חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 20
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קניגסברג

קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
149326
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
סמבורסקי, דניאל (1909-1977) , מלחין. נולד בקניגסברג, גרמניה, ולמד בקונסרבטוריון של דנציג ובאוניברסיטה של ברלין. ב-1932 הגיע לארץ-ישראל והתיישב בתל-אביב. יצירותיו כוללות שירים לסרט "הארץ המובטחת" (בהפקת קרן היסוד), מוסיקה לבימה עבור תיאטרון "המטאטא", שירי עם, שירי ילדים ומוסיקה קאמרית. רבים משיריו מהווים כיום חלק מן המוסיקה העממית הישראלית, וביניהם שיר העמק, וזמר הפלוגות. נפטר בתל-אביב.

Carl Alwin (aka Karl Alwin, Alwin Oskar Pinkus) (1891-1945), composer, conductor, born in Koenigsberg, Germany, (now Kalinigrad, Russia). He studied music, philosophy and literature at the University of Berlin. He was part of the Berliner Hofoper (1910), Assistant Director of the Bayreuth Orchestra (1912), and served in different orchestras at Halle, Poznan, Duesseldorf, and Hamburg, between 1914-1920.
For eighteen years (1920-1938) Carl Alwin was conductor at the Staatsoper of Vienna, until his dismissal by the new Nazi regime. He went in exile to the United States, where he conducted at the Chicago Civic Opera (1939-1940). He then moved to Mexico where he was music instructor at the conservatorium of Mexico City and conductor at Opera Nacional de Mexico (1941-1945). Carl Alwin was married to the opera singer Elisabeth Schumann.

לאה גולדברג (1911 - 1970), משוררת וסופרת, נולדה בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה (היום קלינינגרד, רוסיה) ובילתה את שנות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה. ב-1918 חזרה עם משפחתה לביתם בקובנו, ליטא. למדה באוניברסיטה של קובנו (מ-1928), ברלין (מ-1930) ובון, וסיימה את לימודיה בשפות שמיות ב-1933. באותה שנה חזרה לליטא ולימדה ספרות בגימנסיה העברית של קובנו. ב-1935 הגיעה לארץ-ישראל והועסקה בעבודות עריכה בהוצאות שונות. מ-1952 לימדה ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והקימה את המחלקה לספרות השוואתית. עמדה בראש המחלקה עד למותה.
ספרי השירה שלה כוללים את טבעות עשן (1935), על הפריחה (1948, ובו משירי הנחל), ברק בבוקר (1956, ובו השיר בהרי ירושלים וסדרת הסונטות אהבתה של תרזה די מון). לאה גולדברג הייתה גם מבקרת ספרות פורה, כתבה ספרים לילדים, פרוזה ותרגומים. נפטרה בירושלים.

מלחין. נולד בקניגסברג, גרמניה, ועלה לארץ-ישראל ערב מלחמת העולם השנייה. בילדותו לימד אותו אביו לנגן בכינור ואמו ליוותה אותו בפסנתר. בגיל 12 החל ללמוד בקיבוץ משמר-העמק, שם התמסר לפעילות מוסיקלית כללית – ארגן תזמורת ופרסם ידיעון. היצירה הראשונה שלו הייתה המוסיקה שהלחין למחזה, שהורכב מטקסטים מאת מאייקובסקי, נרודה, שלונסקי ופן, והוצג על ידי בני כיתתו. אחרי שסיים את לימודיו באקדמיה למוסיקה בתל-אביב ב-1953 התחיל לכתוב ביקורת מוסיקה בעיתון "על המשמר" ולימד בבית הספר לאמנויות תלמה ילין ובאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. ב1965-1964- המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה בבאזל, שווייץ.
בין יצירותיו שיר השירים, ושלושה שירים לבוצרים (עבור שתי היצירות הוענק לו פרס ניסימוב ב-1953 וב-1958). הלחין גם ארבעה שירי עם, שישה שירים לפסח, שבעה אטיודים לפסנתר; צללי פסנתר ומסות בצליליות לאנסמבל של כלי-נקישה, ויצר עיבודים רבים לשירים ישראליים ויהודיים. נפטר בתל-אביב.
Jacoby, Johann (1805-1877), physician and liberal statesman, born in Koenigsberg, Prussia (now Kaliningrad, Russia), the son of a well-to-do businessman. In 1823 he enrolled at the University of Koenigsberg to study philosophy and medicine. After completing his course of study in 1827, he started to practice medicine in his home town and became well known for his research into the causes of cholera and his efforts to treat the disease. However, he devoted more and more time to represent the interests of his fellow Jews and other citizens. In 1833 he published a pamphlet in support of the complete emancipation of the Jews. In it Jacoby pointed out that the edict of 1812 did not make the Jews equal citizens of Prussia, but merely alleviated some of the restrictions under which they lived. He insisted that Jews should be given total equality as a matter of right instead of having privileges doled out to them as favors. He advocate religious reform and was a member of the commission set up to recommend changes in the synagogue service.

Fighting for the establishment of a liberal and democractic Germany, in 1841, on the eve of the meeting of the provincial parliament, Jacoby published a pamphlet, claiming that the people were as a matter of right entitled to a binding constitution. The author sent a copy to the king, together with a letter complaining that the pamphlet had been confiscated by the police of Leipzig, and appealing for royal protection. The response came in the form of arrest for subversive criticism of the law. In 1842 Jacoby was found guilty and sentenced to two and a half years' imprisonment, but was acquitted on appeal. Meanwhile the pamphlet was republished in Strasburg and Paris. Three years later his two pamphlets entitled "Preussen im Jahre 1845" and "Das Königliche Wort Friedrich Wilhelms III", again moved the authorities to proceed against him. On the outbreak of the agitation of 1848 Jacoby was recognized as one of the leaders of the democratic movement. He took a leading part in the deliberations of the preliminary parliament convened at Frankfurt am Main in 1848. On the opening day of the National Assembly, he issued an appeal maintaining that it was the duty of the Prussian deputies not to pursue a selfish Prussian policy, but to work to make Germany a free and united country. A few weeks later he left Frankfurt and went to Berlin, where he was elected a member of the Prussian National Assembly and continued to take part in the proceedings of the National Assembly after its removal to Stuttgart in 1849. When he returned to Königsberg in October he was arrested for treason on the charge of having taken part in the "Stuttgart Rumpparlament", but was acquitted and returned to his medical practice.

Jacoby did not long remain out of political life. At the assembly of the electors of Königsberg in 1858, he delivered a speech on the principles of the Prussian democracy and soon afterwards he was elected to the Prussian Chamber of Deputies. In 1863, he delivered a speech to the electors of Berlin denouncing militarism and the Junkers, for which he was sentenced to six months' imprisonment. He violently opposed Bismarck, the Austrian war, the reorganization of the army, and the North-German Bund and claimed that the working classes must have a greater participation in the government. After the Franco-Prussian war of 1870, unlike many Jewish politicians, Jacoby opposed the annexation of Alsace-Lorraine.
Jacobovits, Immanuel (1921-1999), Chief Rabbi of the United Hebrew Congregations of the British Commonwealth from 1967 to 1991, born in Königsberg, East Prussia, Germany (now Kaliningrad, Russia), where his father Julius was a community rabbi. The family moved to Berlin in the 1920s, where his father became dayan on the Beth Din of the orthodox community, but fled the country in 1938 and went to England. In the United Kingdom he completed his higher education, and studied at the Etz Chaim Yeshiva in London after which he was ordained as a rabbi. He also studied in Jews' College and the University of London.

His first position was as rabbi of the Brondesbury synagogue. In 1949 he was appointed Chief Rabbi of the small Jewish community of Ireland. In 1958 he was elected rabbi of the Fifth Avenue Synagogue in New York, USA, a position he held until 1966, when he was elected to become Chief Rabbi of the United Hebrew Congregation of the British Commonwealth. He held this position until his retirement in 1991.

Created a life peer in 1988, Jacobovits was the first rabbi to receive this honour. He was a firm adherent of the "German-Jewish" Torah im Derech Eretz philosophy, having a broad knowledge of religious subjects as well as secular culture and philosophy. This made him a unique spokesperson for Orthodox Judaism, as he was able to transmit ideas to a much wider audience than other traditional orthodox rabbis.

In the House of Lords he became known as a campaigner for traditional morality. Lord Jakobovits aroused considerable controversy when, after the discovery of a possible genetic explanation for homosexuality, he suggested that he saw no "moral objection for using genetic engineering to limit this particular trend". He described homosexuality as "a grave departure from the natural norm which we are charged to overcome like any other affliction"; if there were genetic explanations for homosexuality, "the errant gene" should be "removed or repaired" in order to prevent the "disability". He called for a massive re-alignment of communal priorities towards Jewish religious education. With this on mind in 1971 he launched the Jewish Educational Development Trust (JEDT), arguing that British Jewry needed to invest heavily in Jewish education and, in particular, that it should double the capacity of Jewish schools. Jakobovits was also the president of the Conference of European Rabbis, in which capacity he worked on standardizing and regulating religious conversion to Judaism.

Rabbi Jakobovits was the most prominent figure in 20th century Jewish medical ethics, a subdiscipline in applied ethics which he virtually created, and a pioneer in religious bioethics. His speciality was the interaction between medical ethics and halakha. Thanks to his academic training, he set out his views on the matter in his comprehensive work, Jewish Medical Ethics, in which he often compared Jewish ethics with those of the Roman Catholics. Many later Jewish bioethicists often referred to his work on abortion, euthanasia, the history of Jewish medical ethics, palliative care, treatment of the sick, and professional duties. He held mildly Zionistic views. He maintained that sooner or later Israel would need to negotiate the territory it conquered during the Six Day War.
Friedlaender, David (1750-1834), banker, writer and communal leader and advocate of Jewish reform and assimilation, born in Koenigsberg, the son of Joachim Moses Friedlaender, a wholesale merchant who was a “protected Jew” in Prussia. He moved to Berlin, Germany, in 1771 and set up a silk factory. He was appointed advisor to the state commission into the textile industry and in 1791submitted a memorandum on behalf of the manufacturers asking for changes in the way the government regulated the industry. As the son-in-law of the rich banker Daniel Itzig, and a friend of Moses Mendelssohn, he occupied a prominent position in both Jewish and non-Jewish circles of Berlin. He worked for the emancipation of the Jews of Berlin and the various other reforms. In 1787 Frederick William II ask Friedlaender and Itzig to write a report on the grievances of the Jews. Under Friedlaender's leadership the Jews rejected the proposed improvements in their status which fell short of full emancipation. It was not until the edict of 1812, that the Jews living on Prussian territory succeed in obtaining equal rights from Frederick William III.

He was one of the founders of a Jewish free school (1778), which he directed for 20 years in association with his brother-in-law, Isaac Daniel Itzig. In this school, however, secular subjects were mostly taught at the expense of Jewish subjects. He proposed that the study of Talmudic law should be replaced by the study of the laws of the country. Friedlaender wrote several text-books, and translated the Hebrew prayer-book into German. The school had its own Hebrew printing press and bookshop.

Friedlaender believed that enlightened Jews and Protestants could unite around the eternal truths of Jewish monotheism. He rejected the Messianic messages of Judaism, prayers for the reestablishment of the Temple and the return to Jerusalem. He wished to reform synagogue worship to bring it into what he considered to be harmony with modern ideas and the changed social position of the Jews. In 1799 he wrote an open letter to the Protestant provost in Berlin (Oberconsistorialrat) Wilhelm Teller "in the name of some Jewish heads of families", stating that Jews would be ready to undergo a "dry baptism", meaning that they would agree to join the Lutheran Church on the basis of shared moral values provided that they were not required to believe in the divinity of Jesus and were not required to participate in certain Christian ceremonies. In this Open Letter he claimed that that most Mosaic rituals were largely obsolete so he was sure that Jews would agree in return to abandon many of the ceremonial features of their faith. His proposal "envisioned the establishment of a confederated unitarian church-synagogue". It elicited many hostile reactions including ones from Abraham Teller and Friedrich Schleiermacher who rejected the notion of a sham conversion to Christianity as harmful to Christianity and the State, although, in line with Enlightenment values, neither precluded the idea of more civil rights for unconverted Jews. Jewish reaction on Friedlaender's initiative was overwhelmingly hostile; it was called "a dishonorable act" and "desertion". Historian Heinrich Graetz called him an "ape".

The 1813 conferences on the reorganization of the Jewish cult held in the Jewish consistory at Kassel overwhelmingly rejected Friedlaender's ideas and claimed that they would reduce Judaism to a mere colorless code of ethics. In 1816, when the Prussian government decided to improve the situation of the Polish Jews, the bishop of Kujawy, consulted Friedlaender who gave the bishop an account of the material and intellectual condition of the Jews of Poland and made suggestions on how they might be improved.

Friedländer was persuaded by Moses Mendelssohn to start to translate Mendelssohn's commentary of the Bible into German. He translated Mendelssohn's "Sefer ha-Nefesh", (1787), and "Kohelet" (1788). He wrote a Hebrew commentary to "Ethics of the Fathers" and also translated it into German (1791). He wrote a biography of Moses Mendelssohn, "Von Ihm und über Ihn" (1819). Friedlaender was assessor of the Royal College of Manufacture and Commerce of Berlin, and the first Jew to sit in the municipal council of that city. His wealth enabled him to be a patron of science and art, among those he encouraged were the brothers Alexander and Wilhelm von Humboldt.
יעקבי, חנוך , מלחין, מנצח ונגן ויולה. נולד בקניגסברג, גרמניה, ולמד כינור, ויולה וקומפוזיציה (אצל פאול הינדמית) בברלין בשנים 1930-1927. בשנים 1930-1929 ניגן בתזמורת הקאמרית של מיכאל טאובה בברלין ומשנת 1930 בתזמורת הסימפונית של רדיו פרנקפורט. ב-1933 הגיע דרך איסטנבול לארץ והתיישב בירושלים. עד שנת 1958 לימד כינור, ויולה ותיאוריה של המוסיקה באקדמיה למוסיקה של ירושלים. בשנים 1958-1954 כיהן כמנהל האקדמיה. באותה עת, בשנים 1958-1936, היה ויולן ראשי בתזמורת של קול ירושלים (לימים: תזמורת רשות השידור), ומשנת 1958 עד לפרישתו לגמלאות ב1974- מילא אותו תפקיד בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
הלחין, בין השאר, קונצ'רטינו לשלישיית כלי קשת (1932), שתי רביעיות כלי קשת (1937 ו-1938), קונצ'רטינו לוויולה ולתזמורת (1941), קונצ'רטו לכינור ולתזמורת (1945), חמישיית כלי נשיפה (1946), שירת המלך דוד לתזמורת (1948), פרולוג סימפוני (1948), שלוש סימפוניות וסימפונייטה (1940, 1955, 1960), קפריצ'ו ישראלי לתזמורת (1951), ופרטיטה קונצ'רטטה (1970). נפטר בתל-אביב.
Perles, Felix (1874-1933), rabbi, Bible scholar and linguist. Born in Munich, Germany. He studied at the Universities of Munich and Vienna, and attended the rabbinical seminaries of Vienna and Paris, France, where he was ordained as rabbi. Felix was drawn into the Zionist movement in Vienna, Austria.

In 1899, he became chief rabbi in Koenigsberg, Germany (now Kaliningrad, Russia) and in 1924 became honorary professor of Modern Hebrew and Aramaic literature at the University of Koenigsberg. Like his father, Joseph Perles, Felix had wide scholarly interests: Bible criticism, Hebrew and Aramaic lexicography, apocryphal and pseudepigraphical literature, medieval Hebrew poetry, liturgy, Jewish dialects, and abbreviations.

His best-known works are: "Notes critiques sur le Texte de l'Ecclesiastique" (1897); his critique of W. Bousset's "Religion des Judentums im neutestamentlichen Zeitalter, kritisch untersucht" (1902), and a collection of essays, "Juedische Skizzen" (1912, 1920?); More of his works are: "Analekten zur Textkritik des Alten Testaments" (1895; new edition, 1922); "Zur Althebraeischen Strophik" (1896); "Gesammelte Aufsaetze zur Sprach- und Sagenkunde von Max Gruenbaum" (1901); "Was lehrt uns Harnack?" (1902); "Zur Erklaerung der Psalmen Salomos" (1902); "Gedanken ueber Judentum" (1924); "Biblical Criticism and Jewish Science", "Judaean Addresses", vol. 3 (1927). His "Nachtraage zu meinen Analekten I und II" was published in "Abhandlungen zur Errinerung an Hirsch Perez Chajes" (1933, pp. 194-203). He published "Was verdankt die Welt den Pharisaaeren?" of the English protestant Hebraist (1920), and "Das pharisaeische Judentum" (1913), which had several editions.

Felix Perles was a member of the Deutsche Morgenlaandische Gesellschaft.
בירנבאום, אדוארד (1855-1922) , חזן ומלחין. נולד בקרקוב, פולין, למד מוסיקה חזנית אצל סולומון זולצר בווינה. ב-1874 התמנה חזן ראשי בבויטן (Beuthen), גרמניה. באותה תקופה התחיל לאסוף חומר שעליו ביסס לימים את מאמרו הביקורתי על ספרו של אברהם בר, "בעל תפילה". האוסף של בירנבאום נמצא כיום בהיברו יוניון קולג', סינסינטי, אוהיו, וכולל קטלוג נושאים של נעימות בתי כנסת המחזיק כ-7000 פריטים. מ-1879 עד מותו, שימש חזן ראשי בקניגסברג. נודעה לו שם השפעה רבה, באמצעות עבודתו החינוכית האינטנסיבית והמגוונת. הוא הלחין יצירות ליטורגיות, וביניהן עשה למען, המלך, קדושה ולכה דודי. נפטר בקניגסברג, גרמניה.
חזן. נולד בדובנו, פולין. בשנים 1835-1830 ירש את מקומו של אביו, שלמה, שהיה חזן בעיר הולדתו. בשנים 1880-1838 פעל כחזן בקניגסברג. כתב את "שירי בית אדוני" (1860) וכלל, בחלק השלישי של הקובץ, יצירות מאת אביו. נפטר בקניגסברג, גרמניה.
KOENIGSBERGER, KONIGSBERGER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה קוניגסברג וקיניגסבורג יכולים להיות קשורים בשמותיהן של מספר ערים ועיירות במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן קוניגסברג, בירתה לשעבר של פרוסיה המזרחית, גרמניה, היום קלינינגרד ברוסיה; קומיגסברג אן דר אגר (היום קינספרק נאד אוכרי במחוז קרלוברסקי קראי בצ'כיה), שבה הנוכחות היהודית מתועדת החל מהמאה ה-12; קוניגסברג ליד העיר פרנקפורט אן דר אודר, מזרח גרמניה, שבה התקיימה קהילה יהודית החל מהמאה ה-14;

העיירה קוניגסברג ליד העיר שווינפורט, גרמניה; או העיירות חוינה, לשעבר בברנדרבורג, גרמניה, היום בצפון מערב פולין; והעיירה קלימקוביצה במרכז שלזיה, צ'כיה - השם הגרמני של שתי העיירות האלה הוא קוניגסברג. פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-". אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קוניגסברגר כוללים את לאו קוניגסברגר (1922-1837), מתימטיקאי גרמני; ואת הרב ברנהרד (ברוך) קונגסברגר (1927-1866), אשר נולד בשלזיה וחי בגרמניה.
KOENIGSBERG, KINIGSBOURG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. הפירוש המילולי של שם המשפחה קוניגסברג בגרמנית הוא "הר המלך". שמות המשפחה קוניגסברג וקיניגסבורג יכולים להיות קשורים בשמותיהן של מספר ערים ועיירות במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן קוניגסברג, בירתה לשעבר של פרוסיה המזרחית, גרמניה, היום קלינינגרד ברוסיה; קומיגסברג אן דר אגר (היום קינספרק נאד אוכרי במחוז קרלוברסקי קראי בצ'כיה), שבה הנוכחות היהודית מתועדת החל מהמאה ה-12; קוניגסברג ליד העיר פרנקפורט אן דר אודר, מזרח גרמניה, שבה התקיימה קהילה יהודית החל מהמאה ה-14; העיירה קוניגסברג ליד העיר שווינפורט, גרמניה; או העיירות חוינה, לשעבר בברנדרבורג, גרמניה, היום בצפון מערב פולין; והעיירה קלימקוביצה במרכז שלזיה, צ'כיה - השם הגרמני של שתי העיירות האלה הוא קוניגסברג.

אישים ידועים בעלי שם המשפחה היהודי-גרמני קוניגסברג כוללים את מוזס קוניגסברג (1945-1878), עיתונאי, עורך ומו"ל אמריקאי; את דויד קוניגסברג (1942-1889), משורר יידיש יליד גליציה; ואת הרב הרשל קוניגסברג, אשר נולד בפולין וחי בארה"ב במאה ה-20.
משך:
00:06:27

כל נדרי ("כל הנדרים" בארמית)

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בנוסח המקובל של פרק זה מצהיר הקהל, שכל הנדרים שהטיל על עצמו יהיו בטלים ומבוטלים. ריבוי נדרים היה קיים כבר בתקופת התלמוד, וראיה לכך מסכת מיוחדת, מסכת נדרים, העוסקת בבעיות הלכתיות הקשורות בנוהג זה. אף בימינו נוהגים בקהל הדתי לנדור בשעת צרה, בזמן תענית אישית או בעת מתן צדקה, ובחיי יום יום בכלל. בבוא יום הדין, מעיקים כל אלה על המצפון, ואמירת "כל נדרי" עשויה להקל על חרדת הלב. שונאי ישראל פירשו את ההצהרה של ביטול הנדרים כאילו היא כוללת גם את השבועות בבית המשפט, ולכן אין להאמין, לדבריהם, ליהודי ולשבועותיו. בכמה ממדינות אירופה אף הכתיבו ליהודים צורה מיוחדת ומשפילה של שבועה משפטית וקיימו אותה עד אמצע המאה הקודמת.

מנגינת "כל נדרי" המסורתית היא מנגינה מיוחדת במינה, נוגעת ללב ומרגשת. מלחינים אחדים השתמשו בה כנושא ליצירותיהם, וביניהם מקס ברוך (אופוס 47, לצ'לו ותזמורת) וארנולד שנברג (אופוס 39, למקהלה, קריין ותזמורת). מה שנקרא מנגינת "כל נדרי" הוא למעשה יצירה מוסיקלית בת חמישה קטעים. בהקלטה זו העיבוד של אדואר בירנבאום הולך בעקבות גירסתו של שלמה זולצר לביצוע של חזן ומקהלה.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:01:20

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

"ברכת הזמן" בשפת יום יום ברכת "שהחיינו": דברי תודה על שזכינו לחיות ולראות את היום הזה. בהקלטה זו, עיבוד מאת אדוארד בירנבאום של מנגינה מסורתית.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:01:03

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

במלים אלה נפתחת קבוצת התפילות הכוללת גם את תפילת "שמע", שהיא התפילה העיקרית ביהדות. כאן מושרת המנגינה החגיגית המיוחדת לימים נוראים.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:04:18

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

זהו חלק מכל תפילת מעריב - לחול, לשבת ולמועד. בהקלטה זו נשמעת מנגינה מקורית מאת אדורארד בירנבאום.

משך:
00:01:03

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בהמשך תפילת מעריב נאמרים ביום הכפורים שלושה פיוטים מימי הביניים. המשוררים מתארים בהם היבטים שונים של חרטוה, תשובה וסליחה. כאן מובא האחרון מביניהם: הפיוט "אמנם כן" נכתב על ידי יוס טוב מהעיר יורק באנגליה, שהומת על נאמנותו לדת האבות בשנת 1189. בהקלטה זו מושרים הבית הראשון, שני ואחרון.

הנעימה הפשוטה והבהירה היא מסורתית. ייתכן כי זו מנגינה עתיקה על אף אופיה המג'ורי, כי מהלכים מלודיים דומים מוכרים לנו במוסיקה של ימי הבניים. עבוד של אדואר בירנבאום מובא בהקלטה זו.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:04:03

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

שרים את אוסף זה של פסוקים מתוך ספר תהלים בתפילת השחרית בשבתות וחגים בבעת פתיחת ארון הקודש. בהקלטה זו מלודיות מסורתיות בעיבוד אדואר בירנבאום.

משך:
00:02:58

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

ברכת האבות נאמרת ע"י הקהל בקניגסברג בלחש, ולאחר מכאן החזן חוזר עת התפילה בקול. בהקלטה זו, פרלוד מעומעם של האורגן חוזר על הנאמר על ידי החזן. הפרק הפותח מושר בקינסברג על פי המנגינה המסורתית, המיועדת לתפילת השחרית.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:01:32

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בימים הנוראים מוספ לברכת אבות פרק מיוחד "זכרנו". בקניגסברג נהוג לשיר את הפרק הזה עך פי מנגינה שאינה מסורתית, אלא הומצאה באופן חופשי.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:04:26

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

המנגינות שבהן מושר פיוט זה רבות מספור, בהן נעימות מסורתיות ובהן פרי המצאתם של חזנים ומלחינים. אדאור בירנבאום, חזן בבית הכנסת בקניגסברג, איחד בגירסתו את שני הסוגים: הבתים האמצעיים מושרים על ידי החזן באחת הנעימות המסורתיות, ואילו הפותחים והנועלים מושמעים מפי המקהלה במנגינה עצמאית וחדשה.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים.

משך:
00:04:28

דברים ו:4

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסרג: ימים נואים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

חלק מרכזי מתפילת השחרית והערבית וכולל הצהרת אמונה באל אחד. בהקלטה זו נשמעת מנגינה מאת ישראל מומבך, מלחין מהמאה ה-19.

בית הכנסת המרכזי בקניגסברג
(קלינינגראד), גרמניה, (היום בריה"מ).
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מקס פרלס, תל אביב)
נתן נוימן ורעייתו, בעלי המלון
היהודי הכשר היחיד בקניגסברג.
מזרח פרוסיה, גרמניה 1900 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות זהבה מרקוביץ, ישראל)
ארון הקודש והבימה בבית הכנסת בקניגסברג,
מזרח פרוסיה, גרמניה 1930 בקירוב.
בית הכנסת נחנך ב-1896 ונהרס ב"ליל הבדולח",
ב- 10-9 בנובמבר 1938.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'ורג' פוגלסון, ארה"ב)
קברה של זלדה סלמון ז"ל בבית העלמין היהודי בקניגסברג,
גרמניה, שנות ה-20.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר בנימין סלמון, תל-אביב).
הנפטרת, זלדה סלמון, לפני קבורתה.
קניגסברג, גרמניה 1923.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר בנימין סלומון, ישראל)
בית הכנסת המרכזי בקניגסברג,
גרמניה (כיום קלינינגרד, רוסיה), 1910 בקירוב
בית הכנסת נהרס ב-10 בנובמבר 1938
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר הלן זכריה, ישראל)
בית הכנסת הגדול בקניגסברג, גרמניה, איור, 1897.
בית הכנסת נבנה ב-1890, הארכיטקטים היו קרמר וולפנשטיין,
בית הכנסת נהרס ב"ליל הבדולח" ב-1938.
נשים יהודיות בנופש בחוף הים הבלטי,
קרנץ (ע"י קניגסברג) פרוסיה מזרחית,
גרמניה 1895.
יושבת במרכז: הני נוימן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות זהבה מרקוביץ, ישראל)
משפחת נוימן המורחבת.
קניגסברג, גרמניה 1921.
בתמונה בני משפחות נוימן, גולדשטיין
ורטנר. ראשונה מימין גני נוימן.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות זהבה מרקוביץ, ישראל)
מראה העיר קניגסברג, פרוסיה המזרחית,
גרמניה.
בפינה הימנית למעלה נראית כיפת בית הכנסת.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'ורג' פוגלסון, ארצות הברית)
באחוזה של לייזר סנדלובסקי,
ליד קניגסברג, מזרח פרוסיה, גרמניה, 1900 בקירוב.
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "חקלאים יהודים בעת החדשה 1983)
המצבה על קברה של זלדה סלמון ז"ל בבית העלמין בקניגסברג, ליטא, שנות ה20 של המאה ה20. זלדה נפטרה ב-1923.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באאדיבות ד"ר בנימין סלמון, תל-אביב).
בנין זה שימש כבית הכנסת של קלינינגרד (קניגסברג)
פרוסיה, בריה"מ, 1978.
צילום: טוני ברנרד, אנגליה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות
באדיבות טוני ברנרד, אנגליה)
דוד גולדשטיין ואשתו פאולה (לבית נוימן),
קניגסברג, מזרח פרוסיה, גרמניה, 1913
דוד גולדשטיין היה סוחר סיטונאי לדגים מלוחים
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות זהבה מרקוביץ, ישראל)
חנה מזי חובשת פיאה נוכרית.
קניגסברג, גרמניה 1890 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות זהבה מרקוביץ, ישראל)
מראה פנים בית הכנסת בקניגסברג,
פרוסיה המזרחית, גרמניה, אוקטובר 1938.
בית הכנסת נחנך ב-1896 ונהרס ב"ליל הבדולח",
10-9 בנובמבר 1938.
צילום: דורותיאה אנקר, ארצות הברית.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'ורג' פוגלסון, ארה"ב)
יעקב הינדן (עומד) מתארח אצל בני משפחתו, משפחת קופלנסקי,
קניסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה, 1932.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעקב הינדן, ישראל).
צילום משותף של חברי אגודת הספורט 'בר כוכבא'
מקניגסברג, גרמניה, וחברי אגודת הספורט 'מכבי'
המקומית, וילקובישקי, ליטא, 1933
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ישראל שפרלינג, ישראל)
פנים בית הכנסת המרכזי בקניגסברג,
גרמניה, תחילת המאה העשרים.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מקס פרלס, תל אביב)
Jacoby, Johann (1805-1877), physician and liberal statesman, born in Koenigsberg, Prussia (now Kaliningrad, Russia), the son of a well-to-do businessman. In 1823 he enrolled at the University of Koenigsberg to study philosophy and medicine. After completing his course of study in 1827, he started to practice medicine in his home town and became well known for his research into the causes of cholera and his efforts to treat the disease. However, he devoted more and more time to represent the interests of his fellow Jews and other citizens. In 1833 he published a pamphlet in support of the complete emancipation of the Jews. In it Jacoby pointed out that the edict of 1812 did not make the Jews equal citizens of Prussia, but merely alleviated some of the restrictions under which they lived. He insisted that Jews should be given total equality as a matter of right instead of having privileges doled out to them as favors. He advocate religious reform and was a member of the commission set up to recommend changes in the synagogue service.

Fighting for the establishment of a liberal and democractic Germany, in 1841, on the eve of the meeting of the provincial parliament, Jacoby published a pamphlet, claiming that the people were as a matter of right entitled to a binding constitution. The author sent a copy to the king, together with a letter complaining that the pamphlet had been confiscated by the police of Leipzig, and appealing for royal protection. The response came in the form of arrest for subversive criticism of the law. In 1842 Jacoby was found guilty and sentenced to two and a half years' imprisonment, but was acquitted on appeal. Meanwhile the pamphlet was republished in Strasburg and Paris. Three years later his two pamphlets entitled "Preussen im Jahre 1845" and "Das Königliche Wort Friedrich Wilhelms III", again moved the authorities to proceed against him. On the outbreak of the agitation of 1848 Jacoby was recognized as one of the leaders of the democratic movement. He took a leading part in the deliberations of the preliminary parliament convened at Frankfurt am Main in 1848. On the opening day of the National Assembly, he issued an appeal maintaining that it was the duty of the Prussian deputies not to pursue a selfish Prussian policy, but to work to make Germany a free and united country. A few weeks later he left Frankfurt and went to Berlin, where he was elected a member of the Prussian National Assembly and continued to take part in the proceedings of the National Assembly after its removal to Stuttgart in 1849. When he returned to Königsberg in October he was arrested for treason on the charge of having taken part in the "Stuttgart Rumpparlament", but was acquitted and returned to his medical practice.

Jacoby did not long remain out of political life. At the assembly of the electors of Königsberg in 1858, he delivered a speech on the principles of the Prussian democracy and soon afterwards he was elected to the Prussian Chamber of Deputies. In 1863, he delivered a speech to the electors of Berlin denouncing militarism and the Junkers, for which he was sentenced to six months' imprisonment. He violently opposed Bismarck, the Austrian war, the reorganization of the army, and the North-German Bund and claimed that the working classes must have a greater participation in the government. After the Franco-Prussian war of 1870, unlike many Jewish politicians, Jacoby opposed the annexation of Alsace-Lorraine.
בירנבאום, אדוארד (1855-1922) , חזן ומלחין. נולד בקרקוב, פולין, למד מוסיקה חזנית אצל סולומון זולצר בווינה. ב-1874 התמנה חזן ראשי בבויטן (Beuthen), גרמניה. באותה תקופה התחיל לאסוף חומר שעליו ביסס לימים את מאמרו הביקורתי על ספרו של אברהם בר, "בעל תפילה". האוסף של בירנבאום נמצא כיום בהיברו יוניון קולג', סינסינטי, אוהיו, וכולל קטלוג נושאים של נעימות בתי כנסת המחזיק כ-7000 פריטים. מ-1879 עד מותו, שימש חזן ראשי בקניגסברג. נודעה לו שם השפעה רבה, באמצעות עבודתו החינוכית האינטנסיבית והמגוונת. הוא הלחין יצירות ליטורגיות, וביניהן עשה למען, המלך, קדושה ולכה דודי. נפטר בקניגסברג, גרמניה.
Perles, Felix (1874-1933), rabbi, Bible scholar and linguist. Born in Munich, Germany. He studied at the Universities of Munich and Vienna, and attended the rabbinical seminaries of Vienna and Paris, France, where he was ordained as rabbi. Felix was drawn into the Zionist movement in Vienna, Austria.

In 1899, he became chief rabbi in Koenigsberg, Germany (now Kaliningrad, Russia) and in 1924 became honorary professor of Modern Hebrew and Aramaic literature at the University of Koenigsberg. Like his father, Joseph Perles, Felix had wide scholarly interests: Bible criticism, Hebrew and Aramaic lexicography, apocryphal and pseudepigraphical literature, medieval Hebrew poetry, liturgy, Jewish dialects, and abbreviations.

His best-known works are: "Notes critiques sur le Texte de l'Ecclesiastique" (1897); his critique of W. Bousset's "Religion des Judentums im neutestamentlichen Zeitalter, kritisch untersucht" (1902), and a collection of essays, "Juedische Skizzen" (1912, 1920?); More of his works are: "Analekten zur Textkritik des Alten Testaments" (1895; new edition, 1922); "Zur Althebraeischen Strophik" (1896); "Gesammelte Aufsaetze zur Sprach- und Sagenkunde von Max Gruenbaum" (1901); "Was lehrt uns Harnack?" (1902); "Zur Erklaerung der Psalmen Salomos" (1902); "Gedanken ueber Judentum" (1924); "Biblical Criticism and Jewish Science", "Judaean Addresses", vol. 3 (1927). His "Nachtraage zu meinen Analekten I und II" was published in "Abhandlungen zur Errinerung an Hirsch Perez Chajes" (1933, pp. 194-203). He published "Was verdankt die Welt den Pharisaaeren?" of the English protestant Hebraist (1920), and "Das pharisaeische Judentum" (1913), which had several editions.

Felix Perles was a member of the Deutsche Morgenlaandische Gesellschaft.
Maimon, Salomon Ben Joshua (1753-1800), philosopher. His original name was Salomon Ben Joshua, but he changed it to Maimon in honour of Maimonides (the Rambam). He was born in Nieszwicz, Lithuania and learned Hebrew and Talmud from his father. Later he studied in the Yeshiva of Ivenets near Minsk. At the age of seven Maimon was able to study the Talmud by himself, at 11 he was married, and at the age of fourteen he became a father. In his autobiography he describes his life from the time of his marriage in Poland to the time he moved to Koenigsberg in East Prussia as "a series of miseries with want of all means for the promotion of culture." His aspiration for knowledge went beyond Jewish studies and he yearned for general education. By the age of 20 he had read physics and optics as well as historical books, he studied Jewish philosophical literature including the Kabbalah and wrote Givat Hamoreh, a commentary on Maimonides' More Nebuchim [Guide of the Perplexed].

In 1778 Maimon went to Koenigsberg (which became Kalingrad when the area was annexed to the Soviet Union in 1946) and then to Berlin. He had taught himself German. He was however rejected on account of a disagreement over his opinions of Maimonides. He wandered through Prussia for six months until Rabbi Hirsch Janower at Posen (now Poznan) was ready to take care and provide him for two years. Upon his return to Berlin, this time with recommendations, he was supported by Moses Mendelssohn, (on whose ideas the Haskalah, Jewish enlightenment, was founded), Lazarus Bendavid (a philosopher who was one of the first to advocate reforms in Jewish practice in order to stem conversions to Christianity) and physician Marcus Herz. He studied German philosophers, especially Leibnitz and Wollf. His articles were appreciated, but his arrogant behavior, his life style and radical ideas soon antagonized his protectors. He left Berlin, went to Holland, and then to Hamburg where, in order to improve his position, made an attempt to convert to Christianity. While doing so he declared to the clergyman that he still considered Judaism nearer to the truth than Christianity. This declaration denied him baptism.

He however acquired the means to enter a gymnasium in Altona near Hamburg in order to improve his knowledge of languages. After two years Maimon returned to Berlin and then to Breslau, where he was assisted by Ephraim Kuh and by the philosopher Garve, a friend of Mendelssohn. He translated Mendelssohn's Morgenstunden into Hebrew. In 1790, Maimon published his first book Versuch ueber die Transcendentalphilosophy, which attracted the attention of the greatest philosophers of that time, including Kant. In the preface of this work, dedicated to the king of Poland, Maimon pleaded in favor of his coreligionists. In 1791 he published Philosophisches Woerterbuch, a fragment of a dictionary of philosophical terms, and articles previously printed. In 1792 he edited his Kommentar zur More Newuchim des Maimonides and the treatise Ankuendigung und Aufforderung zu einer allgemeinen Revision der Wissenschaften. In 1794 he published Versuch einer neuen Logik, and in 1797, perhaps his most important work, Kritische Untersuchungen ueber den menschlichen Geis which secured for him a prominent position amongst the historians of philosophy. He criticized certain aspects of Kant’s thoughts. He also wrote notes and commentaries on Bacon and Aristotle, and two works in Hebrew Taalumoth Hochmah and Heshek Shlomoh which were not published.

In 1793 Maimon’s autobiography Salomon Maimons Leben was published. It had been edited by the German philologist Karl Philipp Moritz and was translated into several languages. In this he sets out his opinion of Kabbalah and his views of Judaism. He censures the rabbis for “burdening” the people with minute ceremonies but praises them for their high moral standards.Salomon

Miamon died in Nieder-Siegersdorf, Silesia, in 1800.
מלחין. נולד בקניגסברג, גרמניה, ועלה לארץ-ישראל ערב מלחמת העולם השנייה. בילדותו לימד אותו אביו לנגן בכינור ואמו ליוותה אותו בפסנתר. בגיל 12 החל ללמוד בקיבוץ משמר-העמק, שם התמסר לפעילות מוסיקלית כללית – ארגן תזמורת ופרסם ידיעון. היצירה הראשונה שלו הייתה המוסיקה שהלחין למחזה, שהורכב מטקסטים מאת מאייקובסקי, נרודה, שלונסקי ופן, והוצג על ידי בני כיתתו. אחרי שסיים את לימודיו באקדמיה למוסיקה בתל-אביב ב-1953 התחיל לכתוב ביקורת מוסיקה בעיתון "על המשמר" ולימד בבית הספר לאמנויות תלמה ילין ובאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. ב1965-1964- המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה בבאזל, שווייץ.
בין יצירותיו שיר השירים, ושלושה שירים לבוצרים (עבור שתי היצירות הוענק לו פרס ניסימוב ב-1953 וב-1958). הלחין גם ארבעה שירי עם, שישה שירים לפסח, שבעה אטיודים לפסנתר; צללי פסנתר ומסות בצליליות לאנסמבל של כלי-נקישה, ויצר עיבודים רבים לשירים ישראליים ויהודיים. נפטר בתל-אביב.
Friedlaender, David (1750-1834), banker, writer and communal leader and advocate of Jewish reform and assimilation, born in Koenigsberg, the son of Joachim Moses Friedlaender, a wholesale merchant who was a “protected Jew” in Prussia. He moved to Berlin, Germany, in 1771 and set up a silk factory. He was appointed advisor to the state commission into the textile industry and in 1791submitted a memorandum on behalf of the manufacturers asking for changes in the way the government regulated the industry. As the son-in-law of the rich banker Daniel Itzig, and a friend of Moses Mendelssohn, he occupied a prominent position in both Jewish and non-Jewish circles of Berlin. He worked for the emancipation of the Jews of Berlin and the various other reforms. In 1787 Frederick William II ask Friedlaender and Itzig to write a report on the grievances of the Jews. Under Friedlaender's leadership the Jews rejected the proposed improvements in their status which fell short of full emancipation. It was not until the edict of 1812, that the Jews living on Prussian territory succeed in obtaining equal rights from Frederick William III.

He was one of the founders of a Jewish free school (1778), which he directed for 20 years in association with his brother-in-law, Isaac Daniel Itzig. In this school, however, secular subjects were mostly taught at the expense of Jewish subjects. He proposed that the study of Talmudic law should be replaced by the study of the laws of the country. Friedlaender wrote several text-books, and translated the Hebrew prayer-book into German. The school had its own Hebrew printing press and bookshop.

Friedlaender believed that enlightened Jews and Protestants could unite around the eternal truths of Jewish monotheism. He rejected the Messianic messages of Judaism, prayers for the reestablishment of the Temple and the return to Jerusalem. He wished to reform synagogue worship to bring it into what he considered to be harmony with modern ideas and the changed social position of the Jews. In 1799 he wrote an open letter to the Protestant provost in Berlin (Oberconsistorialrat) Wilhelm Teller "in the name of some Jewish heads of families", stating that Jews would be ready to undergo a "dry baptism", meaning that they would agree to join the Lutheran Church on the basis of shared moral values provided that they were not required to believe in the divinity of Jesus and were not required to participate in certain Christian ceremonies. In this Open Letter he claimed that that most Mosaic rituals were largely obsolete so he was sure that Jews would agree in return to abandon many of the ceremonial features of their faith. His proposal "envisioned the establishment of a confederated unitarian church-synagogue". It elicited many hostile reactions including ones from Abraham Teller and Friedrich Schleiermacher who rejected the notion of a sham conversion to Christianity as harmful to Christianity and the State, although, in line with Enlightenment values, neither precluded the idea of more civil rights for unconverted Jews. Jewish reaction on Friedlaender's initiative was overwhelmingly hostile; it was called "a dishonorable act" and "desertion". Historian Heinrich Graetz called him an "ape".

The 1813 conferences on the reorganization of the Jewish cult held in the Jewish consistory at Kassel overwhelmingly rejected Friedlaender's ideas and claimed that they would reduce Judaism to a mere colorless code of ethics. In 1816, when the Prussian government decided to improve the situation of the Polish Jews, the bishop of Kujawy, consulted Friedlaender who gave the bishop an account of the material and intellectual condition of the Jews of Poland and made suggestions on how they might be improved.

Friedländer was persuaded by Moses Mendelssohn to start to translate Mendelssohn's commentary of the Bible into German. He translated Mendelssohn's "Sefer ha-Nefesh", (1787), and "Kohelet" (1788). He wrote a Hebrew commentary to "Ethics of the Fathers" and also translated it into German (1791). He wrote a biography of Moses Mendelssohn, "Von Ihm und über Ihn" (1819). Friedlaender was assessor of the Royal College of Manufacture and Commerce of Berlin, and the first Jew to sit in the municipal council of that city. His wealth enabled him to be a patron of science and art, among those he encouraged were the brothers Alexander and Wilhelm von Humboldt.

Carl Alwin (aka Karl Alwin, Alwin Oskar Pinkus) (1891-1945), composer, conductor, born in Koenigsberg, Germany, (now Kalinigrad, Russia). He studied music, philosophy and literature at the University of Berlin. He was part of the Berliner Hofoper (1910), Assistant Director of the Bayreuth Orchestra (1912), and served in different orchestras at Halle, Poznan, Duesseldorf, and Hamburg, between 1914-1920.
For eighteen years (1920-1938) Carl Alwin was conductor at the Staatsoper of Vienna, until his dismissal by the new Nazi regime. He went in exile to the United States, where he conducted at the Chicago Civic Opera (1939-1940). He then moved to Mexico where he was music instructor at the conservatorium of Mexico City and conductor at Opera Nacional de Mexico (1941-1945). Carl Alwin was married to the opera singer Elisabeth Schumann.

Jacobovits, Immanuel (1921-1999), Chief Rabbi of the United Hebrew Congregations of the British Commonwealth from 1967 to 1991, born in Königsberg, East Prussia, Germany (now Kaliningrad, Russia), where his father Julius was a community rabbi. The family moved to Berlin in the 1920s, where his father became dayan on the Beth Din of the orthodox community, but fled the country in 1938 and went to England. In the United Kingdom he completed his higher education, and studied at the Etz Chaim Yeshiva in London after which he was ordained as a rabbi. He also studied in Jews' College and the University of London.

His first position was as rabbi of the Brondesbury synagogue. In 1949 he was appointed Chief Rabbi of the small Jewish community of Ireland. In 1958 he was elected rabbi of the Fifth Avenue Synagogue in New York, USA, a position he held until 1966, when he was elected to become Chief Rabbi of the United Hebrew Congregation of the British Commonwealth. He held this position until his retirement in 1991.

Created a life peer in 1988, Jacobovits was the first rabbi to receive this honour. He was a firm adherent of the "German-Jewish" Torah im Derech Eretz philosophy, having a broad knowledge of religious subjects as well as secular culture and philosophy. This made him a unique spokesperson for Orthodox Judaism, as he was able to transmit ideas to a much wider audience than other traditional orthodox rabbis.

In the House of Lords he became known as a campaigner for traditional morality. Lord Jakobovits aroused considerable controversy when, after the discovery of a possible genetic explanation for homosexuality, he suggested that he saw no "moral objection for using genetic engineering to limit this particular trend". He described homosexuality as "a grave departure from the natural norm which we are charged to overcome like any other affliction"; if there were genetic explanations for homosexuality, "the errant gene" should be "removed or repaired" in order to prevent the "disability". He called for a massive re-alignment of communal priorities towards Jewish religious education. With this on mind in 1971 he launched the Jewish Educational Development Trust (JEDT), arguing that British Jewry needed to invest heavily in Jewish education and, in particular, that it should double the capacity of Jewish schools. Jakobovits was also the president of the Conference of European Rabbis, in which capacity he worked on standardizing and regulating religious conversion to Judaism.

Rabbi Jakobovits was the most prominent figure in 20th century Jewish medical ethics, a subdiscipline in applied ethics which he virtually created, and a pioneer in religious bioethics. His speciality was the interaction between medical ethics and halakha. Thanks to his academic training, he set out his views on the matter in his comprehensive work, Jewish Medical Ethics, in which he often compared Jewish ethics with those of the Roman Catholics. Many later Jewish bioethicists often referred to his work on abortion, euthanasia, the history of Jewish medical ethics, palliative care, treatment of the sick, and professional duties. He held mildly Zionistic views. He maintained that sooner or later Israel would need to negotiate the territory it conquered during the Six Day War.
Unger, Joseph (1828-1913), jurist, politician, born in Vienna, Austria, into a Jewish family that converted to Christianity. Unger was baptized while very young. He was educated and studied law in Vienna and achieved his Ph.D. from the University of Koenigsberg, Prussia (now Kaliningrad, in Russia) (1850) and Doctor of Law from the University of Vienna (1853). In 1855 he was appointed Assistant Professor and then Full Professor at the University of Vienna in 1871. Unger worked with Julius Glaser in writing "The Classics of Austrian Jurisprudence". Joseph Unger was also known for his contribution to civil jurisprudence.

From 1871 to 879 he served as Minister without portfolio and President of Reichsgericht, from 1880 to 1913.
He is considered the first Austrian jurist to use scientific methods to Austrian Civil Law. He was a prolific writer. Among his more important works are two volumes of "System des Oesterreicischen Privatrechts", in which he showed the development of legal institutions.

לאה גולדברג (1911 - 1970), משוררת וסופרת, נולדה בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, גרמניה (היום קלינינגרד, רוסיה) ובילתה את שנות מלחמת העולם הראשונה ברוסיה. ב-1918 חזרה עם משפחתה לביתם בקובנו, ליטא. למדה באוניברסיטה של קובנו (מ-1928), ברלין (מ-1930) ובון, וסיימה את לימודיה בשפות שמיות ב-1933. באותה שנה חזרה לליטא ולימדה ספרות בגימנסיה העברית של קובנו. ב-1935 הגיעה לארץ-ישראל והועסקה בעבודות עריכה בהוצאות שונות. מ-1952 לימדה ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, והקימה את המחלקה לספרות השוואתית. עמדה בראש המחלקה עד למותה.
ספרי השירה שלה כוללים את טבעות עשן (1935), על הפריחה (1948, ובו משירי הנחל), ברק בבוקר (1956, ובו השיר בהרי ירושלים וסדרת הסונטות אהבתה של תרזה די מון). לאה גולדברג הייתה גם מבקרת ספרות פורה, כתבה ספרים לילדים, פרוזה ותרגומים. נפטרה בירושלים.

סמבורסקי, דניאל (1909-1977) , מלחין. נולד בקניגסברג, גרמניה, ולמד בקונסרבטוריון של דנציג ובאוניברסיטה של ברלין. ב-1932 הגיע לארץ-ישראל והתיישב בתל-אביב. יצירותיו כוללות שירים לסרט "הארץ המובטחת" (בהפקת קרן היסוד), מוסיקה לבימה עבור תיאטרון "המטאטא", שירי עם, שירי ילדים ומוסיקה קאמרית. רבים משיריו מהווים כיום חלק מן המוסיקה העממית הישראלית, וביניהם שיר העמק, וזמר הפלוגות. נפטר בתל-אביב.
חזן. נולד בדובנו, פולין. בשנים 1835-1830 ירש את מקומו של אביו, שלמה, שהיה חזן בעיר הולדתו. בשנים 1880-1838 פעל כחזן בקניגסברג. כתב את "שירי בית אדוני" (1860) וכלל, בחלק השלישי של הקובץ, יצירות מאת אביו. נפטר בקניגסברג, גרמניה.
יעקבי, חנוך , מלחין, מנצח ונגן ויולה. נולד בקניגסברג, גרמניה, ולמד כינור, ויולה וקומפוזיציה (אצל פאול הינדמית) בברלין בשנים 1930-1927. בשנים 1930-1929 ניגן בתזמורת הקאמרית של מיכאל טאובה בברלין ומשנת 1930 בתזמורת הסימפונית של רדיו פרנקפורט. ב-1933 הגיע דרך איסטנבול לארץ והתיישב בירושלים. עד שנת 1958 לימד כינור, ויולה ותיאוריה של המוסיקה באקדמיה למוסיקה של ירושלים. בשנים 1958-1954 כיהן כמנהל האקדמיה. באותה עת, בשנים 1958-1936, היה ויולן ראשי בתזמורת של קול ירושלים (לימים: תזמורת רשות השידור), ומשנת 1958 עד לפרישתו לגמלאות ב1974- מילא אותו תפקיד בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
הלחין, בין השאר, קונצ'רטינו לשלישיית כלי קשת (1932), שתי רביעיות כלי קשת (1937 ו-1938), קונצ'רטינו לוויולה ולתזמורת (1941), קונצ'רטו לכינור ולתזמורת (1945), חמישיית כלי נשיפה (1946), שירת המלך דוד לתזמורת (1948), פרולוג סימפוני (1948), שלוש סימפוניות וסימפונייטה (1940, 1955, 1960), קפריצ'ו ישראלי לתזמורת (1951), ופרטיטה קונצ'רטטה (1970). נפטר בתל-אביב.

Israel Ben Zeev Wolf Lipkin Salanter (1810-1883), rabbi, born in Žagarė, Lithuania (then part of the Russian Empire), where his father was rabbi. He studied in a yeshiva in Salant, hence his name. Salanter was a child prodigy who delivered casuistic homilies before scholars when he was only ten. However, he became critical of casuistry and concentrated on the study of ethical literature (Musar). He headed a yeshiva in Vilna, 1840-47, and in Kovno,1849-57. In both centers he found a wide following for his Musar teachings. In 1857 Salanter moved to Germany and lived in Koenigsberg. In 1860 he settled in Memel. While there he acquired German citizenship, adopted German dress and preached in German. His most successful achievement was the Musar yeshivot in which, apart from Talmud studies, time was set apart for the study of ethics. His own homilies drew large audiences. One of the most famous episodes in his life was during a cholera epidemic, when from the pulpit he ordered the congregation to eat on Yom Kippur and set himself as an example. In 1880 he moved to Paris to give spiritual leadership to the eastern European Jewish community there. In 1883 he returned to Koenigsberg where he died. Salanter left no writings but his teachings were published by his disciples.

Braniewo

In German: Braunsberg 

A town and the capital of Braniewo County in the Warmian-Masurian Voivodeship, Poland. Until 1945 it was part of East Prussia, Germany.

First Jewish presence: 1740s; peak Jewish population: 169 in 1880; Jewish population in 1933: 67

The Jewish community of Braunsberg (present-day Braniewo, Poland) was founded in the early 1880s, after which a small prayer hall was consecrated on Lindenstrasse. In 1855, in response to growing population numbers, the community erected a synagogue on Fleischerstrasse. Local Jews also maintained a cemetery on Bahnhofstrasse. Jews and Gentiles coexisted peacefully in Braunsberg. A prominent Jewish dentist from nearby Koenigsberg, who was very active in Braunsberg, received honorary citizenship in appreciation of his work. Of the 80 Jews living in Braunsberg when the Nazis rose to power, most had left by 1939. On Pogrom Night (November 9, 1938), the synagogue was set on fire and the cemetery desecrated, after which the few remaining Jews were forced to abandon their homes and businesses. The synagogue ruins were razed. In 1940, only 10 Jews lived in Braunsberg; no information is available about their fate.

-------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

סלונים Slonim

עיר בבלרוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק בפולין.

קהילה יהודית מאורגנת הייתה בסלונים - אז בממלכת פולין-ליטא - כבר במאה ה- 16. על-פי החלטת "ועד ליטא", סופחה קהילת סלונים בשנת 1623 לקהילת בריסק דליטא. שמונה שנים לאחר-מכן תועדה סלונים כקהילה עצמאית.

ב- 1642 הוקם בעיר בית-כנסת מפואר, בנוי באבן. בין עשירי העיר היו היהודים שעסקו ביצוא תבואה ועצים לקניגסברג וסוחרים יהודים שהשתתפו בירידים של לייפציג. יהודים אחרים בקהילה עסקו בעבודות קבלנות, בייצור משקאות חריפים והתפרנסו כבעלי מלאכה.

בחלוקה השלישית של פולין (1795) עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית.

במאה ה- 19 התפרנסו יהודי סלונים כסוחרי עצים, פרוות ועורות וכספקים של הצבא. יהודים הקימו בסלונים בתי חרושת לעיבוד ברזל, בתי חרושת לטכסטיל, לגפרורים, לציוד חקלאי וללבני-בניין. בסוף המאה עסקו בקהילה היהודית בסלונים גם בייצור תשמישי-קדושה.

בגלל גירוש היהודים מיישובים כפריים בשנת 1882, גדלה האוכלוסייה היהודית בסלונים ומנתה 11,435 יהודים, שהיו 78 אחוזים מכלל האוכלוסייה ב-1897.

בין רבני העיר היו משה בן יצחק יהודה לימה בעל "חלקת מחוקק" (במאה ה-17), שמעון בן מרדכי (במאה ה-18), ויהושע יצחק בן יחיאל שפירא בעל "נחלת יהושע" (במאה ה-19).

בסלונים ייסד הרב אברהם בן יצחק ויינברג את שושלת הצדיקים לבית סלונים, וישיבת סלונים הייתה מן הוותיקות והמיוחסות בליטא.

בשנת 1897 התחילו פועלי סלונים להקים איגודים מקצועיים, מפלגות הפועלים דוגמת ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נעשו לגורם חשוב במקום בתחילת המאה העשרים. המפלגות אירגנו הגנה עצמית יהודית אחרי הפוגרום בביאליסטוק בשנת 1906; וב- 1913 הכריזו שביתת-מחאה בעקבות משפט בייליס.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקרב יהודי סלונים כל המפלגות הציוניות. "החלוץ" קיים מחנה הכשרה לעלייה. בתי-ספר של "תרבות", ציש"א ו"תחכמוני" היו בעיר, ובשנים 1926 - 1939 יצא לאור שבועון ביידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בסלונים יותר מ- 8,600 יהודים, 53 אחוזים מכלל האוכלוסייה (1931).


תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש מערב פולין בידי הגרמנים הגיעו לסלונים אלפי פליטים יהודים מאזורי פולין הכבושים. מספר היהודים בעיר הגיע ל- 10,500 והקהילה קלטה את כולם. סלונים הייתה ברצועה המזרחית של פולין שהועברה לשליטת ברית המועצות בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית-המועצות.

עם כניסת הסובייטים לסלונים ניסו צעירים יהודים להסתנן לווילנה כדי להמשיך משם לארץ-ישראל, מעטים הצליחו. באפריל 1940 גירשו השלטונות הסובייטים כאלף יהודים, רובם מבין הפליטים, לפנים רוסיה; בין המגורשים היה גם ראש הקהילה הציוני יצחק אפרת.

ב- 25 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את סלונים. הם הקימו יודנראט ובראשו וולף ברמן, והטילו על הקהילה קנס כספי כבד. באקציה ראשונה ב-17 ביולי רצחו הגרמנים למעלה מ- 1,200 יהודים במבואות העיר, וביניהם את מנהיגי הקהילה ומשכיליה ואת כל חברי היודנראט, שהואשמו באי ציות לגרמנים. הוקם יודנראט שני ובראשו היה גרשון קווינט. באוגוסט 1941 העבירו את היהודים לשכונה מיוחדת שנתחמה כגטו; היו שם 15,000 יהודי המקום ופליטים. באמצע נובמבר אותה השנה, באקציה שנייה שנמשכה כשבועיים, רצחו הגרמנים ועוזריהם (ליטאים ובלרוסים) כ- 10,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט השני. אחרי האקציה החלה להתארגן מחתרת בגטו.

בראשית שנת 1942 רוכזו בגיטו סלונים יהודים מקהילות בסביבה. את הגברים לקחו לעבודות כפייה.

ביום 29 ביוני 1942 החלה האקציה השלישית, ונמשכה עד 15 ביולי. הגרמנים ועוזריהם רצחו כ- 10,000 יהודים. 800 הצליחו להימלט ליערות; מחציתם נתגלו ונרצחו עד סוף השנה, האחרים הצטרפו לפארטיזנים. בדצמבר 1942 נרצחו אחרוני היהודים בגטו סלונים.

כאשר שוחררה סלונים בידי הצבא האדום, ב- 10 ביולי 1944 נמצאו בה כ- 80 יהודים.

אחרי השואה נשארו יהודים מעטים לחיות בסלונים; ב- 1946 חיו במקום שלושים יהודים.