חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אפולדה

Apolda

A town and the capital of the Weimarer Land district in Thuringia, Germany.

It was not until 1850 that Jewish life was established in Apolda. Around 1900, a religious association "Israelite Religious Community of Apolda" was constituted. In 1880 there lived twelve Jews in Apolda, in 1885 there were 39, in 1895 47 and in 1905 their number increased to 62.

The Jewish community in Apolda held their services in a prayer hall on the upper floor of the "Civic Association".  However, by mid-1920s, there seemed that any  organized Jewish life in Apolda ceased to exist. The prayer hall was used for a different purpose and there was only one school-age child who was taught by the teacher of the Arnstadt Jewish community. In Apolda there was no cemetery, the dead were buried in the cemetery of the Jewish community in Erfurt.

Despite the fact that there was no organized Jewish community in Apolda, at the 1933 census, 80 people still claimed their affiliation with Judaism. They were persecuted by the Nazis. During the Pogrom Night (Nov. 9, 1938),  the Jewish shops in Apolda were destroyed and later demolished. The Jewish inhabitants who remained in Apolda were deported from May 1942 to Nazi concentration camps. The building containing the community's prayer room was demolished in 1993. The residential and commercial building of the fur trader Bernhard Prager is reminiscent of the Apolda Jewish life. It serves as a place of commemoration and remembrance.

-------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
148250
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
מוסיקולוג. נולד באפולדה (Apolda), גרמניה, שימש אסיסטנט של אוגוסט קרטשמאר במכון למוסיקולוגיה בברלין, ובשנים 1933-1918 פעל כמבקר מוסיקה בעיתון יומי בלייפציג. ב-1936 היגר לאנגליה והצטרף לבית ההוצאה למוסיקה נובלו (Novello).
בין כתביו מחקרים על הקונצ'רטים לפסנתר מאת יוהן סבסטיאן באך (1913); "מדריך לספרות המוסיקה" (1922); "כלי הנגינה ושפתם" (1924); "מוסיקה בתיאטרון – היסטוריה ואסתטיקה" (1926); ביוגרפיות קצרות של באך, בטהובן וברהמס; ומאמרים רבים. נפטר בלונדון, אנגליה.
מלחין, מוסיקאי ושחקן. נולד בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, ושמו הורסט לדנדורף. תחילה, למד נגינה בפסנתר עם אמו ואחר-כך נגינה בכינור. כמו כן למד תיאוריה, קומפוזיציה ותולדות המוסיקה עם מורים ידועי-שם בעיר הולדתו, ואז החל להתעניין במשחק. בעקבות כך יצא לדנציג לשנה והופיע בתיאטרון חדש – הקאמרתיאטר. שם גם הלחין לראשונה מוסיקה בימתית. בשובו לקניגסברג התמסר למשחק וב-1928 הצטרף לתיאטרון המקצועי של קניגסברג, השאושפילהאוס. כמו כן הופיע ברדיו. ב-1930 נשא לאישה את הכנרת הצעירה הנרייטה כהן ולשם כך התגייר.
ב-1932 הוזמן לברלין, לשחק בהנחיית הבימאי הנודע מקס ריינהארט. בה בעת חיבר מוסיקה לשיריהם של טוכולסקי, קסטנר וקאסר. ב-1933 נולדה בתו, רות. חוקי הנאצים אילצוהו להתפטר ממשרתו בתיאטרון. לאחר זמן מה עזב את גרמניה והתיישב עם משפחתו בירושלים. כישרונותיו המוסיקליים סייעו לו לרכוש תוך זמן קצר שליטה מלאה בשפה העברית. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון הלאומי "הבימה" ועבד כגנן בתל-אביב. ב-1935 עקר עם משפחתו לחיפה והיה שותף בהקמת התיאטרון העברי של חיפה, אך התפרצות המרד הערבי ב-1936 הביאה לסגירת התיאטרון. אבדורי עבד בעבודות מזדמנות, ובערבים ניגן בכינור ותופים בלהקות ג’אז.
ב-1937 הלחין את המוסיקה להצגת הפנטומימה "מגילת רות", שהוצגה בחיפה מספר פעמים. המוסיקה – סוויטה לבלט רות – נתחברה לבתו רות ונעשתה ליצירתו המפורסמת: היא שודרה בקול ישראל באופן קבוע בכל חג שבועות עד 1950, ואחר כך מדי פעם עד 1963. לאחר מלחמת העולם עבר אבדורי לתל-אביב ושיחק בתיאטרון האוהל ובתיאטרון הקאמרי. למרות הצלחתו כשחקן קיבל פחות תפקידים ונאלץ להתפרנס כנגן וכמלצר. כשנאלץ לעזוב את התיאטרון התחיל לעבוד בחברת ביטוח.
ב-1954 עבר להתגורר בגבעת-עדה ותרם רבות לחיי התרבות של היישוב הקטן. יחד עם אשתו השנייה העלה מחזות לילדים, וביניהם "חליל הקסם". לרוע המזל, קושי בהשגת אמצעי מימון שם קץ ליוזמה המבטיחה. ב-1962 הוזמן על ידי הבמאי יוסף מילוא להצטרף לתיאטרון העירוני חיפה. ב-1965 השתתף בהפקה של "כנר על הגג". יומיים לפני הבכורה לקה בהתקף לב וחודשים אחדים לאחר מכן נפטר.
אבדורי הותיר אחריו יצירות רבות, וביניהן קונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת כלי קשת; הרהורים לפסנתר; תהלוכת הכתרה לתזמורת; חמישה שירים למצו-סופרן, לאלט ולתזמורת; שבע אריות איטלקיות עתיקות למצו-סופרן, לאלט ולתזמורת קאמרית; שירים בצרפתית לפסנתר; וקטעים רבים של מוסיקה לתיאטרון.
מלחין, מוסיקאי ושחקן. נולד בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, ושמו הורסט לדנדורף. תחילה, למד נגינה בפסנתר עם אמו ואחר-כך נגינה בכינור. כמו כן למד תיאוריה, קומפוזיציה ותולדות המוסיקה עם מורים ידועי-שם בעיר הולדתו, ואז החל להתעניין במשחק. בעקבות כך יצא לדנציג לשנה והופיע בתיאטרון חדש – הקאמרתיאטר. שם גם הלחין לראשונה מוסיקה בימתית. בשובו לקניגסברג התמסר למשחק וב-1928 הצטרף לתיאטרון המקצועי של קניגסברג, השאושפילהאוס. כמו כן הופיע ברדיו. ב-1930 נשא לאישה את הכנרת הצעירה הנרייטה כהן ולשם כך התגייר.
ב-1932 הוזמן לברלין, לשחק בהנחיית הבימאי הנודע מקס ריינהארט. בה בעת חיבר מוסיקה לשיריהם של טוכולסקי, קסטנר וקאסר. ב-1933 נולדה בתו, רות. חוקי הנאצים אילצוהו להתפטר ממשרתו בתיאטרון. לאחר זמן מה עזב את גרמניה והתיישב עם משפחתו בירושלים. כישרונותיו המוסיקליים סייעו לו לרכוש תוך זמן קצר שליטה מלאה בשפה העברית. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון הלאומי "הבימה" ועבד כגנן בתל-אביב. ב-1935 עקר עם משפחתו לחיפה והיה שותף בהקמת התיאטרון העברי של חיפה, אך התפרצות המרד הערבי ב-1936 הביאה לסגירת התיאטרון. אבדורי עבד בעבודות מזדמנות, ובערבים ניגן בכינור ותופים בלהקות ג’אז.
ב-1937 הלחין את המוסיקה להצגת הפנטומימה "מגילת רות", שהוצגה בחיפה מספר פעמים. המוסיקה – סוויטה לבלט רות – נתחברה לבתו רות ונעשתה ליצירתו המפורסמת: היא שודרה בקול ישראל באופן קבוע בכל חג שבועות עד 1950, ואחר כך מדי פעם עד 1963. לאחר מלחמת העולם עבר אבדורי לתל-אביב ושיחק בתיאטרון האוהל ובתיאטרון הקאמרי. למרות הצלחתו כשחקן קיבל פחות תפקידים ונאלץ להתפרנס כנגן וכמלצר. כשנאלץ לעזוב את התיאטרון התחיל לעבוד בחברת ביטוח.
ב-1954 עבר להתגורר בגבעת-עדה ותרם רבות לחיי התרבות של היישוב הקטן. יחד עם אשתו השנייה העלה מחזות לילדים, וביניהם "חליל הקסם". לרוע המזל, קושי בהשגת אמצעי מימון שם קץ ליוזמה המבטיחה. ב-1962 הוזמן על ידי הבמאי יוסף מילוא להצטרף לתיאטרון העירוני חיפה. ב-1965 השתתף בהפקה של "כנר על הגג". יומיים לפני הבכורה לקה בהתקף לב וחודשים אחדים לאחר מכן נפטר.
אבדורי הותיר אחריו יצירות רבות, וביניהן קונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת כלי קשת; הרהורים לפסנתר; תהלוכת הכתרה לתזמורת; חמישה שירים למצו-סופרן, לאלט ולתזמורת; שבע אריות איטלקיות עתיקות למצו-סופרן, לאלט ולתזמורת קאמרית; שירים בצרפתית לפסנתר; וקטעים רבים של מוסיקה לתיאטרון.
מוסיקולוג. נולד באפולדה (Apolda), גרמניה, שימש אסיסטנט של אוגוסט קרטשמאר במכון למוסיקולוגיה בברלין, ובשנים 1933-1918 פעל כמבקר מוסיקה בעיתון יומי בלייפציג. ב-1936 היגר לאנגליה והצטרף לבית ההוצאה למוסיקה נובלו (Novello).
בין כתביו מחקרים על הקונצ'רטים לפסנתר מאת יוהן סבסטיאן באך (1913); "מדריך לספרות המוסיקה" (1922); "כלי הנגינה ושפתם" (1924); "מוסיקה בתיאטרון – היסטוריה ואסתטיקה" (1926); ביוגרפיות קצרות של באך, בטהובן וברהמס; ומאמרים רבים. נפטר בלונדון, אנגליה.

ארפורט (Erfurt)


עיר בתורינגיה, גרמניה. עד מלחמת העולם השנייה השתייכה ארפורט למחוז סקסוניה.

המאה ה-21

ב-1998 בית הכנסת העתיק שוחזר ומתקיימים לימודי יהדות בו. ב-2003 נמנו בקהילה 550 אנשים, רובם מהגרים מברית המועצות לשעבר. ראש הקהילה הוא ריינהרד שארם ורב הקהילה הוא קונסנטין פאל. קיים מרכז תרבות של הקהילה ובו מתקיימים שיעורי יהדות וחברה כגון: קונצרטים, תכניות רדיו ומפגשים על כוס קפה. בית העלמין היהודי הישן נסגר ונפתח בית עלמין חדש. הוקם בו חדר טהרה והספדים נאמרים בסגנון מיוחד . בעיר מתקיימים סיורים במוזיאון, בבית הכנסת העתיק ובמקווה העתיק.

היסטוריה

היהודים מוזכרים לראשונה בארפורט במאה ה-12. בתחילה תחת חסותו של המלך, ובמחצית השנייה של המאה ה-12 הם עברו לסמכותו של הארכיבישוף ממיינץ, שחיבר עבורם נוסח שבועה בגרמנית. ב-1209 ויתר המלך גם על זכותו לגבות מסים מהיהודים, ובשנת 1212 הוענקה הזכות במפורש לארכיבישוף.  בפרעות שהתחוללו ב-1221 נשרף בית הכנסת. יהודים נרצחו או השליכו את עצמם לתוך הלהבות; ביניהם היה הפייטן והחזן שמואל בן קלונימוס. אף על פי כן, הקהילה היהודית של ארפורט המשיכה להתקיים ואף התרחבה. לאחר זמן מה הוקם בית כנסת חדש, ורבנים מפורסמים בחרו בארפורט כמקום מושבם. לפי המשוער, בין 1286 ל-1293, ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש) וקלונימוס בן אליעזר הנקדן בעל "מסורה קטנה", גרו בארפורט. כתב היד של קלונימוס בן אליעזר שמור בארפורט עד היום. במהלך ימי הביניים ניהלו יהודי ארפוט את טקס התפילה בנוסח של סקסוניה. ספר הפולחן של הקהילה נשמר במכללת היהודים, לונדון (מס' 104, 4).

בתחילת המאה ה-14 ההגנה על היהודים עברה לידי העירייה. אך הגנה זו לא הועילה, ובתחילת במרס 1349 התרגשה עליהם שואת "המגיפה השחורה" שבה נרצחו יותר ממאה איש ורבים שלחו אש בבתיהם ומתו על קידוש השם, ביניהם ר' אלכסנדר זוסלין הכהן, בעל "ספר האגודה". היהודים הנותרים גורשו מן העיר. ישראל בן יואל זוסלין מזכיר את הקדושים המעונים של ארפורט בקינה (ספר הדמעות, 2, 126-7). ב-1357 מועצת העיר התירה ליהודים לשוב ולגור בעיר ולבנות בית כנסת חדש. ב-1391 ביטל המלך את כל חובות הנוצרים ליהודי ארפורט והעבירם לידי העירייה תמורת 2,000 גולדן. העירייה תבעה את הסכום הזה מן היהודים, אך הבטיחה להחזיר להם חלק מהחובות. לאחר מכן נאלצו היהודים לשלם מס מיוחד לאוצר המלך.

בשנת 1418 הם נאלצו להצהיר בשבועה, על גודל רכושם, בבית הכנסת, והמלך גבה מהם מסים חדשים על בסיס זה. בשנת 1458 היהודים גורשו שוב מן העיר.

במאה ה-15 נמנתה ארפורט עם הקהילות הגדולות והחשובות ביותר בגרמניה, בהנהגת גדולי תורה: ר' מאיר בן ברוך הלוי; תלמידו היה ר' הלל מארפורט. באמצע המאה ר' יעקב בן יהודה וייל לימד בארפורט. בתקופה זו מילאו יהודי ארפורט תפקיד חשוב בבנקאות בתורינגיה.

בסביבות 1820 השתמשו השלטונות הפרוסיים במצבות של בית העלמין היהודי למען ביצור העיר.

היישוב היהודי התחדש בארפורט בעשור השני של המאה ה-19, כאשר הוקם בית כנסת חדש, וגדל מ-144 נפש ב-1844 לכדי 546 בערך ב-1880 (1.03% מכלל האוכלוסייה); 795 ב-1910 (0.72%); ו-831 ב-1933 (%0.6 מכלל האוכלוסייה).

לאחר עליית הנאצים, עזבו רוב היהודים את ארפורט, ב-1939 נמנו רק 263 יהודים בעיר. ב-9 בנובמבר 1938 הועלה בית הכנסת באש והקהילה נאלצה לשלם את מחיר הדלק ששימש להצתה ובעד פינוי ההריסות. הגברים הוחזקו בתנאי השפלה בבית ספר מקומי וגורשו לבוכנוואלד. 173 היהודים האחרונים בעיר הועברו לטרזיינשטאדט בפברואר 1945.

הקהילה היהודית אחרי השואה

הקהילה חודשה אחרי השואה. בשנת 1952 נבנו בית כנסת חדש ומקווה. בשנת 1961 התגוררו בעיר 120 יהודים. הוצא ספר זיכרון לקורבנות השואה. בשנת 1998 שוחזר בית הכנסת העתיק ומתקיימים בו שיעורי יהדות. בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים שמורים פנקסי קהילת ארפורט לשנים 1936-1855. אחד מכתבי היד המפורסמים של התוספתא נמצא בארפורט, ונקרא על שמה. על פי סול ליברמן, בהקדמה למהדורת התוספתא בי-פשוטו, התוספתא נכתבה כנראה במאה ה-12 בגרמניה.

 

מרזבורג

Merseburg

עיר במדינת אנהלט-סקסוניה, גרמניה. 

מרזבורג סמוכה לעיר לייפציג ושוכנת כ- 150 ק"מ מדרום לברלין. הקהילה היהודית במרזבורג היתה מן העתיקות בגרמניה, יהודים התיישבו במקום בימי הקיסר אוטו השני במאה ה-10. ב- 1269 מתועדת מכירת נכסים של מינזר פגאו לשם פרעון חובות ליהודי מרזבורג.

במחצית השנייה של המאה ה- 14 היה בין רבני הקהילה ר' מנחם ממרזבורג, בעל "הנימוקים". כעבור מאה שנה לערך עזבו היהודים את מרזבורג בגלל שפל כלכלי ועקב חיכוכים פנימיים. ב-1565 נכללה העיר בתחום סאכסוניה, שהיתה אסורה ליהודים ממילא.

ההגבלות על מגורי-יהודים בוטלו רק ב-1847, תחת שלטון פרוסיה. בעיר ישבו אז 34 יהודים, וכמספר הזה ב-1905, וקצת יותר מזה ב-1925.

אין בידינו נתונים על גורל יהודי המקום בתקופת השואה.

Jena

A city in Thuringia, Germany.

Around 1400 there was a small Jewish community in Jena. In 1431 a synagogue that was located on Jüdengasse and Leutragasse is mentioned. From the middle of the 16th century to 1850 Jews were forbidden to settle in Jena. It was not until the second half of the 19th century that a small Jewish community formed again, but it never received the status of a religious community. The newly founded "Israelite Religious Community" endeavored to provide regular religious instruction for school-age children and worship service. Both took place in the private rooms of community members. The buildings in Scheidlerstrasse 3 and in the former Schützenstrasse 52 are now privately owned and used as residential buildings. The number of members of the Jena community developed as follows: In 1880 there were 30 Jewish residents in Jena, in 1890 there were 64, in 1895 already 85, in 1900 the number fell to 61 and in 1905 there were 145 Jews in Jena. The deceased of the community were buried in the Jewish cemetery of the Erfurt community. Although the Jena congregation was given the opportunity to set up a burial place in a separate section of the Catholic cemetery, the predominantly conservative congregation refused.

In 1925 there were 277 Jewish residents in Jena. In 1933 it was less than half with 111. By the end of 1938 all Jewish businesses were "Aryanized" or closed, the Jews living in Jena at that time were crammed into so-called "Jewish houses". From 1942 the deportations to the to the Nazi concentration camps began. After the end of the war eleven survivors of Jena Jews returned from Theresienstadt, and they again founded a small community which only existed for a very short time.

It was only after 1990 when the USSR collapsed, that Jewish emigrants came to Jena and formed a new community.

----------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.