חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ברנדנבורג

ברנדנבורג

מחוז הסטורי ומדינה בגרמניה.

 

סוג מקום:
ארץ
מספר פריט:
161801
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ברנדנבורג

BRANDENBURG, BRANDENBURGER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מברנדנבורג, שמו של אזור היסטורי ושמה של מדינה פדרלית בגרמניה. ברנדנבורג אן דר האוול היא שמה של עיר הממוקמת בחבל ברנדנבורג, מערבית לברלין. המשמעות של הסיומת הגרמנית "-er"  היא "מוצאו מ-". הנוכחות היהודית בברנדנבורג מתועדת לראשונה במאה ה -13.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

ברנדנבורג מתועד כשם משפחה יהודי עם משה ברנדנבורג (נולד ב. 1925) מהעיר ולוצלבק, פולין, אשר נספה בשואה.

הצוות הרפואי במחנה העקורים לנדסברג,
גרמניה 1945/46
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "לחזור ולחיות: שארית הפליטה, משחרור עד שיקום" 1985)
הצייר מקס ליברמן בסטודיו
שלו בברלין, 1934.
צילום: הרברט זוננפלד
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)
Rabbi

Born in Wronki where his father was rabbi, he was appointed to succeed his father there but had to give up the appointment in view of the opposition of Rabbi Akiva Eger to an unmarried rabbi of 21functioning as religious leader of a community. He served as rabbi in Landsberg and then in Mecklenberg-Schwerin where the government wished to strengthen the Orthodox community against the Reformers. However, he had to resign because he was too firm in his religious decisions. Lipschutz thereafter lived in private first in Hamburg, then in Berlin. He edited and republished his father's famous commentary on the Mishnah and wrote an abstract of the Shulhan Arukh.

גוז'וב ויילקופולסקי , לאנדסברג Landsberg

(בגרמנית לאנדסברג Landsberg )

עיר במערב פולין. עד שנת 1945 בחבל בראנדנבורג, גרמניה. סופחה לפולין אחרי מלחמת העולם השנייה במסגרת שינויי הגבולות שחלו אחרי המלחמה .

הקהילה היהודית

רובע יהודי ובית-כנסת בעיר נזכרים לראשונה ב-1557. ככל הנראה נוסדה הקהילה כבר במאה ה-14. עם גירוש בראנדנבורג בשנת 1573 חדלה הקהילה להתקיים.

לקראת אמצע המאה ה-17 התחילו יהודים לבקר ולסחור בירידים של לאנדסבורג ואחר-כך החלו להשתקע בעיר.לקראת סוף המאה התגוררו בעיר 12 משפחות של יהודים.

ב-1717 גורשו מלאנדסברג היהודים שהתגוררו בה ללא רשות ונשארו 96. עיקר פרנסתם של יהודי המקום היתה על המסחר בצמר ועורות.

מ-730 יהודים ב-1871 ירד מספר היהודים בלאנדסבורג ל- 500 לערך בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הקהילה הפעילה שש חברות-צדקה, בית-ספר, מושב-זקנים (נוסד ב- 1928) ובית-עלמין.

תקופת השואה

ערב מלחמת-העולם השנייה נותרו בעיר 95 יהודים. שמונה גורשו לצ'כוסלובקיה במהלך המלחמה, באוגוסט 1942.באותה השנה נשלחו יתרת היהודים למחנות .

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר רק כמה עשרות יהודים . בשנת 1962 נרשמו במקום 40 יהודים ובשנת 1967 70 יהודים . בעקבות המהומות האנטישמיות שהיו בפולין בשנת 1968 עזבו רוב היהודים את העיר ונשארו בה רק יהודים בודדים .

בית הכנסת נבנה בעיר בשנת 1854 ונשרף ב " ליל הבדולח " ע"י הנאצים בנובמבר 1938 . בשנות ה - 50 החלקה נוקתה מהשרידים ונבנה עליה בניין . בשנת 2014 נבנתה במקום ע"י הנהלת העיר אנדרטה לזכר היהודים שחיו בעיר . על האנדרטה יש כיתוב בפולנית ובעברית .

בית העלמין היהודי נבנה במקום בשנת 1723 על שטח של 0.71 האקטר . באמצע המאה ה - 19 הוא הוקף בחומה . שרידיו קיימים כיום ובו יש כמה מצבות .

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

פראנקפורט על הנהר אודר

(במקורות היהודיים פרנקפורט דאודר)

עיר בגרמניה. עד לאיחוד גרמניה בשנת 1990, בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


יהודים ישבו בפראנקפורט על האודר עוד לפני 1294, בשנה זאת מתועדת מחלוקת שפרצה ביניהם לבין הגילדה של הקצבים. היהודים התגוררו בדירות שכורות ועיסוקם העיקרי היה מסחר זעיר והלוואות כספים בריבית.

ב-1506 נהרס בית-הכנסת ובמקומו נבנתה האוניברסיטה החדשה, וכעבור ארבע שנים גורשו יהודי העיר עם שאר יהודי מחוז בראנדנבורג.

היהודים חזרו, וגורשו שנית ב-1573. אולם בשנת 1687 התירה האוניברסיטה המקומית כניסת תלמידים יהודים, ובכך הייתה הראשונה בגרמניה. בשנים 1810-1739 למדו באוניברסיטה של פראנקפורט על האודר כ-130 סטודנטים יהודים מכל רחבי אירופה, ואפילו מירושלים.כשלושים יהודים הוסמכו שם כרופאים במאה ה-18.

סוחרים מפולין היו מבקרים בירידים של פראנקפורט על האודר, וב-1763 התכנסו בעיר רבנים מפולין לדיון בסכסוך בין בתי-דפוס באמסטרדאם ובזולצבאך על זכויות ההדפסה של התלמוד. בשנות ה-40 של המאה ה-19 ישבו בעיר כ-800 יהודים; ב-1925 - כ-670.

עם התפשטות תנועת הרפורמה במחצית הראשונה של המאה ה-19 פרשו החרדים ופתחו בית-תפילה משלהם. שמואל הולדהיים, ממנהיגי הרפורמה, שימש ברבנות בפראנקפורט בשנים 1840-1836. במאה הנוכחית כיהנו בה החוקר יהודה ברגמן ואיגנאץ מייבאום, מראשי היהדות הליבראלית בגרמניה. את האגודה הראשונה למען יישוב ארץ-ישראל יסד בקהילה חיים לוריא, ב-1861. ב-1933 מנתה הקהילה כ-590 נפש, והיו בה בית- כנסת גדול, בית-עלמין, שלוש אגודות צדקה, סניפים מקומיים של "ברית חיילי החזית היהודיים" ולשכת "בני- ברית". החרדים שבו והצטרפו לקהילה ב-1934. ב-1939 נותרו בעיר 168 יהודים.


תקופת השואה

רוב יהודי העיר גורשו ממנה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939). אחר-כך הועברו היהודים ממקומות ריכוזם למחנות במחוז לובלין על אדמת פולין הכבושה. כשלושים יהודים שולחו לטרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה).



הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה= 21


אחרי המלחמה התארגנה קהילה חדשה בפראנקפורט על האודר. ב-1958 מנתה כ-200 יהודים, ומספרם פחת והלך.

בשנת 2005 לפי נתוני הארגונים היהודיים הקהילה מנתה 222 חברים , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . הקהילה היא ליברלית . בשנת 2009 חודש בית הכנסת ולקהילה יש בית ספר של יום ראשון שבו מלמדים יהדות בעברית וברוסית . במרכז היהודי מוצגת תערוכה של החיים היהודיים שהיו בעיר לאורך הדורות . על המדרכות בעיר פזורות לוחיות הזיכרון , שטולפרשטיין , כמו בערים אחרות רבות בגרמניה , לזכר היהודים שחיו בעיר ונרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי הישן עדיין קיים וקבורים בו כמה מגדולי ישראל בעבר , כמו הרב תאומים . במקום מוצבות אנדרטה לחללים היהודים שנפלו במלחמת העולם הראשונה וכן אנדרטה לנרצחי השואה . בשנת 2004 החלו בשיקום בית הקברות במימון חוץ וכן הוקם בית עלמין חדש . גם באתר בית הכנסת הישן הוקמה אנדרטת זיכרון .

הקהילה מפעילה פעולות תרבות - חברה ודת בסיוע התאחדות הקהילות היהודיות בגרמניה והאיחוד האזורי .

 

אברסוולדה

Eberswalde

עיר המושב המינהלי במחוז ברנים במדינת ברנדנבורג, בגרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 270 בשנת 1928; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 192 משפחות.

התיעוד המוקדם ביותר של נוכחות יהודית באברסוולדה הוא מהמאה ה-14. גירוש יהודים מאזור ברנדנבורג בשנת 1510 הביא לסיום ההתיישבות המוקדמת הזו, ורק בשנת 1696 הורשו היהודים לחזור לאברסוולדה. הקהילה המודרנית הקימה חדר תפילה ברחוב רוזן (Rosenstrasse, כיום: Kreuzstrasse) בשנת 1720; בית כנסת הוקם באותו אתר בשנת 1820. בשנת 1890, כתוצאה מגידול האוכלוסייה היהודית, נבנה בית כנסת בסגנון מורי ברחוב בביסמרק 9; טקס פתיחה חגיגי נערך בדצמבר 1891. בית הכנסת נהרס על ידי ברק בשנת 1931 ונבנה מחדש בשנת 1932.

ברחוב אודרברגר קודש בית קברות יהודי בשנת 1751, לפניו נערכו קבורות בביסנטל (Biesenthal). על פי רישומים, בית הקברות הוגדל בשנת 1851 וחולל בשנת 1897. ידוע גם כי בשנים 1913-1911 רכשה הקהילה שטח בית קברות חדש ברחוב פריינוואלדר (שנפתח בשנת 1924).

192 יהודים חיו באברסוולדה ב-1933, עשרים ואחד ילדים למדו בבית ספר ללימודי דת. בקהילה פעלו "חברה קדישא" (נוסדה בשנת 1909) ושלושה ארגוני רווחה: קרן לעניים, חברת "גמילות חסדים" ועמותת נשים יהודית, וכן מועדון להיסטוריה ולספרות יהודית.

במרץ 1933 חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית נמרחו בצבע ובסיסמאות אנטי-יהודיות. חמש שנים מאוחר יותר, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938), הציתו חברי המפלגה הנאצית המקומיים ואנשי ה-ס"א את בית הכנסת, השחיתו חנויות ובתים בבעלות יהודית ותקפו יהודים, אחד מהם מת מפצעיו. לפי הרשומות, הדרשן של הקהילה היהודית הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן.

במאי 1939 היהודים שנותרו הוכרחו לעבור ל"בתי יהודים" ברחוב קירש (Kirch) וברחוב שניידר (Schneider); וב-1942 הם גורשו לגטאות, למחנות ריכוז ולמחנות מוות נאציים במזרח אירופה. לפחות 48 יהודי אברסוולדה נספו בשואה.

בית העלמין החדש יותר חולל לאחר המלחמה.

לוח זיכרון הוצב ברחוב ביסמרק (כיום, רחוב גתה) ושני רחובות נקראו על שם תושבים יהודים לשעבר.

----------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

קוטבוס Cottbus

עיר במחוז בראנדנבורג, גרמניה. בין השנים 1945 - 1990 בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית


קהילה יהודית הייתה בקוטבוס באמצע המאה ה-15. ב- 1510 גורשו היהודים מן העיר, וחזרו אליה רק במחצית הראשונה של המאה ה-18, כאשר הותר לסוחרי צמר יהודים מפולין להתאכסן בעיר למטרות עסקים.

היישוב היהודי מנה אז 40 נפש, והקהילה נוסדה רשמית ב-1858. בסוף המאה ה-19 כבר התגוררו בעיר 460 יהודים. רב הקהילה הראשון היה ר' שלמה מארקוס דינסטפרטיג, והשני והאחרון - ר' סולומון פוזנר. בקהילה היו שני מוסדות צדקה, שני בתי-עלמין וחמש אגודות תרבות. בית-הכנסת הוקם ב- 1902.

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ישבו בקוטבוס 383 יהודים.


תקופת השואה

במאי 1933 נאסר על היהודים לסחור ביריד השנתי בקוטבוס, ביוני גורשו כל השכירים היהודיים מן האיגודים המקצועיים ופוטרו מעבודתם. יהודים החלו לעזוב את העיר. וכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) נשארו במקום רק 129 יהודים.

במהלך המלחמה המשיכו יהודים לעזוב את קוטבוס, ובאוגוסט 1942 פונו 12 היהודים האחרונים מהעיר. ב-1943 שוכנו במחנה שהוקם ליד קוטבוס עובדי-כפייה יהודים מפולין.

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

הקהילה חודשה אחרי השואה . בשנת 1998 לפי נתוני הקהילה , היא מנתה כ - 397 חברים . הקהילה מוגדרת כאורטודוקסית וחבריה הם ברובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . לקהילה אין בית כנסת מסודר , אך יש מקום תפילה ומרכז קהילתי המספק צרכי חברה - תרבות - דת. משנת 2000 ישנו בית ספר של יום ראשון . לשבתות וחגים מגיע חזן . בשנת 2004 נפתח מרכז לאינטגרציה לעזור לחברי הקהילה שהם מברית המועצות לשעבר וזקוקים להכוונה להתערות בחברה ובמדינה .

הקהילה מקיימת שיתופי פעולה עם ארגונים מקומיים ארציים וכלל אירופאיים . בעיר נקבעו לוחות זיכרון על מדרכות לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה . באתר בית הכנסת שחרב בשואה , הוצב שלט זיכרון . בית העלמין הישן בחלקו נהרס ובשנת 1990 הוחזר לקהילה , שוקם ומוחזק על ידי העירייה . הקהילה ממשיכה להשתמש בו וגם באולם ההספדים שעדיין קיים .

 

אורניינבורג

Oranienburg

עיר ובירת מחוז אובר האוול ברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1680; שיא האוכלוסייה היהודית: 131 ב-1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 105.

הקהילה היהודית באורניינבורג הקימה מספר מוסדות במהלך המאה ה-19: בית כנסת צנוע ברחוב האוול (Havelstrasse) (מספר 6 או 58) היה בשימוש עד 1838, ובית קברות קודש ברחוב קרמנר (Kremmener) בשנת 1815. העֵדה בחרה לשמור על בית כנסת משלה לאחר שהקהילה השתלבה, בשנת 1920, בקהילה היהודית הרשמית של ברלין.

למרות שיהודי אורניינבורג היו בעיקר סוחרים, יהודים אחרים זכו להכרה במקצועות אחרים. לואי בלומנטל היה הבנקאי הראשון של העיר, ונחום אופנהיימר ייסד ארגון צדקה ידוע.

כל הנכסים היהודיים הותקפו ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), אך היעדים העיקריים היו בית הכנסת והעסקים בבעלות יהודית. חורבות בית הכנסת והמרכז הקהילתי נהרסו על ידי פצצות במהלך המלחמה, ומאוחר יותר הוקמו במקום בנייני ממשלה. זקסנהאוזן, מחנה הריכוז הנאצי השני בגודלו בגרמניה, היה ממוקם באורניינבורג.

ורנר מייקל בלומנטל, יהודי יליד אורניינבורג, שימש כשר האוצר של ג'ימי קרטר, בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, ולאחר מכן מונה למנהל המוזיאון היהודי בברלין.

הקהילה היהודית החדשה של אורניינבורג נוסדה בשנת 2000. באתר בית הכנסת לשעבר נקבע לוח זיכרון.

----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

 

וירצן

Wriezen

עיר במחוז מרקיש-אודרלנד, בברנדנבורג , גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1677; שיא האוכלוסייה היהודית: 150 ב-1895; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 127.

יהודי "מוגן" אחד חי בווירצן בשנת 1677, אך רק במאה ה-18 החלה להיווצר שם קהילה יהודית מתפקדת. בית קברות נרכש בשנת 1730, ובשנת 1750 נרשמו בעיר שש משפחות יהודיות. בערך באותה תקופה הקהילה החלה להציע שיעורי דת. תפילות נערכו בבתים פרטיים עד 1821, כאשר הקהילה הקימה את בית הכנסת הראשון שלה. עד מהרה בית הכנסת החדש לא הצליח להכיל את חברי הקהילה ההולכת וגדלה, וכתוצאה מכך הקהילה הקימה בית כנסת חדש לקראת סוף המאה ה-19.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נאצים מקומיים העלו באש את בית הכנסת. באותו לילה נעצרו גברים יהודים רבים, ובעוד שמעשים אלה עוררו לאחר מכן גל הגירה, כ-60 יהודים עדיין התגוררו בווירצן בראשית 1940. הם גורשו בשנים 1942-1941 למחנות הריכוז ולמחנות המוות הנאציים.

בשנת 1988 הוסר הלוט מעל לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר. בית הקברות, שחולל, שוחזר בשנות השמונים של המאה העשרים וחשף מצבות ישנות. אולם בשנת 1993 בית הקברות שוב חולל על ידי חברי תנועת נוער ימנית קיצונית.

-----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

Hesse

In German: Hessen

The State of Hesse is a federal state (Land) of the Federal Republic of Germany. Wiesbaden is the state capital and Frankfurt am Main is the most populous city. Hesse is a former Landgraviate of the German-Roman empire. 

21st Century

In 2019 there were 10 Jewish communities in Hesse: Bad Nauheim, Darmstadt, Fulda, Gießen, Hanau, Kassel, Limburg-Weilburg, Marburg, Offenbach. Wiesbaden. 

 

History

Jewish presence in Hesse is documented after the organization of the county of Hesse, with the capital Hesse-Cassel (1247), and its elevation into an independent principality (1292), individual Jewish families were to be found in many localities. By the middle of the 14th century Jews had settled in more than 70 places, the most important of which were Friedberg, Wetzlar, and Fulda.

During the late 1930s, Nazi persecutions led to a total annihilation of the Jewish rural communities in Hesse.  Jews either relocated or were forced to move to larger towns as Frankfurt am Main, Darmstadt, Giessen, Friedberg, Kassel, and Offenbach. Only a handful survived the deportations to Nazi concentration and death camps in Eastern Europe.

Landesverband der Jüdischen Gemeinden in Hessen (The State Association of Jewish Communities in Hesse) was established on 3 June 1948 in Frankfurt am Main and recognized on 17 December 1948 by the Hessian Ministry of Culture as a public corporation. The association's task is to protect the religious, economic and legal interests of the Jewish communities in Hesse and their members vis-à-vis the state government, all authorities and the public, while respecting the communities' self-governing right. The Association includes about 5100 members. The Jewish community Frankfurt am Main with about 7000 members does not belong to the association, it is however connected by a friendship contract.

גארץ

Gartz

עיירה במחוז אוקרמרק בברנדנבורג, גרמניה, כ-20 ק"מ דרומית לעיר שצ'צ'ין אשר בפולין (לשעבר שטטין, בגרמניה).

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-15; שיא האוכלוסייה היהודית: 122 ב-1892; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 26.

נוכחות יהודית בגארץ על האודר תועדה לראשונה בסוף המאה ה-15. בדצמבר 1481 העניק הדוכס הפומרני, בוגיסלאב ה-X, לחמישה יהודים היתר לשש שנים להתיישב בגארץ. ככל הנראה, באותה תקופה יהודי גארץ נאלצו לגור באזור מוגדר בעיר. למרות היתר המגורים, הדוכס גירש את כל היהודים משטחו בשנים 1493-1492.

יישוב יהודי מודרני החל בגארץ לאחר 1812. שני יהודים נרשמו בגארץ בשנת 1816. מספרם גדל בהתמדה מ-44 בשנת 1843 ל-114 אנשים בשנת ,1861 והגיע לשיא של 122 אנשים ב-1892.

הקהילה היהודית הראשונה של גארץ הוקמה כנראה ב-1845. בתחילה היא הייתה קשורה לקהילה היהודית בסטטין. באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, בגלל מספר גדל והולך של חברים, יהודי גארץ הקימו קהילת מתפללים עצמאית. בתחילה הם התפללו בחדר תפילה. לאחר מכן, ב-1862 הם הקימו בית כנסת. הוא היה ממוקם באגף של בית ברחוב המלך (Königstrasse) (היום: רחוב פומרן 178). על פי עדות ראייה, פנים בית הכנסת החדש היה מפואר מאוד. הקהילה היהודית הקימה בית קברות על גבעה ליד רחוב היינריכסופר (Heinrichshofer). בית העלמין הורחב פעמיים. היהודים קברו את מתיהם מאמצע המאה ה-19 או מאוחר יותר עד 1935. הרמן נאס (Hermann Nase), עד בן זמננו, נזכר שהקהילה היהודית הפעילה מקווה בשם "Judenschwemme" לא הרחק ממרחצאות אודר לשעבר. סמי (שמואל) גרונמן (1952-1875) זוכר, שהיה בעיירה "מלון" ליהודים עניים. הוא נוהל על ידי סבו וסבתו. הם הציעו חדר ללא עלות בסככה אם "...הטלית והתפילין של האורחים שלהם היו נקיים ומסודרים".

משפחות יהודיות רבות עזבו את גארץ ב-1920. עד 1930 נותרו רק שש חנויות בבעלות יהודים. באופן כללי, יהודי גארץ היו אנשי עסקים קטנים או בינוניים, בעיקר סוחרי טקסטיל, מכולת וטבק.

בשנת 1933, עם עלייתם של הנציונל-סוציאליסטים לשלטון, נותרו בעיירה רק 26 יהודים. אולם, איגוד נשים יהודיות פעל עדיין בשנים 1933-1932. הנשים החברות עסקו בעבודה סוציאלית. בראש הארגון עמדה מרתה הירשפלד, נשיאת המועדון. הקהילה היהודית העניקה חינוך דתי לילדים יהודים. בשנים 1933-1932 רק שלושה תלמידים השתתפו בשיעורים. בסביבות 1935 עזבו את העיירה כמה יהודים, ביניהם אילזה הירשפלד שהיגרה לברזיל.

ב"ליל הבדולח" (10-9 בנובמבר, 1938) הנאצים העלו באש את בית הכנסת. השריפה השמידה את פנים בית הכנסת המפואר, כולל שטיחים אדומים ומנורת זהב. עדי ראיה זוכרים שמכבי האש הגנו רק על הבניינים הסמוכים מניצוצות מעופפים, אך לא עשו דבר כדי להציל את בית הכנסת. הנאצים פגעו גם בבית העלמין היהודי. מספר ימים לאחר מכן עזבו כל התושבים היהודים את העיירה.

לפחות 28 יהודים מקומיים נספו בשואה. ביניהם היו ג'ורג' והרטה מוזס ובנם גרד, שגרו פעם מול המאפייה של גארץ. ב-1942 המשפחה נשלחה למחנה הריכוז באושוויץ ושם הם נרצחו בינואר 1943. אלפרד ופרידה אייזק, שגרו ברחוב הגשרים (Brückenstrasse), נהרגו באושוויץ ב-26 בפברואר 1943.

ב-9 בנובמבר 2013 הוקם לוח זיכרון, בסמוך למקום שעליו עמד בית הכנסת. כיום, מכבסת ניקוי יבש נמצאת באתר של בית הכנסת לשעבר של גארץ. מאז 1988 נשמר בית העלמין היהודי, שהוזנח במשך שנים רבות. בערך 25 מצבות עדיין עומדות עד היום.

------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

אנגרמונדה

Angermünde

עיר במחוז מחוז אוקרמרק (Uckermark) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה במאה ה-13; שיא האוכלוסייה היהודית: 135 בשנת 1880; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 60.

לפני 1815, כאשר הקהילה היהודית של אנגרמונדה הקימה בית כנסת באסם ברחוב קלוסטר 56 (כיום, רחוב קלוסטר 10), התפילות התקיימו בביתו של הסוחר אברהם יונס (Abraham Jonas) ברחוב רוזן 65. בית הכנסת הורחב בשנת 1865 והוכתר בכיפה. אך למרבה האירוניה, באותה תקופה החליטו יהודים רבים מאנגרמונדה לעבור לערים גדולות יותר.

כנראה שבשנת 1743, הקהילה העסיקה מורה ללימודי דת.

בשנת 1709 נפתח באנגרמונדה בית קברות יהודי, לאחר שפרצה מגיפה, ולא היה בטוח להעביר את המתים לקבורה בשווידט (Shwedt) או באודנבורג. "מקווה הטהרה" של הקהילה שכן ברחוב ברודר 1 עד שהבניין נחשב לא בטוח בשנת 1910.

אחרי 1933, יהודים נחשפו להשפלות ולסחיטות בלתי פוסקות. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) בתי יהודים נהרסו, רהיטים הושלכו מחלונות ובית הכנסת נשרף עד היסוד. בית הקברות חולל, והמצבות נגנבו. 41 מיהודי אנגרמונדה נִספו בשואה.

-------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

באד פריינוואלדה

Bad Freienwalde

עיר מרפא בחבל מרקיש-אודרלנד (Märkisch-Oderland) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה במאה ה-17; שיא האוכלוסייה היהודית: 82 בשנת 1880; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 10 משפחות.

יהודים התיישבו בבאד פריינוואלדה בשנת 1671, כאשר הבוחר פרידריך ויליאם הראשון מברנדנבורג פרסם צו, וזמן קצר לאחר מכן הפך יצחק לוי ליהודי המוגן הראשון של העיר. בית הקברות היהודי למרגלות גבעת גלגנברג (Galgenberg) קודש באותה תקופה. התפילות נערכו בבית משפחת בועז (Boas) עד לשנת 1819, אז הקהילה רכשה בניין ברחוב יופן 145 (Jopenstrasse) והקימה שם בית כנסת ובית מגורים למורה. אך רק ב-1850-1848 נוסדה רשמית הקהילה היהודית בבאד פריינוואלדה. הספא המקומי, הפופולרי בקרב יהודי ברלין, יכונה מאוחר יותר בבוז כבית מרחץ יהודי.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) אנשי ס"א הציתו את בית הכנסת. כמעט כל יהודי המקום הצליחו להגר מגרמניה לפני שהחלו הגירושים למחנות הריכוז ולמחנות המוות הנאציים.

באתר בית הכנסת – ההריסות פונו בשנת 1969 – אבן זיכרון ניצבת מעל המדרגות שהובילו פעם את המתפללים לתוך בית הכנסת. בית הקברות נהרס בשנת 1950, אך אחת המצבות נותרה כאבן זיכרון.

ספריית העיר נקראה על שמו של הנס קילסון (Hans Keilson), נולד בבאד פריינוואלדה ב-1909, סופר, רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי ששרד את השואה בהולנד.

---------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

ברנדנבורג על האבל

ברנדנבורג/האבל – Brandenburg/Havel

עיר ממערב לברלין בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 483 בשנת 1925; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 200.

ההוכחה הראשונה לנוכחות יהודים בברנדנבורג היא מ-1313. ידוע שכבר בשנת 1322 היה בעיר בית כנסת, אך מיקומו אינו ידוע. למרות שהיהודים גורשו מברנדנבורג/האבל אחרי רדיפות "המוות השחור" ב-1348, הם שבו לשם ב-1372. ב-1490 גרו יהודים בעיר ב"רחוב היהודים" (כיום, כנראה, רחוב לינדן). ברשומות מסוף המאה ה-15 מוזכר גם בית קברות יהודי. יהודים גורשו שוב מהעיר בשנת 1573, ורק בשנת 1671 עברו אבות הקהילה המודרנית לברנדנבורג.

על מנת להכיל את האוכלוסייה הגדלה, הקהילה הקימה שני בתי כנסת – האחד בשנת 1781 והשני בשנת 1883; בית הכנסת השני, הממוקם ברחוב גרוסה מינזן 15  (Grosse Muenzenstrasse), שופץ בשנת 1903. למרות שלקהילה היה בית קברות יהודי לפני 1720, בית קברות שני קודש בשנת 1747.

רב וחזן נשכרו בשנת 1859, וידוע לנו גם כי שוחט שירת את היהודים מקומיים, היה מורה ללימודי דת ומשרת, שיחד עם אשתו, דאג לחולים ולמתים. בברנדנבורג היה גם מקווה טהרה.

בסוף המאה ה-19 יהודי ברנדנבורג עסקו במגוון רחב של מקצועות; רבים היו סוחרים, אך אחרים עבדו כרופאי שיניים, כעורכי דין וככימאים.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) אנשי ס"א העלו באש את בית הכנסת. בית הקברות חולל, וחדר המתים (שנבנה בשנת 1770) נהרס. חנויות בבעלות יהודית נפגעו ונבזזו, ויהודים הותקפו, אישה אחת התאבדה. 90 יהודים גורשו למחנות הריכוז הנאציים במזרח אירופה בראשית שנות הארבעים; עשרים ושמונה נשלחו לגטו ורשה באפריל 1942.

עשרה יהודים, ככל הנראה מוגנים על ידי נישואי תערובת, שרדו את המלחמה בברנדנבורג.

מאוחר יותר הוצמד לוח זיכרון על קיר בית הכנסת ההרוס ברחוב גרוסה מינזן.

-----------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פורסט

Forst

עיר ובירת מחוז שפרי-נייס (Spree-Neisse) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה במאה ה-16; שיא האוכלוסייה היהודית: 220 בשנת 1935; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 210.

כבר במאה ה-14 יהודים התגוררו באזור לוזיץ התחתונה (Niederlausitz). במהלך המאה ה-16, יהודי פורסט התגוררו ב"עיר החדשה" (כיום, Lindenplatz).

יהודי פורסט גורשו לאחר הרפורמציה, הם התיישבו שם מחדש בשנת 1648, לאחר תום מלחמת שלושים השנים. רק ב-1815 מספר ניכר של יהודים חזרו לפורסט. בתחילה הם הצטרפו לקהילת גובן (Guben), אך בשנת 1894 הקימו יהודי פורסט קהילה עצמאית.

בסוף המאה ה-19 לקהילת פורסט היה מגוון של עמותות דתיות ותרבותיות: "חברה קדישא", סניף של האגודה המרכזית של אזרחי גרמניה בני הדת היהודית, ארגון נשים יהודי ומועדון באולינג.

חדר התפילה הראשון של הקהילה נמצא באגף של בית ברחוב ביסמרק. בסביבות 1900 חנכו יהודים מקומיים בית כנסת ברחוב וואסר (Wasserstrasse) 6 (ליד רחוב קוטבוסר הנוכחי). ידוע לנו שבית העלמין, שכמה מהמצבות עדיין שלמות, הוקם וקודש ליד הכביש לטאופליץ.

יהודים מקומיים, בעיקר סוחרי טקסטיל ויצרנים, נחשפו לאנטישמיות מתמדת במהלך שנות ה-1920. ההשפלות היומיומיות גברו רק אחרי 1933. למרות שכבאים מנעו מהאספסוף לשרוף את בית הכנסת ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) הרהיטים וחפצי הקודש הושמדו. 31 גברים נעצרו ונשלחו לזקסנהאוזן. הקהילה התפרקה ב-1940-1939. לפחות 52 מיהודי פורסט נִספו בשואה. 2 יהודים שרדו את המלחמה בפורסט, מוגנים על ידי חוקי נישואי תערובת.

באתר בית הכנסת – הבניין, ספרייה לאחר 1945, נהרס בשנת 1945 – הוצגו לוח זיכרון ואנדרטה ב-1988 וב-1998, בהתאמה.

----------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פירסטנוולד

Fuerstenwalde

עיר במחוז אודר-שפריי (Oder-Spree) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה נרשמה במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 145 בשנת 1880; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 150 אנשים.

ההיסטוריה של פירסטנוולד היהודית מתחילה בשנת 1379, כאשר יהודי לא מזוהה נשרף על המוקד.

ב-1743, ארבע משפחות יהודיות גרו בעיר. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, 27 יהודי פירסטנוולד התפללו יחד עם יהודי פרנקפורט אן דר אודר. יהודים מקומיים הקימו בית כנסת בשטח של חברה לא פעילה וערכו בו תפילות עד 1824, אז הוקם בית כנסת חדש ברחוב פרנקפורטר 96. אך רק בשנת 1886 הוקמה רשמית קהילה יהודית.

בית הקברות היהודי הישן, שקודש ליד השער החדש (Neues Tor) בשנת 1795, שימש לקבורה עד 1829 לערך; בשנת 1850 הבעלות עליו עברה לידי מבשלת בירה מקומית. בית הקברות החדש ברחוב פרנקפורט, פינת הרחוב הירוק (Gruenstrasse), נחנך בשנת 1829 והורחב כעבור מאה שנה (בשנת 1980, לאחר סדרת חילול מצבות רובן הוסרו; בערך 25 נותרו עדיין שלמים).

בית הספר היהודי הראשון לחירשים ואילמים נוסד בפירסטנוולד ב-1873. ב-1933 הוקם בית ספר חקלאי ציוני באחוזת נוינדורף (Neuendorf); 80 החניכים האחרונים שנותרו גורשו לברלין ומשם למחנה הריכוז טרזיינשטאט ולאושוויץ באפריל 1943.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נשרף בית הכנסת, בית הקברות חולל וחדר המתים נהרס; חנויות יהודיות הושחתו ונבזזו, ויהודים הושפלו בפומבי והותקפו. מאוחר יותר, בשנת 1942, הבדרן הגרמני-יהודי המפורסם האנס רוזנטל, ששרד את המלחמה במסתור בברלין, נאלץ לעבוד בבית העלמין העירוני של פירסטנוולד. לפחות 22 יהודי פירסטנוולד נִספו בשואה. רק שישה, ככל הנראה מוגנים על ידי נישואין מעורבים, נותרו בפירסטנוולד לאחר הגירושים.

---------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

גובן

Guben

עיר במחוז שפרי-נייסה בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 229 בשנת 1884; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 202.

למרות שרודולף, הדוכס המקומי, התיר ליהודים להתיישב בגובן בשנת 1319, הם גורשו בשנת 1348 כתגובה למזלו הדועך של הדוכס. קהילה יהודית אחרת גורשה מגובן במהלך הפוגרומים של "המוות השחור" 1349-1348. לפי תיעוד, בעיירה היה בית קברות יהודי כבר במאה ה-15, אך רק החל מ-1650 הייתה נוכחות יהודית יציבה בגובן. ב-1834 חיו 31 יהודים בגובן. בית הכנסת שלהם, שנמצא ליד נהר הנייסה (כיום, בפולין) נחנך בשנת 1837. הקהילה נוסדה רשמית 12 שנה אחר כך. בתחילת 1850 התגוררו בגובן למעלה מ-200 יהודים, ואז קודש בית קברות ברייכנבאך (כפר לשעבר). בית כנסת גדול יותר הוקם בשנת 1878 ליד תעלת ערמונים.

בשנת 1900, רוב היהודים המקומיים התבססו כסוחרים, עורכי דין או רופאים. בגובן התגוררו גם יצרני בדים וכובעים יהודיים בולטים.

בית הכנסת נהרס ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) וכך גם חנויות ומפעלים יהודיים; גברים יהודים הותקפו ונשלחו למחנה הריכוז הנאצי בזקסנהאוזן. מאוחר יותר, בשנת 1942, גורשו כל היהודים הקשישים לגטו טרזיינשטאט. בשנת 1944 גורשו 300 נשים יהודיות ממוצא הונגרי לגובן לעבודות כפייה במפעל. לפחות 37 מיהודי גובן הצליחו להגר מגרמניה. רוב היהודים שנותרו גורשו למחנות הריכוז והמוות הנאציים במזרח אירופה ונִספו בשואה.

הכנסייה הפרוטסטנטית בגובן מתחזקת את בית העלמין היהודי מאז 1945; אולם הוא חולל ב-1992 וב-2000.

---------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

לוקנוולדה

Luckenwalde

עיר ובירת חבל טלטוב-פלמינג בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-13; שיא האוכלוסייה היהודית: 128 בשנת 1895; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 113.

יהודים גרו, ככל הנראה, באזור לוקנוולדה בשנת 1243, כשברשימות מאותה שנה מוזכר מקרה של חילול הקודש לכאורה. לאחר היעדרות ארוכה חזרו יהודים לעיר בשנת 1735 (בהגנת המלך פרידריך ויליאם הראשון), אך גורשו שוב בשנת 1754.

בשנת 1870 הקימו היהודים קהילה חוקית בלוקנוולדה. היהודים המקומיים התפללו בבתי מגורים פרטיים, עד שנת 1897, כאשר נחנך בית כנסת ברחוב קרל (כיום, רחוב פושקין). ב-1814 הוקם בית קברות יהודי ב"דרך הירוקה" (Gruener Weg), וב-1914 – חדר מתים. רבים מחברי הקהילה הליברלית הזו היו סוחרים, בעלי מפעלים, רופאים ועורכי דין. בלוקנוולדה מורה לימד, ילדים יהודים לימודי דת.

באוקטובר 1938 גורשו יהודי פולין מהעיר. חודש לאחר מכן, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), בית הכנסת נהרס; חנויות יהודיות הושחתו, וגברים יהודים נשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. בית הקברות נהרס ב-1943.  לפחות 28 מיהודי לוקנוולדה נִספו בשואה.

מאוחר יותר נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר. עיריית לוקנוולדה שיפצה את בית העלמין, כיום, בשנת 2006, הוא משמש כגן זיכרון.

--------------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

ליובּן

Luebben

עיר ובירת מחוז דהמה-ספריוולד בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 80 בשנת 1920; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 26.

במאה ה-14 לואי השני, הגרף של ברנדנבורג, גירש את היהודים מהעיר. ברשומות משנת 1525 מוזכרת "סמטת היהודים" ("Judengasse"), ומסופר שגם היהודים המקומיים, שהואשמו בהצתה, גורשו מהעיר חמש עשרה שנה אחר כך. לאחר מכן נמשכה התיישבות יהודית לא סדירה, אך לבסוף, ב-1573, נאסר על היהודים לשוב לעיר, והם לא חזרו אליה במשך שלוש מאות שנים.

קהילה יהודית, לרוב סוחרי טקסטיל, נוסדה בשנת 1853 או בשנת 1857. התפילות נערכו בבתים פרטיים עד שבית כנסת נחנך בלייבּן, ברחוב יצחק (Isaacksche Gasse), לימים – רחוב בית כנסת. בית כנסת חדש נחנך כנראה ב-1900. אנו יודעים כי המקווה הקהילתי ובית העלמין הוקמו בשנת 1835.

זמן קצר לאחר הבחירות ב-1933, שמו של רחוב היהודים שונה לשם להלבנה (Zur Bleiche). חמש שנים מאוחר יותר, ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), הוצת בית הכנסת ובית העלמין נהרס. בסוף 1942 גורשו יהודים רבים שנכלאו בלוקאו (Luckau) לאושוויץ, ביניהם יהודים מלייבּן. לפחות 28 מיהודי לייבּן נספו בשואה.

בשנת 1988 הוסר הלוט מעל אבן זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר, שקווי המתאר שלו היו מסומנים על המדרכה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1990, הרחוב נקרא שוב "רחוב היהודים".

----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

מינצברג

Muencheberg

עיר במחוז מרקיש-אודרלנד בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1734; שיא האוכלוסייה היהודית: 55 בשנת 1880; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 40 או 45.

ידוע מעט על ההיסטוריה של הקהילה הזו לפני 1840, שנת הקמת הקהילה האזורית של מינצברג. אך ברשומות מוזכר, כי בית קברות יהודי קודש בטמפלברגווג (Tempelbergweg) בשנת 1756. הקהילה העסיקה מורה ופקיד קהילה, והתכנסויות דתיות התקיימו בביתו של יצחק בנדיקס. למרות שיהודי מינצברג ביקשו היתר לבניית בית כנסת בשנת 1847, הבנייה הושלמה רק בשנת 1856. בבית כנסת ברחוב הינטר (Hinterstrasse), היו מושבים ל-60 מתפללים. ב-1854 למדו כל הילדים היהודים בבית הספר היסודי של הקהילה. שנה קודם לכן הצטרפו לקהילה האזורית שני כפרים נוספים, אך, בכל זאת, מספר חברי הקהילה החל לרדת בערך בתקופה זו.

נכסים יהודיים נהרסו ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938): בתים נהרסו, בית הכנסת נשרף וגברים נעצרו וגורשו למזרח. יהודים מקומיים רבים יצאו לאחר מכן לברלין. ידוע כי שלושה יהודים ממינצברג שרדו את המלחמה; 30 נספו במחנות הריכוז והמוות הנאציים.

בשנת 1995 נחשף לוח זיכרון באתר בית הכנסת לשעבר.

-----------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

נאואן

Nauen

עיר במחוז האוולנד (Havelland) בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-14; שיא האוכלוסייה היהודית: 84 בשנת 1892; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 45.

מעט מאוד ידוע על נאואן בימי הביניים. אך ידוע שהיה בית קברות יהודי בשם "חצר הכנסייה היהודית" (Juedenkirchhof) בנאואן, בברנדנבורג. עם זאת, לא ברור באיזו שנה או מאה הוקמה הקהילה.

בשנת 1315 העניק הגרף וולדמר (Waldemar) שני יהודים כ"מתנה" לעירייה; שני יהודי החסות נאלצו לשלם מיסים (דמי הגנה). עדות נוספת על יהודי המתגורר בנאואן, מר מנדלה (Mendele), היא משנת 1509. לאחר משפט ראווה, לכאורה בגין חילול, הוא נשרף על המוקד בבית המשפט בברלין עם 37 יהודים נוספים.

רק ב-1700 בערך הורשו כמה משפחות יהודיות להתיישב בעיר. מאוחר יותר, בתקופה המודרנית, נהגו יהודי נאואן לקיים את תפילותיהם בחדר תפילה קטן. ב-1800 הקהילה הקימה בית כנסת ברחוב פוטסדם 11 (כיום, רחוב גיתה). חזן, שוחט ומורה הועסקו על ידי הקהילה. בשנת 1819 נפתח בית קברות וגם חדר מתים באם וויינברג (Am Weinberg). לפני כן, יהודי נאואן קברו את מתיהם בברלין.

הקשר של העיר לרשת הרכבות משך סוחרים יהודים רבים, סוחרי בקר ורופאים להתיישב לצמיתות בנאואן באמצע המאה ה-19.

ב-1813 הקהילה היהודית כללה 53 חברים, מספרם עלה לשיא של 84 יהודים בשנת 1892. מאביב 1855 עד 1894 הוקמה קהילת בית כנסת אזורית המורכבת משלוש הקהילות הקטנות נאואן, קרמן ושפנדאו. לכל אחת משתי הקהילות, נאואן ושפנדאו, היה מורה וחזן ששימש גם כשוחט. הקהילת היהודית של קרמן הפעילה בית קברות, שהיה ממוקם ליד חצר הכנסייה הנוצרית, והופרד על ידי חומה.

בשנת 1933 התגוררו בנאואן בין 34 ל-45 יהודים. רפאל הירש היה חזן הקהילה באותה עת. שני ילדים יהודים קיבלו הדרכה דתית.

בערב ה-31 במרץ 1933, יום אחד לפני החרם האנטי-יהודי הארצי הרשמי, צעדו אנשי ס"א, אנשי חיל התחבורה הלאומי-סוציאליסטי וארגון התא הלאומי-סוציאליסטי ברחובות נאואן לקול התזמורת של ה-ס"ס וה-ס"א. הם נשאו כרזות שקראו להחרים חנויות של יהודים.

במהלך "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) נהרס בית הכנסת. גם פנים בית הכנסת ניזוק וחפצי קודש חוללו. נאצים הרסו באותו לילה גם את בית העלמין היהודי. למחרת בצהריים הושחתו שתי חנויות בבעלות יהודים וחלונותיהם נופצו. עשרה גברים יהודים נעצרו זמנית.

בשנים 1939 ו-1941 ניכסה העירייה את בניין בית הכנסת ואת בית העלמין. כמה יהודים הצליחו להגר. לפחות חמש משפחות יהודיות מקומיות נספו בשואה.

בשנת 1988 הוצמד לקיר בית הכנסת לשעבר לוח זיכרון לזכר הקהילה היהודית שהושמדה, ובבית העלמין היהודי הוקם פסל.

בנובמבר 2000 האנדרטה הושחתה. כיום משמש בית הכנסת לשעבר בית מלאכה.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז. 

פרנצלאו

Prenzlau

עיר ובירת מחוז אוקרמרק בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: 1309; שיא האוכלוסייה היהודית: 423 ב-1890; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 111.

למעט במאה ה-16, במהלכה נאסר על יהודים לגור באזור ברנדנבורג, יהודים שמרו על נוכחות רציפה בפרנצלאו. קהילה פעילה הוקמה שם במהלך המאה ה-18.

בשנת 1716 קודש בית קברות ליד מגדל המים (הפארק העירוני של ימינו). מדי פעם בית הקברות הורחב. ב-1890 בית הקברות הועבר ל"אם זוסן גרונד" (Am Suessen Grund), ושרת את הקהילות היהודיות של פרנצלאו, ברוסוב ושטרסבורג). בשנת 1752 הקימו יהודי פרנצלאו בית כנסת במבנה מעץ ברחוב "בית המקדש" ("Tempelstrasse"). כעבור שמונים שנה הוחלף המבנה בבניין פשוט, אך מוצק, עם חלונות קדמיים מקושתים. אנו יודעים כי בשנת 1825 החל הרב לתת שיעורים פרטיים בביתו ברחוב פרינצן (Prinzenstrasse); מאוחר יותר הוא הקים בית ספר נפרד לבנות ולבנים, עם שלוש כיתות.

בשיאה, פרנצלאו הייתה הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט. הקהילה ניהלה ארגוני תרבות ודת רבים; למשל, "חברה קדישא", "אחוות אחיות" ומועדון ספרות.

בתחילת המאה ה-20, למרות הגעתם של רבים מיהודי מזרח אירופה לפרנצלאו, אוכלוסיית העיר ירדה, כי יהודים רבים בחרו לעבור לברלין.

כבר בשנת 1935 נופצו חלונות בשבע חנויות יהודיות. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר, 1938) נשרף בית הכנסת; בתים וחנויות הושחתו, וגם בית העלמין. גברים רבים נעצרו ונשלחו למחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן. הנאצים ניכסו עסקים בבעלות יהודית ואילצו את הקהילה למכור את רכושה כדי לשלם עבור פינוי חורבות בית הכנסת. כ-46 יהודי פרנצלאו נִספו במחנות הריכוז והמוות הנאציים. שלושה שרדו את המלחמה.

בעיר הוסר הלוט מעל לוח זיכרון בשנת 1988, ובשנת 2000 הוכרז בית העלמין הישן כאתר הנצחה.

--------------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

שוודט

Schwedt

עיר במחוז אוקרמארק, צפונית מזרחית לברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1670; שיא האוכלוסייה היהודית: 206 ב-1890; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 205.

נוכחות יהודית ראשונה בשווודט נרשמה בשנת 1672 כאשר בנדיקט לוי, יהודי מוגן, עבר מאודרברג לשוודט. בערך באותה תקופה הוקם בית קברות, ברחוב הלביג (Helbigstrasse), בו נקברו גם יהודי אנגרמינדה (Angermuende). מספר משפחות יהודיות שהתגוררו בוויאראדן (Vierraden) הסמוכה היו קשורות לשוודט והפעילו בית קברות בשוצנהיים/ולססטרנד (Schuetzenhain/Welsestrand) משנת 1860.

במהלך המאה ה-18 הקהילה היהודית בשוודט כללה שלוש משפחות, שכן המלכים הפרוסים התירו, בדרך כלל, רק למעט יהודים להתיישב בעיירות קטנות בברנדנבורג. משפחות אלה נאלצו כל הזמן להיאבק על אישורי שהייה ומסחר. רק בשנת 1812, כאשר צו האמנציפציה העניק ליהודים חופש התיישבות ומסחר, חייהם הפכו לקלים יותר. לאחר מכן, יהודים נוספים עברו לשוודט והאוכלוסייה היהודית גדלה לשיא של 206 בשנת 1890. במאה ה-17 רוב יהודי שוודט היו סוחרי סוסים. מאוחר יותר יהודים מקומיים מילאו תפקיד חשוב בתעשיית הטבק בעיר. יעקב איזק וולמייר (Jacob Isaak Woellmier), חבר עשיר בקהילה היהודית, העניק תרומות נכבדות לקהילה היהודית. סידור תפילה, משנת 1843, מנציח אותו ואת אשתו: "...זכרם של המנוח... יעקב וולמייר ואשתו... יצוין בימי השנה למותם".

בספטמבר 1862 נחגג פתיחתו של בית כנסת חדש ברחוב הארלן 1 (Harlanstrasse). סגנון בית הכנסת היה מורכב מחלונות גבוהים, עגולים ומקושתים ויציע תלת-צדדי. המבנה החדש החליף את הבניין הקודם ברחוב היהודים (Judenstrasse), שנרכש בשנת 1790 ונבנה מחדש בשנת 1840. ליד בית התפילה החדש הוקם "מקווה". ביתן גן בקרבת מקום הפך לבית מגורים של שמש  בית הכנסת. בשנות ה-50 של המאה ה-19 נוסדה "חברה קדישא". בית ספר יסודי יהודי הוקם, ככל הנראה, במחצית הראשונה של המאה ה-19. הרב הראשון של שוודט, נתן הירש קוטנר (Kuttner), הועסק בשנת 1841. מכיוון שקוטנר היה גם מורה מוסמך, הוא לימד את ילדי בית הספר היהודים גם לימודי דת. כשקוטנר ניסה להנהיג רפורמה בלימודי הדת, התגלעו מחלוקות בין תומכיו למתנגדיו. במשך שנים רבות נאבק הרב קוטנר להכרה בתוך קהילתו; הוא אפילו היה צריך לקבל צו בית משפט כדי לקבל את משכורתו. למרות זאת, בית הכנסת החדש יצר תחושת רגישות משותפת בקרב חברי הקהילה והמאבקים נפסקו אט אט. הרב קוטנר שירת את הקהילה עד לפרישתו בשנת 1895. הוא הוחלף על ידי הרב דר' סנדלר (Sandler) ומשנת 1901 עד 1907 על ידי הרב הולצר.

עקב עלייה באנטישמיות בסוף המאה ה-19, הקהילה היהודית הצטרפה לאגודת הקהילה הגרמנית-ישראלית, בשנת ,1894 ולאגודה להגנה מפני האנטישמיות, בשנת 1901 במטרה להילחם ולהתנגד להתקפות אנטישמיות.

בשנת 1933 התגוררו בשוודט 111 יהודים. דר' ש' ג'מפל (Jampel) היה באותה עת רב הקהילה. ב' מייזל שימש כחזן וכשוחט. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 אגודת נשים יהודית הייתה פעילה בשוודט, תחת הנהגתה של סופי זייליג (Seelig). הקבוצה כללה 40 חברים שתמכו בעניים.

בשנים 1933-1932 קיבלו 17 ילדים יהודים הדרכה דתית. הנשיא הוגו זייליג עמד בראש לשכת ראוכלין-לודג' (Reuchlin-lodge), שהוקם כמסדר עצמאי של בני ברית בשנת 1922.

האנטישמיות גברה מאוד לאחר 1933. חרם העסקים היהודים הוחל בלהט בשוודט. בעלי עסקים יהודים נאלצו להציג כרזות אנטי-יהודיות בחנויותיהם. ב"ליל הבדולח"  (נובמבר 1938) פרצו חברי המפלגה הנאצית לבית הכנסת והציתו אותו. האש כובתה כדי להגן על תחנת דלק סמוכה. פנים בית הכנסת נהרס. חנויות יהודיות נבזזו ונהרסו. בתים יהודיים הושחתו וגברים יהודים נעצרו. בחודש מאי 1939 עדיין התגוררו בשוודט 27 יהודים. כמה מהם הצליחו להגר לאנגליה, ארה"ב, דרום אמריקה, אוסטרליה ושנגחאי. חלקם עברו לברלין או לשטטין. רוב היהודים שנותרו ואלה שעברו לערים גרמניות אחרות גורשו ונספו בטרזיינשטאט, אושוויץ, טרבלינקה ומחנות אחרים במזרח בשנות 1943-1942. היהודי האחרון של שוודט, הסוחר הוגו מיינהרדט (1942-1872) נפטר בדצמבר 1942 ונקבר בבית העלמין היהודי המקומי. לפחות 70 מיהודי שוודט נִספו בשואה.

בשנת 1988 הוקמו לוחות זיכרון בבית הכנסת לשעבר ובבית העלמין. לאחר שנת 2000 חולל בית העלמין היהודי מספר פעמים. למרות זאת, מצבות שבורות שוחזרו בקיץ 2008.

בינואר 1992 שונה שמו של רחוב מיטל (Mittelstrasse) לשמו המקורי רחוב היהודים (Judenstrasse). בשנת 2005 שוחזר המקווה על ידי עיריית שוודט.

---------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

סטורקוב

Storkow

עיר במחוז אודר-שפריי, ברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1703; שיא האוכלוסייה היהודית: 82 ב-1860; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: 6 משפחות..

סטורקוב, שתועדה לראשונה בשנת 1209, ידועה כאחת הערים העתיקות ביותר בברנדנבורג. ככל הנראה, משפחות יהודיות גרו בסטורקוב בסביבות 1700. בית העלמין היהודי בעיר ברחוב רייכנוואלד (Reichenwalderstrasse) היה אחד הגדולים באזור ונפתח לקבורה במאה ה-18.

הקהילה היהודית נוסדה בשנת 1812. תחילה התפילות היהודיות נערכו בבית פרטי ברחוב קירש (Kirchstrasse) 27. לאחר 1850, הפכו שני חדרים בקומת הקרקע לבית כנסת. בית הכנסת התפתח למרכז חיי היהודים של סטורקוב ונותר כך עד תחילת המאה ה-20. בשנת 1860, האוכלוסייה היהודית בסטורקוב הגיעה לשיא של 82 אנשים, אך מספרם פחת בעשורים הבאים. היהודים מילאו תפקיד משפיע בכלכלת העיר. ביניהם היה יצחק פרידמן, שפתח את מוסד האשראי הראשון בשנת 1863 והפך מאוחר יותר לנציג בפרלמנט העירוני. נגן האורגן והמלומד המנוח האנס הירשברג (2003-1922), יליד ברלין, גדל בסטורקוב, להוריו, זיגמונד סמואל וגרטרוד אלפר, הייתה חנות למכירת בגדי גברים בעיר.

בשנת 1910 נרשמו בעיר רק 18 יהודים. בשנת 1933, שש משפחות עדיין התגוררו בסטורקוב. שלושת הנציגים האחרונים של הקהילה היהודית היו פליקס טודנקופף (Todtenkopf), הדוויג רוזנברג וולטר רוזנברג. באפריל 1933 הפעילו הנאצים את החרם הארצי על עסקים יהודיים. לאחר מכן, כמה יהודים עברו לברלין.

ב-8 בנובמבר 1938 התחתנו גרדה והנס טודנקופף; כעבור יום החל "פוגרום נובמבר". פנים בית הכנסת נהרס. חנויות יהודיות הושחתו וחלונות נופצו, כולל חנות הבגדים של פליקס טודנקופף. מאוחר יותר נאלצה הקהילה היהודית למכור את בית הכנסת. רוב יהודי העיר שנותרו עזבו בשנים שלאחר מכן. חלקם היגרו לארצות הברית ולדרום אמריקה. שישה עשר יהודי סטורקוב נרצחו בשואה.

אחרי 1945 בית הקברות היהודי חולל מספר פעמים, לאחרונה באביב 2009. מצבות נהפכו. ב-1988 בית העלמין שוחזר ולוח זיכרון הוצב במקום. לוח זיכרון נוסף הוצמד לביתו של אחד מיהודי סטורקוב שגורש. כיום משמש בית הכנסת לשעבר כבית דירות.

--------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

 

שטראוסברג

Strausberg

עיר במחוז מרקיש-אודרלנד בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: במאה ה-13; שיא האוכלוסייה היהודית: 62 ב-1260; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: לא ידועה.

העדות הראשונה לנוכחות יהודית בשטראוסברג מקורה מהמאות ה-13 וה-14. מכיוון שמספר היהודים הגרים בעיר הוגבל על ידי הבוחר של ברנדנבורג, אוכלוסיית יהודי שטראוסברג גדלה באטיות. ב-1720 שלוש משפחות יהודיות גרו בעיר וב-1812 – 62 יהודים. מספרם ירד ל-55 בשנת 1880. יהודי שטראוסברג היו בעיקר סוחרים וחייטים. חלקם הרוויחו את כספם כספקים צבאיים או כיהודי חצר. הם סיפקו לחיילים מזון וכלי מלחמה במאות ה-17 וה-18.

חברי הקהילה היהודית של שטראוסברג התכנסו לתפילות בבתים פרטיים. ב-1817 נבנה בית כנסת קטן ברחוב יונגפרן (Jungfernstrasse). בית הכנסת החדש היה בניין עץ מעוטר בציורי פנים. הקהילה הפעילה בית קברות ברחוב קרל-ליבקנכט, שתועד לראשונה בשנת 1782. בעוד שלקהילות היהודיות המסונפות בבוכהולץ ובווארנוכן (Buchholz and Werneuchen) לא היה בית קברות וכנראה שהם קברו את מתיהם בשטראוסברג, הקהילות של באד באקוב (Bad Buckow) ואלטלנדסברג הפעילו כל אחת מהן בית קברות משלהן, לפחות במאה ה-19.

תיאורים מלאי חיים של מנהגי הנישואין היהודיים בשטראוסברג נובעים מראשית המאה ה-19: חגיגות החתונה נמשכו מספר ימים בטקסים שנערכו בחוץ, "חופת החתונה הוצבה בחזית ביתו של ראש העיר. ליצן החתונות הגיע לעיר כשהוא רוכב אחורה על סוס...".

בשנים 1933-1932 חיו בשטראוסברג כ-70 יהודים. ארבעה ילדי בית ספר יהודים קיבלו הדרכה דתית.

בשנת 1938 חיללו קטינים מקומיים את בית העלמין היהודי. ב"ליל הבדולח" (נובמבר 1938), אנשי ס"א העלו באש את בית הכנסת והרסו אותו לחלוטין. בית הקברות נהרס, בתים יהודיים הושחתו וחנויות יהודיות נהרסו. גברים יהודים נעצרו. בראשית שנת 1940 נותרו בשטראוסברג רק 23 יהודים; 15 מהם גורשו בשנת 1941 ו-8 בשנת 1942. מספר יהודים, המוגנים על ידי נישואיהם לבן זוג לא יהודי, שרדו בשטראוסברג. לפחות 15 יהודים מקומיים נרצחו בשואה.

לא ידוע על מיקומו המדויק של בית הכנסת לשעבר ברחוב יונגפרן. משני צידי הרחוב יש מבני מגורים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. בשנת 1988 הוצמד לוח זיכרון לכניסה לשעבר אל בית העלמין היהודי. בנוסף, מאז 1997 סלע עם מגן דוד מסמן את "המקום הטוב", את בית הקברות. בשנת 2008, לוח זיכרון, המוצמד על חומת העיר, מנציח את הרס הקהילה היהודית, וכתוב עליו: "לא רחוק מהמקום הזה הוקם בית הכנסת של הקהילה היהודית, בשנת 1817. הוא נהרס ב-9 בנובמבר 1938. אזרחי שטראוסברג קוראים לכולם לא לשכוח את האשמה הזאת".

---------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

טמפלין

Templin

עיירה במחוז אוקרמרק בברנדנבורג, גרמניה.

נוכחות יהודית ראשונה: ב-1309; שיא האוכלוסייה היהודית: 30 ב-1880; אוכלוסייה יהודית בשנת 1933: לא ידועה.

למרות שאנו יודעים שיהודים התגוררו בטמפלין בשנת 1309, אין דיווח ברישומים על נוכחות יהודית בעיירה במאות השנים שלאחר מכן. בשנת 1860 הקימו, המשפחות היהודיות המעטות של טמפלין, בית כנסת מעץ על חלקת מגרש ברחוב ברלין (Berlinerstrasse). בית הקברות היהודי הקטן ברחוב באנהוף (Bahnhofstrasse), שהיה בגבולות העיר, נחנך ככל הנראה במהלך המאה ה-18.

אף על פי שמספר חברי הקהילה מעולם לא עלה מעל ל-30 חברים, הקהילה ערכה ניהלה שירותי דת עד 1920. בשלב זה הקהילה – מוכה מהתהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, מהדיכאון הכלכלי שבעקבותיה, וההחלטה של ​​יהודים מקומיים רבים לעזוב לברלין – הפסיקה את שירותי בית הכנסת. בשנת 1928 הקהילה השכירה את בניין בית הכנסת לקהילה אדוונטיסטית.

העובדה שבית הכנסת כבר לא שימש את הקהילה לא הצילה אותו מזעם האנטישמים המקומיים, כאשר ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938), הם העלו אותו באש. בבית העלמין נופצו מצבות לרסיסים.

כיום, לוח זיכרון מציין את קיומו של בית העלמין במשך מאות שנים. לוח הנצחה הוצמד לבניין שהוקם במקום שעליו עמד פעם בית הכנסת, אך מאז הוא נעלם.

---------------------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

פינסטרוואלדה

Finsterwalde

עיר במחוז אלבה-אלסטר, בברנדנבורג, גרמניה.

עד 1846 יהודים התיישבו לעתים רחוקות בפינסטרוואלדה או בערים השכנות. בקשותיהם להתיישב נדחו משום שהאזרחים הנוצרים חששו מיהודים כמתחרים. יוצאים מן הכלל היו מי שלא נתפסו כמתחרים או אלו שהציעו לקהילה שירות דרוש בדחיפות. למשל, בשנת 1834 התיישב בעיר המנתח והרופא המיילד דר' סלומון אפרימזון (Salomon Ephraimsohn) כרופא כללי. עם תיקון החוק מ-23 ביולי 1847 נוצרו תנאים חדשים. במונחים פורמליים גרידא, היהודים זכו בשוויון עם מועמדים נוצרים. מספר התושבים היהודים בפינסטרוואלדה היה 7 נפשות בשנת 1850 והגיע ל-30 נפש בשנת 1857. בשנת 1855 נחנך מקום קבורה ברחוב פרנקנר (Frankenaer Weg). יש מידע מועט על בית העלמין. על פי אזרחים ותיקים, ההלוויה האחרונה התקיימה בסביבות 1913. בית הקברות נותר ללא פגע בשנים 1945-1933, אך עד 1950 היה מכוסה בצמחייה, ואז נהרס. בשנת 1855 הצטרפו יהודי פינסטרוואלדה לקהילה היהודית בקוטבוס (Cottbus). קשה היה להגיע לבית הכנסת בגלל דרכי התחבורה לא תקינים. רק בשנת 1871 נפתח קו רכבת.

הילדים היהודים למדו בבתי הספר הנוצריים המקומיים. יהודי פינסטרוואלדה השתתפו בפעילויות ציבוריות וניסו להיות אזרחים טובים ונאמנים. בית המסחר של ג'ורג' בורגיים (Georg Burgheim) שנמצא ברחבת השוק, והפך לאחת מחנויות הבגדים והמצעים החשובות ביותר, היה חשוב לכלכלה המקומית. כאשר ג'ורג' בורגיים חגג, בשנת 1915, את יום השנה ה-25 להקמת החברה, הוא זכה באותות הצטיינות רבים. הוא נחשב לאישיות בולטת של העיר ומילא כמה תפקידים ציבוריים. בשנת 1919 הוא היה אחד ממייסדי הסניף המקומי של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית. עורך הדין יוליוס היילבורן ואשתו, כמו גם משפחתו של בעל הכל-בו, אמיל גלינר, זכו להערכה רבה בפינסטרוואלדה על מחויבותם החברתית, והמורה הסוציאל-דמוקרטי דר' מרטין דויטשקרון, אביה של הסופרת הידועה, והעדה הנוכחית אינגה דויטשקרון.

בשנת 1910, נרשמו 21 תושבים יהודים בעיר, ובשנת 1933 – נרשמו 25 תושבים יהודים.

האנטישמיות שהייתה סמויה בגרמניה מאז סוף המאה ה-19, הפכה לגזענות אגרסיבית ולא אנושית עם עליית הזרמים הלאומיים והסוציאל-לאומיים בתקופת המשבר של רפובליקת וויימר.

חיי האזרחים היהודים בפינסטרוואלדה השתנו באופן החלטי וקיומי עם העברת הכוח לידי הסוציאל-לאומיים. הראשון שפוטר היה רופא השיניים לוולד (Lewald), שניהל את מרפאת השיניים, שהקימה קופת החולים המקומית. ב-1 באפריל 1933 הוטל חרם על חנויות יהודיות, חוקי נירנברג בשנת 1936, ובהמשך פרעות "ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938). יהודים רבים עזבו את פינסטרוואלדה ונמלטו לחו"ל, כמו גברת בורגהיים, אחרים נמלטו לאנונימיות של העיר הגדולה ברלין, כמו אינגה דויטשקרון, ששרדה את התקופה הנאצית במסתור בברלין עם אמה. אולם רובם גורשו מברלין ונרצחו, למשל, ארנסט הימלווייט (Himmelweit), אלה פוציגר, ​​דר' יוהנס שניידר. בנובמבר 1938 נותרו בפינסטרוואלדה רק שתי משפחות יהודיות, משפחת גלינר ומשפחת הנש (Henesch). אמיל גלינר ובנו גורשו לזקסנהאוזן ושוחררו בתנאי שהם יעזבו את גרמניה לאלתר. הכל-בו שלהם הוחרם. אין מידע על חייו לאחר שנחטף לזקסנהאוזן. ווילי פיליפסבורן (Philippsborn) שרד את מחנה הריכוז בוכנוולד.

--------------------

ערך זה פורסם לראשונה באנגלית באתר "בית אשכנז - בתי כנסת וקהילות שנחרבו בגרמניה" ונתרם למאגר המידע של מוזיאון העם היהודי באדיבות בית אשכנז.

Neuruppin

A town and the administrative seat of Ostprignitz-Ruppin district in Brandenburg, Germany.

The first mention of Jews in the city can be found in a document dated April 30, 1315, in which the Counts of Lindow transferred general jurisdiction to their city of Neuruppin, but retained jurisdiction over the Jews themselves. If the Jews wanted to acquire citizenship in Neuruppin, they first had to pay high taxes...The sovereign was entitled to 1/16 marks annually for the charter. In 1365 the city of Neuruppin charged a rent of 17 denars for the houses and three denars for the baths. Half a silver mark had to be paid quarterly for the synagogue and a house connected to it. There were also taxes to the Counts of Lindow. In return they allowed the Neuruppin Jews, who "honestly" paid their property taxes, to slaughter cattle as early as 1323 and freely sell meat that they did not need for their own consumption. They were also allowed to freely sell grain for making bread and beer. But if they bought more than they needed for their own consumption, they should like other citizens pay property taxes."

At the end of the 15th century there were four Jews in Neuruppin, only one of them lived on Judenstrasse, which was already in existence at the time. At the end of the 16th century, the mint master Lippold was executed after he had been accused of murdering the Prince Elector Joachim II. In the following 98 years Jews were no longer allowed to settle in the Mark Brandenburg. After the resettlement of Jews in Brandenburg around 1671, individual Jews lived in the Neuruppin area in Wusterhausen, Gransee, Lindow, and Rheinsberg. 

"In the 19th century the Jews in Germany experienced severe upheavals.... The emancipation edict of March 11, 1812, gave the Prussian Jews not only civil liberties but also the obligation to serve in the military. Several served in the wars of liberation against Napoleon and his French troops in the following years. The first Jews came to Neuruppin with the troops returning home. 

There were 70 Jews in the Ruppiner Kreis in 1824, but the Jews in these cities did not yet form a common community at that time.

"Traditionally, one of the most important tasks of the Jews was to acquire a burial place that would enable a burial according to ritual regulations. The Gransee Jews buried their dead in Zehdenick. It is unclear which cemetery the Fehrbellin Jews used. However, it is conceivable that they brought their dead like the Wusterhausen people to Kyritz or even like the Nauen Jews to Berlin. A government decree of May 20, 1814, which forbade the transport of corpses over a distance of more than a Prussian mile, forced the establishment of cemeteries in the individual cities. In the years that followed, cemeteries were built in Gransee, Wusterhausen, Lindow, Fehrbellin and Neuruppin, some of which have been preserved to this day."

In 1824 Joel Hirschberg from Neu Ruppin bought a plot of land for a burial place on the vineyard site. In 1829 the Jewish community was allocated a piece of land of 24 square rods for a new cemetery, located far from the city. 

It is located in the outermost northern corner of the large municipal cemetery. In April 1945 it was destroyed by acts of war. It still consists of a small corner of 10x7 m, which has been tended, raked and planted since 1985. An excavation sample in front of the rest of the wall showed that the base, grave borders and probably also tombstones are still under the surface of the meadow. In 1988 there were still five tombstones and grave borders, 26 m of wall remnants with two built-in stars of David. The tombstones point to the northwest. The names Silberstein, Johanna Jacobi, Isidor Zöllner, Samuel Zacharias, Johanna Jacobi could still be recognized. 

In 1838, 48 Jews lived in the city, the population of which was over 9,000. 

"When the community was constituted on July 1, 1858, eleven years after the "Law on the Conditions of the Jews" was enacted, the number of its "souls" had grown to 101. There were also around 35 Jews in Wusterhausen, ten in Neustadt and several in Fehrbellin and "on the flat country". In the following year, the board of directors and representatives of the community passed a statute in which the spatial expansion of the community was initially laid down. It extended from Fehrbellin in the south, Neuruppin/Dosse and Wusterhausen in the west, Basdorf in the north to Wulkow and Radensleben in the east and comprised a total of 57 localities. However, very few of them were home to Jewish citizens." 

"In the budget drawn up by the board of directors for 1862 there is the only reference to the existence of a ritual bath. In addition to 35 thalers for renting the synagogue and 150 thalers for the teacher's salary, a thaler is shown "for the bathhouse". 

In 1879 the number of community members had risen to over 200, which is still a small group within the city, which has now grown to 14,000 inhabitants. In the years that followed, the number of community members declined as a result of rural exodus and secularization. Gransee and Wusterhausen, where in 1910 only three Jews lived each, were particularly affected. No Jews at all have been recorded in Neustadt since 1880. 

The school-age Jewish children attended the Christian school and received Jewish religious instruction in the community. In 1827 two Jewish children were required to attend school, in 1850 the number rose to 26 and fell again to 18 by 1864. In addition to the lessons the teachers were responsible for the ritual slaughter of the animals. The teacher, slaughterer and prayer leader Nathan Levithal, who performed these tasks in Neuruppin for several decades, was particularly influential for the community. The social security of the teachers, prayer leaders and slaughterers was very low. For example, the municipality was not obliged to pay a pension or support to the widow. The coverage was probably provided by the "German-Israelite Community Association" which the Neuruppin community did not join until 1899. 

"The spectrum of Jewish places of worship in the Ruppin district ranged from prayer rooms in Wusterhausen and Lindow to the rural synagogue in Neuruppin, which was housed in the back yard of the building at Ferdinandstrasse 10, today's Virchowstrasse. The synagogue...was probably more of a prayer room and therefore one can assume that the community's synagogue was built in 1868... The floor plan can be seen on a drawing from 1899 which was created on the occasion of the construction of a neighboring building. Accordingly, the Neuruppin "temple" was a little wider than five meters and almost ten meters long. As can be seen on one of the two photos taken before the demolition in the mid-1960s, there was a women's gallery on the north side, which had its own staircase. The picture of the interior taken from the women's gallery reveals damage to the wall on the east side of the room, the extent and location of which suggest that the torah shrine was once located there. This impression is confirmed by the photo of the outside view, which clearly shows a cabinet-like bulge next to the entrance door. Of the former decoration of the room, only the arched windows can be seen in the photos, which emphasize the sacred character, as well as two borders that stretch around the room under the ceiling at a height of about two meters. The building in which the synagogue was located was never owned by the Jewish community. A tax list shows that the synagogue was abandoned in 1928. The building, which was exempt from the tax until this year, was "changed in purpose". 

The "Law on the conditions of the Jews" of July 23, 1847 stipulated "that all Jews living within a synagogue district belong to such a community". As a result there was a compulsory membership in the communities which lasted until May 14, 1873. On this day a law was passed as part of the culture war, which was supposed to weaken the Catholic church by allowing departure from it. On July 28, 1876, the Prussian federal state parliament finally passed the law regulating the departure of Jews from their synagogue communities and giving them the possibility to join another community." 

Some Jews in the Neuruppin synagogue district made use of one or the other option in the following years, most of them resigned in order to join a Reformed synagogue community. Around the middle of the 19th century, around 50% of the Jewish communities in Germany, especially in the countryside, were Orthodox, towards the end of the century it was only 15%. (jüd. Brandenburg, S.230-231)

In 1906/07, 43 Jews lived in 11 households in Neuruppin. Several Jews ran businesses. The largest was probably the Anker family's department store.(Foto S. 236) This was founded in 1839 by the Silberstein family and taken over by Robert Anker in 1904. There were also the companies Friedenthal (residual goods store), Jacoby, Elias (both men's and boys' clothing), Karger (department store) and Behmack (linen). Academics such as the lawyers Simon and Neuhaus and the doctors Hirsch and Jacoby also settled in Neuruppin. In the First World War Max Brasch and Louis Wolff fell, others received awards. At the same time, however, there was also emigration of Jews from Neuruppin, so that the synagogue on Ferdinandstrasse had to be abandoned at the end of the 1920s. 

The local branch of the NSDAP was founded in January 1928 and in the elections of 1930 the party already received 30.5% of the vote. With the transfer of power to the Nazis, the disenfranchisement, exclusion and persecution began as everywhere in Germany for the Jews in Neuruppin. The shops were boycotted and later expropriated, the doctors and lawyers lost their licenses, and Jews were not allowed to study. The lawyer Dr. Alfred Neuhaus fled with his family from Nazi Germany in December 1933 to South Africa via Rotterdam, Dr. Leo from Rheinsberg had to flee Germany before, the 36-year-old Kurt Nathan from Fehrbellin, who was wounded as a combatant and later joined the SPD, was persecuted as a Jew and socialist and, like many other Social Democrats fled to Paris. His further path is unknown. Finally, the Schottländer family also emigrated to Argentina. Not much is known about their further fate either. In 1938 the two sons of the department store owner Anker managed to flee to Chile and the Karger family to Palestine. In March 1939 Carl and Johanne Levin were able to escape to Brazil. During the Night of the Pogrom of November 1938, they had to watch their house being shattered. Soon after, they had to sell their shoe shop well below value, only a small part of which was paid to settle the ship's passage and outstanding bills. The property of the doctors Dr. Jacoby and Dr. Hirsch and the lawyers Dr. Simon and Arthur Schwarz were brutally destroyed by SA men on the Night of the Pogrom. Several Jews from Neuruppin and Rheinsberg were arrested and locked up for a few days, Hans Nathan from Fehrbellin even until the end of December in Sachsenhausen concentration camp. Most of the Jews from Neuruppin fled to Berlin to seek refuge in the big city.

In July 1940, 59 Jewish patients were transferred from the Neuruppin sanatorium and nursing home to Brandenburg/Havel and murdered there. After the Wannsee Conference in Berlin in January 1942, the deportations of Jews from the Neuruppin synagogue community began: Emma Anker, the wife of the department store owner, who had already been "Aryanized" before the Night of the Pogrom, was deported to the Twarnici extermination camp near Lublin in March 1942 and murdered there. Arnold Jacoby and the couple Selma and Richard Nathan were deported in August and September 1942 respectively to Theresienstadt, where the Nathans died due to the terrible conditions. Arnold Jacoby was further deported to Treblinka and murdered there. The Michaelis family from Gransee also perished in Theresienstadt. Erna Jacoby, Arthur Jacoby and his wife Gerda were deported to Auschwitz in February 1943, Hans and Erna Nathan from Fehrbellin and Edit Frank were arrested in Berlin as part of the factory action in Berlin at the end of February 1943 and deported to Auschwitz. Regina Meyerhard and the 93 year old Emilie Drucker from Neuruppin as well as the 86 year old Ida Hirschfeld from Rheinsberg perished in Theresienstadt. The couple Felix and Ida Weinstock, who were deported to Theresienstadt in September 1943, survived the camp and returned to Rheinsberg in autumn 1945.

The lawyer Dr. Paul Simon and the doctor Dr. Alfred Hirsch were married to non-Jews in Neuruppin who had been repeatedly asked to separate from their husbands, but who stood by their husbands and thus saved their lives. Dr. Simon died, however, weakened by forced labor and poor nutrition, only a few months after Germany was liberated from the Nazi regime. Dr. Hirsch was able to work as a doctor after the war in Neuruppin for three years before he died in an accident in 1948. He was one of the founding members of the "Anti-Fascist Bloc". Margot Pohrt survived in Rheinsberg. 

At the same time as the deprivation of rights and plundering of the Jews, the Nazis worked to dissolve the Neuruppin synagogue community. In May 1941, the Reich Minister of the Interior ordered that the “Jewish Religious Association of the Synagogue Community in Neuruppin" be incorporated into the Reich Association of Jews in Germany. The old Jewish cemetery behind the vineyard had already been confiscated in 1935 and was then sold to the Evangelical parish in 1942 after the dissolution of the Jewish community. The cemetery was devastated in a air raid in 1945. 

Only the remains of the cemetery in 1945 reminded that there had once been a flourishing Jewish community in Neuruppin. After the cemetery was overgrown for decades and without maintenance, some members of the Evangelical parish took the initiative in 1985 to repair it. After various clean-ups, there are 20 grave monuments in the cemetery today. In November 2001 a sculpture by the sculptor Wieland Schmiedel was set to commemorate the fate of the Jews. (Foto S. 242) Only a memorial stone put up in 1999 on an overgrown hill outside the city gates is evidence of the Jewish cemetery in Fehrbellin. The cemeteries in Wusterhausen and Gransee have completely disappeared. 

In 2003 a private initiative in Neuruppin to commemorate the murdered Jews in front of the houses they lived in, so-called stumbling blocks with their names and dates of life were set in the pavement. In 1998 a memorial plaque was placed on the house of the Michaelis family in Gransee. Until 1990, there was no evidence of the building's past on the front building of the former synagogue at Virchowstrasse 10.  

-------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz. 

Genthin

A town in Jerichower Land district, in Saxony-Anhalt, Germany.

At the time of the rampant plague wave around 1349, Jews were also persecuted and expelled in Genthin. At the end of the century Jews settled again, but then their traces are lost until 1697. In this year they settled again and bought the city's protection rights. Jews have only been permanently residing in the city since the beginning of the 19th century. In 1843 nine Jews lived in Genthin, 28 in 1856 and 51 in 1881. They were mostly shopkeepers and merchants. In 1860 the community owned its first synagogue on Brandenburger Strasse on the property of the community chairman Simon Birnbaum. As the lease expired the community had a second prayer house built on Schenkestrasse (today Dattelner Strasse) in 1928. This second synagogue, a red brick building with a dome, was only used for a few years. In 1937 it was converted into a residential building.

The community's first cemetery was outside the city east of Karower Strasse and was called "Judenkirchhof". In 1829 the second cemetery (apparently in the same place) was laid. The last funeral was held in 1933. The cemetery was destroyed and leveled during the Nazi era. In 1949 it was converted into a memorial with a memorial stone and became a protected monument. In 1930, 29 Jews lived in the village, in 1939 - after the Night Pogrom of November 9, 1938 - only three were left.

--------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.