חיפוש
הפריט שבחרת:
עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47

הדפסה
שיתוף
עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47
צילום צבי קדושין.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף צבי קדושין)
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
תקופת צילום:
בין 1945 לבין 1947
מספר פריט:
171711
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47
תמונות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47
עזרה לשוהים במחנות העוקרים ע"י אונרא וג'וינט, גרמניה, 1945-47
צילום צבי קדושין.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף צבי קדושין)
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

גרמניה

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.