חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי צ'רנוביץ

צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
162405
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Ebner, Meir (1872-1955), Zionist leader in Bukovina and Romania, born and educated in Czernowitz, Austrian (now in the Ukraine) where he received a traditional Jewish education and completed law school at the University of Czernowitz.

In 1891 he participated in the establishment of the Jewish national student association called 'Hasmonea'. He was influenced by Herzl, joined the Zionist Organization, and in 1897 attended the First Zionist Congress in Basel, Switzerland.

Active in Jewish affairs in Bukovina he worked to obtain Jewish representation in the Vienna parliament. In 1910 he helped found the the national Jewish People's Council (Judischer Volksrat). When in 1915 the area was occupied by Russia Ebner was exiled to Siberia. He was released in 1917 and proceeded to join the socialist Jacob Pistiner (1882-1930) in setting up the Jewish National Council (Judischer Nationalrat) in 1918. At the end of World War I Bukovina was annexed to Romania in 1918 and soon afterwards Ebner led the struggle for Jewish rights in Romania.

Between the world wars Ebner directed the national leadership of Bukovinian Jewry and for many years was chairman of the local Zionist Organization. Ebner devoted his energies not only to defending the individual and civil rights of the Jews but to securing their rights as a national minority. In 1919 he founded the "Ostjudische Zeitung" newspaper in which he advocated both Zionism and a Jewish national identity in the Diaspora. In 1926 he was elected head of the Czernowitz Jewish community. In the same year he was elected to the Romanian parliament (House of Deputies) in Bucharest. He retained his seat until 1934. In 1928, with the help of four other members of parliament, Ebner was elected to the Romanian Senate.

In 1931 he participated in the foundation of the 'Jewish National Party' of Romania. Ebner attended the international Congresses of National Minorities in Geneva and served as Vice–president of the International Zionist Organization. In 1934 he attended the trial in Switzerland against "The Protocols of the Elders of Zion" as a witness against all the anti-Semitic accusations. In 1939 Ebner attended the 21st Zionist Congress in Zurich and from there travelled to Israel to settle there. In Palestine Ebner remained active in public life and for some years wrote articles in the local "Haaretz", "Hayom" and "Haboker" newspapers. Ebner was present at the David Ben Gurion's public declaration of the creation of the Jewish state in Tel Aviv on 14th May1948.
Cross (Gross), Else (1902-1987), pianist, born in Czernowitz, Austria-Hungary (now in Ukraine). She began her music studies in Czernowitz and in her teens she was sent to Vienna, Austria. There she continued studying music history and theory. Cross studied piano with Eduard Steuermann and Anton Webern. In 1933, at the age of thirty-one she made her first solo appearance with the Wiener Konzertorchester.

In 1938, when the Nazis took over Austria, she went in exile in Great Britain. There she headed the Chair at the Royal Academy of Music (London). For her outstanding interpretation of contemporary music she was awarded the Brahms Prize.
Poet and translator

He was born in Czernowitz to Orthodox parents. At age 18 he spent a year in France studying medicine but returned to Romania to study Romance philology. Both his parents were murdered in the Holocaust while he survived by working in forced-labor camps. From 1945 to 1947 Celan worked as a translator and publisher's reader. He moved to Vienna and began to publish his poetry, written in German. He soon moved to Paris where he remained the rest of his life, teaching languages and translating poetry into German. His verse reflects his tragic experiences during the Holocaust. Influenced by surrealism, his words often have a double or even triple meaning. Despite recognition, he never achieved financial solvency and was subject to fits of paranoia in which he saw himself surrounded by antisemitism and Nazism. Judaism is a frequent theme in his verse. Although receiving top awards, his poems reflect a deepening anguish and in the end he committed suicide in the River Seine. He is recognized as one of the outstanding poets of the 20th century and a major voice of the Holocaust.
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
יוליוס דוד (1953-1893), רבה הראשי
של צ'רנוביץ, בוקובינה, אוקראינה
(בריה"מ), 1944-1948.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דוד רון, ישראל)
Ebner, Meir (1872-1955), Zionist leader in Bukovina and Romania, born and educated in Czernowitz, Austrian (now in the Ukraine) where he received a traditional Jewish education and completed law school at the University of Czernowitz.

In 1891 he participated in the establishment of the Jewish national student association called 'Hasmonea'. He was influenced by Herzl, joined the Zionist Organization, and in 1897 attended the First Zionist Congress in Basel, Switzerland.

Active in Jewish affairs in Bukovina he worked to obtain Jewish representation in the Vienna parliament. In 1910 he helped found the the national Jewish People's Council (Judischer Volksrat). When in 1915 the area was occupied by Russia Ebner was exiled to Siberia. He was released in 1917 and proceeded to join the socialist Jacob Pistiner (1882-1930) in setting up the Jewish National Council (Judischer Nationalrat) in 1918. At the end of World War I Bukovina was annexed to Romania in 1918 and soon afterwards Ebner led the struggle for Jewish rights in Romania.

Between the world wars Ebner directed the national leadership of Bukovinian Jewry and for many years was chairman of the local Zionist Organization. Ebner devoted his energies not only to defending the individual and civil rights of the Jews but to securing their rights as a national minority. In 1919 he founded the "Ostjudische Zeitung" newspaper in which he advocated both Zionism and a Jewish national identity in the Diaspora. In 1926 he was elected head of the Czernowitz Jewish community. In the same year he was elected to the Romanian parliament (House of Deputies) in Bucharest. He retained his seat until 1934. In 1928, with the help of four other members of parliament, Ebner was elected to the Romanian Senate.

In 1931 he participated in the foundation of the 'Jewish National Party' of Romania. Ebner attended the international Congresses of National Minorities in Geneva and served as Vice–president of the International Zionist Organization. In 1934 he attended the trial in Switzerland against "The Protocols of the Elders of Zion" as a witness against all the anti-Semitic accusations. In 1939 Ebner attended the 21st Zionist Congress in Zurich and from there travelled to Israel to settle there. In Palestine Ebner remained active in public life and for some years wrote articles in the local "Haaretz", "Hayom" and "Haboker" newspapers. Ebner was present at the David Ben Gurion's public declaration of the creation of the Jewish state in Tel Aviv on 14th May1948.
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
Pseudo-messiah

Born in Korolowka, Podolia, he was a trader who, while in Turkey, came into contact with the group that continued to believe in the messiahship of Shabbetai Tsevi. He began to study the Zohar and came to believe he was the reincarnation of Shabbetai Tsevi and developed a theology with a trinitarian basis (God, the Messiah, and the Shekhina - a female hypostasis of God). He acquired a following in eastern Europe and was excommunicated by the rabbis in 1756. The rabbis denounced the group to the Catholic authorities but Frank put himself under the protection of the bishop of Kaminiec-Podolski who ordered a public disputation. The Frankists accepted Christianity and Frank was baptized in Warsaw cathedral with the king as his godfather. However the Church grew suspicious and he was exiled for 13 years to the fortress of Czestochowa. On his release he moved to Bruenn and then to Offenbach where the sect was reestablished under the 'Holy Lord;' who now called himself Baron von Frank. After his death the sect continued to exist in Offenbach under Frank's daughter, Eve, as ' queen' and 'high priestess' practicing secret rites including ritual orgies. Eventually it disintegrated.
Cross (Gross), Else (1902-1987), pianist, born in Czernowitz, Austria-Hungary (now in Ukraine). She began her music studies in Czernowitz and in her teens she was sent to Vienna, Austria. There she continued studying music history and theory. Cross studied piano with Eduard Steuermann and Anton Webern. In 1933, at the age of thirty-one she made her first solo appearance with the Wiener Konzertorchester.

In 1938, when the Nazis took over Austria, she went in exile in Great Britain. There she headed the Chair at the Royal Academy of Music (London). For her outstanding interpretation of contemporary music she was awarded the Brahms Prize.
Educator and fabulist

Born in Lipcani, he received a rich Jewish education and was self-educated in secular subjects. Like his cousin Yehuda Steinberg, he became an educator and for many years headed a Hebrew-Yiddish school in Lipcani. He wrote Yiddish fables and his fame reached Bialik who was preparing to publish a volume of Steinbarg's fables when World War I broke out and they only appeared after Sreinbarg's death. They then achieved widespread popularity and were translated into many languages. After 1920 he lived in Czernowitz, except for two years (1928-30) when he directed a Jewish day schol in Rio de Janeiro. In Czernowitz he was the outstanding figure in Jewish cultural life.
Singer

He was born to a farmer in Bavideni, Bukovina and during World War I his family settled in Czernowitz., where he began to sing in the synagogue choir. Age 20, he started his concert career and also served as cantor in Czernowitz. Later he was cantor in Vienna and Berlin. After studying in the Berlin Conservatoire, Schmidt began his popular career as a radio and stage singer, singing throughout Europe and rivaling Richard Tauber as the most popular tenor of the time. Known as the 'pocket tenor' (he was four foot ten), he starred in a semi-autobiographical movie called My song goes round the world, the name of his greatest hit. In World War II he tried unsuccessfully to reach America and found refuge in Switzerland where he was interned in a refugee camp and died there from a throat ailment.
Poet and translator

He was born in Czernowitz to Orthodox parents. At age 18 he spent a year in France studying medicine but returned to Romania to study Romance philology. Both his parents were murdered in the Holocaust while he survived by working in forced-labor camps. From 1945 to 1947 Celan worked as a translator and publisher's reader. He moved to Vienna and began to publish his poetry, written in German. He soon moved to Paris where he remained the rest of his life, teaching languages and translating poetry into German. His verse reflects his tragic experiences during the Holocaust. Influenced by surrealism, his words often have a double or even triple meaning. Despite recognition, he never achieved financial solvency and was subject to fits of paranoia in which he saw himself surrounded by antisemitism and Nazism. Judaism is a frequent theme in his verse. Although receiving top awards, his poems reflect a deepening anguish and in the end he committed suicide in the River Seine. He is recognized as one of the outstanding poets of the 20th century and a major voice of the Holocaust.
Conrad, Victor (1876-1962), meteorologist, born and educated in Vienna, Austria. Upon graduation be became a staff member of the department of Meteorology and Magnetism at the University of Vienna. There he founded a section for the observation of electricity in the air, which was important to the discovery of cosmic rays some years later.

Victor Conrad served as head of the department of cosmic physics at the University of Czernowitz (1910), Bukovina (now in Ukraine), until the World War I. In 1918 he returned to the University of Vienna, to the Institute of Meteorology, where he started a seismographic station for the observation of geophysical problems (earthquakes). Victor Conrad was later (1920-1938) involved with the research of bioclimatic issues. He was editor of the geophysical quarterly "Gerlands Beitraege zur Geophysik" (1926-1938), and edited 39 volumes. He wrote the chapter of climatic elements and their dependence on terrestrial influences, in the 500 pages "Handbuch der Klimatologie" published by Wladimir Koppen, a famous meteorologist.

After the takeover by the Nazis, Conrad escaped to the USA. He was invited to lecture and do research in the Penn State Meteorology program, where he remained for a little over a year in 1939-1940. He then joined Harvard University at Boston where he continued lecturing and conducting research on climatology. In Boston he published "Fundamentals of Physical Climatology" (1942), and "Methods in Climatology" (1944) together with Professor L.W. Pollak of Dublin.

Conrad died in Boston in 1962.

Zicman Feider (1903-1979), zoologist, the first professor of vertebrate zoology at the Alexandru Ioan Cuza University in Iasi, Romania, founder of the acarology school in Romania, born in Roman, Romania, the eldest of seven children of Beila and Daniel (Idel) Feider. He attended secondary studies at the Romanian Vodă High School in Roman, obtaining the baccalaureate in 1922. From 1923 to 1925, Feider attended Histology and Pathology classes at the University of Pavia, Italy. He then continued his studies at the Faculty of Natural Sciences in Iasi and graduated in Cernauti, in 1933.  He earned a PH.D. in 1947. Between 1933-1940 he worked as a high school teacher in Odorheiul Secuiesc in Transylvania. Following the annexation of this region by Hungary in 1940, Feider was forced to return to Moldavia. As a Jew, he was banned from continuing his research or teaching at Romanian schools. As a result he joined the staff of the Jewish high school in Roman from 1940 until 1944, eventually becoming its principal.

In 1949 he became a lecturer at the Department of vertebrate zoology of the Faculty of Biology at Alexandru Ioan Cuza University in Iasi, and a full professor with tenure since 1959 until his retirement in 1972.  During his career he published 170 articles and three monographies including the notable work The Monograph of Trombidiidae (1955).

Leo Kesner (born Kasner) (1888 - 1945), journalist, humorist, poet, translator and theater reviewer, born into a Hassidic family in Berhomet pe Seret (Berhomet), Bukovina, Ukraine (then part of Austria-Hungary). He received a Jewish traditional education, then attended a secular high school in Czernowitz and earned a Ph.D. degree from the University of Vienna. 

He immigrated to USA in 1914 settling in New York. He started his journalistic career as contributor and later assistant editor of Der Groyser Kundes (“The Great Prankster”), a Yiddish language satirical weekly, working there and publishing hundreds of poems, sketches, and literary critical articles. He served as assistant editor of Yidishes tageblat (“Jewish daily newspaper”) during 1920-1228, and then he was editor of the Forverts (“Forward”) division in Philadelphia from 1929 until his death. 
He is the author of Geṭrakht un gelakht, a zamlung fun tsayt- un gelegenhayt-lider tsum leyenen, forleyenen, deklamiren, amuziren, un abisele nokhdenken (“Considered and laughed, a collection of timely and opportune poems to be read, read aloud, declaimed, amused, and little contemplated”, Philadelphia, 1939), and was editor of Medem zhurnal (“The Medem Journal”, Philadelphia, 1933) and co-editor of Fun fraynt tsu fraynt, a matone heri bergern tsu zayn 50ten geburtstog (“From friend to friend, a gift to Harry Berger on his fiftieth birthday”, Philadelphia, 1936). Kesner died in Philadelphia.

פאשקאן Pascani

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.


ב-1859, עשר שנים לאחר היווסדה, ישבו בפאשקאן 86 יהודים ורק חמישה לא-יהודים, ומכאן ההנחה שראשוני המתיישבים במקום היו יהודים. התפתחות גדולה התחילה עם הנחת קו- הרכבת לצ'רנוביץ ולמברג ב-1879, ובסוף המאה מנתה הקהילה יותר מ-1,860 נפש (כ-%15 מכלל האוכלוסיה), עם שישה "חדרים" וארבעה בתי-כנסת. ב-1900 נפתח בית-ספר יסודי בכספי נדבן נוצרי מבני-המקום, ומוסד שני, בתמיכת יק"א, נפתח ב-1911. במרד האיכרים ב-1907 נהרג יהודי ובתים רבים נשדדו. העיר נעשתה מרכז חסידי ברומניה, בזכותו של הצדיק מ.ל. פרידמן לבית רוז'ין. במלחמת-העולם השנייה גורשו רוב יהודי המקום לבוטושאני ולרומאן.

ב-1947 נמצאו בעיר 870 יהודים, וכעבור שלוש שנים - 500.

ב-1969 התגוררו בפאשקאן כעשרים משפחות יהודיות, ולהם בית-כנסת אחד.

ויז'ניץ Vizhnitz
(ברומנית ויז'ניצה Vijnita וברוסית Viznica)
עיר במחוז צ'רנובצי, אוקראינה. בין שתי מלחמות-העולם בצפון חבל בוקובינה, רומניה.

העיר ויז'ניץ ידועה כמקום מושבם של האדמו"רים לבית ויז'ניץ במאה ה-19.

יהודים התיישבו במקום באמצע המאה ה-18 תחת שלטון מולדאביה. ב- 1807 מנתה הקהילה 64 משפחות וב-1900 - 4,738 נפשות. ב-1774 גירשו השלטונות האוסטרים 19 משפחות משום "שלא תרמו לפיתוחה החקלאי של העיר" וב-1789 הוצא צו גירוש כללי ליהודי העיר, אך לא בוצע.

באמצע המאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים מרוסיה וממולדאביה ובשנת 1880 הגיע מספר יהודי העיר ל- 3,795, שהיו 91 אחוזים מכלל 4,165 תושבי העיר.

בתקופה השלטון האוסטרי (בוקובינה סופחה לאוסטריה ב- 1774) היתה ויז'ניץ כפופה לקהילת צ'רנאוץ עד אמצע המאה ה- 19 לערך, וב- 1891 הייתה בין 15 הקהילות העצמאיות שזכו להכרת השלטונות.

בשנת 1888 היו בוויז'ניץ שמונה בתי כנסת.

לאחר השתקעותו של האדמו"ר מנחם מנדל האגר מבית קוסוב בוויז'ניץ, נעשתה העיירה למרכז חסידי, ונהרו אליה חסידים מקוסוב וממארמורש. הם טבעו חותמם על העיירה אשר רוב תושביה היו יהודים. בשבת שבתה כל מלאכה ורחובות העיירה מלאו יהודים חובשי שטריימל בדרכם אל בית הכנסת.

בתי הכנסת היו גם מוקד חברתי ובהם נערכו אירועים חברתיים ותרבותיים כמו קונצרטים של חזנות, כינוסי מפלגות וחגיגות בר-מצוה.

העיירה נפגעה בימי מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים נטשו אותה, ביניהם גם האדמו"ר רבי ישראל האגר, שקבע את חצרו באורדיאה שבהונגריה. ומאז ירדה חשיבותה כמרכז חסידי.

בתום מלחמת העולם הראשונה חזר לויז'ניץ אחיו של האדמו"ר, קומם מחדש את החצר וייסד ישיבה בשם "בית ישראל ודמשק אליעזר", לישיבה צורפו פנימייה וספרייה עשירה.

לפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו לויז'ניץ כתבי-עת ציוניים, למשל "העולם" ו"צפירה" וכתבי-עת עבריים אחרים שהגיעו מרוסיה, ולכולם היו בקרב משכילי ויז'ניץ קוראים נלהבים.

בין שתי מלחמות העולם פעלו התנועות הציוניות של "צעירי ציון", "פועלי ציון", ו"מזרחי" ותנועות הנוער של "הנוער הציוני", "גורדוניה", "בני עקיבא" ו"בית"ר". הנוער הושפע מהציונות והיו צעירים שפנו לקיבוצי הכשרה ועלו לארץ ישראל.

ההסתדרות הציונית הפעילה ספרייה ואולם קריאה, פעלה להוראת עברית ולהרצאות בנושאים לאומיים. ביוזמת החברה "שפה עבריה" מצ'רנאוץ נפתח ב- 1921 בית-ספר עממי עברי. ועד למלחמת העולם השנייה התנהלה בקהילה פעולה חברתית וציונית ערה. אדמו"רים מוויז'ניץ הקימו ישיבות ומרכזים בחיפה ובבני-ברק.

קבוצת צעירים שמאלניים מחד, ו"אגודת ישראל" מאידך, התנגדו לציונות.

יהודים פיתחו את תעשיית העץ בעיירה המוקפת יערות עוד בימי שלטון אוסטריה. יהודי ויז'ניץ עסקו במסחר ומלאכה ובמיוחד התפרסמו כורכי הספרים ועושי המצנפות. היו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים ומספרם ההולך וגדל באוכלוסייה זיכה אותם בכל התפקידים הציבוריים; ראשות העיירה, חברות במועצה, הנהלת הדואר והרכבת. ישיבות המועצה היו נפסקות בזמן תפילת מנחה שנערכה באולם הישיבות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיפוח העיירה לרומניה וניתוקה מגליציה פגעו בכלכלתה. הג'וינט עזר ליהודים ששבו לעיירה בשיקום בתיהם אבל המדיניות האנטישמית של השלטון החדש רוששה את המפרנסים היהודים וצעירים רבים נטשו את העיירה.

היחסים הטובים עם האוכלוסייה המקומית נפגעו בתקופת השלטון הרומני ובימיה הקצרים של ממשלת גוגא-קוזא האנטישמית (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) התכנסה במקום ועידה אנטישמית אזורית ובתי היהודים הותקפו.

ב- 1930 היו בויז'ניץ 2,666 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ב- 1 בספטמבר 1939) סופחה צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 (בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות). משנכנסו הסובייטים לעיירה, נפסקה כל פעילות יהודית לאומית ו- 31 משפחות יהודיות הוגלו לסיביר בלילה אחד.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941 ונסיגת הצבא האדום, נמסר האזור לרומניה בת בריתה של גרמניה הנאצית. כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי, תושבים מקומיים וחיילים רומנים חברו יחד בשוד וברצח היהודים. הם רצחו 35 יהודים. קצין רומני בשם פטרוק (Petruc) הציל קבוצת יהודים מהרג ועזר לנפגעים, עד שנשלח לחזית.

השלטונות הטילו גזרות על היהודים: ענידת מגן דוד, עבודת כפייה ועוד. לוויז'ניץ הגיעו יהודים שגורשו מכפרי הסביבה. ובאוקטובר 1941 הודיעו על גירוש כל היהודים לטרנסניסטריה.

בתום המלחמה שרדו מכלל 2,800 מגורשי ויז'ניץ 800 יהודים. רובם עלו לישראל.

סאדאגורה Sadagura

עיר במערב אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בוקובינה, רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17. ב-1775 נמנו בסאדאגורה 45 משפחות יהודיות מכלל 180 המשפחות בעיר, ובתחילת המאה ה-19 - מאה משפחות. בית-הכנסת המרכזי הוקם ב-1770 לערך. יהודים מיישובי הסביבה היו מסופחים לקהילת סאדאגורה.

יהודי סאדאגורה עסקו במסחר ובמלאכה, ובין יהודי הסביבה היו גם בעלי-קרקעות עשירים. יהודים מדלת העם מצאו את פרנסתם בדוחק בהובלת מים בחביות מבארות מרוחקות.

סאדאגורה התבססה במשך המאה ה- 19, הקהילה היהודית התארגנה ומספר היהודים בעיר הלך ועלה. ערב מלחמת-העולם הראשונה היתה הקהילה בשיא פריחתה, ומנתה 10,000 נפש, מהם 3,000 יהודים ביישובים הסמוכים.

קהילת סאדאגורה הייתה מעוז חסידי רוז'ין, אחרי שהאדמו"ר ר' ישראל פרידמן קבע בה את מושבו באמצע המאה ה-19. גינוני המלכות שהנהיג האדמו"ר בחצרו היו לצנינים בעיני חסידי צאנז. אחרי מלחמת-העולם השנייה הועתקה השושלת לארץ-ישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד מאד מספר היהודים בעיר. בשנת 1919 היו שם פחות מאלף.

בין שתי מלחמות-העולם התנהלה בקהילה פעולה ציונית ערה, ונציגים יהודים ישבו במועצת העיר. ערב מלחמת העולם השנייה נימנו בסאדאגורה כ- 1,700 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבר אזור סאדאגורה לשליטת הסובייטים ואחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941 נמסר שוב לידי רומניה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. עם השתלטות הגרמנים והרומנים על סאדאגורה נרצחו 186 יהודים בעיר עצמה, ויתרם, כ-1,500, שולחו למחנות בטראנסניסטריה. רק מעטים שבו ב-1944 בתום המלחמה.

שנות ה-2000

בשנות ה-2000 סאדאגורה היא חלק מהעיר צ'רנוביץ. בסדיגורה נותר בית הכנסת של הצדיק, האדמו"ר מסדיגורה, שנמצא במצב די גרוע, וחסידי סדיגורה בישראל מטפלים בכל נושא רכישת הבניין ושיקומו.
בית העלמין בעיר מוקף גדר, אולם הוא אינו נעול ומטופל באופן קבוע לא קבוע. במקום ישנו אוהל על קברי הצדיקים מסדיגורה.

אדינץ Edineti

(ברוסית YEDINITS, במקורות היהודיים יידינץ)

עיירה במולדובה, לפני מלחמת העולם השנייה בחבל בסאראביה, רומניה.


אדינץ התפתחה במחצית הראשונה של המאה ה-19 בזכות היהודים שנהרו אז לבסאראביה. בסוף המאה מנתה הקהילה 7,380 נפש (%72 מכלל האוכלוסיה), וב-1930 - 5,340 (%90.4). בית ספר של רשת "תרבות" פעל בעיר, ובשנת 1930 נפתח בית חולים יהודי.

הסופר יהודה שטיינברג ישב במקום בסוף המאה ה- 19.


בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים והרומנים לעיר ב-5 ביולי 1941. תוך יומיים נרצחו קרוב ל- 1,000 יהודים בסיוע כפריים מן הסביבה.

באמצע אוגוסט 1941 הוקם מחנה-ריכוז, והובאו אליו כעבור חודש ימים כ-12,000 יהודים, בעיקר מבוקובינה. כ-70 עד 100 משוכני המחנה מתו מדי יום ביומו ברעב, בקור ובמחלות. באמצע ספטמבר שולחו כל יושבי המחנה לטראנסניסטריה.


המשפחות המעטות שנשארו בחיים אחרי המלחמה התיישבו בצ'רנוביץ או עלו לישראל.

בסוף שנות ה-60 התגוררו באדינץ, לפי אומדן, כ-200 יהודים ולא היה להם בית-כנסת.

סטורוז'ינץ Storojineti

עיר בדרום אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בוקובינה, רומניה.

עד למלחמת העולם הראשונה נכללה בוקובינה באימפריה האוסטרית ההונגרית.

היישוב היהודי גדל על אף ההגבלות הרשמיות, בעיקר בעקבות הגירה מגליציה ומרוסיה במאה ה-19. בשנות ה-80 מנה 1,600 וב-1910 - יותר מ-4,830 (%48 מכלל האוכלוסיה).

עיקר עיסוקם של היהודים היה במסחר ובענף העצים ובתחילת המאה העשרים היו כל החייטים, הסנדלרים והנגרים בעיר יהודים.

בתחילת המאה הוקם גם בית-הכנסת הגדול. רבים היו בקהילה חסידי ויז'ניץ וסאדאגורה; והיו בה "חדרים" וישיבות. משנות ה-70 התחילו ילדי הקהילה ללמוד בבתי-הספר הכלליים. ב- 1909 הוקם בית ספר תיכון יהודי מעורב שפעל, בהפסקות מועטות, עד 1938.

יהודים עזבו את העיר בימי מלחמת-העולם הראשונה, אך החיים בקהילה התחדשו בתום הקרבות, למרות המשטר הרומני העויין.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בסטרוז'ינץ קרוב ל- 2,500 יהודים.

תקופת השואה

במהלך המלחמה, בקיץ 1940, נמסר האזור לשליטת ברית המועצות, ויהודים רבים איבדו את רכושם בתהליך ההלאמה. אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941, הוחזרה סטורוז'ינץ לרומנים ותחת שלטונם הוגלו 2,480 יהודי העיר לטראנסניסטריה.

אחרי המלחמה שבו לעיר כמה יהודים.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים בעיירה. המתחם ששימש בעבר כבית הכנסת משמש כחדר כושר. בית העלמין היהודי מוקף גדר ושערו פרוץ. המקום מתוחזק באופן בסיסי בזכות תרומות של ניצולים וארגונים אחרים. באתר ישנו קבר אחים מסומן ואנדרטה לזכר נרצחי השואה. חלק גדול מהמצבות נלקחו וחלקן נשברו ונפלו. מבקרים מעטים מגיעים למקום.

טורנו סוורין TURNU SEVERIN

עיירה ברומניה. כיום נקראת דרובטה טורנו-סוורין.

המאה ה- 19

בעשורים האחרונים של המאה, ובתחילת המאה ה- 20, פרחה העיירה. ב- 1899 חיו בטורנו-סוורין 899 יהודים, שהיוו כמעט 5 אחוזים מאוכלוסיית העיירה. האוכלוסייה הכללית הייתה מורכבת ממגוון של לאומים, תכונה אופיינית לערי הנמל של הדנובה באותה תקופה. היהודים היו הקבוצה האתנית הרביעית בגודלה, אחרי הרומנים, הגרמנים והסרבים. בעיירה היו גם קהילות של יוונים, ארמנים, בולגרים וטורקים.

בשל מיקומה, על הנהר דנובה קרוב לגבולות רומניה עם אוסטרו-הונגריה ועם סרביה, ידעה טורנו-סוורין במאה ה- 19 צמיחה כלכלית, שמשכה אליה יהודים רבים. על פי מסורות מקומיות, ההתיישבות היהודית במקום החלה בסוף המאה ה- 18, כאשר הרסו חייליו של המורד הטורקי פאזוואנוגלו את האזור. אולם רק בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, אחרי חורבנה של בירת המחוז הקודמת, קארנטי, במלחמת 1828-1829 בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, החלו יהודים לשבת בטורנו-סוורין ישיבה של קבע. בנוסף לפליטים יהודים מקארנטי, הגיעו לטורנו- סוורין גם יהודים ספרדים מקהילות הבלקן, בעיקר מווידין ומניקופול בבולגריה, וגם יהודים אשכנזים מהונגריה וממזרח רומניה. בסוף המאה ה- 19, כשני שלישים מיהודי טורנו-סוורין היו ספרדים דוברי לדינו, ושליש אשכנזים. כל עדה הקימה קהילה משלה, וכך נהייתה טורנו-סוורין לצומת בו נפגשו קבוצות יהודיות כה שונות זו מזו: ספרדים מהאימפריה העות'מאנית, אשכנזים מתרבות היידיש של מזרח אירופה, ואשכנזים יוצאי מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אשר הביאו עמם גישה יהודית ליברלית, שהייתה אופיינית ליהודי מרכז אירופה שלהי המאה ה- 19.

רוב היהודים התפרנסו ממסחר, בעיקר בדגנים. היו גם בעלי מלאכות זעירות. בשנת 1910 חיו בטורנו-סוורין 172 סוחרים יהודים, 3 חייטים, נגר אחד ו- 10 בעלי מלאכה אחרים.

לא אחת היו היחסים בין הספרדים לאשכנזים מתוחים. כל עדה קיימה מוסדות וארגונים נפרדים. היו בתי כנסת נפרדים, בתי עלמין, וחברות קבורה. ה"חברה קדישא" של הספרדים נקראה רחיצה גדולה. בשנת 1871 פתחה הקהילה הספרדית בית-ספר יהודי. 7 שנים אחרי פתיחתו למדו בו 58 תלמידים. בשנת 1910 גדל מספרם ל- 170. בית-הספר נהנה מיוקרה רבה בעיירה, וגם תלמידים לא יהודים למדו בו. הוא נסגר בימי מלחמת העולם הראשונה. הקהילה האשכנזית פתחה בית-ספר משלה ב- 1878, ובו למדו 45 תלמידים ותלמידות. הוא נסגר כעבור זמן קצר, ומאז נהגו האשכנזים לשלוח את ילדיהם אל בית-הספר הקתולי או הגרמני-פרוטסטנטי שהיו בעיירה.

פעילות ציונית

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 תמכו רבים מאד מקרב הקהילה היהודית בתנועת שיבת ציון. אחד הפעילים הנלהבים ביותר של התנועה היה הרב הספרדי א. קריספין, שנודע כעורך כתב העת El Luzera de la Pasiensia (1885-1887), הירחון היחיד בלדינו ברומניה, אשר הפיץ וטיפח את רעיון יישוב ארץ ישראל ברומניה. ב- 1894 פרסם הרב קריספין גם ירחון בעברית בשם "הר סיני". לקהילה הספרדית בטורנו-סוורין היה תפקיד חשוב בקידום הציונות בקרב יהודי צפון בולגריה וסרביה שעמם היו לה קשרים קרובים.

בין מנהיגי הקהילה ראוי לציין במיוחד גם את הרב מ. שוורץ, יליד הונגריה, שכיהן כרב הקהילה האשכנזית בשנים 1911-1920. הרב שוורץ היה ציוני פעיל, ובהשפעתו נמשכו בני נוער רבים לאידיאלים הציוניים. הוא עלה לארץ ישראל ב- 1920, ונפטר בה ב- 1955. את מקומו בראש התנועה הציונית בעיירה תפס מ. כלב, חזן הקהילה הספרדית ומחברו של ספר תפילות בלדינו, מיוחד לנשים, בשם תחינות רחל, שפורסם ב- 1915.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטמצם מספרם של היהודים בטורנו-סוורין. בשנת 1925 היו בעיירה 640 יהודים. ב- 1930 ירד מספרם ל- 446, כשני אחוזים מאוכלוסיית העיירה.

ב- 1928 הצטרפה הקהילה הספרדית לאיגוד הקהילות הספרדיות ברומניה שנוסד זמן קצר קודם לכן. ב- 1925 נוסדה אגודה ציונית לנוער, וכעבור שנתיים נהייתה לסניף של "השומר הצעיר". כמו במקומות אחרים, התנועה הציונית ליכדה סביבה יהודים משתי העדות, ספרדים ואשכנזים.

בין שתי מלחמות העולם התגברה האנטישמיות באופן משמעותי. ההסתה וההשמצה נגד היהודים הגיעו לשיאן ב- 1925, במהלך משפטו של קורנליו קודראנו, לימים מנהיג "משמר הברזל", התנועה הפשיסטית הרומנית. המשפט הועבר לטורנו-סוורין על ידי הממשלה הרומנית מתוך כוונה להרגיע התפרעויות של קיצונים ימניים במקומות אחרים. אך תומכיו של קודראנו באו בעקבותיו לטורנו-סוורין והחלו להתסיס את האוכלוסייה המקומית כנגד היהודים. ב- 1940 תפסו אנשי "משמר הברזל" את השלטון ברומניה, ורדיפת היהודים נעשתה גלויה ותכופה יותר, כולל חרם על חנויות ועסקים של יהודים. בימי המרד של "משמר הברזל" בינואר 1941 נבזזו חנויות יהודיות רבות על ידי פשיסטים. כמה גרמנים מקומיים סייעו בידם. יהודים אחדים מטורנו-סוורין, שהיו בעלי אזרחות יוגוסלבית, וביניהם החזן מ. כלב, גורשו ליוגוסלביה, שם נספו בידי הנאצים. בשנים 1941-1944 נמנע השלטון המקומי מליישם חלק מן הצעדים האנטי- יהודיים שנקט הממשל המרכזי הרומני. הפקודה על ענידת טלאי צהוב, לדוגמא, לא קויימה. ב- 1944, לאחר שתכפו תקיפות האוויר של בנות הברית על העיירה, הורשו היהודים לברוח ולמצוא מקלט בכפרי הסביבה, זאת
בניגוד גמור ליהודים באזורים אחרים של רומניה.

בימי השואה, למרות הסיכונים המרובים, הושיטה הקהילה הקטנה של טורנו-סוורין עזרה לפליטים יהודים מווינה ומצ'רנוביץ שנתקעו על שתי ספינות שעגנו בקלאדובה, על החוף הסרבי של הדנובה. ב- 1941, אירחו יהודי טורנו-סוורין בבתי הכנסת ובמשרדי הקהילה כ- 600 נשים וילדים, פליטים יהודים שגורשו מדאראבאני במולדביה.

בתי כנסת

ישנם שני בתי כנסת בעיירה. שניהם מוכרים כאתרים היסטוריים, וזקוקים בדחיפות לשיפוץ. בית הכנסת הספרדי, ברחוב אברסקו 3, היה הראשון שנבנה בעיירה, באמצע המאה ה- 19. חזית הבניין עוצבה בסגנון דומה לעיצוב המורי ששלט בבתי כנסת בספרד בימי הביניים, כדי להדגיש את "ספרדיותו" של המבנה. הפנים מקושט בסגנון מזרחי עשיר, ויש גם עזרת נשים בגלריה על עמודים. מעל ארון הקודש ניצבים מגן דוד ושני לוחות הברית.

בית הכנסת האשכנזי, ברחוב יוליו קיזר 6 אינו שונה מבחוץ מבניינים אחרים בסביבה, וחזיתו אופיינית לבתי העיירה מן המאה ה- 19. הרשויות המקומיות הרשו לקהילה לבנות בית כנסת שני בעיירה בתנאי שלא ייבדל בחיצוניותו מבתים אחרים. פנים בית הכנסת, לעומת זאת, מקושט מאד, ויש עזרת נשים בגלריה על עמודים קטנים. הבימה ממוקמת על יד ארון הקודש, ומשקפת גישה מודרנית של הקהילה. מעליה נברשות גבוהות. מעל ארון הקודש שני לוחות הברית. הארון ממוקם במרכז ועיצובו נועד לרכז אליו את תשומת לב כל המתפללים.

קצה של הקהילה

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו החיים היהודיים בטורנו-סוורין למסלולם. ב- 1947 חיו בעיירה 530 יהודים. אולם, החל משנות ה- 50 המוקדמות, כאשר החלה הגירה מסיבית של יהודי רומניה, ירד מספרם בהתמדה. כמו בכל הקהילות הקטנות האחרות, מי שלא היגר, עבר לערים הגדולות, בעיקר לבוקרשט, וכך בא קצם של החיים היהודיים המאורגנים בטורנו-סוורין.

בשנת 2001 רשומים בדרובטה טורנו-סוורין, שאוכלוסייתה מונה מעל ל- 120,000 תושבים, רק ארבעה יהודים.

סוצ'יאווה Suceava

עיר מחוז על נהר סוצ'יאווה, חבל בוקובינה, צפון מערב רומניה.


עד 1919 היה האזור בשליטת אוסטריה.

יישוב יהודי היה במקום מתחילת המאה ה-18; עם הסיפוח לאוסטריה מנה 50 משפחות וגדל בעקבות הגירה מגליציה ומרוסיה, למרות ההגבלות הרשמיות.

ראשי הקהל נטלו חלק פעיל במאבקם של יהודי בוקובינה לזכויות אזרח. לקראת סוף המאה ה-19 ישבו בעיר 3,750 יהודים (%37 מכלל האוכלוסיה) ו-8,000 ערב מלחמת-העולם הראשונה.

בין מוסדות הקהילה היה בית-ספר (מ-1790), בית-כנסת גדול, בתי-מדרש וקלויזים. הקהילה הייתה חסידית ברובה; התנהלה בה גם פעילות ציונית עוד לפני הקונגרס בבאזל. הפרנסה העיקרית הייתה המסחר במשקאות חריפים. מבחינה תרבותית נטו היהודים לגרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1941-1940, סבלה הקהילה מן הגרמנים ומן הרומנים כאחד, עד לגירוש לטראנסניסטריה; שולחו לשם 3,253 יהודים, נשארו בעיר 27.

אחרי סיפוחה של צפון-בוקובינה לברית-המועצות בתום המלחמה הגיעו לסוצ'יאווה כ- 4,000 יהודים מצ'רנוביץ וממקומות אחרים והפיחו חיים בקהילה; רובם עזבו, בעיקר לישראל.

ב-1971 חיו בסוצ'אווה כ-290 משפחות יהודיות. במקום היה בית-כנסת גדול וכמה בתי-מדרש .

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

צ'ינקאו CINCAU

כפר בצפון בוקובינה, מחוז צ'רנאוץ (CERNAUTI) לשעבר, ערב אוקראינה.

בין שתי מלחמות העולם נכלל האזור בגבולות רומניה.

היהודים עסקו במסחר, בעיקר סחר חליפין עם האיכרים, רובם אוקראינים, איתם קיימו יחסים טובים. מצבם של היהודים השתנה לרעה עם הקמתה של הממשלה הרומנית של גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) אשר אימצה מדיניות אנטישמית.

קהילת זאסטאוונה, אליה היו מסונפים יהודי הכפר צ'ינקאו, סיפקה להם את השירותים הדתיים-קדהילתיים. את תפילותיהם ערכו בבית הכנסת של הכפר השכן, וואסילאו, במרחק שני ק"מ.

ב- 1930 היו בכפר 58 יהודים (2.7% מכלל התושבים).

תקופת השואה

עם סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940, (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), עבר הכפר תחת שלטון סוביטי.
כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941, האיזור חזר לריבונות רומניה. יהודי צ'ינקאו, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, גורשו לאוקנה בוקוביניי, הקרובה לגבול, שם נרצחו רובם. הניצולים המעטים גורשו לטראנסניסטריה.

עם תום מלחמת העולם השנייה איש מבין יהודי המקום לא חזר לכפר.

בויאן

Бояни  / Boyan

ברומנית: Boian; בגרמנית: Bojan

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.

התיישבותם של היהודים בבויאן היתה אסורה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1807 הגיעו לכפר משלוש משפחות של אכרים יהודים, אבל כעבור עשר שנים נותר במקום רק יהודי אחד. בשנים 1839 - 1842 התיישבו בבויאן שלוש משפחות יהודיות נוספות. רק בשנת 1860 ניתן האישור הרשמי שהתיר ישיבתם במקום. באותה שנה יהודי הכפר ניתקו עצמם מקהילת סאדיגורה שעד אז השתייכו אליה והקימו קהילה עצמאית.

לקהילת בויאו היה רב משלה. עד שנת 1914 כיהן הרב איסר שטרנהל. בשנות ה-1880 הפכה בויאן למקום מושבו של ענף של משפחת הרבנים פרידמן משושלת רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. אחרי מות הרב אברהם יעקב פרידמן מסאדיגורה בשנת 1883, בנו הרב יצחק פרידמן השתקע במקום בשנת 1887 והיה לאמו"ר הראשון של חסידות בויאן, הידוע בכינוי "הפחד יצחק", עד פטירתו בווינה, אוסטרעה, בשנת 1917. בעקבותיו הגיעו לבויאן חסידים רבים שבנו את בתיהם סביב חצר האדמו'ר. בויאן הפכה למרכז חסידי ומספר היהודים בה גדל. בהיותו בעל כריזמה חזקה, הרב יצחק פרידמן נחשב למחולל נסים, ולכן יהודים רבים ביקרו אותו בקביעות בבויאן. בסביבות 1889 בבויאן הושלמה בנייתו של בית הכנסת ומתחם של ארבעה בתי לתפילה. באחד הבתים גר הרב עם משפחתו.

קרן הברון הירש עזר בהקמתו של בית ספר עממי, בו למדו 85 ילדים.

היהודים היו פעילים בחיי הכלכלה של האזור. בימי שלטון אוסטריה-הונגריה בעלי נכסים יהודים תרמו להתפתחות החקלאות. עם הפיכת בויאן למרכז חסידי פרח בה המסחר והכפר קיבל אופי עירוני. היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים. חלק מיהודי בבויאן הפכו לבעלים של חברות גדולות, ביניהם מוטל גוטסמן ושמואל מטץ' אשר תרמו הרבה לבניית בתי התפילה. גוטסמן היה הבעלים של בית המרקחת בכפר, ובנדיקט שטיינברג היה הבעלים של החנות הגדולה ביותר בויאן. בשנות 1890 יהודי בשם אברהם ריטר כיהן בתור סגן ראש המועצה. ערב מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פעלה במקום האגודה הציונית "אהבת ציון".

בשנת 1880 התגוררו בבויאן 781 יהודים אשר היוו 14.9% מכלל התושבים. בשנת 1914 היו בבויאן 2.573 יהודים, מהם 272 משלמי מיסים לקהילה. בכפר פעלו בית כנסת גדול וארבעה בתי תפילה.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לפריחה. הכפר נהרס, שכונת היהודים וחצר האדמו"ר עלו באש. הרב יצחק  פרידמן נפטר ויורשו עבר לצ'רנוביץ. בויאן פסקה מהיות מרכז חסידי ובמקום נשאר ישוב יהודי קטן.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בבויאן 118 יהודים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. השלטון הסובייטי נכנס לכפר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם כניסת הצבא הרומני לכפר, בימים 7 ו-8 ביולי 1941, תושבי המקום הוציאו 87 יהודים מבתיהם, הובילו אותם למרכז הכפר שם נורו למוות ע"י חיילים רומנים בשעות הבוקר של 8 ביולי. הגופות נזרקו לקבר אחים, כאשר רק ילדה בת 11 שרדה את הטבח. בשנת 1976 שרידי הנרצחים הועברו אל בית הקברות בכפר סטרוישט (Stroiesti). לאחר חזרת השלטון הרומני, כל יהודי בויאן ששרדו את הטבח ביולי גורשו לטרנסניסטריה.

ברהומט

Berehomet, Berhomet

באוקראינית: Берегомет / ברהומט; ברומנית: ברהומט פה סירט /  Berhomet pe Siret; בגרמנית: Berhometh/S, Berhomet am Sereth 

עיירה בפת וישניציה במחוז צ'רנובצי (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה חלק מאוסטריה-הונגריה ובין שתי מלחמות העולם נכללה בגבולות רומניה במחוז סטורוז'ינץ לשעבר.

ככל הנראה יהודים היגיעו לברהומט כבר במאה ה-17. הנוכחות היהודית במקום מתועדת בחוזה משנת 1804 בין קבוצת יהודים לבעל אחוזה המתיר ליהודים לכרות ולמכור עצים מיערות האחוזה. על פי עדות זאת, היהודים שימשו כפקידים במפעל שווק עצים של בעל האחוזה.

הפעילות הכלכלית היהודית תרמה להתפתחות הכפר אשר במהלך המאה ה-19 הפך לגדול בין כפרי בוקובינה.

על שטח שנתרם על-ידי בעל האחוזה נפתח בית קברות יהודי ב-1869. עד לאותו תאריך קברו את מתיהם בויז'ניץ. היחסים עם האוכלוסיה המקומית, רובה ממוצא אוקראיני, היו נוחים, עד להתגברות התעמולה האנטישמית באמצע שנות ה-1930.

יהודי ברהומט היו מסופחים לקהילת ויז'ניץ אשר סיפקה את השירותים הדתיים-קהילתיים עד 1925, אז הוקמה קהילה עצמאית. בכפר פעלו שני בתי כנסת, שני מקוואות, שלושה "חדרים" ושני תלמודי תורה. שתי קופות לגמילות חסדים עסקו בעניני צדקה. רוב יהודי ברהומט השתייכו לחסידי ויז'ניץ. הרב הראשון בכפר, ר' מנחם אלטר דאכנר, היה משושלת ויז'ניץ וכיהן 47 שנים, מ- 1878 עד 1925. בנו ויורשו, ר' פנחס יוסף נספה בשואה.

בברהומט היתה פעילות ציונית של מפלגת "מזרחי" ושל תנועות הנוער "בני עקיבע" ו"הנוער הציוני". שנה אחת, 1919-1920, פעל במקום בית ספר עברי.

רוב יהודי ברהומט היו סוחרים או בעלי מלאכה. חלקם היו סוחרי עצים ובעלי יערות.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו במקום 979 יהודים אשר היוו 13% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר סיפוח לברה"מ, הולאמו כל העסקים, ובכל זה גם העסקים בבעלות יהודים. מצבם הכלכלי הדרדר. בעלי רכוש הואשמו בהשתייכות למעמד הבורנים, סומנו כ"אויבי העם" וחלקם הוגלו ביחד עם בני משפחותיהם לסיביר.

כעבור שנה, רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941. רוב יהודי ברהומט, שכבר שמעו על הפרעות שהתרחשו במקומות אחרים בזמן נסיגת הצבא הסובייטי וכניסת הכוחות הרומנים והגרממנים, נטשו את הכפר והסתתרו ביערות. המעטים שנשארו במקום עונו על ידי התושבים המקומיים.

מהבורחים שחזרו למחרת, נשדד רכושם והועברו במסע רגלי בליווי ז'נדרמים רומנים לעיר סטורוז'ינץ, מרחק 35 ק"מ משם, חלקם לואשקאוץ וחלקם לויז'ניץ. יהודי המקום איכסנו אותם בבתיהם, והגברים נלקחו לעבודת כפייה. באוגוסט 1941 גורשו שוב בצעדת מוות לטרנסניסטריה ואחרי חדשיים וחצי של נדודי דרך הגיעו בסתיו למחנה הריכוז במוגילב בטרנסניסטריה. רק מעטים נותרו בחיים.

לקראת סוף המלחמה מספר מהניצולים חזרו לברהומט. "כנופיות באנדרה" - ארגון ימני קיצוני בהננגתו של סטפן באנדרה (1909 – 1959), מנהיג לאומני אוקראיני שלחם ברוסים נגד הרוסים  - רצחו חמישה ניצולים יהודים שחזרו לברהומט ושרפו את כל בתי היהודים ואת שני בתי הכנסת. שלוש משפחות ששרדו את הפוגרום עזבו את ברהומט ועברו לעיר צ'רנוביץ.

יאסני

Yaseny  / Ясени וגם Kabeshti

ברומנית: Căbești, / קאבשט; בגרמנית: Kabestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 הכפר היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין 1918 ל-1940 היה במחוז סטורוז'ינץ לשעבר, רומניה.

יהודי הכפר, כולם חסידים, היו מסונפים לקהילת סטאנשט (Stanesti) ונציגיהם השתתפו בהנהלת הקהילה שהחזיקה בית ספר בכפר. 

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 120 יהודים אשר הייו 13.3% מהאוכלוסיה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את הכפר קאבשט סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר סיפוח לברה"ב, הולאמו כל העסקים, ובכל זה גם העסקים בבעלות יהודים. ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. 1941. אחרי נטישת הכפר על ידי השלטונות הסובייטים, תושבי הכפר, רובם אוקראינים, מעודדים על ידי הידיעה שדם היהודים הפקר, ב-5 ביולי 1941 התנפלו על שכניהם היהודים ורצחו בין 70 ל-80 אנשים. השורדים גורשו לטרנסניסטריה בסתיו של אותה שנה.

קוסטינץ

Костинці / Kostyntsi ; ידועה גם בשם Костинецька / Kostinetska; ברומנית: Costești; בגרמנית: Kostestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) חבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

תחילתה של ההתיישבות היהודית במקום הייתה בסוף המאה ה-19. רוב היהודים התפרנסו מסחר בפירות, מחקלאות ומגידול בהמות. יהודי קוסטשט היו מסופחים לקהילה היה ודית בשטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם את השירותים הדתיים והקהילתיים. בקוסטשט פעלו שלשה בתי כנסת בנויים מלבנים, מקווה טהרה ושלשה "חדרים" לחינוך הילדים. הפעילות הציונית היחידה במקום היתה של מפלגת "מזרחי" ותנועת הנוער "בני עקיבא". במועצת הכפר כיהנו שלשה נציגים יהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 274 יהודים אשר היוו 12.09% מכלל התושבים.

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר קוסטשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר כניסת השלטונות הסובייטים למקום, נעצרו כמה יהודים וגורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. יחידה של הצבא הרומני חזרה לכפר, כלאה את כל היהודים לשלשה ימים ולא סיפקה להם אוכל ומים. הם הוסגרו על ידי תושבי הכפר ליחידה צבאית אחרת שעברה בכביש, הובלו על ידה לשדה פתוח, בקרבת ביתו של הכפרי הונצ'רוק ((Honceruk ושם נורו למוות לפחות 360 עד 420 יהודים. רק בודדים הצליחו להמלט. אחד הניצולים שחזר לדירתו נהרג באבנים ובמקלות על ידי תושבי הכפר האוקראינים, שעסקו בשוד הרכוש היהודי. יהודי קוסטשט שנמצאו ביום הטבח מחוץ לכפרם גורשו באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה שם נספו כולם.

דוידיבץ 

באוקראינית: Давидівці / Davydivtsi  ברומנית: דאווידשט / Davidești; בגרמנית: Dawidestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם הכפר היה חלק מרומניה.

יהודים התיישבו לראשונה בכפר במאה ה-19 והתפרנסו מחקלאות ומסחר. יהודי דאווידשט היו מסופחים לקהילה היהודית בקוסמן (Cosmeni) אשר סיפקה להם שירותים הדתיים- קהילתיים. בכפר פעלו בית-כנסת ו"חדר". בין שתי מלחמות העולם כיהן יהודי בתפקיד סגן ראש הכפר.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 48 יהודים אשר היוו 3.9% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר דאווידשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברית-המועצות. הצבא הרומני חזר לכפר וכל יהודי הכפר הוגלו לגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. בנדודיהם, בחצותם את הדניסטר (ניסטרו) ליד העיר אטאקי אשר בבסאראביה (היום במולדובה), הגרמנים אילצו אותם לחזור ובשובם נורו על ידי הרומנים ורבים טבעו בנהר.

אלה ששרדו נשלחו שנית לטרנסניסטריה ורק בודדים נותרו בחיים.

דיחטינץ 

Dikhtinets

באוקאינית: Дихтинець / Dykhtynets; ברומנית: Dihtineti; בגרמנית: Dichtenitz המקום ידוע גם בשם דיכטניצה / Dihtenita

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם נכלל במחוז רדאוץ ברומניה.

יהודי הכפר התפרנסו מסחר עצים ובהמות וכמה מהם היו אמידים. הם קיימו יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית המורכבת רובה מאוקראינים. במועצת הכפר כיהן חבר יהודי, לפעמום כיהנו שניים.

יהודי דיחטינץ היו שייכים לקהילה היהודית של פוטילה במרחק שישה ק"מ אשר סיפקה את השירותים הדתיים והקהילתיים. בכפר דיחטינץ פעל בית כנסת. הילדים התחנכו ב"חדר".

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 56 יהודים אשר היוו 3.2%  מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. השינוי במדיניות הרשמית של המדינה גרמה להתערערות של יחסי היהודים עם האוכלוסיה המקומית.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר דאווידשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. בימי השלטון  הסוביטי, שהחליף את השלטון הרומני, נאסרו בכפר מספר יהודים.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. הצבא הרומני חזר לאזור. בסתיו 1941  גורשו כל   יהודי הכפר אל הגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. בתום המלחמה חזרו שמונה משפחות לכפר.

דראצ'ינץ

Drachyntsi

ברומנית:  Drăcineți / דראצ'ינץ; בגרמנית: Draczyntz

כפר בצחוז צ'רבינץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.  עד 1918 היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם מחוז סטורוז'ינץ Storojineti)) לשעבר, רומניה.

רוב היהודים עסקו במסחר, אחדים היו בעלי אחוזות אותן החכירו לאיכרים. מצב זה הוביל להרעה ביחסים עם האוכלוסייה המקומית שרובה אוקראינית.

יהודי דראצ'ינץ השתייכו לקהילת סטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם את השירותים הדתיים-קהילתיים. בכפר עצמו פעלו שלושה בתי תפילה בנויים מלבנים, שני "חדרים" ומקווה טהרה. במועצת הכפר השתתפו שלושה חברים יהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 232 יהודים אשר היוו 5.9% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את הכפר דורושאוץ סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר הסיפוח החל השלטון הסוביטי בכפר וחמש  משפחות יהודיות גורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברית המועצות. ביולי החיילים הרומנים ובעזרת האוקראינים המקומיים רצחו 120 יהודים. השורדים גורשו לגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. רבים מתו בדרך.

בעקבות הטבח והגירוש נספו 80% מיהודי דראצ'ינץ.

חליניצה

Глиниця / Hlynytsya

ברומנית: Hlinița / חליניצה; בגרמנית: Hlinitza

כפר בנפת קוזמן (Cozmeni ) במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ ברומניה.

בראשית המאה ה-19 התיישבו במקום שלוש משפחות של חקלאים יהודים ומספרם עלה לקראת סוף המאה.

היהודים התפרנסו לרוב מסחר בהמות, ואלדים היו בעלי חנויות, פונדקאים ובעלי מלאכה. רופא יהודי שירת את כל הכפר. יחסיהם עם הרוב האוקראיני היו טובים ובמועצת הכפר כיהנו שלושה חברים יהודים.

בכפר פעלו שני בתי כנסת, הגדול ביניהם נבנה ב-1923, שני מקווי טהרה, שני "חדרים" ובית עלמין. בחליניצה לא הייתה קהילה יהודית מאורגנת ויהודי המקום השתייכו לקהילה היהודית של סטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם השירותים הדתיים-קהילתיים. בכפר התקיימה פעילות של מספר המפלגות, ביניהן סניפים של התנועות הציוניות "מזרחי", "ציונים כלליים" ותנועות הנוער של "בני עקיבא" ו"בית"ר". על אדמת  בעל אחוזה נוצרי הוקמה חוות הכשרה חלוצית.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 140 יהודים אשר היוו 6.3%  מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את גורה-פוטילי סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר כניסת השלטון הסובייט לכפר, עשר משפחות יהודיות גורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברה"מ. הכפר נכבש ע"י הצבא הרומני וכ-50 יהודים נרצחו בידיהם, בשעה שיהודים אחרים הוסתרו בעזרת אוקראינים מקומיים ונשארו בחיים.

עם תחילת הגירושים לטרנסניסטריה באוקטובר 1941 הוסגרו גם יהודים אלה על ידי מציליהם. 15 ספרי  התורה שנשדדו מבתי הכנסת שימשו למקומיים לעשיית נעליים.

אחרי המלחמה חזרו 15 משפחות וכולן היגרו לישראל.

ז'אדובה

   Stara Zhadova / Стара Жадова

ברומנית: Jadova; בגרמנית: Zadowa

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

היהודים הראשונים הגיעו למקום מגליציה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1880 התגוררו בז'אדובה  246 יהודים. מספר התושבים היהודים גדל ובשנת 1910 היו בכפר 713 יהודים.

רוב היהודים התפרנסו מסחר בהמות, עצים ותבואה וחלקם היו בעלי מלאכה.

הרב ישראל גינזברג שהגיע לכפר ב-1890 איפשר הקמת קהילה עצמאית בז'אדובה. אל קהילת ז'אדובה השתייכו היהודים שהתגוררו בכפרים הסמוכים: קומאנשט (Comanesti), ז'אדובה נואה (Jadova Noua), סלובוזיה (Slobozia). בז'אדובה פעלו ארבעה בתי תפילה ובית כנסת גדול. בנוסף, התקיימו בז'אדובה תלמוד תורה, מספר "חדרים", מקווה טהרה ובית עלמין.

אגודה ציונית נוסדה לפני מלחמת העולם הראשונה. היא קידמה שעורים לעברית והרצאות בנושאים לאומיים. נוסד גן ילדים עברי וב-1913 קבוצת הורים יסדה בית ספר עממי עברי שהתקיים במשך שנה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם, בימי השלטון הרומני, נוסד סניף ויצ"ו.

כל הבוחרים היהודים, לפעמים גם כמה נוצרים, הצביעו בבחירות בעד המפלגה היהודית – מפלגה שנוסדה  ב-1930 ומטרתה הגנה על הזכויות האזרחיות והלאומיות של היהודים. מספר יהודים כיהנו כחברים במועצת המקומית של הכפר החל מ-1930.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בז'אדובה 468 יהודים אשר היוו 24% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. השינוי במדיניות הרשמית השפיעה לרעה על היחסים היחסית טובים שהיו עד אז בין היהודים לתושבים הנוצרים. ייצוג היהוים במועצת הכפר נפסק.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. בעקבות סיפוח זה, השלטונות הסובייטים שלטו בכפר והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. לאחר כניסת הצבא הרומני לכפר, בבליווי צבא גרמני, ב-5 ביולי 1941, היהודים רוכזו בבניין הקהילה, בשעה שהתושבים שדדו את בתיהם והחיילים התעללו בהם ורצחו חלק מהם. ב-9 בילי 1941 אלה שנותרו בחיים הוצאו לדרך ארוכה של נדודים ויסורים, הובלו מישוב לישוב בצעדה רגלית שנמשכה חודשיים. בדרך מכרו את המעט שנותר להם תמורת מזון. באטקי, נקודת מעבר על נהר הדניסטר בבסאראביה, מפקד רומני שקיבל שוחד התחייב להגן  עליהם, אבל הבטחתו לא קויימה. במעבר הדניסטר 96 יהודים נזרקו לתוך הנהר והוטבעו. השורדים הוחזרו לשטחי בסאראביה, נכלאו לזמן מה בגטו אדינץ ומשם בחול המועד סוכות 1941, כשהם מובלים על ידי מפקד  גרמני, גורשו שוב לטרנסניסטריה דרך אטקי ופוזרו במחנות הריכוז שהיו בסביבת העיר מוגילב. רק עשירית מהמגורשים נותרו בחיים.

הסופר הישראלי אהרון (ארווין) אפלפלד (1932- 2018) נולד בז'אדובה. אמו וסבתו נורו למוות בזמן כניסת הצבא הרומני לכפר. אהרון, שאז היה בן 9, יחד עם אביו, גורשו לטרניסטריה ושם הופרדו. הם נפגשו רק לאחר 20 שנים.

לוז'ן

Лужани  /   Luzhany

ברומנית: Lujeni; שמות קודמים: Luschany , Luzan

עיירה במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם העיירה נכללה במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.

רוב האוכלוסיה המקומית הייתה אוקראינית ובחלקה פולנים וגרמנים. לפי מסורת מקומית, היהודים הראשונים הגיעו ללוז’ן מגליציה בסוף המאה ה-18. היהודים היו בעלי המלאכה והסוחרים היחידים בכפר  שכל תושביו הנוצרים התפרנסו מעבודת האדמה. יהודים סחרו ביצוא תבואה ובבעלותם היו בתי חרושת לבירה וכוהל.

משנת 1920 כיהן במקום הרב ברל טייטלבאום. יחד עם זאת, במקום לא התקיימה קהילה יהודית מאורגנת. יהודי לוז'או קיבלו את השירותים הדתיים-קהילתיים מהקהילה היהודית בקוצמן (Kotzman) במרחק 10 ק"מ. בשנת 1930 נוסדה קהילה עצמאית.

בית עלמין הוקם על מגרש שנתרם על ידי יהודי עשיר והקבורה בו התחילה ב-1925. בימי מלחמת העולם  הראשונה נחרב המקווה שהיה בכפר ומלחמת העולם השנייה מנעה הקמת מקווה חדש,  אשר בנייתו החלה בין שתי מלחמות העולם. במקום היו שני בתי כנסת: ה"שיל" בית הכנסת הישן ובית כנסת "גוטסמן" ע"ש בעל  האחוזה גוטסמן שבנה אותו. הילדים קיבלו חינוך מסורתי בשני "חדרים" ולפני מלחמת  העולם הראשונה במקום פעל גם בית ספר בו לימדו עברית. מפלגות הפועל המזרחי והרוויזיוניסטים ייצגו את הפעילות הציונית בלוז'ן בין שתי מלחמות העולם.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בלוז’ן 374 יהודים אשר היוו 10.4% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. מיולי 1940 התחיל השלטון הסוביטי בכפר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם תחילת המלחמה התושבים האוקראינים ערכו פרעות ביהודים. אחרי כיבוש הכפר על ידי הצבא הרומני והגרמני, הובלו כל יהודי לוז'ן, יחד עם יהודי  הכפרים הסמוכים, לשיפניץ (Șipeniț) שם נכלאו בתוך רפת. כ-300 מביניהם גורשו בריצה אל מעבר לגבול לשטחי גליציה המזרחית אשר יד 1939 נכללו בגבולות פולין, והגיעו אל העיר סניאטין שהיתה תחת כיבוש הונגרי. נסיון יהודי המקום להשיג למגורשים רשיון שהייה בעיר לא הצליח, והם שולחו חזרה אל הגבול הרומני, שם התעללו בהם החיילים הרומנים והמיליציה האוקראינית. הם הובאו לבית  חרושת לסוכר בלוז'ן ויחד עם עוד כמה אלפי יהודים מכפרי הסביבה, הוחזקו בו כמה ימים ללא מזון ומים.  משם הובלו לבסאראביה ונדדו בצעדות בין אטאקי, אדינץ, וסקורן. מאות מתו בדרך ובאוקטובר1941 הנותרים בחיים גורשו לטרנסניסטריה. בדרך הנחשלים נורו על ידי החיילים, שארית רכושם נשדדה על ידי האיכרים, ואלה שהגיעו לטרנסניסטריה פוזרו במחנות שונים, בהם רובם נספו. בין הנספים נמנה גם רב הכפר, ברל טייטלבוים. אחרי המלחמה חזרו מעטים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי צ'רנוביץ
צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

לוז'ן
ז'אדובה
חליניצה
דראצ'ינץ
דיחטינץ
דוידיבץ 
קוסטינץ
יאסני
ברהומט
בויאן
צ'ונקיב
אוקראינה
סוצ'יאווה
טורנו סוורין
סטורוז'ינץ
אדינץ
סאדאגורה
ויז'ניץ (וויז'ניצה), בוקובינה
פאשקאן

לוז'ן

Лужани  /   Luzhany

ברומנית: Lujeni; שמות קודמים: Luschany , Luzan

עיירה במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם העיירה נכללה במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.

רוב האוכלוסיה המקומית הייתה אוקראינית ובחלקה פולנים וגרמנים. לפי מסורת מקומית, היהודים הראשונים הגיעו ללוז’ן מגליציה בסוף המאה ה-18. היהודים היו בעלי המלאכה והסוחרים היחידים בכפר  שכל תושביו הנוצרים התפרנסו מעבודת האדמה. יהודים סחרו ביצוא תבואה ובבעלותם היו בתי חרושת לבירה וכוהל.

משנת 1920 כיהן במקום הרב ברל טייטלבאום. יחד עם זאת, במקום לא התקיימה קהילה יהודית מאורגנת. יהודי לוז'או קיבלו את השירותים הדתיים-קהילתיים מהקהילה היהודית בקוצמן (Kotzman) במרחק 10 ק"מ. בשנת 1930 נוסדה קהילה עצמאית.

בית עלמין הוקם על מגרש שנתרם על ידי יהודי עשיר והקבורה בו התחילה ב-1925. בימי מלחמת העולם  הראשונה נחרב המקווה שהיה בכפר ומלחמת העולם השנייה מנעה הקמת מקווה חדש,  אשר בנייתו החלה בין שתי מלחמות העולם. במקום היו שני בתי כנסת: ה"שיל" בית הכנסת הישן ובית כנסת "גוטסמן" ע"ש בעל  האחוזה גוטסמן שבנה אותו. הילדים קיבלו חינוך מסורתי בשני "חדרים" ולפני מלחמת  העולם הראשונה במקום פעל גם בית ספר בו לימדו עברית. מפלגות הפועל המזרחי והרוויזיוניסטים ייצגו את הפעילות הציונית בלוז'ן בין שתי מלחמות העולם.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בלוז’ן 374 יהודים אשר היוו 10.4% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. מיולי 1940 התחיל השלטון הסוביטי בכפר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם תחילת המלחמה התושבים האוקראינים ערכו פרעות ביהודים. אחרי כיבוש הכפר על ידי הצבא הרומני והגרמני, הובלו כל יהודי לוז'ן, יחד עם יהודי  הכפרים הסמוכים, לשיפניץ (Șipeniț) שם נכלאו בתוך רפת. כ-300 מביניהם גורשו בריצה אל מעבר לגבול לשטחי גליציה המזרחית אשר יד 1939 נכללו בגבולות פולין, והגיעו אל העיר סניאטין שהיתה תחת כיבוש הונגרי. נסיון יהודי המקום להשיג למגורשים רשיון שהייה בעיר לא הצליח, והם שולחו חזרה אל הגבול הרומני, שם התעללו בהם החיילים הרומנים והמיליציה האוקראינית. הם הובאו לבית  חרושת לסוכר בלוז'ן ויחד עם עוד כמה אלפי יהודים מכפרי הסביבה, הוחזקו בו כמה ימים ללא מזון ומים.  משם הובלו לבסאראביה ונדדו בצעדות בין אטאקי, אדינץ, וסקורן. מאות מתו בדרך ובאוקטובר1941 הנותרים בחיים גורשו לטרנסניסטריה. בדרך הנחשלים נורו על ידי החיילים, שארית רכושם נשדדה על ידי האיכרים, ואלה שהגיעו לטרנסניסטריה פוזרו במחנות שונים, בהם רובם נספו. בין הנספים נמנה גם רב הכפר, ברל טייטלבוים. אחרי המלחמה חזרו מעטים.

ז'אדובה

   Stara Zhadova / Стара Жадова

ברומנית: Jadova; בגרמנית: Zadowa

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

היהודים הראשונים הגיעו למקום מגליציה במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1880 התגוררו בז'אדובה  246 יהודים. מספר התושבים היהודים גדל ובשנת 1910 היו בכפר 713 יהודים.

רוב היהודים התפרנסו מסחר בהמות, עצים ותבואה וחלקם היו בעלי מלאכה.

הרב ישראל גינזברג שהגיע לכפר ב-1890 איפשר הקמת קהילה עצמאית בז'אדובה. אל קהילת ז'אדובה השתייכו היהודים שהתגוררו בכפרים הסמוכים: קומאנשט (Comanesti), ז'אדובה נואה (Jadova Noua), סלובוזיה (Slobozia). בז'אדובה פעלו ארבעה בתי תפילה ובית כנסת גדול. בנוסף, התקיימו בז'אדובה תלמוד תורה, מספר "חדרים", מקווה טהרה ובית עלמין.

אגודה ציונית נוסדה לפני מלחמת העולם הראשונה. היא קידמה שעורים לעברית והרצאות בנושאים לאומיים. נוסד גן ילדים עברי וב-1913 קבוצת הורים יסדה בית ספר עממי עברי שהתקיים במשך שנה, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם, בימי השלטון הרומני, נוסד סניף ויצ"ו.

כל הבוחרים היהודים, לפעמים גם כמה נוצרים, הצביעו בבחירות בעד המפלגה היהודית – מפלגה שנוסדה  ב-1930 ומטרתה הגנה על הזכויות האזרחיות והלאומיות של היהודים. מספר יהודים כיהנו כחברים במועצת המקומית של הכפר החל מ-1930.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בז'אדובה 468 יהודים אשר היוו 24% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. השינוי במדיניות הרשמית השפיעה לרעה על היחסים היחסית טובים שהיו עד אז בין היהודים לתושבים הנוצרים. ייצוג היהוים במועצת הכפר נפסק.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. בעקבות סיפוח זה, השלטונות הסובייטים שלטו בכפר והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. לאחר כניסת הצבא הרומני לכפר, בבליווי צבא גרמני, ב-5 ביולי 1941, היהודים רוכזו בבניין הקהילה, בשעה שהתושבים שדדו את בתיהם והחיילים התעללו בהם ורצחו חלק מהם. ב-9 בילי 1941 אלה שנותרו בחיים הוצאו לדרך ארוכה של נדודים ויסורים, הובלו מישוב לישוב בצעדה רגלית שנמשכה חודשיים. בדרך מכרו את המעט שנותר להם תמורת מזון. באטקי, נקודת מעבר על נהר הדניסטר בבסאראביה, מפקד רומני שקיבל שוחד התחייב להגן  עליהם, אבל הבטחתו לא קויימה. במעבר הדניסטר 96 יהודים נזרקו לתוך הנהר והוטבעו. השורדים הוחזרו לשטחי בסאראביה, נכלאו לזמן מה בגטו אדינץ ומשם בחול המועד סוכות 1941, כשהם מובלים על ידי מפקד  גרמני, גורשו שוב לטרנסניסטריה דרך אטקי ופוזרו במחנות הריכוז שהיו בסביבת העיר מוגילב. רק עשירית מהמגורשים נותרו בחיים.

הסופר הישראלי אהרון (ארווין) אפלפלד (1932- 2018) נולד בז'אדובה. אמו וסבתו נורו למוות בזמן כניסת הצבא הרומני לכפר. אהרון, שאז היה בן 9, יחד עם אביו, גורשו לטרניסטריה ושם הופרדו. הם נפגשו רק לאחר 20 שנים.

חליניצה

Глиниця / Hlynytsya

ברומנית: Hlinița / חליניצה; בגרמנית: Hlinitza

כפר בנפת קוזמן (Cozmeni ) במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז סטורוז'ינץ ברומניה.

בראשית המאה ה-19 התיישבו במקום שלוש משפחות של חקלאים יהודים ומספרם עלה לקראת סוף המאה.

היהודים התפרנסו לרוב מסחר בהמות, ואלדים היו בעלי חנויות, פונדקאים ובעלי מלאכה. רופא יהודי שירת את כל הכפר. יחסיהם עם הרוב האוקראיני היו טובים ובמועצת הכפר כיהנו שלושה חברים יהודים.

בכפר פעלו שני בתי כנסת, הגדול ביניהם נבנה ב-1923, שני מקווי טהרה, שני "חדרים" ובית עלמין. בחליניצה לא הייתה קהילה יהודית מאורגנת ויהודי המקום השתייכו לקהילה היהודית של סטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם השירותים הדתיים-קהילתיים. בכפר התקיימה פעילות של מספר המפלגות, ביניהן סניפים של התנועות הציוניות "מזרחי", "ציונים כלליים" ותנועות הנוער של "בני עקיבא" ו"בית"ר". על אדמת  בעל אחוזה נוצרי הוקמה חוות הכשרה חלוצית.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 140 יהודים אשר היוו 6.3%  מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את גורה-פוטילי סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר כניסת השלטון הסובייט לכפר, עשר משפחות יהודיות גורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברה"מ. הכפר נכבש ע"י הצבא הרומני וכ-50 יהודים נרצחו בידיהם, בשעה שיהודים אחרים הוסתרו בעזרת אוקראינים מקומיים ונשארו בחיים.

עם תחילת הגירושים לטרנסניסטריה באוקטובר 1941 הוסגרו גם יהודים אלה על ידי מציליהם. 15 ספרי  התורה שנשדדו מבתי הכנסת שימשו למקומיים לעשיית נעליים.

אחרי המלחמה חזרו 15 משפחות וכולן היגרו לישראל.

דראצ'ינץ

Drachyntsi

ברומנית:  Drăcineți / דראצ'ינץ; בגרמנית: Draczyntz

כפר בצחוז צ'רבינץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.  עד 1918 היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם מחוז סטורוז'ינץ Storojineti)) לשעבר, רומניה.

רוב היהודים עסקו במסחר, אחדים היו בעלי אחוזות אותן החכירו לאיכרים. מצב זה הוביל להרעה ביחסים עם האוכלוסייה המקומית שרובה אוקראינית.

יהודי דראצ'ינץ השתייכו לקהילת סטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם את השירותים הדתיים-קהילתיים. בכפר עצמו פעלו שלושה בתי תפילה בנויים מלבנים, שני "חדרים" ומקווה טהרה. במועצת הכפר השתתפו שלושה חברים יהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 232 יהודים אשר היוו 5.9% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את הכפר דורושאוץ סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר הסיפוח החל השלטון הסוביטי בכפר וחמש  משפחות יהודיות גורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברית המועצות. ביולי החיילים הרומנים ובעזרת האוקראינים המקומיים רצחו 120 יהודים. השורדים גורשו לגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. רבים מתו בדרך.

בעקבות הטבח והגירוש נספו 80% מיהודי דראצ'ינץ.

דיחטינץ 

Dikhtinets

באוקאינית: Дихтинець / Dykhtynets; ברומנית: Dihtineti; בגרמנית: Dichtenitz המקום ידוע גם בשם דיכטניצה / Dihtenita

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם נכלל במחוז רדאוץ ברומניה.

יהודי הכפר התפרנסו מסחר עצים ובהמות וכמה מהם היו אמידים. הם קיימו יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית המורכבת רובה מאוקראינים. במועצת הכפר כיהן חבר יהודי, לפעמום כיהנו שניים.

יהודי דיחטינץ היו שייכים לקהילה היהודית של פוטילה במרחק שישה ק"מ אשר סיפקה את השירותים הדתיים והקהילתיים. בכפר דיחטינץ פעל בית כנסת. הילדים התחנכו ב"חדר".

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 56 יהודים אשר היוו 3.2%  מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. השינוי במדיניות הרשמית של המדינה גרמה להתערערות של יחסי היהודים עם האוכלוסיה המקומית.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר דאווידשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. בימי השלטון  הסוביטי, שהחליף את השלטון הרומני, נאסרו בכפר מספר יהודים.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. הצבא הרומני חזר לאזור. בסתיו 1941  גורשו כל   יהודי הכפר אל הגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. בתום המלחמה חזרו שמונה משפחות לכפר.

דוידיבץ 

באוקראינית: Давидівці / Davydivtsi  ברומנית: דאווידשט / Davidești; בגרמנית: Dawidestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם הכפר היה חלק מרומניה.

יהודים התיישבו לראשונה בכפר במאה ה-19 והתפרנסו מחקלאות ומסחר. יהודי דאווידשט היו מסופחים לקהילה היהודית בקוסמן (Cosmeni) אשר סיפקה להם שירותים הדתיים- קהילתיים. בכפר פעלו בית-כנסת ו"חדר". בין שתי מלחמות העולם כיהן יהודי בתפקיד סגן ראש הכפר.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 48 יהודים אשר היוו 3.9% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר דאווידשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה למלחמה נגד ברית-המועצות. הצבא הרומני חזר לכפר וכל יהודי הכפר הוגלו לגטאות ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה. בנדודיהם, בחצותם את הדניסטר (ניסטרו) ליד העיר אטאקי אשר בבסאראביה (היום במולדובה), הגרמנים אילצו אותם לחזור ובשובם נורו על ידי הרומנים ורבים טבעו בנהר.

אלה ששרדו נשלחו שנית לטרנסניסטריה ורק בודדים נותרו בחיים.

קוסטינץ

Костинці / Kostyntsi ; ידועה גם בשם Костинецька / Kostinetska; ברומנית: Costești; בגרמנית: Kostestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) חבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין שתי מלחמות העולם במחוז סטורוז'ינץ, רומניה.

תחילתה של ההתיישבות היהודית במקום הייתה בסוף המאה ה-19. רוב היהודים התפרנסו מסחר בפירות, מחקלאות ומגידול בהמות. יהודי קוסטשט היו מסופחים לקהילה היה ודית בשטאנשט (Stanesti) אשר סיפקה להם את השירותים הדתיים והקהילתיים. בקוסטשט פעלו שלשה בתי כנסת בנויים מלבנים, מקווה טהרה ושלשה "חדרים" לחינוך הילדים. הפעילות הציונית היחידה במקום היתה של מפלגת "מזרחי" ותנועת הנוער "בני עקיבא". במועצת הכפר כיהנו שלשה נציגים יהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 274 יהודים אשר היוו 12.09% מכלל התושבים.

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה, ובכלל זה גם הכפר קוסטשט, סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר כניסת השלטונות הסובייטים למקום, נעצרו כמה יהודים וגורשו לסיביר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. יחידה של הצבא הרומני חזרה לכפר, כלאה את כל היהודים לשלשה ימים ולא סיפקה להם אוכל ומים. הם הוסגרו על ידי תושבי הכפר ליחידה צבאית אחרת שעברה בכביש, הובלו על ידה לשדה פתוח, בקרבת ביתו של הכפרי הונצ'רוק ((Honceruk ושם נורו למוות לפחות 360 עד 420 יהודים. רק בודדים הצליחו להמלט. אחד הניצולים שחזר לדירתו נהרג באבנים ובמקלות על ידי תושבי הכפר האוקראינים, שעסקו בשוד הרכוש היהודי. יהודי קוסטשט שנמצאו ביום הטבח מחוץ לכפרם גורשו באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה שם נספו כולם.

יאסני

Yaseny  / Ясени וגם Kabeshti

ברומנית: Căbești, / קאבשט; בגרמנית: Kabestie

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד 1918 הכפר היה חלק מאוסטריה-הונגריה, בין 1918 ל-1940 היה במחוז סטורוז'ינץ לשעבר, רומניה.

יהודי הכפר, כולם חסידים, היו מסונפים לקהילת סטאנשט (Stanesti) ונציגיהם השתתפו בהנהלת הקהילה שהחזיקה בית ספר בכפר. 

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בכפר 120 יהודים אשר הייו 13.3% מהאוכלוסיה.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את הכפר קאבשט סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר סיפוח לברה"ב, הולאמו כל העסקים, ובכל זה גם העסקים בבעלות יהודים. ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברה"מ. 1941. אחרי נטישת הכפר על ידי השלטונות הסובייטים, תושבי הכפר, רובם אוקראינים, מעודדים על ידי הידיעה שדם היהודים הפקר, ב-5 ביולי 1941 התנפלו על שכניהם היהודים ורצחו בין 70 ל-80 אנשים. השורדים גורשו לטרנסניסטריה בסתיו של אותה שנה.

ברהומט

Berehomet, Berhomet

באוקראינית: Берегомет / ברהומט; ברומנית: ברהומט פה סירט /  Berhomet pe Siret; בגרמנית: Berhometh/S, Berhomet am Sereth 

עיירה בפת וישניציה במחוז צ'רנובצי (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה חלק מאוסטריה-הונגריה ובין שתי מלחמות העולם נכללה בגבולות רומניה במחוז סטורוז'ינץ לשעבר.

ככל הנראה יהודים היגיעו לברהומט כבר במאה ה-17. הנוכחות היהודית במקום מתועדת בחוזה משנת 1804 בין קבוצת יהודים לבעל אחוזה המתיר ליהודים לכרות ולמכור עצים מיערות האחוזה. על פי עדות זאת, היהודים שימשו כפקידים במפעל שווק עצים של בעל האחוזה.

הפעילות הכלכלית היהודית תרמה להתפתחות הכפר אשר במהלך המאה ה-19 הפך לגדול בין כפרי בוקובינה.

על שטח שנתרם על-ידי בעל האחוזה נפתח בית קברות יהודי ב-1869. עד לאותו תאריך קברו את מתיהם בויז'ניץ. היחסים עם האוכלוסיה המקומית, רובה ממוצא אוקראיני, היו נוחים, עד להתגברות התעמולה האנטישמית באמצע שנות ה-1930.

יהודי ברהומט היו מסופחים לקהילת ויז'ניץ אשר סיפקה את השירותים הדתיים-קהילתיים עד 1925, אז הוקמה קהילה עצמאית. בכפר פעלו שני בתי כנסת, שני מקוואות, שלושה "חדרים" ושני תלמודי תורה. שתי קופות לגמילות חסדים עסקו בעניני צדקה. רוב יהודי ברהומט השתייכו לחסידי ויז'ניץ. הרב הראשון בכפר, ר' מנחם אלטר דאכנר, היה משושלת ויז'ניץ וכיהן 47 שנים, מ- 1878 עד 1925. בנו ויורשו, ר' פנחס יוסף נספה בשואה.

בברהומט היתה פעילות ציונית של מפלגת "מזרחי" ושל תנועות הנוער "בני עקיבע" ו"הנוער הציוני". שנה אחת, 1919-1920, פעל במקום בית ספר עברי.

רוב יהודי ברהומט היו סוחרים או בעלי מלאכה. חלקם היו סוחרי עצים ובעלי יערות.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו במקום 979 יהודים אשר היוו 13% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. לאחר סיפוח לברה"מ, הולאמו כל העסקים, ובכל זה גם העסקים בבעלות יהודים. מצבם הכלכלי הדרדר. בעלי רכוש הואשמו בהשתייכות למעמד הבורנים, סומנו כ"אויבי העם" וחלקם הוגלו ביחד עם בני משפחותיהם לסיביר.

כעבור שנה, רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941. רוב יהודי ברהומט, שכבר שמעו על הפרעות שהתרחשו במקומות אחרים בזמן נסיגת הצבא הסובייטי וכניסת הכוחות הרומנים והגרממנים, נטשו את הכפר והסתתרו ביערות. המעטים שנשארו במקום עונו על ידי התושבים המקומיים.

מהבורחים שחזרו למחרת, נשדד רכושם והועברו במסע רגלי בליווי ז'נדרמים רומנים לעיר סטורוז'ינץ, מרחק 35 ק"מ משם, חלקם לואשקאוץ וחלקם לויז'ניץ. יהודי המקום איכסנו אותם בבתיהם, והגברים נלקחו לעבודת כפייה. באוגוסט 1941 גורשו שוב בצעדת מוות לטרנסניסטריה ואחרי חדשיים וחצי של נדודי דרך הגיעו בסתיו למחנה הריכוז במוגילב בטרנסניסטריה. רק מעטים נותרו בחיים.

לקראת סוף המלחמה מספר מהניצולים חזרו לברהומט. "כנופיות באנדרה" - ארגון ימני קיצוני בהננגתו של סטפן באנדרה (1909 – 1959), מנהיג לאומני אוקראיני שלחם ברוסים נגד הרוסים  - רצחו חמישה ניצולים יהודים שחזרו לברהומט ושרפו את כל בתי היהודים ואת שני בתי הכנסת. שלוש משפחות ששרדו את הפוגרום עזבו את ברהומט ועברו לעיר צ'רנוביץ.

בויאן

Бояни  / Boyan

ברומנית: Boian; בגרמנית: Bojan

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.

התיישבותם של היהודים בבויאן היתה אסורה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1807 הגיעו לכפר משלוש משפחות של אכרים יהודים, אבל כעבור עשר שנים נותר במקום רק יהודי אחד. בשנים 1839 - 1842 התיישבו בבויאן שלוש משפחות יהודיות נוספות. רק בשנת 1860 ניתן האישור הרשמי שהתיר ישיבתם במקום. באותה שנה יהודי הכפר ניתקו עצמם מקהילת סאדיגורה שעד אז השתייכו אליה והקימו קהילה עצמאית.

לקהילת בויאו היה רב משלה. עד שנת 1914 כיהן הרב איסר שטרנהל. בשנות ה-1880 הפכה בויאן למקום מושבו של ענף של משפחת הרבנים פרידמן משושלת רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. אחרי מות הרב אברהם יעקב פרידמן מסאדיגורה בשנת 1883, בנו הרב יצחק פרידמן השתקע במקום בשנת 1887 והיה לאמו"ר הראשון של חסידות בויאן, הידוע בכינוי "הפחד יצחק", עד פטירתו בווינה, אוסטרעה, בשנת 1917. בעקבותיו הגיעו לבויאן חסידים רבים שבנו את בתיהם סביב חצר האדמו'ר. בויאן הפכה למרכז חסידי ומספר היהודים בה גדל. בהיותו בעל כריזמה חזקה, הרב יצחק פרידמן נחשב למחולל נסים, ולכן יהודים רבים ביקרו אותו בקביעות בבויאן. בסביבות 1889 בבויאן הושלמה בנייתו של בית הכנסת ומתחם של ארבעה בתי לתפילה. באחד הבתים גר הרב עם משפחתו.

קרן הברון הירש עזר בהקמתו של בית ספר עממי, בו למדו 85 ילדים.

היהודים היו פעילים בחיי הכלכלה של האזור. בימי שלטון אוסטריה-הונגריה בעלי נכסים יהודים תרמו להתפתחות החקלאות. עם הפיכת בויאן למרכז חסידי פרח בה המסחר והכפר קיבל אופי עירוני. היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים. חלק מיהודי בבויאן הפכו לבעלים של חברות גדולות, ביניהם מוטל גוטסמן ושמואל מטץ' אשר תרמו הרבה לבניית בתי התפילה. גוטסמן היה הבעלים של בית המרקחת בכפר, ובנדיקט שטיינברג היה הבעלים של החנות הגדולה ביותר בויאן. בשנות 1890 יהודי בשם אברהם ריטר כיהן בתור סגן ראש המועצה. ערב מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פעלה במקום האגודה הציונית "אהבת ציון".

בשנת 1880 התגוררו בבויאן 781 יהודים אשר היוו 14.9% מכלל התושבים. בשנת 1914 היו בבויאן 2.573 יהודים, מהם 272 משלמי מיסים לקהילה. בכפר פעלו בית כנסת גדול וארבעה בתי תפילה.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לפריחה. הכפר נהרס, שכונת היהודים וחצר האדמו"ר עלו באש. הרב יצחק  פרידמן נפטר ויורשו עבר לצ'רנוביץ. בויאן פסקה מהיות מרכז חסידי ובמקום נשאר ישוב יהודי קטן.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בבויאן 118 יהודים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. השלטון הסובייטי נכנס לכפר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם כניסת הצבא הרומני לכפר, בימים 7 ו-8 ביולי 1941, תושבי המקום הוציאו 87 יהודים מבתיהם, הובילו אותם למרכז הכפר שם נורו למוות ע"י חיילים רומנים בשעות הבוקר של 8 ביולי. הגופות נזרקו לקבר אחים, כאשר רק ילדה בת 11 שרדה את הטבח. בשנת 1976 שרידי הנרצחים הועברו אל בית הקברות בכפר סטרוישט (Stroiesti). לאחר חזרת השלטון הרומני, כל יהודי בויאן ששרדו את הטבח ביולי גורשו לטרנסניסטריה.

צ'ינקאו CINCAU

כפר בצפון בוקובינה, מחוז צ'רנאוץ (CERNAUTI) לשעבר, ערב אוקראינה.

בין שתי מלחמות העולם נכלל האזור בגבולות רומניה.

היהודים עסקו במסחר, בעיקר סחר חליפין עם האיכרים, רובם אוקראינים, איתם קיימו יחסים טובים. מצבם של היהודים השתנה לרעה עם הקמתה של הממשלה הרומנית של גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) אשר אימצה מדיניות אנטישמית.

קהילת זאסטאוונה, אליה היו מסונפים יהודי הכפר צ'ינקאו, סיפקה להם את השירותים הדתיים-קדהילתיים. את תפילותיהם ערכו בבית הכנסת של הכפר השכן, וואסילאו, במרחק שני ק"מ.

ב- 1930 היו בכפר 58 יהודים (2.7% מכלל התושבים).

תקופת השואה

עם סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940, (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), עבר הכפר תחת שלטון סוביטי.
כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941, האיזור חזר לריבונות רומניה. יהודי צ'ינקאו, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, גורשו לאוקנה בוקוביניי, הקרובה לגבול, שם נרצחו רובם. הניצולים המעטים גורשו לטראנסניסטריה.

עם תום מלחמת העולם השנייה איש מבין יהודי המקום לא חזר לכפר.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

סוצ'יאווה Suceava

עיר מחוז על נהר סוצ'יאווה, חבל בוקובינה, צפון מערב רומניה.


עד 1919 היה האזור בשליטת אוסטריה.

יישוב יהודי היה במקום מתחילת המאה ה-18; עם הסיפוח לאוסטריה מנה 50 משפחות וגדל בעקבות הגירה מגליציה ומרוסיה, למרות ההגבלות הרשמיות.

ראשי הקהל נטלו חלק פעיל במאבקם של יהודי בוקובינה לזכויות אזרח. לקראת סוף המאה ה-19 ישבו בעיר 3,750 יהודים (%37 מכלל האוכלוסיה) ו-8,000 ערב מלחמת-העולם הראשונה.

בין מוסדות הקהילה היה בית-ספר (מ-1790), בית-כנסת גדול, בתי-מדרש וקלויזים. הקהילה הייתה חסידית ברובה; התנהלה בה גם פעילות ציונית עוד לפני הקונגרס בבאזל. הפרנסה העיקרית הייתה המסחר במשקאות חריפים. מבחינה תרבותית נטו היהודים לגרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1941-1940, סבלה הקהילה מן הגרמנים ומן הרומנים כאחד, עד לגירוש לטראנסניסטריה; שולחו לשם 3,253 יהודים, נשארו בעיר 27.

אחרי סיפוחה של צפון-בוקובינה לברית-המועצות בתום המלחמה הגיעו לסוצ'יאווה כ- 4,000 יהודים מצ'רנוביץ וממקומות אחרים והפיחו חיים בקהילה; רובם עזבו, בעיקר לישראל.

ב-1971 חיו בסוצ'אווה כ-290 משפחות יהודיות. במקום היה בית-כנסת גדול וכמה בתי-מדרש .
טורנו סוורין TURNU SEVERIN

עיירה ברומניה. כיום נקראת דרובטה טורנו-סוורין.

המאה ה- 19

בעשורים האחרונים של המאה, ובתחילת המאה ה- 20, פרחה העיירה. ב- 1899 חיו בטורנו-סוורין 899 יהודים, שהיוו כמעט 5 אחוזים מאוכלוסיית העיירה. האוכלוסייה הכללית הייתה מורכבת ממגוון של לאומים, תכונה אופיינית לערי הנמל של הדנובה באותה תקופה. היהודים היו הקבוצה האתנית הרביעית בגודלה, אחרי הרומנים, הגרמנים והסרבים. בעיירה היו גם קהילות של יוונים, ארמנים, בולגרים וטורקים.

בשל מיקומה, על הנהר דנובה קרוב לגבולות רומניה עם אוסטרו-הונגריה ועם סרביה, ידעה טורנו-סוורין במאה ה- 19 צמיחה כלכלית, שמשכה אליה יהודים רבים. על פי מסורות מקומיות, ההתיישבות היהודית במקום החלה בסוף המאה ה- 18, כאשר הרסו חייליו של המורד הטורקי פאזוואנוגלו את האזור. אולם רק בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, אחרי חורבנה של בירת המחוז הקודמת, קארנטי, במלחמת 1828-1829 בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, החלו יהודים לשבת בטורנו-סוורין ישיבה של קבע. בנוסף לפליטים יהודים מקארנטי, הגיעו לטורנו- סוורין גם יהודים ספרדים מקהילות הבלקן, בעיקר מווידין ומניקופול בבולגריה, וגם יהודים אשכנזים מהונגריה וממזרח רומניה. בסוף המאה ה- 19, כשני שלישים מיהודי טורנו-סוורין היו ספרדים דוברי לדינו, ושליש אשכנזים. כל עדה הקימה קהילה משלה, וכך נהייתה טורנו-סוורין לצומת בו נפגשו קבוצות יהודיות כה שונות זו מזו: ספרדים מהאימפריה העות'מאנית, אשכנזים מתרבות היידיש של מזרח אירופה, ואשכנזים יוצאי מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אשר הביאו עמם גישה יהודית ליברלית, שהייתה אופיינית ליהודי מרכז אירופה שלהי המאה ה- 19.

רוב היהודים התפרנסו ממסחר, בעיקר בדגנים. היו גם בעלי מלאכות זעירות. בשנת 1910 חיו בטורנו-סוורין 172 סוחרים יהודים, 3 חייטים, נגר אחד ו- 10 בעלי מלאכה אחרים.

לא אחת היו היחסים בין הספרדים לאשכנזים מתוחים. כל עדה קיימה מוסדות וארגונים נפרדים. היו בתי כנסת נפרדים, בתי עלמין, וחברות קבורה. ה"חברה קדישא" של הספרדים נקראה רחיצה גדולה. בשנת 1871 פתחה הקהילה הספרדית בית-ספר יהודי. 7 שנים אחרי פתיחתו למדו בו 58 תלמידים. בשנת 1910 גדל מספרם ל- 170. בית-הספר נהנה מיוקרה רבה בעיירה, וגם תלמידים לא יהודים למדו בו. הוא נסגר בימי מלחמת העולם הראשונה. הקהילה האשכנזית פתחה בית-ספר משלה ב- 1878, ובו למדו 45 תלמידים ותלמידות. הוא נסגר כעבור זמן קצר, ומאז נהגו האשכנזים לשלוח את ילדיהם אל בית-הספר הקתולי או הגרמני-פרוטסטנטי שהיו בעיירה.

פעילות ציונית

בעשורים האחרונים של המאה ה- 19 תמכו רבים מאד מקרב הקהילה היהודית בתנועת שיבת ציון. אחד הפעילים הנלהבים ביותר של התנועה היה הרב הספרדי א. קריספין, שנודע כעורך כתב העת El Luzera de la Pasiensia (1885-1887), הירחון היחיד בלדינו ברומניה, אשר הפיץ וטיפח את רעיון יישוב ארץ ישראל ברומניה. ב- 1894 פרסם הרב קריספין גם ירחון בעברית בשם "הר סיני". לקהילה הספרדית בטורנו-סוורין היה תפקיד חשוב בקידום הציונות בקרב יהודי צפון בולגריה וסרביה שעמם היו לה קשרים קרובים.

בין מנהיגי הקהילה ראוי לציין במיוחד גם את הרב מ. שוורץ, יליד הונגריה, שכיהן כרב הקהילה האשכנזית בשנים 1911-1920. הרב שוורץ היה ציוני פעיל, ובהשפעתו נמשכו בני נוער רבים לאידיאלים הציוניים. הוא עלה לארץ ישראל ב- 1920, ונפטר בה ב- 1955. את מקומו בראש התנועה הציונית בעיירה תפס מ. כלב, חזן הקהילה הספרדית ומחברו של ספר תפילות בלדינו, מיוחד לנשים, בשם תחינות רחל, שפורסם ב- 1915.

המחצית הראשונה של המאה ה- 20

אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטמצם מספרם של היהודים בטורנו-סוורין. בשנת 1925 היו בעיירה 640 יהודים. ב- 1930 ירד מספרם ל- 446, כשני אחוזים מאוכלוסיית העיירה.

ב- 1928 הצטרפה הקהילה הספרדית לאיגוד הקהילות הספרדיות ברומניה שנוסד זמן קצר קודם לכן. ב- 1925 נוסדה אגודה ציונית לנוער, וכעבור שנתיים נהייתה לסניף של "השומר הצעיר". כמו במקומות אחרים, התנועה הציונית ליכדה סביבה יהודים משתי העדות, ספרדים ואשכנזים.

בין שתי מלחמות העולם התגברה האנטישמיות באופן משמעותי. ההסתה וההשמצה נגד היהודים הגיעו לשיאן ב- 1925, במהלך משפטו של קורנליו קודראנו, לימים מנהיג "משמר הברזל", התנועה הפשיסטית הרומנית. המשפט הועבר לטורנו-סוורין על ידי הממשלה הרומנית מתוך כוונה להרגיע התפרעויות של קיצונים ימניים במקומות אחרים. אך תומכיו של קודראנו באו בעקבותיו לטורנו-סוורין והחלו להתסיס את האוכלוסייה המקומית כנגד היהודים. ב- 1940 תפסו אנשי "משמר הברזל" את השלטון ברומניה, ורדיפת היהודים נעשתה גלויה ותכופה יותר, כולל חרם על חנויות ועסקים של יהודים. בימי המרד של "משמר הברזל" בינואר 1941 נבזזו חנויות יהודיות רבות על ידי פשיסטים. כמה גרמנים מקומיים סייעו בידם. יהודים אחדים מטורנו-סוורין, שהיו בעלי אזרחות יוגוסלבית, וביניהם החזן מ. כלב, גורשו ליוגוסלביה, שם נספו בידי הנאצים. בשנים 1941-1944 נמנע השלטון המקומי מליישם חלק מן הצעדים האנטי- יהודיים שנקט הממשל המרכזי הרומני. הפקודה על ענידת טלאי צהוב, לדוגמא, לא קויימה. ב- 1944, לאחר שתכפו תקיפות האוויר של בנות הברית על העיירה, הורשו היהודים לברוח ולמצוא מקלט בכפרי הסביבה, זאת
בניגוד גמור ליהודים באזורים אחרים של רומניה.

בימי השואה, למרות הסיכונים המרובים, הושיטה הקהילה הקטנה של טורנו-סוורין עזרה לפליטים יהודים מווינה ומצ'רנוביץ שנתקעו על שתי ספינות שעגנו בקלאדובה, על החוף הסרבי של הדנובה. ב- 1941, אירחו יהודי טורנו-סוורין בבתי הכנסת ובמשרדי הקהילה כ- 600 נשים וילדים, פליטים יהודים שגורשו מדאראבאני במולדביה.

בתי כנסת

ישנם שני בתי כנסת בעיירה. שניהם מוכרים כאתרים היסטוריים, וזקוקים בדחיפות לשיפוץ. בית הכנסת הספרדי, ברחוב אברסקו 3, היה הראשון שנבנה בעיירה, באמצע המאה ה- 19. חזית הבניין עוצבה בסגנון דומה לעיצוב המורי ששלט בבתי כנסת בספרד בימי הביניים, כדי להדגיש את "ספרדיותו" של המבנה. הפנים מקושט בסגנון מזרחי עשיר, ויש גם עזרת נשים בגלריה על עמודים. מעל ארון הקודש ניצבים מגן דוד ושני לוחות הברית.

בית הכנסת האשכנזי, ברחוב יוליו קיזר 6 אינו שונה מבחוץ מבניינים אחרים בסביבה, וחזיתו אופיינית לבתי העיירה מן המאה ה- 19. הרשויות המקומיות הרשו לקהילה לבנות בית כנסת שני בעיירה בתנאי שלא ייבדל בחיצוניותו מבתים אחרים. פנים בית הכנסת, לעומת זאת, מקושט מאד, ויש עזרת נשים בגלריה על עמודים קטנים. הבימה ממוקמת על יד ארון הקודש, ומשקפת גישה מודרנית של הקהילה. מעליה נברשות גבוהות. מעל ארון הקודש שני לוחות הברית. הארון ממוקם במרכז ועיצובו נועד לרכז אליו את תשומת לב כל המתפללים.

קצה של הקהילה

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו החיים היהודיים בטורנו-סוורין למסלולם. ב- 1947 חיו בעיירה 530 יהודים. אולם, החל משנות ה- 50 המוקדמות, כאשר החלה הגירה מסיבית של יהודי רומניה, ירד מספרם בהתמדה. כמו בכל הקהילות הקטנות האחרות, מי שלא היגר, עבר לערים הגדולות, בעיקר לבוקרשט, וכך בא קצם של החיים היהודיים המאורגנים בטורנו-סוורין.

בשנת 2001 רשומים בדרובטה טורנו-סוורין, שאוכלוסייתה מונה מעל ל- 120,000 תושבים, רק ארבעה יהודים.
סטורוז'ינץ Storojineti

עיר בדרום אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בוקובינה, רומניה.

עד למלחמת העולם הראשונה נכללה בוקובינה באימפריה האוסטרית ההונגרית.

היישוב היהודי גדל על אף ההגבלות הרשמיות, בעיקר בעקבות הגירה מגליציה ומרוסיה במאה ה-19. בשנות ה-80 מנה 1,600 וב-1910 - יותר מ-4,830 (%48 מכלל האוכלוסיה).

עיקר עיסוקם של היהודים היה במסחר ובענף העצים ובתחילת המאה העשרים היו כל החייטים, הסנדלרים והנגרים בעיר יהודים.

בתחילת המאה הוקם גם בית-הכנסת הגדול. רבים היו בקהילה חסידי ויז'ניץ וסאדאגורה; והיו בה "חדרים" וישיבות. משנות ה-70 התחילו ילדי הקהילה ללמוד בבתי-הספר הכלליים. ב- 1909 הוקם בית ספר תיכון יהודי מעורב שפעל, בהפסקות מועטות, עד 1938.

יהודים עזבו את העיר בימי מלחמת-העולם הראשונה, אך החיים בקהילה התחדשו בתום הקרבות, למרות המשטר הרומני העויין.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בסטרוז'ינץ קרוב ל- 2,500 יהודים.

תקופת השואה

במהלך המלחמה, בקיץ 1940, נמסר האזור לשליטת ברית המועצות, ויהודים רבים איבדו את רכושם בתהליך ההלאמה. אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941, הוחזרה סטורוז'ינץ לרומנים ותחת שלטונם הוגלו 2,480 יהודי העיר לטראנסניסטריה.

אחרי המלחמה שבו לעיר כמה יהודים.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים בעיירה. המתחם ששימש בעבר כבית הכנסת משמש כחדר כושר. בית העלמין היהודי מוקף גדר ושערו פרוץ. המקום מתוחזק באופן בסיסי בזכות תרומות של ניצולים וארגונים אחרים. באתר ישנו קבר אחים מסומן ואנדרטה לזכר נרצחי השואה. חלק גדול מהמצבות נלקחו וחלקן נשברו ונפלו. מבקרים מעטים מגיעים למקום.
אדינץ Edineti

(ברוסית YEDINITS, במקורות היהודיים יידינץ)

עיירה במולדובה, לפני מלחמת העולם השנייה בחבל בסאראביה, רומניה.


אדינץ התפתחה במחצית הראשונה של המאה ה-19 בזכות היהודים שנהרו אז לבסאראביה. בסוף המאה מנתה הקהילה 7,380 נפש (%72 מכלל האוכלוסיה), וב-1930 - 5,340 (%90.4). בית ספר של רשת "תרבות" פעל בעיר, ובשנת 1930 נפתח בית חולים יהודי.

הסופר יהודה שטיינברג ישב במקום בסוף המאה ה- 19.


בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים והרומנים לעיר ב-5 ביולי 1941. תוך יומיים נרצחו קרוב ל- 1,000 יהודים בסיוע כפריים מן הסביבה.

באמצע אוגוסט 1941 הוקם מחנה-ריכוז, והובאו אליו כעבור חודש ימים כ-12,000 יהודים, בעיקר מבוקובינה. כ-70 עד 100 משוכני המחנה מתו מדי יום ביומו ברעב, בקור ובמחלות. באמצע ספטמבר שולחו כל יושבי המחנה לטראנסניסטריה.


המשפחות המעטות שנשארו בחיים אחרי המלחמה התיישבו בצ'רנוביץ או עלו לישראל.

בסוף שנות ה-60 התגוררו באדינץ, לפי אומדן, כ-200 יהודים ולא היה להם בית-כנסת.
סאדאגורה Sadagura

עיר במערב אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בוקובינה, רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17. ב-1775 נמנו בסאדאגורה 45 משפחות יהודיות מכלל 180 המשפחות בעיר, ובתחילת המאה ה-19 - מאה משפחות. בית-הכנסת המרכזי הוקם ב-1770 לערך. יהודים מיישובי הסביבה היו מסופחים לקהילת סאדאגורה.

יהודי סאדאגורה עסקו במסחר ובמלאכה, ובין יהודי הסביבה היו גם בעלי-קרקעות עשירים. יהודים מדלת העם מצאו את פרנסתם בדוחק בהובלת מים בחביות מבארות מרוחקות.

סאדאגורה התבססה במשך המאה ה- 19, הקהילה היהודית התארגנה ומספר היהודים בעיר הלך ועלה. ערב מלחמת-העולם הראשונה היתה הקהילה בשיא פריחתה, ומנתה 10,000 נפש, מהם 3,000 יהודים ביישובים הסמוכים.

קהילת סאדאגורה הייתה מעוז חסידי רוז'ין, אחרי שהאדמו"ר ר' ישראל פרידמן קבע בה את מושבו באמצע המאה ה-19. גינוני המלכות שהנהיג האדמו"ר בחצרו היו לצנינים בעיני חסידי צאנז. אחרי מלחמת-העולם השנייה הועתקה השושלת לארץ-ישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד מאד מספר היהודים בעיר. בשנת 1919 היו שם פחות מאלף.

בין שתי מלחמות-העולם התנהלה בקהילה פעולה ציונית ערה, ונציגים יהודים ישבו במועצת העיר. ערב מלחמת העולם השנייה נימנו בסאדאגורה כ- 1,700 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבר אזור סאדאגורה לשליטת הסובייטים ואחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941 נמסר שוב לידי רומניה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. עם השתלטות הגרמנים והרומנים על סאדאגורה נרצחו 186 יהודים בעיר עצמה, ויתרם, כ-1,500, שולחו למחנות בטראנסניסטריה. רק מעטים שבו ב-1944 בתום המלחמה.

שנות ה-2000

בשנות ה-2000 סאדאגורה היא חלק מהעיר צ'רנוביץ. בסדיגורה נותר בית הכנסת של הצדיק, האדמו"ר מסדיגורה, שנמצא במצב די גרוע, וחסידי סדיגורה בישראל מטפלים בכל נושא רכישת הבניין ושיקומו.
בית העלמין בעיר מוקף גדר, אולם הוא אינו נעול ומטופל באופן קבוע לא קבוע. במקום ישנו אוהל על קברי הצדיקים מסדיגורה.
ויז'ניץ Vizhnitz
(ברומנית ויז'ניצה Vijnita וברוסית Viznica)
עיר במחוז צ'רנובצי, אוקראינה. בין שתי מלחמות-העולם בצפון חבל בוקובינה, רומניה.

העיר ויז'ניץ ידועה כמקום מושבם של האדמו"רים לבית ויז'ניץ במאה ה-19.

יהודים התיישבו במקום באמצע המאה ה-18 תחת שלטון מולדאביה. ב- 1807 מנתה הקהילה 64 משפחות וב-1900 - 4,738 נפשות. ב-1774 גירשו השלטונות האוסטרים 19 משפחות משום "שלא תרמו לפיתוחה החקלאי של העיר" וב-1789 הוצא צו גירוש כללי ליהודי העיר, אך לא בוצע.

באמצע המאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים מרוסיה וממולדאביה ובשנת 1880 הגיע מספר יהודי העיר ל- 3,795, שהיו 91 אחוזים מכלל 4,165 תושבי העיר.

בתקופה השלטון האוסטרי (בוקובינה סופחה לאוסטריה ב- 1774) היתה ויז'ניץ כפופה לקהילת צ'רנאוץ עד אמצע המאה ה- 19 לערך, וב- 1891 הייתה בין 15 הקהילות העצמאיות שזכו להכרת השלטונות.

בשנת 1888 היו בוויז'ניץ שמונה בתי כנסת.

לאחר השתקעותו של האדמו"ר מנחם מנדל האגר מבית קוסוב בוויז'ניץ, נעשתה העיירה למרכז חסידי, ונהרו אליה חסידים מקוסוב וממארמורש. הם טבעו חותמם על העיירה אשר רוב תושביה היו יהודים. בשבת שבתה כל מלאכה ורחובות העיירה מלאו יהודים חובשי שטריימל בדרכם אל בית הכנסת.

בתי הכנסת היו גם מוקד חברתי ובהם נערכו אירועים חברתיים ותרבותיים כמו קונצרטים של חזנות, כינוסי מפלגות וחגיגות בר-מצוה.

העיירה נפגעה בימי מלחמת העולם הראשונה, יהודים רבים נטשו אותה, ביניהם גם האדמו"ר רבי ישראל האגר, שקבע את חצרו באורדיאה שבהונגריה. ומאז ירדה חשיבותה כמרכז חסידי.

בתום מלחמת העולם הראשונה חזר לויז'ניץ אחיו של האדמו"ר, קומם מחדש את החצר וייסד ישיבה בשם "בית ישראל ודמשק אליעזר", לישיבה צורפו פנימייה וספרייה עשירה.

לפני מלחמת העולם הראשונה הגיעו לויז'ניץ כתבי-עת ציוניים, למשל "העולם" ו"צפירה" וכתבי-עת עבריים אחרים שהגיעו מרוסיה, ולכולם היו בקרב משכילי ויז'ניץ קוראים נלהבים.

בין שתי מלחמות העולם פעלו התנועות הציוניות של "צעירי ציון", "פועלי ציון", ו"מזרחי" ותנועות הנוער של "הנוער הציוני", "גורדוניה", "בני עקיבא" ו"בית"ר". הנוער הושפע מהציונות והיו צעירים שפנו לקיבוצי הכשרה ועלו לארץ ישראל.

ההסתדרות הציונית הפעילה ספרייה ואולם קריאה, פעלה להוראת עברית ולהרצאות בנושאים לאומיים. ביוזמת החברה "שפה עבריה" מצ'רנאוץ נפתח ב- 1921 בית-ספר עממי עברי. ועד למלחמת העולם השנייה התנהלה בקהילה פעולה חברתית וציונית ערה. אדמו"רים מוויז'ניץ הקימו ישיבות ומרכזים בחיפה ובבני-ברק.

קבוצת צעירים שמאלניים מחד, ו"אגודת ישראל" מאידך, התנגדו לציונות.

יהודים פיתחו את תעשיית העץ בעיירה המוקפת יערות עוד בימי שלטון אוסטריה. יהודי ויז'ניץ עסקו במסחר ומלאכה ובמיוחד התפרסמו כורכי הספרים ועושי המצנפות. היו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים ומספרם ההולך וגדל באוכלוסייה זיכה אותם בכל התפקידים הציבוריים; ראשות העיירה, חברות במועצה, הנהלת הדואר והרכבת. ישיבות המועצה היו נפסקות בזמן תפילת מנחה שנערכה באולם הישיבות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, סיפוח העיירה לרומניה וניתוקה מגליציה פגעו בכלכלתה. הג'וינט עזר ליהודים ששבו לעיירה בשיקום בתיהם אבל המדיניות האנטישמית של השלטון החדש רוששה את המפרנסים היהודים וצעירים רבים נטשו את העיירה.

היחסים הטובים עם האוכלוסייה המקומית נפגעו בתקופת השלטון הרומני ובימיה הקצרים של ממשלת גוגא-קוזא האנטישמית (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) התכנסה במקום ועידה אנטישמית אזורית ובתי היהודים הותקפו.

ב- 1930 היו בויז'ניץ 2,666 יהודים.


תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ב- 1 בספטמבר 1939) סופחה צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 (בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות). משנכנסו הסובייטים לעיירה, נפסקה כל פעילות יהודית לאומית ו- 31 משפחות יהודיות הוגלו לסיביר בלילה אחד.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ביוני 1941 ונסיגת הצבא האדום, נמסר האזור לרומניה בת בריתה של גרמניה הנאצית. כנופיות אוקראינים שהגיעו מהעיר קוטי, תושבים מקומיים וחיילים רומנים חברו יחד בשוד וברצח היהודים. הם רצחו 35 יהודים. קצין רומני בשם פטרוק (Petruc) הציל קבוצת יהודים מהרג ועזר לנפגעים, עד שנשלח לחזית.

השלטונות הטילו גזרות על היהודים: ענידת מגן דוד, עבודת כפייה ועוד. לוויז'ניץ הגיעו יהודים שגורשו מכפרי הסביבה. ובאוקטובר 1941 הודיעו על גירוש כל היהודים לטרנסניסטריה.

בתום המלחמה שרדו מכלל 2,800 מגורשי ויז'ניץ 800 יהודים. רובם עלו לישראל.
פאשקאן Pascani

עיר בחבל מולדובה, הרגאט, רומניה.


ב-1859, עשר שנים לאחר היווסדה, ישבו בפאשקאן 86 יהודים ורק חמישה לא-יהודים, ומכאן ההנחה שראשוני המתיישבים במקום היו יהודים. התפתחות גדולה התחילה עם הנחת קו- הרכבת לצ'רנוביץ ולמברג ב-1879, ובסוף המאה מנתה הקהילה יותר מ-1,860 נפש (כ-%15 מכלל האוכלוסיה), עם שישה "חדרים" וארבעה בתי-כנסת. ב-1900 נפתח בית-ספר יסודי בכספי נדבן נוצרי מבני-המקום, ומוסד שני, בתמיכת יק"א, נפתח ב-1911. במרד האיכרים ב-1907 נהרג יהודי ובתים רבים נשדדו. העיר נעשתה מרכז חסידי ברומניה, בזכותו של הצדיק מ.ל. פרידמן לבית רוז'ין. במלחמת-העולם השנייה גורשו רוב יהודי המקום לבוטושאני ולרומאן.

ב-1947 נמצאו בעיר 870 יהודים, וכעבור שלוש שנים - 500.

ב-1969 התגוררו בפאשקאן כעשרים משפחות יהודיות, ולהם בית-כנסת אחד.
לאו קסנר
Zicman Feider
קונרד, ויקטור
Schmidt, Joseph
Steinbarg, Eliezer
פרנק, יעקב
בירנבאום, אברהם בר
צלאן, פאול
מאנגר, איציק
קרוס (גרוס), אלזה
אבנר, מאיר

Leo Kesner (born Kasner) (1888 - 1945), journalist, humorist, poet, translator and theater reviewer, born into a Hassidic family in Berhomet pe Seret (Berhomet), Bukovina, Ukraine (then part of Austria-Hungary). He received a Jewish traditional education, then attended a secular high school in Czernowitz and earned a Ph.D. degree from the University of Vienna. 

He immigrated to USA in 1914 settling in New York. He started his journalistic career as contributor and later assistant editor of Der Groyser Kundes (“The Great Prankster”), a Yiddish language satirical weekly, working there and publishing hundreds of poems, sketches, and literary critical articles. He served as assistant editor of Yidishes tageblat (“Jewish daily newspaper”) during 1920-1228, and then he was editor of the Forverts (“Forward”) division in Philadelphia from 1929 until his death. 
He is the author of Geṭrakht un gelakht, a zamlung fun tsayt- un gelegenhayt-lider tsum leyenen, forleyenen, deklamiren, amuziren, un abisele nokhdenken (“Considered and laughed, a collection of timely and opportune poems to be read, read aloud, declaimed, amused, and little contemplated”, Philadelphia, 1939), and was editor of Medem zhurnal (“The Medem Journal”, Philadelphia, 1933) and co-editor of Fun fraynt tsu fraynt, a matone heri bergern tsu zayn 50ten geburtstog (“From friend to friend, a gift to Harry Berger on his fiftieth birthday”, Philadelphia, 1936). Kesner died in Philadelphia.

Zicman Feider (1903-1979), zoologist, the first professor of vertebrate zoology at the Alexandru Ioan Cuza University in Iasi, Romania, founder of the acarology school in Romania, born in Roman, Romania, the eldest of seven children of Beila and Daniel (Idel) Feider. He attended secondary studies at the Romanian Vodă High School in Roman, obtaining the baccalaureate in 1922. From 1923 to 1925, Feider attended Histology and Pathology classes at the University of Pavia, Italy. He then continued his studies at the Faculty of Natural Sciences in Iasi and graduated in Cernauti, in 1933.  He earned a PH.D. in 1947. Between 1933-1940 he worked as a high school teacher in Odorheiul Secuiesc in Transylvania. Following the annexation of this region by Hungary in 1940, Feider was forced to return to Moldavia. As a Jew, he was banned from continuing his research or teaching at Romanian schools. As a result he joined the staff of the Jewish high school in Roman from 1940 until 1944, eventually becoming its principal.

In 1949 he became a lecturer at the Department of vertebrate zoology of the Faculty of Biology at Alexandru Ioan Cuza University in Iasi, and a full professor with tenure since 1959 until his retirement in 1972.  During his career he published 170 articles and three monographies including the notable work The Monograph of Trombidiidae (1955).

Conrad, Victor (1876-1962), meteorologist, born and educated in Vienna, Austria. Upon graduation be became a staff member of the department of Meteorology and Magnetism at the University of Vienna. There he founded a section for the observation of electricity in the air, which was important to the discovery of cosmic rays some years later.

Victor Conrad served as head of the department of cosmic physics at the University of Czernowitz (1910), Bukovina (now in Ukraine), until the World War I. In 1918 he returned to the University of Vienna, to the Institute of Meteorology, where he started a seismographic station for the observation of geophysical problems (earthquakes). Victor Conrad was later (1920-1938) involved with the research of bioclimatic issues. He was editor of the geophysical quarterly "Gerlands Beitraege zur Geophysik" (1926-1938), and edited 39 volumes. He wrote the chapter of climatic elements and their dependence on terrestrial influences, in the 500 pages "Handbuch der Klimatologie" published by Wladimir Koppen, a famous meteorologist.

After the takeover by the Nazis, Conrad escaped to the USA. He was invited to lecture and do research in the Penn State Meteorology program, where he remained for a little over a year in 1939-1940. He then joined Harvard University at Boston where he continued lecturing and conducting research on climatology. In Boston he published "Fundamentals of Physical Climatology" (1942), and "Methods in Climatology" (1944) together with Professor L.W. Pollak of Dublin.

Conrad died in Boston in 1962.
Singer

He was born to a farmer in Bavideni, Bukovina and during World War I his family settled in Czernowitz., where he began to sing in the synagogue choir. Age 20, he started his concert career and also served as cantor in Czernowitz. Later he was cantor in Vienna and Berlin. After studying in the Berlin Conservatoire, Schmidt began his popular career as a radio and stage singer, singing throughout Europe and rivaling Richard Tauber as the most popular tenor of the time. Known as the 'pocket tenor' (he was four foot ten), he starred in a semi-autobiographical movie called My song goes round the world, the name of his greatest hit. In World War II he tried unsuccessfully to reach America and found refuge in Switzerland where he was interned in a refugee camp and died there from a throat ailment.
Educator and fabulist

Born in Lipcani, he received a rich Jewish education and was self-educated in secular subjects. Like his cousin Yehuda Steinberg, he became an educator and for many years headed a Hebrew-Yiddish school in Lipcani. He wrote Yiddish fables and his fame reached Bialik who was preparing to publish a volume of Steinbarg's fables when World War I broke out and they only appeared after Sreinbarg's death. They then achieved widespread popularity and were translated into many languages. After 1920 he lived in Czernowitz, except for two years (1928-30) when he directed a Jewish day schol in Rio de Janeiro. In Czernowitz he was the outstanding figure in Jewish cultural life.
Pseudo-messiah

Born in Korolowka, Podolia, he was a trader who, while in Turkey, came into contact with the group that continued to believe in the messiahship of Shabbetai Tsevi. He began to study the Zohar and came to believe he was the reincarnation of Shabbetai Tsevi and developed a theology with a trinitarian basis (God, the Messiah, and the Shekhina - a female hypostasis of God). He acquired a following in eastern Europe and was excommunicated by the rabbis in 1756. The rabbis denounced the group to the Catholic authorities but Frank put himself under the protection of the bishop of Kaminiec-Podolski who ordered a public disputation. The Frankists accepted Christianity and Frank was baptized in Warsaw cathedral with the king as his godfather. However the Church grew suspicious and he was exiled for 13 years to the fortress of Czestochowa. On his release he moved to Bruenn and then to Offenbach where the sect was reestablished under the 'Holy Lord;' who now called himself Baron von Frank. After his death the sect continued to exist in Offenbach under Frank's daughter, Eve, as ' queen' and 'high priestess' practicing secret rites including ritual orgies. Eventually it disintegrated.
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
Poet and translator

He was born in Czernowitz to Orthodox parents. At age 18 he spent a year in France studying medicine but returned to Romania to study Romance philology. Both his parents were murdered in the Holocaust while he survived by working in forced-labor camps. From 1945 to 1947 Celan worked as a translator and publisher's reader. He moved to Vienna and began to publish his poetry, written in German. He soon moved to Paris where he remained the rest of his life, teaching languages and translating poetry into German. His verse reflects his tragic experiences during the Holocaust. Influenced by surrealism, his words often have a double or even triple meaning. Despite recognition, he never achieved financial solvency and was subject to fits of paranoia in which he saw himself surrounded by antisemitism and Nazism. Judaism is a frequent theme in his verse. Although receiving top awards, his poems reflect a deepening anguish and in the end he committed suicide in the River Seine. He is recognized as one of the outstanding poets of the 20th century and a major voice of the Holocaust.
Poet
Cross (Gross), Else (1902-1987), pianist, born in Czernowitz, Austria-Hungary (now in Ukraine). She began her music studies in Czernowitz and in her teens she was sent to Vienna, Austria. There she continued studying music history and theory. Cross studied piano with Eduard Steuermann and Anton Webern. In 1933, at the age of thirty-one she made her first solo appearance with the Wiener Konzertorchester.

In 1938, when the Nazis took over Austria, she went in exile in Great Britain. There she headed the Chair at the Royal Academy of Music (London). For her outstanding interpretation of contemporary music she was awarded the Brahms Prize.
Ebner, Meir (1872-1955), Zionist leader in Bukovina and Romania, born and educated in Czernowitz, Austrian (now in the Ukraine) where he received a traditional Jewish education and completed law school at the University of Czernowitz.

In 1891 he participated in the establishment of the Jewish national student association called 'Hasmonea'. He was influenced by Herzl, joined the Zionist Organization, and in 1897 attended the First Zionist Congress in Basel, Switzerland.

Active in Jewish affairs in Bukovina he worked to obtain Jewish representation in the Vienna parliament. In 1910 he helped found the the national Jewish People's Council (Judischer Volksrat). When in 1915 the area was occupied by Russia Ebner was exiled to Siberia. He was released in 1917 and proceeded to join the socialist Jacob Pistiner (1882-1930) in setting up the Jewish National Council (Judischer Nationalrat) in 1918. At the end of World War I Bukovina was annexed to Romania in 1918 and soon afterwards Ebner led the struggle for Jewish rights in Romania.

Between the world wars Ebner directed the national leadership of Bukovinian Jewry and for many years was chairman of the local Zionist Organization. Ebner devoted his energies not only to defending the individual and civil rights of the Jews but to securing their rights as a national minority. In 1919 he founded the "Ostjudische Zeitung" newspaper in which he advocated both Zionism and a Jewish national identity in the Diaspora. In 1926 he was elected head of the Czernowitz Jewish community. In the same year he was elected to the Romanian parliament (House of Deputies) in Bucharest. He retained his seat until 1934. In 1928, with the help of four other members of parliament, Ebner was elected to the Romanian Senate.

In 1931 he participated in the foundation of the 'Jewish National Party' of Romania. Ebner attended the international Congresses of National Minorities in Geneva and served as Vice–president of the International Zionist Organization. In 1934 he attended the trial in Switzerland against "The Protocols of the Elders of Zion" as a witness against all the anti-Semitic accusations. In 1939 Ebner attended the 21st Zionist Congress in Zurich and from there travelled to Israel to settle there. In Palestine Ebner remained active in public life and for some years wrote articles in the local "Haaretz", "Hayom" and "Haboker" newspapers. Ebner was present at the David Ben Gurion's public declaration of the creation of the Jewish state in Tel Aviv on 14th May1948.
פרנק, יעקב
Pseudo-messiah

Born in Korolowka, Podolia, he was a trader who, while in Turkey, came into contact with the group that continued to believe in the messiahship of Shabbetai Tsevi. He began to study the Zohar and came to believe he was the reincarnation of Shabbetai Tsevi and developed a theology with a trinitarian basis (God, the Messiah, and the Shekhina - a female hypostasis of God). He acquired a following in eastern Europe and was excommunicated by the rabbis in 1756. The rabbis denounced the group to the Catholic authorities but Frank put himself under the protection of the bishop of Kaminiec-Podolski who ordered a public disputation. The Frankists accepted Christianity and Frank was baptized in Warsaw cathedral with the king as his godfather. However the Church grew suspicious and he was exiled for 13 years to the fortress of Czestochowa. On his release he moved to Bruenn and then to Offenbach where the sect was reestablished under the 'Holy Lord;' who now called himself Baron von Frank. After his death the sect continued to exist in Offenbach under Frank's daughter, Eve, as ' queen' and 'high priestess' practicing secret rites including ritual orgies. Eventually it disintegrated.
יוליוס דוד (1953-1893), הרב הראשי של צ'רנוביץ, אוקראינה, 1948-1944
יוליוס דוד (1953-1893), רבה הראשי
של צ'רנוביץ, בוקובינה, אוקראינה
(בריה"מ), 1944-1948.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דוד רון, ישראל)
בירנבאום, אברהם בר
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
צלאן, פאול
מאנגר, איציק
קרוס (גרוס), אלזה
אבנר, מאיר
Poet and translator

He was born in Czernowitz to Orthodox parents. At age 18 he spent a year in France studying medicine but returned to Romania to study Romance philology. Both his parents were murdered in the Holocaust while he survived by working in forced-labor camps. From 1945 to 1947 Celan worked as a translator and publisher's reader. He moved to Vienna and began to publish his poetry, written in German. He soon moved to Paris where he remained the rest of his life, teaching languages and translating poetry into German. His verse reflects his tragic experiences during the Holocaust. Influenced by surrealism, his words often have a double or even triple meaning. Despite recognition, he never achieved financial solvency and was subject to fits of paranoia in which he saw himself surrounded by antisemitism and Nazism. Judaism is a frequent theme in his verse. Although receiving top awards, his poems reflect a deepening anguish and in the end he committed suicide in the River Seine. He is recognized as one of the outstanding poets of the 20th century and a major voice of the Holocaust.
Poet
Cross (Gross), Else (1902-1987), pianist, born in Czernowitz, Austria-Hungary (now in Ukraine). She began her music studies in Czernowitz and in her teens she was sent to Vienna, Austria. There she continued studying music history and theory. Cross studied piano with Eduard Steuermann and Anton Webern. In 1933, at the age of thirty-one she made her first solo appearance with the Wiener Konzertorchester.

In 1938, when the Nazis took over Austria, she went in exile in Great Britain. There she headed the Chair at the Royal Academy of Music (London). For her outstanding interpretation of contemporary music she was awarded the Brahms Prize.
Ebner, Meir (1872-1955), Zionist leader in Bukovina and Romania, born and educated in Czernowitz, Austrian (now in the Ukraine) where he received a traditional Jewish education and completed law school at the University of Czernowitz.

In 1891 he participated in the establishment of the Jewish national student association called 'Hasmonea'. He was influenced by Herzl, joined the Zionist Organization, and in 1897 attended the First Zionist Congress in Basel, Switzerland.

Active in Jewish affairs in Bukovina he worked to obtain Jewish representation in the Vienna parliament. In 1910 he helped found the the national Jewish People's Council (Judischer Volksrat). When in 1915 the area was occupied by Russia Ebner was exiled to Siberia. He was released in 1917 and proceeded to join the socialist Jacob Pistiner (1882-1930) in setting up the Jewish National Council (Judischer Nationalrat) in 1918. At the end of World War I Bukovina was annexed to Romania in 1918 and soon afterwards Ebner led the struggle for Jewish rights in Romania.

Between the world wars Ebner directed the national leadership of Bukovinian Jewry and for many years was chairman of the local Zionist Organization. Ebner devoted his energies not only to defending the individual and civil rights of the Jews but to securing their rights as a national minority. In 1919 he founded the "Ostjudische Zeitung" newspaper in which he advocated both Zionism and a Jewish national identity in the Diaspora. In 1926 he was elected head of the Czernowitz Jewish community. In the same year he was elected to the Romanian parliament (House of Deputies) in Bucharest. He retained his seat until 1934. In 1928, with the help of four other members of parliament, Ebner was elected to the Romanian Senate.

In 1931 he participated in the foundation of the 'Jewish National Party' of Romania. Ebner attended the international Congresses of National Minorities in Geneva and served as Vice–president of the International Zionist Organization. In 1934 he attended the trial in Switzerland against "The Protocols of the Elders of Zion" as a witness against all the anti-Semitic accusations. In 1939 Ebner attended the 21st Zionist Congress in Zurich and from there travelled to Israel to settle there. In Palestine Ebner remained active in public life and for some years wrote articles in the local "Haaretz", "Hayom" and "Haboker" newspapers. Ebner was present at the David Ben Gurion's public declaration of the creation of the Jewish state in Tel Aviv on 14th May1948.
מאנגר, איציק
Poet
מאנגר, איציק
Poet