חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טטרוב

טטרוב

Teterow

עיר במחוז רוסטוק, במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה ב-1492: שיא במספר התושבים היהודים: 116 ב-1845; ב-1933 נמנו 17 תושבים יהודים.

התיעוד הקדום ביותר של יהודי טטרוב מתוארך לשנת 1492, אותה שנה בה נשרפו חמישה יהודים על המוקד והשאר גורשו. רשומות אינן מציינות נוכחות יהודית נוספת בטטרוב עד שנת 1762, אז נוסדה שם קהילה יהודית. אף על פי שבשנת 1933 הוצבו חיילים בטטרוב, כדי לאכוף את הפקודות האנטי-יהודיות, האוכלוסייה המקומית התעלמה מהן. אולם, בסופו של דבר המצב התדרדר עד כדי כך שב-1935 נאלצה הקהילה היהודית להתפזר.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נערך חיפוש בבית הכנסת הנטוש וקורות הגג נעקרו. כעבור מספר שבועות הוכרז הבניין כמסכן את הולכי הרגל, ולאחר מכן הוא נהרס. בית העלמין היהודי נותר ללא פגע, שכן מיקומו היה מחוץ לעיר.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בו עמד בעבר בית הכנסת. לוח זיכרון נוסף הוצב בבית העלמין, הנחשב לאחד מבתי העלמין היהודיים השמורים ביותר באזור.

----------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
16921023
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

גיסטרו

Güstrow 

עיר ובירת מחוז רוסטוק במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בגיסטרו משנות ה-1200 המאוחרות; שיא האוכלוסייה היהודית: 223 אנשים בשנת 1860; בשנת 1933: 118 יהודים.

כאשר יהודים התיישבו לראשונה בגיסטרו בשנות ה-1200 המאוחרות, הם בנו בית כנסת והכשירו בית קברות. המשפטים האנטי-יהודיים, בהם הועמדו לדין יהודים על סירובם להתנצר, התרחשו בגיסטרו בשנת 1330. 20 יהודים הועלו על המוקד, חפציהם הוחרמו, ובית הכנסת הפך לכנסיה.

רק ב-1819 הותר למספר רב של יהודים להתיישב בגיסטרו, לאחר מכן האוכלוסייה היהודית גדלה במהירות, והגיעה לשיא של 223 אנשים ב-1860. חדרי התפילה של הקהילה לא הצליחו להכיל את הקהילה הגדלה, וב-1829, יומיים לפני ראש השנה היהודי, בית כנסת חדש נפתח לתפילה בעיר. בסמוך לבית הכנסת היו מרכז קהילתי ובית ספר.

ב-1910 האוכלוסייה היהודית של גיסטרו החלה להידלדל, וב-1933 נמנו 118 יהודים בגיסטרו (ו-50 ב-1937). ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), המוני תושבים מקומיים הרסו את בית הכנסת. ברצונם להבטיח את ההרס המוחלט של הבניין, הם לא רק הרטיבו את פנים הבניין בדלק, אלא גם ריססו את הקירות החיצוניים בדלק. השריפה שלאחר מכן הייתה כה עזה, עד שהבניין נשרף במשך למעלה מ-36 שעות. האספסוף העלה באש גם את אולם הטהרה ובבית הקברות הם ניפצו מצבות.

ב-1988 הוצב לוח זיכרון בבית הקברות.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאלכין

Malchin

עיר במחוז מקלנבורג-סיינפלטה, במערב מקלנבורג פומרניה, גרמניה.

יהודים חיו לפרקים במאלכין לפני רדיפות "המוות השחור" 1349-1348. נוכחות יהודית בעיר תועדה שוב בשנת 1378. עם זאת, עדויות נוספות על יהודים במאלכין מקורן רק מסוף המאה ה-17. רחוב היהודים (Jews' Street) כנראה היה קיים ב-1700 (לימים: Strelitzer Strasse). הקהילה היהודית נוסדה ככל הנראה בשנת 1816. במקביל, בית קברות יהודי נפתח לא הרחק ממולנטור, מחוץ לעיר. הקמת שטח קבורה חדש, שנרכש בשנת 1850, מעולם לא מומשה. בשנת 1764 הוקם חדר תפילה בביתה לשעבר של האלמנה אנשהל (Ahnsehl) ברחוב היהודים מס' 316. מאוחר יותר, ב-1837, הוקם בית כנסת חדש. מגדל קטן קישט את הבניין. גן הוביל מהרחוב לבית הכנסת. לפרקים הקהילה היהודית שכרה מורה שלימד ילדים יהודים שיעורי דת. המורה שירת גם כחזן. בית שכור שימש כמקווה טהרה.

זיגפריד סמואל מרכוס, נולד במאלכין בשנת 1831, ידוע כממציא "מכונית מרקוס הראשונה", הרכב המתועד הראשון המונע בבנזין. לוח זיכרון המוצג על בית הולדתו מנציח אותו. הוא נפטר בווינה ב-1898.

ב-1830 חיו במאלכין 128 יהודים. אחרי 1860 הרבה משפחות יהודיות עזבו את העיר. כתוצאה מכך מספר התושבים היהודים ב-1865 ירד ל-75 ול-13 ב-1925. בגלל מספר החברים הנמוך הקהילה החליטה, ב-1923, למכור את בניין בית הכנסת. לאחר מכן הבניין שימש את הקהילה הקתולית של מאלכין. מאוחר יותר, בשנת 1925, הקהילה היהודית התפרקה. היהודים המקומיים שנותרו הצטרפו בעל כורחם לקהילה היהודית של סטוונהגן (Stavenhagen).

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), סמל המשטרה ברונו ווצקה (Watzke), ככל הנראה, מנע את הצתת בית הכנסת במטרה להגן על הבתים הסמוכים. באביב 1945 בניין בית הכנסת לשעבר הוצת והושמד על ידי חיילים סובייטים, יחד עם רחובות ומבנים רבים בעיר.

גורל היהודים תושבי מאלכין בתקופת הנאצים אינו ידוע.

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, בית העלמין היהודי נהרס עד היסוד. הוא שוחזר בשנת 2005.

--------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

נויברנדנבורג

Neubrandenburg

עיר ובירת המחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה מתועדת בראשית שנות ה-1400. בשיאה, בשנת 1900, האוכלוסייה היהודית מנתה 100 תושבים ו-34 תושבים בשנת 1933.

הקהילה היהודית של נויברנדנבורג גורשה מהעיר בשנת 1492. יהודים ניסו לחזור לנויברנדנבורג בשנות ה-1700 המוקדמות אך ללא הועיל. לבסוף, בשנת 1800, זקני הכפר אִפשרו ליהודים להתיישב באופן קבוע בעיר, בתנאי שישלמו מס גולגולת על כל יהודי. המס הוטל על כל אדם וכן על חפציו. רק ב-1860 הורשו יהודי המקום להקים קהילה רשמית, לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין.

בית הכנסת הראשון של הקהילה היה קטן, אך בניין גדול יותר נבנה בשנת 1876 ונחנך בשנת 1877. יהודי נויברנדנבורג הקימו גם בית ספר וניהלו אותו.

החל משנת 1937, כשהאנטישמיות השתוללה בנויברנדנבורג, יהודים רבים החלו לעזוב את העיר, כך שרק 15 יהודים נותרו בה ב-1938.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נשדד והוצת; הקשת מעל הכניסה לבית העלמין נשרפה גם כן.

בשנת 1988 נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת. נכון לכתיבת שורות אלה, העירייה שוקלת הקמת אנדרטה ראויה יותר.

-------------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

רוסטוק

Rostock

עיר במקלנבורג מערב-פומרניה, גרמניה.

נוכחות ראשונה של קהילה יהודית נרשמה ב-1279; שיא האוכלוסייה היהודית: 360 אנשים ב-1933; אוכלוסייה יהודית ב-1933: 360 אנשים.

רוסטוק הוקמה על ידי סוחרים באמצע המאה ה-13; ביניהם היו יהודים רבים. ב-1280 הקימו היהודים בית קברות מחוץ לעיר ליד קרופלין טור (Kroeplin Tor). הם גורשו מהעיר אחרי פרעות "המוות השחור" בשנים 1349-1348. רק החל מ-1868 הותר ליהודים להתיישב שוב ברוסטוק. היהודי הראשון שהתיישב בעיר היה גוסטב ישראל (Gustav Israel), יצרן סיגרים. תוך שנה האוכלוסייה היהודים גדלה ל-25 משפחות. קהילה יהודית מודרנית נוסדה ב-1868 או 1870. במשך עשורים רבים נערכו תפילות בבתים פרטיים. אנו יודעים שפונדק ברחוב לינדן/ריכארד ווגנר שימש גם למפגשים קהילתיים. בזכות מורשתו של מאיר גימפל, יהודי עשיר, יכלה הקהילה לרכוש חלקת אדמה באוגוסטנשטראסה 101 כדי להקים בניין בית כנסת. בית התפילה החדש תוכנן ועוצב על ידי האדריכל פרופ' לודוויג לוי. בספטמבר 1902, בית הכנסת קודש בחגיגיות בנוכחות הרב הראשי דר' פביאן פיילכנפלד (1910-1827). מגן דוד בגובה 18 מטר קישט את בית הכנסת החדש, שהיו לו קשתות בסגנון רומנסקי ורוזטות גותיות. בית הכנסת הכיל 350 מושבים, והיה בית הכנסת הגדול והייצוגי ביותר בדוכסות הגדולה מקלנבורג-שוורין (Mecklenburg-Schwerin). מבנה בית הכנסת כלל לפחות כיתה אחת, בה לימד מורה שיעורי דת ושיעורי עברית לילדי בית הספר היהודים. בדרך כלל, ילדים יהודים למדו בבתי ספר יסודיים ציבוריים. הקהילה, המורכבת מחברים אורתודוקסים וליברלים, שמרה על מסורות בית הכנסת השמרניות יותר.

לאחר 1870, הוקם בית עלמין יהודי על חלקת אדמה שהייתה חלק ממקום הקבורה הנוצרית של רוסטוק (היום: בלינדנפארק). הקבורה היהודית הראשונה התקיימה ב-1873. לאחר מכן בית העלמין התרחב ובסופו של דבר נרכש על ידי הקהילה היהודית. עד שנת 1942, יותר מ-360 אנשים נקברו שם. מצבות רבות (בערך 178) נשמרו; ביניהם מצבותיהם של היצרן זיגמונד ברנהרד (1934-1846) ושל בנו ארנולד (1944-1886), שהיה הנשיא האחרון של הקהילה היהודית של רוסטוק (1941-1938).

רבות מהמשפחות היהודיות של רוסטוק הגיעו מעיירות קטנות במקלנבורג והתפרנסו בעיקר מעסקי טקסטיל ומסחר בגרוטאות. עם זאת, הם הצליחו גם להשתלב בתחומי החיים המקצועיים, לעבוד כרופאים, עורכי דין וחוקרים ידועים באוניברסיטת ​​רוסטוק. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-118 יהודים בשנת 1871 ל-221 בשנת 1880.

האנטישמיות התחזקה כאשר אוניברסיטת רוסטוק חגגה את יום השנה ה-500 שלה בשנת 1919. נישאו נאומים אנטישמיים. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטה והחוזים של כל המדריכים היהודים הופסקו.

על כל פנים, בתחילת המאה (1900), מספרם של חברי הקהילה היהודית ברוסטוק היה הגבוה ביותר במקלנבורג. מספר האוכלוסייה היהודית גדל ב-1910 ל-317 נפשות, כולל היהודים שהתגוררו בוורנמונדה (Warnemuende). ב-1926 מושב הרבנות האזורי הועבר משווין (Schwerin) לרוסטוק. הרב הראשי דר' זיגפריד זילברשטיין (1935-1866) פיקח על כל הקהילות היהודיות במקלנבורג-שוורין משנת 1911 ועד 1934. החזן, ברנהרד סאוויץ (1930-1857) הגיע מליטא בשנת 1884 ושירת את קהילת רוסטוק במשך יותר מ-40 שנה.

ב-1933/32 מספר חברי הקהילה היהודית של רוסטוק הגיעה לשיא של בערך 360 אנשים (0.4% מכלל האוכלוסייה). 35 תלמידים יהודים קיבלו הדרכה דתית, ככל הנראה, על ידי המורה הס, ששימש גם כחזן הקהילה.

שלוש אגודות סעד – ארגון נשים יהודיות, שהוקם בשנת 1876; חברת תגמולים, שנוסדה בשנת 1922; ו"חברה קדישא", שהחלה לפעול ב-1902 – סיפקו עזרה לעניים ולנזקקים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 יהודי אחד מהיינריכשאגן (Heinrichshagen), שישה משוואן (Schwaan), חמישה מזולזה (Suelze), ושמונה מווארנמונדה (Warnemuende) היו קשורים לקהילת רוסטוק.

תושבים מקומיים אכפו חרם נגד יהודים ברוסטוק. כבר בדצמבר 1932, הוטל חרם על חנויות ועסקים בבעלות יהודית. חרם אנטי-יהודי נוסף בוצע ב-11 במרץ 1933, כאשר אנשי עסקים יהודים נאלצו לסגור זמנית את חנויותיהם. החרם הארצי על עסקים יהודים יושם ברוסטוק כבר ב-30 במרץ 1933. משמרות אנשי ס"א הוצבו בפתח חנויות בבעלות יהודית. מרבית 57 החנויות, קליניקות רפואיות ומשרדים, שנפגעו מהמשמרות נאלצו להיסגר. בעלי ועובדי משרדים אויימו וגם הותקפו פיזית. בימים שלאחר מכן הועברו יהודים מקומיים נודעים "למשמורת מגן" ופרופסורים באוניברסיטאות יהודיות מקומיות פוטרו.

בגלל החרם, מספר יהודים מקומיים עזבו את העיר; אחדים היגרו לאנגליה, הולנד וכנראה שגם למדינות אחרות; אחדים עברו לערים גדולות בגרמניה. למרות זאת, באותה עת, הרבה יהודים עברו מהכפרים לרוסטוק. רבים מהם מצאו עבודה במפעל היהודי המקומי הגדול ביותר, המפעל לנעליים אורטופדיות "אמסא" (Emsa Works), בבעלות מקס סמואל, שהיה יו"ר הקהילה היהודית של רוסטוק. אחת מהעובדות הייתה אירמה בורכרדט (Irma Borchardt), שב-1933 פוטרה מעבודתה אך מצאה עבודה חדשה במפעלי "אסמא". שנים מספר לאחר מכן היא התחתנה. עם זאת, היא, בעלה ואמה חיו, כל הזמן, על קו העוני. ביולי 1942, אירמה, שהייתה באותה תקופה בהריון שבעה חודשים ומשפחתה גורשו לאושוויץ ומיד עם הגעתם נשלחו לתאי הגזים.

מפעלי "אמסה" נמסרו בכוח לידיים לא יהודיות והמשיכו בייצור בשמם החדש: מפעלי ווס (Voss Works). מספר רב של עסקים יהודיים ברוסטוק עברו לידיים אריות החל מ-1938. בסוף אוקטובר 1938, 40 יהודים ממוצא פולני נעצרו ברוסטוק וגורשו לגבול הפולני, ביניהם שמש הקהילה, אברהם גלוקסמן. רק 175 יהודים נותרו ברוסטוק ב-1938.

בית הכנסת נבזז בשעות המוקדמות של 10 בנובמבר 1938. ספרי קודש וחפצי פולחן הושלכו לרחוב והוצתו, ולאחר מכן הבניין נשרף לחלוטין; השריפה נמשכה 24 שעות. לוחמי האש הגנו רק על הבניינים הסמוכים מפני האש. פלוגות ס"ס וא"ס השחיתו בתים וחנויות בבעלות יהודית.

כ-70-60 יהודים נעצרו על ידי חברי ס"א ושוטרים ונלקחו לבית הכלא של המשטרה בנוייר מרקט (Neuer Markt). מאוחר יותר הם הועברו לבית הכלא המחוזי באלטשטרליץ (Altstrelitz). שם הם נאלצו לעבוד בביצות במשך מספר שבועות. ב-1944 הריסות בית הכנסת נפגעו מפצצה. הקהילה היהודית נאלצה למכור את האתר.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, יהודים נוספים עזבו את רוסטוק; בתחילת ספטמבר 1939, רק כ-70 יהודים חיו בעיר. ביולי ובנובמבר 1942, רוב היהודים הנותרים גורשו לאושוויץ-בירקנאו ולתרזיינשטאט. אין מידע רב על גורלם. אחרי הגירושים של 1942 נותרו רק 25 יהודים ברוסטוק. חלקם גויסו לעבודות כפייה בצרפת או בתוך הרייך הגרמני.

יותר מ-120 יהודים מקומיים נִספו בשואה. רק 14 תושבים יהודים שרדו אחרי התקופה הנאצית ברוסטוק. שתי נשים יהודיות חזרו לרוסטוק מתרזיינשטאט, אחרי המלחמה.

כיום באתר בית הכנסת לשעבר עומד בניין דירות. בשנת 1988 הוקמה לידו אנדרטת זיכרון. ב-1994, נוסדה קהילה יהודית חדשה על ידי מהגרים מברית המועצות לשעבר. ב-2004, הקהילה חגגה את פתיחתו של בית כנסת חדש. ב-2005 חיו 600 יהודים ברוסטוק.

-------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

דמין

Demmin

עיר במחוז אזור האגמים של מקלנבורג (Mecklenburgische Seenplatte) במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

ניתן למצוא עדויות מתועדות, מתחילת המאה ה-19, לקיום יישוב יהודי קבוע בדמין, כאשר משפחות יהודיות בודדות עברו מדויטש-קרון (Deutsch-Krone) וסטארגרד (Stargard) לדמין. יהודי דמין היו קשורים לקהילה היהודית בסטרלסונד עד שנת 1847. לאחר מכן הם הקימו קהילה יהודית משלהם, שאליה השתייכו כל יהודי המחוז. בראש הקהילה עמד החזן לוין הירש (Levin Hirsch) החל מ-1847 עד 1901. בשנת 1848 הוקם אולם תפילה בביתו של הסוחר היהודי יוסף אלקיש (Joseph Elkish) ברחוב באו (כיום רחוב בית הכנסת). תלמידי בית הספר היהודים למדו בבתי ספר מקומיים וקיבלו הדרכה דתית, כנראה על ידי החזן לוין הירש. ב-1825 בית קברות יהודי הוקם סמוך לקוטור (Kuhtor) (היום: לואיזנטור). אתר קבורה חדש נפתח ליד אנקלמר טור (היום רחוב ברג 5) ב-1848. הוא נרכש על ידי הקהילה היהודית בסטרלזונד והיה בשימוש עד 1933.

הקהילה היהודית של דמין גדלה מ-39 אנשים ב-1812 לשיא של 106 ב-1850. במחצית השנייה של המאה ה-19 יהודי המקום התפרנסו מקמעונאות וממסחר. חלקם סחרו בתבואה ובצמר.

יוליוס קוהנהיים (Julius Cohnheim), נולד בדמין ב-1839, היה חוקר ידוע במדעי הרפואה. אריך קאופמן (Erich Kaufmann), נולד בדמין ב-1880, למד משפטים והיה פרופסור באוניברסיטאות גרמניות שונות.

בתקופת רפובליקת ויימר דמין הייתה למעוז של ארגונים לאומניים. עוד לפני 1933 הוטל חרם על עסקים יהודיים. כתוצאה מכך יהודים רבים יצאו מהעיר; רק מספר מועט של משפחות יהודיות (25 אנשים) נותרו ב-1925 בדמין, בעיקר אנשים מבוגרים. בגלל שיעור נמוך של חברי קהילה, לא ניתן היה לקיים תפילות בדמין. הקהילה הצטרפה לבית הכנסת של קהילת סטרלזונד ב-1929-1928. ב-1933 נותרו רק 7 יהודים בדמין. שלוש חנויות עדיין הופעלו על ידי יהודים.

ב-1 באפריל 1933 יושם בדמין גם החרם הארצי נגד חנויות ועסקים בבעלות יהודית. מכיוון ש-4 יהודים בלבד נותרו ב-1938 בדמין הם לא יכלו לתחזק את בית הכנסת הם החליטו למכור את הבניין, ביוני 1938, לבעלים של חברת רהיטים. כלי הקודש הטקסיים הובאו לארכיון הכללי של היהודים בברלין, בגרמניה.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בניין בית הכנסת לשעבר לא נהרס. אך בית הקברות היהודי חולל ומצבות נהרסו. ב-1942 היהודים האחרונים שנשארו נשלחו על ידי הנאצים למחנות ריכוז ולמחנות המוות במזרח אירופה. בסוף 1942 לא נותרו יהודים בדמין.

אחרי 1945, בית הקברות שוקם על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית המקומית.

בשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20, הרחוב בו שכן בית הכנסת לשעבר נקרא שוב רחוב בית הכנסת (Synagogenstrasse). מבנה בית הכנסת לשעבר הוסב לבית דירות.

-----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סטפנהאגן

Stavenhagen

כפר במחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות אוכלוסייה יהודית נרשמה באמצע שנות ה-1700; האוכלוסייה היהודית מנתה 32 תושבים ב-1910 וב-1933 היו במקום רק 10 תושבים.

בראשית שנות ה-1800 הקהילה הקימה בית כנסת צנוע, מרכז קהילתי (ליד בית הכנסת) ובית קברות קטן. כאשר נסגר בית הכנסת במלכין הסמוכה בגלל מספר קטן של חברי קהילה, שתי הקהילות התמזגו.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת ושני בתי עסקים בבעלות יהודית נהרסו. בגלל קרבת בית הכנסת לבתי מגורים הוא לא הועלה באש. תחת זאת, אנשי ס"ס פנו לעבר בית הקברות, שם הם שרפו את אולם התפילה וחיללו מצבות. בתחילת שנת 1939, בניין בית הכנסת נרכש על ידי יצרן רהיטים, שהשתמש בו כמחסן. מאוחר יותר, הבניין ננטש ונעשה רעוע.

עד היום, לא הוצבה אנדרטת זיכרון במקום, והמגרש ריק. בכל אופן, עיריית סטפנהאגן מתכננת הקמת אנדרטת זיכרון ראויה.

---------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

וארן

Waren

עיר ספא במחוז מוריצין במקלנבורג-מערב פומרניה, בגרמניה.

כנראה שיהודים התגוררו בווארן  עשרות ומאות שנים לפני גירושם ממקלנבורג בסוף המאה ה-15 בעקבות האשמות של חילול לכאורה של המארח והרעלת בארות.

במאה ה-18 יהודים התיישבו מחדש, לאחר שהדוכס ממקלנבורג-שוורין העניק להם זיכיונות וזכויות למגורים ומסחר, שעבורם "היהודים המוגנים" נאלצו לשלם מיסים. יחד עם זאת, הריבון הבטיח לערים, "...שלא תהיה להם סיבה להתלונן על מספרם הגדול מדי, כשם שנאסר על היהודים לקחת לעצמם זכויות משונות"  (מצוטט מספרו של ארנה בנקנדורף (Arne Benkendorf), סחורות: "המדריך של יהודי מקלנבורג-מערב פומרניה", ברלין 1998, 295). כך קיבל וולף סלומון מווארן, בין היתר, ב-3 ביוני 1755, זיכיון לסחור בסדקית. למרבית היהודים לא היו בתחילה חנויות למסחר, הם היו רוכלים ניידים, ועברו ברחבי הארץ וסחרו עם גרוטאות וסדקית.

רשימה משנת 1760 מראה שיהודי וארן נאלצו לשלם כספי הגנה שונים לשליטים, היה גם שגשוג מסוים וגם פער חברתי בקרב היהודים המוגנים. במקביל, הוגדרו, במכתבי ההגנה, מגבלות ומועדים להטבות. לדוגמה, במכתב ההגנה לאליאס ברנד (Elias Behrend) מ-14 באוגוסט 1809 נכתב: "אתה, היהודי המוגן, אליאס ברנד, חופשי לעשות שימוש בזכותך, ששוכתבה כדי לסחור היום מהחנות הפתוחה, יחד עם חתנך. אך מכיוון שהזכות מוענקת רק לך לכל החיים, מובן מאליו שעם מותך קשר זה ייפסק ולא יעבור ליורשך" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 296).

הליברליזציה שהתרחשה כתוצאה מהמהפכה הצרפתית אפשרה ל-26 יהודי וארן לרכוש אזרחות ובכך שִוויון עם האזרחים הנוצרים לתקופה קצרה של 4 שנים, כלומר שמות משפחה מוכרים רשמית שוררים, כולל היהודים בשטחה. "חוקה זו מתאימה ליהודים דתיים במדינות מקומיות" מ-22 בפברואר 1813, בוטלה ב-11 בספטמבר 1817, ללא החלפה על ידי הדוכס הגדול פרידריך פרנץ הראשון, שנכנע ללחץ האבירים והערים.

לפני ששתי הדוכסויות הגדולות של מקלנבורג הצטרפו לקונפדרציה הצפון גרמנית בשנת 1867 ושותפו לחלוטין בקונפדרציה זו בשנת  1869, ליהודים הותר לרכוש אזרחות רק בשנים 1849-1848. למעט חריגים אלה בשנים 1817-1813 ו-1849-1848, היהודים עדיין נאלצו לבקש הרשאות מיוחדות. "כמו כל משרדי המלאכה המיוחדים או אנשים פרטיים, הם נאלצו להעניק או לרכוש זכויות מחדש מממשלתו של הדוכס הגדול החדש בתשלום סכום לא קטן בכל חילופי השלטון" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 298).

הגידול במספר חברי הקהילה היהודית והגדלת השגשוג איפשרו לבנות בית כנסת, בשנת 1796, בחצר הבית שנרכש על ידי אליאס בארנד (Elias Behrend) ברחוב לאנגן 113, ובסמוך מאוד לבית המרחץ, למקווה. "לא ידוע אם בית הכנסת, כמו בערים אחרות, נתמך על ידי הריבון. מבנה בית הכנסת היה דומה לזה של הרובלר (Röbeler). זה היה אולם בנוי עם גג מכופף בכל צדדיו, שנשען על חומת העיר העתיקה בצפון. בפנים הייתה גלריה ובצד המזרחי ארון הקודש". על פי משפחתו של הנגר צלמס (Zelms), שרכש את הבית בשנת 1936, "משמאל לנישה זו היה ציור של צמחים ושל דבורים שניזונים מהם. התקרה הייתה מקושטת בכוכבים" (ציטוט מעמ' 304). קורט צלמס, בנו של הנגר הראשי, בילה בילדותו, לעתים קרובות בבית המלאכה של אביו, וכאדריכל, כמובן, ידע להעריך מבנים ישנים, מתאר את בית הכנסת מזכרונו ומוסיף: "אבל הדבורים עפו מלאות בדבש. באמצע החלל הקדוש היה משטח מוגבה עם מעקה, שממנו נערכה התפילה..." (מצוטט מתוך יורגן בורכרט (Jürgen Borchert), החלק השני של תיבת הפתקים, רוסטוק 1988, עמ' 95).

בית קברות נבנה בסביבות 1800. באפריל 1843 פורסמה פקודה ריבונית ביחס לבית הספר הדתי של הקהילה היהודית בווארן. הלימודים התקיימו בכיתות שהוצעו על ידי העירייה.

מאז השוויון שהוענק ליהודים לאחר 1869 והקמת הרייך בשנת 1871, מספר חברי הקהילה בווארן פחת. בשנת 1850 עדיין היו בקהילה היהודית 155 חברים, בשנת 1875 היו 99, בשנת 1900 רק 89 וב-1925 רק 35 אנשים.

ליהודים ניתנה הזכות לבחור באופן חופשי את מקצועם ואת מקום מגוריהם או התיישבותם. הם השתלבו יותר ויותר בפעילות הכלכלית ובפעילות החברתית. הערים הגדולות עם הכלכלה המודרנית שלהן הציעו להם יותר הזדמנויות לצאת מהגבולות הצרים של קהילות יהודיות בעיר קטנה. במקביל, גדל הניגוד בין יהודים רפורמים וליברלים לבין היהודים האורתודוכסים השמרנים.

היהודים הליברלים התבוללו, עסקו במקצועות חדשים, כגון: מורים, עורכי דין, רופאים. הם הוטבלו, נישאו לבני זוג נוצרים, התנתקו מהמסורות היהודיות, השתתפו בעמותות תרבות. ילדים יהודים למדו בבתי ספר עירוניים כולל בתי ספר תיכוניים. תושבים נוצרים ויהודים שמרו על אינטראקציה יומיומית רגילה זה עם זה.

בשנת 1871 העניק דר' יעקובי זליג רוזנטל אזרחות כבוד ליהודי. העיתון המקומי (Warener Zeitung) מה-18 בנובמבר 1871 מסיים את מאמרו בו הוא מפרט את הענקת אזרחות הכבוד ואת הקריירה של דר' רוזנטל: "אנו מאחלים לאזרח הכבוד שיהיו לו עוד הרבה ימים עליזים לשמחת קרוביו היקרים ומעריציו הרבים" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 306). בשנת 1990 נקרא על שמו רחוב המוביל לבית העלמין היהודי. האחים היהודים קרל ואוטו לוונברג לקחו חלק במלחמת העולם הראשונה. הם נפלו ב-1915 וב- 1918 ושמם מופיע על לוח הזיכרון לחללי המלחמה בכנסיית ג'ורג'.

בתקופת השלטון הלאומי-סוציאליסטי החלו הדיכויים והרדיפות. הקהילה היהודית נאלצה להרוס את בית הכנסת מכיוון שלא ניתן לתקנו. יותר ויותר יהודים נמלטו מההטרדות האנטישמיות ומהפרעות. ב-1935 29 יהודים חיו בווארן, ב-1937 רק 24 יהודים ובאפריל 1938 מספרם ירד ל-9. הם עברו לערים הגדולות יותר, שם קיוו להיות בטוחים יותר באנונימיות או ניסו לברוח משם לחו"ל. רק מעטים הצליחו לעשות זאת, יש להזכיר את הבריחה המרהיבה של אלפרד לאופולד, שארכה שש שנים לפני שמצא מקלט בטוח בשוויץ. אחרים כמו הזוג הנשוי לוונברג (Loewenberg)  מרחוב השוק החדש (Neuen Markt), עם שני ילדיהם קארל אוטו ורות כבר לא הצליחו להגיע מהמבורג לארצות הברית בעקבות בתם גרדה. הם גורשו למינסק ונעלמו שם.

אריך וטוני ג'ייקוב מרחוב לויד 4 גורשו מברלין לאושוויץ עם בניהם אלפרד וגינתר, רק גינתר שרד. גם משפחת לאופולד, מרחוב השוק החדש 13, גורשה מברלין לתריזנשטאט ולאושוויץ.

בית הקברות היהודי נחרב ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אבן זיכרון הוצבה בשנת 1967 ולוח זיכרון הוצב בכניסה בשנת 1985. בניין בית הכנסת לא נפגע במהומות, כיוון שהקהילה היהודית ויתרה עליו בשנת 1936 – כפי שכבר הוזכר – ומכרה אותה לנגר כבית מלאכה. לבסוף הבניין נהרס ב-1954, צילומי ההריסה הם המסמכים האחרונים בתולדות הבית.

ב-1991 הוקמה אבן זיכרון: "מספר צעדים מבית הכנסת, מחוץ לחומת העיר, ליד אגם טיפווארנזה (Tiefwarensee), ברחוב גרוסה מאוארפלאץ 3 (Grosse Mauerplatz), היה בית המרחץ היהודי. כמו בכל המחוז הוא נעלם ללא עקבות. אנשים חיו במקום במשך כמה מאות שנים. נוצרים ויהודים גרו בשכנות".

----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

Krakow am See

A village in the Rostock district, in Mecklenburg-Western Pomerania, Germany.

It is not known when Jews began settling in Krakow am See. The first accusation Host desecration in Mecklenburg took place in 1325 in Krakow am See. Jewish residents were accused of breaking into the town church and stealing and desecrating the hosts consecrated there. The defendants were tortured to testify and then wheeled to death on a hill near the city. This hill bears the name Jörnberg, a variant of Judenberg. The death of the Jews made it possible for the prince to get rid of his creditors and to enrich himself with their wealth. From then on the Jews avoided Krakow am See and after all Jews were expelled from Mecklenburg as a result of the murder of the Jews in Sternberg in 1492, no Jews lived in Krakow am See for several centuries.

It was not until the 18th century that Jews were given the right to stay in Krakow am See again. Around 1730 Jewish peddlers were trading in Krakow am See markets and in 1756 David Hirsch, Arnud Moses and Moses Jochim were the first protected Jews to settle in Krakow am See and allowed to trade. They were also among the founders of the Jewish community. The community's prime was between the middle of the 19th century and the beginning of the 20th century. In 1865 it had the largest number of members with 110 people. The textile trade in Krakow am See was mainly operated by the Jewish families Nathan, Bragenheim, Wolffson and Salomon, and Jewish inhabitants were also active in the fur trade as well as in the timber industry.

In 1819 there were 56 Jews in 17 families in Krakow am See. To ensure the burial of the dead, a place was acquired on Plauener Chaussee in 1821. The first burial took place in 1829. Among the 61 remaining gravestones are the graves of the well-known local poet Joseph Nathan (1869-1927) and of Rabbi Bernhard Rasbern (1869-1891). The last tombstones were date from 1927/1930/1937. Located in the immediate vicinity of the Protestant cemetery and thanks to the courageous intervention of Krakow am See's citizens, the Jewish cemetery survived the Pogrom Night of 1938 unscathed. Today it is looked after by a school class. A wooden stele at the entrance indicates its earlier purpose.

Almuth Wagner writes about religious community life and the construction of the synagogue in the classicistic arched style in her essay on Krakow am See on the Lake: "On June 19, 1845, Friedrich Franz, the Grand Duke of Mecklenburg, confirmed the municipal code for the Jews of Krakow am See. The Jewish community was a religious institution that represented political and social interests at the same time. Three people formed the board of the community. The most important task was to maintain, uphold and practice religion. The tradition-loyal Krakow am See Jews (called "Old Pious") strictly adhered to the halacha which details the purpose and conduct of life of the Jews. With the construction of the synagogue the community created its center. This is where the community gathered, worshiped, and studied the religious scriptures. Together with the cemetery it formed the center of community life. With this the prerequisites for a Jewish community were developed in Krakow am See.

The community had bought the property from the city's magistrate. The construction of the simple synagogue made of yellow bricks with a prayer hall, women's gallery and side rooms was financed almost entirely by the community members. Only a grace grant of 200 RM was approved by the Grand Ducal Mecklenburg pension office for the construction. The newly built synagogue at 7 Plauer Strasse (today Schulplatz 1) was inaugurated on December 12, 1866, in the presence of the regional rabbi Dr. Cohn and 110 community members. The community regulated all official acts in and outside the synagogue, organized the religious and funeral service, committed religious officials (teachers, prayer leaders, slaughterers), maintained contact with the state rabbi and the senior councilor, took care of the poor and regulated finance and taxation. 

On the occasion of the Hanukkah festival which commemorates the rededication of the Temple in Jerusalem in 165 B.C., the 110 community members took over the new building. The ritual immersion bath, the mikveh, also belonged to the synagogue.

At the end of the 19th century, as in many other Mecklenburg communities, many Jews of Krakow am See left the village because of economic, social and political reasons. The decreasing number of members worsened the financial situation of the Jewish community. In 1912 there were still 10 paying members. The synagogue was only used on the main holidays. Due to financial difficulties it was decided in 1919 to sell the synagogue. In 1920 it was sold to the municipality amd turned into a gymnasium and thus survived the Nazi persecutions largely unscathed. In 1928 the last young family (Bragenheim) moved from Krakow am See to Rostock. With this the community activities ceased and with the death of the last headmaster Benno Nathan the Jewish community was dissolved in 1930. The former synagogue survived the Pogrom Night in 1938 unharmed. It has served its purpose as a gym up to the present day.

In 1985 the building of the former synagogue was converted into a library, a city council hall and a home office and served to preserve the memory of the Jewish community in Krakow am See. After 1989 a new usage concept was developed in cooperation with the "Foundation for Meeting Place for Jewish History and Culture" in Rostock. In 1992 the restoration work began. On the occasion of the 130th anniversary of the Old Synagogue, the house was opened to the public on May 18, 1996. Since its opening the former synagogue has been the seat of Krakow am See Information office and has developed into a spiritual and cultural center of the city of Krakow am See. The cultural association "Old Synagogue Krakow am See at the Lake" also uses it as an exhibition and event center. A permanent exhibition about the life of Jewish citizens in Mecklenburg reminds of the original purpose of the building and the destroyed Jewish community in Krakow am See.

-------------------------------
This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

Neukalen

A town in the Mecklenburgische Seenplatte district, in Mecklenburg-Western Pomerania, Germany.

The Jewish community had its prime in the first half of the 19th century, but then decreased in number due to emigration to such an extent that it was dissolved in 1900 at its own will. The synagogue, inaugurated in 1843, was sold in 1899 to the innkeeper Köhler, who had it demolished because it was in a bad condition. The community did not have a Jewish school, but had a mikveh and its own Jewish cemetery in the "Judentannen" of which remains are preserved. After 1900 only three Jewish families lived in Neukalen: the Bragenheim, Löwi and Salender families, in 1935 only the two unmarried sisters Amalie and Bertha Salender. Bertha Salender died in 1937 at the age of 92, Amalie Salender is said to have hanged herself on March 19, 1938 because she could no longer bear the loneliness and abuse.

-------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz. 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טטרוב

טטרוב

Teterow

עיר במחוז רוסטוק, במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה ב-1492: שיא במספר התושבים היהודים: 116 ב-1845; ב-1933 נמנו 17 תושבים יהודים.

התיעוד הקדום ביותר של יהודי טטרוב מתוארך לשנת 1492, אותה שנה בה נשרפו חמישה יהודים על המוקד והשאר גורשו. רשומות אינן מציינות נוכחות יהודית נוספת בטטרוב עד שנת 1762, אז נוסדה שם קהילה יהודית. אף על פי שבשנת 1933 הוצבו חיילים בטטרוב, כדי לאכוף את הפקודות האנטי-יהודיות, האוכלוסייה המקומית התעלמה מהן. אולם, בסופו של דבר המצב התדרדר עד כדי כך שב-1935 נאלצה הקהילה היהודית להתפזר.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נערך חיפוש בבית הכנסת הנטוש וקורות הגג נעקרו. כעבור מספר שבועות הוכרז הבניין כמסכן את הולכי הרגל, ולאחר מכן הוא נהרס. בית העלמין היהודי נותר ללא פגע, שכן מיקומו היה מחוץ לעיר.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בו עמד בעבר בית הכנסת. לוח זיכרון נוסף הוצב בבית העלמין, הנחשב לאחד מבתי העלמין היהודיים השמורים ביותר באזור.

----------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

נויקאלן
קרקוב אם זה
וארן
סטפנהאגן
דמין
רוסטוק
נויברנדנבורג
מאלכין
גוסטרוב

Neukalen

A town in the Mecklenburgische Seenplatte district, in Mecklenburg-Western Pomerania, Germany.

The Jewish community had its prime in the first half of the 19th century, but then decreased in number due to emigration to such an extent that it was dissolved in 1900 at its own will. The synagogue, inaugurated in 1843, was sold in 1899 to the innkeeper Köhler, who had it demolished because it was in a bad condition. The community did not have a Jewish school, but had a mikveh and its own Jewish cemetery in the "Judentannen" of which remains are preserved. After 1900 only three Jewish families lived in Neukalen: the Bragenheim, Löwi and Salender families, in 1935 only the two unmarried sisters Amalie and Bertha Salender. Bertha Salender died in 1937 at the age of 92, Amalie Salender is said to have hanged herself on March 19, 1938 because she could no longer bear the loneliness and abuse.

-------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz. 

Krakow am See

A village in the Rostock district, in Mecklenburg-Western Pomerania, Germany.

It is not known when Jews began settling in Krakow am See. The first accusation Host desecration in Mecklenburg took place in 1325 in Krakow am See. Jewish residents were accused of breaking into the town church and stealing and desecrating the hosts consecrated there. The defendants were tortured to testify and then wheeled to death on a hill near the city. This hill bears the name Jörnberg, a variant of Judenberg. The death of the Jews made it possible for the prince to get rid of his creditors and to enrich himself with their wealth. From then on the Jews avoided Krakow am See and after all Jews were expelled from Mecklenburg as a result of the murder of the Jews in Sternberg in 1492, no Jews lived in Krakow am See for several centuries.

It was not until the 18th century that Jews were given the right to stay in Krakow am See again. Around 1730 Jewish peddlers were trading in Krakow am See markets and in 1756 David Hirsch, Arnud Moses and Moses Jochim were the first protected Jews to settle in Krakow am See and allowed to trade. They were also among the founders of the Jewish community. The community's prime was between the middle of the 19th century and the beginning of the 20th century. In 1865 it had the largest number of members with 110 people. The textile trade in Krakow am See was mainly operated by the Jewish families Nathan, Bragenheim, Wolffson and Salomon, and Jewish inhabitants were also active in the fur trade as well as in the timber industry.

In 1819 there were 56 Jews in 17 families in Krakow am See. To ensure the burial of the dead, a place was acquired on Plauener Chaussee in 1821. The first burial took place in 1829. Among the 61 remaining gravestones are the graves of the well-known local poet Joseph Nathan (1869-1927) and of Rabbi Bernhard Rasbern (1869-1891). The last tombstones were date from 1927/1930/1937. Located in the immediate vicinity of the Protestant cemetery and thanks to the courageous intervention of Krakow am See's citizens, the Jewish cemetery survived the Pogrom Night of 1938 unscathed. Today it is looked after by a school class. A wooden stele at the entrance indicates its earlier purpose.

Almuth Wagner writes about religious community life and the construction of the synagogue in the classicistic arched style in her essay on Krakow am See on the Lake: "On June 19, 1845, Friedrich Franz, the Grand Duke of Mecklenburg, confirmed the municipal code for the Jews of Krakow am See. The Jewish community was a religious institution that represented political and social interests at the same time. Three people formed the board of the community. The most important task was to maintain, uphold and practice religion. The tradition-loyal Krakow am See Jews (called "Old Pious") strictly adhered to the halacha which details the purpose and conduct of life of the Jews. With the construction of the synagogue the community created its center. This is where the community gathered, worshiped, and studied the religious scriptures. Together with the cemetery it formed the center of community life. With this the prerequisites for a Jewish community were developed in Krakow am See.

The community had bought the property from the city's magistrate. The construction of the simple synagogue made of yellow bricks with a prayer hall, women's gallery and side rooms was financed almost entirely by the community members. Only a grace grant of 200 RM was approved by the Grand Ducal Mecklenburg pension office for the construction. The newly built synagogue at 7 Plauer Strasse (today Schulplatz 1) was inaugurated on December 12, 1866, in the presence of the regional rabbi Dr. Cohn and 110 community members. The community regulated all official acts in and outside the synagogue, organized the religious and funeral service, committed religious officials (teachers, prayer leaders, slaughterers), maintained contact with the state rabbi and the senior councilor, took care of the poor and regulated finance and taxation. 

On the occasion of the Hanukkah festival which commemorates the rededication of the Temple in Jerusalem in 165 B.C., the 110 community members took over the new building. The ritual immersion bath, the mikveh, also belonged to the synagogue.

At the end of the 19th century, as in many other Mecklenburg communities, many Jews of Krakow am See left the village because of economic, social and political reasons. The decreasing number of members worsened the financial situation of the Jewish community. In 1912 there were still 10 paying members. The synagogue was only used on the main holidays. Due to financial difficulties it was decided in 1919 to sell the synagogue. In 1920 it was sold to the municipality amd turned into a gymnasium and thus survived the Nazi persecutions largely unscathed. In 1928 the last young family (Bragenheim) moved from Krakow am See to Rostock. With this the community activities ceased and with the death of the last headmaster Benno Nathan the Jewish community was dissolved in 1930. The former synagogue survived the Pogrom Night in 1938 unharmed. It has served its purpose as a gym up to the present day.

In 1985 the building of the former synagogue was converted into a library, a city council hall and a home office and served to preserve the memory of the Jewish community in Krakow am See. After 1989 a new usage concept was developed in cooperation with the "Foundation for Meeting Place for Jewish History and Culture" in Rostock. In 1992 the restoration work began. On the occasion of the 130th anniversary of the Old Synagogue, the house was opened to the public on May 18, 1996. Since its opening the former synagogue has been the seat of Krakow am See Information office and has developed into a spiritual and cultural center of the city of Krakow am See. The cultural association "Old Synagogue Krakow am See at the Lake" also uses it as an exhibition and event center. A permanent exhibition about the life of Jewish citizens in Mecklenburg reminds of the original purpose of the building and the destroyed Jewish community in Krakow am See.

-------------------------------
This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

וארן

Waren

עיר ספא במחוז מוריצין במקלנבורג-מערב פומרניה, בגרמניה.

כנראה שיהודים התגוררו בווארן  עשרות ומאות שנים לפני גירושם ממקלנבורג בסוף המאה ה-15 בעקבות האשמות של חילול לכאורה של המארח והרעלת בארות.

במאה ה-18 יהודים התיישבו מחדש, לאחר שהדוכס ממקלנבורג-שוורין העניק להם זיכיונות וזכויות למגורים ומסחר, שעבורם "היהודים המוגנים" נאלצו לשלם מיסים. יחד עם זאת, הריבון הבטיח לערים, "...שלא תהיה להם סיבה להתלונן על מספרם הגדול מדי, כשם שנאסר על היהודים לקחת לעצמם זכויות משונות"  (מצוטט מספרו של ארנה בנקנדורף (Arne Benkendorf), סחורות: "המדריך של יהודי מקלנבורג-מערב פומרניה", ברלין 1998, 295). כך קיבל וולף סלומון מווארן, בין היתר, ב-3 ביוני 1755, זיכיון לסחור בסדקית. למרבית היהודים לא היו בתחילה חנויות למסחר, הם היו רוכלים ניידים, ועברו ברחבי הארץ וסחרו עם גרוטאות וסדקית.

רשימה משנת 1760 מראה שיהודי וארן נאלצו לשלם כספי הגנה שונים לשליטים, היה גם שגשוג מסוים וגם פער חברתי בקרב היהודים המוגנים. במקביל, הוגדרו, במכתבי ההגנה, מגבלות ומועדים להטבות. לדוגמה, במכתב ההגנה לאליאס ברנד (Elias Behrend) מ-14 באוגוסט 1809 נכתב: "אתה, היהודי המוגן, אליאס ברנד, חופשי לעשות שימוש בזכותך, ששוכתבה כדי לסחור היום מהחנות הפתוחה, יחד עם חתנך. אך מכיוון שהזכות מוענקת רק לך לכל החיים, מובן מאליו שעם מותך קשר זה ייפסק ולא יעבור ליורשך" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 296).

הליברליזציה שהתרחשה כתוצאה מהמהפכה הצרפתית אפשרה ל-26 יהודי וארן לרכוש אזרחות ובכך שִוויון עם האזרחים הנוצרים לתקופה קצרה של 4 שנים, כלומר שמות משפחה מוכרים רשמית שוררים, כולל היהודים בשטחה. "חוקה זו מתאימה ליהודים דתיים במדינות מקומיות" מ-22 בפברואר 1813, בוטלה ב-11 בספטמבר 1817, ללא החלפה על ידי הדוכס הגדול פרידריך פרנץ הראשון, שנכנע ללחץ האבירים והערים.

לפני ששתי הדוכסויות הגדולות של מקלנבורג הצטרפו לקונפדרציה הצפון גרמנית בשנת 1867 ושותפו לחלוטין בקונפדרציה זו בשנת  1869, ליהודים הותר לרכוש אזרחות רק בשנים 1849-1848. למעט חריגים אלה בשנים 1817-1813 ו-1849-1848, היהודים עדיין נאלצו לבקש הרשאות מיוחדות. "כמו כל משרדי המלאכה המיוחדים או אנשים פרטיים, הם נאלצו להעניק או לרכוש זכויות מחדש מממשלתו של הדוכס הגדול החדש בתשלום סכום לא קטן בכל חילופי השלטון" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 298).

הגידול במספר חברי הקהילה היהודית והגדלת השגשוג איפשרו לבנות בית כנסת, בשנת 1796, בחצר הבית שנרכש על ידי אליאס בארנד (Elias Behrend) ברחוב לאנגן 113, ובסמוך מאוד לבית המרחץ, למקווה. "לא ידוע אם בית הכנסת, כמו בערים אחרות, נתמך על ידי הריבון. מבנה בית הכנסת היה דומה לזה של הרובלר (Röbeler). זה היה אולם בנוי עם גג מכופף בכל צדדיו, שנשען על חומת העיר העתיקה בצפון. בפנים הייתה גלריה ובצד המזרחי ארון הקודש". על פי משפחתו של הנגר צלמס (Zelms), שרכש את הבית בשנת 1936, "משמאל לנישה זו היה ציור של צמחים ושל דבורים שניזונים מהם. התקרה הייתה מקושטת בכוכבים" (ציטוט מעמ' 304). קורט צלמס, בנו של הנגר הראשי, בילה בילדותו, לעתים קרובות בבית המלאכה של אביו, וכאדריכל, כמובן, ידע להעריך מבנים ישנים, מתאר את בית הכנסת מזכרונו ומוסיף: "אבל הדבורים עפו מלאות בדבש. באמצע החלל הקדוש היה משטח מוגבה עם מעקה, שממנו נערכה התפילה..." (מצוטט מתוך יורגן בורכרט (Jürgen Borchert), החלק השני של תיבת הפתקים, רוסטוק 1988, עמ' 95).

בית קברות נבנה בסביבות 1800. באפריל 1843 פורסמה פקודה ריבונית ביחס לבית הספר הדתי של הקהילה היהודית בווארן. הלימודים התקיימו בכיתות שהוצעו על ידי העירייה.

מאז השוויון שהוענק ליהודים לאחר 1869 והקמת הרייך בשנת 1871, מספר חברי הקהילה בווארן פחת. בשנת 1850 עדיין היו בקהילה היהודית 155 חברים, בשנת 1875 היו 99, בשנת 1900 רק 89 וב-1925 רק 35 אנשים.

ליהודים ניתנה הזכות לבחור באופן חופשי את מקצועם ואת מקום מגוריהם או התיישבותם. הם השתלבו יותר ויותר בפעילות הכלכלית ובפעילות החברתית. הערים הגדולות עם הכלכלה המודרנית שלהן הציעו להם יותר הזדמנויות לצאת מהגבולות הצרים של קהילות יהודיות בעיר קטנה. במקביל, גדל הניגוד בין יהודים רפורמים וליברלים לבין היהודים האורתודוכסים השמרנים.

היהודים הליברלים התבוללו, עסקו במקצועות חדשים, כגון: מורים, עורכי דין, רופאים. הם הוטבלו, נישאו לבני זוג נוצרים, התנתקו מהמסורות היהודיות, השתתפו בעמותות תרבות. ילדים יהודים למדו בבתי ספר עירוניים כולל בתי ספר תיכוניים. תושבים נוצרים ויהודים שמרו על אינטראקציה יומיומית רגילה זה עם זה.

בשנת 1871 העניק דר' יעקובי זליג רוזנטל אזרחות כבוד ליהודי. העיתון המקומי (Warener Zeitung) מה-18 בנובמבר 1871 מסיים את מאמרו בו הוא מפרט את הענקת אזרחות הכבוד ואת הקריירה של דר' רוזנטל: "אנו מאחלים לאזרח הכבוד שיהיו לו עוד הרבה ימים עליזים לשמחת קרוביו היקרים ומעריציו הרבים" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 306). בשנת 1990 נקרא על שמו רחוב המוביל לבית העלמין היהודי. האחים היהודים קרל ואוטו לוונברג לקחו חלק במלחמת העולם הראשונה. הם נפלו ב-1915 וב- 1918 ושמם מופיע על לוח הזיכרון לחללי המלחמה בכנסיית ג'ורג'.

בתקופת השלטון הלאומי-סוציאליסטי החלו הדיכויים והרדיפות. הקהילה היהודית נאלצה להרוס את בית הכנסת מכיוון שלא ניתן לתקנו. יותר ויותר יהודים נמלטו מההטרדות האנטישמיות ומהפרעות. ב-1935 29 יהודים חיו בווארן, ב-1937 רק 24 יהודים ובאפריל 1938 מספרם ירד ל-9. הם עברו לערים הגדולות יותר, שם קיוו להיות בטוחים יותר באנונימיות או ניסו לברוח משם לחו"ל. רק מעטים הצליחו לעשות זאת, יש להזכיר את הבריחה המרהיבה של אלפרד לאופולד, שארכה שש שנים לפני שמצא מקלט בטוח בשוויץ. אחרים כמו הזוג הנשוי לוונברג (Loewenberg)  מרחוב השוק החדש (Neuen Markt), עם שני ילדיהם קארל אוטו ורות כבר לא הצליחו להגיע מהמבורג לארצות הברית בעקבות בתם גרדה. הם גורשו למינסק ונעלמו שם.

אריך וטוני ג'ייקוב מרחוב לויד 4 גורשו מברלין לאושוויץ עם בניהם אלפרד וגינתר, רק גינתר שרד. גם משפחת לאופולד, מרחוב השוק החדש 13, גורשה מברלין לתריזנשטאט ולאושוויץ.

בית הקברות היהודי נחרב ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אבן זיכרון הוצבה בשנת 1967 ולוח זיכרון הוצב בכניסה בשנת 1985. בניין בית הכנסת לא נפגע במהומות, כיוון שהקהילה היהודית ויתרה עליו בשנת 1936 – כפי שכבר הוזכר – ומכרה אותה לנגר כבית מלאכה. לבסוף הבניין נהרס ב-1954, צילומי ההריסה הם המסמכים האחרונים בתולדות הבית.

ב-1991 הוקמה אבן זיכרון: "מספר צעדים מבית הכנסת, מחוץ לחומת העיר, ליד אגם טיפווארנזה (Tiefwarensee), ברחוב גרוסה מאוארפלאץ 3 (Grosse Mauerplatz), היה בית המרחץ היהודי. כמו בכל המחוז הוא נעלם ללא עקבות. אנשים חיו במקום במשך כמה מאות שנים. נוצרים ויהודים גרו בשכנות".

----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סטפנהאגן

Stavenhagen

כפר במחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות אוכלוסייה יהודית נרשמה באמצע שנות ה-1700; האוכלוסייה היהודית מנתה 32 תושבים ב-1910 וב-1933 היו במקום רק 10 תושבים.

בראשית שנות ה-1800 הקהילה הקימה בית כנסת צנוע, מרכז קהילתי (ליד בית הכנסת) ובית קברות קטן. כאשר נסגר בית הכנסת במלכין הסמוכה בגלל מספר קטן של חברי קהילה, שתי הקהילות התמזגו.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת ושני בתי עסקים בבעלות יהודית נהרסו. בגלל קרבת בית הכנסת לבתי מגורים הוא לא הועלה באש. תחת זאת, אנשי ס"ס פנו לעבר בית הקברות, שם הם שרפו את אולם התפילה וחיללו מצבות. בתחילת שנת 1939, בניין בית הכנסת נרכש על ידי יצרן רהיטים, שהשתמש בו כמחסן. מאוחר יותר, הבניין ננטש ונעשה רעוע.

עד היום, לא הוצבה אנדרטת זיכרון במקום, והמגרש ריק. בכל אופן, עיריית סטפנהאגן מתכננת הקמת אנדרטת זיכרון ראויה.

---------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

דמין

Demmin

עיר במחוז אזור האגמים של מקלנבורג (Mecklenburgische Seenplatte) במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

ניתן למצוא עדויות מתועדות, מתחילת המאה ה-19, לקיום יישוב יהודי קבוע בדמין, כאשר משפחות יהודיות בודדות עברו מדויטש-קרון (Deutsch-Krone) וסטארגרד (Stargard) לדמין. יהודי דמין היו קשורים לקהילה היהודית בסטרלסונד עד שנת 1847. לאחר מכן הם הקימו קהילה יהודית משלהם, שאליה השתייכו כל יהודי המחוז. בראש הקהילה עמד החזן לוין הירש (Levin Hirsch) החל מ-1847 עד 1901. בשנת 1848 הוקם אולם תפילה בביתו של הסוחר היהודי יוסף אלקיש (Joseph Elkish) ברחוב באו (כיום רחוב בית הכנסת). תלמידי בית הספר היהודים למדו בבתי ספר מקומיים וקיבלו הדרכה דתית, כנראה על ידי החזן לוין הירש. ב-1825 בית קברות יהודי הוקם סמוך לקוטור (Kuhtor) (היום: לואיזנטור). אתר קבורה חדש נפתח ליד אנקלמר טור (היום רחוב ברג 5) ב-1848. הוא נרכש על ידי הקהילה היהודית בסטרלזונד והיה בשימוש עד 1933.

הקהילה היהודית של דמין גדלה מ-39 אנשים ב-1812 לשיא של 106 ב-1850. במחצית השנייה של המאה ה-19 יהודי המקום התפרנסו מקמעונאות וממסחר. חלקם סחרו בתבואה ובצמר.

יוליוס קוהנהיים (Julius Cohnheim), נולד בדמין ב-1839, היה חוקר ידוע במדעי הרפואה. אריך קאופמן (Erich Kaufmann), נולד בדמין ב-1880, למד משפטים והיה פרופסור באוניברסיטאות גרמניות שונות.

בתקופת רפובליקת ויימר דמין הייתה למעוז של ארגונים לאומניים. עוד לפני 1933 הוטל חרם על עסקים יהודיים. כתוצאה מכך יהודים רבים יצאו מהעיר; רק מספר מועט של משפחות יהודיות (25 אנשים) נותרו ב-1925 בדמין, בעיקר אנשים מבוגרים. בגלל שיעור נמוך של חברי קהילה, לא ניתן היה לקיים תפילות בדמין. הקהילה הצטרפה לבית הכנסת של קהילת סטרלזונד ב-1929-1928. ב-1933 נותרו רק 7 יהודים בדמין. שלוש חנויות עדיין הופעלו על ידי יהודים.

ב-1 באפריל 1933 יושם בדמין גם החרם הארצי נגד חנויות ועסקים בבעלות יהודית. מכיוון ש-4 יהודים בלבד נותרו ב-1938 בדמין הם לא יכלו לתחזק את בית הכנסת הם החליטו למכור את הבניין, ביוני 1938, לבעלים של חברת רהיטים. כלי הקודש הטקסיים הובאו לארכיון הכללי של היהודים בברלין, בגרמניה.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בניין בית הכנסת לשעבר לא נהרס. אך בית הקברות היהודי חולל ומצבות נהרסו. ב-1942 היהודים האחרונים שנשארו נשלחו על ידי הנאצים למחנות ריכוז ולמחנות המוות במזרח אירופה. בסוף 1942 לא נותרו יהודים בדמין.

אחרי 1945, בית הקברות שוקם על ידי הכנסייה הפרוטסטנטית המקומית.

בשנות ה-90 המוקדמות של המאה ה-20, הרחוב בו שכן בית הכנסת לשעבר נקרא שוב רחוב בית הכנסת (Synagogenstrasse). מבנה בית הכנסת לשעבר הוסב לבית דירות.

-----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

רוסטוק

Rostock

עיר במקלנבורג מערב-פומרניה, גרמניה.

נוכחות ראשונה של קהילה יהודית נרשמה ב-1279; שיא האוכלוסייה היהודית: 360 אנשים ב-1933; אוכלוסייה יהודית ב-1933: 360 אנשים.

רוסטוק הוקמה על ידי סוחרים באמצע המאה ה-13; ביניהם היו יהודים רבים. ב-1280 הקימו היהודים בית קברות מחוץ לעיר ליד קרופלין טור (Kroeplin Tor). הם גורשו מהעיר אחרי פרעות "המוות השחור" בשנים 1349-1348. רק החל מ-1868 הותר ליהודים להתיישב שוב ברוסטוק. היהודי הראשון שהתיישב בעיר היה גוסטב ישראל (Gustav Israel), יצרן סיגרים. תוך שנה האוכלוסייה היהודים גדלה ל-25 משפחות. קהילה יהודית מודרנית נוסדה ב-1868 או 1870. במשך עשורים רבים נערכו תפילות בבתים פרטיים. אנו יודעים שפונדק ברחוב לינדן/ריכארד ווגנר שימש גם למפגשים קהילתיים. בזכות מורשתו של מאיר גימפל, יהודי עשיר, יכלה הקהילה לרכוש חלקת אדמה באוגוסטנשטראסה 101 כדי להקים בניין בית כנסת. בית התפילה החדש תוכנן ועוצב על ידי האדריכל פרופ' לודוויג לוי. בספטמבר 1902, בית הכנסת קודש בחגיגיות בנוכחות הרב הראשי דר' פביאן פיילכנפלד (1910-1827). מגן דוד בגובה 18 מטר קישט את בית הכנסת החדש, שהיו לו קשתות בסגנון רומנסקי ורוזטות גותיות. בית הכנסת הכיל 350 מושבים, והיה בית הכנסת הגדול והייצוגי ביותר בדוכסות הגדולה מקלנבורג-שוורין (Mecklenburg-Schwerin). מבנה בית הכנסת כלל לפחות כיתה אחת, בה לימד מורה שיעורי דת ושיעורי עברית לילדי בית הספר היהודים. בדרך כלל, ילדים יהודים למדו בבתי ספר יסודיים ציבוריים. הקהילה, המורכבת מחברים אורתודוקסים וליברלים, שמרה על מסורות בית הכנסת השמרניות יותר.

לאחר 1870, הוקם בית עלמין יהודי על חלקת אדמה שהייתה חלק ממקום הקבורה הנוצרית של רוסטוק (היום: בלינדנפארק). הקבורה היהודית הראשונה התקיימה ב-1873. לאחר מכן בית העלמין התרחב ובסופו של דבר נרכש על ידי הקהילה היהודית. עד שנת 1942, יותר מ-360 אנשים נקברו שם. מצבות רבות (בערך 178) נשמרו; ביניהם מצבותיהם של היצרן זיגמונד ברנהרד (1934-1846) ושל בנו ארנולד (1944-1886), שהיה הנשיא האחרון של הקהילה היהודית של רוסטוק (1941-1938).

רבות מהמשפחות היהודיות של רוסטוק הגיעו מעיירות קטנות במקלנבורג והתפרנסו בעיקר מעסקי טקסטיל ומסחר בגרוטאות. עם זאת, הם הצליחו גם להשתלב בתחומי החיים המקצועיים, לעבוד כרופאים, עורכי דין וחוקרים ידועים באוניברסיטת ​​רוסטוק. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-118 יהודים בשנת 1871 ל-221 בשנת 1880.

האנטישמיות התחזקה כאשר אוניברסיטת רוסטוק חגגה את יום השנה ה-500 שלה בשנת 1919. נישאו נאומים אנטישמיים. סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטה והחוזים של כל המדריכים היהודים הופסקו.

על כל פנים, בתחילת המאה (1900), מספרם של חברי הקהילה היהודית ברוסטוק היה הגבוה ביותר במקלנבורג. מספר האוכלוסייה היהודית גדל ב-1910 ל-317 נפשות, כולל היהודים שהתגוררו בוורנמונדה (Warnemuende). ב-1926 מושב הרבנות האזורי הועבר משווין (Schwerin) לרוסטוק. הרב הראשי דר' זיגפריד זילברשטיין (1935-1866) פיקח על כל הקהילות היהודיות במקלנבורג-שוורין משנת 1911 ועד 1934. החזן, ברנהרד סאוויץ (1930-1857) הגיע מליטא בשנת 1884 ושירת את קהילת רוסטוק במשך יותר מ-40 שנה.

ב-1933/32 מספר חברי הקהילה היהודית של רוסטוק הגיעה לשיא של בערך 360 אנשים (0.4% מכלל האוכלוסייה). 35 תלמידים יהודים קיבלו הדרכה דתית, ככל הנראה, על ידי המורה הס, ששימש גם כחזן הקהילה.

שלוש אגודות סעד – ארגון נשים יהודיות, שהוקם בשנת 1876; חברת תגמולים, שנוסדה בשנת 1922; ו"חברה קדישא", שהחלה לפעול ב-1902 – סיפקו עזרה לעניים ולנזקקים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 יהודי אחד מהיינריכשאגן (Heinrichshagen), שישה משוואן (Schwaan), חמישה מזולזה (Suelze), ושמונה מווארנמונדה (Warnemuende) היו קשורים לקהילת רוסטוק.

תושבים מקומיים אכפו חרם נגד יהודים ברוסטוק. כבר בדצמבר 1932, הוטל חרם על חנויות ועסקים בבעלות יהודית. חרם אנטי-יהודי נוסף בוצע ב-11 במרץ 1933, כאשר אנשי עסקים יהודים נאלצו לסגור זמנית את חנויותיהם. החרם הארצי על עסקים יהודים יושם ברוסטוק כבר ב-30 במרץ 1933. משמרות אנשי ס"א הוצבו בפתח חנויות בבעלות יהודית. מרבית 57 החנויות, קליניקות רפואיות ומשרדים, שנפגעו מהמשמרות נאלצו להיסגר. בעלי ועובדי משרדים אויימו וגם הותקפו פיזית. בימים שלאחר מכן הועברו יהודים מקומיים נודעים "למשמורת מגן" ופרופסורים באוניברסיטאות יהודיות מקומיות פוטרו.

בגלל החרם, מספר יהודים מקומיים עזבו את העיר; אחדים היגרו לאנגליה, הולנד וכנראה שגם למדינות אחרות; אחדים עברו לערים גדולות בגרמניה. למרות זאת, באותה עת, הרבה יהודים עברו מהכפרים לרוסטוק. רבים מהם מצאו עבודה במפעל היהודי המקומי הגדול ביותר, המפעל לנעליים אורטופדיות "אמסא" (Emsa Works), בבעלות מקס סמואל, שהיה יו"ר הקהילה היהודית של רוסטוק. אחת מהעובדות הייתה אירמה בורכרדט (Irma Borchardt), שב-1933 פוטרה מעבודתה אך מצאה עבודה חדשה במפעלי "אסמא". שנים מספר לאחר מכן היא התחתנה. עם זאת, היא, בעלה ואמה חיו, כל הזמן, על קו העוני. ביולי 1942, אירמה, שהייתה באותה תקופה בהריון שבעה חודשים ומשפחתה גורשו לאושוויץ ומיד עם הגעתם נשלחו לתאי הגזים.

מפעלי "אמסה" נמסרו בכוח לידיים לא יהודיות והמשיכו בייצור בשמם החדש: מפעלי ווס (Voss Works). מספר רב של עסקים יהודיים ברוסטוק עברו לידיים אריות החל מ-1938. בסוף אוקטובר 1938, 40 יהודים ממוצא פולני נעצרו ברוסטוק וגורשו לגבול הפולני, ביניהם שמש הקהילה, אברהם גלוקסמן. רק 175 יהודים נותרו ברוסטוק ב-1938.

בית הכנסת נבזז בשעות המוקדמות של 10 בנובמבר 1938. ספרי קודש וחפצי פולחן הושלכו לרחוב והוצתו, ולאחר מכן הבניין נשרף לחלוטין; השריפה נמשכה 24 שעות. לוחמי האש הגנו רק על הבניינים הסמוכים מפני האש. פלוגות ס"ס וא"ס השחיתו בתים וחנויות בבעלות יהודית.

כ-70-60 יהודים נעצרו על ידי חברי ס"א ושוטרים ונלקחו לבית הכלא של המשטרה בנוייר מרקט (Neuer Markt). מאוחר יותר הם הועברו לבית הכלא המחוזי באלטשטרליץ (Altstrelitz). שם הם נאלצו לעבוד בביצות במשך מספר שבועות. ב-1944 הריסות בית הכנסת נפגעו מפצצה. הקהילה היהודית נאלצה למכור את האתר.

עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, יהודים נוספים עזבו את רוסטוק; בתחילת ספטמבר 1939, רק כ-70 יהודים חיו בעיר. ביולי ובנובמבר 1942, רוב היהודים הנותרים גורשו לאושוויץ-בירקנאו ולתרזיינשטאט. אין מידע רב על גורלם. אחרי הגירושים של 1942 נותרו רק 25 יהודים ברוסטוק. חלקם גויסו לעבודות כפייה בצרפת או בתוך הרייך הגרמני.

יותר מ-120 יהודים מקומיים נִספו בשואה. רק 14 תושבים יהודים שרדו אחרי התקופה הנאצית ברוסטוק. שתי נשים יהודיות חזרו לרוסטוק מתרזיינשטאט, אחרי המלחמה.

כיום באתר בית הכנסת לשעבר עומד בניין דירות. בשנת 1988 הוקמה לידו אנדרטת זיכרון. ב-1994, נוסדה קהילה יהודית חדשה על ידי מהגרים מברית המועצות לשעבר. ב-2004, הקהילה חגגה את פתיחתו של בית כנסת חדש. ב-2005 חיו 600 יהודים ברוסטוק.

-------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

נויברנדנבורג

Neubrandenburg

עיר ובירת המחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה מתועדת בראשית שנות ה-1400. בשיאה, בשנת 1900, האוכלוסייה היהודית מנתה 100 תושבים ו-34 תושבים בשנת 1933.

הקהילה היהודית של נויברנדנבורג גורשה מהעיר בשנת 1492. יהודים ניסו לחזור לנויברנדנבורג בשנות ה-1700 המוקדמות אך ללא הועיל. לבסוף, בשנת 1800, זקני הכפר אִפשרו ליהודים להתיישב באופן קבוע בעיר, בתנאי שישלמו מס גולגולת על כל יהודי. המס הוטל על כל אדם וכן על חפציו. רק ב-1860 הורשו יהודי המקום להקים קהילה רשמית, לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין.

בית הכנסת הראשון של הקהילה היה קטן, אך בניין גדול יותר נבנה בשנת 1876 ונחנך בשנת 1877. יהודי נויברנדנבורג הקימו גם בית ספר וניהלו אותו.

החל משנת 1937, כשהאנטישמיות השתוללה בנויברנדנבורג, יהודים רבים החלו לעזוב את העיר, כך שרק 15 יהודים נותרו בה ב-1938.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נשדד והוצת; הקשת מעל הכניסה לבית העלמין נשרפה גם כן.

בשנת 1988 נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת. נכון לכתיבת שורות אלה, העירייה שוקלת הקמת אנדרטה ראויה יותר.

-------------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאלכין

Malchin

עיר במחוז מקלנבורג-סיינפלטה, במערב מקלנבורג פומרניה, גרמניה.

יהודים חיו לפרקים במאלכין לפני רדיפות "המוות השחור" 1349-1348. נוכחות יהודית בעיר תועדה שוב בשנת 1378. עם זאת, עדויות נוספות על יהודים במאלכין מקורן רק מסוף המאה ה-17. רחוב היהודים (Jews' Street) כנראה היה קיים ב-1700 (לימים: Strelitzer Strasse). הקהילה היהודית נוסדה ככל הנראה בשנת 1816. במקביל, בית קברות יהודי נפתח לא הרחק ממולנטור, מחוץ לעיר. הקמת שטח קבורה חדש, שנרכש בשנת 1850, מעולם לא מומשה. בשנת 1764 הוקם חדר תפילה בביתה לשעבר של האלמנה אנשהל (Ahnsehl) ברחוב היהודים מס' 316. מאוחר יותר, ב-1837, הוקם בית כנסת חדש. מגדל קטן קישט את הבניין. גן הוביל מהרחוב לבית הכנסת. לפרקים הקהילה היהודית שכרה מורה שלימד ילדים יהודים שיעורי דת. המורה שירת גם כחזן. בית שכור שימש כמקווה טהרה.

זיגפריד סמואל מרכוס, נולד במאלכין בשנת 1831, ידוע כממציא "מכונית מרקוס הראשונה", הרכב המתועד הראשון המונע בבנזין. לוח זיכרון המוצג על בית הולדתו מנציח אותו. הוא נפטר בווינה ב-1898.

ב-1830 חיו במאלכין 128 יהודים. אחרי 1860 הרבה משפחות יהודיות עזבו את העיר. כתוצאה מכך מספר התושבים היהודים ב-1865 ירד ל-75 ול-13 ב-1925. בגלל מספר החברים הנמוך הקהילה החליטה, ב-1923, למכור את בניין בית הכנסת. לאחר מכן הבניין שימש את הקהילה הקתולית של מאלכין. מאוחר יותר, בשנת 1925, הקהילה היהודית התפרקה. היהודים המקומיים שנותרו הצטרפו בעל כורחם לקהילה היהודית של סטוונהגן (Stavenhagen).

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), סמל המשטרה ברונו ווצקה (Watzke), ככל הנראה, מנע את הצתת בית הכנסת במטרה להגן על הבתים הסמוכים. באביב 1945 בניין בית הכנסת לשעבר הוצת והושמד על ידי חיילים סובייטים, יחד עם רחובות ומבנים רבים בעיר.

גורל היהודים תושבי מאלכין בתקופת הנאצים אינו ידוע.

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, בית העלמין היהודי נהרס עד היסוד. הוא שוחזר בשנת 2005.

--------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

גיסטרו

Güstrow 

עיר ובירת מחוז רוסטוק במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בגיסטרו משנות ה-1200 המאוחרות; שיא האוכלוסייה היהודית: 223 אנשים בשנת 1860; בשנת 1933: 118 יהודים.

כאשר יהודים התיישבו לראשונה בגיסטרו בשנות ה-1200 המאוחרות, הם בנו בית כנסת והכשירו בית קברות. המשפטים האנטי-יהודיים, בהם הועמדו לדין יהודים על סירובם להתנצר, התרחשו בגיסטרו בשנת 1330. 20 יהודים הועלו על המוקד, חפציהם הוחרמו, ובית הכנסת הפך לכנסיה.

רק ב-1819 הותר למספר רב של יהודים להתיישב בגיסטרו, לאחר מכן האוכלוסייה היהודית גדלה במהירות, והגיעה לשיא של 223 אנשים ב-1860. חדרי התפילה של הקהילה לא הצליחו להכיל את הקהילה הגדלה, וב-1829, יומיים לפני ראש השנה היהודי, בית כנסת חדש נפתח לתפילה בעיר. בסמוך לבית הכנסת היו מרכז קהילתי ובית ספר.

ב-1910 האוכלוסייה היהודית של גיסטרו החלה להידלדל, וב-1933 נמנו 118 יהודים בגיסטרו (ו-50 ב-1937). ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), המוני תושבים מקומיים הרסו את בית הכנסת. ברצונם להבטיח את ההרס המוחלט של הבניין, הם לא רק הרטיבו את פנים הבניין בדלק, אלא גם ריססו את הקירות החיצוניים בדלק. השריפה שלאחר מכן הייתה כה עזה, עד שהבניין נשרף במשך למעלה מ-36 שעות. האספסוף העלה באש גם את אולם הטהרה ובבית הקברות הם ניפצו מצבות.

ב-1988 הוצב לוח זיכרון בבית הקברות.

-------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.