חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טנטא

טנטא

Tanta

בערבית: طنطا‎‎ 

עיר במחוז ע'רביה, מצרים התחתית.


קהילה יהודית הייתה בטנטא כבר במאה ה- 17. במאה ה- 19 גדל מספר היהודים במקום בגלל מיקומה של טנטא על מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, והקהילה הייתה הגדולה מבין הקהילות הבינוניות והקטנות במחוזות מצרים התחתית.

בתקופת מחמד עלי (1848-1805) עסקו היהודים בצורפות ובמסחר. בימי מרד עראבי (1881) קיבלו היהודים הגנה מידי מנשאוי-ביי וכך נמנעה פגיעה בהם.

באמצע המאה ה- 19 היו בקהילה 20 משפחות ומאז חל גידול במספרם. ב- 1897 היו בטנטא 883 יהודים, בשנת 1903 היו 1,000 וב- 1907 מנתה הקהילה 180 משפחות (1,104 נפשות). ב- 1917 נערך מפקד רשמי והתפקדו שם 1,183 יהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) עזבו יהודים רבים את טנטא. מקצתם עברו לקהיר ולאלכסנדריה ומקצתם עלו לארץ ישראל. בטנטא נשארו בעיקר היהודים העניים. עזיבת היהודים את העיר נבעה מהפגיעה בכלכלתה, שבאה בעקבות הקמת המרכז התעשייתי לעיבוד כותנה במחלה אלכברא, בהשפעת המשבר הכלכלי בגרמניה ובגלל העובדה שהפלאחים חדלו להביא את יבוליהם לטנטא למשמרת בתשלום.


חיי הקהילה

בקהילת טנטא היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הישן ביותר היה "כניסת אלמע'ארבה" (בית הכנסת של המרוקנים). השני נבנה ב- 1907 בידי בכור בוטון. השלישי נבנה ב- 1913 בידי לונה בוטון. בית עלמין יהודי היה מחוץ לעיר, במרחק 20 דקות נסיעה מטנטא, מטופח ומוחזק יפה. מצבה משנת 1871 מעידה על קיומו של ישוב יהודי באותה העת.

עד 1905 למדו ילדי הקהילה בבתי הספר של הישועים ושל הנזירות. ב- 1903 נערכה מגבית לשם פתיחת בית ספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), וכך באוקטובר 1905 נפתחו בתי ספר לבנים ולבנות. גם ילדים מוסלמים נתקבלו ללימודים. בין 1920-1910 סיימו את בתי הספר בוגרים מצטיינים שעברו לאלכסנדריה ולקהיר ובלטו שם בחיים האינטלקטואליים. ביניהם היו: פליקס ושאול בן-זקן, עורכי דין באלכסנדריה, שנודעו בהגנתם על יהודים שנתבעו למשפט, ועו"ד לניאדו, גם הוא באלכסנדריה. חברת "אליאנס" המשיכה לתמוך ולהפעיל את בתי הספר בטנטא עד לחיסולה של הקהילה בשנת 1957. בשנת 1922 היו בתי הספר של "אליאנס" בטנטא, בתי הספר היהודיים היחידים שנותרו במצרים.

ב- 1911 הוקמה חברת צדקה של נשים בשם “Societe d’Damme” לשם סיוע לנשים יולדות יהודיות וערביות ולאספקת לבוש לתלמידים עניים. אגודות צדקה נוספות פרחו בטנטא בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה; קופת בית הכנסת שימשה לחלוקת מזון לעניים בערב שבת.

רוב יהודי טנטא היו מבין יוצאי מרוקו וניהלו אורח חיים דתי. רבים היו עשירים ושלטו בחיי המסחר בעיר. בלטו ביניהם אמיל סוארץ, מנהל בנק קומרשל; אלברט רודריג, מנהל סניף חברת "זינגר" למכונות תפירה; מטלון, מנהל בנק נשיונל; משה ויוסף ביקטאוי, מנהלי חברת "מימי טנטא". והיו אחרים שעסקו בבנקאות ובפקידות.

היחסים בין היהודים לבין התושבים המוסלמים היו תקינים בדרך-כלל, אך ב- 1903 הייתה עלילת דם נגד יהודים ועתון מקומי "אלראיד אלעת'מאני", הסית ופרסם מאמרים בגנותם.

בשנת 1937 כיהן הרב אברהם בורלא כרב הקהילה. לפניו כיהנו הרב סטרון, הרב חיים מלול והרב נחמיאס. הקהילה הייתה כפופה לרב הראשי של אלכסנדריה.

פעילות ציונית התנהלה במקום ועד שנות העשרים פעלה בקהילה אגודה ציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) באו לטנטא פליטים מארץ ישראל, יזמו חוגים ללימוד עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, והקימו סניף של "אגודת שפת עבר" שמרכזו היה בקהיר. האגודה עסקה גם באיסוף כספים לקק"ל.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
194421
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Ilya Mohadab Sasson, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

דמנהור Damanhur

בערבית: دمنهور‎ 

עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.


דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.

הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.

בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.

בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.

שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.


חיי הקהילה

הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.

קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.

בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.

על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.

הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.

זאקאזיק Zaqaziq

בערבית: الزقازيق‎

עיר במחוז אל-שרקיה במצרים התחתית, צפון מזרח מצרים.


קהילת זאקאזיק התגבשה במהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעקבות שנות השפע הכלכלי של ימי שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863) שבמהלכן נפתחה תעלת סואץ. באותה תקופה הגיע מהגרים רבים מאירופה למצרים וביניהם יהודים.

במפקד 1907 נמנו בזאקאזיק 235 יהודים, ויהודים ספורים ישבו בכפרים בסביבה הקרובה - כפר עזאוי ובו יהודי אחד, כפר נחל ובו שלושה יהודים ונפישה ובה יהודי אחד. ב- 1917 היו בזאקאזיק 241 יהודים; ב- 1922 נימנו שם עשר משפחות יהודיות וביניהן: ז'קו כהן, אלבז, יחיא, אלי כהן, סלאם ואלקייס. באותה התקופה הגיעו יהודים ממרוקו, מטריפולי, מעיראק ומתימן. ב- 1937 היו במקום תשע משפחות שמנו כ- 43 נפש. ראש הקהילה היה אז שלום אלבז.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה נבנה בית-כנסת מפואר בידי הרון גבאי. ב- 1901 הוא שימש נשיא הקהילה. היהודי סימון ארביב היה באותה התקופה בעל בית חרושת בעיר.

בית ספר יהודי לא היה בזאקאזיק, והילדים למדו בבית הספר של המסדר הישועי. השוחט לימד את ילדי הקהילה תורה ותפילות. שמש בית הכנסת קיבל את משכורתו מהקהילה.

בשנות העשרים שטח בית העלמין לא היה מגודר, הקהילה החזיקה שומר מקומי לבית העלמין ושילמה את שכרו מקופתה.

בענייני אישות פנו היהודים לרבנות בקהיר, ולפעמים היו עורכים נישואים במרכז היהודי בקהיר. משפחות מעוטות יכולת ערכו חתונות בבית הכנסת המקומי.

יהודי זאקאזיק התגוררו בבתים גדולים וטובים במרכז אחד, לא הרחק מבית הכנסת. רובם היו בעלי עסקים בתחום תעשיית הכותנה. היה רוקח יהודי אחד בעיר ומלווה כספים אחד. היחסים עם השכנים המצרים היו טובים. לא הייתה בזאקאזיק פעילות ציונית כלשהי. ב- 1945 הגיעו שליחים מארץ ישראל ואספו תרומות לקרן הקיימת.

ב- 1948 הורגשה מתיחות בעיר בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל, אך היהודים לא נפגעו. ב- 1955 עזבו חמש משפחות מזאקאזיק לקהיר, ובמקום נותרו חמש או שש משפחות. משפחות אלה עלו לישראל ב- 1957, כשמשטרו של גמאל עבדל נאצר החליט על סילוק הזרים ממצרים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טנטא

טנטא

Tanta

בערבית: طنطا‎‎ 

עיר במחוז ע'רביה, מצרים התחתית.


קהילה יהודית הייתה בטנטא כבר במאה ה- 17. במאה ה- 19 גדל מספר היהודים במקום בגלל מיקומה של טנטא על מסילת הרכבת בין קהיר לאלכסנדריה, והקהילה הייתה הגדולה מבין הקהילות הבינוניות והקטנות במחוזות מצרים התחתית.

בתקופת מחמד עלי (1848-1805) עסקו היהודים בצורפות ובמסחר. בימי מרד עראבי (1881) קיבלו היהודים הגנה מידי מנשאוי-ביי וכך נמנעה פגיעה בהם.

באמצע המאה ה- 19 היו בקהילה 20 משפחות ומאז חל גידול במספרם. ב- 1897 היו בטנטא 883 יהודים, בשנת 1903 היו 1,000 וב- 1907 מנתה הקהילה 180 משפחות (1,104 נפשות). ב- 1917 נערך מפקד רשמי והתפקדו שם 1,183 יהודים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918) עזבו יהודים רבים את טנטא. מקצתם עברו לקהיר ולאלכסנדריה ומקצתם עלו לארץ ישראל. בטנטא נשארו בעיקר היהודים העניים. עזיבת היהודים את העיר נבעה מהפגיעה בכלכלתה, שבאה בעקבות הקמת המרכז התעשייתי לעיבוד כותנה במחלה אלכברא, בהשפעת המשבר הכלכלי בגרמניה ובגלל העובדה שהפלאחים חדלו להביא את יבוליהם לטנטא למשמרת בתשלום.


חיי הקהילה

בקהילת טנטא היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הישן ביותר היה "כניסת אלמע'ארבה" (בית הכנסת של המרוקנים). השני נבנה ב- 1907 בידי בכור בוטון. השלישי נבנה ב- 1913 בידי לונה בוטון. בית עלמין יהודי היה מחוץ לעיר, במרחק 20 דקות נסיעה מטנטא, מטופח ומוחזק יפה. מצבה משנת 1871 מעידה על קיומו של ישוב יהודי באותה העת.

עד 1905 למדו ילדי הקהילה בבתי הספר של הישועים ושל הנזירות. ב- 1903 נערכה מגבית לשם פתיחת בית ספר של "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), וכך באוקטובר 1905 נפתחו בתי ספר לבנים ולבנות. גם ילדים מוסלמים נתקבלו ללימודים. בין 1920-1910 סיימו את בתי הספר בוגרים מצטיינים שעברו לאלכסנדריה ולקהיר ובלטו שם בחיים האינטלקטואליים. ביניהם היו: פליקס ושאול בן-זקן, עורכי דין באלכסנדריה, שנודעו בהגנתם על יהודים שנתבעו למשפט, ועו"ד לניאדו, גם הוא באלכסנדריה. חברת "אליאנס" המשיכה לתמוך ולהפעיל את בתי הספר בטנטא עד לחיסולה של הקהילה בשנת 1957. בשנת 1922 היו בתי הספר של "אליאנס" בטנטא, בתי הספר היהודיים היחידים שנותרו במצרים.

ב- 1911 הוקמה חברת צדקה של נשים בשם “Societe d’Damme” לשם סיוע לנשים יולדות יהודיות וערביות ולאספקת לבוש לתלמידים עניים. אגודות צדקה נוספות פרחו בטנטא בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה; קופת בית הכנסת שימשה לחלוקת מזון לעניים בערב שבת.

רוב יהודי טנטא היו מבין יוצאי מרוקו וניהלו אורח חיים דתי. רבים היו עשירים ושלטו בחיי המסחר בעיר. בלטו ביניהם אמיל סוארץ, מנהל בנק קומרשל; אלברט רודריג, מנהל סניף חברת "זינגר" למכונות תפירה; מטלון, מנהל בנק נשיונל; משה ויוסף ביקטאוי, מנהלי חברת "מימי טנטא". והיו אחרים שעסקו בבנקאות ובפקידות.

היחסים בין היהודים לבין התושבים המוסלמים היו תקינים בדרך-כלל, אך ב- 1903 הייתה עלילת דם נגד יהודים ועתון מקומי "אלראיד אלעת'מאני", הסית ופרסם מאמרים בגנותם.

בשנת 1937 כיהן הרב אברהם בורלא כרב הקהילה. לפניו כיהנו הרב סטרון, הרב חיים מלול והרב נחמיאס. הקהילה הייתה כפופה לרב הראשי של אלכסנדריה.

פעילות ציונית התנהלה במקום ועד שנות העשרים פעלה בקהילה אגודה ציונית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) באו לטנטא פליטים מארץ ישראל, יזמו חוגים ללימוד עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, והקימו סניף של "אגודת שפת עבר" שמרכזו היה בקהיר. האגודה עסקה גם באיסוף כספים לקק"ל.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
)אליאס מואדב( איליה מוהדאב ששון

Ilya Mohadab Sasson, known as Elias Moadab (1916-1952), comedian born in Cairo, Egypt, to a Jewish Syrian father and Jewish Egyptian mother from the city of Tanta, Egypt. He began his career as a singer working in many nightclubs such as Al Arizona and Alooberg, where he encountered famous Egyptian comedian Ismail Yassine who helped him enter the film industry and played alongside him in many films, most notably the 1948 classic ‘Anbar’ that starred Laila Mourad. In his performances in over 20 films, he used to speak in the Shami (Syrian) dialect of Arabic, creating the impression that he was born in Syria.  

דמנהור

דמנהור Damanhur

בערבית: دمنهور‎ 

עיר במחוז אל-בחירה, כ- 50 ק"מ מדרום לאלכסנדריה, צפון מזרח מצרים.


דמנהור היה שמן של כמה ערים במצרים בימי הביניים. אחת מהן נזכרת בשו"ת של הרמב"ם כקהילה יהודית חשובה בזמנו. נראה שקהילת דמנהור של זמננו היא גלגולה של אותה הקהילה.

הקהילה היהודית החדשה בדמנהור נוסדה כנראה בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19. ב- 1875 היה במקום ישוב קטן ומבוסס. באותה השנה ביקר בקהילה שליח מטעם קהילת טבריה. ב- 1897 היו בקהילה 228 יהודים ואילו ב- 1917 היו רק 56. ב- 1937 מנתה הקהילה 60 נפש (חמש משפחות). בנוסף להם היו יהודים שהתגוררו במקום לצרכי עבודתם, ובסופי השבוע היו חוזרים לבתיהם. רובם היו סוחרים ומנהלים שנשלחו מאלכסנדריה ומטנטא לנהל חנויות ובתי עסק בדמנהור. היו גם יהודים שבאו מדי יום ברכבת לעבודתם בדמנהור.

בין המנהלים היהודים בלטו: סלומון תמאם ומקס ליברמן, שניהלו סניף בנק וז'וזף ז'אבס, שניהל את בית המסחר ז'אבס. פסקל סבאטוסקי ניהל את חברת הסיגריות "מטוסיאן", יצחק כהן ניהל את סניף "בנק נשיונל" ואלי אליקום היה סוחר גרעיני כותנה. הקבוצה הזאת נהגה לשלם מסי חבר חודשיים לקהילה.

בדמנהור לא היו מוסדות קהילתיים ולא בתי ספר יהודיים, מפני שרוב היהודים שהיו בעיר לא ראו עצמם תושבי קבע במקום. כתוצאה מכך הדלדל הישוב היהודי, הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ערביים או לנסוע לאלכסנדריה.

שורה של עלילות דם שנרקמו נגד היהודים בשנים 1871, 1873, 1877, 1892, גרמה למתיחות ולהדרדרות ביחסי היהודים עם התושבים המקומיים. תופעה דומה התרחשה בערי שדה נוספות במצרים באותה התקופה.


חיי הקהילה

הקהילה קיימה בית כנסת שנבנה ב- 1885 בידי ר' משה סרוסי. בית הכנסת כונה גם "סידי אבו חצירה". בית כנסת קודם, שהיה ליד מסילת הברזל, נהרס. במקום היה בית עלמין שרוב מצבותיו מהשנים 1912 - 1917. ועד קהילה נבחר לראשונה ב- 1930; משה (מוסא) סרוסי -איש עסקים, בנקאי ובעל קרקעות בשכונת אבו-אלריש - היה ראש הקהילה. ב- 1937 נבחרה הנהלה חדשה לקהילה. כנשיאי הקהילה כיהנו יוסף ארגי ואלברט אליה, אלי כהן היה סגן נשיא.

קהילת דמנהור הייתה כפופה לבית הדין של אלכסנדריה ורבניה פיקחו על ענייני הדת. בקהילה אמנם היה שוחט אך חלק מהשחיטה נעשה באלכסנדריה.

בשנות השלושים שכן בית הכנסת במבנה פשוט, שגדלו עשרה על עשרה מטרים, ובו ריהוט עץ פשוט וכתובת אחת בעברית.

על גבעה ליד דמנהור, La Colline du Suvenir (בצרפתית, "גבעת הזכרון"), נמצא קברו של הרב יעקב אבו חצירה ממרוקו שנפטר במקום ב- 1880. אגדות נקשרו בשמו ולכן הוקם מבנה על קברו וחודש בשנות ה- 30. בחדשים דצמבר-ינואר מדי שנה מתקיימת שם עלייה לרגל והילולה של יהודים מקהילות אחרות ומארצות אחרות. קהילת דמנהור גבתה תשלום מעולי הרגל למימון ההוצאות. ליד מבנה קברו של הרב אבו חצירה מצויים שלושה קברים של נכבדי הקהילה יעקב טולידנו, יהודה פינטו ומשה שלמה משעלי. מאז קשירת היחסים בין ישראל למצרים (1980) משתתפים בעלייה לרגל גם יהודים רבים מישראל, בעיקר מבין יוצאי צפון אפריקה.

הקהילה היהודית בדמנהור התחסלה ככל הנראה סמוך למלחמת העולם השנייה.

זאקאזיק

זאקאזיק Zaqaziq

בערבית: الزقازيق‎

עיר במחוז אל-שרקיה במצרים התחתית, צפון מזרח מצרים.


קהילת זאקאזיק התגבשה במהלך המחצית השנייה של המאה התשע עשרה בעקבות שנות השפע הכלכלי של ימי שלטונו של הח'דיוי אסמאעיל (1879-1863) שבמהלכן נפתחה תעלת סואץ. באותה תקופה הגיע מהגרים רבים מאירופה למצרים וביניהם יהודים.

במפקד 1907 נמנו בזאקאזיק 235 יהודים, ויהודים ספורים ישבו בכפרים בסביבה הקרובה - כפר עזאוי ובו יהודי אחד, כפר נחל ובו שלושה יהודים ונפישה ובה יהודי אחד. ב- 1917 היו בזאקאזיק 241 יהודים; ב- 1922 נימנו שם עשר משפחות יהודיות וביניהן: ז'קו כהן, אלבז, יחיא, אלי כהן, סלאם ואלקייס. באותה התקופה הגיעו יהודים ממרוקו, מטריפולי, מעיראק ומתימן. ב- 1937 היו במקום תשע משפחות שמנו כ- 43 נפש. ראש הקהילה היה אז שלום אלבז.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה נבנה בית-כנסת מפואר בידי הרון גבאי. ב- 1901 הוא שימש נשיא הקהילה. היהודי סימון ארביב היה באותה התקופה בעל בית חרושת בעיר.

בית ספר יהודי לא היה בזאקאזיק, והילדים למדו בבית הספר של המסדר הישועי. השוחט לימד את ילדי הקהילה תורה ותפילות. שמש בית הכנסת קיבל את משכורתו מהקהילה.

בשנות העשרים שטח בית העלמין לא היה מגודר, הקהילה החזיקה שומר מקומי לבית העלמין ושילמה את שכרו מקופתה.

בענייני אישות פנו היהודים לרבנות בקהיר, ולפעמים היו עורכים נישואים במרכז היהודי בקהיר. משפחות מעוטות יכולת ערכו חתונות בבית הכנסת המקומי.

יהודי זאקאזיק התגוררו בבתים גדולים וטובים במרכז אחד, לא הרחק מבית הכנסת. רובם היו בעלי עסקים בתחום תעשיית הכותנה. היה רוקח יהודי אחד בעיר ומלווה כספים אחד. היחסים עם השכנים המצרים היו טובים. לא הייתה בזאקאזיק פעילות ציונית כלשהי. ב- 1945 הגיעו שליחים מארץ ישראל ואספו תרומות לקרן הקיימת.

ב- 1948 הורגשה מתיחות בעיר בעקבות מלחמת העצמאות של ישראל, אך היהודים לא נפגעו. ב- 1955 עזבו חמש משפחות מזאקאזיק לקהיר, ובמקום נותרו חמש או שש משפחות. משפחות אלה עלו לישראל ב- 1957, כשמשטרו של גמאל עבדל נאצר החליט על סילוק הזרים ממצרים.