חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רות רובין

רות רובין (1906 - 2000), זמרת ומוסיקולוגית, חוקרת של הפולקלור היידיש, נולדה בשם רבקה רוזנבלט בחוטין, בסרביה (אז חלק מהאימפריה ה רוסית, היום באוקראינה) וגדלה במונטריאול, קנדה, לשם הגיעה בגיל ארבע.

בעקבות לימודי מוסיקולוגיה בניו-יורק, חקרה את המסורת המוסיקלית של יהודי מזרח אירופה. כתוצאה מכך התחילה לשיר ביידיש ללא הליווי המוסיקלי המקובל. בשנות ה-50 של המאה העשרים פרסמה את הספרים "אוצר המוסיקה היהודית" ו"שירים של עם". ספרה "קולות עם" (1963) סוקר את תולדות שיר העם היידי.

נפטרה במיימרונק, ניו-יורק, ארצות-הברית.

תאריך לידה:
9 לינואר 1906
תאריך פטירה:
6 לנובמבר 2000
מקום לידה:
חוטין
סוג אישיות:
אספן/ית של פולקלור יהודי
,
זמר/ת
מספר פריט:
200177
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
RUBIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

רובין נגזר מהשם המקראי ראובן. ראובן הוא שמו של בכור בניו של יעקב מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן. בשפות אירופאיות רבות ראובן הפך לראובן (עם "ב" מודגשת) ושימש בסיס לשמות רבים אחרים אשר במרוצת השנים התקבלו כשמות משפחה קבועים. In some cases השם רובין קשור גם באבן היקרה אודם ("רובין" או "רובי", בלע"ז). הגרסה הגרמנית רובין מתועדת במאה ה-12; רובן בשנת 1230; רובן במאה ה-14; רובני במאה ה-16; רובין בשנת 1715.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי רובין כוללים את הצייר הישראלי יליד רומניה ראובן רובין; את הסינולוג (חוקר סין) הישראלי יליד רוסיה ויטאלי רובין; ואת המהנדס האזרחי הישראלי יליד עיראק חזקל ג'. רובין.

במאה ה-20, רובין מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת רובין, אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.

מונטריאול Montreal

בירת מחוז קוויבק; הגדולה בערי קנדה.


יהודים הגיעו למונטריאול כקצינים ואפסנאים בצבא הבריטי ב- 1760, עם הגנראל אמהרסט, והיו מהם שהשתקעו בה אחרי כניעתה לבריטים כסוחרי פרוות, יבואנים ויצואנים. לימים הצטרפו אליהם קרובי משפחה וידידים מאנגליה ומניו-יורק. אלה היו צאצאי אנוסים יוצאי ספרד ופורטוגאל, והקימו בדצמבר 1768 בית-כנסת בשם "שארית ישראל" דוגמת זה שהיה להם בניו-יורק. רבה הראשון של "שארית ישראל" היה יעקב רפאל כהן, מהגר מאנגליה. הרב הספרדי הראשון שישב קבע בקנדה ואף תפס מקום בולט גם בחיי הציבור הלא-יהודי היה אברהם דה סולה (1882-1847), נכדו של חכם העדה הספרדית בלונדון רפאל מלדולה. הוא גם היה יהודי ראשון בקנדה שקיבל תואר כבוד באוניברסיטת מק-גיל. אחריו כיהן בנו הבכור אהרן דוד מלדולה דה סולה (עד 1918). יוצאי גרמניה ופולין "בשארית ישראל" פרשו ב- 1858 והקימו עדה אשכנזית שנקראה כעבור זמן בשם "שער השמים".

מספר בתי-הכנסת במונטריאול גדל במיוחד אחרי מלחמת-העולם השנייה. והגיע ל- 33-40 אורתודוכסיים, 3 קונסרבאטיביים, 3 רפורמיים, ואחד של תנועת ה"רקונסטראקשן" מיסודו של הרב מרדכי קפלן. להבדיל ממחוזות אחרים בקנדה אין במונטריאול בתי-ספר ציבוריים כלליים, ושתי רשתות החינוך המוכרות על פי חוק משנת 1867 מופקדות בידי הקאתולים והפרוטסטאנטים. מסי החינוך שנגבים מיהודים מופנים לוועד החינוך הפרוטסטאנטי וילדי היהודים רשאים לבקר בבתי-הספר הפרוטסטאנטיים ולקבל פטור משעורי דת לדרישת ההורים. רק ב-1968 צורפו חמישה נציגים יהודיים לוועד החינוך הפרוטסטאנטי, והוסכם על תמיכה בבתי-הספר היהודיים הפרטיים, לאחר שיוכיחו שרמתם אינה נופלת מזו של המוסדות הנוצריים. ב-1969 למדו 5,000 ילדים יהודים בבתי-ספר מסוג זה, ואילו 17,000 למדו בבתי- הספר היסודיים והתיכוניים של הפרוטסטאנטים.

תוך מאה שנה גדלה האוכלוסיה היהודית במונטריאול מ-400 ליותר מ- 102,700 ב-1961 (כ-%5 מכלל האוכלוסיה), הקבוצה האתנית השלישית בגודלה בשטח העירוני, אחרי בני המוצא הצרפתי (%64) והאנגלו-קלטי (%18.9). כ-%57 של יהודי מונטריאול ב-1961 היו ילידי קנדה, %11.7 ילידי פולין, %10 רוסיה, %4.4 רומניה, %3.6 הונגאריה, %2.3 ארצות-הברית, %1.6 אנגליה, %4.4 ארצות אחרות באירופה, %5.1 ארצות אחרות בעולם. יותר ממחציתם הצהירו על אנגלית כשפת-אמם ויותר מ-%30 - על אידיש. פחות משליש עסקו במסחר, %22 בתעשיה, %16 בפקידות, %13 במקצועות החופשיים, %12 בשירותים, %2 בתחבורה, %1 בבנייה ו-%1 בעבודה שחורה.

במונטריאול שוכנים מרכזי רוב הארגונים הארציים ביהדות קנדה, בנוסף למוסדות המקומיים הפועלים בתחומי החברה, התרבות והעזרה ההדדית. עורך-הדין היהודי לאצארוס פיליפס נתמנה חבר הסנאט הקנדי ב- 1969, ושנה לאחר-מכן נבחר ויקטור גולדבלום לשר יהודי ראשון בממשלת מחוז קוויבק.

בשנת 1970 היה מספר תושבי מונטריאול שניים ורבע מיליון; באותה השנה התגוררו בשטח המטרופולין 125,000 יהודים. קהילת מונטריאול הייתה אז הקהילה הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה.

בשנת 1997 ישבו במונטריאול 100.000 יהודים, הקהילה הייתה השנייה בגודלה אחרי טורונטו.

חוטין Hotin

עיר בדרום אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בחבל בסאראביה, רומניה.


במאות 16-15 אמנם הייתה חוטין צומת מסחר חשוב, אבל יישוב יהודי נזכר בה לראשונה באמצע המאה ה-18; כאשר יעקב פראנק וסיעתו נאלצו לעזוב את פולין מצאו מקלט בחוטין, שהייתה נתונה אז לשלטון טורקי ישיר. בערך באותו זמן הגיעו לעיר "מתייהדים" מרוסיה והקהילה אף שיגרה שליחים לגרמניה כדי לאסוף תרומות למענם.

ב-1808 ישבו בעיר 340 משפחות יהודיות; היהודים ניהלו מסחר משגשג עם אוקראינה ושאר מקומות אחרים בבסאראביה, חכרו אחוזות ועסקו בניהול ענפי משק למיניהם.

אחרי סיפוח העיר לרוסיה (1812) גדלה האוכלוסיה היהודית ובסוף המאה ה- 19 מנתה כ- 9,230 נפש (מחצית האוכלוסיה).

בין רבני הקהילה בלט ישעיה שור במחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1847 הקימה הממשלה בית-ספר יהודי שתרם לצמיחת ה"השכלה" בעיר וכעבור עשר שנים נפתח בית ספר לבנות. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, כשהייתה בסאראביה חלק מרומניה, התנהלו בקהילה חיי ציבור וחיי תרבות ערים. הקהילה קיימה בית-חולים (שנוסד ב-1865), מושב-זקנים, בית תמחוי, תלמוד-תורה ובית-ספר "תרבות".

מספר היהודים ב-1930 הגיע ל-5,786 (%37.7 מכלל האוכלוסיה).

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1941) הגיעו לחוטין פליטים יהודים מהאזורים הכבושים בידי הגרמנים. אחרי סיפוח האזור לברית המועצות לברית-המועצות (1940) ישבו בחוטין 15,000 יהודים, ביניהם מתיישבים חדשים מרוסיה.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה, בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המעוצות, נכנסו כוחות גרמנים ורומנים לחוטין ב-7 ביולי 1941. היהודים נצטוו להישאר בבתיהם, וחיילים בפיקוד קציני ס"ס עברו מבית לבית, אספו כאלפיים יהודים ורצחו אותם בכיכר העיר. כעבור ימים אחדים ריכזו את כל היהודים בבניין בית הספר, ושם הוחזקו ללא מזון ותוך התעללות בלתי-פוסקת; מאות חולים, זקנים ותינוקות גוועו מרעב. ביום החמישי למאסר הוציאו הגרמנים 57 מראשי הקהל, ובראשם הרב טברסקי, אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. בינתיים פשטה האוכלוסייה המקומית על בתי היהודים ורוקנה אותם מתוכנם.

ב-1 באוגוסט נלקחו היהודים לכפר בארנובה ממזרח לעיר; אחדים מהם נקברו חיים בידי חיילים רומנים, האחרים הובלו למחנה ריכוז בסקיריאני.

3,800 היהודים שנשארו בעיר הוצעדו לאטאקי; רבים ניספו במגפה שפרצה שם. הנותרים הוחזרו לסקיריאני ונפלו קרבן למגיפות חדשות. אלה שנשארו בחיים נשלחו לטראנסניסטריה.


ב-1945, אחרי המלחמה, שרדו בחוטין 500 יהודים בלבד.

ב-1970 התגוררו בחוטין, לפי האומדן, כאלף יהודים, לא היה בית-כנסת בעיר.

שנות ה-2000

במקום לא התקיימה קהילה יהודית ונכון בשנת 2007 חיו בו כ- 10 יהודים. בית העלמין היהודי מוקף בקיר שבור ואין בו שער. במתחם, השייך לעירייה ומתוחזק לפרקים, ישנן כמה אלפי מצבות, חלקן שבורות ונפולות. לעיתים רחוקות מגיעים מבקרים למקום.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רות רובין

רות רובין (1906 - 2000), זמרת ומוסיקולוגית, חוקרת של הפולקלור היידיש, נולדה בשם רבקה רוזנבלט בחוטין, בסרביה (אז חלק מהאימפריה ה רוסית, היום באוקראינה) וגדלה במונטריאול, קנדה, לשם הגיעה בגיל ארבע.

בעקבות לימודי מוסיקולוגיה בניו-יורק, חקרה את המסורת המוסיקלית של יהודי מזרח אירופה. כתוצאה מכך התחילה לשיר ביידיש ללא הליווי המוסיקלי המקובל. בשנות ה-50 של המאה העשרים פרסמה את הספרים "אוצר המוסיקה היהודית" ו"שירים של עם". ספרה "קולות עם" (1963) סוקר את תולדות שיר העם היידי.

נפטרה במיימרונק, ניו-יורק, ארצות-הברית.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
רובין
RUBIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

רובין נגזר מהשם המקראי ראובן. ראובן הוא שמו של בכור בניו של יעקב מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן. בשפות אירופאיות רבות ראובן הפך לראובן (עם "ב" מודגשת) ושימש בסיס לשמות רבים אחרים אשר במרוצת השנים התקבלו כשמות משפחה קבועים. In some cases השם רובין קשור גם באבן היקרה אודם ("רובין" או "רובי", בלע"ז). הגרסה הגרמנית רובין מתועדת במאה ה-12; רובן בשנת 1230; רובן במאה ה-14; רובני במאה ה-16; רובין בשנת 1715.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי רובין כוללים את הצייר הישראלי יליד רומניה ראובן רובין; את הסינולוג (חוקר סין) הישראלי יליד רוסיה ויטאלי רובין; ואת המהנדס האזרחי הישראלי יליד עיראק חזקל ג'. רובין.

במאה ה-20, רובין מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת רובין, אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ, צפון בוקובינה (היום באוקראינה) לפני מלחמת העולם השנייה (1945-1939). כל קהילת ז'אדובה גורשה למחנות מוות ביולי 1941.

מונטריאול
מונטריאול Montreal

בירת מחוז קוויבק; הגדולה בערי קנדה.


יהודים הגיעו למונטריאול כקצינים ואפסנאים בצבא הבריטי ב- 1760, עם הגנראל אמהרסט, והיו מהם שהשתקעו בה אחרי כניעתה לבריטים כסוחרי פרוות, יבואנים ויצואנים. לימים הצטרפו אליהם קרובי משפחה וידידים מאנגליה ומניו-יורק. אלה היו צאצאי אנוסים יוצאי ספרד ופורטוגאל, והקימו בדצמבר 1768 בית-כנסת בשם "שארית ישראל" דוגמת זה שהיה להם בניו-יורק. רבה הראשון של "שארית ישראל" היה יעקב רפאל כהן, מהגר מאנגליה. הרב הספרדי הראשון שישב קבע בקנדה ואף תפס מקום בולט גם בחיי הציבור הלא-יהודי היה אברהם דה סולה (1882-1847), נכדו של חכם העדה הספרדית בלונדון רפאל מלדולה. הוא גם היה יהודי ראשון בקנדה שקיבל תואר כבוד באוניברסיטת מק-גיל. אחריו כיהן בנו הבכור אהרן דוד מלדולה דה סולה (עד 1918). יוצאי גרמניה ופולין "בשארית ישראל" פרשו ב- 1858 והקימו עדה אשכנזית שנקראה כעבור זמן בשם "שער השמים".

מספר בתי-הכנסת במונטריאול גדל במיוחד אחרי מלחמת-העולם השנייה. והגיע ל- 33-40 אורתודוכסיים, 3 קונסרבאטיביים, 3 רפורמיים, ואחד של תנועת ה"רקונסטראקשן" מיסודו של הרב מרדכי קפלן. להבדיל ממחוזות אחרים בקנדה אין במונטריאול בתי-ספר ציבוריים כלליים, ושתי רשתות החינוך המוכרות על פי חוק משנת 1867 מופקדות בידי הקאתולים והפרוטסטאנטים. מסי החינוך שנגבים מיהודים מופנים לוועד החינוך הפרוטסטאנטי וילדי היהודים רשאים לבקר בבתי-הספר הפרוטסטאנטיים ולקבל פטור משעורי דת לדרישת ההורים. רק ב-1968 צורפו חמישה נציגים יהודיים לוועד החינוך הפרוטסטאנטי, והוסכם על תמיכה בבתי-הספר היהודיים הפרטיים, לאחר שיוכיחו שרמתם אינה נופלת מזו של המוסדות הנוצריים. ב-1969 למדו 5,000 ילדים יהודים בבתי-ספר מסוג זה, ואילו 17,000 למדו בבתי- הספר היסודיים והתיכוניים של הפרוטסטאנטים.

תוך מאה שנה גדלה האוכלוסיה היהודית במונטריאול מ-400 ליותר מ- 102,700 ב-1961 (כ-%5 מכלל האוכלוסיה), הקבוצה האתנית השלישית בגודלה בשטח העירוני, אחרי בני המוצא הצרפתי (%64) והאנגלו-קלטי (%18.9). כ-%57 של יהודי מונטריאול ב-1961 היו ילידי קנדה, %11.7 ילידי פולין, %10 רוסיה, %4.4 רומניה, %3.6 הונגאריה, %2.3 ארצות-הברית, %1.6 אנגליה, %4.4 ארצות אחרות באירופה, %5.1 ארצות אחרות בעולם. יותר ממחציתם הצהירו על אנגלית כשפת-אמם ויותר מ-%30 - על אידיש. פחות משליש עסקו במסחר, %22 בתעשיה, %16 בפקידות, %13 במקצועות החופשיים, %12 בשירותים, %2 בתחבורה, %1 בבנייה ו-%1 בעבודה שחורה.

במונטריאול שוכנים מרכזי רוב הארגונים הארציים ביהדות קנדה, בנוסף למוסדות המקומיים הפועלים בתחומי החברה, התרבות והעזרה ההדדית. עורך-הדין היהודי לאצארוס פיליפס נתמנה חבר הסנאט הקנדי ב- 1969, ושנה לאחר-מכן נבחר ויקטור גולדבלום לשר יהודי ראשון בממשלת מחוז קוויבק.

בשנת 1970 היה מספר תושבי מונטריאול שניים ורבע מיליון; באותה השנה התגוררו בשטח המטרופולין 125,000 יהודים. קהילת מונטריאול הייתה אז הקהילה הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה.

בשנת 1997 ישבו במונטריאול 100.000 יהודים, הקהילה הייתה השנייה בגודלה אחרי טורונטו.

חוטין
חוטין Hotin

עיר בדרום אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בחבל בסאראביה, רומניה.


במאות 16-15 אמנם הייתה חוטין צומת מסחר חשוב, אבל יישוב יהודי נזכר בה לראשונה באמצע המאה ה-18; כאשר יעקב פראנק וסיעתו נאלצו לעזוב את פולין מצאו מקלט בחוטין, שהייתה נתונה אז לשלטון טורקי ישיר. בערך באותו זמן הגיעו לעיר "מתייהדים" מרוסיה והקהילה אף שיגרה שליחים לגרמניה כדי לאסוף תרומות למענם.

ב-1808 ישבו בעיר 340 משפחות יהודיות; היהודים ניהלו מסחר משגשג עם אוקראינה ושאר מקומות אחרים בבסאראביה, חכרו אחוזות ועסקו בניהול ענפי משק למיניהם.

אחרי סיפוח העיר לרוסיה (1812) גדלה האוכלוסיה היהודית ובסוף המאה ה- 19 מנתה כ- 9,230 נפש (מחצית האוכלוסיה).

בין רבני הקהילה בלט ישעיה שור במחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1847 הקימה הממשלה בית-ספר יהודי שתרם לצמיחת ה"השכלה" בעיר וכעבור עשר שנים נפתח בית ספר לבנות. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, כשהייתה בסאראביה חלק מרומניה, התנהלו בקהילה חיי ציבור וחיי תרבות ערים. הקהילה קיימה בית-חולים (שנוסד ב-1865), מושב-זקנים, בית תמחוי, תלמוד-תורה ובית-ספר "תרבות".

מספר היהודים ב-1930 הגיע ל-5,786 (%37.7 מכלל האוכלוסיה).

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1941) הגיעו לחוטין פליטים יהודים מהאזורים הכבושים בידי הגרמנים. אחרי סיפוח האזור לברית המועצות לברית-המועצות (1940) ישבו בחוטין 15,000 יהודים, ביניהם מתיישבים חדשים מרוסיה.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה, בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המעוצות, נכנסו כוחות גרמנים ורומנים לחוטין ב-7 ביולי 1941. היהודים נצטוו להישאר בבתיהם, וחיילים בפיקוד קציני ס"ס עברו מבית לבית, אספו כאלפיים יהודים ורצחו אותם בכיכר העיר. כעבור ימים אחדים ריכזו את כל היהודים בבניין בית הספר, ושם הוחזקו ללא מזון ותוך התעללות בלתי-פוסקת; מאות חולים, זקנים ותינוקות גוועו מרעב. ביום החמישי למאסר הוציאו הגרמנים 57 מראשי הקהל, ובראשם הרב טברסקי, אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. בינתיים פשטה האוכלוסייה המקומית על בתי היהודים ורוקנה אותם מתוכנם.

ב-1 באוגוסט נלקחו היהודים לכפר בארנובה ממזרח לעיר; אחדים מהם נקברו חיים בידי חיילים רומנים, האחרים הובלו למחנה ריכוז בסקיריאני.

3,800 היהודים שנשארו בעיר הוצעדו לאטאקי; רבים ניספו במגפה שפרצה שם. הנותרים הוחזרו לסקיריאני ונפלו קרבן למגיפות חדשות. אלה שנשארו בחיים נשלחו לטראנסניסטריה.


ב-1945, אחרי המלחמה, שרדו בחוטין 500 יהודים בלבד.

ב-1970 התגוררו בחוטין, לפי האומדן, כאלף יהודים, לא היה בית-כנסת בעיר.

שנות ה-2000

במקום לא התקיימה קהילה יהודית ונכון בשנת 2007 חיו בו כ- 10 יהודים. בית העלמין היהודי מוקף בקיר שבור ואין בו שער. במתחם, השייך לעירייה ומתוחזק לפרקים, ישנן כמה אלפי מצבות, חלקן שבורות ונפולות. לעיתים רחוקות מגיעים מבקרים למקום.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.