חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

תיאודור בנימין זאב הרצל

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

תאריך לידה:
1860
תאריך פטירה:
1904
מקום לידה:
בודפשט
סוג אישיות:
עיתונאים
,
ציונים
מספר פריט:
158254
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
HERZL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הרצל הוא שם חיבה שנזר מהשם הרץ, שפירושו בגרמנית :לב". שמות נשפחה המכילים את הסופית "-ל" אופיינים לניבים הגרמניים המדוברים באוסטריה.

בחלק מהמקרים, הרץ היה במקור כינוי אישי. כמו כן אפשר שהרץ הוא תרגום של המילה העברית "לב", הדומה בצלילה לשם המקראי לוי. שיונים או תרגומם של שמות עבריים לשמות בעלי צליל דומה לשמות המקובלים בשפות הסביבה הלא יהודית איפשרו ליהודי התפוצות לשמר את המסורת היהודית וגם להשתלב בחברה הנוכרית. לפעמים השם הרץ הוא גרסה של הירש. הירש הוא שם פרטי נפוץ וגם הכינוי המסורתי של נפתלי, בנו השני של יעקוב ושל בלהה שפחת רחל. בברכת יעקוב נפתלי מתואר כאיל (בראשית, מ"ט,כ"א) .

הרץ מתועד כשם משפחה יהודיעם הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747) ועם רעייתו, הנרייטה הרץ (1847-1764), אשת חברה בברלין, גרמניה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרצל כוללים את תאודור (בנימין זאב) הרצל (1904-1860), מייסד הציונות המדינית והקונגרס הציוני העולמי.
תיאודור הרצל (1904-1860) בעת הקונגרס הציוני הראשון.
באזל, שוויץ, 1897.
תצלום: א. מ. ליליאן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

Leon Kellner (1859-1928), scholar of English literature and aide of Theodor Herzl, born in Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). In 1890, after teaching at various high schools, he became a lecturer in English literature at the University of  Vienna. From 1904 to 1914 he was professor at the University of Czernowitz, where he also served as a representative of the Jewish-national list to the  Landtag (local parliament). At the outbreak of World War I Kellner moved back to Vienna and after the war he served as an English expert in the office of the president of the Austrian Republic.

Kellner was T. Herzl’s adviser and close associate. He assisted Herzl by opening many locked doors for him in England. Due to his many commitments, Kellner turned down Herzl’s offer to edit the Zionist periodical Die Welt. However, he published articles in this newspaper and in 1899-1900 served as its editor.

Kellner’s scholarly writings were highly appreciated. His many publications include critical editions of English texts, grammar books, an English-German, German-English dictionary, a dictionary of Shakespeare, and a history of  English and American literature. He also published articles, stories and feuilletons in newspapers and periodicals in German and English. After Herzl’s death Kellner published a selection of Herzl’s writings in two volumes. He started to write a comprehensive biography of Herzl, of which only the first part: Theodor Herzl’s Lehrjahre was published in 1920. He died in Vienna.

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

פורו FORRO

כפר במחוז אבאוי-טורנה (ABAUJ-TORNA), צפון הונגריה.


יהודים התיישבו לראשונה במקום בתחילת המאה ה-19. רובם התפרנסו ממסחר, מיעוטם היו בעלי מלאכה וחקלאים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 נבנו בית כנסת, מקווה וישיבה.

תחילה היו יהודי פורו מסופחים לקהילה היהודית באבאוי-סאנטו (ABAUJSZANTO), אחר כך לקהילת הרנאדווצ'ה (HERNADVECSE); לבסוף נוסדה במקום קהילה אורתודוקסית עצמאית, והיו כפופים לה גם יהודים כמה ישובים קטנים בסביבה.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 57 איש.


תקופת השואה

עם פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בתחומי התרבות והחברה, גברה האיבה כלפיהם.

ב-1941 נשלחו ארבעה צעירים יהודים מפורו לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגריים נוספים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם). שניים מהם נשלחו לחזית ונספו.

ב-16 באפריל 1944, ארבעה שבועות לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הועברו יהודי פורו לעיר המחוז קאשה (KASSA), שם רוכזו בבית חרושת ללבנים כל יהודי המחוז. בסוף אפריל שולחו למחנה אושוויץ.


לאחר המלחמה חזרו חמישה יהודים לפורו, ועזבו את המקום תוך זמן קצר.

בוריסלאב BORISLAV

(בפולנית BORYSLAW)


עיר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתחילת המאה ה-19 היתה בבוריסלאב קהילה יהודית קטנה. (האזור היה בשליטת אוסטריה מאז חלוקת פולין בסוף המאה ה-18). בשנות ה-60 של המאה היו במקום בית- כנסת מרכזי ובתי-מדרש אחדים, והקהילה היתה קשורה לקהילת דרוהוביץ. ב-1890 חיו בבוריסלאב 7,752 יהודים שהיו כ-%70 מכלל-האוכלוסיה. במקום הוקמו בית ספר עממי יהודי ובית-מרחץ. בקהילה פעלו אגודות צדקה וגמילות חסדים וביניהם ביקור-חולים, הכנסת-כלה ולינת-צדק. פעלה חברה קדישא וקודש בית עלמין.

עוד ב-1893 הוקם בית-ספר עברי משלים לילדים שלמדו בבתי-ספר כלליים, וב-1910 נחנך בעיר בית-ספר עברי מודרני. כן שכן בבוריסלאב "מרכז המורים העבריים בגליציה".


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נודעה בוריסלאב כ"קליפורניה של גליציה" וסיפקה כ- %75 מתצרוכת הנפט של המדינה. יהודי-העיר היו מחלוצי תעשיית הנפט. עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19 עשו יהודים נסיונות ראשונים להפקת נפט באזור.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 היו הפקת הנפט, זיקוקו ועיבוד "דונג האדמה" בעיקר בידי היהודים. יהודים עסקו בקידוחים, בהובלות ובפיקוח באתרי הקידוח.

עד 1880 הועסקו בתעשיית הנפט כ-2,500 גברים יהודים, וכ-500 נשים יהודיות, בהם רבים מישובי הסביבה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם כניסת החברות הגדולות לאזור ועקב פיתוח שיטות הייצור, נושלו יהודים מעבודתם, מקצתם עזבו את בוריסלאב ו-500 פועלים מקצועיים היגרו לארצות הברית. ב-1900 נימנו בבוריסלאב 5,950 יהודים, כ-%60 מאוכלוסיית העיר.

יהודי בוריסלאב עסקו גם בהפקת גאז-אדמה ובהנחת הצנרת לשימושו. מהנדסים יהודים שכללו שיטות למדידת הגאז ולהפקת גזולין.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נזקקו כ%40 מיהודי העיר לתמיכת מוסדות הקהילה. בפולין העצמאית אחרי המלחמה עבדו כ-1,200 יהודים בתעשיית-הנפט. כן התפרנסו יהודי בוריסלאב ממסחר, והיו ביניהם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים וטכניים. ב-1921 נימנו בעיר ובפרבריה 10,149 יהודים.

ציבור הסוחרים היהודיים היה מאורגן ב-3 אגודות: "אגודת סוחרים ותעשיינים", "אגודת סוחרים יהודיים" ו"אגודת סוחרים זעירים". בעלי-המלאכה התארגנו מ-1926 בארגון "יד חרוצים" ולידו פעלו קופת-חולים וקופת גמילות-חסדים.


ב-1887 נוסדה בבוריסלאב אגודת "חובבי-ציון", ופורקה בלחץ החרדים. ב-1892 נוסד ארגון "בני-ציון" ולידו הוקמו ספרייה ואולם קריאה. ב-1894 נפתח סניף "אחדות", וב- 1897 פעל בבוריסלאב ארגון "אהבת ציון" ולידו מועדון ללימוד עברית.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו סניפי ההסתדרות הציונית, "המזרחי", "פועלי-ציון" וסניף ה- ז'פ"ס (המפלגה היהודית הסוציאליסטית). הפעילות הציונית נפסקה בימי מלחמת העולם הראשונה וחודשה אחריה. בשנות ה-30 נפתחו בבוריסלאב סניפי התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ויצ"ו ואחרות. כן היו בעיר יהודים שפעלו במפלגה הקומוניסטית הפולנית שבמחתרת.

גם סניפי רוב תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיר וקיימו חוגים ללימוד עברית, חוגים לדרמה, ספריות וחדרי קריאה.

בין ילידי העיר היה הסופר העברי מיכל ברקוביץ (1865-1935), ממנהיגי האגודה הציונית "ציון" בגליציה, מתרגם כתביו הציוניים של הרצל ומזכירו. הוא עסק בבלשנות שמית, כתב פירוש לתרגום אונקלוס והוציא לאור את כתבי הסוציאליסט היהודי אהרון ליברמן.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריסלאב כ-13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939), ב-12 בספטמבר 1939, כבש הצבא הגרמני את בוריסלאב. חיילים גרמנים חטפו יהודים לעבודה, התעללו בהם ושדדו את רכושם, ולאומנים אוקראינים אירגנו פרעות ביהודים ורצחו כ-200. ב-22 בספטמבר (מוצאי יום הכיפורים), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לבוריסלאב. בארות-נפט, בתי-זיקוק ומפעלים אחרים בבעלות יהודית הולאמו, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות היהודיות פוזרו.

באביב 1940 נאסרו והוגלו לרוסיה עסקני ציבור יהודים ופעילי המפלגות הציוניות וה"בונד". קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות המינהל העירוני, בתעשייה ובמערכת החינוך. ב-1941, עם הפליטים היהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים ועם יהודים שבאו לבוריסלאב מישובים קטנים בסביבה, נימנו בעיר 14,000 יהודים.

ב-22 ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, שוב נכבשה בוריסלאב בידי הגרמנים, כ-300 יהודים נרצחו בפוגרום שערכו אוקראינים ורכושם נשדד.לאחר הפוגרום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), שהיה ממונה על ביצוע הוראות הגרמנים ובעיקר על אספקת אנשים לעבודות כפייה וחלוקת מנות מזון מוקצבות. היודנראט טיפל גם בעזרה לנזקקים. באוגוסט 1941 הוקמה המשטרה היהודית.

ב-29 בנובמבר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר. במהלכה נרצחו 1,500 יהודים ביערות שבסביבה. בחורף אותה השנה מתו רבים מרעב וממחלות, יהודים נשלחו למחנות עבודה. ב-4 באוגוסט 1942 הייתה אקציה נוספת. כ-5,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר-כך הוקמו שני גיטאות בעיר.

באקציה שלישית, באוקטובר 1942, שולחו כ-1,500 יהודים לבלז'ץ, הגיטאות נסגרו, ונאסרה היציאה מתחומיהם. עובדים יהודים שהועסקו בתעשיית הנפט רוכזו במחנה עבודה בעיר.

באקציה בנובמבר 1942 נרצחו כ-2,000 יהודים.

בימים 16 ו-17 בפברואר 1943 נרצחו ביריות כ-600 יהודים. בעלי-מלאכה ובעלי מקצועות חיוניים למשק הגרמני רוכזו בכמה בתים ובין אפריל ליוני 1943 חוסל הגטו.

יהודים שהצליחו להימלט והסתתרו ביערות נרצחו בראשית 1944 על-ידי כנופיות הלאומנים האוקראינים של באנדרה (BANDERA).

ב-13 באפריל 1944 החלו הגרמנים בחיסול מחנה-העבודה שבעיר וכ-600 יהודים הועברו למחנה פלאשוב (PLASZOW). יהודים נוספים הועברו לשם במאי וביוני. מקצת מיהודי בוריסלאב שולחו למחנה מאטהאוזן (MATHAUSEN). והאחרונים שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ ב-21 ביולי 1944.

במחנות העבודה, שהוסיפו להתקיים עד יולי 1944, פעלו כמה קבוצות מחתרת. מפקדה של אחת מהן נהרג בעת נסיון להתנקש במשגיח הגרמני.

ב-7 באוגוסט 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-200 יהודים יצאו ממחבואיהם ביערות, ועוד כ-200 יהודים שבו מברית-המועצות וממחנות בגרמניה. ב-1946 עזבו רובם את העיר, יצאו לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.

מצבת זכרון, שהוקמה ליהודים חללי השואה, לא זכתה לטיפול; בית-העלמין היהודי נסגר ב-1959.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1996 היו בעיר עדיין מעט יהודים, אולם נכון לשנת 2012 לא הייתה במקום קהילה יהודית ושום פעילות ממוסדת. בית העלמין שייך לעירייה. המקום לא מתוחזק ויש בו קבר אחים לא מסומן.

דוברומיל DOBROMIL


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדוברומיל מ-1570, והיה להם שויון זכויות הן כסוחרים והן כבעלי מלאכה. ב- 1612 קיבלו יהודי דוברומיל מבעלי העיר כתב זכויות נרחב, שלפיו רשאים היו להתגורר במרכז העיר ולרכוש מגרשים, והותר להם לבנות בית כנסת ובנייני ציבור.

בית-הכנסת הגדול נבנה בסגנון גוטי. לידו נבנה בית-כנסת קטן "של החייטים". כן היו במקום בית-מדרש ושני קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), האחד של חסידי בלז והשני של חסידי ריז'ין.

ב-1765 חיו בדוברומיל כ-1,250 יהודים.

עם חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) ירד מספר היהודים בעיר ל-850, בגלל המסים הכבדים וצמצום אפשרויות פרנסה. אחר כך שוב עלה מספרם וב-1870 נימנו שם 1,884 יהודים. מאז היה מספר היהודים בעיר במגמת עלייה, למרות ההגירה לארצות הברית שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

עד 1717 היתה קהילת דוברומיל כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), מאז השתייכה לועד קהילות-הסביבה.

בראשית התקופה האוסטרית הוקם בדוברומיל בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, ונסגר ב- 1806. בתחילת המאה ה-20 נוסד "תלמוד תורה". בני עשירים למדו בבתי-הספר הכלליים ובגימנסיה בפשמישל.

ב-1910 חיו בדוברומיל כ-2,270 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בראש-השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לדוברומיל. היהודים לא נפגעו לרעה, אך במרץ 1915, כאשר כבדו הקרבות על מבצר פשמישל, גורשו כל יהודי דוברומיל לסאמבור (SAMBOR). כשנכבשה פשמישל בידי הרוסים הותר ליהודי דוברומיל לחזור לבתיהם. שבועות אחדים אחר כך נסוג הצבא הרוסי והצבא האוסטרי נכנס לעיר, במגיפת כולירה שפרצה ניספו כ-500 יהודים.

אחרי המלחמה (1918) חזרה דוברומיל לשליטת פולין וב-1921 ישבו שם כ-2,120 יהודים; אוכלוסיית העיר הייתה אז 3,431 נפשות.


בימי ממלכת פולין התפרנסו יהודי דוברומיל ממסחר וממלאכה. אחדים עסקו בסחר-חוץ, בעיקר עם הונגריה. עם הסיפוח לאוסטריה צומצמו מקורות הפרנסה, והתרחבו רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר נסללה מסילת הרכבת. אז הקימו יהודי דוברומיל בית-יציקה, בתי חרושת לסבון ולגפרורים ותעשייה זעירה. בעלי המלאכה שבעיר עסקו בעיקר בקונפקציה. בין יהודי דוברומיל היו גם רוכלים ועגלונים. בתחילת המאה ה-20 התיישבו בדוברומיל כמה עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

ב-1919 התארגנו הסוחרים הנוצרים באיגוד משלהם, שהתחרה במסחר היהודי. לפיכך הקימה הקהילה באמצע שנות העשרים קופת גמילות חסדים שתמכה בסוחרים ובבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בדוברומיל ב-1908. ב-1909 הוקמה במחתרת, בשל התנגדותם של החרדים, אגודת "תיאודור הרצל". באותה עת הוקם גם חוג-פועלים במפלגה הסוציאליסטית היהודית. ב-1912 נוסדה "אגודת-החרדים". אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) נתרופפה השפעתם של חסידי בלז ועלתה קרנם של הציונים. במקום פעלו סניפי "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "מפלגת פועלי-ציון" (חדלה לפעול ב-1924) ו-ויצ"ו. כן פעלו ארגוני-הנוער: "הנוער הציוני", "בית"ר", "עקיבא", "השומר הצעיר" ו"גורדוניה".

ב-1922 הוקם בית-ספר עברי משלים מרשת "תרבות". ב-1934 נוסד איגוד הספורט "מכבי". ב- 1927 בחרו יהודי דוברומיל בבחירות לעירייה ב-19 נציגים מתוך 48. ב-1934 נבחר יהודי כסגן ראש העירייה.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדוברומיל כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

בספטמבר 1939, כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה דוברומיל בידי הגרמנים. אך בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה ב-17 בספטמבר 1939 לשליטת ברית המועצות. השלטונות הסובייטים רדפו את היהודים העשירים ואת מנהיגי הארגונים הציוניים. חנויות יהודיות הולאמו ומפעלי תעשייה ודירות הוחרמו. כל הארגונים היהודיים פורקו. לעיר הגיעו כ-650 פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים, והקהילה הפעילה מטבח עממי וסייעה להם במלבושים ובכסף.

ב-28 ביוני 1941, שבוע אחרי מתקפתו על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את דוברומיל. זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים רוכזו היהודים בכיכר השוק, שם הוכו והושפלו. 50 צעירים הוסעו ליעד בלתי ידוע. איכרים סיפרו שהצעירים נרצחו במכרה מלח נטוש בסביבה.

לאוקראינים ניתנה יד חופשית לפרוע ביהודים, והם תקפו יהודים, פרצו לדירותיהם ושדדו את רכושם. בית-הכנסת הגדול, כל בתי-המדרש והקלויז של חסידי בלז הועלו באש. הגרמנים והשוטרים האוקראינים ערכו מצוד על גברים יהודים. החטופים נצטוו להצית את בתי- התפילה, ויהודים אחדים נזרקו לאש ונשרפו חיים.

הוקם יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ונצטווה לשלם לגרמנים סכומי כסף גדולים ולספק להם חפצים וסחורות. כן נדרש היודנראט להעמיד לרשות הגרמנים עובדים לעבודות כפייה בעיר ובסביבה.

בכעין גיטו רוכזו היהודים סביב ככר סטארה-טארגוביצה (TARGOWICA STARA) ושם גרו בצפיפות רבה. התפילה בציבור נאסרה ויציאת יהודים מהעיר הותרה רק לבעלי רשיונות מיוחדים.

ב-29 ביולי 1942 רוכזו כל יהודי דוברומיל בככר השוק. התשושים נורו במקום. הבריאים, הצעירים ובעלי המלאכה מויינו ונשלחו למחנה העבודה בפשמישל, אחדים נשארו בדוברומיל ועבדו במפעלים ובמנסרות. כל האחרים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

כ-500 יהודים נותרו בדוברומיל. ביום ט"ו בכסלו תש"ג (24 בנובמבר 1942) הם הובלו למנסרת "ליכטמן", נצטוו לחפור בור גדול, נורו במקום ונטמנו בבור. בפקודת השלטונות נחרש הקבר במרוצת הזמן בטרקטורים.


ב-8 באוגוסט 1944 שוחררה דוברומיל בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים שרדו מכל קהילת דוברומיל.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

באזל Basel בזל

עיר בשווייץ.

בימי-הביניים היו יהודי העיר רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולעסוק במסחר ובעסקי כספים. מבחינה משפטית היו נתונים לחסות הקיסר. בימי "המגיפה השחורה" (1348-49) הואשמו בהרעלת בארות ו- 600 יהודי המקום, ורב הקהילה בראשם, הועלו על המוקד למרות נסיונות ההצלה מצד שלטונות העיר, ו- 140 מילדי היהודים הוטבלו לנצרות.

כעבור כמה עשרות שנים נתחדשה הקהילה, אך בסוף המאה נתעוררה מחדש עלילת הבארות והיהודים נמלטו על נפשם.

מסוף המאה ה-16 נתפרסמה באזל כמרכז הדפוס העברי, בזכות מדפיסים נוצרים שהעסיקו מגיהים יהודיים בהיתר מיוחד. אולם קהילה יהודית קמה שוב בעיר רק כעבור ארבע מאות שנים, כשהשתקעו בבאזל יהודים פליטי אלזאס, ובתקופת נאפוליון הצטרפו אליהם יהודים אזרחי צרפת. היהודים גורשו שוב ב- 1845, כשצרפת ניתקה את יחסיה עם קאנטון באזל. מעטים חזרו, ושוב נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות.

היתר-ישיבה בבאזל הוענק ליהודים רק עם מתן זכויות-האזרח ליהודי שווייץ, ב-1866; כעבור שנתיים נחנך בבאזל בית-הכנסת הגדול.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט זמני בבאזל פליטים יהודיים רבים.

בין חשובי היהודים בעיר היו הכימאי מארקוס גוגנהיים וחתן פרס נובל לרפואה (1950) טאדיאוס רייכשטיין.

עם הפעילים הציוניים נמנו ז' דרייפוס-ברודסקי, נציג יהדות שווייץ בסוכנות היהודית, ועו"ד מארקוס מרדכי קוהן, לימים יועץ למשפט יהודי במשרד המשפטים בירושלים.

בבאזל נערכו עשרה קונגרסים ציוניים - הראשון (1897), השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), ה-10 (1911), ה-15 (1927), ה-17 (1931) וה-22 (1946).

בשנת 1976 היה מספר תושביה של באזל 260,400. והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בשווייץ - בת 2,300 נפשות. מספר זה כלל את העדה החרדית שנוסדה ב-1927 ומנתה באותה השנה 70 משפחות. בעיר שכנו מרכז האיחוד של נשים יהודיות בשווייץ, סניפים של ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים. הקהילה קיימה בית-ספר יומי מצטיין, מוזיאון יהודי ומושב-זקנים. השבועון "יידישה רונדשאו מכבי" יוצא לאור בבאזל משנת 1940.

בשנת 1997 התגוררו בבאזל 2,600 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
תיאודור בנימין זאב הרצל

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

איסטנבול
איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

סט. פטרבורג
סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.

באזל בזל
באזל Basel בזל

עיר בשווייץ.

בימי-הביניים היו יהודי העיר רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולעסוק במסחר ובעסקי כספים. מבחינה משפטית היו נתונים לחסות הקיסר. בימי "המגיפה השחורה" (1348-49) הואשמו בהרעלת בארות ו- 600 יהודי המקום, ורב הקהילה בראשם, הועלו על המוקד למרות נסיונות ההצלה מצד שלטונות העיר, ו- 140 מילדי היהודים הוטבלו לנצרות.

כעבור כמה עשרות שנים נתחדשה הקהילה, אך בסוף המאה נתעוררה מחדש עלילת הבארות והיהודים נמלטו על נפשם.

מסוף המאה ה-16 נתפרסמה באזל כמרכז הדפוס העברי, בזכות מדפיסים נוצרים שהעסיקו מגיהים יהודיים בהיתר מיוחד. אולם קהילה יהודית קמה שוב בעיר רק כעבור ארבע מאות שנים, כשהשתקעו בבאזל יהודים פליטי אלזאס, ובתקופת נאפוליון הצטרפו אליהם יהודים אזרחי צרפת. היהודים גורשו שוב ב- 1845, כשצרפת ניתקה את יחסיה עם קאנטון באזל. מעטים חזרו, ושוב נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות.

היתר-ישיבה בבאזל הוענק ליהודים רק עם מתן זכויות-האזרח ליהודי שווייץ, ב-1866; כעבור שנתיים נחנך בבאזל בית-הכנסת הגדול.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט זמני בבאזל פליטים יהודיים רבים.

בין חשובי היהודים בעיר היו הכימאי מארקוס גוגנהיים וחתן פרס נובל לרפואה (1950) טאדיאוס רייכשטיין.

עם הפעילים הציוניים נמנו ז' דרייפוס-ברודסקי, נציג יהדות שווייץ בסוכנות היהודית, ועו"ד מארקוס מרדכי קוהן, לימים יועץ למשפט יהודי במשרד המשפטים בירושלים.

בבאזל נערכו עשרה קונגרסים ציוניים - הראשון (1897), השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), ה-10 (1911), ה-15 (1927), ה-17 (1931) וה-22 (1946).

בשנת 1976 היה מספר תושביה של באזל 260,400. והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בשווייץ - בת 2,300 נפשות. מספר זה כלל את העדה החרדית שנוסדה ב-1927 ומנתה באותה השנה 70 משפחות. בעיר שכנו מרכז האיחוד של נשים יהודיות בשווייץ, סניפים של ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים. הקהילה קיימה בית-ספר יומי מצטיין, מוזיאון יהודי ומושב-זקנים. השבועון "יידישה רונדשאו מכבי" יוצא לאור בבאזל משנת 1940.

בשנת 1997 התגוררו בבאזל 2,600 יהודים.
הרצל
HERZL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הרצל הוא שם חיבה שנזר מהשם הרץ, שפירושו בגרמנית :לב". שמות נשפחה המכילים את הסופית "-ל" אופיינים לניבים הגרמניים המדוברים באוסטריה.

בחלק מהמקרים, הרץ היה במקור כינוי אישי. כמו כן אפשר שהרץ הוא תרגום של המילה העברית "לב", הדומה בצלילה לשם המקראי לוי. שיונים או תרגומם של שמות עבריים לשמות בעלי צליל דומה לשמות המקובלים בשפות הסביבה הלא יהודית איפשרו ליהודי התפוצות לשמר את המסורת היהודית וגם להשתלב בחברה הנוכרית. לפעמים השם הרץ הוא גרסה של הירש. הירש הוא שם פרטי נפוץ וגם הכינוי המסורתי של נפתלי, בנו השני של יעקוב ושל בלהה שפחת רחל. בברכת יעקוב נפתלי מתואר כאיל (בראשית, מ"ט,כ"א) .

הרץ מתועד כשם משפחה יהודיעם הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747) ועם רעייתו, הנרייטה הרץ (1847-1764), אשת חברה בברלין, גרמניה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרצל כוללים את תאודור (בנימין זאב) הרצל (1904-1860), מייסד הציונות המדינית והקונגרס הציוני העולמי.
תיאודור הרצל בבאזל בעת הקונגרס הציוני הראשון, שוויץ, 1897
תיאודור הרצל (1904-1860) בעת הקונגרס הציוני הראשון.
באזל, שוויץ, 1897.
תצלום: א. מ. ליליאן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
ליאון קלנר

Leon Kellner (1859-1928), scholar of English literature and aide of Theodor Herzl, born in Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). In 1890, after teaching at various high schools, he became a lecturer in English literature at the University of  Vienna. From 1904 to 1914 he was professor at the University of Czernowitz, where he also served as a representative of the Jewish-national list to the  Landtag (local parliament). At the outbreak of World War I Kellner moved back to Vienna and after the war he served as an English expert in the office of the president of the Austrian Republic.

Kellner was T. Herzl’s adviser and close associate. He assisted Herzl by opening many locked doors for him in England. Due to his many commitments, Kellner turned down Herzl’s offer to edit the Zionist periodical Die Welt. However, he published articles in this newspaper and in 1899-1900 served as its editor.

Kellner’s scholarly writings were highly appreciated. His many publications include critical editions of English texts, grammar books, an English-German, German-English dictionary, a dictionary of Shakespeare, and a history of  English and American literature. He also published articles, stories and feuilletons in newspapers and periodicals in German and English. After Herzl’s death Kellner published a selection of Herzl’s writings in two volumes. He started to write a comprehensive biography of Herzl, of which only the first part: Theodor Herzl’s Lehrjahre was published in 1920. He died in Vienna.

בודפשט
בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

זמון
זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

פורו
פורו FORRO

כפר במחוז אבאוי-טורנה (ABAUJ-TORNA), צפון הונגריה.


יהודים התיישבו לראשונה במקום בתחילת המאה ה-19. רובם התפרנסו ממסחר, מיעוטם היו בעלי מלאכה וחקלאים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 נבנו בית כנסת, מקווה וישיבה.

תחילה היו יהודי פורו מסופחים לקהילה היהודית באבאוי-סאנטו (ABAUJSZANTO), אחר כך לקהילת הרנאדווצ'ה (HERNADVECSE); לבסוף נוסדה במקום קהילה אורתודוקסית עצמאית, והיו כפופים לה גם יהודים כמה ישובים קטנים בסביבה.

בשנת 1930 מנתה הקהילה 57 איש.


תקופת השואה

עם פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בתחומי התרבות והחברה, גברה האיבה כלפיהם.

ב-1941 נשלחו ארבעה צעירים יהודים מפורו לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגריים נוספים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם). שניים מהם נשלחו לחזית ונספו.

ב-16 באפריל 1944, ארבעה שבועות לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הועברו יהודי פורו לעיר המחוז קאשה (KASSA), שם רוכזו בבית חרושת ללבנים כל יהודי המחוז. בסוף אפריל שולחו למחנה אושוויץ.


לאחר המלחמה חזרו חמישה יהודים לפורו, ועזבו את המקום תוך זמן קצר.

בוריסלאב
בוריסלאב BORISLAV

(בפולנית BORYSLAW)


עיר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתחילת המאה ה-19 היתה בבוריסלאב קהילה יהודית קטנה. (האזור היה בשליטת אוסטריה מאז חלוקת פולין בסוף המאה ה-18). בשנות ה-60 של המאה היו במקום בית- כנסת מרכזי ובתי-מדרש אחדים, והקהילה היתה קשורה לקהילת דרוהוביץ. ב-1890 חיו בבוריסלאב 7,752 יהודים שהיו כ-%70 מכלל-האוכלוסיה. במקום הוקמו בית ספר עממי יהודי ובית-מרחץ. בקהילה פעלו אגודות צדקה וגמילות חסדים וביניהם ביקור-חולים, הכנסת-כלה ולינת-צדק. פעלה חברה קדישא וקודש בית עלמין.

עוד ב-1893 הוקם בית-ספר עברי משלים לילדים שלמדו בבתי-ספר כלליים, וב-1910 נחנך בעיר בית-ספר עברי מודרני. כן שכן בבוריסלאב "מרכז המורים העבריים בגליציה".


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נודעה בוריסלאב כ"קליפורניה של גליציה" וסיפקה כ- %75 מתצרוכת הנפט של המדינה. יהודי-העיר היו מחלוצי תעשיית הנפט. עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19 עשו יהודים נסיונות ראשונים להפקת נפט באזור.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 היו הפקת הנפט, זיקוקו ועיבוד "דונג האדמה" בעיקר בידי היהודים. יהודים עסקו בקידוחים, בהובלות ובפיקוח באתרי הקידוח.

עד 1880 הועסקו בתעשיית הנפט כ-2,500 גברים יהודים, וכ-500 נשים יהודיות, בהם רבים מישובי הסביבה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם כניסת החברות הגדולות לאזור ועקב פיתוח שיטות הייצור, נושלו יהודים מעבודתם, מקצתם עזבו את בוריסלאב ו-500 פועלים מקצועיים היגרו לארצות הברית. ב-1900 נימנו בבוריסלאב 5,950 יהודים, כ-%60 מאוכלוסיית העיר.

יהודי בוריסלאב עסקו גם בהפקת גאז-אדמה ובהנחת הצנרת לשימושו. מהנדסים יהודים שכללו שיטות למדידת הגאז ולהפקת גזולין.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נזקקו כ%40 מיהודי העיר לתמיכת מוסדות הקהילה. בפולין העצמאית אחרי המלחמה עבדו כ-1,200 יהודים בתעשיית-הנפט. כן התפרנסו יהודי בוריסלאב ממסחר, והיו ביניהם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים וטכניים. ב-1921 נימנו בעיר ובפרבריה 10,149 יהודים.

ציבור הסוחרים היהודיים היה מאורגן ב-3 אגודות: "אגודת סוחרים ותעשיינים", "אגודת סוחרים יהודיים" ו"אגודת סוחרים זעירים". בעלי-המלאכה התארגנו מ-1926 בארגון "יד חרוצים" ולידו פעלו קופת-חולים וקופת גמילות-חסדים.


ב-1887 נוסדה בבוריסלאב אגודת "חובבי-ציון", ופורקה בלחץ החרדים. ב-1892 נוסד ארגון "בני-ציון" ולידו הוקמו ספרייה ואולם קריאה. ב-1894 נפתח סניף "אחדות", וב- 1897 פעל בבוריסלאב ארגון "אהבת ציון" ולידו מועדון ללימוד עברית.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו סניפי ההסתדרות הציונית, "המזרחי", "פועלי-ציון" וסניף ה- ז'פ"ס (המפלגה היהודית הסוציאליסטית). הפעילות הציונית נפסקה בימי מלחמת העולם הראשונה וחודשה אחריה. בשנות ה-30 נפתחו בבוריסלאב סניפי התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ויצ"ו ואחרות. כן היו בעיר יהודים שפעלו במפלגה הקומוניסטית הפולנית שבמחתרת.

גם סניפי רוב תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיר וקיימו חוגים ללימוד עברית, חוגים לדרמה, ספריות וחדרי קריאה.

בין ילידי העיר היה הסופר העברי מיכל ברקוביץ (1865-1935), ממנהיגי האגודה הציונית "ציון" בגליציה, מתרגם כתביו הציוניים של הרצל ומזכירו. הוא עסק בבלשנות שמית, כתב פירוש לתרגום אונקלוס והוציא לאור את כתבי הסוציאליסט היהודי אהרון ליברמן.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריסלאב כ-13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939), ב-12 בספטמבר 1939, כבש הצבא הגרמני את בוריסלאב. חיילים גרמנים חטפו יהודים לעבודה, התעללו בהם ושדדו את רכושם, ולאומנים אוקראינים אירגנו פרעות ביהודים ורצחו כ-200. ב-22 בספטמבר (מוצאי יום הכיפורים), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לבוריסלאב. בארות-נפט, בתי-זיקוק ומפעלים אחרים בבעלות יהודית הולאמו, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות היהודיות פוזרו.

באביב 1940 נאסרו והוגלו לרוסיה עסקני ציבור יהודים ופעילי המפלגות הציוניות וה"בונד". קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות המינהל העירוני, בתעשייה ובמערכת החינוך. ב-1941, עם הפליטים היהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים ועם יהודים שבאו לבוריסלאב מישובים קטנים בסביבה, נימנו בעיר 14,000 יהודים.

ב-22 ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, שוב נכבשה בוריסלאב בידי הגרמנים, כ-300 יהודים נרצחו בפוגרום שערכו אוקראינים ורכושם נשדד.לאחר הפוגרום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), שהיה ממונה על ביצוע הוראות הגרמנים ובעיקר על אספקת אנשים לעבודות כפייה וחלוקת מנות מזון מוקצבות. היודנראט טיפל גם בעזרה לנזקקים. באוגוסט 1941 הוקמה המשטרה היהודית.

ב-29 בנובמבר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר. במהלכה נרצחו 1,500 יהודים ביערות שבסביבה. בחורף אותה השנה מתו רבים מרעב וממחלות, יהודים נשלחו למחנות עבודה. ב-4 באוגוסט 1942 הייתה אקציה נוספת. כ-5,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר-כך הוקמו שני גיטאות בעיר.

באקציה שלישית, באוקטובר 1942, שולחו כ-1,500 יהודים לבלז'ץ, הגיטאות נסגרו, ונאסרה היציאה מתחומיהם. עובדים יהודים שהועסקו בתעשיית הנפט רוכזו במחנה עבודה בעיר.

באקציה בנובמבר 1942 נרצחו כ-2,000 יהודים.

בימים 16 ו-17 בפברואר 1943 נרצחו ביריות כ-600 יהודים. בעלי-מלאכה ובעלי מקצועות חיוניים למשק הגרמני רוכזו בכמה בתים ובין אפריל ליוני 1943 חוסל הגטו.

יהודים שהצליחו להימלט והסתתרו ביערות נרצחו בראשית 1944 על-ידי כנופיות הלאומנים האוקראינים של באנדרה (BANDERA).

ב-13 באפריל 1944 החלו הגרמנים בחיסול מחנה-העבודה שבעיר וכ-600 יהודים הועברו למחנה פלאשוב (PLASZOW). יהודים נוספים הועברו לשם במאי וביוני. מקצת מיהודי בוריסלאב שולחו למחנה מאטהאוזן (MATHAUSEN). והאחרונים שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ ב-21 ביולי 1944.

במחנות העבודה, שהוסיפו להתקיים עד יולי 1944, פעלו כמה קבוצות מחתרת. מפקדה של אחת מהן נהרג בעת נסיון להתנקש במשגיח הגרמני.

ב-7 באוגוסט 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-200 יהודים יצאו ממחבואיהם ביערות, ועוד כ-200 יהודים שבו מברית-המועצות וממחנות בגרמניה. ב-1946 עזבו רובם את העיר, יצאו לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.

מצבת זכרון, שהוקמה ליהודים חללי השואה, לא זכתה לטיפול; בית-העלמין היהודי נסגר ב-1959.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1996 היו בעיר עדיין מעט יהודים, אולם נכון לשנת 2012 לא הייתה במקום קהילה יהודית ושום פעילות ממוסדת. בית העלמין שייך לעירייה. המקום לא מתוחזק ויש בו קבר אחים לא מסומן.

דוברומיל
דוברומיל DOBROMIL


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדוברומיל מ-1570, והיה להם שויון זכויות הן כסוחרים והן כבעלי מלאכה. ב- 1612 קיבלו יהודי דוברומיל מבעלי העיר כתב זכויות נרחב, שלפיו רשאים היו להתגורר במרכז העיר ולרכוש מגרשים, והותר להם לבנות בית כנסת ובנייני ציבור.

בית-הכנסת הגדול נבנה בסגנון גוטי. לידו נבנה בית-כנסת קטן "של החייטים". כן היו במקום בית-מדרש ושני קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), האחד של חסידי בלז והשני של חסידי ריז'ין.

ב-1765 חיו בדוברומיל כ-1,250 יהודים.

עם חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) ירד מספר היהודים בעיר ל-850, בגלל המסים הכבדים וצמצום אפשרויות פרנסה. אחר כך שוב עלה מספרם וב-1870 נימנו שם 1,884 יהודים. מאז היה מספר היהודים בעיר במגמת עלייה, למרות ההגירה לארצות הברית שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

עד 1717 היתה קהילת דוברומיל כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), מאז השתייכה לועד קהילות-הסביבה.

בראשית התקופה האוסטרית הוקם בדוברומיל בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, ונסגר ב- 1806. בתחילת המאה ה-20 נוסד "תלמוד תורה". בני עשירים למדו בבתי-הספר הכלליים ובגימנסיה בפשמישל.

ב-1910 חיו בדוברומיל כ-2,270 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בראש-השנה תרע"ה (1914) נכנס הצבא הרוסי לדוברומיל. היהודים לא נפגעו לרעה, אך במרץ 1915, כאשר כבדו הקרבות על מבצר פשמישל, גורשו כל יהודי דוברומיל לסאמבור (SAMBOR). כשנכבשה פשמישל בידי הרוסים הותר ליהודי דוברומיל לחזור לבתיהם. שבועות אחדים אחר כך נסוג הצבא הרוסי והצבא האוסטרי נכנס לעיר, במגיפת כולירה שפרצה ניספו כ-500 יהודים.

אחרי המלחמה (1918) חזרה דוברומיל לשליטת פולין וב-1921 ישבו שם כ-2,120 יהודים; אוכלוסיית העיר הייתה אז 3,431 נפשות.


בימי ממלכת פולין התפרנסו יהודי דוברומיל ממסחר וממלאכה. אחדים עסקו בסחר-חוץ, בעיקר עם הונגריה. עם הסיפוח לאוסטריה צומצמו מקורות הפרנסה, והתרחבו רק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כאשר נסללה מסילת הרכבת. אז הקימו יהודי דוברומיל בית-יציקה, בתי חרושת לסבון ולגפרורים ותעשייה זעירה. בעלי המלאכה שבעיר עסקו בעיקר בקונפקציה. בין יהודי דוברומיל היו גם רוכלים ועגלונים. בתחילת המאה ה-20 התיישבו בדוברומיל כמה עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

ב-1919 התארגנו הסוחרים הנוצרים באיגוד משלהם, שהתחרה במסחר היהודי. לפיכך הקימה הקהילה באמצע שנות העשרים קופת גמילות חסדים שתמכה בסוחרים ובבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בדוברומיל ב-1908. ב-1909 הוקמה במחתרת, בשל התנגדותם של החרדים, אגודת "תיאודור הרצל". באותה עת הוקם גם חוג-פועלים במפלגה הסוציאליסטית היהודית. ב-1912 נוסדה "אגודת-החרדים". אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) נתרופפה השפעתם של חסידי בלז ועלתה קרנם של הציונים. במקום פעלו סניפי "הציונים הכלליים", ה"התאחדות", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים", "מפלגת פועלי-ציון" (חדלה לפעול ב-1924) ו-ויצ"ו. כן פעלו ארגוני-הנוער: "הנוער הציוני", "בית"ר", "עקיבא", "השומר הצעיר" ו"גורדוניה".

ב-1922 הוקם בית-ספר עברי משלים מרשת "תרבות". ב-1934 נוסד איגוד הספורט "מכבי". ב- 1927 בחרו יהודי דוברומיל בבחירות לעירייה ב-19 נציגים מתוך 48. ב-1934 נבחר יהודי כסגן ראש העירייה.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדוברומיל כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

בספטמבר 1939, כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה דוברומיל בידי הגרמנים. אך בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה ב-17 בספטמבר 1939 לשליטת ברית המועצות. השלטונות הסובייטים רדפו את היהודים העשירים ואת מנהיגי הארגונים הציוניים. חנויות יהודיות הולאמו ומפעלי תעשייה ודירות הוחרמו. כל הארגונים היהודיים פורקו. לעיר הגיעו כ-650 פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים, והקהילה הפעילה מטבח עממי וסייעה להם במלבושים ובכסף.

ב-28 ביוני 1941, שבוע אחרי מתקפתו על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את דוברומיל. זמן קצר אחרי כניסת הגרמנים רוכזו היהודים בכיכר השוק, שם הוכו והושפלו. 50 צעירים הוסעו ליעד בלתי ידוע. איכרים סיפרו שהצעירים נרצחו במכרה מלח נטוש בסביבה.

לאוקראינים ניתנה יד חופשית לפרוע ביהודים, והם תקפו יהודים, פרצו לדירותיהם ושדדו את רכושם. בית-הכנסת הגדול, כל בתי-המדרש והקלויז של חסידי בלז הועלו באש. הגרמנים והשוטרים האוקראינים ערכו מצוד על גברים יהודים. החטופים נצטוו להצית את בתי- התפילה, ויהודים אחדים נזרקו לאש ונשרפו חיים.

הוקם יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ונצטווה לשלם לגרמנים סכומי כסף גדולים ולספק להם חפצים וסחורות. כן נדרש היודנראט להעמיד לרשות הגרמנים עובדים לעבודות כפייה בעיר ובסביבה.

בכעין גיטו רוכזו היהודים סביב ככר סטארה-טארגוביצה (TARGOWICA STARA) ושם גרו בצפיפות רבה. התפילה בציבור נאסרה ויציאת יהודים מהעיר הותרה רק לבעלי רשיונות מיוחדים.

ב-29 ביולי 1942 רוכזו כל יהודי דוברומיל בככר השוק. התשושים נורו במקום. הבריאים, הצעירים ובעלי המלאכה מויינו ונשלחו למחנה העבודה בפשמישל, אחדים נשארו בדוברומיל ועבדו במפעלים ובמנסרות. כל האחרים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

כ-500 יהודים נותרו בדוברומיל. ביום ט"ו בכסלו תש"ג (24 בנובמבר 1942) הם הובלו למנסרת "ליכטמן", נצטוו לחפור בור גדול, נורו במקום ונטמנו בבור. בפקודת השלטונות נחרש הקבר במרוצת הזמן בטרקטורים.


ב-8 באוגוסט 1944 שוחררה דוברומיל בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים שרדו מכל קהילת דוברומיל.