דיירים של בית אבות יהודי בטנג'יר, מרוקו הספרדית, 1976

טנג'ר, טנג'יר Tangier

בערבית طنجة

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי במערב מיצר גבראלטאר, צפון מערב מרוקו.


בתקופת השלטון הרומי היה כנראה ישוב יהודי בטנג'ר. שכונתה הצפונית של טנג'ר "ואד אל- יהוד" (גיא היהודים) התקיימה מראשית הכיבוש הערבי (709). יהודי טנג'ר הושמדו בטבח שערכו שליטי אל-מוחדון ב- 1148. משנת 1437 הייתה טנג'ר תחת השפעה פורטוגלית, ומ- 1471 בשליטה פורטוגלית. יהודים השתלבו כתורגמנים, מתווכים וסוכנים בחצר השלטון הפורטוגלי בזכות ידיעת שפות והכרת מנהגי המקום.

קהילה מאורגנת התחדשה כנראה באמצע המאה ה- 16. ב- 1578 עברה טנג'ר לשלטון ספרד. ב- 1611 עברה לשלטון בריטי. בעיר היו אז משפחות יהודיות ספורות, והצטרפו לקהילה יהודים מהישובים השכנים לאראצ'ה ואל-קצאר וכן סוחרים מארצות השפלה. היהודים סייעו לשלטון החדש בקשרים עם האוכלוסייה המקומית ובענייני מודיעין. ב- 1677 גורשו יהודי טנג'ר עקב המלחמה בין חיל המצב האנגלי לבין הקאידים (המושלים המקומיים). ב- 1680 חזרו.

ב- 1684 עברה טנג'ר לידי מרוקו והקהילה החלה להידלדל, ובתחילת המאה ה- 18 היו בה 150 משפחות, רובן קרובי משפחה של הסוחר היהודי אברהם בן-עמור ממכנאס. האנגלים נזקקו לסוחרים, תורגמנים ומתווכים יהודים לשם קיום הקשר עם האוכלוסייה המקומית, אך תושבי העיר הנוצרים והמוסלמים חששו מתחרות, והיהודים חיו תחת איום מתמיד של גירוש.

ידיעות מועטות בלבד ישנן על היהודים בטנג'ר במאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה השתפר המצב הכלכלי בעיר ועמו השתפר מצב היהודים. אך בשנים 1792-1790 עבר גל רדיפות על היהודים מידי הסולטאן מולאי יזיד.

ב- 1808 היו בקהילה כ- 800 יהודים ועד 1835 עלה מספרם לכ- 2,000. ב- 1844 הפגיז הצי הצרפתי את טנג'ר בעת הסכסוך עם מרוקו שתמכה במורדי אלג'יר. כתוצאה מכך אמנם נגרם סבל ליהודים אך לא היו נפגעים, ולזכר "הנס" קבעו יהודי טנג'ר "פורים" ביום כ"א באב. בשנת 1860 ברחו יהודים מטנג'ר לגבראלטאר ולאלחזיראס מפחד התקדמות הצבא הספרדי.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 התעצמה הקהילה ושגשגה בעקבות מעורבותן של המעצמות הזרות. ב- 1856 כבר היו בה 2,600 נפש וב- 1867 - 3,500. יהודי טנג'ר הסתגלו למעמדה הבינלאומי של העיר, ובשל שליטתם בשפות זרות ניהלו את ענייניה.

ב- 1921 נעשתה טנג'ר לעיר בעלת מעמד בינלאומי, ויהודים רבים ניצלו זאת להגירה לדרום אמריקה ולקנדה. ב- 1900 היו בקהילה כ- 12,000 יהודים, ב- 1930 ירד מספרם ל- 7,500 בשל הגירה. ב- 1940 שוב עלה מספרם ל- 13,000. היו ביניהם פליטים ממזרח אירופה, אך אלה לא נשארו בעיר. בשנת 1946 היו 10,000 יהודים בטנג'ר, ב- 1951 היו כ- 12,000 אך ב- 1960 נותרו רק 6,232 בעקבות עלייה לארץ ישראל.

לאחר סיפוח טנג'ר למרוקו נשארו שם בשנת 1968 4,000 יהודים. ב- 1970 נותרו כ- 250 בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה האחרונה החלה להתארגן בתחילת המאה ה- 18. ב- 1714 מינתה לעצמה רב ודיין תחת מרות קהילת האם-תטואן. במחצית השנייה של המאה ה- 18 גדלה הקהילה אך בעקבות הרדיפות בשנים 1792-1790 התרוששו מרבית חבריה.

בשנת 1798 הייתה מחלוקת בניהול ענייני הדת של הקהילה בין הרב אברהם טולידאנו "מתיישב חדש", שביקש עצמאות לקהילה, לבין הרב משה כהן יליד המקום, שביקש להשאר כפוף לקהילת תטואן. בעקבות זאת נעשתה קהילת טנג'ר עצמאית והרבנים ממשפחת טולידאנו שמשו בה בהוראה ובדיינות משנת 1806. ב- 1834 התפרסם בטנג'ר מעשה קידוש השם של הנערה היהודיה סול (סוליכה) חתואל.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 מילאו יהודים תפקידים חשובים בחיי הכלכלה ובמוסדות החינוך, הבריאות והתרבות שהקימו האירופים בעיר. כן היו חלוצי העתונות המרוקאית שצמחה שם. ב- 1870 היה בן-איון עורך העתון הראשון. ראש הקהילה שמואל בן-סימבאל שימש יועץ המלך. לוי כהן היה עורך העתון השני שהודפס בעיר (1884).

קהילת טנג'ר זכתה לעצמאות פוליטית רבה יותר מקהילות מרוקו בתקופת הפרוטקטורט. היהודים קיבלו זכויות מהאספה המחוקקת של טנג'ר, הייתה להם מועצה (חונטה) בת 15 חברים, המנדוב (מושל) של טנג'ר אישר את המועמדים לרבנות ולנשיאות לתקופת כהונה של שלוש שנים. הנשיא ושני סגניו קיבלו שכר. בשנת 1950 היו 16 חברים בחונטה. הם השתתפו כחברים במוסדות הפוליטיים בטנג'ר. שלושה יהודים כיהנו באותה השנה באספה המחוקקת של טנג'ר. שלושת הנציגים היו: מוזס אבן-צור, נתין בריטי; חיים בנדלאכ, נתין הולנדי וג'ו (יהושע) חסן, שהיה נשיא הקהילה וגם נתין פורטוגלי. הקהילה קיבלה תקציב מיוחד מהשלטון המרכזי.

כאשר ספרד כבשה את טנג'ר בשנת 1940 פוזרה האספה המחוקקת. בעיר כבר היו אז 1,500 פליטים יהודים מאירופה שהגיעו בשנים 1939-1938 ומקצתם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות תעמולה גרמנית אנטי-יהודית בטנג'ר, שהחלה אחרי נצחון פרנקו בספרד (1936), חל שנוי לרעה ביחס התושבים וביחס השלטונות ליהודים.

ראשיתה של פעילות ציונית הייתה בהקמת הוועד הציוני של טנג'ר (1919) ובייסוד "אגודת מגן דוד" להפצת השפה העברית (1920). כן פעלו סניף תנועת הנוער "דרור" ותנועת צופים יהודיים. משנת 1873 קיימה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בתי מלאכה לסריגה ולתפירה. בשנת 1895 נפתח קולג' חקלאי של אליאנס. רשת החינוך "אוצר התורה" הפעילה בתי ספר וניהלה סמינר לרבנים. ב- 1924 הוקם ביזמת אגודת "תורה וחיים" סמינר מודרני ללימודי חול, יהדות ועברית חדשה. קהילת טנג'ר הקימה בתי חולים ומוסדות רווחה. האינטליגנציה של יהודי העיר תרמה לחיי התרבות.

לאחר עצמאות מרוקו (1956) מנתה הקהילה 17,000 נפש ומנהיגיה ניסו לשמרה, אך יהודים רבים היגרו למדריד והקימו שם קהילה חדשה, אחרים התיישבו בשוויץ (בג'נבה), בקנדה או בארצות הברית. רק מאות ספורות עלו לישראל.