קהילת יהודי סולימאניה

גלואג'ק (כוכב זוהר) בנימין ובידיה תצילומי הוריה,
סולימניה, עירק כורדיסטן 1994.
צילום: פריץ מייסט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף פריץ מייסט)

הכתובת הרשומה בתעודת הזהות של אביה של גאלווי, שלמה עזיז חכים, נולד ב-1987, היא "האזור היהודי בית 164/11." למטה מצוין שאימה, פירוסיה בנימין יקוב נולדה בחלאביה ב-1926. האם שנישאה לכורדי מוסלמי, היתה בין היהודים שלא עזבו את כורדיסתאן בזמן העליה הגדולה לישראל.

ציוני דרך בתולדות יהודי בבל/עיראק

586 לפנה"ס | גלות בבל

עוד הרבה לפני שאמריקה הייתה אימפריה, מנהיגים בבליים עם שמות מוזרים כמו נבופלאסר, נבוכדראצר, נבוזארדן, שלטו בעולם ומילה אחת שלהם הספיקה כדי להזיז צבאות בנות מאות אלפי חיילים ממקום למקום.
אז השמות אמנם התחלפו אבל הדינמיקה הפוליטית ממש לא. גם אז, כמו בתקופה המודרנית, גורלה של ישות מדינית היה תלוי במידה זו או אחרת במדיניות היחסים הבינלאומיים שלה.
למה אנו מתכוונים?
בסביבות 600 לפנה"ס התנהל בירושלים מאבק בין שתי קבוצות שדגלו בתפיסות מדיניות מנוגדות. את הראשונה ייצגו כמה שרים קנאים מחוג מקורביו של המלך צדקיהו, ששלט באותה עת ביהודה. השרים ניסו לשכנע את צדקיהו למרוד בשלטון הבבלי וחיזקו את טענתם בברית ישנה בין יהודה לאימפריה המצרית, שהבטיחה לבוא לעזרת יהודה במקרה הצורך. חברי הקבוצה השנייה היו פרו-בבלים. נציגם הבולט היה הנביא ירמיהו, שטען כי ליהודה אין כל סיכוי לשרוד, ולכן עדיף להיכנע לבבלים.
בסופו של דבר הצליחה הסיעה האנטי-בבלית לשכנע את המלך, והוא הכריז על מרד נגד הבבלים. החלטתו של צדקיהו הייתה בכייה לדורות: המצרים לא קיימו את הבטחתם, ובתום מצור על ירושלים, שנמשך כשנתיים, הבקיעו הבבלים את חומות העיר והגלו את תושביה. בניו של המלך צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, והוא עצמו נאסר בנחושתיים, הוגלה לבבל – ועיניו נעקרו.
עם חורבן ירושלים החלה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל: גלות בבל, הלוא היא עיראק של היום.

539 לפנה"ס | משיבת ציון לשיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס בא קצה הרשמי של האימפריה הבבלית: העיר בבל עצמה נפלה בידי האימפריה הפרסית שבראשה עמד המלך כורש, אביה של "הצהרת כורש" הידועה, שהעניקה חופש פולחן דתי לכל העמים והתירה ליהודים אוטונומיה בארץ-ישראל. עם זאת, גם לאחר הכיבוש עדיין שררה בבבל רווחה כלכלית יחסית, ורק כ-50 אלף יהודים עלו ממנה בסופו של דבר לארץ-ישראל.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" תיאר סופר תהילים תקופה זו ולא שיער שכעבור 2500 שנה יאומצו צמד המילים "שיבת ציון" ע"י ראשי התנועה הציונית ובין שיבת ציון ההיא לשיבת ציון המודרנית ימתח חוט מקשר בעלי צביון לאומי מובהק.
בואם של "שבי ציון" ארצה עורר עימות חריף ביניהם לבין תושבי ארץ-ישראל דאז. במרכזו של העימות עמדה המחלוקת בת האלמוות בשאלה "מיהו יהודי". השומרונים, שלא הוגלו על-ידי הבבלים, תפסו את עצמם כישראלים לכל דבר – אך השבים מבבל לא הסכימו איתם, וראו בשומרונים בני-תערובת של ישראלים ובני עמים אחרים. על המתחים הדתיים-חברתיים הללו נוספו מצוקות כלכליות עקב שנות הבצורת שפקדו את הארץ באותה עת, והעולים החדשים חשו אכזבה מרה: לא למציאות הזו פיללו כשקראו בנבואות הנחמה של ישעיהו וירמיהו.
עם זאת, היסטוריונים מציינים את שיבת ציון של יהודי בבל כאירוע ייחודי: בפעם הראשונה בקורות העמים, עם שהוגלה מארצו שב אליה כדי לחדש ימיו כקדם. ודוק: אילולא שיבת ציון של הימים ההם, ספק אם העם היהודי היה מצליח לחמוק מהגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הדתי-לאומי והיטמעות גמורה בקרב עמי הסביבה.

70 לספירה | השדולה הבבלית למען ארץ-ישראל

מחקרים רבים מלמדים כי היהודים שחיו תחת האימפריה הפרתית, ששלטה בבבל משנת 248 לפנה"ס, נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בארץ-ישראל, לעומת זאת, היו היהודים נתונים לגזירות והגבלות מצד השלטון הסָלוקי ההלניסטי ולאחריו מצד השלטון הרומי (למעט תקופה קצרה יחסית, שבה היתה יהודה תחת שלטון עצמאי של בית חשמונאי).
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה אם בתקופת בית שני כבר הייתה יהדות בבל מרכז חיי היצירה וההנהגה של היהדות העולמית, אם לאו. ואולם, אין מחלוקת כי בתקופה שבין 539 לפנה"ס לשנת 70 לספירה, השנה שבה נחרב בית-המקדש השני, גדל מספר היהודים בבבל עד כדי כך שההיסטוריון יוספוס פלביוס ציין כי יהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם".
בדומה ליהודי צפון אמריקה בתקופה המודרנית, גם היהודים שמעבר לנהרות הפרת והחידקל תמכו באחיהם שבארץ-ישראל דאז. עדות לסולידריות בין קהילות יהודה ובבל אפשר למצוא בדבריו של הפילוסוף היהודי-מצרי פילון האלכסנדרוני, שסיפר כי נציב סוריה לא העמיד צלם בהיכל בית-המקדש בירושלים מחשש מתגובתם של יהודי בבל.

135 | רב נודד לבבל

חורבן בית המקדש השני, שהתרחש בשנת 70 לספירה, היה ראשיתו של עידן חדש. כוחה של הסנהדרין כמרכז תורני היה רב. בשנים 132–135 הופיע לראשונה המושג "חכמים", שתיאר תלמידי חכמים שנדדו מארץ-ישראל לבבל, ככל הנראה בשל הרדיפות והתנאים הקשים בעקבות מרד בר-כובבא.
מתי בדיוק עבר מרכז הכובד התורני מארץ-ישראל לבבל? על השאלה הזאת איש אינו יודע לענות, אך רבים מסכימים כי שקיעתה של ארץ-ישראל כמרכז יהודי רוחני וצמיחתה של בבל כמרכז כזה קיבלו משנה תוקף בשנת 219 לספירה: בשנה זו עזב את ארץ-ישראל גבר גבוה ויפה תואר, תלמיד חכם ועצום, שכונה בשם "רב", ונדד לבבל.


224 | דינא דמלכותא דינא

בשנת 224 לספירה שלטה בבבל השושלת הסאסאנית, שניהלה משטר ריכוזי שדבק בדת זרתוסטרא. חכמי בבל, שהיו למודי ניסיון היסטורי מר, קבעו כי כל עוד עם ישראל יושב בנכר, עליו לקבל את המרות המדינית המקומית ולהכיר בלגיטימיות שלה. הכרעה זו התמצתה באמרתו המפורסמת של שמואל, אחד מחכמי בבל, שקבע כי "דינא דמלכותא דינא". בזכות ההכרה המפוכחת הזו ידעו יהודי בבל עידן של שגשוג ופריחה, ואט-אט הפכה בבל למרכז לימוד תורה מתחרה לזה שבארץ-ישראל.
במאות השלישית עד החמישית לספירה התגבש מוסד חדש בעולם היהודי, "הישיבה", שתלמידיו עסקו בלימוד ובפירוש המשנה, הידוע עד היום בשם "התלמוד הבבלי" – "נכדו" של הטקסט המקראי ו"בנו" של הטקסט המשנאי.

500 | קרבות רטוריים בין מוחות ענק

חכמי בבל, המכונים "האמוראים", הפכו לסמכות הדתית העליונה, ובכך תפסו את מקומם של התנאים, הלוא הם חכמי המשנה. תקופת האמוראים, שהחלה במאה השלישית לספירה והסתיימה בשנת 500, נחשבת לאחת התקופות הפוריות ביותר בתולדות העם היהודי. בעידן זה התגבש ספר ההלכה הסמכותי ביותר של עם ישראל מאז ועד תקופת העת החדשה – התלמוד הבבלי, פרי יצירתם של האמוראים.
מה לא נאמר על התלמוד הבבלי? עירוב מופלא זה של 37 מסכתות עמוסות כל טוב – קרבות רטוריים בין מוחות ענק, אגדות אלף לילה ולילה, אנליזות משפטיות, מיסטיקה, זוגיות, סיפורת טרגית וקומית והכל בשפה ארמית רזה ודחוסה, המפליאה לתפוס עולם ומלואו במשפט מחץ אחד – היה לאחת היצירות המורכבות והעשירות בתולדות האנושות.
ואולם, בראש ובראשונה היה התלמוד הבבלי חלוץ בתחום המשפט. כרכי הספר מכילים מעין "פרוטוקול בית-משפט", העוקב אחר ליבון כל סוגיה הלכתית מראשיתה ועד סופה. במובן זה לא יהיה מופרז לומר כי הספר הקנוני הקדים את זמנו.

882 | בין ה"רישא גלותא" ל"גאונים"

בתחילת המאה השביעית החלו המוסלמים במסעות הכיבוש האדירים שלהם, שכללו גם את בבל. תחת שלטונם נהנו יהודי בבל מביטחון יחסי ואף החלו לבסס חיי קהילה אוטונומיים. הם עדיין הוגדרו כבני-חסות (ד'ימי, בערבית), ובתקופה מסוימת אף אולצו לענוד טלאי צהוב, אבל בפרספקטיבה היסטורית, היתה זו תקופה של פריחה עבורם. אחת הסיבות לכך היתה השפעתה של התרבות המוסלמית, שהיתה אז בשיאה ורשמה הישגים מרשימים בתחומי האלגברה, האסטרונומיה וחקר המחלות המידבקות.
הנהגת הקהילה היהודית נחלקה לשניים: התחום המינהלתי היה בסמכותו של ראש הקהילה (ה"רישא גלותא", בארמית), שהיה החוליה המקשרת בין הקהילה לרשויות, בעיקר בכל הנוגע לגביית המיסים, ואילו התחום הרוחני היה באחריות ראשי הישיבות, "הגאונים", שהכריעו בענייני הוראה, הלכה ומשפט. המפורסם שבגאונים היה רס"ג (רבי סעדיה גאון), יליד שנת 882 לספירה, שכבר בגיל 20 חיבר מילון ערבי-עברי מפורט. "אמונות ודעות", הידוע והמפורסם שבחיבוריו, היה הניסיון המקיף הראשון של יהודי מאמין ליישב סתירות בין דת למדע.

1190 | העת החדשה: שקיעתה של הזריחה

בסביבות שנת 1038 נפטר רב האי גאון, אחרון "דור הגאונים". כ-130 שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-12, דיווח הנוסע בנימין מטודלה – מרקו פולו היהודי – כי בבבל חיים כ-40 אלף יהודים. מספר מרשים זה פחת באופן משמעותי עם שקיעת שלטון הח'ליפים בבגדאד וירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל; יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים של העולם, והקהילה היהודית בבבל החלה לקמול.
במקורות היסטוריים אין כמעט אזכור ליהדות בבל בשנים שבין המאה ה-13 למאה ה-18. שקיעתה הארוכה של הקהילה היהודית המפוארת ההיא קשורה לחורבן שזרעו הכובשים המונגולים ולאחר מכן למלחמות הרבות בין הפרסים לעותמאנים, שהפכו את בבל לאזור ספר מוכה דלות.


1794 | הרנסנס של יהדות בגדאד

בשלהי המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית בבגדאד להתאושש. ב-1774 חיו בעיר כ-2,500 יהודים בלבד, כ-3% משיעור התושבים בבגדאד. ב-1893 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים, לכ-50 אלף איש (35% משיעור התושבים בכלל), ומספר בתי-הכנסת קפץ משלושה ל-30.
הגידול הדמוגרפי נתן את אותותיו גם בהנהגת הקהילה: ההנהגה המונרכית שהיתה נהוגה עד אז – ובראשה "נשיא הקהילה", אדם שהשתייך לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וניהל קשרי קח-תן עם השלטונות כדי לבסס את מעמדו – דעכה, ובמקומה קמה הנהגה היררכית שבראשה עמד ראש הקהילה, "החכם באשי", ותחתיו שתי ועדות: "הוועד הגשמי", שכיהן כהנהגה המינהלית-אזרחית, ו"הוועד הרוחני", שהיה מעין הנהגה רבנית-תורנית.
הקהילה היהודית נהנתה גם מפריחה כלכלית, ופרנסיה השתלבו במסחר טקסטיל וכותנה עם הבריטים, ששלטו בענפים הללו. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו משפחות יהודיות לכונן מושבות של סוחרים ויזמי תעשייה גם מחוץ לבגדאד, בערים גדולות בדרום אסיה ובמזרחה – הונג-קונג, כלכתה, בומביי, סינגפור, שנחאי ועוד. המהגרים ייסדו קהילות של יוצאי בגדאד, שכונו "הבגדאדים", ששימרו את המסורת מהמולדת הישנה. עם המשפחות הבגדאדיות המפורסמות נמנו משפחת גבאי, משפחת כדורי ומשפחת ששון. האחרונה אף פיתחה רשת מסחר בינלאומית משגשגת שהשתרעה מהודו דרך שנחאי וקובה ועד בריטניה.

1834 | יוסף והבור

האגדה מספרת כי כשהיה הרב יוסף חיים בן שבע, הוא נפל לבאר עמוקה וניצל בנס. כשהיה בבור נדר שאם ייצא ממנו חי, יקדיש את חייו ללימוד תורה. לימים היה יוסף חיים לאחד מענקי הדור בבגדאד בפרט ובעולם היהודי בכלל, ואף שלא נשא במשרה רבנית רשמית, כיהן כרבה הראשי של בגדאד במשך 50 שנה והיה הכתובת העליונה לכל שאלה הלכתית.
הרב יוסף חיים כתב כ-100 ספרים, וידענותו הקיפה את כל תחומי הידע התורני – הלכה, אגדה, תלמוד, מוסר, פיוט וחוכמת הקבלה. הוא היה ידוע גם כדרשן מחונן ונהג לשאת בכל אחד מימות השבוע שתי דרשות – אחת לאחר תפילת שחרית, שנמשכה כשעה וחצי, ואחרת, שנמשכה כשעה, לאחר תפילת מנחה. ביום שבת נשא הרב דרשה מיוחדת שנמשכה כשלוש שעות, ואלפי אנשים נהרו לשמוע אותה. דרשותיו של הרב יוסף חיים תובלו במשלים, בסיפורי מעשיות ובחידות, והאגדה מספרת שמעולם לא חזר על דבריו פעמיים ותמיד חידש וביאר פנים נוספות של עולם התורה. ראש הדיינים בבגדאד, הרב יחזקאל משה הלוי, אמר כי "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר על דבריו".
הרב יוסף חיים נפטר בשנת 1909, כשהיה בדרכו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל שבעיראק, מקום קבורתו על-פי המסורת.

1917 | עיראקיזציה

ב-1917, לאחר נפילת האימפריה הטורקית, השתלטו הבריטים על ארץ הפרת והחידקל והעניקו את השלטון למלך פייסל הראשון. תקופתו של פייסל הראשון נחשבת לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. הקהילה היהודית זכתה לייצוג בפרלמנט העיראקי, וקשריה המסחריים עם הבריטים התהדקו. האחרונים אף העמידו לרשות הסוחרים היהודים כמה קווי ייבוא וייצוא של חברת "איי הודו המערבית", ובכך איפשרו להם לשלוט בנתח גדול מהסחורה שנכנסה לעיראק. אחד הסוחרים היהודים הגדולים היה יחזקאל ששון, שכונה "הרוטשילד של המזרח". ששון היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, והיה לאחד ממובילי הלאומיות העיראקית.
גם עולם החינוך היהודי יצא נשכר מהפריחה הכללית: רשת בתי-הספר העולמית "כל ישראל חברים" (כי"ח) הקימה מוסדות חינוך ששילבו לימודי עברית עם מקצועות מודרניים ותרמו תרומה מכרעת לחיבור בין מסורת וחילון בקרב יהדות עיראק.
באקלים נאור זה נולדו מי שיהפכו לימים לאליטה האינטלקטואלית היהודית של יוצאי בגדאד, ובהם הסופרים סמיר נקאש וסמי מיכאל, פרופ' ששון סומך ואחרים, שהגדירו את עצמם כ"יהודים-ערבים" ושילבו ביצירותיהם את התרבות הערבית-מוסלמית לצד התרבות היהודית.

1932 | המפלצת הנאצית מרימה את ראשה

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם.
במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש... היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש".

1941 | הפרהוד

עד שנת 1941 חיו בעיראק כ-150 אלף יהודים. רבים מהם עבדו בתחומי הבנקאות, המסחר, מוסדות הממשל והמשק החקלאי. אלא שאז פרצו פרעות הפרהוד (בעיראקית: הפחדה ברוטלית של נשלטים).
פרעות הפרהוד התרחשו בעיצומה של הפיכה נגד השלטון בהנהגתו של ראשיד עלי ובהשראת חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. הרקע לפרעות היה שילוב של תעמולה נאצית, שכללה את הקמת תנועת הנוער אל-פתווה, הגרסה העיראקית של נוער היטלר; השפעות המרד הערבי בארץ-ישראל; וזעם האספסוף בעקבות המלחמה האנגלו-עיראקית, שגבתה קורבנות רבים מקרב אזרחי עיראק. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים של תינוקות, נשים וזקנים, חנויות נבזזו ונשרפו וילדים הושלכו למי החידקל לעיני הוריהם. יותר מ-180 יהודים נרצחו במהלך הפרעות וכ-1,000 נפצעו. "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, כמה מהם סחבו חפצים ורהיטים שבזזו מבתי היהודים", העיד יהודי בשם יוסף נמרודי. "ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק". במהלך פיזור הפרעות נהרגו כ-300–400 פורעים, והנרצחים היהודים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לימים עלתה סוגיית הפרהוד לכותרות בישראל כשכמה היסטוריונים תבעו מבית-המשפט להכיר בקורבנות הפוגרום כקורבנות שואה. היסטוריונים אחרים טענו כנגדם כי משקל התעמולה הנאצית בהתעוררות הפרהוד היה מינורי, ולכן אין לראות בהם קורבנות שואה.


1948 | עזרא ונחמיה המודרניים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה.
רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד, למשל, סירב לוותר על אזרחותו העיראקית ובחר לברוח מהמדינה בהיחבא. "ירשתי את העיראקיות שלי מאבותיי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי", כתב. "לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי העיראקית נולדה לפני אלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות".
בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

2014 | 60 יהודים

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה ולא איפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה. 11 שנה מאוחר יותר, ב-1963, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, הוטלו על היהודים שנותרו בעיראק מגבלות נוספות. ב-1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, החריף היחס ליהודים: כ-3,000 מהם נאסרו ופוטרו מעבודותיהם, חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, בתי-עסק יהודיים נסגרו, הסכמי סחר שיהודים היו חתומים עליהם בוטלו, וקווי טלפון רבים בבתי יהודים נותקו.
ב-27 בינואר 1968 הוצאו להורג כ-11 יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל. הנאשמים הובאו לדין במשפטים מבוימים, ובסיומם נגזר דינם והם נתלו בכיכרות ציבוריות בבגדאד. כתוצאה מלחץ בינלאומי, אישרה ממשלת עיראק את עלייתם של היהודים הנותרים ארצה.
נכון לשנת 2014 חיו בבגדאד כ-60 יהודים בלבד.

כרכוך Kirkuk

בערבית: كركوك‎ 

עיר בצפון עיראק, 200 ק"מ מצפון לבגדאד, לרגלי הרי כורדיסתאן.


ב1400- נכבשה בגדאד בידי המונגולים ויהודים רבים ברחו לכורדיסתאן, מקצתם הגיעו לכרכוך. בתקופה העות'מאנית נעשתה כרכוך לעיר מחוז בפלך מוצל.

קהילה יהודית נודעה במקום למן המאה ה- 17. בראשה עמד הרב יחיא ברזאני. במאה ה- 18 היו עדויות על יהודים בכרכוך שעסקו במסחר, בעיקר עם בגדאד. ב- 1824 ביקר במקום נוסע אנגלי שמסר על 200 משפחות יהודיות בעיר. דוד דבית הלל אישר זאת בביקורו במקום בשנת 1827. בשנת 1847 מסרו נוסעים שביקרו בכרכוך על 250 משפחות יהודיות. הנוסע בנימין השני סיפר ב- 1848 שהיהודים מתגוררים בחלק העיר הנמצא במישור לרגלי ההר. ב- 1854 היה בעיר רובע יהודי ובו כ- 200 בתים, ב- 1884 התגוררו שם 400 יהודים ואילו ב1888- יש עדות על 1,200. רובם עסקו בסחר בדים. ב- 1906 היו כבר 2,400 יהודים בכרכוך ובשנת 1912 - כ- 2,800.

במאי 1918, לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, כבשו הבריטים את העיר. בעקבות המלחמה התמעט מספר היהודים, אך גדל שוב לאחריה. ב- 1922 נמנו בכרכוך 600 משפחות יהודיות. בעקבות הפיכת העיר למרכז תעשיית הנפט באו יהודים נוספים. הם שלטו במסחר, בעיקר בבדי משי וצמר, והיו סוכנים להעברת צמר מכורדיסתאן לתעשיית הטכסטיל במנצ'סטר, אנגליה.

ב- 1934 חיו בכרכוך 2,000 יהודים, ב- 1942 הגיע מספרם ל- 3,000 (בין 25,000 תושבי העיר). הם ישבו ברובע היהודי בחלק העתיק של העיר. היהודים השתלבו באדמיניסטרציה הבריטית ועבדו כפקידים בחברות הנפט. נציג אחד של יהודי כרכוך נבחר לבית המחוקקים בשנת 1922.


חיי הקהילה

בסביבת כרכוך מצויים קברים המיוחסים לדניאל, לחנניה, לעזריה וליונה, ויהודי העיר נהגו לקיים מנהג עלייה לרגל לקברים אלה.

ב- 1913 נפתחו בעיר בידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שני בתי ספר (האחד לנערים והשני לנערות) על-שם סיר אליעזר כדורי מבגדאד; ונסגרו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. רק ב- 1934 נפתח מחדש בית-ספר יהודי מעורב.

בשנים 1924 - 1925 אורגנה מגבית ל"קרן-קיימת-לישראל" בידי נשיא הקהילה יצחק אפרים דניאל, יצחק אפנדי, שהיה גם חבר בית המחוקקים באותה התקופה.

המרד הפרו-נאצי של רשיד עלי (1941) השפיע לרעה על היחסים עם התושבים. היהודים הצטיידו בנשק והסתגרו בבתיהם. רב הקהילה הצליח לקיים קשר עם המתצרף (המושל) של העיר והמחוז (כורדי, תומך הבריטים) והוא הורה למשטרה למנוע התנכלויות מצד התושבים.

שליחי התנועה הציונית הגיעו לכרכוך בשנת 1942 ומסרו שבעיר מתגוררים 3,000 יהודים שעוסקים במסחר, מקצתם אמידים, וביניהם גם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה: חייטים, סנדלרים וצורפים. השליחים הקימו תאים חשאיים ואירגנו שעורי עברית והרצאות על ישראל ועל התנועה הקיבוצית. בשלב הראשון התארגנו רק 25 צעירים.

בשנת 1946 חידשה תנועת "החלוץ" את הלימודים בבית הספר היהודי, ששוב נסגר כמה שנים קודם לכן. כמו-כן פעלה בכרכוך ספרייה עברית. באותה השנה התמנה דניאל אפרים לראש העדה. הוא שיתף פעולה עם המחתרת הציונית, ולכן הסניף בכרכוך היה אחד הסניפים החזקים והגדולים בעיראק. ב- 1947 הוקם בעיר סניף של "ההגנה".

בעקבות החלטת החלוקה (1947) השתנה היחס ליהודים. השלטונות רשמו מתנדבים למלחמת קודש בארץ-ישראל, ובכרכוך הוקם בית דין צבאי. הוכרז מצב חירום ובעקבותיו מדיניות של אנטישמית גלויה. בסוף 1949 החלה עלייה בלתי חוקית בנתיב כרכוך-סולימאניה-איראן. העולים שוכנו במחנה בטהרן. בשנים 1950, 1951 עלו כל יהודי כרכוך לישראל.

ארביל Irbil, Erbil

עיר ממזרח למוצל, באזור כורדיסתאן, צפון עיראק.


ארביל שוכנת במישור שבין הנהר זב הגדול לנהר זב הקטן. קהילה יהודית הייתה במקום כבר בסוף ימי בית שני. אז שימשה מרכז לממלכת חדיב ששליטיה התייהדו. בימי הביניים הייתה בארביל קהילה חשובה, המשורר יהודה אלחריזי ביקר בה. הכיבוש המונגולי (1258) לא פגע בקהילה היהודית בארביל, מפני שהעיר נכנעה ללא התנגדות. במאה ה- 17 היו בקהילה היהודית במקום כמאתיים משפחות והן היו נתונות לרדיפות מצד המוסלמים. בשנת 1847 היו בארביל כמאה משפחות של יהודים, ויהודי היה צראף באשי (גזבר) של השלטונות. בשנת 1877 היו שם כ- 400 משפחות. לפני מלחמת העולם השנייה (1939) היו במחוז ארביל כולו כ- 1,900 יהודים.

בשנת 1920 נערך מפקד רשמי ראשון ובמחוז ארביל נימנו 4,800 יהודים. ב- 1932 היו במחוז 3,090 יהודים. ד"ר ארתור רופין מסר, שבאותה השנה היו בארביל עצמה 1,500 יהודים. במפקד 1947 נימנו בעיר ארביל 1,601 יהודים.

יהודי ארביל היו ברובם סוחרים ובעלי מלאכה כגון צבעים, בנאים, סנדלרים וסבלים. כשליש מהם דברו ארמית. היה להם שוק משלהם בשם "הארת תעג'יל".

ארביל, בהיותה עיר מחוז, שימשה מרכז גם ליהודי הכפרים שבסביבה: ראוונדוז, מח'מור, ראניה, כויסנג'ק ואל-זיבאר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הירבו יהודים להגר לארביל מכפרי הסביבה. מניין כל יהודי המחוז ב- 1947 היה 3,109.

עד למלחמת העולם הראשונה היו בעיר שני בתי כנסת ובכל אחד מהם התקיים כנראה "חדר" שנקרא "מדרש", שבו למדו ילדי הקהילה עד שמלאו להם שמונה שנים. יהודים אמידים שרצו להקנות לילדיהם חינוך כללי שלחו אותם ל"כותאב" - ה"חדר" המוסלמי. עם הקמת בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") במוצל נשלחו אליו ילדים מארביל. לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) למדו ילדים יהודים בבתי הספר הממשלתיים.

בשנת 1921 חזר לארביל חכם מאיר, שהתגורר שנים רבות בכרכוך, ויזם הקמת "חדר מתוקן" שבו ילמדו גם עברית וגם חשבון. ב- 1922 הסכימה הממשלה לפתוח בית ספר יהודי בבניין שהקהילה העמידה לרשותו. בית הספר נקרא בשם "ארביל השני", המנהל וחלק מהמורים לא היו יהודים. מאז 1930 איבד בית הספר את צביונו היהודי ומספר התלמידים היהודים היה קטן ממספר המוסלמים. בנות לא זכו כמעט לחינוך בקהילה. רק ב- 1936 נשלחו שתי בנות לבית- ספר ממשלתי.

בארביל הייתה ישיבה, שהעניקה הסמכה לרבנות ושלחה רבים מבוגריה לכהן כרבנים בכפרי הסביבה.

הפעילות הציונית בארביל הייתה שונה באופייה מבמקומות אחרים. בראשה עמד צאלח נוריאל, שכיהן כראש הקהילה משנת 1920. מאותה השנה הוא טיפל בהתרמת בני הקהילה למען הקק"ל. ב- 1935 עמד נוריאל להשתתף כציר בקונגרס הציוני, אך השלטונות מנעו את יציאתו.

בארביל הוקם סניף של "אגודת צעירי בני יהודה". הפעילות כללה הרצאות בעברית והפצת ספרות עברית וחומר אחר על ארץ-ישראל.

בשנת 1948 החלה פעילות ציונית אקטיבית ב"מדרש". מדריכי המחתרת החלוצית ביקרו במקום מדי פעם בפעם. הפעילות התקיימה עד לעלייה ההמונית לישראל ב- 1951, הקהילה התחסלה לאחר שכל בניה עלו לישראל.

טוז-כרמאתו Tuz-Khurmato

(נקרא גם טוז כרמאתלי Tuz-Khurmatli).

יישוב כפרי במחוז כרכוך מדרום לעיר כרכוך בכורדיסתאן העיראקית, צפון עיראק.


על פי מסורת בקרב יהודי כורדיסתאן, הם הגיעו מארץ ישראל בימי גלות שלמנאסר מלך אשור לפני חורבן בית ראשון ומאז לא שבו לארץ-ישראל. ר' בנימין מטודלה מצא קהילות יהודיות באזור במסעותיו שם לפני שנת 1170.

ידיעות נוספות על יהודים במקום הן מן המאה השבע עשרה. אחר-כך ב- 1880, ביקר שם הנוסע מרדכי אדלמן (1847 - 1922) וסיפר על קהילות יהודיות כפריות ועניות, שהתקיימו באזור, והקפידו על קיום מצוות מלא. היהודים דיברו בשפה שכונתה "לשון התרגום", שהיא ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית, והיו בני חסותו של ראש השבט המקומי, השיח' או ה"אגא".

יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. על כן נמצאו שינויים לפרקים בהרכב הקהילות ובמספר היהודים ביישוב.

החיים היהודיים בטוז כרמאתו התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם" שהיה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בשאלות הלכה פנו לחכמי בגדאד. היהודים גרו בבתים משלהם בסביבת בית הכנסת, והשכונה לא הוקפה בחומה. בתי היהודים היו בני קומה אחת עשויים לבני טיט בלתי שרופות, או אבנים בלתי מהוקצעות.

ב- 1845 ביקר בטוז-כרמאתו הנוסע היהודי שטרן וסיפר, שלאחר מגיפה שפרצה ב- 1831, נותרו במקום כשישים יהודים, ובית הכנסת הגדול נחרב. ב- 1859 היה במקום רק מנין יהודים. ב- 1881 נמצאו שם 10-5 משפחות יהודיות והיה להן בית כנסת. הם דיברו גם כורדית וגם לשון תרגום. ב- 1884 היו במקום קרוב לעשרים משפחות יהודיות, ומספרן עלה בראשית המאה העשרים.

ב- 1947 נמצאו בעיר 50 משפחות יהודיות, וכולן עלו לישראל בראשית שנות החמישים.

חלאבג'ה

Halabja

: هه‌ڵه‌بجه‬ - Helebce בערבית: حلبجة; בקורדית: 

יישוב עירוני במחוז סולימאניה, מזרח כורדיסתאן העיראקית, צפון עיראק.


על פי מסורת הגיעו יהודים לכורדיסתאן בימי גלות שלמנאסר מלך אשור, לפני חורבן בית ראשון, ומאז לא שבו לארץ-ישראל. ר' בנימין מטודלה מצא קהילות יהודיות באזור בביקורו שם לפני שנת 1170. ידיעות נוספות על יהודים הן מן המאה השבע עשרה. באותה התקופה משפחות הרבנים הבולטות היו אדוני (ברזאני), מזרחי, דוגא וחרירי.

ב- 1880, ביקר שם הנוסע מרדכי אידלמן, וסיפר על קהילות יהודיות כפריות עניות שהקפידו על קיום מצוות מלא, דיברו שפה שכונתה "לשון התרגום", שהיא למעשה ארמית משובשת מעורבת בסיריאנית. היהודים היו בני חסותו של השיח' או ה"אגא" - השליט הפיאודלי המקומי, שהיה ראש השבט, והיו למעשה במעמד של צמיתים. ביישובים העירוניים הגדולים הספורים שהיו אז בכורדיסתאן, חיו היהודים בחופש יחסי ולא היו תחת חסותו של "אגא" כלשהו, כפי שהיו יהודי הכפרים.

יהודי כורדיסתאן נדדו לעתים תכופות מהכפרים הקטנים ליישובים הגדולים ולערים בגלל שיקולי ביטחון. העירוניים עסקו במסחר סיטונאי, קמעונאי ורוכלות, ובין בעלי המלאכה שביניהם היו: אורגים, צבעי בדים, צורפי כסף וזהב, סנדלרים, נגרים, בורסקאים. היו גם בעלי אחוזות וחקלאים שגידלו חיטה, שעורה, אורז, שומשום, עדשים, טבק ועוד; ובעלי מטעים, פרדסים וכרמים; ובעלי עדרי צאן ובקר.

החיים הרוחניים התרכזו סביב בית הכנסת העתיק. בראש הקהילה עמד ה"חכם", והוא היה גם חזן, מוהל, שוחט וגבאי. בענייני הלכה פנו לחכמי בגדאד.

בשנות העשרים של המאה העשרים ביקר הנוסע סון (Soane) בחלאבג'ה ומצא שם עשרים חנויות של סוחרי אריגים יהודים, והם היו לדבריו רוב סוחרי המקום.

ב- 1930 נמצאו לפי מפקד רשמי 400 יהודים בכל חבל חלאבג'ה. הנוסע בן-ציון ישראלי, מארץ- ישראל, שביקר באזור ב- 1934, סיפר על יישוב בשם חראבג', ובו חמישים בתי אב יהודים, בית מדרש ותלמוד תורה לנערים ומצבם הכלכלי של היהודים גרוע. ידוע שהתכוון לישוב חלאבג'ה, וככל הנראה חל ברשימותיו שיבוש בשם היישוב.

ב- 1947 היו במקום 70-60 משפחות יהודיות. ב- 1950 יצאו יהודי העיר בדרכם לישראל והקהילה התחסלה.

כוי סנג'ק KOY SANJAQ

בערבית: كوي سنجق; בקורדית: ביהנג'אר

יישוב עירוני, מרכז מינהלי לכפרי הסביבה, מזרח כורדיסתאן העיראקית, צפון מזרח עיראק.


במאה ה- 18 הייתה במקום קהילה יהודית של דוברי ארמית. שד"ר מארץ ישראל סיפר שהיו בקהילה יהודים עשירים שתרמו ליישוב היהודי בארץ. בשנת 1848 מצא שם הנוסע בנימין השני שבעים משפחות יהודיות של חקלאים וסוחרים.

בשנת 1884 היו בכוי סנג'ק 120 משפחות יהודיות, ב- 1888 התפקדו במקום 170 יהודים וב- 1906 - 200. המספרים האלה ככל הנראה לא כללו ילדים.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) עזבו יהודים רבים את המקום, אך לא התיישבו במקום אחר, ושבו לכוי סנג'ק כעבור זמן. בשנת 1930 ישבו במקום כ- 200 יהודים (שלושים משפחות), הם עסקו במסחר, באריגה, בצביעת בדים ובצורפות. כמה משפחות יהודיות עסקו בחקלאות. בכוי-סנג'ק היו אז כ- 6,000 תושבים כורדים.

היהודים גרו בשכונה אחת, הן מטעמי ביטחון והן כדי לקיים חיי קהילה סדירים. השכונה היהודית כללה שני רחובות. היהודים דיברו ארמית ("לשון תרגום") ועם שכניהם הכורדים דיברו כרמנג' (עגה כורדית). חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת היחיד. בבית הכנסת היו שני חדרים ששימשו ללימוד. הילדים למדו מגיל שלוש תורה ותפילה, קריאה וכתיבה בכתב רש"י ומעט משנה וחשבון. נערים למדו תלמוד-תורה, משנה וגמרא. בני שמונה החלו ללמוד בבית הספר הכללי.

בין הרבנים שכיהנו בכוי-סנג'ק היה ר' משה ב"ר אברהם חרירי, בן למשפחת רבנים מפורסמת; אביו חיבר כמה ספרי הלכה ובנו יצחק כיהן כרב בקהילת ראוונדוז. משפחת חתן, סוחרי אריגים עשירים, מימנה את מסודות הקהילה. רב הקהילה בסוף שנות הארבעים היה ר' חכם נסים, הוא שימש גם מורה שוחט וחזן.

היחסים בין היהודים לבין השכנים המוסלמים היו טובים בדרך כלל. היהודים היו תחת חסות אחד השיח'ים בסביבה. עם פרוץ מרד ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק בשנת 1941, אמנם נוצרה מתיחות, אבל לא נפגעו יהודים. באותה התקופה היו שני נציגים יהודים במועצת היישוב.

פעילות ציונית החלה בשנת 1946, כשהגיעו שליחים מארץ-ישראל. בני הנוער התאספו לשמוע סיפורים על המאבק באנגלים ובערבים. עם פרוץ המלחמה לעצמאות ישראל (1948) החלו רדיפות מצד השלטונות. חנויות של יהודים נסגרו, כספים ורכוש הוחרמו. השכנים הכורדים שמרו בדרך כלל על יחסים טובים עם היהודים. בבית משפחת חתן, מעשירי הקהילה, פעל מרכז מחתרתי ציוני ובו הוסתרו כלי נשק ותחמושת. אחד מבני המשפחה פעל בשורות המחתרת היהודית ודווח על הלכי-רוח בקרב המוסלמים.

בשנת 1947 חיו בכוי-סנג'ק שבעים משפחות יהודיות. ב- 1950, ערב עליית יהודי עיראק לישראל, נרשמו חמישים משפחות יהודיות לעלייה.

קהילת בגדאד ריכזה את הטיפול בעלייה, והיהודים יצאו דרך בגדאד לישראל. יהודי כוי-סנג'ק התיישבו במושב אלקוש.

Saqez

سقز

Also known as Saghez, Saqqez, Saqqiz, Saqiz, Sakīz

A city and the capital of Saqez County, Kurdistan Province, Iran.

The Vilna-born traveler and scholar Rabbi David D'Beth Hillel mentions in his Travels from Jerusalem through Arabia, Kurdistan, Part of Persia and India to Madras 1824–32 that in 1827 there were fifteen Jewish families in Saqez and that they had a synagogue. The Jews of Saqqez spoke neo-Aramaic. During the first half of the 20th century Rabbi Shmuel Bruchim (1889-1979) served as the undisputed Jewish spiritual leader of Saqez. In 1945, David Ben-Gurion sent a delegation to Saqez, urging Bruchim and the local Jews to leave Iran and immigrate to the Land of Israel. Bruchim immediately began to teach the entire Jewish community modern spoken Hebrew. With the establishment of the State of Israel in 1948, the Jews of Saqez left within a short period of time.

A section of the 18th century Bazaar of Saqez known as the Jewish market now shelters tailors and clothing manufacturers.

Koysinjaq

كويسنجق / also: Koy Sanjaq, Koye 

A town and district in Erbil Governorate in Kurdistan Region, Iraq.

Jews, speakers of a dialect of Jewish Neo-Aramaic, lived in the area from ancient times. In early 20th century there were about 200 Jewish inhabitants in Koy Sanjak. The community was affected by WW I, when many local Jews left the town. They returned at the end of the war and lived in rather good relationship with the Muslim population. In late 1940s their status changed for the worse due to the state sponsored anti-Jewish persecutions and the increasing hostility of the Muslim inhabitants following the events in the Land of Israel and the establishment of the State of Israel. The Zionist activities gained momentum after the arrival of emissaries from the Land of Israel in 1946. About 80-100 Jews from the village of Betwata, located some 25 km north of Koy Sanjaq, joined the community ahead of their immigration to Israel. By 1951, all the Jews of Koy Sanjaq and Betwata, about 350 people, left for Israel, of them many settled in in Moshav Elkosh in northern Galilee.