חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי נויסטרליץ

נוישטרליץ

Neustrelitz

עיר במחוז אזור האגמים של מקלנבורג (Mecklenburgische Seenplatte) במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בנוישטרליץ החל מ-1700; שיא האוכלוסייה היהודית: 600 אנשים בשנת 1802; בשנת 1933 נמנו: 62 יהודים.

במהלך שנות ה-1800 בעיר אלט-שטרליץ התגוררה האוכלוסייה היהודית הגדולה והחשובה ביותר במקלנבורג, בית הכנסת הגדול ביותר והרב המכובד ביותר של המחוז. הדבר התאפשר על ידי דוכס מקומי שקיבל את פני היהודים והתיר להם להקים חדרי תפילה, בית קברות ובית ספר יסודי. כאשר הקהילה היהודית גדלה והיה צורך בחדרי תפילה נוספים, הדוכס אדולף פרידריך הרביעי, לא רק אישר את ההחלטה לרכוש אדמות לבניית בית כנסת, אלא תרם מכספו ועזר בארגון מימון למאמץ. בית הכנסת – בניין מסיבי – הושלם בשנת 1763; בטקס חנוכת בית הכנסת השתתפו בעלי קרקעות ופוליטיקאים מקומיים. כמאה שנים מאוחר יותר, ב-1847, שופץ בית הכנסת בשלמותו, ולאחר מכן נחנך שוב. הרב יעקב המבורגר כיהן כרב כמעט חמישים שנה עד למותו בשנת 1911. ככל הנראה הוא שמר על אחידות הקהילה, שכן רק לאחר מותו עזבו יהודים רבים את אלט-שטרליץ.

יהודים ונוצרים חיו בשלום באלט-שטרליץ עד 1935. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) שלושה צעירים נאצים פרצו לבית הכנסת, ניפצו את החלונות והעלו אותו באש. זמן קצר לאחר מכן, הקהילה היהודית נאלצה לשלם עבור הריסת הבניין.

ב-1988 הוסר הלוט מעל לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
16920997
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

נויברנדנבורג

Neubrandenburg

עיר ובירת המחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה מתועדת בראשית שנות ה-1400. בשיאה, בשנת 1900, האוכלוסייה היהודית מנתה 100 תושבים ו-34 תושבים בשנת 1933.

הקהילה היהודית של נויברנדנבורג גורשה מהעיר בשנת 1492. יהודים ניסו לחזור לנויברנדנבורג בשנות ה-1700 המוקדמות אך ללא הועיל. לבסוף, בשנת 1800, זקני הכפר אִפשרו ליהודים להתיישב באופן קבוע בעיר, בתנאי שישלמו מס גולגולת על כל יהודי. המס הוטל על כל אדם וכן על חפציו. רק ב-1860 הורשו יהודי המקום להקים קהילה רשמית, לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין.

בית הכנסת הראשון של הקהילה היה קטן, אך בניין גדול יותר נבנה בשנת 1876 ונחנך בשנת 1877. יהודי נויברנדנבורג הקימו גם בית ספר וניהלו אותו.

החל משנת 1937, כשהאנטישמיות השתוללה בנויברנדנבורג, יהודים רבים החלו לעזוב את העיר, כך שרק 15 יהודים נותרו בה ב-1938.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נשדד והוצת; הקשת מעל הכניסה לבית העלמין נשרפה גם כן.

בשנת 1988 נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת. נכון לכתיבת שורות אלה, העירייה שוקלת הקמת אנדרטה ראויה יותר.

-------------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאלכין

Malchin

עיר במחוז מקלנבורג-סיינפלטה, במערב מקלנבורג פומרניה, גרמניה.

יהודים חיו לפרקים במאלכין לפני רדיפות "המוות השחור" 1349-1348. נוכחות יהודית בעיר תועדה שוב בשנת 1378. עם זאת, עדויות נוספות על יהודים במאלכין מקורן רק מסוף המאה ה-17. רחוב היהודים (Jews' Street) כנראה היה קיים ב-1700 (לימים: Strelitzer Strasse). הקהילה היהודית נוסדה ככל הנראה בשנת 1816. במקביל, בית קברות יהודי נפתח לא הרחק ממולנטור, מחוץ לעיר. הקמת שטח קבורה חדש, שנרכש בשנת 1850, מעולם לא מומשה. בשנת 1764 הוקם חדר תפילה בביתה לשעבר של האלמנה אנשהל (Ahnsehl) ברחוב היהודים מס' 316. מאוחר יותר, ב-1837, הוקם בית כנסת חדש. מגדל קטן קישט את הבניין. גן הוביל מהרחוב לבית הכנסת. לפרקים הקהילה היהודית שכרה מורה שלימד ילדים יהודים שיעורי דת. המורה שירת גם כחזן. בית שכור שימש כמקווה טהרה.

זיגפריד סמואל מרכוס, נולד במאלכין בשנת 1831, ידוע כממציא "מכונית מרקוס הראשונה", הרכב המתועד הראשון המונע בבנזין. לוח זיכרון המוצג על בית הולדתו מנציח אותו. הוא נפטר בווינה ב-1898.

ב-1830 חיו במאלכין 128 יהודים. אחרי 1860 הרבה משפחות יהודיות עזבו את העיר. כתוצאה מכך מספר התושבים היהודים ב-1865 ירד ל-75 ול-13 ב-1925. בגלל מספר החברים הנמוך הקהילה החליטה, ב-1923, למכור את בניין בית הכנסת. לאחר מכן הבניין שימש את הקהילה הקתולית של מאלכין. מאוחר יותר, בשנת 1925, הקהילה היהודית התפרקה. היהודים המקומיים שנותרו הצטרפו בעל כורחם לקהילה היהודית של סטוונהגן (Stavenhagen).

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), סמל המשטרה ברונו ווצקה (Watzke), ככל הנראה, מנע את הצתת בית הכנסת במטרה להגן על הבתים הסמוכים. באביב 1945 בניין בית הכנסת לשעבר הוצת והושמד על ידי חיילים סובייטים, יחד עם רחובות ומבנים רבים בעיר.

גורל היהודים תושבי מאלכין בתקופת הנאצים אינו ידוע.

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, בית העלמין היהודי נהרס עד היסוד. הוא שוחזר בשנת 2005.

--------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פנצלין

Penzlin

עיר במחוז האגמים, במקלנבורג-פומרניה המערבית, גרמניה.

בפנצלין לקהילה היהודית הייתה מסורת ישנה. המשפחות סלומון, ליבמן, לוין וברנהרד התבססו זה מכבר, משפחת לוין התפרנסה מסחר בטבק והיו להם פעילויות עסקיות מרחיקות לכת. כבר ב-1749, סימסון לוין התיישב בפנצלין בהמלצת הדוכסית אוגוסטה. כמו בכל מקום אחר, מספר היהודים שהתגוררו בפנצלין פחת די מהר, מ-43 אנשים בשנת 1867 ל-4 בשנת 1930.

לקהילה לא היה בית ספר יהודי ולא מקווה טהרה, אלא בית כנסת ובית קברות משלהם, בו התקיימה ההלוויה האחרונה בשנת 1923, אשר הוחזק על ידי משפחה מפנצלין. בית הכנסת, שנבנה ב-1791, שימש ככנסייה קתולית לפני 1933 ולכן לא נהרס בפרעות "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938). אך, הוא עלה באש עם חלק מהמחוז שמסביב לאחר כניסת הצבא הסובייטי בתחילת מאי 1945.

בשנת 1933 התגוררה בפנצלין רק משפחתם של גיאורג והרטה פינקוס (Georg and Hertha Pinkus) עם בנם ורנר (Werner) והבת האנלור. גאורג פינקוס היה סוחר טקסטיל. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. ב-1942 גיאורג פינקוס (נולד בשיונס ב-27 ספטמבר 1891) ואשתו הרטה לבית יעקב (נולדה ב-4.9.1883 בפנצלין) ובתם האנלור גורשו ב-7 באוגוסט 1942 למחנה ריכוז נאצי. הבן ורנר (יליד 1923), שהיה בברלין, היגר לבריטניה.

----------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

וארן

Waren

עיר ספא במחוז מוריצין במקלנבורג-מערב פומרניה, בגרמניה.

כנראה שיהודים התגוררו בווארן  עשרות ומאות שנים לפני גירושם ממקלנבורג בסוף המאה ה-15 בעקבות האשמות של חילול לכאורה של המארח והרעלת בארות.

במאה ה-18 יהודים התיישבו מחדש, לאחר שהדוכס ממקלנבורג-שוורין העניק להם זיכיונות וזכויות למגורים ומסחר, שעבורם "היהודים המוגנים" נאלצו לשלם מיסים. יחד עם זאת, הריבון הבטיח לערים, "...שלא תהיה להם סיבה להתלונן על מספרם הגדול מדי, כשם שנאסר על היהודים לקחת לעצמם זכויות משונות"  (מצוטט מספרו של ארנה בנקנדורף (Arne Benkendorf), סחורות: "המדריך של יהודי מקלנבורג-מערב פומרניה", ברלין 1998, 295). כך קיבל וולף סלומון מווארן, בין היתר, ב-3 ביוני 1755, זיכיון לסחור בסדקית. למרבית היהודים לא היו בתחילה חנויות למסחר, הם היו רוכלים ניידים, ועברו ברחבי הארץ וסחרו עם גרוטאות וסדקית.

רשימה משנת 1760 מראה שיהודי וארן נאלצו לשלם כספי הגנה שונים לשליטים, היה גם שגשוג מסוים וגם פער חברתי בקרב היהודים המוגנים. במקביל, הוגדרו, במכתבי ההגנה, מגבלות ומועדים להטבות. לדוגמה, במכתב ההגנה לאליאס ברנד (Elias Behrend) מ-14 באוגוסט 1809 נכתב: "אתה, היהודי המוגן, אליאס ברנד, חופשי לעשות שימוש בזכותך, ששוכתבה כדי לסחור היום מהחנות הפתוחה, יחד עם חתנך. אך מכיוון שהזכות מוענקת רק לך לכל החיים, מובן מאליו שעם מותך קשר זה ייפסק ולא יעבור ליורשך" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 296).

הליברליזציה שהתרחשה כתוצאה מהמהפכה הצרפתית אפשרה ל-26 יהודי וארן לרכוש אזרחות ובכך שִוויון עם האזרחים הנוצרים לתקופה קצרה של 4 שנים, כלומר שמות משפחה מוכרים רשמית שוררים, כולל היהודים בשטחה. "חוקה זו מתאימה ליהודים דתיים במדינות מקומיות" מ-22 בפברואר 1813, בוטלה ב-11 בספטמבר 1817, ללא החלפה על ידי הדוכס הגדול פרידריך פרנץ הראשון, שנכנע ללחץ האבירים והערים.

לפני ששתי הדוכסויות הגדולות של מקלנבורג הצטרפו לקונפדרציה הצפון גרמנית בשנת 1867 ושותפו לחלוטין בקונפדרציה זו בשנת  1869, ליהודים הותר לרכוש אזרחות רק בשנים 1849-1848. למעט חריגים אלה בשנים 1817-1813 ו-1849-1848, היהודים עדיין נאלצו לבקש הרשאות מיוחדות. "כמו כל משרדי המלאכה המיוחדים או אנשים פרטיים, הם נאלצו להעניק או לרכוש זכויות מחדש מממשלתו של הדוכס הגדול החדש בתשלום סכום לא קטן בכל חילופי השלטון" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 298).

הגידול במספר חברי הקהילה היהודית והגדלת השגשוג איפשרו לבנות בית כנסת, בשנת 1796, בחצר הבית שנרכש על ידי אליאס בארנד (Elias Behrend) ברחוב לאנגן 113, ובסמוך מאוד לבית המרחץ, למקווה. "לא ידוע אם בית הכנסת, כמו בערים אחרות, נתמך על ידי הריבון. מבנה בית הכנסת היה דומה לזה של הרובלר (Röbeler). זה היה אולם בנוי עם גג מכופף בכל צדדיו, שנשען על חומת העיר העתיקה בצפון. בפנים הייתה גלריה ובצד המזרחי ארון הקודש". על פי משפחתו של הנגר צלמס (Zelms), שרכש את הבית בשנת 1936, "משמאל לנישה זו היה ציור של צמחים ושל דבורים שניזונים מהם. התקרה הייתה מקושטת בכוכבים" (ציטוט מעמ' 304). קורט צלמס, בנו של הנגר הראשי, בילה בילדותו, לעתים קרובות בבית המלאכה של אביו, וכאדריכל, כמובן, ידע להעריך מבנים ישנים, מתאר את בית הכנסת מזכרונו ומוסיף: "אבל הדבורים עפו מלאות בדבש. באמצע החלל הקדוש היה משטח מוגבה עם מעקה, שממנו נערכה התפילה..." (מצוטט מתוך יורגן בורכרט (Jürgen Borchert), החלק השני של תיבת הפתקים, רוסטוק 1988, עמ' 95).

בית קברות נבנה בסביבות 1800. באפריל 1843 פורסמה פקודה ריבונית ביחס לבית הספר הדתי של הקהילה היהודית בווארן. הלימודים התקיימו בכיתות שהוצעו על ידי העירייה.

מאז השוויון שהוענק ליהודים לאחר 1869 והקמת הרייך בשנת 1871, מספר חברי הקהילה בווארן פחת. בשנת 1850 עדיין היו בקהילה היהודית 155 חברים, בשנת 1875 היו 99, בשנת 1900 רק 89 וב-1925 רק 35 אנשים.

ליהודים ניתנה הזכות לבחור באופן חופשי את מקצועם ואת מקום מגוריהם או התיישבותם. הם השתלבו יותר ויותר בפעילות הכלכלית ובפעילות החברתית. הערים הגדולות עם הכלכלה המודרנית שלהן הציעו להם יותר הזדמנויות לצאת מהגבולות הצרים של קהילות יהודיות בעיר קטנה. במקביל, גדל הניגוד בין יהודים רפורמים וליברלים לבין היהודים האורתודוכסים השמרנים.

היהודים הליברלים התבוללו, עסקו במקצועות חדשים, כגון: מורים, עורכי דין, רופאים. הם הוטבלו, נישאו לבני זוג נוצרים, התנתקו מהמסורות היהודיות, השתתפו בעמותות תרבות. ילדים יהודים למדו בבתי ספר עירוניים כולל בתי ספר תיכוניים. תושבים נוצרים ויהודים שמרו על אינטראקציה יומיומית רגילה זה עם זה.

בשנת 1871 העניק דר' יעקובי זליג רוזנטל אזרחות כבוד ליהודי. העיתון המקומי (Warener Zeitung) מה-18 בנובמבר 1871 מסיים את מאמרו בו הוא מפרט את הענקת אזרחות הכבוד ואת הקריירה של דר' רוזנטל: "אנו מאחלים לאזרח הכבוד שיהיו לו עוד הרבה ימים עליזים לשמחת קרוביו היקרים ומעריציו הרבים" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 306). בשנת 1990 נקרא על שמו רחוב המוביל לבית העלמין היהודי. האחים היהודים קרל ואוטו לוונברג לקחו חלק במלחמת העולם הראשונה. הם נפלו ב-1915 וב- 1918 ושמם מופיע על לוח הזיכרון לחללי המלחמה בכנסיית ג'ורג'.

בתקופת השלטון הלאומי-סוציאליסטי החלו הדיכויים והרדיפות. הקהילה היהודית נאלצה להרוס את בית הכנסת מכיוון שלא ניתן לתקנו. יותר ויותר יהודים נמלטו מההטרדות האנטישמיות ומהפרעות. ב-1935 29 יהודים חיו בווארן, ב-1937 רק 24 יהודים ובאפריל 1938 מספרם ירד ל-9. הם עברו לערים הגדולות יותר, שם קיוו להיות בטוחים יותר באנונימיות או ניסו לברוח משם לחו"ל. רק מעטים הצליחו לעשות זאת, יש להזכיר את הבריחה המרהיבה של אלפרד לאופולד, שארכה שש שנים לפני שמצא מקלט בטוח בשוויץ. אחרים כמו הזוג הנשוי לוונברג (Loewenberg)  מרחוב השוק החדש (Neuen Markt), עם שני ילדיהם קארל אוטו ורות כבר לא הצליחו להגיע מהמבורג לארצות הברית בעקבות בתם גרדה. הם גורשו למינסק ונעלמו שם.

אריך וטוני ג'ייקוב מרחוב לויד 4 גורשו מברלין לאושוויץ עם בניהם אלפרד וגינתר, רק גינתר שרד. גם משפחת לאופולד, מרחוב השוק החדש 13, גורשה מברלין לתריזנשטאט ולאושוויץ.

בית הקברות היהודי נחרב ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אבן זיכרון הוצבה בשנת 1967 ולוח זיכרון הוצב בכניסה בשנת 1985. בניין בית הכנסת לא נפגע במהומות, כיוון שהקהילה היהודית ויתרה עליו בשנת 1936 – כפי שכבר הוזכר – ומכרה אותה לנגר כבית מלאכה. לבסוף הבניין נהרס ב-1954, צילומי ההריסה הם המסמכים האחרונים בתולדות הבית.

ב-1991 הוקמה אבן זיכרון: "מספר צעדים מבית הכנסת, מחוץ לחומת העיר, ליד אגם טיפווארנזה (Tiefwarensee), ברחוב גרוסה מאוארפלאץ 3 (Grosse Mauerplatz), היה בית המרחץ היהודי. כמו בכל המחוז הוא נעלם ללא עקבות. אנשים חיו במקום במשך כמה מאות שנים. נוצרים ויהודים גרו בשכנות".

----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי נויסטרליץ

נוישטרליץ

Neustrelitz

עיר במחוז אזור האגמים של מקלנבורג (Mecklenburgische Seenplatte) במקלנבורג-מערב פומרניה, גרמניה.

קיים רישום ראשון של קהילה יהודית בנוישטרליץ החל מ-1700; שיא האוכלוסייה היהודית: 600 אנשים בשנת 1802; בשנת 1933 נמנו: 62 יהודים.

במהלך שנות ה-1800 בעיר אלט-שטרליץ התגוררה האוכלוסייה היהודית הגדולה והחשובה ביותר במקלנבורג, בית הכנסת הגדול ביותר והרב המכובד ביותר של המחוז. הדבר התאפשר על ידי דוכס מקומי שקיבל את פני היהודים והתיר להם להקים חדרי תפילה, בית קברות ובית ספר יסודי. כאשר הקהילה היהודית גדלה והיה צורך בחדרי תפילה נוספים, הדוכס אדולף פרידריך הרביעי, לא רק אישר את ההחלטה לרכוש אדמות לבניית בית כנסת, אלא תרם מכספו ועזר בארגון מימון למאמץ. בית הכנסת – בניין מסיבי – הושלם בשנת 1763; בטקס חנוכת בית הכנסת השתתפו בעלי קרקעות ופוליטיקאים מקומיים. כמאה שנים מאוחר יותר, ב-1847, שופץ בית הכנסת בשלמותו, ולאחר מכן נחנך שוב. הרב יעקב המבורגר כיהן כרב כמעט חמישים שנה עד למותו בשנת 1911. ככל הנראה הוא שמר על אחידות הקהילה, שכן רק לאחר מותו עזבו יהודים רבים את אלט-שטרליץ.

יהודים ונוצרים חיו בשלום באלט-שטרליץ עד 1935. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) שלושה צעירים נאצים פרצו לבית הכנסת, ניפצו את החלונות והעלו אותו באש. זמן קצר לאחר מכן, הקהילה היהודית נאלצה לשלם עבור הריסת הבניין.

ב-1988 הוסר הלוט מעל לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

וארן
פנצלין
מאלכין
נויברנדנבורג

וארן

Waren

עיר ספא במחוז מוריצין במקלנבורג-מערב פומרניה, בגרמניה.

כנראה שיהודים התגוררו בווארן  עשרות ומאות שנים לפני גירושם ממקלנבורג בסוף המאה ה-15 בעקבות האשמות של חילול לכאורה של המארח והרעלת בארות.

במאה ה-18 יהודים התיישבו מחדש, לאחר שהדוכס ממקלנבורג-שוורין העניק להם זיכיונות וזכויות למגורים ומסחר, שעבורם "היהודים המוגנים" נאלצו לשלם מיסים. יחד עם זאת, הריבון הבטיח לערים, "...שלא תהיה להם סיבה להתלונן על מספרם הגדול מדי, כשם שנאסר על היהודים לקחת לעצמם זכויות משונות"  (מצוטט מספרו של ארנה בנקנדורף (Arne Benkendorf), סחורות: "המדריך של יהודי מקלנבורג-מערב פומרניה", ברלין 1998, 295). כך קיבל וולף סלומון מווארן, בין היתר, ב-3 ביוני 1755, זיכיון לסחור בסדקית. למרבית היהודים לא היו בתחילה חנויות למסחר, הם היו רוכלים ניידים, ועברו ברחבי הארץ וסחרו עם גרוטאות וסדקית.

רשימה משנת 1760 מראה שיהודי וארן נאלצו לשלם כספי הגנה שונים לשליטים, היה גם שגשוג מסוים וגם פער חברתי בקרב היהודים המוגנים. במקביל, הוגדרו, במכתבי ההגנה, מגבלות ומועדים להטבות. לדוגמה, במכתב ההגנה לאליאס ברנד (Elias Behrend) מ-14 באוגוסט 1809 נכתב: "אתה, היהודי המוגן, אליאס ברנד, חופשי לעשות שימוש בזכותך, ששוכתבה כדי לסחור היום מהחנות הפתוחה, יחד עם חתנך. אך מכיוון שהזכות מוענקת רק לך לכל החיים, מובן מאליו שעם מותך קשר זה ייפסק ולא יעבור ליורשך" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 296).

הליברליזציה שהתרחשה כתוצאה מהמהפכה הצרפתית אפשרה ל-26 יהודי וארן לרכוש אזרחות ובכך שִוויון עם האזרחים הנוצרים לתקופה קצרה של 4 שנים, כלומר שמות משפחה מוכרים רשמית שוררים, כולל היהודים בשטחה. "חוקה זו מתאימה ליהודים דתיים במדינות מקומיות" מ-22 בפברואר 1813, בוטלה ב-11 בספטמבר 1817, ללא החלפה על ידי הדוכס הגדול פרידריך פרנץ הראשון, שנכנע ללחץ האבירים והערים.

לפני ששתי הדוכסויות הגדולות של מקלנבורג הצטרפו לקונפדרציה הצפון גרמנית בשנת 1867 ושותפו לחלוטין בקונפדרציה זו בשנת  1869, ליהודים הותר לרכוש אזרחות רק בשנים 1849-1848. למעט חריגים אלה בשנים 1817-1813 ו-1849-1848, היהודים עדיין נאלצו לבקש הרשאות מיוחדות. "כמו כל משרדי המלאכה המיוחדים או אנשים פרטיים, הם נאלצו להעניק או לרכוש זכויות מחדש מממשלתו של הדוכס הגדול החדש בתשלום סכום לא קטן בכל חילופי השלטון" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 298).

הגידול במספר חברי הקהילה היהודית והגדלת השגשוג איפשרו לבנות בית כנסת, בשנת 1796, בחצר הבית שנרכש על ידי אליאס בארנד (Elias Behrend) ברחוב לאנגן 113, ובסמוך מאוד לבית המרחץ, למקווה. "לא ידוע אם בית הכנסת, כמו בערים אחרות, נתמך על ידי הריבון. מבנה בית הכנסת היה דומה לזה של הרובלר (Röbeler). זה היה אולם בנוי עם גג מכופף בכל צדדיו, שנשען על חומת העיר העתיקה בצפון. בפנים הייתה גלריה ובצד המזרחי ארון הקודש". על פי משפחתו של הנגר צלמס (Zelms), שרכש את הבית בשנת 1936, "משמאל לנישה זו היה ציור של צמחים ושל דבורים שניזונים מהם. התקרה הייתה מקושטת בכוכבים" (ציטוט מעמ' 304). קורט צלמס, בנו של הנגר הראשי, בילה בילדותו, לעתים קרובות בבית המלאכה של אביו, וכאדריכל, כמובן, ידע להעריך מבנים ישנים, מתאר את בית הכנסת מזכרונו ומוסיף: "אבל הדבורים עפו מלאות בדבש. באמצע החלל הקדוש היה משטח מוגבה עם מעקה, שממנו נערכה התפילה..." (מצוטט מתוך יורגן בורכרט (Jürgen Borchert), החלק השני של תיבת הפתקים, רוסטוק 1988, עמ' 95).

בית קברות נבנה בסביבות 1800. באפריל 1843 פורסמה פקודה ריבונית ביחס לבית הספר הדתי של הקהילה היהודית בווארן. הלימודים התקיימו בכיתות שהוצעו על ידי העירייה.

מאז השוויון שהוענק ליהודים לאחר 1869 והקמת הרייך בשנת 1871, מספר חברי הקהילה בווארן פחת. בשנת 1850 עדיין היו בקהילה היהודית 155 חברים, בשנת 1875 היו 99, בשנת 1900 רק 89 וב-1925 רק 35 אנשים.

ליהודים ניתנה הזכות לבחור באופן חופשי את מקצועם ואת מקום מגוריהם או התיישבותם. הם השתלבו יותר ויותר בפעילות הכלכלית ובפעילות החברתית. הערים הגדולות עם הכלכלה המודרנית שלהן הציעו להם יותר הזדמנויות לצאת מהגבולות הצרים של קהילות יהודיות בעיר קטנה. במקביל, גדל הניגוד בין יהודים רפורמים וליברלים לבין היהודים האורתודוכסים השמרנים.

היהודים הליברלים התבוללו, עסקו במקצועות חדשים, כגון: מורים, עורכי דין, רופאים. הם הוטבלו, נישאו לבני זוג נוצרים, התנתקו מהמסורות היהודיות, השתתפו בעמותות תרבות. ילדים יהודים למדו בבתי ספר עירוניים כולל בתי ספר תיכוניים. תושבים נוצרים ויהודים שמרו על אינטראקציה יומיומית רגילה זה עם זה.

בשנת 1871 העניק דר' יעקובי זליג רוזנטל אזרחות כבוד ליהודי. העיתון המקומי (Warener Zeitung) מה-18 בנובמבר 1871 מסיים את מאמרו בו הוא מפרט את הענקת אזרחות הכבוד ואת הקריירה של דר' רוזנטל: "אנו מאחלים לאזרח הכבוד שיהיו לו עוד הרבה ימים עליזים לשמחת קרוביו היקרים ומעריציו הרבים" (ציטוט מספרו של ארנה בנקנדורף, עמ' 306). בשנת 1990 נקרא על שמו רחוב המוביל לבית העלמין היהודי. האחים היהודים קרל ואוטו לוונברג לקחו חלק במלחמת העולם הראשונה. הם נפלו ב-1915 וב- 1918 ושמם מופיע על לוח הזיכרון לחללי המלחמה בכנסיית ג'ורג'.

בתקופת השלטון הלאומי-סוציאליסטי החלו הדיכויים והרדיפות. הקהילה היהודית נאלצה להרוס את בית הכנסת מכיוון שלא ניתן לתקנו. יותר ויותר יהודים נמלטו מההטרדות האנטישמיות ומהפרעות. ב-1935 29 יהודים חיו בווארן, ב-1937 רק 24 יהודים ובאפריל 1938 מספרם ירד ל-9. הם עברו לערים הגדולות יותר, שם קיוו להיות בטוחים יותר באנונימיות או ניסו לברוח משם לחו"ל. רק מעטים הצליחו לעשות זאת, יש להזכיר את הבריחה המרהיבה של אלפרד לאופולד, שארכה שש שנים לפני שמצא מקלט בטוח בשוויץ. אחרים כמו הזוג הנשוי לוונברג (Loewenberg)  מרחוב השוק החדש (Neuen Markt), עם שני ילדיהם קארל אוטו ורות כבר לא הצליחו להגיע מהמבורג לארצות הברית בעקבות בתם גרדה. הם גורשו למינסק ונעלמו שם.

אריך וטוני ג'ייקוב מרחוב לויד 4 גורשו מברלין לאושוויץ עם בניהם אלפרד וגינתר, רק גינתר שרד. גם משפחת לאופולד, מרחוב השוק החדש 13, גורשה מברלין לתריזנשטאט ולאושוויץ.

בית הקברות היהודי נחרב ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אבן זיכרון הוצבה בשנת 1967 ולוח זיכרון הוצב בכניסה בשנת 1985. בניין בית הכנסת לא נפגע במהומות, כיוון שהקהילה היהודית ויתרה עליו בשנת 1936 – כפי שכבר הוזכר – ומכרה אותה לנגר כבית מלאכה. לבסוף הבניין נהרס ב-1954, צילומי ההריסה הם המסמכים האחרונים בתולדות הבית.

ב-1991 הוקמה אבן זיכרון: "מספר צעדים מבית הכנסת, מחוץ לחומת העיר, ליד אגם טיפווארנזה (Tiefwarensee), ברחוב גרוסה מאוארפלאץ 3 (Grosse Mauerplatz), היה בית המרחץ היהודי. כמו בכל המחוז הוא נעלם ללא עקבות. אנשים חיו במקום במשך כמה מאות שנים. נוצרים ויהודים גרו בשכנות".

----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פנצלין

Penzlin

עיר במחוז האגמים, במקלנבורג-פומרניה המערבית, גרמניה.

בפנצלין לקהילה היהודית הייתה מסורת ישנה. המשפחות סלומון, ליבמן, לוין וברנהרד התבססו זה מכבר, משפחת לוין התפרנסה מסחר בטבק והיו להם פעילויות עסקיות מרחיקות לכת. כבר ב-1749, סימסון לוין התיישב בפנצלין בהמלצת הדוכסית אוגוסטה. כמו בכל מקום אחר, מספר היהודים שהתגוררו בפנצלין פחת די מהר, מ-43 אנשים בשנת 1867 ל-4 בשנת 1930.

לקהילה לא היה בית ספר יהודי ולא מקווה טהרה, אלא בית כנסת ובית קברות משלהם, בו התקיימה ההלוויה האחרונה בשנת 1923, אשר הוחזק על ידי משפחה מפנצלין. בית הכנסת, שנבנה ב-1791, שימש ככנסייה קתולית לפני 1933 ולכן לא נהרס בפרעות "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938). אך, הוא עלה באש עם חלק מהמחוז שמסביב לאחר כניסת הצבא הסובייטי בתחילת מאי 1945.

בשנת 1933 התגוררה בפנצלין רק משפחתם של גיאורג והרטה פינקוס (Georg and Hertha Pinkus) עם בנם ורנר (Werner) והבת האנלור. גאורג פינקוס היה סוחר טקסטיל. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. ב-1942 גיאורג פינקוס (נולד בשיונס ב-27 ספטמבר 1891) ואשתו הרטה לבית יעקב (נולדה ב-4.9.1883 בפנצלין) ובתם האנלור גורשו ב-7 באוגוסט 1942 למחנה ריכוז נאצי. הבן ורנר (יליד 1923), שהיה בברלין, היגר לבריטניה.

----------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

מאלכין

Malchin

עיר במחוז מקלנבורג-סיינפלטה, במערב מקלנבורג פומרניה, גרמניה.

יהודים חיו לפרקים במאלכין לפני רדיפות "המוות השחור" 1349-1348. נוכחות יהודית בעיר תועדה שוב בשנת 1378. עם זאת, עדויות נוספות על יהודים במאלכין מקורן רק מסוף המאה ה-17. רחוב היהודים (Jews' Street) כנראה היה קיים ב-1700 (לימים: Strelitzer Strasse). הקהילה היהודית נוסדה ככל הנראה בשנת 1816. במקביל, בית קברות יהודי נפתח לא הרחק ממולנטור, מחוץ לעיר. הקמת שטח קבורה חדש, שנרכש בשנת 1850, מעולם לא מומשה. בשנת 1764 הוקם חדר תפילה בביתה לשעבר של האלמנה אנשהל (Ahnsehl) ברחוב היהודים מס' 316. מאוחר יותר, ב-1837, הוקם בית כנסת חדש. מגדל קטן קישט את הבניין. גן הוביל מהרחוב לבית הכנסת. לפרקים הקהילה היהודית שכרה מורה שלימד ילדים יהודים שיעורי דת. המורה שירת גם כחזן. בית שכור שימש כמקווה טהרה.

זיגפריד סמואל מרכוס, נולד במאלכין בשנת 1831, ידוע כממציא "מכונית מרקוס הראשונה", הרכב המתועד הראשון המונע בבנזין. לוח זיכרון המוצג על בית הולדתו מנציח אותו. הוא נפטר בווינה ב-1898.

ב-1830 חיו במאלכין 128 יהודים. אחרי 1860 הרבה משפחות יהודיות עזבו את העיר. כתוצאה מכך מספר התושבים היהודים ב-1865 ירד ל-75 ול-13 ב-1925. בגלל מספר החברים הנמוך הקהילה החליטה, ב-1923, למכור את בניין בית הכנסת. לאחר מכן הבניין שימש את הקהילה הקתולית של מאלכין. מאוחר יותר, בשנת 1925, הקהילה היהודית התפרקה. היהודים המקומיים שנותרו הצטרפו בעל כורחם לקהילה היהודית של סטוונהגן (Stavenhagen).

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), סמל המשטרה ברונו ווצקה (Watzke), ככל הנראה, מנע את הצתת בית הכנסת במטרה להגן על הבתים הסמוכים. באביב 1945 בניין בית הכנסת לשעבר הוצת והושמד על ידי חיילים סובייטים, יחד עם רחובות ומבנים רבים בעיר.

גורל היהודים תושבי מאלכין בתקופת הנאצים אינו ידוע.

בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, בית העלמין היהודי נהרס עד היסוד. הוא שוחזר בשנת 2005.

--------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

נויברנדנבורג

Neubrandenburg

עיר ובירת המחוז האגמים של מקלנבורג, במקלנבורג-מערב פומרן, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה מתועדת בראשית שנות ה-1400. בשיאה, בשנת 1900, האוכלוסייה היהודית מנתה 100 תושבים ו-34 תושבים בשנת 1933.

הקהילה היהודית של נויברנדנבורג גורשה מהעיר בשנת 1492. יהודים ניסו לחזור לנויברנדנבורג בשנות ה-1700 המוקדמות אך ללא הועיל. לבסוף, בשנת 1800, זקני הכפר אִפשרו ליהודים להתיישב באופן קבוע בעיר, בתנאי שישלמו מס גולגולת על כל יהודי. המס הוטל על כל אדם וכן על חפציו. רק ב-1860 הורשו יהודי המקום להקים קהילה רשמית, לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין.

בית הכנסת הראשון של הקהילה היה קטן, אך בניין גדול יותר נבנה בשנת 1876 ונחנך בשנת 1877. יהודי נויברנדנבורג הקימו גם בית ספר וניהלו אותו.

החל משנת 1937, כשהאנטישמיות השתוללה בנויברנדנבורג, יהודים רבים החלו לעזוב את העיר, כך שרק 15 יהודים נותרו בה ב-1938.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נשדד והוצת; הקשת מעל הכניסה לבית העלמין נשרפה גם כן.

בשנת 1988 נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת. נכון לכתיבת שורות אלה, העירייה שוקלת הקמת אנדרטה ראויה יותר.

-------------------------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.