חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סארגמין

סארגמין SARREGUEMINES

עיר בצפון מזרח צרפת.


קהילה יהודית קיימת בסארגמין מן המאה ה-13. ב-1477 גורשו היהודים מהעיר והקהילה התחדשה רק במאה ה-18.

בית-כנסת הוקם ב-1769 ושופץ ב-1862.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו במקום 395 יהודים;


בימי המלחמה נהרס בית הכנסת (ב- 1940) ו- 89 מיהודי העיר ניספו בשואה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר, בשנת 1959 שיקמו את בית הכנסת ושיפצו אותו. בשנת 1971 התגוררו בסארגמין כ- 250 יהודים.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
189668
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Eugène (Eugen) Adler (1890-1942), cantor and educator, born in Antwerp, Belgium. He moved to Switzerland, where he served as cantor and teacher at the Jewish communities of Bremgarten 1915-1916, St. Gallen, where he served the newly established Orthodox congregation Adass Jisraoel until 1919, and then in Liestal, until 1921. He then became a cantor in Rexingen, Germany, during 1921-1923 and later in Luxembourg, until 1929, when he moved to Sarreguemines in France, serving there until September 1st, 1939. At the outbreak of WW II, he was evacuated to Jarnac in the department of Charente in south western France. He was arrested in 1942, detained at the Drancy camp and deported to the Nazi death camp at Auschwitz, along with his wife and three children.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

לינוויל LUNEVILLE

עיר בצפון מזרח צרפת.


יהודים אחדים נזכרים במקום בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15, ערב גירוש היהודים מדוכסות לורן.

משנת 1702 שכנה בלינוויל חצר הדוכס, ושמואל לוי היה ממונה על ענייני הכספים שלה.

ב-1785 נחנך בית כנסת בלינוויל, בעיר ישבו אז 16 משפחות יהודיות. בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה-19 פעל בלינוויל בית-דפוס עברי של אברהם בריזאך והוציא בין השאר מחזור בתרגום יידיש ו"ליקוטי צבי".

ב-1855 מנתה האוכלוסיה היהודית 400 נפש ואחרי 1870 התיישבו בלינוויל גם יהודים בעלי- תעשייה מאלזאס. ב-1857 נחנך בית-חולים יהודי ופעל עד לשואה.

בן המקום אלפרד לוי, לימים רבה הראשי של צרפת, היה רב העיר בשנים 1880-1869.

במלחמת-העולם הראשונה נרצחו במקום יהודים אחדים, בתוכם הרב ש' וייל; באותה מלחמה היו יהודי המקום מגוייסים לצבא צרפת, 18 נפלו בקרבות.


בקרבות מלחמת-העולם השנייה נפלו 6 מיהודי לינוויל, ובתקופת הכיבוש הגרמני נרצחו בעיר 139 יהודים.


ב-1969 התגוררו בלינוויל 200 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון-אפריקה.

 

 

סארבריקן Saarbrucken

עיר בחבל הסאר, גרמניה.


יהודים ישבו בסארבריקן ובכפרי הסביבה במאה ה-14. אחר כך במשך ארבע מאות שנה לא התקיימה קהילה במקום. רק בשנת 1732 שוב מתועדים יהודים בסארבריקן.

בשנות הכיבוש הצרפתי (1813-1792) נהנה היישוב היהודי (כשבעים נפשות בסארבריקן) משוויון- זכויות. עם הזמן גדלה הקהילה ובראשית המאה העשרים יותר מ-1,100 יהודים.

בשנות 1920 - 1935, כאשר חבל הסאר היה נתון לשליטת חבר-הלאומים, מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 2,650 ועוד 1,700 יהודים ישבו ביישובים החקלאיים סביב העיר.

במשאל-העם על עתיד החבל (1935) העדיפו רבים אזרחות צרפתית או בלגית והיגרו על סמך דרכוני נאנסן.


בית-הכנסת המקומי הוצת ב"ליל הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) ובקיץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נותרו בעיר רק 177 יהודים. במהלך המלחמה, בשנת 1940, הם גורשו למחנה הריכוז גירס בצרפת עם יהודי באדן.


בתום המלחמה שבו יהודים לסארבריקו ובסוף 1945 התרכזו שם 60 יהודים. ב-1948 כבר ישבו 224 יהודים בעיר. בית-כנסת חדש הוקם ב-1951. בתחילת 1970 חיו בסארבריקן 350 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים הקהילה בעיר בתחילת שנות ה - 2000 גדלה לכ - 1000 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. היא משתייכת לארגון הקהילות האזורי של מחוז סאר ואגוד הקהילות הארצי של גרמניה . יש על המדרכות לוחות הנצחה , שטולפרשטיין , של האמן גונטר דמינג והם גם נמצאים בעשרות ערים בגרמניה . הקהילה שייכת לזרם האורטודוקסי , אם כי רק חלק קטן מהחברים הם כאלה . החזן אחראי גם על שעיורי יהדות , לוויות , חתונות ושאר צרכי הדת . הקהילה מפעילה מרכז נוער , עזרה סוציאלית ומגוון פעולות חברה ותרבות . ישנו בית עלמין ישן , עדיין פעיל .

 

מץ Metz

עיר בצפון-מזרח צרפת

מספרים על הבישוף סימון, בישוף מץ בשנת 350, שהיה ממוצא יהודי, אולם אין הדבר מלמד על מציאות יהודים בעיר בתקופה מוקדמת כל כך.

אישור ממשי לישיבת יהודים במץ מוצאים רק בסוף המאה ה- 9, במסמך האוסר על נוצרים לסעוד בחברת יהודים.

בתקופת מסעות הצלב היו פרעות גם במץ, ובשנת 1096 רצחו שם 22 יהודים.

בין ילידי המקום היו: רבנו גרשום בן יהודה; מאור הגולה (שהתגורר רוב ימיו בעיר הגרמנית מיינץ, מגנצא במקורותינו), תלמידו אליעזר בן-שמואל וכן ר' דוד בעל התוספות.

מתחילת המאה ה- 13 ועד לכיבוש הצרפתי ב- 1552 לא ניתן ליהודים לשבת דרך קבע בעיר. בסוף המאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה יהודית של 120 נפש, שחיה בחסות המלך אנרי הרביעי ובחסות יורשיו. עם בואם של יהודים מחבל הריין גדלה הקהילה, ובשנת 1748 מנתה 3,000 נפש בערך.

הקהילה התבססה כלכלית, אך כרעה תחת נטל המסים. יהודים מעטים צברו עושר רב, ואילו המון-העם היה שרוי בדחקות. בעלילת-דם ב- 1670 הוצא להורג הסוחר רפאל לוי.

הרבנים הראשיים היו מתמנים בהסכמת המלך מבין אנשי-חוץ, דוגמת הרב יונה תאומים פרנקל מפראג, הרב גבריאל בן יהודה לייב אסקלס מקראקוב והרב יהונתן אייבשיץ מפראג. הרב הראשי היה גם פוסק בהתדיינות אזרחית בין יהודים, אך במאה ה- 18 תבע הפרלמנט את זכות השיפוט לעצמו, ולשם ערכו במץ, לבקשת הפרלמנט ולשימושו, לקט של מנהגי ישראל (1743).

ב- 1689 הונהג בקהילה חינוך חובה חינם וב- 1764 הוקם דפוס עברי לספרי קודש וחול.

ערב המהפכה הצרפתית פעלו המשפטנים פיירלואי לאקרטל ופייר לואי רדרר להשגת שוויון- זכויות ליהודים. רדרר אף יזם בשנת 1785 תחרות חיבורים מפורסמים באקדמיה של מץ בשאלת היהודים. ב- 1792 העניק לאפאייאט, מפקד צבא המהפכה במץ, חופש דתי ליהודים, אך החופש בוטל בימי הטרור.

הקונסיסטוריה שהוקמה בסופו של דבר במץ ב- 1808 הקיפה יותר מ- 6,500 יהודים בקהילות האיזור. ישיבת מץ קיבלה מעמד של בית-מדרש ארצי לרבנים ב- 1829, וכעבור 30 שנה הועתקה לפאריס. בית-הכנסת הגדול שוקם מיסודו ב- 1850. עם סיפוח האזור לגרמניה בשנת 1871 עברו כ- 600 מיהודי מץ לצרפת, ובמקומם הגיעו מתיישבים חדשים מגרמניה.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, חזרה העיר לצרפת והקהילה קלטה המוני מהגרים ממזרח-אירופה ומחבל הסאר.

בשנת 1931 מנתה הקהילה היהודית במץ 4,150 נפש.


תקופת השואה
תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת-העולם השנייה (1939-1945) הייתה מץ "נקייה מיהודים"; רבים נמלטו בעוד מועד ורבים אחרים, ובתוכם הרבנים בלוך וקאהלנברג, שולחו למחנות.

בית-הכנסת הגדול שימש את הגרמנים כאפסנאות.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות במץ. ב- 1970 התגוררו בה 3,500 יהודים, מהם כ- 40 משפחות מצפון-אפריקה. יחד עם יישובי הסביבה הקיפה הקונסיסטוריה האזורית 5,500 יהודים. הגדולים שבהם היו: תיוזוויל (450), שארגמין (270), סארבורג (180) ופורבאך (300 יהודים). במץ חמישה בתי-כנסת (מהם אחד לספרדים), תלמוד-תורה, גן-ילדים ואכסנייה לעניים.

Sarre-Union

In German: Saarunion

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Sarre-Union was annexed by Germany between 1871-1918.

Sarre-Union consists of the the town of Bouquenom (Saar Buckenheim, in German) and of the town of Ville Neuve de Sarrewerden (Neu-Saarwerden, in German).

Jews started settling in Saar Buckenheim at the end of the 18th century. In 1807 there were 190 Jewish inhabitants in Saar Buckenheim. Their number increased during the 19th century reaching 335 in 1846, then 343 in 1861 and reached a peak of 354 in 1870. During the second half of the 19th century and in early 20th century the Jewish population declined with 204 Jews recorded in 1900 and 187 in 1910. In 1936 there were of 81 Jewish residents in the village, fewer than during the 19th century, but still relatively a large number in comparison with most of other places of Jewish rural settlement in Alsace at the time.

The Jewish families of Herbitzheim and Sarralbe (Moselle) belonged to the community of Saar Buckenheim.

The community of Saar Buckenheim had its own rabbinate for a long time, although at times it was annexed to the rabbinate of Bouxwiller. Rabbi Joseph Levy (1799-1879) served the community for fifty years from 1829 until his death in 1879. Due to the lower number of Jews in the area, the rabbinate of Saar Buckenheim was closed in 1927. The community also employed a teacher for the local Jewish school who also acted as a prayer leader.  

The building of the synagogue was inaugurated in 1840 and was renovated in 1913. The community also had a Jewish religious and elementary school and a mikveh. The Jewish cemetery was opened in the second half of the 18th century.

After the German occupation of France in WW II, the Jews of Saar Buckenheim were deported to southern France, of them 23 perished in the Holocaust.

After WW II, some of the survivors returned to the village. In 1953 there were 53 Jewish residents in the village. In 1965 their number was about 45.

During the German occupation, the synagogue was desecrated, looted and eventually badly damaged by artillery fire. After 1945 the building was completely restored and inaugurated again in 1950.

The Jewish cemetery contains about 400 graves and a memorial for the Holocaust victims of Saar Buckenheim. The place was victim to a number of anti-Semitic attacks, in 1988, 2001, and in February 2015, when almost 300 matzevot were vandalized and the Holocaust memorial damaged. After the 2015 attack, the place was visited by the French President Francois Holland in an act of solidarity with the Jewish community.

Dehlingen

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Dehlingen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish presence in Dehlingen dates back to the 18th century. In 1772 there were 22 Jews living in the village. In 1810 their number was about 100. The local synagogue was opened in 1827. The community also had a mikveh and a school. Due to emigration to large cities and to other countries, the Jewish population declined sharply and by early 20th century the last Jews left the village. The community was disbanded already before the end of the 19th century.

The small local Jewish cemetery is located on rue de l'Étang.

Diemeringen

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Diemeringen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish presence Diemeringen dates to the beginning of the 18th century. In 1712 the village had two Jewish families. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Dettwiller 14 families with a total of about 70 people. In 1845 there were 110 Jewish inhabitants in Diemeringen. Their number reached a peak of 130 in 1866. Later, during the second half of the 19th century and the first decades of the 20th century the Jewish population drecreased to 106 in 1900 and 94 in 1910. In 1936 there were 88 Jews living in Diemeringen, a relatively high number in contrast to the vast majority of rural Jewish communities in Alsace.

During the 18th and 19th centuries, most Jews of Diemeringen lived on the Judegass (“Jewish street”) and made a living as traders and clerks. 

The Jewish community of Diemeringen belonged to the rabbinate of Sarre-Union until 1926, then to that of Bouxwiller. During the 18th century prayers were conducted in private rooms. A synagogue located on Judegass, currently  rue du Vin, was inaugurated in 1868 and renovated in 1906. A Jewish school was opened in 1862 and the community employed a teacher who also served as prayer leader and shochet. The Jewish school was active until 1919, when it was merged with the Protestant school. The local Jewish cemetery was opened towards the end of the 18th century.

After the German occupation of Alsace in 1940, the Jews of Diemeringen were deported to southern France, of them 15 perished in the Holocaust.  The synagogue was desecrated and looted during the German occupation.

After WW II, several Jewish families returned to Diemeringen. In 1953 the community numbered 58 members and in 1965 it had 37 members. After 1950, the Jews of Diemeringen belong to the rabbinate of Saverne.

The synagogue was desecrated and looted during the German occupation. The building was restored and reopened in 1947. Since 1999, the building of the synagogue was listed as a historic monument. The building of the former Jewish school is located close to the synagogue.

In late 2010s, there was one Jewish family living in Diemeringen. The synagogue is used during the Tishrey holidays.

Imling

A commune in the Moselle department in the historical region of Lorraine, France.

It seems that Jews lived in Imling during medieval times. The beginnings of the modern community date from the end of the 17th century, when two Jews, Michel Levy, a horse dealer, and Moise Levy, a peddler, are documented in the village. They were joined by additional Jewish families who arrived from neighboring Alsace.

The legal status of the eight Jewish families of Imling was confirmed in an “Act of Tolerance” signed by Antoine-Joseph, Count of Lutzelbourg and lord of Imling in 1762.  They were various rights, including the right to employ a cantor and a teacher. In exchange for these rights, the Jews were required to pay taxes in money and in products.

In 1789 there were 20 Jewish families in Imling. The Jewish population continued to increase during the first half of the 19th century. In 1845 there were 120 Jews living in the village. As elsewhere in rural Jewish communities of Lorraine and Alsace, many Jews left the village after mid-19th century and consequently the Jewish population declined 68 in 1895 and 54 in 1910. The community was disbanded after WW I.

Apparently the Jews of Imling had a prayer room since early 18th century. A synagogue was opened in 1820 and was used until 1920. The building of the synagogue was sold in 1922. The community also had a mikveh, opened in 1861. It too was sold in 1922. The building of the synagogue still exists and it is located on rue de l'Église.

As of 1845 and until the end of the 19th century Jews were elected to the municipal council of the village.  

Rouhling

In German: Ruhlingen

A commune in the Moselle department in the historical region of Lorraine, France.

Jews settled in Rouhling in early 18th century. They were allowed to live in the village and open a prayer house in early 18th century in exchange to taxes paid to the barons of Kerpen, the landlords of Rouhling, and the commandery of the Teutonic Knights of Saarbrücken. A Jewish cemetery was opened in the village.

In 1808 there were 14 Jewish families with a total of 47 people living in the village. Most made a living as hawkers and ragpickers.

During the 19th century the Jews of Rouhling left the village for better opportunities in other places with the great majority settling in Sarreguemines and Grossbliederstroff. There were no Jewish inhabitants in Rouhling during the 20th century.

The Jewish cemetery of Rouhling still exists. After moving to Grosbliederstroff, the Jews from Rouhling continued to bury their dead in the cemetery of Rouhling. The last burials were those of Louise Mendel, who died at the age of 38 on July 11, 1878, and of G. Bloch on December 9, 1883. There are a total of 66 matzevot that have been arranged in two equal rows, after the surface of the cemetery was reduced with the lower section donated to the local municipality who turned it into a public garden.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סארגמין
סארגמין SARREGUEMINES

עיר בצפון מזרח צרפת.


קהילה יהודית קיימת בסארגמין מן המאה ה-13. ב-1477 גורשו היהודים מהעיר והקהילה התחדשה רק במאה ה-18.

בית-כנסת הוקם ב-1769 ושופץ ב-1862.

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, ישבו במקום 395 יהודים;


בימי המלחמה נהרס בית הכנסת (ב- 1940) ו- 89 מיהודי העיר ניספו בשואה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר, בשנת 1959 שיקמו את בית הכנסת ושיפצו אותו. בשנת 1971 התגוררו בסארגמין כ- 250 יהודים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אוג'ן (אוגן) אדלר

Eugène (Eugen) Adler (1890-1942), cantor and educator, born in Antwerp, Belgium. He moved to Switzerland, where he served as cantor and teacher at the Jewish communities of Bremgarten 1915-1916, St. Gallen, where he served the newly established Orthodox congregation Adass Jisraoel until 1919, and then in Liestal, until 1921. He then became a cantor in Rexingen, Germany, during 1921-1923 and later in Luxembourg, until 1929, when he moved to Sarreguemines in France, serving there until September 1st, 1939. At the outbreak of WW II, he was evacuated to Jarnac in the department of Charente in south western France. He was arrested in 1942, detained at the Drancy camp and deported to the Nazi death camp at Auschwitz, along with his wife and three children.

צרפת
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

לינוויל
לינוויל LUNEVILLE

עיר בצפון מזרח צרפת.


יהודים אחדים נזכרים במקום בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15, ערב גירוש היהודים מדוכסות לורן.

משנת 1702 שכנה בלינוויל חצר הדוכס, ושמואל לוי היה ממונה על ענייני הכספים שלה.

ב-1785 נחנך בית כנסת בלינוויל, בעיר ישבו אז 16 משפחות יהודיות. בסוף המאה ה- 18 ובראשית המאה ה-19 פעל בלינוויל בית-דפוס עברי של אברהם בריזאך והוציא בין השאר מחזור בתרגום יידיש ו"ליקוטי צבי".

ב-1855 מנתה האוכלוסיה היהודית 400 נפש ואחרי 1870 התיישבו בלינוויל גם יהודים בעלי- תעשייה מאלזאס. ב-1857 נחנך בית-חולים יהודי ופעל עד לשואה.

בן המקום אלפרד לוי, לימים רבה הראשי של צרפת, היה רב העיר בשנים 1880-1869.

במלחמת-העולם הראשונה נרצחו במקום יהודים אחדים, בתוכם הרב ש' וייל; באותה מלחמה היו יהודי המקום מגוייסים לצבא צרפת, 18 נפלו בקרבות.


בקרבות מלחמת-העולם השנייה נפלו 6 מיהודי לינוויל, ובתקופת הכיבוש הגרמני נרצחו בעיר 139 יהודים.


ב-1969 התגוררו בלינוויל 200 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון-אפריקה.

סארבריקן

 

 

סארבריקן Saarbrucken

עיר בחבל הסאר, גרמניה.


יהודים ישבו בסארבריקן ובכפרי הסביבה במאה ה-14. אחר כך במשך ארבע מאות שנה לא התקיימה קהילה במקום. רק בשנת 1732 שוב מתועדים יהודים בסארבריקן.

בשנות הכיבוש הצרפתי (1813-1792) נהנה היישוב היהודי (כשבעים נפשות בסארבריקן) משוויון- זכויות. עם הזמן גדלה הקהילה ובראשית המאה העשרים יותר מ-1,100 יהודים.

בשנות 1920 - 1935, כאשר חבל הסאר היה נתון לשליטת חבר-הלאומים, מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 2,650 ועוד 1,700 יהודים ישבו ביישובים החקלאיים סביב העיר.

במשאל-העם על עתיד החבל (1935) העדיפו רבים אזרחות צרפתית או בלגית והיגרו על סמך דרכוני נאנסן.


בית-הכנסת המקומי הוצת ב"ליל הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) ובקיץ 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נותרו בעיר רק 177 יהודים. במהלך המלחמה, בשנת 1940, הם גורשו למחנה הריכוז גירס בצרפת עם יהודי באדן.


בתום המלחמה שבו יהודים לסארבריקו ובסוף 1945 התרכזו שם 60 יהודים. ב-1948 כבר ישבו 224 יהודים בעיר. בית-כנסת חדש הוקם ב-1951. בתחילת 1970 חיו בסארבריקן 350 יהודים.

לפי נתוני הארגונים היהודיים הקהילה בעיר בתחילת שנות ה - 2000 גדלה לכ - 1000 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. היא משתייכת לארגון הקהילות האזורי של מחוז סאר ואגוד הקהילות הארצי של גרמניה . יש על המדרכות לוחות הנצחה , שטולפרשטיין , של האמן גונטר דמינג והם גם נמצאים בעשרות ערים בגרמניה . הקהילה שייכת לזרם האורטודוקסי , אם כי רק חלק קטן מהחברים הם כאלה . החזן אחראי גם על שעיורי יהדות , לוויות , חתונות ושאר צרכי הדת . הקהילה מפעילה מרכז נוער , עזרה סוציאלית ומגוון פעולות חברה ותרבות . ישנו בית עלמין ישן , עדיין פעיל .

 

מץ
מץ Metz

עיר בצפון-מזרח צרפת

מספרים על הבישוף סימון, בישוף מץ בשנת 350, שהיה ממוצא יהודי, אולם אין הדבר מלמד על מציאות יהודים בעיר בתקופה מוקדמת כל כך.

אישור ממשי לישיבת יהודים במץ מוצאים רק בסוף המאה ה- 9, במסמך האוסר על נוצרים לסעוד בחברת יהודים.

בתקופת מסעות הצלב היו פרעות גם במץ, ובשנת 1096 רצחו שם 22 יהודים.

בין ילידי המקום היו: רבנו גרשום בן יהודה; מאור הגולה (שהתגורר רוב ימיו בעיר הגרמנית מיינץ, מגנצא במקורותינו), תלמידו אליעזר בן-שמואל וכן ר' דוד בעל התוספות.

מתחילת המאה ה- 13 ועד לכיבוש הצרפתי ב- 1552 לא ניתן ליהודים לשבת דרך קבע בעיר. בסוף המאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה יהודית של 120 נפש, שחיה בחסות המלך אנרי הרביעי ובחסות יורשיו. עם בואם של יהודים מחבל הריין גדלה הקהילה, ובשנת 1748 מנתה 3,000 נפש בערך.

הקהילה התבססה כלכלית, אך כרעה תחת נטל המסים. יהודים מעטים צברו עושר רב, ואילו המון-העם היה שרוי בדחקות. בעלילת-דם ב- 1670 הוצא להורג הסוחר רפאל לוי.

הרבנים הראשיים היו מתמנים בהסכמת המלך מבין אנשי-חוץ, דוגמת הרב יונה תאומים פרנקל מפראג, הרב גבריאל בן יהודה לייב אסקלס מקראקוב והרב יהונתן אייבשיץ מפראג. הרב הראשי היה גם פוסק בהתדיינות אזרחית בין יהודים, אך במאה ה- 18 תבע הפרלמנט את זכות השיפוט לעצמו, ולשם ערכו במץ, לבקשת הפרלמנט ולשימושו, לקט של מנהגי ישראל (1743).

ב- 1689 הונהג בקהילה חינוך חובה חינם וב- 1764 הוקם דפוס עברי לספרי קודש וחול.

ערב המהפכה הצרפתית פעלו המשפטנים פיירלואי לאקרטל ופייר לואי רדרר להשגת שוויון- זכויות ליהודים. רדרר אף יזם בשנת 1785 תחרות חיבורים מפורסמים באקדמיה של מץ בשאלת היהודים. ב- 1792 העניק לאפאייאט, מפקד צבא המהפכה במץ, חופש דתי ליהודים, אך החופש בוטל בימי הטרור.

הקונסיסטוריה שהוקמה בסופו של דבר במץ ב- 1808 הקיפה יותר מ- 6,500 יהודים בקהילות האיזור. ישיבת מץ קיבלה מעמד של בית-מדרש ארצי לרבנים ב- 1829, וכעבור 30 שנה הועתקה לפאריס. בית-הכנסת הגדול שוקם מיסודו ב- 1850. עם סיפוח האזור לגרמניה בשנת 1871 עברו כ- 600 מיהודי מץ לצרפת, ובמקומם הגיעו מתיישבים חדשים מגרמניה.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, חזרה העיר לצרפת והקהילה קלטה המוני מהגרים ממזרח-אירופה ומחבל הסאר.

בשנת 1931 מנתה הקהילה היהודית במץ 4,150 נפש.


תקופת השואה
תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת-העולם השנייה (1939-1945) הייתה מץ "נקייה מיהודים"; רבים נמלטו בעוד מועד ורבים אחרים, ובתוכם הרבנים בלוך וקאהלנברג, שולחו למחנות.

בית-הכנסת הגדול שימש את הגרמנים כאפסנאות.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות במץ. ב- 1970 התגוררו בה 3,500 יהודים, מהם כ- 40 משפחות מצפון-אפריקה. יחד עם יישובי הסביבה הקיפה הקונסיסטוריה האזורית 5,500 יהודים. הגדולים שבהם היו: תיוזוויל (450), שארגמין (270), סארבורג (180) ופורבאך (300 יהודים). במץ חמישה בתי-כנסת (מהם אחד לספרדים), תלמוד-תורה, גן-ילדים ואכסנייה לעניים.

סאר-יוניון

Sarre-Union

In German: Saarunion

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Sarre-Union was annexed by Germany between 1871-1918.

Sarre-Union consists of the the town of Bouquenom (Saar Buckenheim, in German) and of the town of Ville Neuve de Sarrewerden (Neu-Saarwerden, in German).

Jews started settling in Saar Buckenheim at the end of the 18th century. In 1807 there were 190 Jewish inhabitants in Saar Buckenheim. Their number increased during the 19th century reaching 335 in 1846, then 343 in 1861 and reached a peak of 354 in 1870. During the second half of the 19th century and in early 20th century the Jewish population declined with 204 Jews recorded in 1900 and 187 in 1910. In 1936 there were of 81 Jewish residents in the village, fewer than during the 19th century, but still relatively a large number in comparison with most of other places of Jewish rural settlement in Alsace at the time.

The Jewish families of Herbitzheim and Sarralbe (Moselle) belonged to the community of Saar Buckenheim.

The community of Saar Buckenheim had its own rabbinate for a long time, although at times it was annexed to the rabbinate of Bouxwiller. Rabbi Joseph Levy (1799-1879) served the community for fifty years from 1829 until his death in 1879. Due to the lower number of Jews in the area, the rabbinate of Saar Buckenheim was closed in 1927. The community also employed a teacher for the local Jewish school who also acted as a prayer leader.  

The building of the synagogue was inaugurated in 1840 and was renovated in 1913. The community also had a Jewish religious and elementary school and a mikveh. The Jewish cemetery was opened in the second half of the 18th century.

After the German occupation of France in WW II, the Jews of Saar Buckenheim were deported to southern France, of them 23 perished in the Holocaust.

After WW II, some of the survivors returned to the village. In 1953 there were 53 Jewish residents in the village. In 1965 their number was about 45.

During the German occupation, the synagogue was desecrated, looted and eventually badly damaged by artillery fire. After 1945 the building was completely restored and inaugurated again in 1950.

The Jewish cemetery contains about 400 graves and a memorial for the Holocaust victims of Saar Buckenheim. The place was victim to a number of anti-Semitic attacks, in 1988, 2001, and in February 2015, when almost 300 matzevot were vandalized and the Holocaust memorial damaged. After the 2015 attack, the place was visited by the French President Francois Holland in an act of solidarity with the Jewish community.

דלינגן

Dehlingen

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Dehlingen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish presence in Dehlingen dates back to the 18th century. In 1772 there were 22 Jews living in the village. In 1810 their number was about 100. The local synagogue was opened in 1827. The community also had a mikveh and a school. Due to emigration to large cities and to other countries, the Jewish population declined sharply and by early 20th century the last Jews left the village. The community was disbanded already before the end of the 19th century.

The small local Jewish cemetery is located on rue de l'Étang.

דימרינגן

Diemeringen

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Diemeringen was annexed by Germany between 1871-1918

The Jewish presence Diemeringen dates to the beginning of the 18th century. In 1712 the village had two Jewish families. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Dettwiller 14 families with a total of about 70 people. In 1845 there were 110 Jewish inhabitants in Diemeringen. Their number reached a peak of 130 in 1866. Later, during the second half of the 19th century and the first decades of the 20th century the Jewish population drecreased to 106 in 1900 and 94 in 1910. In 1936 there were 88 Jews living in Diemeringen, a relatively high number in contrast to the vast majority of rural Jewish communities in Alsace.

During the 18th and 19th centuries, most Jews of Diemeringen lived on the Judegass (“Jewish street”) and made a living as traders and clerks. 

The Jewish community of Diemeringen belonged to the rabbinate of Sarre-Union until 1926, then to that of Bouxwiller. During the 18th century prayers were conducted in private rooms. A synagogue located on Judegass, currently  rue du Vin, was inaugurated in 1868 and renovated in 1906. A Jewish school was opened in 1862 and the community employed a teacher who also served as prayer leader and shochet. The Jewish school was active until 1919, when it was merged with the Protestant school. The local Jewish cemetery was opened towards the end of the 18th century.

After the German occupation of Alsace in 1940, the Jews of Diemeringen were deported to southern France, of them 15 perished in the Holocaust.  The synagogue was desecrated and looted during the German occupation.

After WW II, several Jewish families returned to Diemeringen. In 1953 the community numbered 58 members and in 1965 it had 37 members. After 1950, the Jews of Diemeringen belong to the rabbinate of Saverne.

The synagogue was desecrated and looted during the German occupation. The building was restored and reopened in 1947. Since 1999, the building of the synagogue was listed as a historic monument. The building of the former Jewish school is located close to the synagogue.

In late 2010s, there was one Jewish family living in Diemeringen. The synagogue is used during the Tishrey holidays.

אימלינג

Imling

A commune in the Moselle department in the historical region of Lorraine, France.

It seems that Jews lived in Imling during medieval times. The beginnings of the modern community date from the end of the 17th century, when two Jews, Michel Levy, a horse dealer, and Moise Levy, a peddler, are documented in the village. They were joined by additional Jewish families who arrived from neighboring Alsace.

The legal status of the eight Jewish families of Imling was confirmed in an “Act of Tolerance” signed by Antoine-Joseph, Count of Lutzelbourg and lord of Imling in 1762.  They were various rights, including the right to employ a cantor and a teacher. In exchange for these rights, the Jews were required to pay taxes in money and in products.

In 1789 there were 20 Jewish families in Imling. The Jewish population continued to increase during the first half of the 19th century. In 1845 there were 120 Jews living in the village. As elsewhere in rural Jewish communities of Lorraine and Alsace, many Jews left the village after mid-19th century and consequently the Jewish population declined 68 in 1895 and 54 in 1910. The community was disbanded after WW I.

Apparently the Jews of Imling had a prayer room since early 18th century. A synagogue was opened in 1820 and was used until 1920. The building of the synagogue was sold in 1922. The community also had a mikveh, opened in 1861. It too was sold in 1922. The building of the synagogue still exists and it is located on rue de l'Église.

As of 1845 and until the end of the 19th century Jews were elected to the municipal council of the village.  

רולין

Rouhling

In German: Ruhlingen

A commune in the Moselle department in the historical region of Lorraine, France.

Jews settled in Rouhling in early 18th century. They were allowed to live in the village and open a prayer house in early 18th century in exchange to taxes paid to the barons of Kerpen, the landlords of Rouhling, and the commandery of the Teutonic Knights of Saarbrücken. A Jewish cemetery was opened in the village.

In 1808 there were 14 Jewish families with a total of 47 people living in the village. Most made a living as hawkers and ragpickers.

During the 19th century the Jews of Rouhling left the village for better opportunities in other places with the great majority settling in Sarreguemines and Grossbliederstroff. There were no Jewish inhabitants in Rouhling during the 20th century.

The Jewish cemetery of Rouhling still exists. After moving to Grosbliederstroff, the Jews from Rouhling continued to bury their dead in the cemetery of Rouhling. The last burials were those of Louise Mendel, who died at the age of 38 on July 11, 1878, and of G. Bloch on December 9, 1883. There are a total of 66 matzevot that have been arranged in two equal rows, after the surface of the cemetery was reduced with the lower section donated to the local municipality who turned it into a public garden.