חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פארל

Varel

A town in the district of Friesland, in Lower Saxony, Germany. 

First Jewish presence: 1683; peak Jewish population: 90 in 1875; Jewish population in 1933: 39

The Jews of Varel initially conducted services in a rented prayer room, first documented in 1717. The community unsuccessfully petitioned the authorities for a synagogue in 1760, and it was not until 1806, when a local Jew, Abraham Schwabe, provided the community with a building, that a synagogue was established in Varel. This synagogue had been abandoned by 1843, as the structure had fallen into disrepair. Later, on July 28, 1848, the community inaugurated a synagogue on Osterstrasse; the building, which had been acquired in 1840, housed an elementary school, an apartment for the teacher and a mikveh. Records also mention that in 1900, the community opened a hostel for indigent Jews. Varel’s Jewish cemetery was consecrated in 1711.

Seventeen Jews lived in Varel on Pogrom Night (November 9, 1938), when SA troops set the synagogue on fire and plundered the remaining Jewish homes. Jewish men and several women were imprisoned in police headquarters, from where they were sent to Oldenburg and, later, to Sachsenhausen Nazi concentration camp, where one man was so badly beaten that he died of his wounds. Those who survived the ordeal were eventually released, after which eight more Varel Jews emigrated from Germany. Varel’s last Jewish family left town in 1940. On July 23, 1941, after the remaining Jewish residents of the old-age home were deported to Theresienstadt Nazi concentration camp, the town was declared Judenfrei (“free of Jews”). Approximately 43 local Jews perished in the Shoah. The site of the Jewish cemetery was taken over by the Nazis, who used some of the gravestones for construction; several gravestones were retrieved after the war. The synagogue site was acquired by a local resident in May 1939. In 1990, a memorial plaque was unveiled at the public school opposite the plot where the synagogue once stood.

----------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
17684855
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

עיר המבצר טוזין (בגרמנית - טרזיינשטאדט) שבצפון-מערב צ'כיה הוקמה בימי הקיסר יוזף השני ונקראה על שם אמו מריה-תרזה. ב-1941 תכננו הנאצים לרכז בטרזין את רוב יהודי הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה וכן יהודים קשישים, ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, ומשם להעבירם בהדרגה למחנות ההשמדה. ואכן, הם הפכו את העיר לגטו, ובין 4 לנובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 גירשו אליו כ-140,000 יהודים. בספטמבר 1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא (53,000 נפש). מתוך היהודים שעברו בגטו מתו בו כ-33,000 ו-80,000 גורשו למחנות ההשמדה. בסתיו 1944 נותרו בטרזין 11,000 נפש בלבד.

רוב היהודים בטרזין היו מתבוללים, רבים מהם אמנים, סופרים ומלומדים, ובעזרתם התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. בהקמת הגטו ובהפעלתו ביקשו הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה מפני דעת הקהל בעולם, וזאת על ידי הצגת טרזין כיישוב יהודי לדוגמא.

אולדנבורג (Oldenburg)

עיר, בעבר מדינה, בסכסוניה התחתונה, גרמניה

הקהילה היהודית של אולדנבורג היא בעיקרה רוסית, עקב ההגירה אליה אחרי נפילת ברית המועצות. מוסדות הקהילה כללו: בית כנסת, בית מדרש ע"ש ליאו טרפ הכולל בית ספר של יום ראשון עבור סטודנטים יהודיים.

למרות הוונדאליזם במהלך הפוגרום ב"ליל הבדולח" ולאחר מכן במהלך מלחמת העולם השנייה, הרבה מצבות בבית הקברות היהודי באולדנבורג לא הושחתו. הקבורה האחרונה נערכה בבית הקברות הזה בשנת 2000. לאחר מכן פתחו בית קברות נוסף ברובה בומרסטד, במרחק 3 מייל ממרכז העיר.

בשנת 2013 חיו 315 יהודים באולדנבורג, בערך כמספר היהודים שחיו בעיר לפני מלחמת העולם השנייה.

 

היסטוריה

באולדנבורג ישבו יהודים, כמעט ברציפות, מתחילת המאה ה-14. ב-1334 החליטה המועצה העירונית להפסיק להנפיק מכתבי הגנה ליהודים; בכל זאת היהודים המשיכו לגור באולדנבורג  בחסות הדוכס. למרות שהדוכס הגן עליהם הוא הגביל את עיסוקם להלוואת כספים בלבד.

בימי "המגיפה השחורה" (1348) חדלה הקהילה להתקיים, אך ככל הנראה שוקמה לאחר זמן קצר.

בשנים 1773-1667 נשלטה אולדנבורג על ידי דנמרק. בתקופה זו האצולה המקומית הסתייעה ביהודי-חצר ספרדיים מהאמבורג, לרבות יעקב מוספיה ובניו. משפחת גולדשמידט עסקה בסחר בבשר.

ב-1807 חיו 27 יהודים באולדנבורג (0.6% מכלל האוכלוסייה). במהלך המאה ה-19 יהודי אולדנבורג, יחד עם היהודים ברחבי אירופה, שוחררו וקיבלו זכויות אזרחיות וחוקיות. כתוצאה מכך, היהודים ראו שההזדמנויות הכלכליות שלהם התרחבו. יהודי אולדנבורג החלו לעסוק בטקסטיל, ברוקחות, במסחר, בנוסף למקצועות אחרים.

ב-1827 חויבו היהודים להיקרא בשמות גרמניים ולדבר גרמנית. ב-1829 מונה רבי נתן מרכוס אדלר כרב המחוז של אולדנבורג; ואחריו הרב ברנהרד וקסלר (נפטר ב-1874), שזכה לראות בחנוכת בית הכנסת החדש ב-1835.

מספר יהודים מאולדנבורג ומסביבתה נהרגו במהלך הקרבות במלחמת העולם הראשונה (1914-1918). בבית הכנסת באולדנבורג הוצבו לוחות זיכרון לנופלים. בעקבות המלחמה הוקמו מספר ארגונים כדי לעזור לחברי הקהילה היהודים, כולל ארגוני רווחה וגמילות חסדים. ארגונים אחרים שעזרו לתושבי אולדנבורג בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו אגודת הנשים הישראליות, וסניף של מועדון הספורט של מכבי הצעיר.

ב-1900 מנו יהודי הדוכסות 1,359 איש; ב-1925 מספרם פחת ל-1,015 (כש-250 יהודים מביניהם באולדנבורג). קהילות אחרות חיו בדלמנהורסט (Delmenhorst), ג'יבר (Jever), וארל (Varel), וכטה (Vechta) ווילדסהוזן (Wildeshausen) ובאזור בירקנפלד (Birkenfeld), בוסן (Bosen), הופסטאדן (Hoppstaedten), אידר-אוברשטיין (Idar-Oberstein) וסוטרן (Sotern).

 

השואה

כאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיו 279 יהודים באולדנבורג. בעקבות עליית הנאצים לשלטון, רבים מיהודי אולדנבורג – וכן ברחבי גרמניה – החלו להגר. ב"ליל הבדולח", ב-10-9 בנובמבר, 1938, בית הכנסת נהרס יחד עם שתי חנויות של יהודים שעדיין נשארו פתוחות. רוב הגברים של הקהילה, כולל הרב ליאו טרפ, נשלחו למחנה הריכוז זאקסנהאוזן. ב-1939 נשארו רק 96 יהודים באולדנבורג.

 

אחרי השואה

כ-20 ניצולים חזרו לאולדנבורג אחרי המלחמה וחידשו את הקהילה היהודית. ב-1948 נפתח חדר תפילה קטן. ב-1949 וב-1950 התושבים שהשתתפו בהצתת בית הכנסת הועמדו למשפט ונענשו בעונשי מאסר. בכל אופן, הקהילה הלכה ופחתה, בעיקר בגלל הגירה. בסוף שנת 1960 נותרו רק 4 יהודים שגרו באולדנבורג, והקהילה התפרקה בסוף ינואר 1971.

אך הקהילה היהודית התחדשה אחרי התפרקותה של ברית המועצות והגירת היהודים ממנה לגרמניה. בית כנסת חדש נפתח ב-1995, בבניין ששימש בעבר ככנסיה. הרבנית ביאה ויילר שימשה כרבנית ראשונה של הקהילה בשנות ה-90 המאוחרות.

נוישטאטגדנס

Neustadtgödens

כפר (היום חלק מהעיר זנדה / Sande) בנפת פריזיה המזרחית, מחוז סאקסוניה התחתית, גרמניה.


בשנת 1660 הוענק כתב חסות לארבע משפחות יהודיות שהתיישבו בנוידטאטגדנס. מספר היהודים במקום במקום עלה בהתמדה ובשנת 1708 ישבו שם 14 משפחות יהודיות. ב- 1836 היו 115 יהודי הכפר % 7 באוכלוסייה. מספר היהודים הגיעה לשיאו ב- 1848, כשחיו בנוידטאטגדנס 197 יהודים.

בית כנסת ובית ספר נזכרים לראשונה באמצע המאה ה- 18. ב- 1852, כשהנוכחות היהודית בכפר הייתה בשיאה, נבנו בית כנסת ובית ספר חדשים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החל מספר היהודים לרדת וב- 1922 נאלצה הקהילה לסגור את בית הספר שלה, כי בקרב 22 המשפחות שנותרו במקום לא היו מספיק תלמידים.

ב- 1782, באחד מימי השוק, כשיהודים הותקפו בידי שכניהם הלא-יהודים, נקראו חיילים מאמדן להגן עליהם. אחרי קבלת זכויות אזרח וזכויות פוליטיות, בשנת 1848, היו היהודים פעילים בפוליטיקה הקהילתית. ב- 1893 ארבעה מתוך11 חברי המועצה המקומית היו יהודים.

רוב יהודי נוישטאדטגדנס התפרנסו כסוחרים וכקצבים. המהפכה התעשייתית השפיעה על המסחר באזורים הכפריים וגרמה לעזיבת יהודים רבים לערים גדולות יותר.

ב- 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בנוישטאטגדנס 12 יהודים בלבד.


תקופת השואה

שבעה מתוך 12 היהודים היגרו להולנד ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וחמישה הנותרים גורשו.

יהודי אחד, מבין החמישה שגורשו, חזר לכפר ב- 1945, אחרי המלחמה, ונקבר שם ב- 1974, כיהודי האחרון בנוישטאדטגדנס.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פארל

Varel

A town in the district of Friesland, in Lower Saxony, Germany. 

First Jewish presence: 1683; peak Jewish population: 90 in 1875; Jewish population in 1933: 39

The Jews of Varel initially conducted services in a rented prayer room, first documented in 1717. The community unsuccessfully petitioned the authorities for a synagogue in 1760, and it was not until 1806, when a local Jew, Abraham Schwabe, provided the community with a building, that a synagogue was established in Varel. This synagogue had been abandoned by 1843, as the structure had fallen into disrepair. Later, on July 28, 1848, the community inaugurated a synagogue on Osterstrasse; the building, which had been acquired in 1840, housed an elementary school, an apartment for the teacher and a mikveh. Records also mention that in 1900, the community opened a hostel for indigent Jews. Varel’s Jewish cemetery was consecrated in 1711.

Seventeen Jews lived in Varel on Pogrom Night (November 9, 1938), when SA troops set the synagogue on fire and plundered the remaining Jewish homes. Jewish men and several women were imprisoned in police headquarters, from where they were sent to Oldenburg and, later, to Sachsenhausen Nazi concentration camp, where one man was so badly beaten that he died of his wounds. Those who survived the ordeal were eventually released, after which eight more Varel Jews emigrated from Germany. Varel’s last Jewish family left town in 1940. On July 23, 1941, after the remaining Jewish residents of the old-age home were deported to Theresienstadt Nazi concentration camp, the town was declared Judenfrei (“free of Jews”). Approximately 43 local Jews perished in the Shoah. The site of the Jewish cemetery was taken over by the Nazis, who used some of the gravestones for construction; several gravestones were retrieved after the war. The synagogue site was acquired by a local resident in May 1939. In 1990, a memorial plaque was unveiled at the public school opposite the plot where the synagogue once stood.

----------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

נוישטאטגדנס
אולדנבורג
טרזיינשטאט - טרזין

נוישטאטגדנס

Neustadtgödens

כפר (היום חלק מהעיר זנדה / Sande) בנפת פריזיה המזרחית, מחוז סאקסוניה התחתית, גרמניה.


בשנת 1660 הוענק כתב חסות לארבע משפחות יהודיות שהתיישבו בנוידטאטגדנס. מספר היהודים במקום במקום עלה בהתמדה ובשנת 1708 ישבו שם 14 משפחות יהודיות. ב- 1836 היו 115 יהודי הכפר % 7 באוכלוסייה. מספר היהודים הגיעה לשיאו ב- 1848, כשחיו בנוידטאטגדנס 197 יהודים.

בית כנסת ובית ספר נזכרים לראשונה באמצע המאה ה- 18. ב- 1852, כשהנוכחות היהודית בכפר הייתה בשיאה, נבנו בית כנסת ובית ספר חדשים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 החל מספר היהודים לרדת וב- 1922 נאלצה הקהילה לסגור את בית הספר שלה, כי בקרב 22 המשפחות שנותרו במקום לא היו מספיק תלמידים.

ב- 1782, באחד מימי השוק, כשיהודים הותקפו בידי שכניהם הלא-יהודים, נקראו חיילים מאמדן להגן עליהם. אחרי קבלת זכויות אזרח וזכויות פוליטיות, בשנת 1848, היו היהודים פעילים בפוליטיקה הקהילתית. ב- 1893 ארבעה מתוך11 חברי המועצה המקומית היו יהודים.

רוב יהודי נוישטאדטגדנס התפרנסו כסוחרים וכקצבים. המהפכה התעשייתית השפיעה על המסחר באזורים הכפריים וגרמה לעזיבת יהודים רבים לערים גדולות יותר.

ב- 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בנוישטאטגדנס 12 יהודים בלבד.


תקופת השואה

שבעה מתוך 12 היהודים היגרו להולנד ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וחמישה הנותרים גורשו.

יהודי אחד, מבין החמישה שגורשו, חזר לכפר ב- 1945, אחרי המלחמה, ונקבר שם ב- 1974, כיהודי האחרון בנוישטאדטגדנס.

אולדנבורג (Oldenburg)

עיר, בעבר מדינה, בסכסוניה התחתונה, גרמניה

הקהילה היהודית של אולדנבורג היא בעיקרה רוסית, עקב ההגירה אליה אחרי נפילת ברית המועצות. מוסדות הקהילה כללו: בית כנסת, בית מדרש ע"ש ליאו טרפ הכולל בית ספר של יום ראשון עבור סטודנטים יהודיים.

למרות הוונדאליזם במהלך הפוגרום ב"ליל הבדולח" ולאחר מכן במהלך מלחמת העולם השנייה, הרבה מצבות בבית הקברות היהודי באולדנבורג לא הושחתו. הקבורה האחרונה נערכה בבית הקברות הזה בשנת 2000. לאחר מכן פתחו בית קברות נוסף ברובה בומרסטד, במרחק 3 מייל ממרכז העיר.

בשנת 2013 חיו 315 יהודים באולדנבורג, בערך כמספר היהודים שחיו בעיר לפני מלחמת העולם השנייה.

 

היסטוריה

באולדנבורג ישבו יהודים, כמעט ברציפות, מתחילת המאה ה-14. ב-1334 החליטה המועצה העירונית להפסיק להנפיק מכתבי הגנה ליהודים; בכל זאת היהודים המשיכו לגור באולדנבורג  בחסות הדוכס. למרות שהדוכס הגן עליהם הוא הגביל את עיסוקם להלוואת כספים בלבד.

בימי "המגיפה השחורה" (1348) חדלה הקהילה להתקיים, אך ככל הנראה שוקמה לאחר זמן קצר.

בשנים 1773-1667 נשלטה אולדנבורג על ידי דנמרק. בתקופה זו האצולה המקומית הסתייעה ביהודי-חצר ספרדיים מהאמבורג, לרבות יעקב מוספיה ובניו. משפחת גולדשמידט עסקה בסחר בבשר.

ב-1807 חיו 27 יהודים באולדנבורג (0.6% מכלל האוכלוסייה). במהלך המאה ה-19 יהודי אולדנבורג, יחד עם היהודים ברחבי אירופה, שוחררו וקיבלו זכויות אזרחיות וחוקיות. כתוצאה מכך, היהודים ראו שההזדמנויות הכלכליות שלהם התרחבו. יהודי אולדנבורג החלו לעסוק בטקסטיל, ברוקחות, במסחר, בנוסף למקצועות אחרים.

ב-1827 חויבו היהודים להיקרא בשמות גרמניים ולדבר גרמנית. ב-1829 מונה רבי נתן מרכוס אדלר כרב המחוז של אולדנבורג; ואחריו הרב ברנהרד וקסלר (נפטר ב-1874), שזכה לראות בחנוכת בית הכנסת החדש ב-1835.

מספר יהודים מאולדנבורג ומסביבתה נהרגו במהלך הקרבות במלחמת העולם הראשונה (1914-1918). בבית הכנסת באולדנבורג הוצבו לוחות זיכרון לנופלים. בעקבות המלחמה הוקמו מספר ארגונים כדי לעזור לחברי הקהילה היהודים, כולל ארגוני רווחה וגמילות חסדים. ארגונים אחרים שעזרו לתושבי אולדנבורג בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו אגודת הנשים הישראליות, וסניף של מועדון הספורט של מכבי הצעיר.

ב-1900 מנו יהודי הדוכסות 1,359 איש; ב-1925 מספרם פחת ל-1,015 (כש-250 יהודים מביניהם באולדנבורג). קהילות אחרות חיו בדלמנהורסט (Delmenhorst), ג'יבר (Jever), וארל (Varel), וכטה (Vechta) ווילדסהוזן (Wildeshausen) ובאזור בירקנפלד (Birkenfeld), בוסן (Bosen), הופסטאדן (Hoppstaedten), אידר-אוברשטיין (Idar-Oberstein) וסוטרן (Sotern).

 

השואה

כאשר הנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיו 279 יהודים באולדנבורג. בעקבות עליית הנאצים לשלטון, רבים מיהודי אולדנבורג – וכן ברחבי גרמניה – החלו להגר. ב"ליל הבדולח", ב-10-9 בנובמבר, 1938, בית הכנסת נהרס יחד עם שתי חנויות של יהודים שעדיין נשארו פתוחות. רוב הגברים של הקהילה, כולל הרב ליאו טרפ, נשלחו למחנה הריכוז זאקסנהאוזן. ב-1939 נשארו רק 96 יהודים באולדנבורג.

 

אחרי השואה

כ-20 ניצולים חזרו לאולדנבורג אחרי המלחמה וחידשו את הקהילה היהודית. ב-1948 נפתח חדר תפילה קטן. ב-1949 וב-1950 התושבים שהשתתפו בהצתת בית הכנסת הועמדו למשפט ונענשו בעונשי מאסר. בכל אופן, הקהילה הלכה ופחתה, בעיקר בגלל הגירה. בסוף שנת 1960 נותרו רק 4 יהודים שגרו באולדנבורג, והקהילה התפרקה בסוף ינואר 1971.

אך הקהילה היהודית התחדשה אחרי התפרקותה של ברית המועצות והגירת היהודים ממנה לגרמניה. בית כנסת חדש נפתח ב-1995, בבניין ששימש בעבר ככנסיה. הרבנית ביאה ויילר שימשה כרבנית ראשונה של הקהילה בשנות ה-90 המאוחרות.

עיר המבצר טוזין (בגרמנית - טרזיינשטאדט) שבצפון-מערב צ'כיה הוקמה בימי הקיסר יוזף השני ונקראה על שם אמו מריה-תרזה. ב-1941 תכננו הנאצים לרכז בטרזין את רוב יהודי הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה וכן יהודים קשישים, ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, ומשם להעבירם בהדרגה למחנות ההשמדה. ואכן, הם הפכו את העיר לגטו, ובין 4 לנובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 גירשו אליו כ-140,000 יהודים. בספטמבר 1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא (53,000 נפש). מתוך היהודים שעברו בגטו מתו בו כ-33,000 ו-80,000 גורשו למחנות ההשמדה. בסתיו 1944 נותרו בטרזין 11,000 נפש בלבד.

רוב היהודים בטרזין היו מתבוללים, רבים מהם אמנים, סופרים ומלומדים, ובעזרתם התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. בהקמת הגטו ובהפעלתו ביקשו הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה מפני דעת הקהל בעולם, וזאת על ידי הצגת טרזין כיישוב יהודי לדוגמא.