חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פלויישט

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
151429
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Folklorist

Born in Ploiesti, he taught Romanian language and literature at the University of Bucharest and Latin at a high school. He won prizes from the Romanian Academy and was regarded as the country's leading philologist but was refused Romanian citizenship even after he became a Christian. Saineanu wrote for Jewish papers under a pseudonym, writing on Romanian Jewish history and Yiddish philology. In 1895 he published a four-volume Romanian dictionary which went through 84 editions. In 1901he moved to Paris where he taught Romanian folklore at the Sorbonne. Among the books he wrote in France were studies on French etymology, French slang and Rabelais.

אוג'ין גולדנברג (1959-1912), מנהיג ציוני, נולד בפלוישטי, רומניה, בן יחיד למשפחה יהודית אשר היגרה לרומניה מאוסטריה. בתום לימודיו בבית הספר התיכון בעיר הולדתו, עבר ביחד עם משפחתו לבוקרשט בשנת 1931, שם למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. שירת בצבא הרומני בין השנים 1934-1935 והשתחרר בדרגת סמל. בתקופת השואה נאלץ לצאת לעבודות כפיה בין השנים 1942-1944. 

גולדנברג שימש כסגן מנהל המכון לאומנות בבוקרשט עד שנת 1950, מונה למנכ"ל חברת "טכנוכימיה" והחל מספטמבר 1951 היה נשיא חברת הכימיה "קופרוכים".

פעילותו הציונית החלה עוד בצעירותו. בין היתר, הוא רכש קרקעות בארץ ישראל בשנים של טרום הקמת המדינה (גאולת אדמות). לאחר עלייתו של המשטר הקומוניסטי ברומניה בסוף שנות ה-1940, הפעילות הציונית נאסרה וכל מי שהמשיך להיות פעיל בתנועה הציונית נמצא בסכנת חיים.

גולדנברג נעצר ע"י השלטונות הקומוניסטים של רומניה ב-5 באוקטובר 1957 באשמת היותו "ציוני" ו"אויב המדינה". בשנים שהיה כלוא לא הועמד לדין ולא נידון למאסר, אלא היה נתון לחקירות חוזרות ונשנות תוך עינויי גוף ונפש. מאמציה של רעייתו מרטה להביא לשחרורו, כולל פניה אל הרב משה רוזן אשר כיהן באותן שנים כרב הראשי של רומניה, נכשלו. ב-3 בספטמבר 1959 נמסרה הודעה למשפחתו על כך שגולדנברג נפטר בכלא. גופתו לא נמסרה למשפחה וגם לא פרטים על מקום קבורתו.

משפחתו עלתה לישראל בשנת 1960. בארץ שם המשפחה שונה להרפז. שנים לאחר מכן, בעת ביקורה של אלמנתו בבוקרשט נודע לה שגולדנברג נקבר בבית הקברות היהודי בבוקרשט.

בשנת 2008 משפחתו של גולדנברג קיבלה לידיה את תיקו האישי אשר נשמר בארכיונים של ה"סקוריטטה", השירות החשאי של המשטר הקומוניסטי ברומניה. בתיק זה התגלה המעקב ארוך השנים של השירות החשאי אחרי פעילותו הציונית של גודלברג. התברר שגולדנברג היה חבר הנהגה בתנועות הציונית "משמר" והיה חבר בארגון "מזרחי" וב"ליגה מריטימה פלסטינה". בישראל גולדברג הוכר כאסיר ציון.

שני בניו של גולדנברג פתחו קריירות מצליחות בישראל. הבן הבכר אלכס הרפז, שהיה בן 13 בעת מותו של אביו, הוא אדריכל, והבן השני, דני הרפז, הצעיר בשלוש שנים מאחיו הבכור, שירת בצה"ל בדרגת סא"ל ומאז שחרורו הוא משמש כמנהל כ"א במספר חברות בישראל.

 

חברי "החלוץ" יושבים בשדה,
פלוישטי, רומניה, תרע"ט, 1919.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
מעזבון דוד ויניצקי ז"ל, ישראל)ׁ
Folklorist

Born in Ploiesti, he taught Romanian language and literature at the University of Bucharest and Latin at a high school. He won prizes from the Romanian Academy and was regarded as the country's leading philologist but was refused Romanian citizenship even after he became a Christian. Saineanu wrote for Jewish papers under a pseudonym, writing on Romanian Jewish history and Yiddish philology. In 1895 he published a four-volume Romanian dictionary which went through 84 editions. In 1901he moved to Paris where he taught Romanian folklore at the Sorbonne. Among the books he wrote in France were studies on French etymology, French slang and Rabelais.

אוג'ין גולדנברג (1959-1912), מנהיג ציוני, נולד בפלוישטי, רומניה, בן יחיד למשפחה יהודית אשר היגרה לרומניה מאוסטריה. בתום לימודיו בבית הספר התיכון בעיר הולדתו, עבר ביחד עם משפחתו לבוקרשט בשנת 1931, שם למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. שירת בצבא הרומני בין השנים 1934-1935 והשתחרר בדרגת סמל. בתקופת השואה נאלץ לצאת לעבודות כפיה בין השנים 1942-1944. 

גולדנברג שימש כסגן מנהל המכון לאומנות בבוקרשט עד שנת 1950, מונה למנכ"ל חברת "טכנוכימיה" והחל מספטמבר 1951 היה נשיא חברת הכימיה "קופרוכים".

פעילותו הציונית החלה עוד בצעירותו. בין היתר, הוא רכש קרקעות בארץ ישראל בשנים של טרום הקמת המדינה (גאולת אדמות). לאחר עלייתו של המשטר הקומוניסטי ברומניה בסוף שנות ה-1940, הפעילות הציונית נאסרה וכל מי שהמשיך להיות פעיל בתנועה הציונית נמצא בסכנת חיים.

גולדנברג נעצר ע"י השלטונות הקומוניסטים של רומניה ב-5 באוקטובר 1957 באשמת היותו "ציוני" ו"אויב המדינה". בשנים שהיה כלוא לא הועמד לדין ולא נידון למאסר, אלא היה נתון לחקירות חוזרות ונשנות תוך עינויי גוף ונפש. מאמציה של רעייתו מרטה להביא לשחרורו, כולל פניה אל הרב משה רוזן אשר כיהן באותן שנים כרב הראשי של רומניה, נכשלו. ב-3 בספטמבר 1959 נמסרה הודעה למשפחתו על כך שגולדנברג נפטר בכלא. גופתו לא נמסרה למשפחה וגם לא פרטים על מקום קבורתו.

משפחתו עלתה לישראל בשנת 1960. בארץ שם המשפחה שונה להרפז. שנים לאחר מכן, בעת ביקורה של אלמנתו בבוקרשט נודע לה שגולדנברג נקבר בבית הקברות היהודי בבוקרשט.

בשנת 2008 משפחתו של גולדנברג קיבלה לידיה את תיקו האישי אשר נשמר בארכיונים של ה"סקוריטטה", השירות החשאי של המשטר הקומוניסטי ברומניה. בתיק זה התגלה המעקב ארוך השנים של השירות החשאי אחרי פעילותו הציונית של גודלברג. התברר שגולדנברג היה חבר הנהגה בתנועות הציונית "משמר" והיה חבר בארגון "מזרחי" וב"ליגה מריטימה פלסטינה". בישראל גולדברג הוכר כאסיר ציון.

שני בניו של גולדנברג פתחו קריירות מצליחות בישראל. הבן הבכר אלכס הרפז, שהיה בן 13 בעת מותו של אביו, הוא אדריכל, והבן השני, דני הרפז, הצעיר בשלוש שנים מאחיו הבכור, שירת בצה"ל בדרגת סא"ל ומאז שחרורו הוא משמש כמנהל כ"א במספר חברות בישראל.

 

Eliad, Harry (b.1927), author and director, born in Craiova, Romania. He attended the Cornetti Conservatorium in Craiova before moving to Ploiesti, Romania, where he was stage director and managing director of the local theater from 1953 to 1988. After 1988 he became managing director of the Jewish State Theater in Bucharest, Romania. Eliad is a vice-president of the Avram Goldfaden Cultural Foundation and a member of management of the Federation of the Jewish Communities of Romania. He is author of numerous musical shows, lead over 30 international tours of the Jewish theater, and a lecturer in the history of the history of the theater.

.
Dobrogeanu-Gherea, Constantin (1855-1920), Literary critic, sociologist and Marxist theorist, born as Solomon Katz in Slavianka, Ukraine (then part of the Russian Empire). He became involved in revolutionary politics while studying at the University of Kharkov (now Kharkiv, in Ukraine). Wanted by the Russian police, he moved to Romania settling in Iasi (Jassy) in 1875, but was kidnapped, taken back to Russia and imprisoned for a year. He made his way back to Romania, was baptized and took a Romanian name. He obtained the restaurant concession at Ploiesti railway station and this became a meeting place for writers and for refugee socialists.

Gherea-Dobrogeanu was a noted Romanian literary critic and was also one of the leading popularizers of Marxism in Romania. He was among the founders of the Romanian Social-Democratic Workers' Party (1893).

Lory Wallfisch (1920-2011), music professor, pianist and harpsichordist, born in Ploiesti, Romania. She attended the St. Andrei High School and then she studied piano at the Royal Academy of Music and Dramatic Art in Bucharest. In 1944, she married renowned violinist Ernst Wallfisch (1920-1979). With the help of Yehudi Menuchin, Ernst and Lory Wallfisch immigrated to the USA.

Along with her husband, the formed the Wallfisch Duo and performed throughout the United States, Canada, Europe, North Africa, and Israel. As a soloist she performed with the Zurich Chamber Orchestra, The Camerata Lysy at the Teatro Colon, Buenos Aires, Argentina, The Baltimore Symphony, The Houston Symphony, and all the major orchestras of Romania. She appeared on television in the United States and Europe. She participated in international festivals in Edinburgh, York, Venice, Besançon, Gstaad, Prades.

In 1964 Wallfisch joined the Smith College in Northampton, MA, where she often lectured on the Romanian composer George Enescu (1881-1955), with whom she was personally acquainted. She was one of the founding members of the George Enescu Society of the United States in 1981. In the 1990s, together with the pianists Julian Musafia and Mihail Horia, she gave the first performances since the composer’s death of the then unpublished Sinfonia Concertante for two pianos and string orchestra by the Romanian pianist and composer Dinu Lipatti (1917-1950). She has served on the jury of several international piano competitions and as of 2002, her birth city of Ploesti declared a Lory Wallfisch Day and initiated the Lory Wallfisch International Piano Competition. Wallfisch died in Northampton, MA.

Nilu Aronovici (b. 1930), agronomist and community leader born in Botosani, Romania. He attended the Jewish high school in Iasi, Romania, and then the high school in Ploiesti, Romania. He graduated from the Faculty of Horticulture - the viticulture and vinification department - of the Agronomic Institute in Bucharest. He attended postgraduate specialization schools in Romania as well as in Hungary, Bulgaria, Czechoslovakia, and Israel. Aronovici served as the scientific secretary of the Research Institute for Viticulture and Vinification at Valea Calugareasca – Prahova, Romania. He is a founding member of Oficiul National al Viei si Vinului (O.N.V.V.) (“National Office of Vine and Wine”) in Romania. Aronovici is the author of numerous scientific papers published in periodicals and professional magazines.

After 1996, Aronovici served as President of the Department of Social and Medical Assistance of the Federation of Jewish Communities of Romania (FCER). He was awarded the “Gheorghe Ionescu-Șișești” Meritul Agricol Diploma in 2009.  

Harry Eliad (1927-2012), theater actor, director and community leader, born in Craiova, Romania. He attended the Jewish High School and then the Fratii Buzesti High School and then the Cornetti Conservatory in Craiova. He started his theater career at the National Theater in Craiova in 1949. Between 1953-1988 he was actor and director of the Ploiesti Theater, and then from 1988 until his death he was director and manager of the Jewish State Theater (TES) in Bucharest. At the TES he was author of musical performances and director of 29 international tours of this theater. Eliad published numerous articles and studies on the art of acting and directing. He served as the first vice-president of the Avram Goldfaden Cultural Foundation and was a member of the Board of Directors of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER). In 2002, Eliad was awarded the Order of Cultural Merit with the rank of Knight.

Barbu Nemțeanu (born Benjamin Deutsch) (1887-1919), poet and translator, born in Galati, Romania. Orphaned by his father as a child, he held various small positions, such as office practitioner, reporter, clerk, in order to support his family. He spent his early years in Galati, then moved for sometime to Ploiesti, and finally to Bucharest.

As a publicist he collaborated to a large number of publications, including: Înainte (“Forward”, 1904-1905), Viața nouă (“New Life”, 1907-1908), Convorbiri critice (“Critical Conversations”, 1907), Viața literară și artistică (“Literary and artistic life”, 1908), Floarea albastră (“The Blue Flower “, 1912), Flacăra (“Flame”, 1912, 1915-196), Viitorul social (“The social future”, 1913), Universul literar (“The Literary Universe”, 1913), Lumina (“Light”, 1918), Facla (1918), Renașterea (“The Renaissance”, 1918), Scena (“Stage”, 1918), Rampa (1919).

In 1908 he published the socialist magazine Pagini libere, a literary-scientific weekly n which he published original works and translations.

His first work was Poezii alese ("Selected Poetry", 1910), his other works include a volume of poems Stropi de soare (“Sun drops”, 1915) and a much appreciated Romanian translation of Hebrew Songs by Heinrich Heine (1919).  His other translations include both poetry and prose by Charles Baudelaire, Ivan Turgeniev, Ephraim Lessing, Nikolaus Lenau, Oscar Wilde and others.

During his career he used a large number of pen names, among them B. Askenazi, Ion Corbu, Ion Crângu, Vasile Crângu, Luca Zimbru, Cireșeanu, Barbu Exoticu, Germanicus Galitiensis, and Tedesco.

Nemteanu suffered from tuberculosis. With the financial support of his readers and friends, in 1913 he traveled to Lausanne, Switzerland, for treatment. In Lausanne he learned Fench and started writing poetry in that language. He returned to Romania in 1916 and spent most of his last years in several tuberculosis sanatoriums. He died in Bucharest.

Albert Poch (1930-2013), cartoonist and graphic artist, born in Babadag, Romania. During the Holocaust, on July 9, 1941, he was expelled from his home and deported from his native town at the orders of the Fascist government of Romanis. After the war he graduated from the Nicolae Grigorescu Institute of Fine Arts in Bucharest where he was a student of Jules Perahim. Author of graphic works, illustrations and book covers, posters, caricatures. He was the artistic editor and cartoonist at Urzica – a humor and satire magazine, from 1951 until 1984, when he was fired. After the fall of the Communist regime in Romania in 1989, Poch served as president of the caricature section of the Union of Visual Artists of Romania. In 2002 he organized a large exhibition of cartoonists from the post-communist period. Poch created, among other things, covers of books published by Hasefer publishing house of the Jewish Community of Romania.

In 2011 he was evacuated from his home on Știrbei Vodă Street in Bucharest following legal proceedings that decided that the house should be returned to the descendants of Constantin Cotty Stoicescu who served as Minister of Justice of the Romanian Fascist government of Marshal Ion Antonescu.

His works were exhibited at international cartoon salons in Romania and other countries - Italy, France, Yugoslavia, Canada, Poland, Turkey, the Czech Republic, Bulgaria, Greece, Japan, the Netherlands, Belgium, Germany, etc.

Poch was the laureate of the Union of Journalists Award for the poster with the theme “Against water pollution” (Bucharest, 1965). He was awarded the Grand Prize at the Cartoon Salon in Ploiesti in 1969, and numerous awards at various saloons outside Romania, including at Bordighera, Italy, in 1967, Skoplje, Yugoslavia, in 1984, and Krakow, Poland, in 1970. The artist's works are displayed in museums in Romania, Poland, Bulgaria, and Switzerland.

Virgil Duda (born Rubin Leibovici) (1939-2017), novelist and essayist, born in Barlad, Romania. He graduated from the School of Law of the University of Bucharest in 1960. He worked as a legal advisor for the Teleajen Refinery in Ploiesti from 1961 to 1970, and then as a screenwriter and film producer at Studioul Cinematografic București (film studios) from 1970 to 1987. He immigrated to Israel in 1988, where he first worked as a librarian and between 1989-2004 as an editor for the Romanian language daily Viata Noastra and the weekly Ultima Ora.  

His first novels were published in Romania, among them Catedrala (“The Cathedral”,1969), Anchetatorul apatic (“The Apathetic Investigator”, 1971), and Măştile (“The Masks”, 1979). They were followed by Războiul amintirilor (“War of Memories”, 1981), Hărțuiala (“Harassment”, 1984), and Oglinda salvată (“Rescued Mirror”, 1986) that included many autobiographical elements. Autobiographical and Jewish themes, including the Holocaust, became dominant in the works published after his immigration to Israel, among them Alvis şi destinul (“Alvis and Fate”, 1993), A trăi în păcat (“Living in Sin”, 1996), and Viața cu efect întârziat (“Life with Delayed Effect”, 1998), Evreul ca simbol (“The Jew As a Symbol”, 2004) and Despărțirea de Ierusalim (“Farewell to Jerusalem”, 2006), while Şase femei (“Six Women”, 2002) deals with the life of intellectuals during the Communist regime.

Duda was the brother of the literary critic and novelist Lucian Raicu (1934-2006).

Liviu Librescu (1930-2007), professor of engineering and mechanics and Holocaust survivor, born in Ploiesti, Romania. His father, Izidor Librescu, a lawyer, was deported to Transnistria during by the Fascist regime of Romania while Liviu and his mother were interned in the Focsani ghetto. After WW2 he studied aerospace engineering at the Polytechnic University of Bucharest, graduating in 1952, and then he earned a PhD in 1969.  He was a researcher at the Institute of Applied Mechanics in Bucharest from 1953 to 1975, and then at the Institute of Fluid Mechanics and Aerospace Constructions of the Academy of Science of Romania. His research aroused the interest of foreign scientists after he managed to smuggle out of Romania a manuscript that was eventually published in the Netherlands. He was fired from his position following his repeated requests for immigration to Israel. He was allowed to leave Romania in 1978 only after the Israeli prime minister Menachem Begin intervened on his behalf with Nicolae Ceausescu, the Communist dictator of Romania.

In Israel Librescu was Professor of Aeronautical and Mechanical Engineering at the University of Tel Aviv until 1985, he also lectured at The Technion – Israel Institute of Technology in Haifa.

In 1985 he settled in the United States and served as professor at Virginia Polytechnic Institute and State University (Virginia Tech) in Blacksburg, VA. He was the author of numerous studies of aeroelasticity and aerodynamics and served as a member of the editorial board of seven scientific journals and a guest editor of special issues of five other journals.

Librescu was one of the 32 victims of the Virginia Tech shooting on April 16, 2007. He died holding the door of his classroom shut while the gunman attempted to enter it and thus preventing him from entering until most of his students had escaped through the windows. A Holocaust survivor, he was killed on Yom Hashoah (Israeli Holocaust Remembrance Day). He was buried in Raanana, Israel.

Librescu was awarded posthumously The Order of the Star of Romania with the rank Grand Cross with Collar, Romania’s highest civil order. The street in front of the US Embassy in Bucharest was named Bulevardul Doctor Liviu Librescu.

Daniel Peretz (1927-2000), footballer, born in Bucharest, Romania. He started playing for Ciocanul Bucharest, formerly known as Maccabi Bucharest, a Jewish team founded in 1919, banned during the Holocaust and refounded with its new name in 1946. After the establishment of the Communist regime in Romania, Ciocanul Bucharest was renamed Dinamo Bucharest and became of the leading soccer clubs in Romania. In 1950 Peretz moved to Rapid, another soccer club of Bucharest, and then to Flacăra București, a Bucharest based club that was transferred to Ploiesti and changed its name to Petrolul. Peretz’s team won the Romanian championship in 1958-1959. He also played a number of times in the Romanian national team. Peretz immigrated to Israel in 1960, and in 1962 he joined Maccabi Netanya soccer club.  

Zephi Alșec (1923-1992), theater and film actor, born in Bucharest, Romania. He graduated from the Institute of Theater and Cinematography of Bucharest in 1948 and began working at the Mubicipal Theater in Ploiești. He was among the first actors of this theater and remained forever in this city. As a film actor he debuted during his studies, with the role of Ianot in the film Theft from Arizona (1945). Throughout his career he was cast in over 33 films - in 1978 he starred in the German films Severino and Im Staub der Sterne.

Clarette Wachtel (1926-2011), painter, draftsman and engraver, born in Ploiesti, Romania. She attended the high school in Ploiesti and then studied at the Institute of Fine Arts in Bucharest and at the Institute of Cinematographic Art in Moscow, Russia (then in the USSR). She worked as a set designer at the Bucharest Film Studios from 1955 to 1959, and after 1960 as editor at the Arta magazine managed by the painter Jules Perahim, who guided and influenced her artistic career. Wachtel began exhibiting her works in the early 1950s. She had eight personal exhibitions in Romania and participated in exhibitions of Romanian visual arts in numerous countries, among them Greece, Peru, India, Austria, Mexico, Italy, Sweden, England, Switzerland, Germany, Egypt, and Argentina. She also was a book illustrator, particularly of children’s books. In 1998 she was awarded the prize of the Union of Visual Artists in Romania. Clarette Wachtel died in Bucharest, Romania.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

קאמפינה 

Campina

עיר בחוז פראהובה בחלב מונטניה, רומניה. אזור פראהובה, בו שוכנת העיר, הוא אזור עשיר בנפט וניצולו החל בסוף המאה ה- 19. העיר המרכזית באזור, פלויישט (Ploesti), נמצאת במרחק 36 ק"מ דרום מזרח מקאמפינה.

ראשיתו של היישוב היהודי חופף את ראשית קידוחי הנפט במקום ובסוף המאה ה- 19 (1899) חיו בעיר 261 יהודים, שמספרם עלה עד 1910 ל- 412. במרכז העיר הוקם בית זיקוק גדול, ובין המומחים לקידוחים שהוזמנו והגיעו לעיר מישובים אחרים נמנו גם מהנדסים יהודים.

התהוות היישוב היהודי חייב התפתחות מוסדות קהילתיים. ב-1897 רכשה הקהילה שטח בית עלמין, וב-1902 נבנה בית כנסת. בתחום הסעד התארגנה חברה לתמיכה בעניים אבל, תופעה יוצאת דופן, לא נמצאו נזקקים בקרב היישוב היהודי. החברה לא התפרקה אלא הגישה את עזרתה לעניים הנוצרים. במקום גם פעל בית ספר מעורב של קהילה, וב-1910 למדו בו 63 תלמידים. באותה שנה למדו בבית הספר הממלכתי 37 תלמידים יהודים. סכסוכים בין החילוניים והדתיים מנעו את המשך קיומו של בית הספר הקהילתי. הראשון שכהן כרב הקהילה ומילא תפקיד זה עד 1909 היה ר' הירש שכטר.

בין המועסקים היהודים בתעשיית הנפט, פקידים ומהנדסים, חלקם התגוררו בכפרים ובעיירות הסביבה, אבל השתייכו לקהילת קאמפינה וקיבלו את שירותיה הקהילתיים. בעקבות חוק הדתות מ- 1929, שהכירה בדת היהודית כדת הסטורית, הוכרה הקהילה ב-1932 כגוף משפטי.
מלבד היהודים הקשורים לתעשיית הנפט, היו כמובן גם העוסקים במקצועות היהודיים המסורתיים, מסחר ומלאכה. על פי נתונים מ-1910, שנה בה מספר היהודים הגיע לשיא (419), הייתה חלוקת מקורות הפרנסה היהודיים כדלקמן; 68 סוחרים, 18 בעלי מלאכה (11 פחחים, 5 חייטים, 2 נגרים), 28 בעלי מקצועות שונים.

הייתה פעילות ציונית בעיירה. בין שתי מלחמות העולם התארגן סניף ציוני ע"ש "נחום סוקולוב". הנשים הפעילות בסניף "ויצו" אירגנו שעורים לעברית. ב- 1930 מנו היהודים 319 נפשות (1.5% מכלל התושבים), ב- 1941, השנה בה נכנסה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 184 (0.8% מכלל התושבים).


תקופת השואה

למלחמת העולם השנייה לא קדמו במקום רדיפות אנטישמיות, אבל הייתה תעמולה אנטישמית. ארגון "ליגה לתרבות" שהוקם בהשראתו של ההסטוריון הרומני האנטישמי ניקולאי יורגה (N. Iorga) ייסד סניף בקאמפינה שעסק בהסתה אנטישמיות.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו. הוא הכליל בממשלתו את חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה לגרמניה בהתקפה נגד ברית המועצות ונכנסה למלחמת העולם השנייה. כעבור שלושה שבועות, ב- 15 ביולי הופצץ האזור העשיר בנפט, בתוכו נכללה גם קאמפינה, על ידי חיל האוויר הרוסי. התוצאה המיידית הייתה גירוש היהודים מן העיר. בשלב ראשון גורשו רק הגברים וזמן קצר אחריהם גורשו גם הנשים והילדים. הגברים נשלחו תחילה למחנה ריכוז וכעבור כמה חדשים, בדצמבר שוחררו והורשו לעבור לערים לפי בחירתם, פרט לעיר המוצא, קאמפינה, לעיר הבירה, בוקארשט ולעיר המרכזית באזור, פלוישט. ימים מועטים אחרי גירוש הגברים, גורשו גם הנשים והילדים. לפני יציאתן הן חוייבו לשלם מיסים עבור כל השנה ולמסור למשטרה את הדירות והחנויות על כל תכולתן. הנשים והילדים גורשו לפלויישט. אחרי יציאתם נשדדו חנויות ודירות היהודים למרות שנמסרו למשטרה.

אחרי כניעת רומניה ב-1944 חזרו רוב הפליטים היהודים לעיר וב-1947 מנו התושבים היהודים בקאמפינה 140 נפש.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

מורן 

Moreni

עיירה בחבל מונטניה (וואלאכיה), במחוז דמבוביצה, רומניה.

מורן הייתה בראשיתה כפר קטן. בזכות מיקומה באזור של בארות נפט - מרחק 30 ק”ם מפלויישט, בזמנו מרכז אוצרות הנפט ברומניה - השתלבה בהתפתחות תעשיית הנפט באזור ובראשית המאה ה- 20 הפך הכפר הקטן לעיירה, בה תעשיית הנפט הייתה מקור פרנסה לחלק מתושביה.
ראשית היישוב היהודי במקום קשורה בהתפתחות זאת. היהודים הראשונים הגיעו כפקידים ומומחים כדי לעזור להתפתחות תעשיית הנפט. בהתחלה התגוררו מחוץ ליישוב ורק עם התפחותו התיישבו בה יהודים ישיבת קבע, ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה. בכל זאת לא התפתחה במקום קהילה עצמאית ואת השירותים הדתיים קיבלו יהודי המקום מקהילת פלויישט, אליה היו מסונפים. רק בימים הנוראים התפללו ביישובם, בדירה פרטית שהייתה לצורך זה לבית כנסת.
היחסים עם שכניהם הנוצרים היו טובים ורק עם שינויי המשטר ברומניה, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נתקלו היהודים בתופעות אנטישמיות.

ב- 1936 הגיע מספר היהודים ל- 156 נפשות והם היוו 3.2% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 התחלף השלטון ברומניה. בראש הממשלה עמד הגנרל אנטונסקו שלמעשה הפך לדיקטטור. הוא הרכיב את ממשלתו מאנשי "משמר הברזל" (מפלגה אנטישמית המקבילה למפלגה הנאצית בגרמניה) ורומניה עברה למחנה הגרמני.
זאת הייתה הזדמנות אנשי משמר הברזל בעיירה לפגוע ביהודי המקום. זה התחיל בשוד רכושם בבתיהם, הוחרמו נכסי דלא ניידי שלהם ופקידי הממשלה היהודים פוטרו.
כעבור חודש, בנובמבר 1940 גורשו כל יהודי המקום. רובם עברו לבוקרשט ובזה בא הסוף על היישוב היהודי במורן. אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לעיירה.

פיטשט 

Pitești 

עיר במחוז ארג'ש בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.

היהודים הראשונים היגיעו למקום במחצית הראשונה של המאה ה- 19 במספרים קטנים, ב-1831 חיו בעיר 28 יהודים בלבד. ההתפתחות חלה במחצית השנייה של המאה ה-19, וב-1899 מנו יהודי העיר 875 נפש, (5.6% מכלל התושבים).

מוסדות הקהילה כללו בית כנסת. ב-1876 פעלו שני בתי ספר יסודיים, לבנים ולבנות. היחסים בקהילה לא התנהלו על מי מנוחות ומחלוקת פנימית הובילה ב-1883 לסגירת בתי הספר, למרות שבאותה שנה הגיע מספר התלמידים ל- 150. בשנת 1889 נפתח מחדש בית הספר לבנים, למדו בו 100 תלמידים, וב-1922 הועבר לבניין חדש.

המחלוקות בקהילה נמשכו. ב-1896 התבטל מס הבשר. תקציב הקהילה הצטמצם והתבסס בעיקר על תרומות ועל הכנסות בית הכנסת. נוצרו מחנות והסכסוכים החריפים חייבו פעם התערבות המשטרה. "ההגירה ברגל", בידיש "פוסגייר", תנועה המונית שקמה בקרב יהודי רומניה על רקע אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ופני המהגרים שהלכו ברגל, מכאן כיוניה, היו מכוונים אל נמלי המערב, משם המשיכו רובם אל ארה"ב, זכתה לתומכים גם בפיטשט ובשנת 1900 הצטרפו אל המהגרים 40 מיהודי העיר. הקהילה תמכה בהם ואירגנה מגבית למטרה זו.

מראשית התיישבותם של היהודים בפיטשט היה המסחר מקור פרנסתם העיקרי. העיר הייתה מוקפת כרמים והיו בין הסוחרים היהודים סיטונאי יינות. כן היו גם סיטונאי אריגים. המלאכה היה מקור פרנסה שני.
ב- 1908 היו 62 בעלי מלאכה יהודים (40% מכלל בעלי המלאכה בעיר).

ההתארגנות הציונית החלה בסוף המאה ה- 19. סניף של "חיבת ציון" הוקם ב-1896. כעבור שלוש שנים התארגנו 75 נשים ציוניות באגודת "בנות ציון". פעולתם הייתה לאומית, שעורים בתולדות ישראל, ובמישור החברתי, תמיכה בנזקקים.

ב-1930 חיו בעיר 615 יהודים (3.1% מכלל האוכלוסייה) וב-1941, שנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 423, (1.6% מכלל התושבים).

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו והוא מינה את חברי ממשלתו משורות “משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי המפלגה המקומיים החלו בפעולות טרור. יהודי הושלך מהרכבת ונהרג. הוחרמו מחסני יינות של יהודים; משמרות "משמר הברזל" מנעו כניסת נוצרים לחנויות היהודים; מנהלי החשבונות היהודים פוטרו. יהודים שנתפשו הועסקו בעבודות כפייה שונות בעיר ואחר כך מחוצה לה. פלוגה אחת נשלחה לטרנסניסטריה, אזור כיבוש רומני באוקריינה שבין הדניסטר והבוג, לשם גורשו 146.555 מיהודי רומניה.

לפיטשט עצמה הגיעו 20 יהודים שגורשו מגאיישט, צפון-מזרח מהעיר ומפלוישט, שהיה אז מרכז תעשיית הנפט, מזרחית לעיר. כן קלטה הקהילה מספר משפחות פליטים שהגיעו מפולין ומצ'רנוביץ, בוקובינה צפונית. הקהילה תמכה בפליטים, במשפחות עובדי הכפייה וביהודי העיר שמצבם הכלכלי הדרדר וחלק גדול נשאר ללא פרנסה. מבין 60 בעלי המלאכה ופועלים, עבדו רק 16, וכן בענפים אחרים. 60 עד 70 איש סעדו כל יום בבית תמחוי שהוקם ע"י הקהילה.

בשנים הראשונות אחרי השחרור המשיכו היהודים את חייהם בעיירה וב- 1947 נמצאו בה 450 יהודים. אחרי עלייתו של השלטון הקומוניסטי ברומניה ב-1948, פעל בעיר בית כלא שבו נכלאו גם פעילים ציונים שנרדפו ונעצרו ברחבי רומניה בגלל פעילותם למען העלייה בשנות ה-1950.

בתחילת שנות ה-2000 הקהילה היהודית המקומית מנתה 58 חברים, מהם 29 היו בני 60 ומעלה.

גאיישט

Găești 

עיירה במחוז דאמבוביצה, חבל מונטניה, רומניה.

היהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה-19. היחסים עם התושבים הרומנים היו טובים. מפנה לרעה חל בשנת 1912 לאחר שארגון לאומני שהפיץ כרוזים אנטישמיים והסית נגד היהודים את האיכרים שהגיעו לעיירה בימי היריד.

בזמן מלחמת העולם הראשונה העיירה נכבשה ע"י כוחות מעצמות המרכז שרומניה נלחמה נגדם. בזמן הכיבוש שימש כראש העיר מטעם הצבא האוסטרו-הונגרי סגן יוסף לזר, יהודי שנולד בעיר באיה מארה, אז חלק מאוסטריה-הונגריה, בשנת 1891.

הקהילה התארגנה ב-1915 וראש הקהילה כיהן כסגן ראש העיירה. על יסוד חוק הדתות מ- 1929, שהכיר בדת היהודית כדת היסטורית, הוכרה הקהילה רשמית ב-1932 כיישות משפטית. בית כנסת נוסד בשנת 1925 בבית פרטי שהיה בבעלות הקהילה. שטח בית הקברות נרכש ב- 1930. רב הקהילה מילא גם תפקידי שוחט ומלמד. היהודים עסקו במסחר ומעוטם במלאכה.

ההשפעה הציונית הגיעה לעיירה וב-1911 יצא לאור קובץ שירים ציונים ברומנית של תושבת העיירה.

פעילות ציונית מאורגנת הופיעה לראשונה בין שתי מלחמות העולם בשורות תנועת הנוער "השומר הצעיר" אשר ארגנה גם ספריה.

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. בעקבות שינוי מדיניות זה, התרבו הגילויים האנטישמיים ושמות החללים היהודים נמחקו מאנדרטת  הזכרון לנופלים בימי מלחמת העולם הראשונה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו במקום 137 יהודים שהיוו 2.5%  מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

מנהיגי המפלגה הפאשיסטית "משמר הברזל" במקום תבעו מהיהודים להפסיק את כל עסקיהם עם הנוצרים. בנובמבר 1940 הוחרמו בכח כל סחורות היהודים ורק מעטים הצליחו, תמורת שוחד רב, להציל חלק מרכושם. בעלי הבתים אולצו בלחץ איומים ועינויים ל"מכור" את נכסיהם. יהודי אחד ניסה, על ידי בריחה לבוקרסט, עיר הבירה, להציל את רכושו. כדי לגלות את מקום מחבואו נאסרו כל יהודי העיירה ובראשם הרב. היהודי הנמלט חזר בו ונכנע לכל תביעות אויביו. אחרי שחרורו, מת הרב בעקבות העינויים.

כיום אין יהודים בגאישט. בית הקברות היהודי, אשר הוקם במאה ה-19, נמצא ברח' קאמפולוי מס' 35. ככל הידוע המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1916 והאחרונה משנת 1960.

טארגובישטה

Târgoviște 

איות נוסף: Tîrgovişte

עיר ובירת המחוז דאמבוביצה, בחבל מונטניה, דרום רומניה. בין השנים 1385 - 1559 העיר היתה בירת נסיכות.

עדויות ראשונות על נוכחות יהודים בטארגובישטה רשומים בספר מסעות מאמצע המאה ה-17 ובמצבות משנת 1812 שנמצאו בבית העלמין העתיק. בראשית המאה ה-19 השתקעו בעיר יהודים שנמלטו מהעיר הסמוכה פלוישט בגלל מגפת דבר שפרצה שם.

סכנת גירוש איימה עליהם ב-1821, בימי מרד היוונים נגד התורכים. היוונים תושבי נסיכויות רומניה  הצטרפו למרד ובדרכם לתורכיה פרעו ביהודים. את יהודי טארגובישטה האשימו בסיוע לתורכים ורק בוא התורכים לעיר הסיר את אימת הגירוש מעליהם.

על פי נתונים מ-1882 עסקו רוב היהודים במלאכה ורק בודדים התפרנסו ממסחר. מצב זה השתנה בראשית  המאה ה-20 כאשר המסחר הפך למקור פרנסה עבור רוב היהודים בעיר.

בית עלמין ראשון נוסד בראשית המאה ה-19, כאשר מגפת דבר מנעה העברת הנפטרים לפלוישט, אבל  גידורו בוצע רק לאחר שנרכש מגרש לבית עלמין חדש, במחצית המאה ה-19. מחלוקות פנימיות מנעו במשך המאה ה- 19 גיבוש מוסדות קהילתיים ובהעדר חברה קדישא נאלצו בני המשפחה לדאוג לסידור הקבורה.

ב-1882 נפתחו שתי כתות של בית ספר עממי בו לימדו עברית ורומנית.

רק לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה הקהילה והודות לרב חיים שור שהגיע לטארגובישטה ב-1900 במיוחד מבוקרסט פסקו המריבות. בית הכנסת נבנה בין השנים 1905 – 1912 בסגנון האדריכלי הרומני הלאומי טיפוסי לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בימי מלחמת העולם הראשונה יהודי מטארגובישטה בשם הרמאן קורנהאוזר שילם בחייו את נאמנותו לרומניה. בגלל הסיוע שהגיש לשבויי מלחמה רומנים להימלט מהשבי נידון הוא נעצר ע"י ידי הצבא הגרמני ששלט בעיר בדצמבר 1916, נשפט ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתליה בכיכר השוק של העיר במרץ 1917. קורנהאוזר היה בן 37 במותו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בטארגובישטה בית ספר ובית כנסת מוחזקים על ידי הקהילה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטארגובישטה 551 יהודים אשר היוו 2.2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עלית הגורמים הקיצוניים לשולטון בעיר נתנה סימניה ביחס אל היהודים. בנובמבר 1940 החלה ועדה מקומית בספירת המלאי בחנויות היהודים וב-5 בדצמבר נטבעו הסוחרים היהודים ל"מכור" את רכושם (סחורות ובתים) תמורת 20%-10% מערכו. חתימות הסוחרים הושגו בעינויים קשים. ערעור שהוגש על ידי איחוד הקהילות מבוקרסט הגביר את כעס האחראים לשוד ובתגובה הם כפו על היהודים ניקוי הרחובות ואסרו יציאתם מהעיר. בכל זאת הצליחו כ-75% מיהודי העיר להמלט מהמקום בימי המלחמה ואחרי המלחמה לא חזרו אליה.

בכפר טאיש הסמוך לטארגובישטה הוקם מחנה מעצר שבו הוחזקו גברים יהודים בגילים שבין 16 עד 60 מהערים פלויאשט, קאמפינה וסינאיה.

בראשית שנות האלפיים התגוררו בטארגובישטה פחות מ-10 יהודים. בית הכנסת נמצא ברחוב גריגורה אלכסנדרסקו מס' 37. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2010 ומשמש כאולם קונצרטים של בית הספר למוזיקה.

בית הקברות נמצא ברח' זורילור מס' 30. בפרבר מאטיי ויאבוד.  

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פלויישט

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טארגובישטה
גאיישט
פיטשט
מורן
בוקרשט
קמפינה (קאמפינה)
רומניה

טארגובישטה

Târgoviște 

איות נוסף: Tîrgovişte

עיר ובירת המחוז דאמבוביצה, בחבל מונטניה, דרום רומניה. בין השנים 1385 - 1559 העיר היתה בירת נסיכות.

עדויות ראשונות על נוכחות יהודים בטארגובישטה רשומים בספר מסעות מאמצע המאה ה-17 ובמצבות משנת 1812 שנמצאו בבית העלמין העתיק. בראשית המאה ה-19 השתקעו בעיר יהודים שנמלטו מהעיר הסמוכה פלוישט בגלל מגפת דבר שפרצה שם.

סכנת גירוש איימה עליהם ב-1821, בימי מרד היוונים נגד התורכים. היוונים תושבי נסיכויות רומניה  הצטרפו למרד ובדרכם לתורכיה פרעו ביהודים. את יהודי טארגובישטה האשימו בסיוע לתורכים ורק בוא התורכים לעיר הסיר את אימת הגירוש מעליהם.

על פי נתונים מ-1882 עסקו רוב היהודים במלאכה ורק בודדים התפרנסו ממסחר. מצב זה השתנה בראשית  המאה ה-20 כאשר המסחר הפך למקור פרנסה עבור רוב היהודים בעיר.

בית עלמין ראשון נוסד בראשית המאה ה-19, כאשר מגפת דבר מנעה העברת הנפטרים לפלוישט, אבל  גידורו בוצע רק לאחר שנרכש מגרש לבית עלמין חדש, במחצית המאה ה-19. מחלוקות פנימיות מנעו במשך המאה ה- 19 גיבוש מוסדות קהילתיים ובהעדר חברה קדישא נאלצו בני המשפחה לדאוג לסידור הקבורה.

ב-1882 נפתחו שתי כתות של בית ספר עממי בו לימדו עברית ורומנית.

רק לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה הקהילה והודות לרב חיים שור שהגיע לטארגובישטה ב-1900 במיוחד מבוקרסט פסקו המריבות. בית הכנסת נבנה בין השנים 1905 – 1912 בסגנון האדריכלי הרומני הלאומי טיפוסי לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בימי מלחמת העולם הראשונה יהודי מטארגובישטה בשם הרמאן קורנהאוזר שילם בחייו את נאמנותו לרומניה. בגלל הסיוע שהגיש לשבויי מלחמה רומנים להימלט מהשבי נידון הוא נעצר ע"י ידי הצבא הגרמני ששלט בעיר בדצמבר 1916, נשפט ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתליה בכיכר השוק של העיר במרץ 1917. קורנהאוזר היה בן 37 במותו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בטארגובישטה בית ספר ובית כנסת מוחזקים על ידי הקהילה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטארגובישטה 551 יהודים אשר היוו 2.2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עלית הגורמים הקיצוניים לשולטון בעיר נתנה סימניה ביחס אל היהודים. בנובמבר 1940 החלה ועדה מקומית בספירת המלאי בחנויות היהודים וב-5 בדצמבר נטבעו הסוחרים היהודים ל"מכור" את רכושם (סחורות ובתים) תמורת 20%-10% מערכו. חתימות הסוחרים הושגו בעינויים קשים. ערעור שהוגש על ידי איחוד הקהילות מבוקרסט הגביר את כעס האחראים לשוד ובתגובה הם כפו על היהודים ניקוי הרחובות ואסרו יציאתם מהעיר. בכל זאת הצליחו כ-75% מיהודי העיר להמלט מהמקום בימי המלחמה ואחרי המלחמה לא חזרו אליה.

בכפר טאיש הסמוך לטארגובישטה הוקם מחנה מעצר שבו הוחזקו גברים יהודים בגילים שבין 16 עד 60 מהערים פלויאשט, קאמפינה וסינאיה.

בראשית שנות האלפיים התגוררו בטארגובישטה פחות מ-10 יהודים. בית הכנסת נמצא ברחוב גריגורה אלכסנדרסקו מס' 37. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2010 ומשמש כאולם קונצרטים של בית הספר למוזיקה.

בית הקברות נמצא ברח' זורילור מס' 30. בפרבר מאטיי ויאבוד.  

גאיישט

Găești 

עיירה במחוז דאמבוביצה, חבל מונטניה, רומניה.

היהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה-19. היחסים עם התושבים הרומנים היו טובים. מפנה לרעה חל בשנת 1912 לאחר שארגון לאומני שהפיץ כרוזים אנטישמיים והסית נגד היהודים את האיכרים שהגיעו לעיירה בימי היריד.

בזמן מלחמת העולם הראשונה העיירה נכבשה ע"י כוחות מעצמות המרכז שרומניה נלחמה נגדם. בזמן הכיבוש שימש כראש העיר מטעם הצבא האוסטרו-הונגרי סגן יוסף לזר, יהודי שנולד בעיר באיה מארה, אז חלק מאוסטריה-הונגריה, בשנת 1891.

הקהילה התארגנה ב-1915 וראש הקהילה כיהן כסגן ראש העיירה. על יסוד חוק הדתות מ- 1929, שהכיר בדת היהודית כדת היסטורית, הוכרה הקהילה רשמית ב-1932 כיישות משפטית. בית כנסת נוסד בשנת 1925 בבית פרטי שהיה בבעלות הקהילה. שטח בית הקברות נרכש ב- 1930. רב הקהילה מילא גם תפקידי שוחט ומלמד. היהודים עסקו במסחר ומעוטם במלאכה.

ההשפעה הציונית הגיעה לעיירה וב-1911 יצא לאור קובץ שירים ציונים ברומנית של תושבת העיירה.

פעילות ציונית מאורגנת הופיעה לראשונה בין שתי מלחמות העולם בשורות תנועת הנוער "השומר הצעיר" אשר ארגנה גם ספריה.

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. בעקבות שינוי מדיניות זה, התרבו הגילויים האנטישמיים ושמות החללים היהודים נמחקו מאנדרטת  הזכרון לנופלים בימי מלחמת העולם הראשונה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו במקום 137 יהודים שהיוו 2.5%  מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

מנהיגי המפלגה הפאשיסטית "משמר הברזל" במקום תבעו מהיהודים להפסיק את כל עסקיהם עם הנוצרים. בנובמבר 1940 הוחרמו בכח כל סחורות היהודים ורק מעטים הצליחו, תמורת שוחד רב, להציל חלק מרכושם. בעלי הבתים אולצו בלחץ איומים ועינויים ל"מכור" את נכסיהם. יהודי אחד ניסה, על ידי בריחה לבוקרסט, עיר הבירה, להציל את רכושו. כדי לגלות את מקום מחבואו נאסרו כל יהודי העיירה ובראשם הרב. היהודי הנמלט חזר בו ונכנע לכל תביעות אויביו. אחרי שחרורו, מת הרב בעקבות העינויים.

כיום אין יהודים בגאישט. בית הקברות היהודי, אשר הוקם במאה ה-19, נמצא ברח' קאמפולוי מס' 35. ככל הידוע המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1916 והאחרונה משנת 1960.

פיטשט 

Pitești 

עיר במחוז ארג'ש בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.

היהודים הראשונים היגיעו למקום במחצית הראשונה של המאה ה- 19 במספרים קטנים, ב-1831 חיו בעיר 28 יהודים בלבד. ההתפתחות חלה במחצית השנייה של המאה ה-19, וב-1899 מנו יהודי העיר 875 נפש, (5.6% מכלל התושבים).

מוסדות הקהילה כללו בית כנסת. ב-1876 פעלו שני בתי ספר יסודיים, לבנים ולבנות. היחסים בקהילה לא התנהלו על מי מנוחות ומחלוקת פנימית הובילה ב-1883 לסגירת בתי הספר, למרות שבאותה שנה הגיע מספר התלמידים ל- 150. בשנת 1889 נפתח מחדש בית הספר לבנים, למדו בו 100 תלמידים, וב-1922 הועבר לבניין חדש.

המחלוקות בקהילה נמשכו. ב-1896 התבטל מס הבשר. תקציב הקהילה הצטמצם והתבסס בעיקר על תרומות ועל הכנסות בית הכנסת. נוצרו מחנות והסכסוכים החריפים חייבו פעם התערבות המשטרה. "ההגירה ברגל", בידיש "פוסגייר", תנועה המונית שקמה בקרב יהודי רומניה על רקע אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ופני המהגרים שהלכו ברגל, מכאן כיוניה, היו מכוונים אל נמלי המערב, משם המשיכו רובם אל ארה"ב, זכתה לתומכים גם בפיטשט ובשנת 1900 הצטרפו אל המהגרים 40 מיהודי העיר. הקהילה תמכה בהם ואירגנה מגבית למטרה זו.

מראשית התיישבותם של היהודים בפיטשט היה המסחר מקור פרנסתם העיקרי. העיר הייתה מוקפת כרמים והיו בין הסוחרים היהודים סיטונאי יינות. כן היו גם סיטונאי אריגים. המלאכה היה מקור פרנסה שני.
ב- 1908 היו 62 בעלי מלאכה יהודים (40% מכלל בעלי המלאכה בעיר).

ההתארגנות הציונית החלה בסוף המאה ה- 19. סניף של "חיבת ציון" הוקם ב-1896. כעבור שלוש שנים התארגנו 75 נשים ציוניות באגודת "בנות ציון". פעולתם הייתה לאומית, שעורים בתולדות ישראל, ובמישור החברתי, תמיכה בנזקקים.

ב-1930 חיו בעיר 615 יהודים (3.1% מכלל האוכלוסייה) וב-1941, שנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 423, (1.6% מכלל התושבים).

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו והוא מינה את חברי ממשלתו משורות “משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי המפלגה המקומיים החלו בפעולות טרור. יהודי הושלך מהרכבת ונהרג. הוחרמו מחסני יינות של יהודים; משמרות "משמר הברזל" מנעו כניסת נוצרים לחנויות היהודים; מנהלי החשבונות היהודים פוטרו. יהודים שנתפשו הועסקו בעבודות כפייה שונות בעיר ואחר כך מחוצה לה. פלוגה אחת נשלחה לטרנסניסטריה, אזור כיבוש רומני באוקריינה שבין הדניסטר והבוג, לשם גורשו 146.555 מיהודי רומניה.

לפיטשט עצמה הגיעו 20 יהודים שגורשו מגאיישט, צפון-מזרח מהעיר ומפלוישט, שהיה אז מרכז תעשיית הנפט, מזרחית לעיר. כן קלטה הקהילה מספר משפחות פליטים שהגיעו מפולין ומצ'רנוביץ, בוקובינה צפונית. הקהילה תמכה בפליטים, במשפחות עובדי הכפייה וביהודי העיר שמצבם הכלכלי הדרדר וחלק גדול נשאר ללא פרנסה. מבין 60 בעלי המלאכה ופועלים, עבדו רק 16, וכן בענפים אחרים. 60 עד 70 איש סעדו כל יום בבית תמחוי שהוקם ע"י הקהילה.

בשנים הראשונות אחרי השחרור המשיכו היהודים את חייהם בעיירה וב- 1947 נמצאו בה 450 יהודים. אחרי עלייתו של השלטון הקומוניסטי ברומניה ב-1948, פעל בעיר בית כלא שבו נכלאו גם פעילים ציונים שנרדפו ונעצרו ברחבי רומניה בגלל פעילותם למען העלייה בשנות ה-1950.

בתחילת שנות ה-2000 הקהילה היהודית המקומית מנתה 58 חברים, מהם 29 היו בני 60 ומעלה.

מורן 

Moreni

עיירה בחבל מונטניה (וואלאכיה), במחוז דמבוביצה, רומניה.

מורן הייתה בראשיתה כפר קטן. בזכות מיקומה באזור של בארות נפט - מרחק 30 ק”ם מפלויישט, בזמנו מרכז אוצרות הנפט ברומניה - השתלבה בהתפתחות תעשיית הנפט באזור ובראשית המאה ה- 20 הפך הכפר הקטן לעיירה, בה תעשיית הנפט הייתה מקור פרנסה לחלק מתושביה.
ראשית היישוב היהודי במקום קשורה בהתפתחות זאת. היהודים הראשונים הגיעו כפקידים ומומחים כדי לעזור להתפתחות תעשיית הנפט. בהתחלה התגוררו מחוץ ליישוב ורק עם התפחותו התיישבו בה יהודים ישיבת קבע, ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה. בכל זאת לא התפתחה במקום קהילה עצמאית ואת השירותים הדתיים קיבלו יהודי המקום מקהילת פלויישט, אליה היו מסונפים. רק בימים הנוראים התפללו ביישובם, בדירה פרטית שהייתה לצורך זה לבית כנסת.
היחסים עם שכניהם הנוצרים היו טובים ורק עם שינויי המשטר ברומניה, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נתקלו היהודים בתופעות אנטישמיות.

ב- 1936 הגיע מספר היהודים ל- 156 נפשות והם היוו 3.2% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 התחלף השלטון ברומניה. בראש הממשלה עמד הגנרל אנטונסקו שלמעשה הפך לדיקטטור. הוא הרכיב את ממשלתו מאנשי "משמר הברזל" (מפלגה אנטישמית המקבילה למפלגה הנאצית בגרמניה) ורומניה עברה למחנה הגרמני.
זאת הייתה הזדמנות אנשי משמר הברזל בעיירה לפגוע ביהודי המקום. זה התחיל בשוד רכושם בבתיהם, הוחרמו נכסי דלא ניידי שלהם ופקידי הממשלה היהודים פוטרו.
כעבור חודש, בנובמבר 1940 גורשו כל יהודי המקום. רובם עברו לבוקרשט ובזה בא הסוף על היישוב היהודי במורן. אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לעיירה.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

קאמפינה 

Campina

עיר בחוז פראהובה בחלב מונטניה, רומניה. אזור פראהובה, בו שוכנת העיר, הוא אזור עשיר בנפט וניצולו החל בסוף המאה ה- 19. העיר המרכזית באזור, פלויישט (Ploesti), נמצאת במרחק 36 ק"מ דרום מזרח מקאמפינה.

ראשיתו של היישוב היהודי חופף את ראשית קידוחי הנפט במקום ובסוף המאה ה- 19 (1899) חיו בעיר 261 יהודים, שמספרם עלה עד 1910 ל- 412. במרכז העיר הוקם בית זיקוק גדול, ובין המומחים לקידוחים שהוזמנו והגיעו לעיר מישובים אחרים נמנו גם מהנדסים יהודים.

התהוות היישוב היהודי חייב התפתחות מוסדות קהילתיים. ב-1897 רכשה הקהילה שטח בית עלמין, וב-1902 נבנה בית כנסת. בתחום הסעד התארגנה חברה לתמיכה בעניים אבל, תופעה יוצאת דופן, לא נמצאו נזקקים בקרב היישוב היהודי. החברה לא התפרקה אלא הגישה את עזרתה לעניים הנוצרים. במקום גם פעל בית ספר מעורב של קהילה, וב-1910 למדו בו 63 תלמידים. באותה שנה למדו בבית הספר הממלכתי 37 תלמידים יהודים. סכסוכים בין החילוניים והדתיים מנעו את המשך קיומו של בית הספר הקהילתי. הראשון שכהן כרב הקהילה ומילא תפקיד זה עד 1909 היה ר' הירש שכטר.

בין המועסקים היהודים בתעשיית הנפט, פקידים ומהנדסים, חלקם התגוררו בכפרים ובעיירות הסביבה, אבל השתייכו לקהילת קאמפינה וקיבלו את שירותיה הקהילתיים. בעקבות חוק הדתות מ- 1929, שהכירה בדת היהודית כדת הסטורית, הוכרה הקהילה ב-1932 כגוף משפטי.
מלבד היהודים הקשורים לתעשיית הנפט, היו כמובן גם העוסקים במקצועות היהודיים המסורתיים, מסחר ומלאכה. על פי נתונים מ-1910, שנה בה מספר היהודים הגיע לשיא (419), הייתה חלוקת מקורות הפרנסה היהודיים כדלקמן; 68 סוחרים, 18 בעלי מלאכה (11 פחחים, 5 חייטים, 2 נגרים), 28 בעלי מקצועות שונים.

הייתה פעילות ציונית בעיירה. בין שתי מלחמות העולם התארגן סניף ציוני ע"ש "נחום סוקולוב". הנשים הפעילות בסניף "ויצו" אירגנו שעורים לעברית. ב- 1930 מנו היהודים 319 נפשות (1.5% מכלל התושבים), ב- 1941, השנה בה נכנסה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 184 (0.8% מכלל התושבים).


תקופת השואה

למלחמת העולם השנייה לא קדמו במקום רדיפות אנטישמיות, אבל הייתה תעמולה אנטישמית. ארגון "ליגה לתרבות" שהוקם בהשראתו של ההסטוריון הרומני האנטישמי ניקולאי יורגה (N. Iorga) ייסד סניף בקאמפינה שעסק בהסתה אנטישמיות.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו. הוא הכליל בממשלתו את חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה לגרמניה בהתקפה נגד ברית המועצות ונכנסה למלחמת העולם השנייה. כעבור שלושה שבועות, ב- 15 ביולי הופצץ האזור העשיר בנפט, בתוכו נכללה גם קאמפינה, על ידי חיל האוויר הרוסי. התוצאה המיידית הייתה גירוש היהודים מן העיר. בשלב ראשון גורשו רק הגברים וזמן קצר אחריהם גורשו גם הנשים והילדים. הגברים נשלחו תחילה למחנה ריכוז וכעבור כמה חדשים, בדצמבר שוחררו והורשו לעבור לערים לפי בחירתם, פרט לעיר המוצא, קאמפינה, לעיר הבירה, בוקארשט ולעיר המרכזית באזור, פלוישט. ימים מועטים אחרי גירוש הגברים, גורשו גם הנשים והילדים. לפני יציאתן הן חוייבו לשלם מיסים עבור כל השנה ולמסור למשטרה את הדירות והחנויות על כל תכולתן. הנשים והילדים גורשו לפלויישט. אחרי יציאתם נשדדו חנויות ודירות היהודים למרות שנמסרו למשטרה.

אחרי כניעת רומניה ב-1944 חזרו רוב הפליטים היהודים לעיר וב-1947 מנו התושבים היהודים בקאמפינה 140 נפש.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

קלרט וכטל
צפי אלשך
דניאל פרץ
ליביו ליברסקו
וירג'יל דודה
אלברט פוך
ברבו נמציאנו
הארי אליאד
נילו ארונוביץ'
Lory Wallfisch
דוברוג'אנו-גראה, קונסטנטין
אליאד, הרי
אוג'ין גולדנברג
Saineanu Schein, Lazar

Clarette Wachtel (1926-2011), painter, draftsman and engraver, born in Ploiesti, Romania. She attended the high school in Ploiesti and then studied at the Institute of Fine Arts in Bucharest and at the Institute of Cinematographic Art in Moscow, Russia (then in the USSR). She worked as a set designer at the Bucharest Film Studios from 1955 to 1959, and after 1960 as editor at the Arta magazine managed by the painter Jules Perahim, who guided and influenced her artistic career. Wachtel began exhibiting her works in the early 1950s. She had eight personal exhibitions in Romania and participated in exhibitions of Romanian visual arts in numerous countries, among them Greece, Peru, India, Austria, Mexico, Italy, Sweden, England, Switzerland, Germany, Egypt, and Argentina. She also was a book illustrator, particularly of children’s books. In 1998 she was awarded the prize of the Union of Visual Artists in Romania. Clarette Wachtel died in Bucharest, Romania.

Zephi Alșec (1923-1992), theater and film actor, born in Bucharest, Romania. He graduated from the Institute of Theater and Cinematography of Bucharest in 1948 and began working at the Mubicipal Theater in Ploiești. He was among the first actors of this theater and remained forever in this city. As a film actor he debuted during his studies, with the role of Ianot in the film Theft from Arizona (1945). Throughout his career he was cast in over 33 films - in 1978 he starred in the German films Severino and Im Staub der Sterne.

Daniel Peretz (1927-2000), footballer, born in Bucharest, Romania. He started playing for Ciocanul Bucharest, formerly known as Maccabi Bucharest, a Jewish team founded in 1919, banned during the Holocaust and refounded with its new name in 1946. After the establishment of the Communist regime in Romania, Ciocanul Bucharest was renamed Dinamo Bucharest and became of the leading soccer clubs in Romania. In 1950 Peretz moved to Rapid, another soccer club of Bucharest, and then to Flacăra București, a Bucharest based club that was transferred to Ploiesti and changed its name to Petrolul. Peretz’s team won the Romanian championship in 1958-1959. He also played a number of times in the Romanian national team. Peretz immigrated to Israel in 1960, and in 1962 he joined Maccabi Netanya soccer club.  

Liviu Librescu (1930-2007), professor of engineering and mechanics and Holocaust survivor, born in Ploiesti, Romania. His father, Izidor Librescu, a lawyer, was deported to Transnistria during by the Fascist regime of Romania while Liviu and his mother were interned in the Focsani ghetto. After WW2 he studied aerospace engineering at the Polytechnic University of Bucharest, graduating in 1952, and then he earned a PhD in 1969.  He was a researcher at the Institute of Applied Mechanics in Bucharest from 1953 to 1975, and then at the Institute of Fluid Mechanics and Aerospace Constructions of the Academy of Science of Romania. His research aroused the interest of foreign scientists after he managed to smuggle out of Romania a manuscript that was eventually published in the Netherlands. He was fired from his position following his repeated requests for immigration to Israel. He was allowed to leave Romania in 1978 only after the Israeli prime minister Menachem Begin intervened on his behalf with Nicolae Ceausescu, the Communist dictator of Romania.

In Israel Librescu was Professor of Aeronautical and Mechanical Engineering at the University of Tel Aviv until 1985, he also lectured at The Technion – Israel Institute of Technology in Haifa.

In 1985 he settled in the United States and served as professor at Virginia Polytechnic Institute and State University (Virginia Tech) in Blacksburg, VA. He was the author of numerous studies of aeroelasticity and aerodynamics and served as a member of the editorial board of seven scientific journals and a guest editor of special issues of five other journals.

Librescu was one of the 32 victims of the Virginia Tech shooting on April 16, 2007. He died holding the door of his classroom shut while the gunman attempted to enter it and thus preventing him from entering until most of his students had escaped through the windows. A Holocaust survivor, he was killed on Yom Hashoah (Israeli Holocaust Remembrance Day). He was buried in Raanana, Israel.

Librescu was awarded posthumously The Order of the Star of Romania with the rank Grand Cross with Collar, Romania’s highest civil order. The street in front of the US Embassy in Bucharest was named Bulevardul Doctor Liviu Librescu.

Virgil Duda (born Rubin Leibovici) (1939-2017), novelist and essayist, born in Barlad, Romania. He graduated from the School of Law of the University of Bucharest in 1960. He worked as a legal advisor for the Teleajen Refinery in Ploiesti from 1961 to 1970, and then as a screenwriter and film producer at Studioul Cinematografic București (film studios) from 1970 to 1987. He immigrated to Israel in 1988, where he first worked as a librarian and between 1989-2004 as an editor for the Romanian language daily Viata Noastra and the weekly Ultima Ora.  

His first novels were published in Romania, among them Catedrala (“The Cathedral”,1969), Anchetatorul apatic (“The Apathetic Investigator”, 1971), and Măştile (“The Masks”, 1979). They were followed by Războiul amintirilor (“War of Memories”, 1981), Hărțuiala (“Harassment”, 1984), and Oglinda salvată (“Rescued Mirror”, 1986) that included many autobiographical elements. Autobiographical and Jewish themes, including the Holocaust, became dominant in the works published after his immigration to Israel, among them Alvis şi destinul (“Alvis and Fate”, 1993), A trăi în păcat (“Living in Sin”, 1996), and Viața cu efect întârziat (“Life with Delayed Effect”, 1998), Evreul ca simbol (“The Jew As a Symbol”, 2004) and Despărțirea de Ierusalim (“Farewell to Jerusalem”, 2006), while Şase femei (“Six Women”, 2002) deals with the life of intellectuals during the Communist regime.

Duda was the brother of the literary critic and novelist Lucian Raicu (1934-2006).

Albert Poch (1930-2013), cartoonist and graphic artist, born in Babadag, Romania. During the Holocaust, on July 9, 1941, he was expelled from his home and deported from his native town at the orders of the Fascist government of Romanis. After the war he graduated from the Nicolae Grigorescu Institute of Fine Arts in Bucharest where he was a student of Jules Perahim. Author of graphic works, illustrations and book covers, posters, caricatures. He was the artistic editor and cartoonist at Urzica – a humor and satire magazine, from 1951 until 1984, when he was fired. After the fall of the Communist regime in Romania in 1989, Poch served as president of the caricature section of the Union of Visual Artists of Romania. In 2002 he organized a large exhibition of cartoonists from the post-communist period. Poch created, among other things, covers of books published by Hasefer publishing house of the Jewish Community of Romania.

In 2011 he was evacuated from his home on Știrbei Vodă Street in Bucharest following legal proceedings that decided that the house should be returned to the descendants of Constantin Cotty Stoicescu who served as Minister of Justice of the Romanian Fascist government of Marshal Ion Antonescu.

His works were exhibited at international cartoon salons in Romania and other countries - Italy, France, Yugoslavia, Canada, Poland, Turkey, the Czech Republic, Bulgaria, Greece, Japan, the Netherlands, Belgium, Germany, etc.

Poch was the laureate of the Union of Journalists Award for the poster with the theme “Against water pollution” (Bucharest, 1965). He was awarded the Grand Prize at the Cartoon Salon in Ploiesti in 1969, and numerous awards at various saloons outside Romania, including at Bordighera, Italy, in 1967, Skoplje, Yugoslavia, in 1984, and Krakow, Poland, in 1970. The artist's works are displayed in museums in Romania, Poland, Bulgaria, and Switzerland.

Barbu Nemțeanu (born Benjamin Deutsch) (1887-1919), poet and translator, born in Galati, Romania. Orphaned by his father as a child, he held various small positions, such as office practitioner, reporter, clerk, in order to support his family. He spent his early years in Galati, then moved for sometime to Ploiesti, and finally to Bucharest.

As a publicist he collaborated to a large number of publications, including: Înainte (“Forward”, 1904-1905), Viața nouă (“New Life”, 1907-1908), Convorbiri critice (“Critical Conversations”, 1907), Viața literară și artistică (“Literary and artistic life”, 1908), Floarea albastră (“The Blue Flower “, 1912), Flacăra (“Flame”, 1912, 1915-196), Viitorul social (“The social future”, 1913), Universul literar (“The Literary Universe”, 1913), Lumina (“Light”, 1918), Facla (1918), Renașterea (“The Renaissance”, 1918), Scena (“Stage”, 1918), Rampa (1919).

In 1908 he published the socialist magazine Pagini libere, a literary-scientific weekly n which he published original works and translations.

His first work was Poezii alese ("Selected Poetry", 1910), his other works include a volume of poems Stropi de soare (“Sun drops”, 1915) and a much appreciated Romanian translation of Hebrew Songs by Heinrich Heine (1919).  His other translations include both poetry and prose by Charles Baudelaire, Ivan Turgeniev, Ephraim Lessing, Nikolaus Lenau, Oscar Wilde and others.

During his career he used a large number of pen names, among them B. Askenazi, Ion Corbu, Ion Crângu, Vasile Crângu, Luca Zimbru, Cireșeanu, Barbu Exoticu, Germanicus Galitiensis, and Tedesco.

Nemteanu suffered from tuberculosis. With the financial support of his readers and friends, in 1913 he traveled to Lausanne, Switzerland, for treatment. In Lausanne he learned Fench and started writing poetry in that language. He returned to Romania in 1916 and spent most of his last years in several tuberculosis sanatoriums. He died in Bucharest.

Harry Eliad (1927-2012), theater actor, director and community leader, born in Craiova, Romania. He attended the Jewish High School and then the Fratii Buzesti High School and then the Cornetti Conservatory in Craiova. He started his theater career at the National Theater in Craiova in 1949. Between 1953-1988 he was actor and director of the Ploiesti Theater, and then from 1988 until his death he was director and manager of the Jewish State Theater (TES) in Bucharest. At the TES he was author of musical performances and director of 29 international tours of this theater. Eliad published numerous articles and studies on the art of acting and directing. He served as the first vice-president of the Avram Goldfaden Cultural Foundation and was a member of the Board of Directors of the Federation of Jewish Communities in Romania (FCER). In 2002, Eliad was awarded the Order of Cultural Merit with the rank of Knight.

Nilu Aronovici (b. 1930), agronomist and community leader born in Botosani, Romania. He attended the Jewish high school in Iasi, Romania, and then the high school in Ploiesti, Romania. He graduated from the Faculty of Horticulture - the viticulture and vinification department - of the Agronomic Institute in Bucharest. He attended postgraduate specialization schools in Romania as well as in Hungary, Bulgaria, Czechoslovakia, and Israel. Aronovici served as the scientific secretary of the Research Institute for Viticulture and Vinification at Valea Calugareasca – Prahova, Romania. He is a founding member of Oficiul National al Viei si Vinului (O.N.V.V.) (“National Office of Vine and Wine”) in Romania. Aronovici is the author of numerous scientific papers published in periodicals and professional magazines.

After 1996, Aronovici served as President of the Department of Social and Medical Assistance of the Federation of Jewish Communities of Romania (FCER). He was awarded the “Gheorghe Ionescu-Șișești” Meritul Agricol Diploma in 2009.  

Lory Wallfisch (1920-2011), music professor, pianist and harpsichordist, born in Ploiesti, Romania. She attended the St. Andrei High School and then she studied piano at the Royal Academy of Music and Dramatic Art in Bucharest. In 1944, she married renowned violinist Ernst Wallfisch (1920-1979). With the help of Yehudi Menuchin, Ernst and Lory Wallfisch immigrated to the USA.

Along with her husband, the formed the Wallfisch Duo and performed throughout the United States, Canada, Europe, North Africa, and Israel. As a soloist she performed with the Zurich Chamber Orchestra, The Camerata Lysy at the Teatro Colon, Buenos Aires, Argentina, The Baltimore Symphony, The Houston Symphony, and all the major orchestras of Romania. She appeared on television in the United States and Europe. She participated in international festivals in Edinburgh, York, Venice, Besançon, Gstaad, Prades.

In 1964 Wallfisch joined the Smith College in Northampton, MA, where she often lectured on the Romanian composer George Enescu (1881-1955), with whom she was personally acquainted. She was one of the founding members of the George Enescu Society of the United States in 1981. In the 1990s, together with the pianists Julian Musafia and Mihail Horia, she gave the first performances since the composer’s death of the then unpublished Sinfonia Concertante for two pianos and string orchestra by the Romanian pianist and composer Dinu Lipatti (1917-1950). She has served on the jury of several international piano competitions and as of 2002, her birth city of Ploesti declared a Lory Wallfisch Day and initiated the Lory Wallfisch International Piano Competition. Wallfisch died in Northampton, MA.

Dobrogeanu-Gherea, Constantin (1855-1920), Literary critic, sociologist and Marxist theorist, born as Solomon Katz in Slavianka, Ukraine (then part of the Russian Empire). He became involved in revolutionary politics while studying at the University of Kharkov (now Kharkiv, in Ukraine). Wanted by the Russian police, he moved to Romania settling in Iasi (Jassy) in 1875, but was kidnapped, taken back to Russia and imprisoned for a year. He made his way back to Romania, was baptized and took a Romanian name. He obtained the restaurant concession at Ploiesti railway station and this became a meeting place for writers and for refugee socialists.

Gherea-Dobrogeanu was a noted Romanian literary critic and was also one of the leading popularizers of Marxism in Romania. He was among the founders of the Romanian Social-Democratic Workers' Party (1893).
Eliad, Harry (b.1927), author and director, born in Craiova, Romania. He attended the Cornetti Conservatorium in Craiova before moving to Ploiesti, Romania, where he was stage director and managing director of the local theater from 1953 to 1988. After 1988 he became managing director of the Jewish State Theater in Bucharest, Romania. Eliad is a vice-president of the Avram Goldfaden Cultural Foundation and a member of management of the Federation of the Jewish Communities of Romania. He is author of numerous musical shows, lead over 30 international tours of the Jewish theater, and a lecturer in the history of the history of the theater.

.

אוג'ין גולדנברג (1959-1912), מנהיג ציוני, נולד בפלוישטי, רומניה, בן יחיד למשפחה יהודית אשר היגרה לרומניה מאוסטריה. בתום לימודיו בבית הספר התיכון בעיר הולדתו, עבר ביחד עם משפחתו לבוקרשט בשנת 1931, שם למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. שירת בצבא הרומני בין השנים 1934-1935 והשתחרר בדרגת סמל. בתקופת השואה נאלץ לצאת לעבודות כפיה בין השנים 1942-1944. 

גולדנברג שימש כסגן מנהל המכון לאומנות בבוקרשט עד שנת 1950, מונה למנכ"ל חברת "טכנוכימיה" והחל מספטמבר 1951 היה נשיא חברת הכימיה "קופרוכים".

פעילותו הציונית החלה עוד בצעירותו. בין היתר, הוא רכש קרקעות בארץ ישראל בשנים של טרום הקמת המדינה (גאולת אדמות). לאחר עלייתו של המשטר הקומוניסטי ברומניה בסוף שנות ה-1940, הפעילות הציונית נאסרה וכל מי שהמשיך להיות פעיל בתנועה הציונית נמצא בסכנת חיים.

גולדנברג נעצר ע"י השלטונות הקומוניסטים של רומניה ב-5 באוקטובר 1957 באשמת היותו "ציוני" ו"אויב המדינה". בשנים שהיה כלוא לא הועמד לדין ולא נידון למאסר, אלא היה נתון לחקירות חוזרות ונשנות תוך עינויי גוף ונפש. מאמציה של רעייתו מרטה להביא לשחרורו, כולל פניה אל הרב משה רוזן אשר כיהן באותן שנים כרב הראשי של רומניה, נכשלו. ב-3 בספטמבר 1959 נמסרה הודעה למשפחתו על כך שגולדנברג נפטר בכלא. גופתו לא נמסרה למשפחה וגם לא פרטים על מקום קבורתו.

משפחתו עלתה לישראל בשנת 1960. בארץ שם המשפחה שונה להרפז. שנים לאחר מכן, בעת ביקורה של אלמנתו בבוקרשט נודע לה שגולדנברג נקבר בבית הקברות היהודי בבוקרשט.

בשנת 2008 משפחתו של גולדנברג קיבלה לידיה את תיקו האישי אשר נשמר בארכיונים של ה"סקוריטטה", השירות החשאי של המשטר הקומוניסטי ברומניה. בתיק זה התגלה המעקב ארוך השנים של השירות החשאי אחרי פעילותו הציונית של גודלברג. התברר שגולדנברג היה חבר הנהגה בתנועות הציונית "משמר" והיה חבר בארגון "מזרחי" וב"ליגה מריטימה פלסטינה". בישראל גולדברג הוכר כאסיר ציון.

שני בניו של גולדנברג פתחו קריירות מצליחות בישראל. הבן הבכר אלכס הרפז, שהיה בן 13 בעת מותו של אביו, הוא אדריכל, והבן השני, דני הרפז, הצעיר בשלוש שנים מאחיו הבכור, שירת בצה"ל בדרגת סא"ל ומאז שחרורו הוא משמש כמנהל כ"א במספר חברות בישראל.

 

Folklorist

Born in Ploiesti, he taught Romanian language and literature at the University of Bucharest and Latin at a high school. He won prizes from the Romanian Academy and was regarded as the country's leading philologist but was refused Romanian citizenship even after he became a Christian. Saineanu wrote for Jewish papers under a pseudonym, writing on Romanian Jewish history and Yiddish philology. In 1895 he published a four-volume Romanian dictionary which went through 84 editions. In 1901he moved to Paris where he taught Romanian folklore at the Sorbonne. Among the books he wrote in France were studies on French etymology, French slang and Rabelais.
חברי "החלוץ" יושבים בשדה, פלוישטי, רומניה, תרע"ט, 1919
חברי "החלוץ" יושבים בשדה,
פלוישטי, רומניה, תרע"ט, 1919.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
מעזבון דוד ויניצקי ז"ל, ישראל)ׁ
אוג'ין גולדנברג
Saineanu Schein, Lazar

אוג'ין גולדנברג (1959-1912), מנהיג ציוני, נולד בפלוישטי, רומניה, בן יחיד למשפחה יהודית אשר היגרה לרומניה מאוסטריה. בתום לימודיו בבית הספר התיכון בעיר הולדתו, עבר ביחד עם משפחתו לבוקרשט בשנת 1931, שם למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט. שירת בצבא הרומני בין השנים 1934-1935 והשתחרר בדרגת סמל. בתקופת השואה נאלץ לצאת לעבודות כפיה בין השנים 1942-1944. 

גולדנברג שימש כסגן מנהל המכון לאומנות בבוקרשט עד שנת 1950, מונה למנכ"ל חברת "טכנוכימיה" והחל מספטמבר 1951 היה נשיא חברת הכימיה "קופרוכים".

פעילותו הציונית החלה עוד בצעירותו. בין היתר, הוא רכש קרקעות בארץ ישראל בשנים של טרום הקמת המדינה (גאולת אדמות). לאחר עלייתו של המשטר הקומוניסטי ברומניה בסוף שנות ה-1940, הפעילות הציונית נאסרה וכל מי שהמשיך להיות פעיל בתנועה הציונית נמצא בסכנת חיים.

גולדנברג נעצר ע"י השלטונות הקומוניסטים של רומניה ב-5 באוקטובר 1957 באשמת היותו "ציוני" ו"אויב המדינה". בשנים שהיה כלוא לא הועמד לדין ולא נידון למאסר, אלא היה נתון לחקירות חוזרות ונשנות תוך עינויי גוף ונפש. מאמציה של רעייתו מרטה להביא לשחרורו, כולל פניה אל הרב משה רוזן אשר כיהן באותן שנים כרב הראשי של רומניה, נכשלו. ב-3 בספטמבר 1959 נמסרה הודעה למשפחתו על כך שגולדנברג נפטר בכלא. גופתו לא נמסרה למשפחה וגם לא פרטים על מקום קבורתו.

משפחתו עלתה לישראל בשנת 1960. בארץ שם המשפחה שונה להרפז. שנים לאחר מכן, בעת ביקורה של אלמנתו בבוקרשט נודע לה שגולדנברג נקבר בבית הקברות היהודי בבוקרשט.

בשנת 2008 משפחתו של גולדנברג קיבלה לידיה את תיקו האישי אשר נשמר בארכיונים של ה"סקוריטטה", השירות החשאי של המשטר הקומוניסטי ברומניה. בתיק זה התגלה המעקב ארוך השנים של השירות החשאי אחרי פעילותו הציונית של גודלברג. התברר שגולדנברג היה חבר הנהגה בתנועות הציונית "משמר" והיה חבר בארגון "מזרחי" וב"ליגה מריטימה פלסטינה". בישראל גולדברג הוכר כאסיר ציון.

שני בניו של גולדנברג פתחו קריירות מצליחות בישראל. הבן הבכר אלכס הרפז, שהיה בן 13 בעת מותו של אביו, הוא אדריכל, והבן השני, דני הרפז, הצעיר בשלוש שנים מאחיו הבכור, שירת בצה"ל בדרגת סא"ל ומאז שחרורו הוא משמש כמנהל כ"א במספר חברות בישראל.

 

Folklorist

Born in Ploiesti, he taught Romanian language and literature at the University of Bucharest and Latin at a high school. He won prizes from the Romanian Academy and was regarded as the country's leading philologist but was refused Romanian citizenship even after he became a Christian. Saineanu wrote for Jewish papers under a pseudonym, writing on Romanian Jewish history and Yiddish philology. In 1895 he published a four-volume Romanian dictionary which went through 84 editions. In 1901he moved to Paris where he taught Romanian folklore at the Sorbonne. Among the books he wrote in France were studies on French etymology, French slang and Rabelais.