חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דריו דיסני

Dario Disegni (1878-1967), rabbi and educator, born in Florence, Italy. He received his secular education in Florence before studying at a rabbinical seminary. From 1902 to 1906 he was rabbi in Genoa, from 1906 to 1909 in Turin and then in Verona until 1924. During World War I he was a military chaplain. In 1924 he returned to Turin for 6 years. In 1917 he was one of the organizers of the Italian Rabbinical Federation and then went on to found the S.H. Margulies Rabbinical School. The school had a major affect on the standards of rabbis and education in Italy. Disegni edited new standard prayer books for Italian congregations with a new translation into Italian from the Hebrew and commentaries written by himself. He also instituted a new translation into Italian of the Hebrew Bible also with notes and explanations. He wrote extensively for Jewish and non-Jewish journals.

תאריך לידה:
1878
תאריך פטירה:
1967
מקום לידה:
פירנצה
מקום פטירה:
איטליה
סוג אישיות:
רבי
מספר פריט:
165424
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
DISEGNI, DI SEGNI, SEGNI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סני הוא שמה של עיירה הסמוכה לרומא, איטליה; בעת העתיקה היא הייתה ידועה בשם סיניה.

פירוש שם המשפחה די סני באיטלקית הוא "מסני". בתור שם משפחה יהודי סני מתועד מאז המאה ה-16, כאשר האפיפיור פיוס ה-5 גירש את יהודי העיר סני.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דיסני כוללים את הרב דאריו דיסני (1967-1878), מלומד ומחנך אשר שימש כרב בערים גנואה, טורינו וורונה באיטליה.

טורינו TORINO

עיר על גדות הנהר פו בצפון-מערב איטליה, בירת מחוז פיימונטה (PIEMONTE). בעבר בירת דוכסות סאבויה ומלכות סרדיניה.


עדות ראשונה לנוכחות יהודים בעיר נרשמה בידי ההגמון מכסימוס (MAXIMUS) מטורינו במאה השביעית לספירה. אין ראיות נוספות על המצאות יהודים במקום עד 1424, עת הבנקאי היהודי הצרפתי אליאס אלאמאני (ALAMANNI) התיישב בעיר עם משפחתו, ובעקבותיו קבוצה קטנה נוספת של בנקאים יהודים. מ-1425 נאלצו להתגורר בשטח מוגבל והוטל עליהם פיקוח על שיעורי הריבית שגבו.

בשנת 1430 חוקק חוק על-ידי הדוכס אמאדיאוס (AMADEUS) ה-8 מסאבויה, שהסדיר את עניני המגורים של היהודים, בתי הכנסת, השיפוט האזרחי והפלילי, והיחסים עם הנוצרים. בנוסף כפה החוק על הגברים היהודים לענוד אות-קלון. במשך ארבע מאות השנים הבאות תורגם חוק זה על-ידי השליטים השונים של בית סאבויה, פעם לקולה ופעם לחומרה.

ב-1560 ושוב ב-1566 הכריז הדוכס עמנואל פיליברט (PHILIBERT) על גירוש יהודי טורינו. אולם הגזרות בוטלו הודות להתערבות אישים בעלי-השפעה, ותמורת כופר שנתי של 20,000 פלורינים.

משנת 1561 ניתנה בידי אפוטרופוס (CONSERVATORE) הסמכות החוקית על היהודים בעיר, והוא אף יצג אותם במקרים מסויימים. בין השנים 1626-1603 בחר הדוכס בעצמו את האפוטרופוס מבין הסנאטורים. לאחר מכן הוא נבחר על-ידו מתוך רשימה בת 3 סנאטורים שהוגשה על-ידי הקהילה. צ'רלס עמנואל ה-1 (1580-1630) איפשר קיום המונופול שהוענק למלווי-בריבית היהודים. הוא דחה דרישותיו של החשמן קרלו בורומיאו (BORROMEO) לגירוש היהודים והקמת גיטו בטורינו. רוב היהודים עסקו בהלוואות בריבית, ומבחינה כלכלית שיתפו פעולה עם הדוכסים מבית סאבויה ונתנו להם הלוואות גדולות. תשעה בנקים יהודים פעלו בטורינו בשנת 1664 בשנת 1662 נוסדה בעיר אגודת תלמוד תורה.

בשנת 1679 ציוותה מריה ג'יאובנה מ-נמור (NEMOURS), הדוכסית השלטת והאפוטרופסית מטעם הדוכס ויקטור אמאדאוס ה-2, לקבץ את 750 יהודי טורינו במבנה אחד, ששימש בעבר כבית חולים לקבצנים. ב-1702 חיו בטורינו 800 יהודיO. ב-1720 העביר ויקטור אמאדאוס ה-2 את ספרי החוקים היהודיים, שנאספו על-ידי אבותיו, אל הספריה של אוניברסיטת טורינו. (הם הושמדו כמעט כולם בשריפה בתחילת המאה ה-20.) בשנים 1723 ו-1729 נחקקו חוקים חדשים על-ידי ויקטור אמאדאוס ה-2, אשר למעשה היו חזרה על אלה משנת 1430. על היהודים נאסר להחזיק בנכסי דלא נידיי והם הוכרחו לגור בגיטו. למרות היותם סוחרי-בדים (כותנה ומשי) חלה הרעה במצבם הכלכלי. אין עדות שהם מחו על כך. נהפוך הוא. מספר היהודים גדל לכ-1,500 נפש ב-1780. ניתן להסיק מזה שמצבם של היהודים היה טוב יותר בטורינו מאשר בשאר חלקי איטליה, הן בעטיו של שגשוג יחסי וליברליות גדולה יותר מצד המלך צ'רלס עמנואל הEMMANUEL) 3-). עם המהפכה הצרפתית והסיפוח אל צרפת ב-1798 נהנו יהודי טורינו מחופש גדול יותר ולא נאלצו עוד להתגורר בגיטו.

בעקבות תבוסתו של נפוליון בשנת 1814 החזיר ויקטור עמנואל ה-1 לתוקפם חלק מההגבלות הקודמות. היהודים הוחזרו לגיטו אך לא נאלצו לשאת את אות-הקלון. בינתיים גברה רוח החירות, ונשמעו קולותיהם של ג'יאוברטי (GIOBERTI), פרנשי (FRANCHI), מאפוני (MAFFONI), רומאנ'וזי (ROMAGNOSI), קאטאניאו (CATTANEO), רוברטו (ROBERTO) ודה אסליו (D'AZEGLIO) למען אמנציפציה של היהודים. לבסוף העניק ב-29 במארס 1848 המלך צ'רלס אלברט (ALBERT) ליהודים אמנציפציה מלאה ושחרור מהגיטו. המשפחות היהודיות העשירות נטשו את הגיטו. פיימונטה נעשתה למוקד תנועת האיחוד האיטלקי ולסמל של האמנציפציה היהודית, ויהודים נמשכו היהודים לטורינו. בשנת 1840 מנתה קהילת טורינו 3,200 נפש, ב-1871 חיו בה 4,500 יהודים וב-1931 4,040. בעידודם של לליו קאנטוני (CANTONI LELIO), רבה של טורינו והמשורר דוד לוי, השתתפו יהודי טורינו בתנועת ה- RISORGIMENTO ("תקומה", תנועת התעוררות אוסטריה). ב-1852 מינה המלך ויקטור עמנואל השני את קאוור (CAVOUR), אוהד היהודים, לראש הממשלה. קאוור נעזר ביהודים; איזק ארטום (ARTOM) היה מזכירו וג'יאקומו דינה, מנהלו של העתון L'OPINIONE, תמך
במדיניותו של קאוור. בשנת 1880 הושלמה בניית בית הכנסת המרכזי בעיר.

בין האישים בעלי שעור-קומה בטורינו במאה השנים האחרונות היו: א"ס ארטום (ARTOM), ר' באקי (BACHI), ס' פואה (FOA) ו-ב' טראצ'יני (TERRACINI) מומחה להסטוריה ולדיאלקט של יהודי פיימונטה. נכבדים אחרים הראויים לציון: ג' בולאפי (BOLAFFI), מ' פאלקו (FALCO), ק' ו-פ' לוי (LEVI), א' מומיליאנו (MOMIGLIANO), א' ארטום וא' טראצ'יני (U. TERRACINI).

מבין הרבנים שנולדו או פעלו בטורינו היו נתנאל בן שבתאי הדני (HADANI) במאה ה-16; יוסף קאלבו (CALVO), דניאל בן יוסף קאלבו, יוסף בן מיכאל ראוונה (RAVENNA) במאה ב-17; יהשוע קולון (COLON), איזק פורמיג'יני (FORMIGGINI), אברהם סמסון בן יעקב הלוי פוביני (FUBINI), מיכאל סלומון יונה (JONAH), גבריאל פונטרמולי (PONTREMOLI), יעקב בן יהושע בנציון סגרה (SEGRE), אברהם בן יהושע סגרה, דניאל ואלאברגה (VALABREGA) במאה ה-18; אברהם קולונה (COLOGNA), פליצ'ה באקי (BACHI), אליה אהרן לאטס (LATTES), שמואל סלומון אולפר (OLPER), ישעיהו פואה (FOA), לליו דללה טורה (DELLA TORRE), סבאטו גראציאדו טרבס (TREVES), ג'יזפה לאטס (LATTES) וסמואל גירון (GHIRON) במאה ה-19. ובמאה ה-20: ג'אקומו בולפיו (BOLAFFIO), דריו דיסנ'י (DISEGNI) שיסד את בית הספר לרבנים על שם מרגוליס וסרג'יו יוסף סיירה (SIERRA).

פסיקתו של הרב אולפר (OLPER) בשנת 1865 לקצר את "תקופת האבל" גרמה לפלוגתא בין רבני איטליה. פסיקה זו בוצעה בטורינו בלבד ורק עד תחילת המאה ה-20. לפסיקה של אולפר התנגד ג'יספה פואה, שהיה הרב הראשי של טורינו מ-1880 עד ראשית המאה ה-20.

בית דפוס עברי פעל בטורינו במאה ה-18. במאה ה-20 הוציאה החברה הגראפית מארייטי (MARIETTI) בהדרכתו של הרב דסנ'י (DESEGNI) את התנ"ך וכמה מחזורים עם תרגום לאיטלקית ובהדרכתו של ר. בונפיל (BONFIL) הגדה לפסח.

שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20 קארלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, חיו זמן מה בטורינו.


תקופת השואה

אחרי כניעת איטליה הפאשיסטית לבנות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את האיזור.

הנאצים גרשו 875 יהודים מטורינו ומרכזים אחרים בתוך הקהילה. אחדים הצליחו לברוח ומצאו מקלט בעמקים של פיימונטה ואאוסטה (AOSTA), מקומות שבהם הכנסיות הוולדזיות (VALDESE) הושיטו עזרה ליהודים. למרות זאת היו ארועים טראגיים, כגון רציחתו של אטורה אובאצה (ETTORE OVAZZA), עורכו לשעבר של עתון יהודי, ובני משפחתו. יהודים מטורינו לקחו חלק פעיל במאבק לשחרור איטליה מידי הגרמנים. אחדים מהם נהרגו, כמו עמנואל ארטום וסרג'יו דיאנה (DIENA). רדיפת הגרמנים את היהודים באיזור נמשכה עד היום האחרון וב-25 באפריל 1945, יום השחרור, נהרגו ששה יהודים בקרבת קוניאו (CUNEO).


בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 2,885 יהודים בטורינו, בנוסף לפליטים רבים, ששוכנו באופן ארעי באיזורים הסמוכים. בעטיו של שיעור תמותה גדול (לעומת שיעור לידה נמוך) מנתה האוכלוסיה היהודית של טורינו בשנת 1970 בערך 2,000 נפש. מוסדות החינוך כללו בית ספר ללימודים מתקדמים בעברית, גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. מוסדות אחרים כללו בית אבות ובית יתומים.

מכון הקונגרס היהודי העולמי מתעד 1,600 יהודים בטורינו בשנת 1997. (באיטליה כולה נרשמו אז 35,000 יהודים). בסוף שנת 1998 המשיך להופיע כתב העת NOTIZIARIO, בטאון הקהילה היהודית בטורינו.

גנואה

(באיטלקית ג'נובה)

עיר-נמל בצפון-איטליה.

בשנת 511 אישר תיאודוריך מלך האוסטרוגותים את זכותם של יהודי המקום לשקם את בית- הכנסת שנהרס בידי נוצרים קנאים, משמע שבימיו כבר הייתה קיימת קהילה יהודית בגנואה. משנת 1134 נאלצו היהודים לתרום כספים לקישוט הקאתדראלה המקומית ויתכן שהייתה זו אחת הסיבות למיעוט היישוב בעיר, בנימין מטודלה מצא בה רק שני אחים יוצאי צפון-אפריקה, צובעי בדים במקצועם. גולים מספרד הורשו להתעכב בעיר במשך שלושה ימים וגורשו מחשש מגפה.

יחסם של שלטונות העיר כלפי היהודים נע בין הפחד מהתחרות והרצון לנצל את נסיונם במסחר הבין-לאומי. גירושים תכפו עד המחצית הראשונה של המאה ה-18 ונסיון להקים גיטו ל-200 יהודי המקום נעשה ב-1660. עם הענקת השוויון המלא ב-1848 ופיתוחה של גנואה גדל מספר תושביה היהודים לאלף בערך בהמשך המאה, ול- 2,500 בשנת 1931.

בתחילת נובמבר 1943 גורשו למזרח-אירופה כ- 300 מיהודי המקום, וביניהם ההיסטוריון הרב ריקארדן פאציפיצ'י, הן גורשו עוד מאה יהודים בעלי נתינות זרה.

אחרי סיום המלחמה נמצאו בעיר קצת יותר מ- 1,100 יהודים. רבים מן המעפילים, בעיקר משארית הפליטה, עברו את נמל גנואה בדרכם לישראל.

בבית המדרש לרבנים בניו יורק ארצות-הברית שמור ספר תהילים שנדפס בגנואה בשנת 1516. זהו ספר תהילים רב-לשוני ראשון הכתוב בשפות עברית, יוונית, (מתרגום השבעים), ארמית, ערבית, ולאטינית; בתוספת הערות מפרי-עטו של בישוף גנואה אגוסטינו ג'וסטיניאני.

בסוף שנות השישים התגוררו בגנואה כאלף יהודים, והיו להם בית-כנסת ספרדי, גן-ילדים ובית-ספר עברי. בקהילה הופיע ירחון בשם "לא פיאמה" ("הלהבה").

ורונה

עיר במחוז וורונה בחבל ונטו, איטליה

ייתכן כי יהודים גרו בוורונה עוד בתקופה הרומית, אך לבטח גרו בה בראשית ימי-הביניים.

במאה העשירית הם הוגלו מהעיר על ידי הארכיבישוף המקומי.
במאה ה -12 חזרו להתיישב בה, ולפי מסמכי העירייה מאותה עת אף הורשו לרכוש נכסים וגם קרקע חקלאית בעיר, אך עיקר עיסוקם היה במסחר. הם היגרו לוורונה ממחוזות אשכנז. במאות ה-12 וה-13 חיו בוורונה כמה מלומדים יהודים, ביניהם אליעזר בן שמואל מוורונה , מחבר התוספתא וסבו של הפילוסוף והרופא הילל בן שמואל מוורונה, וכן ישעיה מאלי טראני האב. בית-הדין של וורונה ובית- המדרש ומוריו מוזכרים על ידי חכמי יהדות אשכנז באותה תקופה. גם המשורר עמנואל הרומי שהה בוורונה בראשית המאה ה-14.
השיבה הרשמית של היהודים כקהילה מוכרת ומותרת על ידי שליטי העיר היתה בתחילת המאה ה-15, כאשר העיר עברה לשלטון הרפובליקה הוונציאנית. הבנקאים היהודים קבלו הזמנה והיתר משליט וונציה להתגורר בעיר. הם גרו בין הנוצרים במרכז העיר, ובנו גם בית-כנסת באחד הבתים, אשר לא נותרו ממנו שום עקבות.

ב-1422 אולצו היהודים לענוד סרט צהוב על זרועם, צו שחודש ב-1443 וב-1480 .
היהודים גורשו מוורונה פעם נוספת ב-1499, אחרי שהוקם בנק ההלוואות הנוצרי "מונטה די פייטה" בעיר. אולם בתי העבוט הנוצרים עשקו את עניי העיר כל-כך, עד כי הבנקאים היהודים נקראו תוך זמן לא רב לשוב לוורונה.
לאחר שיהודי מילאנו גורשו ממחוז מילאנו במאה ה-16, הם קיבלו היתר מהעיר וורונה לגור בה במטרה לחזק את המסחר והכלכלה של העיר. ב-1599 הקהילה המורחבת רכשה קרקע לבית-קברות, אשר היה בשימוש הקהילה עד 1755.
בשנת 1604 הוקם הגטו , במרכז העיר שבו גרו רוב היהודים, ושם היו עסקיהם. מספרם היה כ-400 , ובבעלותם היו 25 חנויות. כל עבודות הבנייה בגטו, בעיקר הוספת קומות בגלל הצפיפות הרבה, נעשו על ידי הקהילה, ולשם הקמת בית-כנסת בגטו נאלצה הקהילה ללוות כסף. לבסוף השיגה הקהילה אישור קבוע למגורים בוורונה בכפוף לתשלום מס מיוחד. ההיתר חוּדש כל חמש שנים.
הקהילה הייתה עצמאית בניהול ענייניה בגטו, וגם הייתה ממונה על מפתחות שערי הגטו. הקהילה חגגה את שני האירועים האלה- עצמאותה ובעלותה על מפתחות הגטו- פעם בשנה בפסטיבל במשך 200 השנים הבאות.
כאשר פרצה מגפת הדבר בוורונה ב-1630, היהודים בגטו נשארו מחוסנים. עובדה זו עוררה את זעמם של תושבי העיר הנוצרים, והם השליכו לתוך הגטו את בגדי החולים וגרמו להידבקותם ומותם של רבים מהקהילה – מאתיים נפש.
במאה ה-17 צומצמה חשיבותם של הבנקאים בעיר, ועיקר עיסוקם של היהודים עבר למסחר ולמלאכה. מקור נוסף חשוב לכלכלתם במאות ה-17 וה-18 היה הזיכיון והמונופול על הסחר בטבק. באותה תקופה פעל גם בית-דפוס עברי חשוב בעיר, ורבים מספרי הקודש והפרשנות הודפסו בו.
ב- 1645 שופץ בית-הכנסת בגטו, ונוספו לו ארון-קודש ותיבה משיש.
בשנת 1655 עברו לגור בוורונה מספר גדול של משפחות יהודים ואנוסים מספרד. המגורים שהוקצו להם על ידי פרנסי העיר נקראו "הגטו החדש". הם ארגנו לעצמם קהילה נפרדת ובנו בית-כנסת ספרדי. שתי הקהילות התאחדו בסופו של דבר, אך זאת לאחר תקופה ארוכה למדי של פירוד ומאבקים.
המשבר הכלכלי שפקד את יהודי איטליה במאות ה-17 וה-18 לא פסח על קהילת וורונה. מספר המשפחות העניות הנתמכות על ידי הקהילה הלך וגדל. מבנה מוסדות הקהילה בוורונה, כולל מוסדות הרווחה למיניהם, דמה לאלו של שאר קהילות איטליה, אולם קהילת וורונה היתה הראשונה שהנהיגה בסוף המאה ה-17 את צורת גביית המיסים מחברי הקהילה באמצעות "קופסה" שבה היה ניתן לשלשל תרומה לצרכי הקהילה ומוסדותיה בנוסף למס הקבוע שחברי הקהילה שילמו. שיטה זו אומצה במהרה ברחבי שאר קהילות איטליה.
במהלך המאה ה-18 היהודים לקחו חלק חשוב בחיי הכלכלה והחברה של העיר וורונה: בעיקר בתעשיית הטקסטיל ובמסחר, ובמיוחד בירידים במסחריים הרבים. כמו כן לקחו חלק פעיל בחיי האמנות בעיר, ביניהם שני המוסיקאים במפורסמים באותה עת: ג'קובה בסאנו צ'רבטו ובנו ג'אקומו, שהיו אלה שהביאו את הצ'לו לאנגליה, וכן - הצייר סלומונה בסאנו.

כאשר פרצה המהפכה הצרפתית וצבא נפוליאון הופיע בסביבת וורונה, התנפלה האוכלוסיה המקומית על הגטו ויושביו ופרעה בו פרעות. כשנכבשה העיר על ידי הצרפתים ב-1796 חוסל הגטו, שעריו נותצו ולתושבים היהודים הותר לגור בכל רחבי העיר בשוויון זכויות-אזרח מלאות. ישראל כוהן תושב וורונה השתתף בסנהדרין שהוקמה בצרפת על ידי נאפוליאון. תחת שלטון אוסטריה לאחר 1805 אמנם צומצמו במעט זכויותיהם של תושבי וורונה , אך לגטו לא החזירום. שוויון זכויות מלא הוחזר ליהודי וורונה רק לאחר איחוד איטליה.

במחצית המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בוורונה כ-1200 חברים. מספרם התמעט במשך הזמן כתוצאה מעזיבתם את העיר ומהתבוללותם. בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-600 חברים וב-1931 – רק 429.

במלחה"ע השנייה נשלחו 30 מיהודי וורונה למחנות-ההשמדה. לאחר המלחמה מנתה הקהילה כ-120 חברים. מספרם נשאר יציב עד סוף שנות הששים של המאה ה-20.

בית-הכנסת האשכנזי ,שנמצא במרכזה ההיסטורי של העיר וורונה, שופץ אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא משמש כמרכז קהילתי ואת משרדי מוסדות הקהילה. בית-הכנסת הספרדי, ששכן בגטו הישן בקומה הרביעית של אחד מבנייניו, נהרס עם שאר הבניינים עם חיסול הגטו .

בית-הקברות היהודי מהמאה ה-18 עדיין קיים בעיר, והוא בשימוש. רק שרידים מועטים נותרו משני בתי הקברות הישנים.

פירנצה

עיר באיטליה.


ככל הנראה ישבו יהודים בפירנצה עוד בימי הרומאים, אך ידיעות ראשונות עליהם בכתובים מוצאים בתעודות מן המאה ה-14 ותחילת ה-15.

היהודים שחיו בפירנצה היו ברובם רופאים, סוחרים ומלווים בריבית. הקהילה התארגנה ב- 1437, לאחר שאנשי-כספים אחדים הוזמנו לפתוח בעיר בנקים להלוואות. העירוניים היו על פי רוב עויינים ליהודים, ואילו האצולה, ובפרט בית מדיצ'י, עמדה לימינם בכל עת ובשנת 1488 סילקה מן העיר את המסית ברנארדינו דה פלטרה. בעקבות נצחונו של הכומר הקנאי

סאבונארולה וגירוש בית המדיצ'י מפירנצה בשנת 1494, נפתח בית-עבוט עירוני, והיהודים נאלצו לעזוב את העיר.

עם חילופי השלטון בעיר שבו וגורשו לסירוגין. יהודים דוגמת אליהו דלמדיגו, יוחנן אלמאנו ואברהם פריצול נטלו חלק פעיל בפריחה התרבותית בפירנצה וזכו להוקרה רבה בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י. אנשי-רוח נוצריים, וביניהם פיקו דלה מיראנדולה, גילו עניין רב בלשון העברית, בספרות ובהגות עברית. במאות 16-15 מנתה הקהילה לכל היותר 100 משפחות אך תרומתה לספרות העברית ולחכמת ישראל הייתה רבה וחשובה.

בשנת 1553 אישר קוסימו הראשון את שריפת התלמוד בתחומי שלטונו, אך גם נתן מקלט ליהודים מגורשי מדינות האפיפיור בימי פאולוס הרביעי. הנסיך קוזימו שינה את טעמו כאשר נזקק להסכמת האפיפיור למנותו לדוכס גדול, והנהיג את אות הקלון ב- 1567 ואת הגיטו ליהודים ב- 1571.

משנתחמו היהודים בגיטו הוגבלה פרנסתם למסחר בחפצים משומשים, אך בדרך כלל השכילו היהודים להשתחרר ממיגבלות מעמדם. הדוכס הגדול ליאופולד הראשון ניסה בשנת 1790 להעניק ליהודים זכויות מסויימות, בתגובה לכם התקיף המון זועם את הגיטו.

עם כניסת הצבא הצרפתי במארס 1799 זכו היהודים לשיוויון-זכויות, וזכויות אלו נשמרו גם כאשר שבו הדוכסים הגדולים לשלטון בשנת 1814. ב-1848 קיבלו היהודים זכויות-אזרח על-פי חוקת ליאופולד השני, ומ-1861 היו בעלי זכויות באיטליה המאוחדת.

ב- 1899 הועבר מרומא לפירנצה בית-המדרש לרבנים בהנהלת שמואל הירש מרגליות, והעיר נעשתה מוקד לתרבות עברית באיטליה.

ב-1931 ישבו בפירנצה 2,730 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בתקופת הכיבוש הגרמני באיטליה (סתיו 1943- יוני 1944) בנובמבר 1943 גורשו מן העיר 342 יהודים בשתי קבוצות; בקבוצה הראשונה הוצאו יהודים מבתי הכנסת ושולחו למחנות השמדה, בשנייה נעצרו יהודים בעיר, וביניהם בנו של רב הקהילה משה דוד קאסוטו וכן הרופא נתן קאסוטו (מי שהתנדב לעמוד בראש הקהילה בשעות הקשות), גם קבוצה זאת שולחה למחנה השמדה. רק 13 מכל היהודים האלה שבו לעיר אחרי המלחמה. בית-הכנסת הופצץ וניזוק קשה. שמונה יהודים נורו למוות בעיר עצמה, ומתוך 22 יהודים בני העיר שהיו לוחמי המחתרת, נהרגו ארבעה.


בתום המלחמה נשארו בפירנצה 1,600 יהודים וב-1965 ירד מספרם ל- 1,278, וזאת בגלל ריבוי טבעי השלילי. שטפונות שנת 1966 גרמו נזק כבד לבית-הכנסת הגדול ולאוצר הספרים שבו.

ב-1970 התגוררו בעיר ובסביבה כ-1,250 יהודים. ברשות הקהילה היו גם בית-כנסת ספרדי מפואר (מ-1882) ו"מניין" אשכנזי, גן-ילדים, בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון, וכן מושב-זקנים. כתב-עת באיטלקית בשם "יהודי אירופה" יוצא לאור בפירנצה מדי פעם בפעם.

בשנת 1997 חיו בפירנצה 1,400 יהודים.

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דריו דיסני

Dario Disegni (1878-1967), rabbi and educator, born in Florence, Italy. He received his secular education in Florence before studying at a rabbinical seminary. From 1902 to 1906 he was rabbi in Genoa, from 1906 to 1909 in Turin and then in Verona until 1924. During World War I he was a military chaplain. In 1924 he returned to Turin for 6 years. In 1917 he was one of the organizers of the Italian Rabbinical Federation and then went on to found the S.H. Margulies Rabbinical School. The school had a major affect on the standards of rabbis and education in Italy. Disegni edited new standard prayer books for Italian congregations with a new translation into Italian from the Hebrew and commentaries written by himself. He also instituted a new translation into Italian of the Hebrew Bible also with notes and explanations. He wrote extensively for Jewish and non-Jewish journals.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
דיסני
DISEGNI, DI SEGNI, SEGNI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סני הוא שמה של עיירה הסמוכה לרומא, איטליה; בעת העתיקה היא הייתה ידועה בשם סיניה.

פירוש שם המשפחה די סני באיטלקית הוא "מסני". בתור שם משפחה יהודי סני מתועד מאז המאה ה-16, כאשר האפיפיור פיוס ה-5 גירש את יהודי העיר סני.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דיסני כוללים את הרב דאריו דיסני (1967-1878), מלומד ומחנך אשר שימש כרב בערים גנואה, טורינו וורונה באיטליה.

טורינו
טורינו TORINO

עיר על גדות הנהר פו בצפון-מערב איטליה, בירת מחוז פיימונטה (PIEMONTE). בעבר בירת דוכסות סאבויה ומלכות סרדיניה.


עדות ראשונה לנוכחות יהודים בעיר נרשמה בידי ההגמון מכסימוס (MAXIMUS) מטורינו במאה השביעית לספירה. אין ראיות נוספות על המצאות יהודים במקום עד 1424, עת הבנקאי היהודי הצרפתי אליאס אלאמאני (ALAMANNI) התיישב בעיר עם משפחתו, ובעקבותיו קבוצה קטנה נוספת של בנקאים יהודים. מ-1425 נאלצו להתגורר בשטח מוגבל והוטל עליהם פיקוח על שיעורי הריבית שגבו.

בשנת 1430 חוקק חוק על-ידי הדוכס אמאדיאוס (AMADEUS) ה-8 מסאבויה, שהסדיר את עניני המגורים של היהודים, בתי הכנסת, השיפוט האזרחי והפלילי, והיחסים עם הנוצרים. בנוסף כפה החוק על הגברים היהודים לענוד אות-קלון. במשך ארבע מאות השנים הבאות תורגם חוק זה על-ידי השליטים השונים של בית סאבויה, פעם לקולה ופעם לחומרה.

ב-1560 ושוב ב-1566 הכריז הדוכס עמנואל פיליברט (PHILIBERT) על גירוש יהודי טורינו. אולם הגזרות בוטלו הודות להתערבות אישים בעלי-השפעה, ותמורת כופר שנתי של 20,000 פלורינים.

משנת 1561 ניתנה בידי אפוטרופוס (CONSERVATORE) הסמכות החוקית על היהודים בעיר, והוא אף יצג אותם במקרים מסויימים. בין השנים 1626-1603 בחר הדוכס בעצמו את האפוטרופוס מבין הסנאטורים. לאחר מכן הוא נבחר על-ידו מתוך רשימה בת 3 סנאטורים שהוגשה על-ידי הקהילה. צ'רלס עמנואל ה-1 (1580-1630) איפשר קיום המונופול שהוענק למלווי-בריבית היהודים. הוא דחה דרישותיו של החשמן קרלו בורומיאו (BORROMEO) לגירוש היהודים והקמת גיטו בטורינו. רוב היהודים עסקו בהלוואות בריבית, ומבחינה כלכלית שיתפו פעולה עם הדוכסים מבית סאבויה ונתנו להם הלוואות גדולות. תשעה בנקים יהודים פעלו בטורינו בשנת 1664 בשנת 1662 נוסדה בעיר אגודת תלמוד תורה.

בשנת 1679 ציוותה מריה ג'יאובנה מ-נמור (NEMOURS), הדוכסית השלטת והאפוטרופסית מטעם הדוכס ויקטור אמאדאוס ה-2, לקבץ את 750 יהודי טורינו במבנה אחד, ששימש בעבר כבית חולים לקבצנים. ב-1702 חיו בטורינו 800 יהודיO. ב-1720 העביר ויקטור אמאדאוס ה-2 את ספרי החוקים היהודיים, שנאספו על-ידי אבותיו, אל הספריה של אוניברסיטת טורינו. (הם הושמדו כמעט כולם בשריפה בתחילת המאה ה-20.) בשנים 1723 ו-1729 נחקקו חוקים חדשים על-ידי ויקטור אמאדאוס ה-2, אשר למעשה היו חזרה על אלה משנת 1430. על היהודים נאסר להחזיק בנכסי דלא נידיי והם הוכרחו לגור בגיטו. למרות היותם סוחרי-בדים (כותנה ומשי) חלה הרעה במצבם הכלכלי. אין עדות שהם מחו על כך. נהפוך הוא. מספר היהודים גדל לכ-1,500 נפש ב-1780. ניתן להסיק מזה שמצבם של היהודים היה טוב יותר בטורינו מאשר בשאר חלקי איטליה, הן בעטיו של שגשוג יחסי וליברליות גדולה יותר מצד המלך צ'רלס עמנואל הEMMANUEL) 3-). עם המהפכה הצרפתית והסיפוח אל צרפת ב-1798 נהנו יהודי טורינו מחופש גדול יותר ולא נאלצו עוד להתגורר בגיטו.

בעקבות תבוסתו של נפוליון בשנת 1814 החזיר ויקטור עמנואל ה-1 לתוקפם חלק מההגבלות הקודמות. היהודים הוחזרו לגיטו אך לא נאלצו לשאת את אות-הקלון. בינתיים גברה רוח החירות, ונשמעו קולותיהם של ג'יאוברטי (GIOBERTI), פרנשי (FRANCHI), מאפוני (MAFFONI), רומאנ'וזי (ROMAGNOSI), קאטאניאו (CATTANEO), רוברטו (ROBERTO) ודה אסליו (D'AZEGLIO) למען אמנציפציה של היהודים. לבסוף העניק ב-29 במארס 1848 המלך צ'רלס אלברט (ALBERT) ליהודים אמנציפציה מלאה ושחרור מהגיטו. המשפחות היהודיות העשירות נטשו את הגיטו. פיימונטה נעשתה למוקד תנועת האיחוד האיטלקי ולסמל של האמנציפציה היהודית, ויהודים נמשכו היהודים לטורינו. בשנת 1840 מנתה קהילת טורינו 3,200 נפש, ב-1871 חיו בה 4,500 יהודים וב-1931 4,040. בעידודם של לליו קאנטוני (CANTONI LELIO), רבה של טורינו והמשורר דוד לוי, השתתפו יהודי טורינו בתנועת ה- RISORGIMENTO ("תקומה", תנועת התעוררות אוסטריה). ב-1852 מינה המלך ויקטור עמנואל השני את קאוור (CAVOUR), אוהד היהודים, לראש הממשלה. קאוור נעזר ביהודים; איזק ארטום (ARTOM) היה מזכירו וג'יאקומו דינה, מנהלו של העתון L'OPINIONE, תמך
במדיניותו של קאוור. בשנת 1880 הושלמה בניית בית הכנסת המרכזי בעיר.

בין האישים בעלי שעור-קומה בטורינו במאה השנים האחרונות היו: א"ס ארטום (ARTOM), ר' באקי (BACHI), ס' פואה (FOA) ו-ב' טראצ'יני (TERRACINI) מומחה להסטוריה ולדיאלקט של יהודי פיימונטה. נכבדים אחרים הראויים לציון: ג' בולאפי (BOLAFFI), מ' פאלקו (FALCO), ק' ו-פ' לוי (LEVI), א' מומיליאנו (MOMIGLIANO), א' ארטום וא' טראצ'יני (U. TERRACINI).

מבין הרבנים שנולדו או פעלו בטורינו היו נתנאל בן שבתאי הדני (HADANI) במאה ה-16; יוסף קאלבו (CALVO), דניאל בן יוסף קאלבו, יוסף בן מיכאל ראוונה (RAVENNA) במאה ב-17; יהשוע קולון (COLON), איזק פורמיג'יני (FORMIGGINI), אברהם סמסון בן יעקב הלוי פוביני (FUBINI), מיכאל סלומון יונה (JONAH), גבריאל פונטרמולי (PONTREMOLI), יעקב בן יהושע בנציון סגרה (SEGRE), אברהם בן יהושע סגרה, דניאל ואלאברגה (VALABREGA) במאה ה-18; אברהם קולונה (COLOGNA), פליצ'ה באקי (BACHI), אליה אהרן לאטס (LATTES), שמואל סלומון אולפר (OLPER), ישעיהו פואה (FOA), לליו דללה טורה (DELLA TORRE), סבאטו גראציאדו טרבס (TREVES), ג'יזפה לאטס (LATTES) וסמואל גירון (GHIRON) במאה ה-19. ובמאה ה-20: ג'אקומו בולפיו (BOLAFFIO), דריו דיסנ'י (DISEGNI) שיסד את בית הספר לרבנים על שם מרגוליס וסרג'יו יוסף סיירה (SIERRA).

פסיקתו של הרב אולפר (OLPER) בשנת 1865 לקצר את "תקופת האבל" גרמה לפלוגתא בין רבני איטליה. פסיקה זו בוצעה בטורינו בלבד ורק עד תחילת המאה ה-20. לפסיקה של אולפר התנגד ג'יספה פואה, שהיה הרב הראשי של טורינו מ-1880 עד ראשית המאה ה-20.

בית דפוס עברי פעל בטורינו במאה ה-18. במאה ה-20 הוציאה החברה הגראפית מארייטי (MARIETTI) בהדרכתו של הרב דסנ'י (DESEGNI) את התנ"ך וכמה מחזורים עם תרגום לאיטלקית ובהדרכתו של ר. בונפיל (BONFIL) הגדה לפסח.

שלשה מבין הסופרים והמשוררים האיטלקים הבולטים במאה ה-20 קארלו לוי, פרימו לוי ונטליה גינזבורג, חיו זמן מה בטורינו.


תקופת השואה

אחרי כניעת איטליה הפאשיסטית לבנות הברית בספטמבר 1943, כבשו הגרמנים את האיזור.

הנאצים גרשו 875 יהודים מטורינו ומרכזים אחרים בתוך הקהילה. אחדים הצליחו לברוח ומצאו מקלט בעמקים של פיימונטה ואאוסטה (AOSTA), מקומות שבהם הכנסיות הוולדזיות (VALDESE) הושיטו עזרה ליהודים. למרות זאת היו ארועים טראגיים, כגון רציחתו של אטורה אובאצה (ETTORE OVAZZA), עורכו לשעבר של עתון יהודי, ובני משפחתו. יהודים מטורינו לקחו חלק פעיל במאבק לשחרור איטליה מידי הגרמנים. אחדים מהם נהרגו, כמו עמנואל ארטום וסרג'יו דיאנה (DIENA). רדיפת הגרמנים את היהודים באיזור נמשכה עד היום האחרון וב-25 באפריל 1945, יום השחרור, נהרגו ששה יהודים בקרבת קוניאו (CUNEO).


בתום מלחמת העולם השנייה שרדו 2,885 יהודים בטורינו, בנוסף לפליטים רבים, ששוכנו באופן ארעי באיזורים הסמוכים. בעטיו של שיעור תמותה גדול (לעומת שיעור לידה נמוך) מנתה האוכלוסיה היהודית של טורינו בשנת 1970 בערך 2,000 נפש. מוסדות החינוך כללו בית ספר ללימודים מתקדמים בעברית, גן ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון. מוסדות אחרים כללו בית אבות ובית יתומים.

מכון הקונגרס היהודי העולמי מתעד 1,600 יהודים בטורינו בשנת 1997. (באיטליה כולה נרשמו אז 35,000 יהודים). בסוף שנת 1998 המשיך להופיע כתב העת NOTIZIARIO, בטאון הקהילה היהודית בטורינו.

גנואה
גנואה

(באיטלקית ג'נובה)

עיר-נמל בצפון-איטליה.

בשנת 511 אישר תיאודוריך מלך האוסטרוגותים את זכותם של יהודי המקום לשקם את בית- הכנסת שנהרס בידי נוצרים קנאים, משמע שבימיו כבר הייתה קיימת קהילה יהודית בגנואה. משנת 1134 נאלצו היהודים לתרום כספים לקישוט הקאתדראלה המקומית ויתכן שהייתה זו אחת הסיבות למיעוט היישוב בעיר, בנימין מטודלה מצא בה רק שני אחים יוצאי צפון-אפריקה, צובעי בדים במקצועם. גולים מספרד הורשו להתעכב בעיר במשך שלושה ימים וגורשו מחשש מגפה.

יחסם של שלטונות העיר כלפי היהודים נע בין הפחד מהתחרות והרצון לנצל את נסיונם במסחר הבין-לאומי. גירושים תכפו עד המחצית הראשונה של המאה ה-18 ונסיון להקים גיטו ל-200 יהודי המקום נעשה ב-1660. עם הענקת השוויון המלא ב-1848 ופיתוחה של גנואה גדל מספר תושביה היהודים לאלף בערך בהמשך המאה, ול- 2,500 בשנת 1931.

בתחילת נובמבר 1943 גורשו למזרח-אירופה כ- 300 מיהודי המקום, וביניהם ההיסטוריון הרב ריקארדן פאציפיצ'י, הן גורשו עוד מאה יהודים בעלי נתינות זרה.

אחרי סיום המלחמה נמצאו בעיר קצת יותר מ- 1,100 יהודים. רבים מן המעפילים, בעיקר משארית הפליטה, עברו את נמל גנואה בדרכם לישראל.

בבית המדרש לרבנים בניו יורק ארצות-הברית שמור ספר תהילים שנדפס בגנואה בשנת 1516. זהו ספר תהילים רב-לשוני ראשון הכתוב בשפות עברית, יוונית, (מתרגום השבעים), ארמית, ערבית, ולאטינית; בתוספת הערות מפרי-עטו של בישוף גנואה אגוסטינו ג'וסטיניאני.

בסוף שנות השישים התגוררו בגנואה כאלף יהודים, והיו להם בית-כנסת ספרדי, גן-ילדים ובית-ספר עברי. בקהילה הופיע ירחון בשם "לא פיאמה" ("הלהבה").

ורונה
ורונה

עיר במחוז וורונה בחבל ונטו, איטליה

ייתכן כי יהודים גרו בוורונה עוד בתקופה הרומית, אך לבטח גרו בה בראשית ימי-הביניים.

במאה העשירית הם הוגלו מהעיר על ידי הארכיבישוף המקומי.
במאה ה -12 חזרו להתיישב בה, ולפי מסמכי העירייה מאותה עת אף הורשו לרכוש נכסים וגם קרקע חקלאית בעיר, אך עיקר עיסוקם היה במסחר. הם היגרו לוורונה ממחוזות אשכנז. במאות ה-12 וה-13 חיו בוורונה כמה מלומדים יהודים, ביניהם אליעזר בן שמואל מוורונה , מחבר התוספתא וסבו של הפילוסוף והרופא הילל בן שמואל מוורונה, וכן ישעיה מאלי טראני האב. בית-הדין של וורונה ובית- המדרש ומוריו מוזכרים על ידי חכמי יהדות אשכנז באותה תקופה. גם המשורר עמנואל הרומי שהה בוורונה בראשית המאה ה-14.
השיבה הרשמית של היהודים כקהילה מוכרת ומותרת על ידי שליטי העיר היתה בתחילת המאה ה-15, כאשר העיר עברה לשלטון הרפובליקה הוונציאנית. הבנקאים היהודים קבלו הזמנה והיתר משליט וונציה להתגורר בעיר. הם גרו בין הנוצרים במרכז העיר, ובנו גם בית-כנסת באחד הבתים, אשר לא נותרו ממנו שום עקבות.

ב-1422 אולצו היהודים לענוד סרט צהוב על זרועם, צו שחודש ב-1443 וב-1480 .
היהודים גורשו מוורונה פעם נוספת ב-1499, אחרי שהוקם בנק ההלוואות הנוצרי "מונטה די פייטה" בעיר. אולם בתי העבוט הנוצרים עשקו את עניי העיר כל-כך, עד כי הבנקאים היהודים נקראו תוך זמן לא רב לשוב לוורונה.
לאחר שיהודי מילאנו גורשו ממחוז מילאנו במאה ה-16, הם קיבלו היתר מהעיר וורונה לגור בה במטרה לחזק את המסחר והכלכלה של העיר. ב-1599 הקהילה המורחבת רכשה קרקע לבית-קברות, אשר היה בשימוש הקהילה עד 1755.
בשנת 1604 הוקם הגטו , במרכז העיר שבו גרו רוב היהודים, ושם היו עסקיהם. מספרם היה כ-400 , ובבעלותם היו 25 חנויות. כל עבודות הבנייה בגטו, בעיקר הוספת קומות בגלל הצפיפות הרבה, נעשו על ידי הקהילה, ולשם הקמת בית-כנסת בגטו נאלצה הקהילה ללוות כסף. לבסוף השיגה הקהילה אישור קבוע למגורים בוורונה בכפוף לתשלום מס מיוחד. ההיתר חוּדש כל חמש שנים.
הקהילה הייתה עצמאית בניהול ענייניה בגטו, וגם הייתה ממונה על מפתחות שערי הגטו. הקהילה חגגה את שני האירועים האלה- עצמאותה ובעלותה על מפתחות הגטו- פעם בשנה בפסטיבל במשך 200 השנים הבאות.
כאשר פרצה מגפת הדבר בוורונה ב-1630, היהודים בגטו נשארו מחוסנים. עובדה זו עוררה את זעמם של תושבי העיר הנוצרים, והם השליכו לתוך הגטו את בגדי החולים וגרמו להידבקותם ומותם של רבים מהקהילה – מאתיים נפש.
במאה ה-17 צומצמה חשיבותם של הבנקאים בעיר, ועיקר עיסוקם של היהודים עבר למסחר ולמלאכה. מקור נוסף חשוב לכלכלתם במאות ה-17 וה-18 היה הזיכיון והמונופול על הסחר בטבק. באותה תקופה פעל גם בית-דפוס עברי חשוב בעיר, ורבים מספרי הקודש והפרשנות הודפסו בו.
ב- 1645 שופץ בית-הכנסת בגטו, ונוספו לו ארון-קודש ותיבה משיש.
בשנת 1655 עברו לגור בוורונה מספר גדול של משפחות יהודים ואנוסים מספרד. המגורים שהוקצו להם על ידי פרנסי העיר נקראו "הגטו החדש". הם ארגנו לעצמם קהילה נפרדת ובנו בית-כנסת ספרדי. שתי הקהילות התאחדו בסופו של דבר, אך זאת לאחר תקופה ארוכה למדי של פירוד ומאבקים.
המשבר הכלכלי שפקד את יהודי איטליה במאות ה-17 וה-18 לא פסח על קהילת וורונה. מספר המשפחות העניות הנתמכות על ידי הקהילה הלך וגדל. מבנה מוסדות הקהילה בוורונה, כולל מוסדות הרווחה למיניהם, דמה לאלו של שאר קהילות איטליה, אולם קהילת וורונה היתה הראשונה שהנהיגה בסוף המאה ה-17 את צורת גביית המיסים מחברי הקהילה באמצעות "קופסה" שבה היה ניתן לשלשל תרומה לצרכי הקהילה ומוסדותיה בנוסף למס הקבוע שחברי הקהילה שילמו. שיטה זו אומצה במהרה ברחבי שאר קהילות איטליה.
במהלך המאה ה-18 היהודים לקחו חלק חשוב בחיי הכלכלה והחברה של העיר וורונה: בעיקר בתעשיית הטקסטיל ובמסחר, ובמיוחד בירידים במסחריים הרבים. כמו כן לקחו חלק פעיל בחיי האמנות בעיר, ביניהם שני המוסיקאים במפורסמים באותה עת: ג'קובה בסאנו צ'רבטו ובנו ג'אקומו, שהיו אלה שהביאו את הצ'לו לאנגליה, וכן - הצייר סלומונה בסאנו.

כאשר פרצה המהפכה הצרפתית וצבא נפוליאון הופיע בסביבת וורונה, התנפלה האוכלוסיה המקומית על הגטו ויושביו ופרעה בו פרעות. כשנכבשה העיר על ידי הצרפתים ב-1796 חוסל הגטו, שעריו נותצו ולתושבים היהודים הותר לגור בכל רחבי העיר בשוויון זכויות-אזרח מלאות. ישראל כוהן תושב וורונה השתתף בסנהדרין שהוקמה בצרפת על ידי נאפוליאון. תחת שלטון אוסטריה לאחר 1805 אמנם צומצמו במעט זכויותיהם של תושבי וורונה , אך לגטו לא החזירום. שוויון זכויות מלא הוחזר ליהודי וורונה רק לאחר איחוד איטליה.

במחצית המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בוורונה כ-1200 חברים. מספרם התמעט במשך הזמן כתוצאה מעזיבתם את העיר ומהתבוללותם. בתחילת המאה ה-20 מנתה הקהילה כ-600 חברים וב-1931 – רק 429.

במלחה"ע השנייה נשלחו 30 מיהודי וורונה למחנות-ההשמדה. לאחר המלחמה מנתה הקהילה כ-120 חברים. מספרם נשאר יציב עד סוף שנות הששים של המאה ה-20.

בית-הכנסת האשכנזי ,שנמצא במרכזה ההיסטורי של העיר וורונה, שופץ אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא משמש כמרכז קהילתי ואת משרדי מוסדות הקהילה. בית-הכנסת הספרדי, ששכן בגטו הישן בקומה הרביעית של אחד מבנייניו, נהרס עם שאר הבניינים עם חיסול הגטו .

בית-הקברות היהודי מהמאה ה-18 עדיין קיים בעיר, והוא בשימוש. רק שרידים מועטים נותרו משני בתי הקברות הישנים.

פירנצה
פירנצה

עיר באיטליה.


ככל הנראה ישבו יהודים בפירנצה עוד בימי הרומאים, אך ידיעות ראשונות עליהם בכתובים מוצאים בתעודות מן המאה ה-14 ותחילת ה-15.

היהודים שחיו בפירנצה היו ברובם רופאים, סוחרים ומלווים בריבית. הקהילה התארגנה ב- 1437, לאחר שאנשי-כספים אחדים הוזמנו לפתוח בעיר בנקים להלוואות. העירוניים היו על פי רוב עויינים ליהודים, ואילו האצולה, ובפרט בית מדיצ'י, עמדה לימינם בכל עת ובשנת 1488 סילקה מן העיר את המסית ברנארדינו דה פלטרה. בעקבות נצחונו של הכומר הקנאי

סאבונארולה וגירוש בית המדיצ'י מפירנצה בשנת 1494, נפתח בית-עבוט עירוני, והיהודים נאלצו לעזוב את העיר.

עם חילופי השלטון בעיר שבו וגורשו לסירוגין. יהודים דוגמת אליהו דלמדיגו, יוחנן אלמאנו ואברהם פריצול נטלו חלק פעיל בפריחה התרבותית בפירנצה וזכו להוקרה רבה בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י. אנשי-רוח נוצריים, וביניהם פיקו דלה מיראנדולה, גילו עניין רב בלשון העברית, בספרות ובהגות עברית. במאות 16-15 מנתה הקהילה לכל היותר 100 משפחות אך תרומתה לספרות העברית ולחכמת ישראל הייתה רבה וחשובה.

בשנת 1553 אישר קוסימו הראשון את שריפת התלמוד בתחומי שלטונו, אך גם נתן מקלט ליהודים מגורשי מדינות האפיפיור בימי פאולוס הרביעי. הנסיך קוזימו שינה את טעמו כאשר נזקק להסכמת האפיפיור למנותו לדוכס גדול, והנהיג את אות הקלון ב- 1567 ואת הגיטו ליהודים ב- 1571.

משנתחמו היהודים בגיטו הוגבלה פרנסתם למסחר בחפצים משומשים, אך בדרך כלל השכילו היהודים להשתחרר ממיגבלות מעמדם. הדוכס הגדול ליאופולד הראשון ניסה בשנת 1790 להעניק ליהודים זכויות מסויימות, בתגובה לכם התקיף המון זועם את הגיטו.

עם כניסת הצבא הצרפתי במארס 1799 זכו היהודים לשיוויון-זכויות, וזכויות אלו נשמרו גם כאשר שבו הדוכסים הגדולים לשלטון בשנת 1814. ב-1848 קיבלו היהודים זכויות-אזרח על-פי חוקת ליאופולד השני, ומ-1861 היו בעלי זכויות באיטליה המאוחדת.

ב- 1899 הועבר מרומא לפירנצה בית-המדרש לרבנים בהנהלת שמואל הירש מרגליות, והעיר נעשתה מוקד לתרבות עברית באיטליה.

ב-1931 ישבו בפירנצה 2,730 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בתקופת הכיבוש הגרמני באיטליה (סתיו 1943- יוני 1944) בנובמבר 1943 גורשו מן העיר 342 יהודים בשתי קבוצות; בקבוצה הראשונה הוצאו יהודים מבתי הכנסת ושולחו למחנות השמדה, בשנייה נעצרו יהודים בעיר, וביניהם בנו של רב הקהילה משה דוד קאסוטו וכן הרופא נתן קאסוטו (מי שהתנדב לעמוד בראש הקהילה בשעות הקשות), גם קבוצה זאת שולחה למחנה השמדה. רק 13 מכל היהודים האלה שבו לעיר אחרי המלחמה. בית-הכנסת הופצץ וניזוק קשה. שמונה יהודים נורו למוות בעיר עצמה, ומתוך 22 יהודים בני העיר שהיו לוחמי המחתרת, נהרגו ארבעה.


בתום המלחמה נשארו בפירנצה 1,600 יהודים וב-1965 ירד מספרם ל- 1,278, וזאת בגלל ריבוי טבעי השלילי. שטפונות שנת 1966 גרמו נזק כבד לבית-הכנסת הגדול ולאוצר הספרים שבו.

ב-1970 התגוררו בעיר ובסביבה כ-1,250 יהודים. ברשות הקהילה היו גם בית-כנסת ספרדי מפואר (מ-1882) ו"מניין" אשכנזי, גן-ילדים, בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון, וכן מושב-זקנים. כתב-עת באיטלקית בשם "יהודי אירופה" יוצא לאור בפירנצה מדי פעם בפעם.

בשנת 1997 חיו בפירנצה 1,400 יהודים.

איטליה
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.