חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קמפינה (קאמפינה)

קאמפינה 

Campina

עיר בחוז פראהובה בחלב מונטניה, רומניה. אזור פראהובה, בו שוכנת העיר, הוא אזור עשיר בנפט וניצולו החל בסוף המאה ה- 19. העיר המרכזית באזור, פלויישט (Ploesti), נמצאת במרחק 36 ק"מ דרום מזרח מקאמפינה.

ראשיתו של היישוב היהודי חופף את ראשית קידוחי הנפט במקום ובסוף המאה ה- 19 (1899) חיו בעיר 261 יהודים, שמספרם עלה עד 1910 ל- 412. במרכז העיר הוקם בית זיקוק גדול, ובין המומחים לקידוחים שהוזמנו והגיעו לעיר מישובים אחרים נמנו גם מהנדסים יהודים.

התהוות היישוב היהודי חייב התפתחות מוסדות קהילתיים. ב-1897 רכשה הקהילה שטח בית עלמין, וב-1902 נבנה בית כנסת. בתחום הסעד התארגנה חברה לתמיכה בעניים אבל, תופעה יוצאת דופן, לא נמצאו נזקקים בקרב היישוב היהודי. החברה לא התפרקה אלא הגישה את עזרתה לעניים הנוצרים. במקום גם פעל בית ספר מעורב של קהילה, וב-1910 למדו בו 63 תלמידים. באותה שנה למדו בבית הספר הממלכתי 37 תלמידים יהודים. סכסוכים בין החילוניים והדתיים מנעו את המשך קיומו של בית הספר הקהילתי. הראשון שכהן כרב הקהילה ומילא תפקיד זה עד 1909 היה ר' הירש שכטר.

בין המועסקים היהודים בתעשיית הנפט, פקידים ומהנדסים, חלקם התגוררו בכפרים ובעיירות הסביבה, אבל השתייכו לקהילת קאמפינה וקיבלו את שירותיה הקהילתיים. בעקבות חוק הדתות מ- 1929, שהכירה בדת היהודית כדת הסטורית, הוכרה הקהילה ב-1932 כגוף משפטי.
מלבד היהודים הקשורים לתעשיית הנפט, היו כמובן גם העוסקים במקצועות היהודיים המסורתיים, מסחר ומלאכה. על פי נתונים מ-1910, שנה בה מספר היהודים הגיע לשיא (419), הייתה חלוקת מקורות הפרנסה היהודיים כדלקמן; 68 סוחרים, 18 בעלי מלאכה (11 פחחים, 5 חייטים, 2 נגרים), 28 בעלי מקצועות שונים.

הייתה פעילות ציונית בעיירה. בין שתי מלחמות העולם התארגן סניף ציוני ע"ש "נחום סוקולוב". הנשים הפעילות בסניף "ויצו" אירגנו שעורים לעברית. ב- 1930 מנו היהודים 319 נפשות (1.5% מכלל התושבים), ב- 1941, השנה בה נכנסה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 184 (0.8% מכלל התושבים).


תקופת השואה

למלחמת העולם השנייה לא קדמו במקום רדיפות אנטישמיות, אבל הייתה תעמולה אנטישמית. ארגון "ליגה לתרבות" שהוקם בהשראתו של ההסטוריון הרומני האנטישמי ניקולאי יורגה (N. Iorga) ייסד סניף בקאמפינה שעסק בהסתה אנטישמיות.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו. הוא הכליל בממשלתו את חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה לגרמניה בהתקפה נגד ברית המועצות ונכנסה למלחמת העולם השנייה. כעבור שלושה שבועות, ב- 15 ביולי הופצץ האזור העשיר בנפט, בתוכו נכללה גם קאמפינה, על ידי חיל האוויר הרוסי. התוצאה המיידית הייתה גירוש היהודים מן העיר. בשלב ראשון גורשו רק הגברים וזמן קצר אחריהם גורשו גם הנשים והילדים. הגברים נשלחו תחילה למחנה ריכוז וכעבור כמה חדשים, בדצמבר שוחררו והורשו לעבור לערים לפי בחירתם, פרט לעיר המוצא, קאמפינה, לעיר הבירה, בוקארשט ולעיר המרכזית באזור, פלוישט. ימים מועטים אחרי גירוש הגברים, גורשו גם הנשים והילדים. לפני יציאתן הן חוייבו לשלם מיסים עבור כל השנה ולמסור למשטרה את הדירות והחנויות על כל תכולתן. הנשים והילדים גורשו לפלויישט. אחרי יציאתם נשדדו חנויות ודירות היהודים למרות שנמסרו למשטרה.

אחרי כניעת רומניה ב-1944 חזרו רוב הפליטים היהודים לעיר וב-1947 מנו התושבים היהודים בקאמפינה 140 נפש.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
148196
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

מורן 

Moreni

עיירה בחבל מונטניה (וואלאכיה), במחוז דמבוביצה, רומניה.

מורן הייתה בראשיתה כפר קטן. בזכות מיקומה באזור של בארות נפט - מרחק 30 ק”ם מפלויישט, בזמנו מרכז אוצרות הנפט ברומניה - השתלבה בהתפתחות תעשיית הנפט באזור ובראשית המאה ה- 20 הפך הכפר הקטן לעיירה, בה תעשיית הנפט הייתה מקור פרנסה לחלק מתושביה.
ראשית היישוב היהודי במקום קשורה בהתפתחות זאת. היהודים הראשונים הגיעו כפקידים ומומחים כדי לעזור להתפתחות תעשיית הנפט. בהתחלה התגוררו מחוץ ליישוב ורק עם התפחותו התיישבו בה יהודים ישיבת קבע, ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה. בכל זאת לא התפתחה במקום קהילה עצמאית ואת השירותים הדתיים קיבלו יהודי המקום מקהילת פלויישט, אליה היו מסונפים. רק בימים הנוראים התפללו ביישובם, בדירה פרטית שהייתה לצורך זה לבית כנסת.
היחסים עם שכניהם הנוצרים היו טובים ורק עם שינויי המשטר ברומניה, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נתקלו היהודים בתופעות אנטישמיות.

ב- 1936 הגיע מספר היהודים ל- 156 נפשות והם היוו 3.2% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 התחלף השלטון ברומניה. בראש הממשלה עמד הגנרל אנטונסקו שלמעשה הפך לדיקטטור. הוא הרכיב את ממשלתו מאנשי "משמר הברזל" (מפלגה אנטישמית המקבילה למפלגה הנאצית בגרמניה) ורומניה עברה למחנה הגרמני.
זאת הייתה הזדמנות אנשי משמר הברזל בעיירה לפגוע ביהודי המקום. זה התחיל בשוד רכושם בבתיהם, הוחרמו נכסי דלא ניידי שלהם ופקידי הממשלה היהודים פוטרו.
כעבור חודש, בנובמבר 1940 גורשו כל יהודי המקום. רובם עברו לבוקרשט ובזה בא הסוף על היישוב היהודי במורן. אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לעיירה.

נהויו 

Nehoiu

עיירה מחוז בוזאו בחבל מונטניה, רומניה.

שלושת היהודים הראשונים שהשתקעו בכפר ב- 1910, חייט ושני פקידים, נתקלו באווירה אנטישמית. במקום היה בית חרושת בבעלות גרמנית, שהוקם ב- 1907, אף יהודי לא נתקבל למפעל ואף סוחר יהודי גא הורשה להשתקע במקום.
ב- 1924 הוחלפה הבעלות. המפעל נרכש על ידי חברת "תעשיית עצים" שנוסדה ב- 1920 על ידי בעל הון יהודי איטלקי. לכפר הגיעו כ- 40 יהודים מאזורים, כמו בוקובינה, בהם תעשיית העצים ושיווקם הייתה מקור פרנסה יהודי. יהודים השתקעו גם במרכזי הסביבה, בהם התפתחה תעשיית העץ.
בעליו היהודים של מפעל העצים ותרומות של בודדים עזרו לקיום מוסדות קהילה הכרחיים. בזכותם שולם שכרו של שוחט קבוע במקום ונרכש בניין בית הכנסת. לקבורה נעזרו בבית העלמין שבעיר המחוז,
היחס העויין שהקביל את פני היהודים הראשונים נמשך. בין שתי מלחמות העולם היו התפרעויות אנטישמיות, ב- 1926, 1929 ו- 1931, ללא כל התערבות של השלטון המקומי. זאת כנראה הסיבה, שיהודים לא נמשכו אל המקום וגם חלק מיהודי נהויו ראו את ישיבתם כארעית.

ב- 1930 ישבו במקום 57 יהודים, 5.3% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל יון אנטונסקו וממשלתו הורכבה מאנשי "משמר הברזל", מפלגה לאומנית ואנטישמית אלימה. תוצאות הורגשו מייד בנהויו כמו בכל היישובים היהודים. בית החרושת הולאם, כל העובדים היהודים פוטרו, פרט לכמה טכנאים. כעבור חודש נאסרו כמעט כל הגברים היהודים, גורשו לבוזאו, תמורת שוחד שוחררו וחזרו לבתיהם, פרט לארבעה שהואשמו בתעמולה קומוניסטית.
אחרי זמן קצר חזר הגירוש. אחרוני היהודים שנשארו במקום, שש משפחות גורשו עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות.

אחרי המלחמה היה נסיון של כמה משפחות לשקם את חייהם בנהויו אך הנסיו נכשל ובכך בא הקץ על היישוב היודי במקום.

טארגובישטה

Târgoviște 

איות נוסף: Tîrgovişte

עיר ובירת המחוז דאמבוביצה, בחבל מונטניה, דרום רומניה. בין השנים 1385 - 1559 העיר היתה בירת נסיכות.

עדויות ראשונות על נוכחות יהודים בטארגובישטה רשומים בספר מסעות מאמצע המאה ה-17 ובמצבות משנת 1812 שנמצאו בבית העלמין העתיק. בראשית המאה ה-19 השתקעו בעיר יהודים שנמלטו מהעיר הסמוכה פלוישט בגלל מגפת דבר שפרצה שם.

סכנת גירוש איימה עליהם ב-1821, בימי מרד היוונים נגד התורכים. היוונים תושבי נסיכויות רומניה  הצטרפו למרד ובדרכם לתורכיה פרעו ביהודים. את יהודי טארגובישטה האשימו בסיוע לתורכים ורק בוא התורכים לעיר הסיר את אימת הגירוש מעליהם.

על פי נתונים מ-1882 עסקו רוב היהודים במלאכה ורק בודדים התפרנסו ממסחר. מצב זה השתנה בראשית  המאה ה-20 כאשר המסחר הפך למקור פרנסה עבור רוב היהודים בעיר.

בית עלמין ראשון נוסד בראשית המאה ה-19, כאשר מגפת דבר מנעה העברת הנפטרים לפלוישט, אבל  גידורו בוצע רק לאחר שנרכש מגרש לבית עלמין חדש, במחצית המאה ה-19. מחלוקות פנימיות מנעו במשך המאה ה- 19 גיבוש מוסדות קהילתיים ובהעדר חברה קדישא נאלצו בני המשפחה לדאוג לסידור הקבורה.

ב-1882 נפתחו שתי כתות של בית ספר עממי בו לימדו עברית ורומנית.

רק לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה הקהילה והודות לרב חיים שור שהגיע לטארגובישטה ב-1900 במיוחד מבוקרסט פסקו המריבות. בית הכנסת נבנה בין השנים 1905 – 1912 בסגנון האדריכלי הרומני הלאומי טיפוסי לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בימי מלחמת העולם הראשונה יהודי מטארגובישטה בשם הרמאן קורנהאוזר שילם בחייו את נאמנותו לרומניה. בגלל הסיוע שהגיש לשבויי מלחמה רומנים להימלט מהשבי נידון הוא נעצר ע"י ידי הצבא הגרמני ששלט בעיר בדצמבר 1916, נשפט ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתליה בכיכר השוק של העיר במרץ 1917. קורנהאוזר היה בן 37 במותו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בטארגובישטה בית ספר ובית כנסת מוחזקים על ידי הקהילה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטארגובישטה 551 יהודים אשר היוו 2.2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עלית הגורמים הקיצוניים לשולטון בעיר נתנה סימניה ביחס אל היהודים. בנובמבר 1940 החלה ועדה מקומית בספירת המלאי בחנויות היהודים וב-5 בדצמבר נטבעו הסוחרים היהודים ל"מכור" את רכושם (סחורות ובתים) תמורת 20%-10% מערכו. חתימות הסוחרים הושגו בעינויים קשים. ערעור שהוגש על ידי איחוד הקהילות מבוקרסט הגביר את כעס האחראים לשוד ובתגובה הם כפו על היהודים ניקוי הרחובות ואסרו יציאתם מהעיר. בכל זאת הצליחו כ-75% מיהודי העיר להמלט מהמקום בימי המלחמה ואחרי המלחמה לא חזרו אליה.

בכפר טאיש הסמוך לטארגובישטה הוקם מחנה מעצר שבו הוחזקו גברים יהודים בגילים שבין 16 עד 60 מהערים פלויאשט, קאמפינה וסינאיה.

בראשית שנות האלפיים התגוררו בטארגובישטה פחות מ-10 יהודים. בית הכנסת נמצא ברחוב גריגורה אלכסנדרסקו מס' 37. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2010 ומשמש כאולם קונצרטים של בית הספר למוזיקה.

בית הקברות נמצא ברח' זורילור מס' 30. בפרבר מאטיי ויאבוד.  

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קמפינה (קאמפינה)

קאמפינה 

Campina

עיר בחוז פראהובה בחלב מונטניה, רומניה. אזור פראהובה, בו שוכנת העיר, הוא אזור עשיר בנפט וניצולו החל בסוף המאה ה- 19. העיר המרכזית באזור, פלויישט (Ploesti), נמצאת במרחק 36 ק"מ דרום מזרח מקאמפינה.

ראשיתו של היישוב היהודי חופף את ראשית קידוחי הנפט במקום ובסוף המאה ה- 19 (1899) חיו בעיר 261 יהודים, שמספרם עלה עד 1910 ל- 412. במרכז העיר הוקם בית זיקוק גדול, ובין המומחים לקידוחים שהוזמנו והגיעו לעיר מישובים אחרים נמנו גם מהנדסים יהודים.

התהוות היישוב היהודי חייב התפתחות מוסדות קהילתיים. ב-1897 רכשה הקהילה שטח בית עלמין, וב-1902 נבנה בית כנסת. בתחום הסעד התארגנה חברה לתמיכה בעניים אבל, תופעה יוצאת דופן, לא נמצאו נזקקים בקרב היישוב היהודי. החברה לא התפרקה אלא הגישה את עזרתה לעניים הנוצרים. במקום גם פעל בית ספר מעורב של קהילה, וב-1910 למדו בו 63 תלמידים. באותה שנה למדו בבית הספר הממלכתי 37 תלמידים יהודים. סכסוכים בין החילוניים והדתיים מנעו את המשך קיומו של בית הספר הקהילתי. הראשון שכהן כרב הקהילה ומילא תפקיד זה עד 1909 היה ר' הירש שכטר.

בין המועסקים היהודים בתעשיית הנפט, פקידים ומהנדסים, חלקם התגוררו בכפרים ובעיירות הסביבה, אבל השתייכו לקהילת קאמפינה וקיבלו את שירותיה הקהילתיים. בעקבות חוק הדתות מ- 1929, שהכירה בדת היהודית כדת הסטורית, הוכרה הקהילה ב-1932 כגוף משפטי.
מלבד היהודים הקשורים לתעשיית הנפט, היו כמובן גם העוסקים במקצועות היהודיים המסורתיים, מסחר ומלאכה. על פי נתונים מ-1910, שנה בה מספר היהודים הגיע לשיא (419), הייתה חלוקת מקורות הפרנסה היהודיים כדלקמן; 68 סוחרים, 18 בעלי מלאכה (11 פחחים, 5 חייטים, 2 נגרים), 28 בעלי מקצועות שונים.

הייתה פעילות ציונית בעיירה. בין שתי מלחמות העולם התארגן סניף ציוני ע"ש "נחום סוקולוב". הנשים הפעילות בסניף "ויצו" אירגנו שעורים לעברית. ב- 1930 מנו היהודים 319 נפשות (1.5% מכלל התושבים), ב- 1941, השנה בה נכנסה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 184 (0.8% מכלל התושבים).


תקופת השואה

למלחמת העולם השנייה לא קדמו במקום רדיפות אנטישמיות, אבל הייתה תעמולה אנטישמית. ארגון "ליגה לתרבות" שהוקם בהשראתו של ההסטוריון הרומני האנטישמי ניקולאי יורגה (N. Iorga) ייסד סניף בקאמפינה שעסק בהסתה אנטישמיות.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו. הוא הכליל בממשלתו את חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). ב- 22 ביוני 1941 הצטרפה רומניה לגרמניה בהתקפה נגד ברית המועצות ונכנסה למלחמת העולם השנייה. כעבור שלושה שבועות, ב- 15 ביולי הופצץ האזור העשיר בנפט, בתוכו נכללה גם קאמפינה, על ידי חיל האוויר הרוסי. התוצאה המיידית הייתה גירוש היהודים מן העיר. בשלב ראשון גורשו רק הגברים וזמן קצר אחריהם גורשו גם הנשים והילדים. הגברים נשלחו תחילה למחנה ריכוז וכעבור כמה חדשים, בדצמבר שוחררו והורשו לעבור לערים לפי בחירתם, פרט לעיר המוצא, קאמפינה, לעיר הבירה, בוקארשט ולעיר המרכזית באזור, פלוישט. ימים מועטים אחרי גירוש הגברים, גורשו גם הנשים והילדים. לפני יציאתן הן חוייבו לשלם מיסים עבור כל השנה ולמסור למשטרה את הדירות והחנויות על כל תכולתן. הנשים והילדים גורשו לפלויישט. אחרי יציאתם נשדדו חנויות ודירות היהודים למרות שנמסרו למשטרה.

אחרי כניעת רומניה ב-1944 חזרו רוב הפליטים היהודים לעיר וב-1947 מנו התושבים היהודים בקאמפינה 140 נפש.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טארגובישטה
נהויו
מורן
רומניה
פלויישט

טארגובישטה

Târgoviște 

איות נוסף: Tîrgovişte

עיר ובירת המחוז דאמבוביצה, בחבל מונטניה, דרום רומניה. בין השנים 1385 - 1559 העיר היתה בירת נסיכות.

עדויות ראשונות על נוכחות יהודים בטארגובישטה רשומים בספר מסעות מאמצע המאה ה-17 ובמצבות משנת 1812 שנמצאו בבית העלמין העתיק. בראשית המאה ה-19 השתקעו בעיר יהודים שנמלטו מהעיר הסמוכה פלוישט בגלל מגפת דבר שפרצה שם.

סכנת גירוש איימה עליהם ב-1821, בימי מרד היוונים נגד התורכים. היוונים תושבי נסיכויות רומניה  הצטרפו למרד ובדרכם לתורכיה פרעו ביהודים. את יהודי טארגובישטה האשימו בסיוע לתורכים ורק בוא התורכים לעיר הסיר את אימת הגירוש מעליהם.

על פי נתונים מ-1882 עסקו רוב היהודים במלאכה ורק בודדים התפרנסו ממסחר. מצב זה השתנה בראשית  המאה ה-20 כאשר המסחר הפך למקור פרנסה עבור רוב היהודים בעיר.

בית עלמין ראשון נוסד בראשית המאה ה-19, כאשר מגפת דבר מנעה העברת הנפטרים לפלוישט, אבל  גידורו בוצע רק לאחר שנרכש מגרש לבית עלמין חדש, במחצית המאה ה-19. מחלוקות פנימיות מנעו במשך המאה ה- 19 גיבוש מוסדות קהילתיים ובהעדר חברה קדישא נאלצו בני המשפחה לדאוג לסידור הקבורה.

ב-1882 נפתחו שתי כתות של בית ספר עממי בו לימדו עברית ורומנית.

רק לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה הקהילה והודות לרב חיים שור שהגיע לטארגובישטה ב-1900 במיוחד מבוקרסט פסקו המריבות. בית הכנסת נבנה בין השנים 1905 – 1912 בסגנון האדריכלי הרומני הלאומי טיפוסי לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בימי מלחמת העולם הראשונה יהודי מטארגובישטה בשם הרמאן קורנהאוזר שילם בחייו את נאמנותו לרומניה. בגלל הסיוע שהגיש לשבויי מלחמה רומנים להימלט מהשבי נידון הוא נעצר ע"י ידי הצבא הגרמני ששלט בעיר בדצמבר 1916, נשפט ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתליה בכיכר השוק של העיר במרץ 1917. קורנהאוזר היה בן 37 במותו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בטארגובישטה בית ספר ובית כנסת מוחזקים על ידי הקהילה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטארגובישטה 551 יהודים אשר היוו 2.2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עלית הגורמים הקיצוניים לשולטון בעיר נתנה סימניה ביחס אל היהודים. בנובמבר 1940 החלה ועדה מקומית בספירת המלאי בחנויות היהודים וב-5 בדצמבר נטבעו הסוחרים היהודים ל"מכור" את רכושם (סחורות ובתים) תמורת 20%-10% מערכו. חתימות הסוחרים הושגו בעינויים קשים. ערעור שהוגש על ידי איחוד הקהילות מבוקרסט הגביר את כעס האחראים לשוד ובתגובה הם כפו על היהודים ניקוי הרחובות ואסרו יציאתם מהעיר. בכל זאת הצליחו כ-75% מיהודי העיר להמלט מהמקום בימי המלחמה ואחרי המלחמה לא חזרו אליה.

בכפר טאיש הסמוך לטארגובישטה הוקם מחנה מעצר שבו הוחזקו גברים יהודים בגילים שבין 16 עד 60 מהערים פלויאשט, קאמפינה וסינאיה.

בראשית שנות האלפיים התגוררו בטארגובישטה פחות מ-10 יהודים. בית הכנסת נמצא ברחוב גריגורה אלכסנדרסקו מס' 37. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2010 ומשמש כאולם קונצרטים של בית הספר למוזיקה.

בית הקברות נמצא ברח' זורילור מס' 30. בפרבר מאטיי ויאבוד.  

נהויו 

Nehoiu

עיירה מחוז בוזאו בחבל מונטניה, רומניה.

שלושת היהודים הראשונים שהשתקעו בכפר ב- 1910, חייט ושני פקידים, נתקלו באווירה אנטישמית. במקום היה בית חרושת בבעלות גרמנית, שהוקם ב- 1907, אף יהודי לא נתקבל למפעל ואף סוחר יהודי גא הורשה להשתקע במקום.
ב- 1924 הוחלפה הבעלות. המפעל נרכש על ידי חברת "תעשיית עצים" שנוסדה ב- 1920 על ידי בעל הון יהודי איטלקי. לכפר הגיעו כ- 40 יהודים מאזורים, כמו בוקובינה, בהם תעשיית העצים ושיווקם הייתה מקור פרנסה יהודי. יהודים השתקעו גם במרכזי הסביבה, בהם התפתחה תעשיית העץ.
בעליו היהודים של מפעל העצים ותרומות של בודדים עזרו לקיום מוסדות קהילה הכרחיים. בזכותם שולם שכרו של שוחט קבוע במקום ונרכש בניין בית הכנסת. לקבורה נעזרו בבית העלמין שבעיר המחוז,
היחס העויין שהקביל את פני היהודים הראשונים נמשך. בין שתי מלחמות העולם היו התפרעויות אנטישמיות, ב- 1926, 1929 ו- 1931, ללא כל התערבות של השלטון המקומי. זאת כנראה הסיבה, שיהודים לא נמשכו אל המקום וגם חלק מיהודי נהויו ראו את ישיבתם כארעית.

ב- 1930 ישבו במקום 57 יהודים, 5.3% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל יון אנטונסקו וממשלתו הורכבה מאנשי "משמר הברזל", מפלגה לאומנית ואנטישמית אלימה. תוצאות הורגשו מייד בנהויו כמו בכל היישובים היהודים. בית החרושת הולאם, כל העובדים היהודים פוטרו, פרט לכמה טכנאים. כעבור חודש נאסרו כמעט כל הגברים היהודים, גורשו לבוזאו, תמורת שוחד שוחררו וחזרו לבתיהם, פרט לארבעה שהואשמו בתעמולה קומוניסטית.
אחרי זמן קצר חזר הגירוש. אחרוני היהודים שנשארו במקום, שש משפחות גורשו עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות.

אחרי המלחמה היה נסיון של כמה משפחות לשקם את חייהם בנהויו אך הנסיו נכשל ובכך בא הקץ על היישוב היודי במקום.

מורן 

Moreni

עיירה בחבל מונטניה (וואלאכיה), במחוז דמבוביצה, רומניה.

מורן הייתה בראשיתה כפר קטן. בזכות מיקומה באזור של בארות נפט - מרחק 30 ק”ם מפלויישט, בזמנו מרכז אוצרות הנפט ברומניה - השתלבה בהתפתחות תעשיית הנפט באזור ובראשית המאה ה- 20 הפך הכפר הקטן לעיירה, בה תעשיית הנפט הייתה מקור פרנסה לחלק מתושביה.
ראשית היישוב היהודי במקום קשורה בהתפתחות זאת. היהודים הראשונים הגיעו כפקידים ומומחים כדי לעזור להתפתחות תעשיית הנפט. בהתחלה התגוררו מחוץ ליישוב ורק עם התפחותו התיישבו בה יהודים ישיבת קבע, ביניהם סוחרים ובעלי מלאכה. בכל זאת לא התפתחה במקום קהילה עצמאית ואת השירותים הדתיים קיבלו יהודי המקום מקהילת פלויישט, אליה היו מסונפים. רק בימים הנוראים התפללו ביישובם, בדירה פרטית שהייתה לצורך זה לבית כנסת.
היחסים עם שכניהם הנוצרים היו טובים ורק עם שינויי המשטר ברומניה, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נתקלו היהודים בתופעות אנטישמיות.

ב- 1936 הגיע מספר היהודים ל- 156 נפשות והם היוו 3.2% מכלל האוכלוסיה.

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 התחלף השלטון ברומניה. בראש הממשלה עמד הגנרל אנטונסקו שלמעשה הפך לדיקטטור. הוא הרכיב את ממשלתו מאנשי "משמר הברזל" (מפלגה אנטישמית המקבילה למפלגה הנאצית בגרמניה) ורומניה עברה למחנה הגרמני.
זאת הייתה הזדמנות אנשי משמר הברזל בעיירה לפגוע ביהודי המקום. זה התחיל בשוד רכושם בבתיהם, הוחרמו נכסי דלא ניידי שלהם ופקידי הממשלה היהודים פוטרו.
כעבור חודש, בנובמבר 1940 גורשו כל יהודי המקום. רובם עברו לבוקרשט ובזה בא הסוף על היישוב היהודי במורן. אחרי המלחמה אף יהודי לא חזר לעיירה.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.