חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סלסטה

סלסטה Selestat

(בגרמנית שליטשטאדט)

עיר במזרח צרפת.


קהילה יהודית הייתה בסלסטה מתחילת המאה ה-14; ניצלה מידי כנופיות ארמלדר (1338) ונפגעה ברדיפות "המגיפה השחורה" (1349).

במאה ה- 15 חדלה הקהילה להתקיים, בניין בית-הכנסת הופקע בידי השלטונות, והוצבו בו דוכני מכירה. מאמצע המאה ה-16 שימש הבניין כבית-נשק.

קהילה חדשה נוסדה במקום אחרי המהפכה הצרפתית (1789) ותקופת-מה הייתה השלישית בגודלה באלזאס. בשנת 1890 הוקם בית כנסת.

בתקופה שבין בין שתי מלחמות-העולם ישבו בסלסטה רק 250 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נשדד בית הכנסת בידי הגרמנים.

אחרי המלחמה שופץ בית הכנסת והתקיימה קהילה יהודית קטנה בעיר.

בשנת 1971 התגוררו בסלסטה 180 יהודים.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
159544
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

איטרסווילר

Itterswiller 

בגרמנית: Ittersweiler

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

תחילת ההתיישבות היהודית באיטרסווילר מתועדת לסוף המאה ה-17. ב-1689 חיו שם 12 יהודים וב-1725 עלה מספרם ל-48. במפקד האוכלוסייה היהודית באלזס, שנערך בשנת 1784, נמנו באיטרסווילר

19 משפחות יהודיות, סך הכל 108 נפשות. ב-1807 חיו שם 110 תושבים יהודים ומספרם הגיע לשיא של 208 ב-1846. האוכלוסייה היהודית נותרה כ-200 נפש למשך יותר משלושים שנים. ב-1870 חיו 190 יהודים באיטרסווילר, אך מספרם ירד לקראת סוף המאה ה-19. ב-1900 היו 79 יהודים בכפר ועשור אחר כך צנח מספרם ל-63. היהודים המשיכו לעזוב את הכפר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ב-1936 היו באיטרסווילר 19 יהודים.

הקהילה היהודית השתייכה לרבנות של נידרנה, אשר שכנה זמנית באיטרסווילר מ-1854 עד 1867. אחר כך עברה תחת סמכותה של רבנות אוברנה. לקהילת איטרסווילר היה חדר תפילה מהמאה ה-18, ואז בנו בית כנסת חדש בשנת 1841. המבנה עבר שיפוץ נרחב ונחנך מחדש בשנת 1894. היו במקום גם בית ספר ומקווה, אך לא היה בית עלמין, יהודי איטרסווילר השתמשו בבית העלמין הגדול של קהילת רוסנווילר.

בתחילת שנות ה-1930 הקהילה התחילה להתפורר. בית הכנסת עדיין היה בשימוש, אבל כבר לא היה מניין.

הגרמנים כבשו את אלזס בשנת 1940, וגירשו את שארית יהודי איטרסווילר לדרום צרפת. 12 מיהודי איטרסווילר  נספו בשואה. בית הכנסת נהרס חלקית במלחמת העולם השנייה.

ב-1953 חיו באיטרסווילר 4 יהודים. בית הכנסת, שנהרס בשואה, שוקם וכעת המבנה הוא בבעלות פרטית. כתובת בניין בית הכנסת לשעבר:

76, route du Vin, Itterswiller

Westhouse

In German: Westhausen 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Westhouse was annexed by Germany between 1871-1918.

Jews started to settle in Westhouse during the 18th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Westhouse 25 Jewish families with a total of about 140 people. In 1807 there were 160 Jewish inhabitants in Westhouse. Their number reached a peak of 236 in 1846. After mid-19th century the Jewish population of Westhouse decreased continuously with 214 Jews recorded in 1861, 201 in 1870, 93 in 1900, and 80 in 1910. In 1936 there only 40 Jews in Westhouse.

The Jewish community in Westhouse belonged to the Rabbinate of Niedernai, and after 1910 to that of Obernai. A synagogue established in 1808 was replaced by a new building in 1858. The community also operated a school that was open from 1858 to 1896, and a mikveh. A teacher employed by the community served also as prayer leader and shochet.  

After the German occupation of Alsace in 1940, the remaining Jews of Westhouse were deported to southern France, of them 20 perished in the Holocaust.

In 1953 there were 5 Jewish inhabitants in Westhouse. The synagogue building was destroyed during the Second World War.

Scherwiller 

Alternative name: Scherwillerois; in German: Schwerweiler 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Scherwiller was annexed by Germany between 1871-1918.

The beginnings of the Jewish community go back to late 17th century. In 1689 there were 35 Jews in Scherwiller, their number declined to 25 in 1716, but towards the end of the 18th century the number of the local Jews reached 164 in 31 families as recorded in 1780. In 1807 there were 240 Jews in the village. Their number stood at 290 in 1849 and reached a peak of 317 in 1861. After that date, the Jewish population decreased steadily with 308 individuals recorded in 1870, then 191 in 1882, 127 in 1900, and 84 in 1910. During the 1930s there were about 40 Jewish residents in Scherwiller.

The community of Scherwiller belonged to the rabbinate of Dambach. The community institutions included a synagogue, its own school and a mikveh. The first prayer room was set up around 1760 and three decades later it was expanded or rebuilt. Following the demographic growth of the community, a new synagogue was built in the early 1860s and inaugurated in 1863. Scherwiller did not have its own burial ground and the community used the Jewish cemetery in Sèlestat.

After the German occupation of France in WW II, the Jews who remained in Scherwiller were deported to southern France. 13 Jews of Scherwiller perished in the Holocaust. The Germans used the building of the synagogue as as accommodation for Polish forced laborers. 

The building of the synagogue was transferred to the local municipality in 1960s and it served the firefighting department.

Schirmeck 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Schirmeck was annexed by Germany between 1871-1918.

The beginnings of the Jewish community in Schirmeck date to early 19th century. Around 1900 the community comprised a total of 17 families. The Jewish families of the neighboring village of La Broque belonged to the Jewish community of Schirmeck. In 1905 there were 36 Jews in Schirmeck and another 23 in La Broque and 19 in Wisches. In 1936 there were 35 Jews in Schirmeck.

A prayer room was used until 1909. In 1905, Jules Rémy, a local lumber merchant, sold his land to Camille Simonin and a new the synagogue designed by the Strasbourg architects David Falk and Emil Wolf, was built on these grounds during 1908/1909. During the 19th century the community used the Jewish cemetery of Rosenwiller. In 1895, a Jewish burial site was consecrated next to the Christian cemetery.

After the German occupation of France in WW II, the remaining Jews of Schirmeck were deported to southern France in 1941, of them seven perished in the Holocaust.

After WW II, Fernand Bloch, the prayer leader, was instrumental in rehabilitating the building of the synagogue that was desecrated by the Germans. The reopening of the synagogue took place in 1946 in an official ceremony attended by civil and military authorities. The synagogue was used until the 1970s. It was later abandoned, until its renovation during 2005-2006.

The Jewish cemetery of Schirmeck contains 55 graves. The oldest date of birth as recorded on a matzevah dates back to 1832 and the oldest date of death is from 1898 and the last burial was conducted in 1979.

Stotzheim 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Stotzheim was annexed by Germany between 1871-1918.

A certain Cossmann was the first Jew documented in Stotzheim in 1580. In 1613 two Jews, Michell and Koppell, are recorded in the village. From the end of the 17th century through the second half of the 18th century the number of Jewish residents of Stotzheim was between 20 individuals recorded in 1689 to 37 recorded in 1780. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Stotzheim 5 Jewish families with a total of 29 people. In 1807 the number of the Jewish inhabitants was 59 and it increased during the first half of the 19th century to 72 in 1846, 79 in 1861, and reached a peak of 86 in 1870. Towards the end of the 19th century the Jewish population of the village decreased to 67 people in 1900, and then to 46 in 1910 and 21 in 1936.

The Jews of Stotzheim belonged to the rabbinate of Niedernai until 1910, and then to the rabbinate of Fegersheim. The synagogue was opened in 1837 and it was in use until 1939. The community operated a school and a mikveh. The community employed a teacher who also served as a prayer leader and shochet. There was no Jewish cemetery in Stotzheim and the local community used the Jewish cemetery of Rosenwiller.  

After the German occupation of France during WW II, the remaining Jews of Stotzheim were deported to southern France and then to the Nazi death and concentration camps in Eastern Europe. A total of about 30 Jews from Stotzheim perished in the Holocaust.

Only a handful Jews returned to Stotzheim after WW II. The building of the synagogue survived and has been used as a storage room. Address of the former synagogue: 27, rue de Benfeld, Stotzheim.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סלסטה
סלסטה Selestat

(בגרמנית שליטשטאדט)

עיר במזרח צרפת.


קהילה יהודית הייתה בסלסטה מתחילת המאה ה-14; ניצלה מידי כנופיות ארמלדר (1338) ונפגעה ברדיפות "המגיפה השחורה" (1349).

במאה ה- 15 חדלה הקהילה להתקיים, בניין בית-הכנסת הופקע בידי השלטונות, והוצבו בו דוכני מכירה. מאמצע המאה ה-16 שימש הבניין כבית-נשק.

קהילה חדשה נוסדה במקום אחרי המהפכה הצרפתית (1789) ותקופת-מה הייתה השלישית בגודלה באלזאס. בשנת 1890 הוקם בית כנסת.

בתקופה שבין בין שתי מלחמות-העולם ישבו בסלסטה רק 250 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נשדד בית הכנסת בידי הגרמנים.

אחרי המלחמה שופץ בית הכנסת והתקיימה קהילה יהודית קטנה בעיר.

בשנת 1971 התגוררו בסלסטה 180 יהודים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סטוצהיים
שימרק
שרווילר
וסטוז
איטרסווילר
אלזס
צרפת

Stotzheim 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Stotzheim was annexed by Germany between 1871-1918.

A certain Cossmann was the first Jew documented in Stotzheim in 1580. In 1613 two Jews, Michell and Koppell, are recorded in the village. From the end of the 17th century through the second half of the 18th century the number of Jewish residents of Stotzheim was between 20 individuals recorded in 1689 to 37 recorded in 1780. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Stotzheim 5 Jewish families with a total of 29 people. In 1807 the number of the Jewish inhabitants was 59 and it increased during the first half of the 19th century to 72 in 1846, 79 in 1861, and reached a peak of 86 in 1870. Towards the end of the 19th century the Jewish population of the village decreased to 67 people in 1900, and then to 46 in 1910 and 21 in 1936.

The Jews of Stotzheim belonged to the rabbinate of Niedernai until 1910, and then to the rabbinate of Fegersheim. The synagogue was opened in 1837 and it was in use until 1939. The community operated a school and a mikveh. The community employed a teacher who also served as a prayer leader and shochet. There was no Jewish cemetery in Stotzheim and the local community used the Jewish cemetery of Rosenwiller.  

After the German occupation of France during WW II, the remaining Jews of Stotzheim were deported to southern France and then to the Nazi death and concentration camps in Eastern Europe. A total of about 30 Jews from Stotzheim perished in the Holocaust.

Only a handful Jews returned to Stotzheim after WW II. The building of the synagogue survived and has been used as a storage room. Address of the former synagogue: 27, rue de Benfeld, Stotzheim.

Schirmeck 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Schirmeck was annexed by Germany between 1871-1918.

The beginnings of the Jewish community in Schirmeck date to early 19th century. Around 1900 the community comprised a total of 17 families. The Jewish families of the neighboring village of La Broque belonged to the Jewish community of Schirmeck. In 1905 there were 36 Jews in Schirmeck and another 23 in La Broque and 19 in Wisches. In 1936 there were 35 Jews in Schirmeck.

A prayer room was used until 1909. In 1905, Jules Rémy, a local lumber merchant, sold his land to Camille Simonin and a new the synagogue designed by the Strasbourg architects David Falk and Emil Wolf, was built on these grounds during 1908/1909. During the 19th century the community used the Jewish cemetery of Rosenwiller. In 1895, a Jewish burial site was consecrated next to the Christian cemetery.

After the German occupation of France in WW II, the remaining Jews of Schirmeck were deported to southern France in 1941, of them seven perished in the Holocaust.

After WW II, Fernand Bloch, the prayer leader, was instrumental in rehabilitating the building of the synagogue that was desecrated by the Germans. The reopening of the synagogue took place in 1946 in an official ceremony attended by civil and military authorities. The synagogue was used until the 1970s. It was later abandoned, until its renovation during 2005-2006.

The Jewish cemetery of Schirmeck contains 55 graves. The oldest date of birth as recorded on a matzevah dates back to 1832 and the oldest date of death is from 1898 and the last burial was conducted in 1979.

Scherwiller 

Alternative name: Scherwillerois; in German: Schwerweiler 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Scherwiller was annexed by Germany between 1871-1918.

The beginnings of the Jewish community go back to late 17th century. In 1689 there were 35 Jews in Scherwiller, their number declined to 25 in 1716, but towards the end of the 18th century the number of the local Jews reached 164 in 31 families as recorded in 1780. In 1807 there were 240 Jews in the village. Their number stood at 290 in 1849 and reached a peak of 317 in 1861. After that date, the Jewish population decreased steadily with 308 individuals recorded in 1870, then 191 in 1882, 127 in 1900, and 84 in 1910. During the 1930s there were about 40 Jewish residents in Scherwiller.

The community of Scherwiller belonged to the rabbinate of Dambach. The community institutions included a synagogue, its own school and a mikveh. The first prayer room was set up around 1760 and three decades later it was expanded or rebuilt. Following the demographic growth of the community, a new synagogue was built in the early 1860s and inaugurated in 1863. Scherwiller did not have its own burial ground and the community used the Jewish cemetery in Sèlestat.

After the German occupation of France in WW II, the Jews who remained in Scherwiller were deported to southern France. 13 Jews of Scherwiller perished in the Holocaust. The Germans used the building of the synagogue as as accommodation for Polish forced laborers. 

The building of the synagogue was transferred to the local municipality in 1960s and it served the firefighting department.

Westhouse

In German: Westhausen 

A commune in the Bas-Rhin department in the historical region of Alsace, France. Westhouse was annexed by Germany between 1871-1918.

Jews started to settle in Westhouse during the 18th century. The 1784 general census of the Jewish population in Alsace recorded in Westhouse 25 Jewish families with a total of about 140 people. In 1807 there were 160 Jewish inhabitants in Westhouse. Their number reached a peak of 236 in 1846. After mid-19th century the Jewish population of Westhouse decreased continuously with 214 Jews recorded in 1861, 201 in 1870, 93 in 1900, and 80 in 1910. In 1936 there only 40 Jews in Westhouse.

The Jewish community in Westhouse belonged to the Rabbinate of Niedernai, and after 1910 to that of Obernai. A synagogue established in 1808 was replaced by a new building in 1858. The community also operated a school that was open from 1858 to 1896, and a mikveh. A teacher employed by the community served also as prayer leader and shochet.  

After the German occupation of Alsace in 1940, the remaining Jews of Westhouse were deported to southern France, of them 20 perished in the Holocaust.

In 1953 there were 5 Jewish inhabitants in Westhouse. The synagogue building was destroyed during the Second World War.

איטרסווילר

Itterswiller 

בגרמנית: Ittersweiler

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. סופח לגרמניה בשנים 1918-1871.

תחילת ההתיישבות היהודית באיטרסווילר מתועדת לסוף המאה ה-17. ב-1689 חיו שם 12 יהודים וב-1725 עלה מספרם ל-48. במפקד האוכלוסייה היהודית באלזס, שנערך בשנת 1784, נמנו באיטרסווילר

19 משפחות יהודיות, סך הכל 108 נפשות. ב-1807 חיו שם 110 תושבים יהודים ומספרם הגיע לשיא של 208 ב-1846. האוכלוסייה היהודית נותרה כ-200 נפש למשך יותר משלושים שנים. ב-1870 חיו 190 יהודים באיטרסווילר, אך מספרם ירד לקראת סוף המאה ה-19. ב-1900 היו 79 יהודים בכפר ועשור אחר כך צנח מספרם ל-63. היהודים המשיכו לעזוב את הכפר במחצית הראשונה של המאה העשרים. ב-1936 היו באיטרסווילר 19 יהודים.

הקהילה היהודית השתייכה לרבנות של נידרנה, אשר שכנה זמנית באיטרסווילר מ-1854 עד 1867. אחר כך עברה תחת סמכותה של רבנות אוברנה. לקהילת איטרסווילר היה חדר תפילה מהמאה ה-18, ואז בנו בית כנסת חדש בשנת 1841. המבנה עבר שיפוץ נרחב ונחנך מחדש בשנת 1894. היו במקום גם בית ספר ומקווה, אך לא היה בית עלמין, יהודי איטרסווילר השתמשו בבית העלמין הגדול של קהילת רוסנווילר.

בתחילת שנות ה-1930 הקהילה התחילה להתפורר. בית הכנסת עדיין היה בשימוש, אבל כבר לא היה מניין.

הגרמנים כבשו את אלזס בשנת 1940, וגירשו את שארית יהודי איטרסווילר לדרום צרפת. 12 מיהודי איטרסווילר  נספו בשואה. בית הכנסת נהרס חלקית במלחמת העולם השנייה.

ב-1953 חיו באיטרסווילר 4 יהודים. בית הכנסת, שנהרס בשואה, שוקם וכעת המבנה הוא בבעלות פרטית. כתובת בניין בית הכנסת לשעבר:

76, route du Vin, Itterswiller

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland. 

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.