות במצרים, ובשנת 1927 נותרו בזפתא רק 37 יהודים. בשנת 1937 הייתה שם משפחה יהודית אחת בלבד, משפחת אליהו ואלברט שולאל.

בעיר היה בית כנסת אחד ברחוב טלעת חרב, בבניין בן שתי קומות שנוסד בידי אליהו שולאל, סבו של אליהו שולאל שנזכר כאן. בשנת 1924 נסגר בית הכנסת בגלל הירידה במספר בני הקהילה ונמכר לקבלן מקומי, ועל המגרש שהתפנה נבנו דירות וחנויות. הכספים שנתקבלו בתמורה הועברו לקהילת קהיר, שהייתה אחראית מבחינה דתית ומינהלית על קהילת זפתא.

בית עלמין יהודי גדול ומוקף בחומה, ששטחו 2 פדאן (פדאן=4,200 מ"ר), שוכן ליד בתי הקברות היווני והמוסלמי כשני ק"מ מחוץ לעיר. יהודי זיפתא נהגו לקבור גם בבית העלמין הישן במית ע'מר.

זפתא נעזבה מיהודיה, בעיקר מהצעירים, בגלל העדר מוסדות יהודיים ובתי ספר ובגלל המשיכה לערים הגדולות, קהיר ואלכסנדריה.

דמיאט, דמיאטה Damietta

בערבית: دمياط‎ 


עיר במצרים התחתית, סמוך לחופי הים התיכון.


עוד במאות ה- 11 וה- 12 התקיימה במקום קהילה יהודית משגשגת, והתיישבו בה גם מהגרים מעיראק. בנימין מטודלה, שביקר בדמיאט (במחצית השנייה של המאה ה- 12) סיפר על 200 יהודים. בעיר פעל בית דין יהודי. יהודי העיר היו מעורבים בפעילות מסחרית בינלאומית שהייתה במקום.

הקהילה התקיימה גם בעת הכיבוש הממלוכי (1250). במאה ה- 15 הייתה דמיאט עיר מסחר חשובה וככל הנראה התקיים בה ישוב יהודי. דוד הראובני ביקר בעיר ב- 1523.

מקובלת הדעה שיהודים ישבו בדמיאט בגלל קרבתה לים ולנמל, ועמדו בקשרי מסחר עם אנשי הספינות שעגנו שם. ואמנם במאות ה- 16 וה- 17 עלתה שוב חשיבות הקהילה, ויהודים היו מעורבים בסחר עם איטליה.

הקהילה אז הייתה מאורגנת ופעלו בה בית דין וחברת קבורה. במאה ה- 17 היה מלמד אחד ששימש גם שוחט וגם חזן. בשנות ה- 70 של המאה ה- 16 כיהן יהודי כסגן קונסול של ויניציאה. כן היה יהודי ממונה על גביית המסים בנמל. עד 1769 פעל בעיר מוכס יהודי.

הדלדלות הקהילה החלה במאה ה- 18. יהודים רבים עברו לקהיר ולאלכסנדריה. רבים נוספים היגרו במאה ה0 19. ב- 1833 היו בעיר 300 - 400 יהודים. ב- 1897 נותרו רק שמונה וב- 1907 התחסלה הקהילה למעשה, כשנותר יהודי אחד בלבד בדמיאט. ב- 1936 נמצאו בדמיאט שלושה יהודים.

דומוח Dumuh

כפר ליד קאהיר, מצרים.

לפי המשוער יושב הכפר דומוח על חורבות מוף (ממפיס העתיקה). בימי-הביניים עמד במקום בית-כנסת עתיק על שם משה רבנו ("כניסת מוסה"), לפי האגדה משכן אותו משה לפני לכתו לפרעה מלך מצרים.

היסטוריון ערבי במאה ה-15 מספר על נסים ונפלאות שהתרחשו בדומוח, ועל כך שיהודי מצרים נוהגים לבקר במקום בחג השבועות. לדברי יוסף סמבארי, בן המאה ה-17, עולים לשם היהודים ביום ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו.

בית-הכנסת נהרס ב-1498 בפקודת השולטן אל-מליך אל-נאסיר מוחמד השני.

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מצרים
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

איסמאעיליה
דומוח
דמיאט
זפתה
מאניסה
בנהא
דמנהור
מית גמר
פאיום
סונבאט
פורט סעיד
מנצורה

איסמאעיליה Isma`iliya

בערבית: الإسماعيلية‎ 

עיר על הגדה המערבית של תעלת סואץ, צפון מזרח מצרים.


איסמאעיליה נוסדה באמצע המאה התשע עשרה ונקראה על שמו של מייסדה - שליט מצרים, הח'דיוי אסמאעיל. מיד עם הווסדה הגיעו אליה יהודים. במקום נמצאה מצבה על קבר של אהרן אלטרס שנפטר ב- 1866, זמן קצר לאחר ייסוד העיר.

השפע הכלכלי וההיתר שניתן לזרים לרכוש קרקעות במצרים בתקופת שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863), הביא למצרים זרם מהגרים גדול מאירופה וביניהם יהודים רבים. ב- 1897 היו באיסמאעיליה 40 יהודים. במפקד 1907 נמנו 11 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה וב- 1917 היו בעיר 95 יהודים, 40 משפחות יהודיות, שהגיעו לעיר ממקומות שונים במצרים בשל אפשרויות התעסוקה במקום. המפרנסים היהודים מצאו תעסוקה ביחידות ובמחנות של הצבא הבריטי בסביבה.

לאחר תום המלחמה עזבו מקצת היהודים את העיר ועברו בעיקר לאלכסנדריה, לפורט סעיד ולקהיר, באיסמאעיליה נותרו 20 משפחות יהודיות.

מאחר שהקהילה הצטמצמה מאד, ולא היה מניין לתפילות, הביאו לקראת החגים כמה יהודים מפורט סעיד להשלמת המניין. בית הכנסת נבנה בתוך דירת מגורים, בעזרתו של חסון, אחד מעשירי הקהילה, שתרם גם שלושה ספרי תורה. הוא גם שימש כחזן, שוחט ומוהל.

לא היה בית ספר יהודי בקהילה והילדים למדו בבתי ספר צרפתיים. בבית הקברות האירופי של העיר הייתה חלקה יהודית נפרדת.

בין נכבדי הקהילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו: מוסא הלפמן, שהיה שען וצורף; אלברט טרווס, שהיה פקיד בחברת החשמל; וצוריאנו, עובד חברת תעלת סואץ.

הקהילה היהודית באיסמאעיליה התחסלה במהלך שנות השלושים והיהודים עברו בעיקר לאלכסנדריה ולפורט סעיד.

דומוח Dumuh

כפר ליד קאהיר, מצרים.

לפי המשוער יושב הכפר דומוח על חורבות מוף (ממפיס העתיקה). בימי-הביניים עמד במקום בית-כנסת עתיק על שם משה רבנו ("כניסת מוסה"), לפי האגדה משכן אותו משה לפני לכתו לפרעה מלך מצרים.

היסטוריון ערבי במאה ה-15 מספר על נסים ונפלאות שהתרחשו בדומוח, ועל כך שיהודי מצרים נוהגים לבקר במקום בחג השבועות. לדברי יוסף סמבארי, בן המאה ה-17, עולים לשם היהודים ביום ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו.

בית-הכנסת נהרס ב-1498 בפקודת השולטן אל-מליך אל-נאסיר מוחמד השני.

דמיאט, דמיאטה Damietta

בערבית: دمياط‎ 


עיר במצרים התחתית, סמוך לחופי הים התיכון.


עוד במאות ה- 11 וה- 12 התקיימה במקום קהילה יהודית משגשגת, והתיישבו בה גם מהגרים מעיראק. בנימין מטודלה, שביקר בדמיאט (במחצית השנייה של המאה ה- 12) סיפר על 200 יהודים. בעיר פעל בית דין יהודי. יהודי העיר היו מעורבים בפעילות מסחרית בינלאומית שהייתה במקום.

הקהילה התקיימה גם בעת הכיבוש הממלוכי (1250). במאה ה- 15 הייתה דמיאט עיר מסחר חשובה וככל הנראה התקיים בה ישוב יהודי. דוד הראובני ביקר בעיר ב- 1523.

מקובלת הדעה שיהודים ישבו בדמיאט בגלל קרבתה לים ולנמל, ועמדו בקשרי מסחר עם אנשי הספינות שעגנו שם. ואמנם במאות ה- 16 וה- 17 עלתה שוב חשיבות הקהילה, ויהודים היו מעורבים בסחר עם איטליה.

הקהילה אז הייתה מאורגנת ופעלו בה בית דין וחברת קבורה. במאה ה- 17 היה מלמד אחד ששימש גם שוחט וגם חזן. בשנות ה- 70 של המאה ה- 16 כיהן יהודי כסגן קונסול של ויניציאה. כן היה יהודי ממונה על גביית המסים בנמל. עד 1769 פעל בעיר מוכס יהודי.

הדלדלות הקהילה החלה במאה ה- 18. יהודים רבים עברו לקהיר ולאלכסנדריה. רבים נוספים היגרו במאה ה0 19. ב- 1833 היו בעיר 300 - 400 יהודים. ב- 1897 נותרו רק שמונה וב- 1907 התחסלה הקהילה למעשה, כשנותר יהודי אחד בלבד בדמיאט. ב- 1936 נמצאו בדמיאט שלושה יהודים.

זפתא Zifta

בערבית: زفتى‎  

בערבית מנית זפתא

עיר על הנילוס במצרים התחתית.


בתקופה הפאטמית (המאה ה- 12) הייתה במקום קהילה יהודית חשובה, בראשה עמדו ר' אברהם בן שבתאי ובנו שבתאי, והיו בה כמה מאות משפחות. היהודים היו סוחרים, בעלי מלאכה ופקידים במנגנוני השלטון.

בשנת 1858 ביקר בזפתא הנוסע היהודי יעקב ספירו, ומצא חמש משפחות יהודיות. לקראת סוף המאה ה- 19, בעקבות פתיחת תעלת סואץ והתפתחות המסחר, גדל מספר היהודים בעיר, והם פיתחו את תעשיית הטקסטיל במקום.

בשנת 1897 היו בזפתא 184 יהודים, ב- 1907 היו 81 יהודים ואילו ב- 1917 רק 62. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) שוב ירד מספרם. מגמת הירידה נמשכה בצורה ברורה יותר מאשר בקהילות רבות אחרות במצרים, ובשנת 1927 נותרו בזפתא רק 37 יהודים. בשנת 1937 הייתה שם משפחה יהודית אחת בלבד, משפחת אליהו ואלברט שולאל.

בעיר היה בית כנסת אחד ברחוב טלעת חרב, בבניין בן שתי קומות שנוסד בידי אליהו שולאל, סבו של אליהו שולאל שנזכר כאן. בשנת 1924 נסגר בית הכנסת בגלל הירידה במספר בני הקהילה ונמכר לקבלן מקומי, ועל המגרש שהתפנה נבנו דירות וחנויות. הכספים שנתקבלו בתמורה הועברו לקהילת קהיר, שהייתה אחראית מבחינה דתית ומינהלית על קהילת זפתא.

בית עלמין יהודי גדול ומוקף בחומה, ששטחו 2 פדאן (פדאן=4,200 מ"ר), שוכן ליד בתי הקברות היווני והמוסלמי כשני ק"מ מחוץ לעיר. יהודי זיפתא נהגו לקבור גם בבית העלמין הישן במית ע'מר.

זפתא נעזבה מיהודיה, בעיקר מהצעירים, בגלל העדר מוסדות יהודיים ובתי ספר ובגלל המשיכה לערים הגדולות, קהיר ואלכסנדריה.

מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.

בנהא Banha

בערבית: بنها‎  

יישוב עירוני במחוז אל-קליוביה, מצפון לקהיר, צפון מזרח מצרים.


יהודים הגיעו לבנהא בעיקר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, בעקבות התפתחות המסחר והתעשייה במצרים. במפקד שנערך בשנת 1906 נמנו בבנהא 133 יהודים; ב- 1917 היו בבנהא 248 יהודים; ב- 1937 הצטמצם מספרם ובמקום היו עשר משפחות שמנו 43 נפש. היהודים בבנהא לא התגוררו בשכונה משלהם, ובתיהם היו פזורים בין בתי המוסלמים, אך ניצבו בקרבת בית-הכנסת. בנפת תוח' היו שני יישובים נוספים שבהם היו יהודים על-פי נתוני מפקד 1906, והם: כפר תחלה, ובו היו 35 יהודים ורמלה, שבה היו עשרה יהודים. לא ידוע על קשרים בין הקהילות הללו.

ב- 1901 עמד בראש קהילת בנהא פרחאת לוי, ובביתו היה בית כנסת. בשנות השלושים, הקהילה הייתה מפולגת לשתי קבוצות, שהייתה ביניהן יריבות. בראש הקבוצה האחת עמדו מנצור אבראהים ופרחאת חדר והבה. בראש הקבוצה האחרת עמדו זכי והבה ויוסף גוהר-לוי. בראש הקהילה שנקראה "מג'לס חזבי", עמד אז מנצור אבראהים, בעל חנות בעיירה. היהודים רובם היו בעלי מלאכה.

חיי הקהילה היו מצומצמים. היה אמנם בית כנסת גדול, אך לא התקיימו בו תפילות, גם לא בחגים, בגלל היריבות בין הקבוצות. בני משפחות והבה וגוהר החזיקו במקום תפילה קטן בבית מגורים, ולשם הזמינו בתקופת החגים יהודים מקהיר כדי להתפלל עמם ולהשלים מניין.

לא היו בתי ספר יהודיים בבנהא וילדי הקהילה למדו בקולג' דה-פריר. לא התקיימו שעורי עברית ויהדות. היהודים נעזרו בקהילת קהיר בענייני אישות ובנושאי הלכה, ובבנהא היו רב, שוחט ומוהל, והיה בית קברות יהודי בפאתי העיר.

ב- 1937 עלה רב הקהילה לארץ-ישראל והקהילה חדלה למעשה להתקיים. יהודי בנהא עברו להתגורר בשכונות היהודיות בקהיר, בעיקר ב"חארת אל-יהוד".

עם עליית יהודי מצרים לישראל בשנות החמישים, הגיעו גם צאצאי היהודים מבנהא, רובם מתגוררים היום בחולון ובבת-ים.

דמנהור Damanhur

בערבית: دمنهور‎ 

עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.


דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.

הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.

בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.

בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.

שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.


חיי הקהילה

הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.

קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.

בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.

על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.

הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.

מית גמר Mit Ghamr

בערבית:  ميت غمر‎

עיירה באזור הדלתה של הנילוס, מצרים תחתית.


קהילה יהודית התקיימה במית גמר במאה ה- 19. על כך מעידות מצבות מהשנים 1861, 1882, 1886 בבית הקברות היהודי העתיק בסמוך לכנסייה הקופטית.

בשנת 1937 חיו במקום 15-10 משפחות יהודיות. אמנם בתחילת המאה העשרים חיו יותר יהודים בעיירה, אך רבים עברו לערים הגדולות.

רב הקהילה בשנת 1937, שהיה גם שוחט מוהל וחזן, היה ר' אברהם שמחון. הוא נבחר לתפקידו עוד בשנת 1917. לפניו כיהן ר' יצחק סיטון משנת 1899. נשיא הקהילה היה יוסף סלאמה. לא היה ועד קהילה. משפחות ידועות בקהילה היו משפחת והבה ומשפחת אשכנזי.

בית הכנסת הישן נהרס ב- 1932 ומאז פעל בית כנסת בדירת מגורים גדולה, שנתרמה בידי קלמונט פרדו, והיו בו ספרי תורה, ביניהם ספר תורה משנת 1899 על שם מאיר ישראל וספר תורה משנת 1924.

בין היהודים היו מנהל מפעל, בנקאי אחד וסוכן, והשאר עבדו לפרנסתם בחברות מקומיות.

בשנת 1966 לא נותרו עוד יהודים במקום.

פאיום Fayyum

בערבית: الفيوم‎

עיר מדרום מערב לקהיר, במצרים עילית.


ישוב יהודי היה בפאיום כבר במאה השלישית לפני-הספירה. בשנים 321-309 (לספירה), בימי תלמי הראשון, התיישבו שם יהודים מארץ-ישראל. הקהילה נפגעה והרס נגרם ליישוב בעת מרד היהודים בימי טריאנוס (117-115).

בימי הביניים המוקדמים התקיימה במקום קהילה משגשגת ובה פעל ר' סעדיה גאון, שנולד בשנת 882 במחוז פאיום ושימש דיין בקהילה.

במאה ה- 12 ביקר במקום ר' בנימין מטודלה ומסר שבאזור מתגוררים כמאתיים יהודים. גם במאה ה- 16 יש ידיעה על הימצאות יהודים בעיר.

במאה ה- 19 ביקר בפאיום הנוסע יעקב ספיר ומצא יהודי אחד בלבד. ב- 1859 היו בפאיום עשרים יהודים.

הקהילה התחדשה במאה העשרים ובמפקד 1907 התפקדו שם 43 יהודים. ב- 1908 ביקר בפאיום הרב הראשי של מצרים, ר' אליהו חזן, ומצא חמש משפחות יהודיות.

בשנות השלושים כבר לא הייתה קיימת קהילה יהודית בפאיום.


קהילת פאיום דמתה לקהילות קטנות אחרות בערי השדה במצרים. לא היו חיים קהילתיים יהודיים מסודרים, אך הקהילה קיימה בית כנסת, שהיה בדרך כלל בבית פרטי, והתפילות נערכו בימי שבת, חג ומועד.

סונבאט

בערבית: سنباط

עיר במצרים התחתונה.


קהילה יהודית עתיקה הייתה במקום, ככל הנראה מן המאה ה-9; ואולי גם קודם לכן.

קהילת סונבאט נזכרת באמצע המאה ה- 12 בקשר לפדיון שבויים, בתשובה לפניית הרמב"ם. על העברת ספר-תורה מסונבאט לאלכסנדריה מוסר יוסף בן יצחק סמברי בשנת 1623.

פורט סעיד

Port Said

בערבית: بورسعيد‎‎ 

עיר נמל במצרים בפתחה של תעלת סואץ, על חוף הים התיכון, מצפון מזרח לקהיר.


יהודים החלו להתיישב בפורט סעיד בשנות החמישים של המאה ה- 19, עם תכנונה וכרייתה של תעלת סואץ (נחנכה ב- 1869). סוחרים יהודים מעדן התיישבו בעיר עם הרחבת קשרי המסחר באזור. ב- 1873 הייתה כבר קהילה מאורגנת ופעל בית ספר לבנים, כנראה "תלמוד-תורה". בשנת 1879 חיו בפורט סעיד עשרים משפחות יהודים (כ- 70 נפש) שעסקו בחלפנות, במכירת סדקית והיו גם חייטים ובעלי-מלאכה אחרים. ב- 1892 נוסדה בעיר קהילה אשכנזית ובמפקד 1898 התפקדו 440 יהודים. הגידול במספר היהודים נמשך. ב- 1907 היו בעיר 378 יהודים, בשנת 1917 היו 594 יהודים, ב- 1927 הגיע מספרם לשיא - 1,009, מאז החלה ירידה הדרגתית.

מצב היהודים היה קשה בגלל הסתה נגדם, כנראה משום הגידול במספרם והתחרות הכלכלית בפורט סעיד עם היוונים, הסורים-הנוצרים והמוסלמים תושבי העיר. ב- 1873 הותקף יהודי נתין אוסטריה הונגריה, ב- 1883 התחוללו מהומות נגד היהודים, והדבר הביא לרצון לקבל חסות זרה. הקהילה קיבלה אז חסות אוסטרית-הונגרית. ב- 1902 חולל בית הכנסת ובשנים 1903 ו- 1908 היו עלילות דם נגד היהודים בימים שלפני חג הפסח, בדומה לערי שדה אחרות במצרים באותה התקופה. ב- 1904 נחרב בית הכנסת, ופרנסי העיר לא הגיבו. בעקבות זאת עזבו יהודים את פורט סעיד והיגרו לקהיר ולאלכסנדריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) שוב עזבו יהודים רבים, מקצתם עלו לארץ ישראל. נשארו היהודים מתימן ומעדן שהיו 75 אחוזים מכלל יהודי פורט סעיד.

מצב הקהילה היה ירוד גם מבחינה חומרית, רבים היו עניים. קשיי פרנסה גרמו לנטייה להתבוללות ולירידה בהתעניינות בנושאים יהודיים. משום כך גם לא יכלו היהודים לקיים מערכת חינוך ראוייה. ב- 1899 פנתה הקהילה בבקשה לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") שישלחו מורים, אך בקשתם לא נענתה.

בשנת 1908 היה הרכב הקהילה היהודית: חמש משפחות מקומיות, 16 משפחות מתימן ועדן, 25 משפחות ספרדיות מתורכיה, 21 משפחות מרוסיה ורומניה, שתי משפחות איטלקיות ומשפחה אחת מאלג'יריה. יהודי תימן, רוסיה ורומניה, שבאו כמהגרים חסרי כל, היו העניים ביותר בקהילה.

ב- 1937 היו בפורט סעיד 767 יהודים. ב- 1947 היו 864 יהודים, מספר זה כלל את יהודי אסמאעיליה. מרבית היהודים יצאו את העיר במהלך מלחמת השחרור של ישראל (1948). בשנת 1956 הוברחו לישראל רוב היהודים שנותרו בעיר (כמאה), בידי שליחים מישראל, ובכך נתחסלה הקהילה. בשנת 1960 היו בעיר רק ששה יהודים.


חיי הקהילה

קהילת פורט סעיד הייתה השלישית בגודלה במצרים, אחרי קהיר ואלכסנדריה. חיי הקהילה התרכזו סביב שני בתי כנסת ובית ספר אחד. בית הכנסת הוותיק היה "סוכת שלום" של הספרדים. בית כנסת נוסף נבנה כנראה בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים בידי משפחת בנין. רב הקהילה ב- 1937 היה מנחם עזוז מתורכיה. לפניו כיהן הרב נסים אוחנה, שניסה לקרב את העדות השונות. קהילת פורט סעיד הייתה כפופה לרבנות של קהיר ולבית הדין היהודי של אלכסנדריה.

בשנת 1908 יזמה הקהילה הקמת בית ספר יהודי קטן, אך בגלל חוסר אמצעים לא יצא הדבר לפועל. ב- 1910 נבנה בית הספר "זכרון משה" בידי משפחת בנין. בית הספר נסגר באמצע שנות השלושים. הקהילה הפעילה כמה אגודות ומוסדות. ב- 1899 נוסדה אגודת "בני ישראל-לשכת פתח תקוה", שקיימה תלמוד תורה וקורסים לעברית, כדי להאבק בפעילות המיסיונרית בעיר. ב- 1917 הקימה קבוצת נשים חברת צדקה. החברה נקראה "איחוד הנשים היהודיות" ובראשה עמדה מדאם דוד גטניו. צעירי הקהילה הקימו את "איחוד יהודי קהילת פורט סעיד" ובנו מועדון לפגישות בהנהלת סימון בנדרלי. כן פעלה לשכת "בני ברית" ונשיאה האחרון היה בכור שמחון.

בין המשפחות הנכבדות בקהילה היו: משפחת בנין, משפחת דוד גטניו, שהיה מנהל סוכנות אניות דה קסטרו, ומשפחת ד"ר קרמן. בראש מועצת הקהילה עמד ב- 1937 מקס מושלי.

בית העלמין היהודי של פורט סעיד, גדול ומוקף חומה, שכן מחוץ לעיר. התאריך המוקדם ביותר שנמצא על המצבות היה 1870.

מסוף המאה ה- 19 התנהלה בפורט סעיד פעילות ציונית. מחולל התנועה הציונית במצרים, יוסף מרקו ברוך, יליד קושטא, שהגיע למצרים כנראה ב- 1896 הקים אגודה ציונית גם בפורט סעיד. ב- 1899 הוקמה אגודה ציונית בידי יוסף גרינברג ויוסף בושכילה. רוב חבריה היו ילידי מצרים ויוצאי תימן. בשנות מלחמת העולם הראשונה פעלה בקרב הפליטים היהודים מארץ ישראל, שהגיעו לפורט סעיד, אגודה בשם "שיבת ציון". ב- 1916 הקימו עסקני הקהילה אולם קריאה ציוני בשם "הרצליה" ובו התקיימו לימודי הלשון העברית, דברי ימי ישראל ושעורי ערב. שליחים מארץ ישראל פעלו בקהילה כדי לארגן את עליית היהודים לישראל.

מנצורה

Al Mansurah - المنصورة‎‎

עיר במחוז דקהליה, על היובל המזרחי של הנילוס, מצרים התחתית.

מנצורה נוסדה במאה ה-13 ובתקופה המודרנית נעשתה למרכז חשוב של מסחר בכותנה.

עד המאה ה-16 לא ידוע על קיום ישוב יהודי במנצורה. לאחר הכיבוש העות'מאני של מצרים (1517) החלה להתפתח בעיר קהילה יהודית, ומעמד היהודים במינהל העות'מאני הלך והתחזק. הרופא היהודי אלעזר סכנדרי קיבל משרת צראף (גובה מסים) של העיר מנצורה. במאה ה- 17 הייתה הקהילה מגובשת יחסית ובראשה עמדו הרב אליהו שושי ושבתאי הכהן. בשנת 1675 פעל בקהילה בית דין של הדיוטות, שגבה עדויות לא על פי המקובל, וזכה על כך לביקורת מצד רבני קהיר שהיו אחראים על ענייני הדת של הקהילה.

במהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה ונוצר חיכוך עם האוכלוסייה המקומית, ובדומה לערי שדה נוספות במצרים, גם במנצורה התרחשה עלילת דם נגד יהודים בשנת 1877.

באמצע המאה ה-19 היו במנצורה ארבעים משפחות ובראשן הנהגה חילונית בת ארבעה אנשים. כן היה שוחט, ששימש גם כמוהל של קהילת מחלה אל-כברא. ב-1897 היו במנצורה 508 יהודים, ב-1903 היו 80 משפחות וב-1907 - 522 יהודים.

בשנת 1917 הגיע מספר היהודים לשיאו - 586 נפש, ומאז החלה ירידה במספר היהודים במנצורה, כבשאר ישובי הדלתה. ב-1918 עברו חלק מעשירי הקהילה לאלכסנדריה, ורק באותה השנה התארגנה הקהילה ביזמתו של דוד בוטון. האיחור בהקמת קהילה מאורגנת במקום נבע ככל הנראה מהמתח ששרר בין עשירים לעניים, שמנע אפילו הקמת בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שהיה דרוש לשיפור החינוך בקהילה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) הלך ופחת מספר היהודים. ב-1927 נמצאו עדיין 563 יהודים במנצורה ואילו ב- 1937 נותרו 50 משפחות בלבד (150 - 200 נפש). בשנות החמישים היו במנצורה עשר משפחות יהודיות.

בשנת 1957, בגלל מדיניות סילוק הזרים ממצרים של גמל עבדל נאצר, שליט מצרים, נאלצו היהודים לעזוב את מנצורה ולעבור לקהיר. משם עלו כולם לישראל.


חיי הקהילה

במשך המאה ה-19 התגוררו היהודים ב"רבע אליהוד" (רובע היהודים), בסוק אל נחאסין ("שוק הנחושת") ברחוב כח'יה. לאחר מכן התפשטו לשכונות אחרות. בין המשפחות הבולטות היו חסון, הריפול, בוטון, אדה, לוזאנה. היהודים עסקו במסחר כותנה והיו בעלי חנויות קמעוניות. לקהילה נודע מעמד חשוב ויהודים טבעו חותמם על חיי הכלכלה. על כן ניתן למצוא בעיר רחובות שנקראו על-שם יהודים: חסון, פליקס, לוזאנה, אברמינו, מנחם-ישראל וכדומה.

ב-1937 כיהן כנשיא הקהילה דוד אריפול וכנשיא נוסף צדקה לוי.

ב-1915 נוסד במנצורה תלמוד תורה ועבר תהליך מודרניזציה, ב-1937 ניהל אותו הרב פנחס כהן, שליח מצפת. הקהילה קיימה שני בתי כנסת. הגדול הוקם ב-1912 בידי מחלוף כהן. בית הכנסת הקטן הוקם ב-1897 בידי אבראהים חסון ובשנות השלושים כבר לא היה פעיל. מבין שני בתי העלמין היהודיים שבמנצורה, היה בשימוש בתקופה האחרונה זה שקודש ב-1917.

בשנת 1937 כיהן הרב זכי אלבז ממרוקו כרב של קהילת מנצורה ושימש גם חזן, שוחט ומוהל. בקהילה פעלו כמה אגודות וביניהן אגודת "מתן צדקה" של נשים יהודיות לעזרה לנשים לפני נישואין ולפני לידות. לשכת "מגן דוד" של "בני ברית" נוסדה במקום ב-1923 בידי דוד דה בוטון. סניף קק"ל וסניף של התנועה הציונית במקום נוהלו בידי עורך-דין צדקה לוי. כן פעל מועדון "מכבי" לצעירים ולנוער. "אגודת שפת עבר" נוסדה ופעלה זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה ועסקה בלימוד עברית, מקרא והיסטוריה יהודית.

במועצת העיר מנצורה היו בשנות השלושים שני יהודים: ויטו חסון ועו"ד צדקה לוי

Leila Murad
Togo Mizrahi
Lena Cymbrowitz
קטאווי, יוסוף אסלן
רוזנווסר, אברהם
מויאל, אסתר
גאון, נסים דוד
Akrish, Isaac Ben Abraham Judah
קרדוזו, אברהם מיגל
Nahoum, Haim
הררי, ויקטר רפאל
אבוחצירה, יעקב
ר' משה בן מימון - רמב"ם
ברמן, וסילי זאב
סיימור, דוד - שים

Leila Murad (stage name of Lillian Zaki Mourad Mordechai) (aka Layla Murad, Leila Mourad) (1918-1995), singer and actress, one of the most famous superstars in the Arab world, born in Cairo into an observant Jewish family that included rabbis and dayanim. Her father, Ibrahim Zaki Mordechai (later known as Zaki Murad), was a well-known musician and singer who immigrated to Egypt from Iraq.

At the start of her career she received the encouragement and support of Daoud Hosni. The real success occurred after her appearance in the 1938 film Long Live Love (Yihia Al-Hub) by Mohammed Abdel Wahab. Murad collaborated with Togo Mizrahi appearing in five movies: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. Murad was suspected of visiting and supporting Israel. As a result of these rumors, some Arab radio broadcasters boycotted her until Egypt's security services provided her with a certificate that cleaned her of all suspicions. Murad converted to Islam in 1947 and was married three times. She retired in 1956, following the failure of her last film, Al Habib al Majhoul ("The Unknown Lover"),

Togo Mizrahi (1901- 1986), actor, director, film producer, one of the pioneers of the film industry in Egypt, born in Alexandria, Egypt into a Jewish family of Italian ancestry. He was named Togo after the Japanese admiral Togo Heihachirō (1848-1934). He studied in Alexandria schools, obtained a diploma in trade, and traveled to Italy in 1921 to complete his education. From Italy he moved to France, and in 1928 returned to Alexandria. 

After his return, he founded the Egyptian Film Company in Alexandria, and in 1929 he established Bacos Studio, a cinematographic studio, which was located in a cinema theater. During his first years of activity in the film industry he used the name Ahmed Al Mashriqi fearing a negative attitude from his family. In 1939 he moved to Cairo directing 19 films and producing several others. Mizrahi collaborated with Laila Mourad and together produced five films which he produced and directed: A Rainy Night (Laylah moumtirah) in 1939, Laila from the Countryside (Layla bint el rif) in 1941, Laila the School Girl (Layla bint el madâris) in 1941, Laila (1942), and Laila in the Dark (Layla fi-l-zalâm) in 1944. These movies are regarded as some of the finest films in the history of the Egyptian cinematography. In 1947 Mizrahi produced Salama, his last film in Egypt, a historical drama starring Oum Kalthoum about the Umayyad Caliphate.

Following the establishment of the State of Israel, the subsequent Arab-Israeli war, and the Free Officers Revolution, Mizrahi left Egypt in 1952 and settled in Rome, Italy. His two studios were nationalized by the Egyptian authorities. Mizrahi died in Rome.

Lena Cymbrowitz (1957-2000), politician and community leader, member of the New York State Assembly for the Democratic Party, born in Egypt, the daughter of Albert Azizo and Lilianne Tawil. She immigrated to the USA with her parents.

In 1998 she was elected in the 45th District to the New York State Assembly. Cymbrowitz was the first Sephardi Jew to be elected to Statewide office.  

In addition to her political career, Cymbrowitz was very active in the life of the local Jewish communities. She was a member of the Board of the Jewish Community Council of Greater Coney Island and the Holocaust Committee, served as the Treasurer of the Shorefront Jewish Community Council, and was the Chairperson of the 60th Precinct Youth Council. She was a member of the Sephardic Voters League and was associated with the Sephardic Friends of Maimonides Medical Center. Cymbrowitz was an active member of the New York Association of New Americans (NYANA) and UJA/ Federation and served as director of the Project Machson program for the Metropolitan New York Coordinating Council on Jewish Poverty.

Industrialist

Member of an important Cairo family of merchants and community leaders, he studied engineering in Paris and on returning to Cairo in 1882 he became an official in the ministry of public works. After studying sugar manufacture in Moravia, in the Czech lands, he directed a sugar plant in Egypt and established other industrial plants. Cattaui entered politics in 1915 and was a member of the Egyptian delegation to London which established Egyptian independence. In 1922 he was on the committee which drafted the Egyptian constitution. From 1924 he was minister of finance, then in 1925 minister of communications and served as a senator from 1927 to 1936.
Rosenvasser, Abraham (1896-1983), archeologist and Egyptologist born in Buenos Aires, Argentina. Initially trained as a lawyer and historian, he taught himself to decipher hieroglyphics, as well as German, French and English. He became professor of history, and Dean of the Faculty of Humanities at the University of La Plata, Director of the Institute of Ancient History of the Orient. He founded the Oriental Institute of Ancient History in Buenos Aires.

Rosenvasser was responsible for the 1950 excavations in Egypt which brought to brought to light numerous important Nubean finds from the 13th century BCE, many of which are now exhibited at the Museum of Natural Sciences of La Plata and in the Hall of Archaeology of Nubia, Egypt. He had unique skills in the understanding and interpretation of Nubean and Egyptian hieroglyphics. Rosenvasser also made important contributions in the field of reading and interpretation of inscriptions.
Journalist

Born in Beirut, Lebanon, to the family of Lazari (al-Azhari), she taught at the Scottish Church mission. In 1893 she was sent to Chicago to represent Lebanon at the International Women's Conference and was active in various women's organizations. In 1894 she married a medical student, Simon Moyal, in Jaffa and after he qualified, they settled in Cairo. There she founded the journal al-Aila (The Family) and became a regular contributor to the Cairo daily al-Ahram and the literary publication al-Hilal. Moving to Jaffa in 1908, Moyal helped to establish a women's organization in the town the following year. From 1913 she and her husband edited the Jaffa periodical "Sawt al-Uthmaniyya" ('The Voice of the Ottoman'). Her husband died in 1915 and she moved to Marseilles, returning to Jaffa in the mid-1940s. She wrote a life of Emile Zola and translated French books into Arabic.
Community leader

His family originated in Turkey but moved to Egypt. His father was a political officer with the Sudanese government in Khartoum where Nessim was born. He graduated from college in that city. During World War 2 he saw active service in the British army and reached the rank of captain. After the war he joined the family business in the Sudan and in 1957 moved to Geneva, Switzerland, where he developed a worldwide business corporation in import-export, investment and real estate. Prominent in Jewish affairs, he headed the community in Khartoum and in 1966 became head of the united Ashkenazi and Sephardi community in Geneva. Gaon has been especially active in Sephardi institutions and has been president of the World Sephardi Federation since 1971. He has also been vice-president of the World Jewish Congress and chairman of the board of governors of Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
Talmudic scholar and publisher

Divided most of his life among Jewish communities in countries around the Eastern Mediterranean. He arrived in Egypt in 1548, having lived in Naples, Italy, and Salonica (now in Greece), where he was employed by David ben Solomon ibn Abi Zimra, a leader of the Jewish community, as a teacher to his grandchildren. In Egypt, he amassed an extensive collection of books by purchasing old manuscripts and copying those in Ibn Abi Zimra's library. His love for books stayed with him until the end of his life and wherever he traveled, he spent most of his earnings in purchasing additional books. However, he lost his collections at least twice: the first time in 1554 when following the new Papal edicts against the Talmud the Venetians confiscated his manuscripts while he passed through Candia (now Iraklion, on the Island of Crete). In 1569, a fire in the Jewish quarter of Constantinople destroyed his collection of books again. He spent the later part of his life under the patronage of Esther Kiera, a philanthropist and patron of art and letters, and other influential Jews, like Don Josef Nassi, duke of Naxos. In Constantinople Akrish published a number of important Hebrew literary pieces, some of them contained in "Kovetz Vikkuhim" - a collection of ten documents featuring the letter of Profiat Duran. This was followed by "Maaseh Beth David bi-Ymei Malkhut Paras" and "Kol Mavasser" the last including the alleged correspondence between Hisdai Ibn Shaprut and Josef, the King of the Khazars in addition to stories about the Ten Lost Tribes who live beyond the Sambation river.
קרדוזו, אברהם מיגל (1626-1706), ממנהיגי התנועה השבתאית. נולד בספרד למשפחת אנוסים, ומשם עבר ב-1648 לוונציה, איטליה ועבד שם כרופא.

בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות.
כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי.
כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681.
בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו.
המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Abuhatzeira, Yaakov (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born in Morocco. He grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).
Early Zionist

He was a native of Yelgava and graduated in law at St.Petersburg University, Russia. After the 1881 pogroms in the Russian Empire, he joined Hibbat Zion movement and edited books in Russian expounding its ideology. He attended the 1887 Druskiniki conference of Hibbat Zion and was secretary of the official founding assembly of the society in Russia, held in Odessa in 1890. Maintaining that mass emigration was essential for Russian Jewry, he became secretary of the Jewish Colonization Association (ICA) founded by Baron de Hirsch which took Russian Jews to various overseas destinations incluing Latin America. Bermann saw this as supplementing - not as an alternative to - emigration to Eretz Israel. He was a founder of the Historical-Ethnographical Committee of the Society for Spreading Enlightenment among the Jews of Russia. He fell ill with tuberculosis and went to live in Cairo, Egypt, where he died.
Seymour, David (born Dawid Szymin) also known under the pseudonym Chim (1911-1956), photojournalist, born in Warsaw, Poland, the son of a publisher of Hebrew and Yiddish books. At the start of WW1, his family moved to Russia and returned to Warsaw in 1919.

Chim studied at the Academy of Graphic Arts in Leipzig, Germany, and then graduated in chemistry and physics from the Sorbonne in Paris, France, in 1933. In Paris he met Roberta Capę, Gerda Pohorylle, Georges Soria and Henri Cartier-Bresson. Due to financial difficulties in the family, he began working as a photojournalist, publishing his first photo essay in Paris Soir. After 1934 he worked for Regards Magazine, a French monthly news magazine, under the pseudonym Chim, documenting the Popular Front in Paris.

In 1936, during the Spanish Civil War, he was sent to Spain where he joined the Republicans. His photographs depicting the horrors of the war in Spain have earned him a reputation in Europe. Following the victory of fascist forces of General Francisco Franco, he returned to France. In 1939 he was commissioned by Paris-Match magazine to document the journey of 150,000 Spanish refugees to the exiled Spanish Republican government in Mexico. Shortly afterwards, he immigrated to the USA and settled in New York adopting the name David Seymour. Chim enlisted in the US Army in 1940 and later on served as a translator and photographer on the battlefields of Europe. He received American citizenship in 1942.

After the end of WW2, Chim started working for UNICEF, documenting the impact of war on children. The photographs he took in Poland, Austria, Czechoslovakia, Italy, Greece, and Germany, were published by UNESCO in the album "Children of Europe" (1949). In 1947 in Munich, Germany, he co-founded the Magnum photo agency and served as his president after 1954, following the tragic death of Roberta Capa. During his extensive travels in Europe, USA, and Israel Chim documented the born of the State of Israel, major events in Europe as well as Hollywood movie stars. His photographic portraits include Sophia Loren, Audrey Hepburn, Marilyn Monroe and Pablo Picasso.

Chim was killed on November 10, 1956, by machine-gun fire on the Egyptian border crossing in Qantara, on the Israeli-Egyptian cease-fire line during the 1956 Israeli-Egyptian War, while he was preparing material about the exchange of prisoners for Newsweek magazine.
מראה מבחוץ של בית הכנסת הקראי בקהיר, מצרים, 1979
חתונה יהודית. קהיר, מצרים, פברואר 1922
קשישה בבית האבות היהודי באלכסנדריה, מצרים, 1979
הרב נחום (שני מימין), הרב הראשי של קהיר. מצרים 1926 - 1929
הדרך אל עזרת הנשים בבית הכנסת "בן עזרא", קהיר, מצרים, 1979
תלמידי בית הספר "אברהם בטש". קהיר, מצרים, 1941 בקירוב
המרכז הקהילתי באלכסנדריה, מצרים, 1940
בית הכנסת "אליהו הנביא", אלכסנדריה, מצרים, 1979
חיילים יהודים לאחר התפילה. קהיר, מצרים, 1942
לשכת הדיינים של הקהילה היהודית באלכסנדריה, מצרים, 1979
בית הכנסת "אליהו הנביא", אלכסנדריה, מצרים, 1979
משפחת מרימס, קהיר, מצרים, 1907
בית הכנסת "שערי שמים", קהיר, מצרים, 1979
תפילה בבית הכנסת הקראי, קהיר, מצרים, 1979
סוחר יהודי בחנותו, אלכסנדריה, מצרים, 1979
טיול משפחות יהודיות לפירמידות בגיזה, קהיר, מצרים, 1914
מראה מבחוץ של בית הכנסת
הקראי, קהיר, מצרים, 1979
צילום: מיכה בר-עם, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חתונתם של רחל טרטקובסקי ומשה מרימס.
קהיר, מצרים, 5 בפברואר 1922.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרן מרימס, תל אביב)
קשישה והמטפל המצרי שלה בבית האבות
היהודי באלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
הרב נחום (שני מימין) הרב הראשי של קהיר.
מצרים 1926 - 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שפרא דהאן, ישראל)
הדרך אל עזרת הנשים בבית הכנסת "בן עזרא",
קהיר, מצרים, 1979.
בית כנסת זה, שנבנה במאה ה-12 והוא העתיק ביותר הקיים במצרים.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
תלמידי כתה ז' בבית הספר "אברהם בטש".
רובע הליופוליס, קהיר, מצרים, 1941 בקירוב.
ביה"ס "אברהם בטש" היה בית ספר יהודי יסודי בו לימדו בצרפתית, אולם לימדו גם עברית וחגגו את כל החגים העבריים. הגננת היתה שפרה דהאן, שהובאה מארץ ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרן מריאמס, תל אביב)
המרכז הקהילתי באלכסנדריה, מצרים, 1940.
הכניסה לבית הכנסת "אליהו הנביא" מרחוב נביא דניאל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציונה אוזצקיר, רעננה)
מראה מבחוץ של בית הכנסת
"אליהו הנביא",אלכסנדריה, מצרים, 1979.
מר קלמנט סיטון, נשיא הקהילה
באלכסנדריה, עומד בחזית בית הכנסת.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חיילים יהודים לאחר התפילה,
מול בית הכנסת "שער השמיים",
קהיר, מצרים, 1942.
צילום: יוסף מיכלין, תל אביב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף מיכלין, תל אביב)
לשכת הדיינים של הקהילה היהודית
באלכסנדריה, מצרים, 1979.
היום משמש המשרד להנהלת חשבונות הקהילה.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
פנים בית הכנסת "אליהו הנביא",
אלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
משפחת מרימס.
קהיר, מצרים, 1907.
המשפחה הגיעה למצרים מקישינב, רוסיה ב-1902.
ההורים, חנה (יושבת) ושמואל (מזוקן) עם ילדיהם.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
מראה פנים בית הכנסת "שערי שמים"
ברחוב אדלי מס' 17, קהיר.
נבנה ב-1903 וחודש ב-1981.
קהיר, מצרים, 1979.
צילום: מיכה ברעם, ישראל.
(בית התפוצות ארכיון התצלומים)
תפילה בבית הכנסת הקראי, קהיר, מצרים, 1979
הקראים כורעים על ברכיהם, גברים ונשים מתפללים יחד
צילום: מיכה בר-עם, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
מוריס דה-פיצ'וטו (משמאל, ממושקף),
סוחר במוצרי חשמל בחנותו,
אלכסנדריה, מצרים, 1979.
צילום: מיכה בר-עם, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
טיול משפחות יהודיות לפירמידות בגיזה.
קהיר, מצרים, 1914.
בשורה הראשונה, שלישית מימין - רחל מרימס.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אהרון מרימס, תל אביב)
קין סופיינסי אי אינטינדיינסי, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)
איסטה נוקי איס אלאבאדה, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)
מונג'וס מואירין די סו מואירטי, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)
לה קאנטיגה די ליי, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)
ארבוליס ייוראן פור לוביאה, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)
די לה יומה סאלה איל מורו, מתוך: שירים של יהודי ספרד, אופ' 51 (1973)

קין סופיינסי אי אינטינדיינסי ("אחד מי יודע" - בלדינו)

קלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה הוא גירסה בלדינו לשיר "אחד מי יודע?" מהגדת פסח.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

איסטה נוקי איס אלאבאדה ("לילה זה פה נפארה" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

מונג'וס מואירין די סו מואירטי ("רבים ביומם ימותו" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר יהודי-ספרדי זה מצהיר כי רבים מתים ביומם, ורבים עוד יותר מתים מאהבה. אילו שלא מתים בזמן הנכון מתאבלים.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

לה קאנטיגה די ליי ("שירת התורה" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה מתאר את משה כאשר הוא יורד מהר סיני עם עשרת הדברות. המלאכים מקנאים בו ורוצים לשרוף אותו. הם לא מבינים איך בן-אדם היה יכול להיות בנוכחות האל.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

ארבוליס ייוראן פור לוביאס ("העצים בוכים לגשם" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

בשיר זה - העצים זועקים לגשם, ההרים זועקים לרוח, והלב של נערה זועק להיות עם אהובה.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

די לה יומה סאלה איל מורו ("מן המסגד יוצא המורו" - בלדינו)

הקלטה מקורית מדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד. פורסם על ידי בית התפוצות ב-1988.

המלחין אלברטו חמזי נולד בתורכיה והקדיש את חייו במזרח הקרוב לאיסוף ורישום שירי יהדות ספרד. 230 מהשירים הללו הוא קיבץ בקובץ "El Cancionero Sefardi". מתוך אילו ליקט שישים שירים, ואותם עיבד לקול ולפסנתר והוציא לאור בעשרה כרכים של ה-"Coplas Sefardies". אופס 51 הינו העשירי ואחרון מתוך כרכים אילו. הוא יצא לאור בשנת 1973, והוא כולל שירים שרשם חמזי במצרים ב-1928.

שיר זה מספר את סיפורו של המורו, איש ראוותני שיוצא מן המסגד, מוקף באביריו, לבוש במצנפת רקומה שהכינה לו המאהבת שלו.

הטקסט מאת ד"ר אבנר בהט, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק ראבל: שירים עבריםם וחמזי: שירים של יהודי ספרד.

קרדוזו, אברהם מיגל
Nahoum, Haim
הררי, ויקטר רפאל
אבוחצירה, יעקב
ר' משה בן מימון - רמב"ם
ברמן, וסילי זאב
סיימור, דוד - שים
קרדוזו, אברהם מיגל (1626-1706), ממנהיגי התנועה השבתאית. נולד בספרד למשפחת אנוסים, ומשם עבר ב-1648 לוונציה, איטליה ועבד שם כרופא.

בשנת 1659 תקפו אותו ספקות דתיים ובשנת 1659 יצא לקהיר, מצרים, שם בילה חמש שנים בלימוד תורת קבלה הלוריאנית. בשנת 1664 התיישב בטריפולי, נשאר במקום במשך עשר שנים והתקבל שם כמנהיג דתי. בטריפולי הוא גם חווה התגלויות דרך חזיונות וחלומות.
כאשר הגיעה הידיעה של הופעתו של שבתאי צבי, הפך קרדוזו לחסיד נלהב של משיח השקר וכתב בהרחבה לטובת טענותיו, ובכלל זה ספרו "בוקר אברהם" שהושלם בטריפולי.
כשגורש מטריפולי ב-1673, הוא עבר לתוניס, אלא שגם שם הוא נרדף ולכן עבר לליוורנו, איטליה, ואז לסמירנה (היום איזמיר, בטורקיה).
בסמירנה הוא היה פעיל במרכז החוג השבתאי ושם גם החל לראות את עצמו כמשיח בן יוסף, עובדה שהובילה לגירושו ב-1681.
בהמשך הוא חי בגליפולי, קושתא (איסטנבול) (1686-1696), רודוסטו, כרתים, ולבסוף אלכסנדריה שבמצרים, שם נרצח במריבה משפחתית על ידי אחיינו.
המקוריות של כתביו קנו לו חסידים ומתנגדים במדינות רבות.
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
Harari, Victor Raphael (1857-1945), financier, born in Cairo, Egypt. Harari began his working life in the Egyptian Ministry of Finance when the country was theoretically independent but effectively under British control. Over the years rose to the position of director of the accounts department. In 1929 he was elected to the board of directors of the Egyptian National Bank and headed the boards of many economic organizations in Egypt. In 1928 he was knighted by King George V of England.
Abuhatzeira, Yaakov (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born in Morocco. He grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).
Early Zionist

He was a native of Yelgava and graduated in law at St.Petersburg University, Russia. After the 1881 pogroms in the Russian Empire, he joined Hibbat Zion movement and edited books in Russian expounding its ideology. He attended the 1887 Druskiniki conference of Hibbat Zion and was secretary of the official founding assembly of the society in Russia, held in Odessa in 1890. Maintaining that mass emigration was essential for Russian Jewry, he became secretary of the Jewish Colonization Association (ICA) founded by Baron de Hirsch which took Russian Jews to various overseas destinations incluing Latin America. Bermann saw this as supplementing - not as an alternative to - emigration to Eretz Israel. He was a founder of the Historical-Ethnographical Committee of the Society for Spreading Enlightenment among the Jews of Russia. He fell ill with tuberculosis and went to live in Cairo, Egypt, where he died.
Seymour, David (born Dawid Szymin) also known under the pseudonym Chim (1911-1956), photojournalist, born in Warsaw, Poland, the son of a publisher of Hebrew and Yiddish books. At the start of WW1, his family moved to Russia and returned to Warsaw in 1919.

Chim studied at the Academy of Graphic Arts in Leipzig, Germany, and then graduated in chemistry and physics from the Sorbonne in Paris, France, in 1933. In Paris he met Roberta Capę, Gerda Pohorylle, Georges Soria and Henri Cartier-Bresson. Due to financial difficulties in the family, he began working as a photojournalist, publishing his first photo essay in Paris Soir. After 1934 he worked for Regards Magazine, a French monthly news magazine, under the pseudonym Chim, documenting the Popular Front in Paris.

In 1936, during the Spanish Civil War, he was sent to Spain where he joined the Republicans. His photographs depicting the horrors of the war in Spain have earned him a reputation in Europe. Following the victory of fascist forces of General Francisco Franco, he returned to France. In 1939 he was commissioned by Paris-Match magazine to document the journey of 150,000 Spanish refugees to the exiled Spanish Republican government in Mexico. Shortly afterwards, he immigrated to the USA and settled in New York adopting the name David Seymour. Chim enlisted in the US Army in 1940 and later on served as a translator and photographer on the battlefields of Europe. He received American citizenship in 1942.

After the end of WW2, Chim started working for UNICEF, documenting the impact of war on children. The photographs he took in Poland, Austria, Czechoslovakia, Italy, Greece, and Germany, were published by UNESCO in the album "Children of Europe" (1949). In 1947 in Munich, Germany, he co-founded the Magnum photo agency and served as his president after 1954, following the tragic death of Roberta Capa. During his extensive travels in Europe, USA, and Israel Chim documented the born of the State of Israel, major events in Europe as well as Hollywood movie stars. His photographic portraits include Sophia Loren, Audrey Hepburn, Marilyn Monroe and Pablo Picasso.

Chim was killed on November 10, 1956, by machine-gun fire on the Egyptian border crossing in Qantara, on the Israeli-Egyptian cease-fire line during the 1956 Israeli-Egyptian War, while he was preparing material about the exchange of prisoners for Newsweek magazine.
ר' משה בן מימון - רמב"ם
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).
ר' משה בן מימון - רמב"ם
רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (30 במרץ 1138 - 13 בדצמבר 1204; י"ד בניסן ד'תתצ"ח - כ' בטבת ד'תתקס"ה), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית.

כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט (שכונה בקהיר העתיקה).