חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 10
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סט. פטרבורג

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
144664
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
גוז'נסקי, אליהו (אליושה) (1914–1948), מהפכן, פוליטיקאי, מנהיג פועלים ומחבר, נולד בפטרוגרד, רוסיה, בן יחיד להוריו פרידה ויצחק.
____________________________________________

אליהו גוז'נסקי – ביוגרפיה מאת יורם גוז'נסקי

אביו היה עורך-דין בעל השקפת עולם דמוקרטית. ב-1917 עברה המשפחה לגרודנה (אז – פולין; היום - בלארוס), שם למד גוז'נסקי בגימנסיה הריאלית. עוד בהיותו תלמיד, ניהל ויכוחים עם המורה להיסטוריה בשאלת האנטישמיות. כבר אז נתגלתה בו הנטייה לעמוד לימין החלשים. כתלמיד גימנסיה, הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" והגיע לארץ בשנת 1930, בהיותו בן 16, ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל עד 1933.

החיים בארץ חשפו בפניו מציאות חברתית ולאומית שונה מזו שציפה למצוא, ובהיותו תלמיד בית הספר מקווה ישראל, הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי בארץ ונטל חלק פעיל בעבודת התנועה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר החקלאי, עבד כפועל בפרדסים. עבודתו זו הביאה אותו במגע קרוב יותר עם ציבור הפועלים. אז נתגלו בו לראשונה הכשרונות האירגוניים, בהם הצטיין במשך כל שנות פעולתו.

בשנת 1936, לבקשת אביו, שב לגרודנה, כדי ללמוד שם בבית ספר למודדים מוסמכים. בגרודנה הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי הפולני, שפעלה במחתרת. בפעילותו במחתרת בפולין, באו לידי גילוי אומץ רוחו של גוז'נסקי וכושר המצאתו. באחת הפעולות נאסר בידי המשטרה והועמד לדין. הוא נידון לשמונה שנות מאסר. לפי עצת אביו המשפטן, הוא ניצל את היותו נתין פלשתינאי, חמק ממאסר ושב בשנת 1938 לארץ. לאחר שובו, החל לעבוד כמודד במחנות הצבא הבריטי ולעתים כפועל בפרדסים.

עם שובו לארץ, בגיל 24, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אז במחתרת. למרות הסכנה שבדבר, בכל מקום שבו עבד, ניהל תעמולה קומוניסטית בקרב הפועלים, ובייחוד בקרב העובדים במחנות הצבא. פעילות קומוניסטית, לרבות בקרב הפועלים, הייתה כרוכה באותן שנים בסיכון אישי. מאז שמועצת ההסתדרות (אפריל 1923) אימצה את הצעתו של דוד בן גוריון והחליטה להוציא מההסתדרות את כל חברי "פרקציית הפועלים", חל איסור על קבלת קומוניסטים להסתדרות. המשמעות הייתה – הרעבה והעדר שירותים רפואיים, שכן מי שהוצא מההסתדרות ב"אשמת" קומוניזם, נחסמה בפני הגישה ללשכת העבודה ולקופת חולים . ייתר-על-כן, ממשלת המנדט הבריטי, שערכה מצוד נגד קומוניסטים ואנשי שמאל, אסרה והגלתה אותם מהארץ, התייחסה למי שהוצא מן ההסתדרות כאל מי שהוכחה אשמתו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית הבלתי-לגלית.
גוז'נסקי היה חבר ועד הסניף התל-אביבי של המפלגה הקומוניסטית, שפעלה במחתרת. במסגרתו, פעל בקשר הדוק עם מזכיר הסניף, סיומה מירוניאנסקי, שב-1941 נרצח בידי הבולשת הבריטית. ועד הסניף הטיל עליו את האחריות לפעולה האיגוד-המקצועית בקרב הפועלים. קשריו הישירים עם הפועלים וכישוריו הארגוניים, הפכו אותו תוך פרק זמן קצר למנהיג עממי בתנועת הפועלים בארץ.
כחבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, היה גוז'נסקי נתון למעקב ולרדיפות מצד המשטרה הבריטית. בשנת 1941, בדרכו מנתניה לתל-אביב, נעצר בידי הבולשת הבריטית ונכלא. אחרי ששוחרר מבית הסוהר, שב במישנה מרץ לארגן מאבקי פועלים להגנה על שכרם וזכויותיהם.

מנהיג של פועלי היהלומים

ב-1941, לאחר ששוחרר מהמאסר, ורוב מקומות העבודה היו בעצם סגורים בפניו, החל גוז'נסקי לעבוד כפועל יהלומים. הוא עבד במלטשת "כוכב" ובמלטשות אחרות. שנה בלבד לאחר שהחל לעבוד במלטשת יהלומים, ארגן גוז'נסקי שביתה גדולה בענף, שתנאי העבודה והארגון המקצועי בו היו ייחודיים. הוא המשיך בפעילותו המנהיגותית בקרב פועלי היהלומים במהלך השנים 1946-1942. מידת מעורבותו בשביתות של פועלי היהלומים באה לידי ביטוי ב-18 המאמרים שהקדיש לנושא זה . במקביל היה מעורה גם במאבקי פועלים במפעלי תעשייה אחרים, במאבקים של העובדים במחנות הצבא הבריטי ובקרב עובדי שירות המדינה. בשנת 1946, לאחר שנתאפשר למפלגה הקומוניסטית, שפעלה כעשרים שנה במחתרת, לשוב ולפעול בהסתדרות, היה גוז'נסקי נציגה במועצת פועלי תל-אביב.

גוז'נסקי הקדיש מאמצים רבים לגיבוש אחדות מאבק של פועלים יהודים וערבים. התנאים לכך היו מורכבים והשגת המטרה חייבה להתגבר על מכשולים רבים. שלטון המנדט הבריטי הפעיל בפלשתינה את השיטה של "הפרד ומשול", ורדף בכל האמצעים את אלה שפעלו ליישום שיתוף פעולה יהודי-ערבי במישורים החברתי והמדיני. ההנהגה הציונית, לרבות הנהגת ההסתדרות הכללית, ניהלו מדיניות קולוניאלית של היבדלות לאומית ושל דחיקת רגלי הפועלים הערבים ("עבודה עברית"). מבחינת ההתארגנות האיגוד-מקצועית, פועלים יהודים וערבים היו מאורגנים אז בדרך כלל במסגרות מקצועיות-לאומיות נפרדות.
לכן נודעה חשיבות כה רבה למערכות המשותפות, שלמרות הפיצול הארגוני, התנהלו במשותף ואיחדו, בשביתות ארציות, פועלים יהודים וערבים. גוז'נסקי היה מעורב במאמצים אלה, ותרם אישית לפרסומו של הכרוז לפועלי הממשלה השובתים, יהודים וערבים, שהוציאו יחד המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי בשנת 1946.
גוז'נסקי במעקב של סוכני ההגנה

לא נמצאו יומנים או רשימות אישיות, המתארות את פעילותו היומיומית. לכן מקורות המידע הם, מצד אחד, רשימות שכתבו עליו חבריו, ומצד שני – הרשימות של סוכני ההגנה, שעקבו אחריו, כמו אחרי פעילים קומוניסטים אחרים, הן בשנים שהמפלגה הקומוניסטית פעלה במחתרת, והן בשנים שפעלה כבר בגלוי.
אחד הדיווחים של סוכנת הגנה בשם "זהבה", מספר על ביקור של גוז'נסקי במחנה של הנוער הקומוניסטי בספטמבר 1945:
"זהבה מוסרת: בימים 17-14 לספטמבר התקיים מחנה של ברית הנוער הקומוניסטית על הר הכרמל. השתתפו קרוב למאה חבר מהסניפים: חיפה, קריות ותל-אביב. משאר הסניפים לא באו חברים. במחנה ביקרו אורחים, אשר גם הירצו, והם: אסתר וילנסקה ואליושה גוז'נסקי".
בדיווח אחר כלולים דברים, שאמר גוז'נסקי בכינוס פעילים של העיתון "קול העם", שנערך במועדון המפלגה ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26 בתל-אביב (21.12.1946). האסיפה נערכה במסגרת המאמצים המיוחדים שהשקיע בגיוס תרומות ובהערכות להוצאת "קול העם" כיומון:
"נוכחו כ-20 פעילים ממקומות שונים בארץ. פתחה את הכינוס אסתר וילנסקה, לדבריה נועד כינוס זה לסיקור תוכנית הופעתו היומיומית של 'קול העם'. אחריה הירצה אליושה, שקוראים לו גם גוז'נסקי. המרצה דיבר על הקשיים שבביצוע התוכנית. הסביר, שאי-אפשר להמשיך בהדפסת העיתון באותו בית דפוס, משום החשש שבמקרה של התנגשות בין המפלגה הקומוניסטית ובין המחנה הציוני, יפסיקו להדפיס את העיתון. מתנהל, על כן, משא-ומתן על דבר רכישת בית דפוס, הנמצא באולם גדול וצריך לעלות כ-4,700 לא"י. הכספים יגויסו על-ידי התרמת חברים: חודש משכורת מכל חבר. כן יש למצוא לדפוס, מבין חברי המפלגה, גם פועלי דפוס. את הנוער הקומוניסטי יש להדריך ולהכין להדפסת העיתון ולחלוקתו בתנאים של שעת חירום למפלגה. העיתון ישמש לא רק כלי הסברה לקהל הרחב, אלא גם קשר בל ינתק בין החברים עצמם. כולם יצטרכו לשאת באחריות העיתון ובמקרה של הפסד – יצטרכו החברים לשלם מכספם".

גוז'נסקי כאיש של כתיבה

גוז'נסקי נהג לכתוב רשימות פוליטיות-חברתיות וספרותיות כבר מגיל צעיר. לא ידוע, מתי החל לפרסם בדפוס את רשימותיו, וזאת משום שכל עוד פעלה המפלגה הקומוניסטית במחתרת, המאמרים והרשימות בעיתוני המפלגה פורסמו ללא שמות הכותבים.
הפרסומים הראשונים שהופיעו בשמו היו ביידיש, שהייתה שפת הכתיבה הראשונה שלו. בפברואר 1943, בהיותו בן 28, ראתה אור הנובלה שכתב ביידיש "נעליים למען הנקמה", שפורסמה בביטאון המפלגה "פעברואר שטאמען". במרס 1943 ראה אור מאמר חתום בשמו של גוז'נסקי בפרסום של המפלגה באידיש "מערץ שטאמען", שהוקדש לתרומת היהודים למערכה נגד הפאשיזם.
באוגוסט 1943 פירסם גוז'נסקי לראשונה מאמר חתום בשמו ב"קול העם", שהיה אז שבועון של המפלגה הקומוניסטית. המאמר הוקדש להסכם עבודה שהשיגו פועלי היהלומים ולדרכי המאבק הנחוצות להגנת שכרם וזכויותיהם.

בשש השנים שחלפו מאז הנובלה הראשונה, שראתה אור בחתימתו, ועד למותו, פירסם גוז'נסקי ב"קול העם" ובעיתונים של המפלגה ביידיש כמאה מאמרים, רשימות וסקירות, שהוקדשו בעיקר למאבקי עובדים, למצב הכלכלי-חברתי ולמדיניות ההסתדרות. במאמרים אלה הוכיח בקיאות רבה בנתונים הכלכליים, בהלכי הרוח בקרב העובדים וגם יידע תיאורטי בתחום הגישה המרקסיסטית ליחסי הון-עבודה. מאמריו מצטיינים בעובדתיות ובענייניות, ובהם באה לידי ביטוי מעורבותו במאבקים המעמדיים והבנה מעמיקה לגבי צרכיהם ודרישותיהם של הפועלים, ולגבי תנאיי המאבק בארץ קולוניאלית.
בכתיבתו כיסה גם תחומים נוספים, כמו המערכה נגד משטר הדיכוי הקולוניאלי הבריטי, המערכה לעצמאות הארץ לטובת שני העמים החיים בה, והמערכה נגד הפאשיזם והנאציזם.

נובלות, שירים ורומן

למרות שהשקיע את מיטב מרצו בפעילות האיגוד-מקצועית ובפעילות הפוליטית בשורות המפלגה הקומוניסטית, גוז'נסקי כתב גם חיבורים בעלי אופי ספרותי. ב-1944, לאחר שמקריאת ידיעה ב"הארץ" נודע לו לראשונה, כיצד ניספה אביו בגיטו גרודנה (פולין), כתב גוז'נסקי ביידיש את הנובלה "גרודנה". הנובלה פורסמה בתל-אביב ביידיש בשנת 1945, והייתה הספר הראשון והיחיד שלו שראה אור בחייו. בגרסתה העברית, ראתה אור הנובלה "גרודנה" בשנת 1978.
גוז'נסקי כתב ביידיש רומן בשם "דער מענטש האט געזיגט" ("האדם ניצח"), שיצא לאור בשיתוף פעולה בין הוצאות ספרים בפולין ובישראל רק ב-1949, לאחר מותו. הרומן יצא לאור בעברית בשנת 2011 תחת הכותרת "האדם ניצח".
נמצאו עד כה שני שירים שפירסם ביידיש, ואשר הנושא שלהם הוא המערכה נגד הנאציזם.

בשליחות פוליטית

בוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (מאי 1944) נבחר גוז'נסקי לוועד המרכזי של המפלגה.
ב-1946, יזם גוז'נסקי את החלטת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית להפוך את "קול העם" משבועון לעיתון יומי. לאחר קבלת ההחלטה, הוא היה הרוח החיה בגיוס האמצעים והתרומות וכן בהכנות האירגוניות להפעלת המערכת, בית הדפוס ורשת המפיצים. המאמצים הוכתרו בהצלחה, העיתון החל להופיע כיומון ב-14 בפברואר 1947.
בשנים 1948-1946, מילא גוז'נסקי תפקיד מרכזי במאמצים לשיקום האחדות של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ. בספטמבר 1948, הודיעו שתי המסגרות – הליגה לשחרור לאומי והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, על החלטתן להתאחד. בימים 23-22 באוקטובר 1948, התקיימה בחיפה ועידת האיחוד, אותה תיאר גוז'נסקי כמאורע החשוב ביותר בחייו.

ב-1947 התחברו יחד שתי התפתחויות: החריף המשבר בענף היהלומים, פוטרו אלפי פועלים וקשה היה למצוא בו תעסוקה; במקביל ריכזה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית מאמצים רבים יותר במשימה הפוליטית - המערכה לסילוק השלטון הבריטי ולהשגת העצמאות. כתוצאה מתנאים אלה, השתנה המיקוד בפעילותו של גוז'נסקי מענייני עובדים ופעילות פנים-מפלגתית לפעילות מדינית מטעם המפלגה בארץ ובחו"ל. באותה עת החליטה הנהגת המפלגה להטיל על גוז'נסקי לבקר בארצות הדמוקרטיה העממית במזרח אירופה. במהלך נסיעותיו, שלח ל"קול העם" כתבות, בהן תיאר באופן ציורי את הדרך, את המבנה החברתי ואת הווי החיים במדינות הדמוקרטיות החדשות, שקמו לאחר הבסת שלטון הכיבוש הנאצי.

במסגרת תפקידו כשליח המפלגה, נשלח גוז'נסקי בדצמבר 1948 לפולין לייצג את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בוועידת האיחוד של שתי מפלגות הפועלים, הקומוניסטית והסוציאליסטית (פ.פ.ר. ו-פ.פ.ס). ב-21 בדצמבר 1948, בשובו מהוועידה, ניספה בתאונת מטוס בהרי הפלופונס ביוון. בן 34 היה במותו.

דרכו האחרונה

לאחר שארונו הגיע לארץ, נערכה הלווייתו בתל-אביב. בכתבה ב"קול העם" (14.1.1949), הופיע תיאור של ההלוויה, בו נכתב, בין היתר, כי המונים ליוו למנוחת עולם את אליהו גוז'נסקי, מנהיגה הדגול והאהוב של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחבר מליאת מועצת פועלי תל-אביב.
בהמשך נכתב, כי במשך כל הלילה וכל שעות היום עמדו ליד הארון, שהוצב במועדון המפלגה בת"א, ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26, משמרות של חברים, אוהדים, ידידים ופועלים, אותם הדריך במלחמתם המקצועית-מעמדית.

בין הבאים לכבד את זכרו היו מונעם ג'רג'ורה, מזכיר קונגרס הפועלים הערבים בנצרת; תופיק טובי, חבר מזכירות מק"י ועורך "אל איתיחאד"; נציגי מועצת פועלי ת"א; נציגים של מפלגת מפ"ם; נציג של אגודת פועלים היהלומים; משלחות רבות של ועדי פועלים במפעלי חרושת ובמקומות עבודה ברחבי הארץ; פועלי יהלומים רבים, שעבדו ולחמו יחד עמו; אישים ואמנים, וביניהם מישה אידלברג וד"ר שמואל אייזנשטדט ורעייתו, המשוררים אלכסנדר פן ויוסף פפיירניקוב, הפסנתרן פרדריק פורטנוי והמנצח קונרד מן; הקונסולים של פולין ושל צ'כיה; נציג ועד היוצרים מגרודנה.

מסע הלוויה יצא ממועדון המפלגה לעבר בית ברנר, בית מועצת פועלי תל-אביב. הארון נישא על כתפיהם של חברי מרכז המפלגה, ולאחריו הלכו אשתו של המנוח ובנו יורם ויתר בני המשפחה. בהלוויה ההמונית צעדו שורות-שורות ילדים מברית הפיונרים, בני נוער מברית הנוער הקומוניסטי וחברי המפלגה הקומוניסטית.

בהגיע מסע הלוויה לבית ברנר, יצאו למרפסת בקומה ב' נציגי מועצת פועלי ת"א, שכטר, טובין וביאלופולסקי. פנחס טובין, שהספיד בשם המועצה, אמר בין השאר: "המנוח עלה לצמרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית מתוך מעמד הפועלים, בו היה מושרש עמוקות ואיתו היה קשור כל שנות פעולתו. מותו הטרגי הוא אבידה כבדה למפלגה ולמעמד הפועלים. הדגלים העוטפים את ארונו הם-הם המציינים את הדרך הנכונה למעמד הפועלים".

אחריו נשא דברי הספד מאיר וילנר, מזכיר מק"י, שאמר: "אליושה היה חבר נאמן למפלגה וחבר מסור לבית הזה, לבית ברנר, למעמד הפועלים, לעם העובד ולמדינת ישראל. זכרו יהיה שמור בקרבנו לעד".
הלווייה המשיכה דרכה ברחובות ת"א וחלפה על-פני בניין הוועד הפועל של ההסתדרות. הארון הועבר למכונית עטופה שחורים ועליה דגל המפלגה. זרי פרחים כיסו את הארון. מסע הלווייה פנה לבית הקברות בנחלת יצחק. שם, ליד הקבר, נשא דברי הספד שמואל מיקוניס, המזכיר הכללי של מק"י, שאמר, בין השאר:

"על קברו הפתוח של החבר אליושה היקר, אנו נשבעים לשמור כעל בבת-עיננו על האחדות והליכוד של מפלגתנו, ולהילחם ללא לאות למען תהא מדינתנו עצמאית באמת ודמוקרטית באמת". הטקס ננעל בשירת "האינטרנציונל".
______
הערות:

1 שבתאי טבת (1980), קנאת דוד, עמודים 273, 519, הוצאת שוקן, ת"א.
2 ר' אליהו גוז'נסקי, "קום התנערה", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2009.
3 ארכיון ההגנה, תיק 112/158.
4 ארכיון ההגנה, תיק 112/1341, עמוד 162.

_____________________________________________
יורם גוז'נסקי, בנו של אליהו גוז'נסקי, העביר מאמר זה עבור מאגר המידע של בית התפוצות, אפריל 2011
Gurevich, Moshe (1874-1944), socialist activist, born in St Petersburg, Russia, to a wealthy religious family. His grandfather Elhanan Cohen of Salant, a railroad contractor, had carried out a campaign in St Petersburg against the anti-Jewish legislation promulgated by the Czars.

Gurevich studied at the university of St Petersburg and then in Berlin, Germany, where he joined the Social Democratic Party. In Vilna, Lithuania, he joined the Bund. Between 1901 and 1903 he took part in Hirsh Lekert affair (Lekert was an illiterate shoemaker who led the workers of Vilna in an unsuccessful attempt to force the authorities to respect the workers of the city) and opposed the Independent Jewish Workers Party. He was imprisoned on account of his socialist views and activities. When released in 1905 he went to the United States as a representative of the Bund and then stayed there until his death. He was a member of the educational committee of the Workman's circle from 1920 to 1922.
מנצח ופסנתרן. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, ולמד שם מוסיקה. בשנים 1922-1920 ניהל את המקהלה של האופרה הגדולה של סנט פטרסבורג והיה עוזר המנצח שלה. ב-1922 עזב את ברית-המועצות והגיע לארצות-הברית. בבוסטון הקים תזמורת משלו והופיע איתה בעיבודים למוסיקה קלאסית קלה וביצירות פופולריות. קוסטלנץ התארח כמנצח בתזמורות רבות, וביניהן תזמורת ה-CBS והתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. הלחין מוסיקה לסרטים רבים. נפטר בפורט-או-פרינס, האיטי.
מוסיקולוג, מנצח ומלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, ולמד פסנתר, הרמוניה ותזמור בקונסרבטוריון של עיר הולדתו. ב-1923 יצא לארה"ב ומ-1925 עבד כמנחה לאופרה בבית הספר למוסיקה איסטמן ברוצ'סטר. בשנים 1927-1925 שימש מזכירו של קוסביצקי. ב-1928 ייסד את התזמורת הקאמרית של בוסטון, ואיתה ביצע לראשונה, בין השאר, את יצירתו של צ'רלס אייבס שלושה מקומות בניו-אינגלנד. ערך מספר רב של מסעי הרצאות ובהם הציג את המוסיקה האמריקנית המודרנית.
יצירותיו כוללות פרלוד רוסי לפסנתר (1914), חמישה שירי פרסומת (1925), שחור ולבן לפסנתר (1928) ורצועת מביוס (1965).
כלכסיקוגרף ערך את המהדורה הרביעית והשביעית של "האנציקלופדיה הבינלאומית למוסיקה ומוסיקאים של תומפסון" (1956-1946) ואת המהדורה החמישית של "המילון הביוגרפי למוסיקאים של בייקר" (1958). הוא מחברם של הספרים "מוסיקה מאז 1900" (1937), "מוסיקה של אמריקה הלטינית" (1945), "אוצר הסולמות והתבניות המלודיות" (1947) ומאמרים רבים. נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה.
Aronovich, Yuri , conductor. Born in 1932 in Leningrad, Russia, he became the conductor of the Yaroslav Symphony Orchestra in 1957. From 1964, he conducted the All-Union Radio and TV Symphony Orchestra in Moscow and in this position premiered many works by Soviet composers.
שוסטקוביץ', דמיטרי , מלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, למד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג בשנים 1925-1919. בשנים 1941-1937 וכן בשנים 1958-1945 לימד באקדמיה בלנינגרד ובשנים 1948-1943 גם בקונסרבטוריון של מוסקבה.
הלחין יצירות לקונצרט (כולל 15 סימפוניות – הראשונה נכתבה ב-1924/25, הרביעית ב-1935/36, החמישית ב-1937, השביעית (לנינגרד) ב-1941, ה-11 (שנת 1905) ב-1957, ה-13, שהוקדשה ללנין, ב-1962, ה-15, ב1971-), קונצ'רטות (ביניהם לפסנתר, לחצוצרה ולתזמורת כלי-קשת, 1933), מוסיקה קאמרית (כולל 14 רביעיות כלי-קשת), אופרות (כולל האף, 1927/28, ליידי מקבת ממצנסק, 1930-32), מוסיקה לבלט, אורטוריות (שירת היערות, 1949), קנטטות, שירים ומוסיקה קלה לתיאטרון ולקולנוע. אף כי לא היה יהודי, הושפע מהמוסיקה היהודית והלחין, בין השאר, מחזור שירי עם יהודיים אופוס 79. נפטר במוסקבה, בריה"מ.
פסנתרן ומנצח. נולד בסנט פטרבורג, רוסיה, ולמד, בין היתר, אצל אנטון רובינשטיין. הופיע בהצלחה באירופה מאז 1896, ובאמריקה – מאז 1900. ב-1909 נישא לזמרת קלרה קלמנס, בתו של הסופר האמריקני הנודע מרק טוויין. הגיש באירופה (1913-1912) ובאמריקה (1915-1914) סדרה של קונצרטים היסטוריים על התפתחות ז'אנרים שונים בנגינת פסנתר וזכה בעקבותיה בפרסום נרחב. אחרי שהיגר לארה"ב היה למנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של דטרויט (1935-1918). ניצח ביחד עם ליאופולד סטוקובסקי על התזמורת של פילדלפיה (1931-1928). גברילוביץ הופיע, לעתים קרובות, ברסיטלים ביחד עם אשתו, והיא פרסמה את הביוגרפיה שלו, "בעלי גברילוביץ" (1938). נפטר בדטרויט, מישיגן (ארה"ב).
לוריא, ארתור וינסנט , מלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, למד מוסיקה בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג וקיבל שיעורים פרטיים אצל אלכסנדר גלזונוב. אחרי המהפכה מונה למנהל המחלקה למוסיקה במשרד החינוך הרוסי. לוריא היה הפוטוריסט הרדיקלי הראשון במוסיקה הרוסית וניסיונותיו בהלחנה הקדימו את ההתפתחויות במערב בעשורים אחדים, לפחות. ב-1921 יצא לברלין, אחר כך עבר לפריס ולבסוף, ב-1941, היגר לארה"ב.
יצירותיו כוללות שני שירים (1912), סינתזה (1914), צורות באוויר (1915) – כולן יצירות לפסנתר, בכי הבתולה (Pleurs de la Virge, 1915), סונטה ליטורגית לאלט ולתזמורת קאמרית (1928) וקונצ'רטו דה קאמרה לכינור ולתזמורת כלי-קשת (1945). נפטר בפרינסטון, ניו-ג'רסי.
קריין, גריגורי , כנר ומלחין. נולד בניז'ני-נובוגרוד (רוסיה), והיה אחיו של המלחין אלכסנדר קריין. למד במוסקבה אצל רימאלי (Hrimaly), יואון (Juon) וגלייר (Gliere). אחר כך, בשנים 1908-1905, למד בלייפציג קומפוזיציה אצל מקס רגר. בשנים 1934-1926 חי בפריס ובשנים 1943-1941 בטשקנט.
יצירותיו כוללות מוסיקה קאמרית, סונטות לכינור ולפסנתר, ואת הפואמות הסימפוניות שאול ודוד ושירו של דוד. הלחין גם רפסודיה עברית לקלרנית ולתזמורת. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
פסנתרן, מנצח ומלחין. נולד באלכסנדרובקה, אוקראינה. ניגן פסנתר מגיל צעיר, ואחר כך למד אצל פליקס בלומנפלד בקונסרבטוריון של מוסקבה. ב-1926 ארגן תזמורת ג'אז במוסקבה ותוך זמן קצר נעשה למנצח הג'אז המוביל בברית-המועצות. בשנותיו המאוחרות הופיע כפסנתרן עם תזמורות גדולות, וניגן יצירות משלו ועיבודים למוסיקה קלה של אחרים. יצירותיו כוללות קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת ג'אז, שירים פופולריים, מוסיקה לתיאטרון ומוסיקה לסרטים. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
משורר. נולד בגרודנו, רוסיה הלבנה. למד צילום, ואחר כך חי בווינה ובסנט פטרסבורג, והיה הצלם האישי של נושאי משרות חשובות ברוסיה. בעקבות נישואיו הוטבל לנצרות, אבל המשיך לכתוב שירה בעברית על נושאים יהודיים, ולפעמים אף ציוניים.
מ-1877 הופיעו שיריו דרך קבע בכתבי עת רוסיים ועבריים. שירתו נאספה בידי יעקב פיכמן בכרך "שירים נבחרים" (1911). שירו המפורסם ביותר הוא "בשדמות בית לחם". נפטר בסנט פטרסבורג, רוסיה.
Harkavy, Albert (1835-1919), Orientalist and historian, born in Novogrudok, Belorussia (then part of the Russian Empire), son of wealthy merchant and prominent Talmudic scholar, Jacob Harkavy.

At the age of fifteen Harkavy was sent to the yeshivah of Volozhin and in 1858 he continued at the yeshiva at Vilna, Lithuania. At the same time he learnt German and French. In 1863 he enrolled at the University of St. Petersburg, Russia, where he studied Oriental languages, and from which he graduated with a master's degree in1868 with a thesis describing Islamic writings on the Slavs and Russians. Harkavy was then sent by the university to Berlin, Germany, and Paris, France, a a prelude to being made professor of Semitic history. However, his appointment was not approved as the Russian government considered it inappropriate for a Jew to hold the position. In 1872 Harkavy graduated as doctor of history, his thesis being a study of the origins of the Semites, Aryans, and Hamites. The previous year he had published an essay on the importance of Moabite inscriptions. After graduation he was attached to the Ministry of Public Instruction.

In 1877 Harkavy was appointed librarian at the Imperial Library in St Petersburg, a position which he occupied for the rest of his life. He was sent abroad to examine Biblical manuscripts in 1873, as delegate to the congress of Orientalists in 1877, and to examine Palestinian and other Oriental monuments in 1886. For his achievements in historical research the Russian government awarded him the the orders of Saint Stanislas and Saint Anne. His research covered many areas of Russo-Jewish history such as the Jewish history of southern Russia, the Caucasus, the Crimea, Chazaria, and ancient Kiev and also the history of the Polish-Lithuanian Jews and of the Karaites. His best known work was "Ha-Yehudim u-Sefat ha-Slawim", which examined the early history of the Jews of Russia, and which was first published in Russian by the Imperial Russian Archeological Society under the title "Ob Yazykye Yevreyev," in 1865. The purpose of the book was to prove that the first Jews to settle in South Russia did not come from Germany, as was claimed by Graetz and other historians, but from Greece through the Black Sea region and the Crimea, and from the Middle East by way of the Caucasus. He showed that Slavonic was the language spoken by the Jews in the Slavonic countries until the arrival of large numbers of German Jews at the time of the Crusades. He showed that Jewish writers in Russia and other Slavonic countries used Slavonic words and phrases in their Biblical and Talmudic commentaries. The Slavonic names among the Slavonic Jews, the Slavonic inscriptions in Hebrew characters on Polish coins, the tradition among the Russian Jews that their ancestors spoke Slavonic, and the evidence of early writers, are cited by him in support of his opinion.

Harkavy was also active in Jewish communal life. For a number of years after 1864 he was secretary of the Society for the Promotion of Culture Among the Jews of Russia, and after 1873 he was one of the directors of the Jewish community of St. Petersburg.
מילנר, משה (1886-1953) , מלחין ומנצח. נולד בכפר רוקיטנו, פולין. למד בקונסרבטוריונים בקייב ובסנט פטרסבורג. היה אחד המייסדים והחברים הבולטים ביותר של האגודה למוסיקה יהודית שפעלה ברוסיה בשנים 1918-1908. בשנים 1919-1912 ניצח על המקהלה של בית הכנסת הגדול בסנט פטרסבורג ואחר כך הלחין מוסיקה לתיאטראות יהודיים ולא יהודיים במוסקבה, בקרקוב ובלנינגרד.
המוסיקה שלו, בין אם יהודית או לא, הושפעה ממוסיקת הפולקלור הרוסית ומן הנעימות היהודיות המסורתיות. הלחין את האופרה הראשונה ביידיש, די הימעלן ברענען (השמיים בוערים), בהתבסס על מחזהו של אנסקי, "הדיבוק". האופרה בוצעה ב-1923. בין יתר יצירותיו: דער נאייע וועג (הדרך החדשה, 1933), ויוספוס פלביוס (1935). כתב מוסיקה קלה לתיאטרון "הבימה" ועיבד שירי עם יהודיים. אחר כך, כשהפעילות היהודית דוכאה בידי השלטונות הסובייטים, עבד על נושאים כלליים. הלחין סימפוניה (1937), את הפואמה הסימפונית הפרטיזנים (1944) וקונצ'רטו לפסנתר. נפטר בלנינגרד, ברית המועצות.
מלחין. נולד בווילנה, ליטא, למד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, בין השאר אצל רימסקי-קורסקוב. ב-1908 נשא לאישה את בתו של מורו. באותה שנה התחיל ללמד בקונסרבטוריון וב-1934 מונה למנהלו.
יצירותיו כוללות ארבע סימפוניות, קונצ'רטו לכינור, יצירות לתזמורת, מוסיקה לבלט, שתי רביעיות כלי-קשת, יצירות לתזמורת קאמרית, מוסיקה לפסנתר ושירים. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
משך:
00:05:26

הקלטה מקורית מדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1998.

פנטסיה על נעימת עם וניגון טעמי המקרא של "שיר השירים" לצילו ולפסנתר. צורת היצירה היא א-ב-א. בקטע הפותח
והמסיים - Largo - מופיע מוטיב מן הלחן "אלי ציון", כפי שהמלחין מצאו ב"אסופת שירים לבית הספר היהודי ולמשפחה" בעריכת קיסלגוף. בקטע האמצעי - Maestoso - נשמע מוטיב מן הקריאה בטעמי המקרא בשיר השירים, כפי שהיא נהוגה לאחר ליל הסדר. התווים יצאו לאור ב-1914. היצירה זכתה לפופולריות רבה ועובדה על ידי יוסף אחרון לכינור, ואחר כך לשלישיית פסנתר. כאן מובאת הגרסה המקורית, לצילו ופסנתר.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר.

משך:
00:03:24

הקלטה מקורית מדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1998.

זהו לחן ידוע מאוד של שיר ערש ביידיש:
"שלאף, שלאף, שלאףי
דער טאטע וועט פארן אין דארף
וועט ער ברענגען אן עפעלע
וועט זיין געזונט דאס קעפעלע"

"נומה כבר
אבא יסע אל הכפר
הוא יביא לך אגוז
אזי יהא בריא הראש"

(עברית: אפרים דרור)

הלחן הפשוט זוכה אצל אחרון לעיבוד מורכב. התווים יצאו לאור בפטרוגראד (היא סנט פטרסבורג) ב-1917.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר.

משך:
00:04:43

הקלטה מקורית מדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1998.

אין פלא שהלחן "דמעה" מאת מודסט מוסורגסקי משך את קריין, שכן צביונו יהודי מובהק. קריין עיבדו אפוא לשלישיית פסנתר. אף שאומרים על מוסורגסקי שהיה אנטישמי, היו אזניו כרויות למוסיקה יהודית והוא גם השתמש במוטיבים שלה בחיבוריו. מכאן הטעם לכלול קטע זה באוסף של פרקי מוסיקה יהודית.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר.

משך:
00:02:47

הקלטה מקורית מדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1998.

התווים של שיר ערש אופוס 1 (1893) ראו אור ב-1921 בלנינגרד. בראשם נכתב כי זהו קטע מתוך מוסיקה למחזה "השחר" מאת א' וייטר (A. Waiter). את העיבוד לכינור (או צ'לו) ופסנתר ערך המחבר. לכל אורך הקטע מופיע בס עקשן (אוסטינטו) של ארבעה צלילים דיאטוניים בירידה, ועמו צליל יחיד החוזר ונשנה. תפקיד הצילו וכן יתר תפקיד הפסנתר כרומאטיים למדי.

טקסט מאת ד"ר אבנר בהט ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק אסכולת סנט פטרסבורג: מוסיקה לצ'לו ופסנתר.

הפגנה של "סרובניקים" לפני משרדי המרכז המחוזי
של המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד.
ברקע: פסלו של קארל מארקס.
לנינגרד, ברית המועצות, 1987.
צילום: ליאוניד קלברט, ירושלים.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ליאוניד קלברט, ירושלים)

מראה מבחוץ של בית הכנסת בלנינגרד,
בריה"מ, 1983.
בניית בית הכנסת הושלמה ב-1893.
צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר תיאודור כהן)

חיילים יהודים מסנט. פטרסבורג,
רוסיה, 1890-1850
צילום: ה. פרל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רעיה ווירה, אסטוניה)
שמש בית הכנסת של לנינגרד עומד ליד החופה.
בריה"מ, 1983.
צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ד"ר תיאודור כהן)
זליג דרויאן בעת שירותו הצבאי לבוש מדים,
מחזיק בתמונת בנו ישראל בן השלוש,
סט. פטרבורג, רוסיה, 10 באוקטובר 1914
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות עמליה ודליה לבית דרויאן)
מיטיה (מתתיהו) סטריסקו,
רואה החשבון היהודי היחידי בבנק בינלאומי בסט. פטרבורג,
רוסיה, 1908 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רעיה קריגמן, ישראל)
חברים ובני משפחה מקבלים את פניו של אסיר ציון
זליציונוק בתחנת הרכבת בדרך הביתה עם שחרורו
ממחנה עבודה, לנינגרד, בריה"מ, פברואר 1987
צילום: ליאוניד קלברט, ירושלים
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ליאוניד קלברט, ירושלים)
תפילת שבת בבית הכנסת של לנינגרד (פטרסבורג),
רוסיה, 1990
צילום: יעל קאנטר, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעל קאנטר, ארה"ב)
שרה גוטה ויסוצקי, ילידת אוקראינה, כסטודנטית
בסט. פטרבורג, רוסיה 1908-1907.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות
באדיבות לאה בונדרנקו, ישראל)
ילדות בתחפושת פורים ב"בית התרבות הסובייטי",
סט. פטרסבורג, רוסיה, 1991
צילום: ולדימיר קליין, רוסיה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ולדימיר קליין, רוסיה)
1 \ 2
Eisenstadt, Isaiah (pseudonyms Yudin, Vitali) (1867-1937), one of the founders of the Jewish socialist revolutionary movement in Russia, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire).

Eisenstadt was member of the Narodnaya Volya ("Will of the People") movement during the 1880's. He was arrested and sentenced for revolutionary activities. After one year in prison, he returned to Vilna, and joined the Social Democrats. He was an energetic organizer amongst the Jewish workers of Vilna and Odessa. The Russian authorities exiled him to Siberia from 1896 to 1901. After his return he became one of the founders of the Bund within which he was prominent amongst the "anti-legalists" (as opposed to the "legalists" whose activities were with the law). As a result he was frequently arrested. A member of the central committee of the Russian Social Democratic Workers Party, Eisenstadt tried to arrange a compromise between the Mensheviks and the Bolsheviks. After the February 1917 Revolution, Eisenstadt was active in St.Petersburg. He was elected vice-chairman of the central committee of the Bund but joined the Social Democratic Bund after its split with the communists. In 1922 he was again arrested but was given permission to emigrate from the USSR. He went to Berlin and then Paris where he continued with his political activities, this time with the Menshevik émigrés. His wife was Lyuba Eisenstadt-Levinson, a leading socialist activist in her own right.

Yitshak Blaser (1837-1907), rabbi, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He moved to Kovno when in his teens and fell under the influence of Rabbi Yisrael Lipkin (Salanter), founder of the ethical Musar movement. In 1864 he was appointed rabbi of St. Petersburg and was known as Reb Itselle Petersburger. In 1878 he returned to Kovno where he headed a kolel (advanced yeshiva) and helped to found Musar educational institutions including the famed Slobodka yeshiva. He was now the leader of the Musar movement but growing opposition led to his transferring the yeshiva from Slobodka to Kelme in 1898. A supporter of Jewish settlement in Erets Yisrael, he spent his last years (from 1904) in Jerusalem. His ethical teachings, published in Or Yisrael were widely studied in Musar circles. Blaser also wrote works on halakhah.

Feinberg, David (1840-1916), communal leader, born in Kovno, Lithuania (then part of the Russian Empire). He studied law in St. Petersburg University, Russia. Together with Adolphe Cremieux, Baron Maurice de Hirsch and Sir Moses Montefiore, he worked for the emancipation of the Russian Jewry. In St Petersburg, together with a number of associates including Baron Horace Guenzburg and Samuel Poliakoff, he obtained permission from the authorities to construct a synagogue and establish a Jewish cemetery and strived to improve the conditions of Jewish communal life.

In 1896 Feinberg was elected the first secretary-general of the Jewish Colonization Association (ICA). In this capacity he worked to promote Jewish settlement in Argentina. One such settlement was named after David Feinberg. During World War I, the organization attempted to minimize the suffering of Jews caught up in the areas of strife.
מילנר, משה (1886-1953) , מלחין ומנצח. נולד בכפר רוקיטנו, פולין. למד בקונסרבטוריונים בקייב ובסנט פטרסבורג. היה אחד המייסדים והחברים הבולטים ביותר של האגודה למוסיקה יהודית שפעלה ברוסיה בשנים 1918-1908. בשנים 1919-1912 ניצח על המקהלה של בית הכנסת הגדול בסנט פטרסבורג ואחר כך הלחין מוסיקה לתיאטראות יהודיים ולא יהודיים במוסקבה, בקרקוב ובלנינגרד.
המוסיקה שלו, בין אם יהודית או לא, הושפעה ממוסיקת הפולקלור הרוסית ומן הנעימות היהודיות המסורתיות. הלחין את האופרה הראשונה ביידיש, די הימעלן ברענען (השמיים בוערים), בהתבסס על מחזהו של אנסקי, "הדיבוק". האופרה בוצעה ב-1923. בין יתר יצירותיו: דער נאייע וועג (הדרך החדשה, 1933), ויוספוס פלביוס (1935). כתב מוסיקה קלה לתיאטרון "הבימה" ועיבד שירי עם יהודיים. אחר כך, כשהפעילות היהודית דוכאה בידי השלטונות הסובייטים, עבד על נושאים כלליים. הלחין סימפוניה (1937), את הפואמה הסימפונית הפרטיזנים (1944) וקונצ'רטו לפסנתר. נפטר בלנינגרד, ברית המועצות.
Harkavy, Albert (1835-1919), Orientalist and historian, born in Novogrudok, Belorussia (then part of the Russian Empire), son of wealthy merchant and prominent Talmudic scholar, Jacob Harkavy.

At the age of fifteen Harkavy was sent to the yeshivah of Volozhin and in 1858 he continued at the yeshiva at Vilna, Lithuania. At the same time he learnt German and French. In 1863 he enrolled at the University of St. Petersburg, Russia, where he studied Oriental languages, and from which he graduated with a master's degree in1868 with a thesis describing Islamic writings on the Slavs and Russians. Harkavy was then sent by the university to Berlin, Germany, and Paris, France, a a prelude to being made professor of Semitic history. However, his appointment was not approved as the Russian government considered it inappropriate for a Jew to hold the position. In 1872 Harkavy graduated as doctor of history, his thesis being a study of the origins of the Semites, Aryans, and Hamites. The previous year he had published an essay on the importance of Moabite inscriptions. After graduation he was attached to the Ministry of Public Instruction.

In 1877 Harkavy was appointed librarian at the Imperial Library in St Petersburg, a position which he occupied for the rest of his life. He was sent abroad to examine Biblical manuscripts in 1873, as delegate to the congress of Orientalists in 1877, and to examine Palestinian and other Oriental monuments in 1886. For his achievements in historical research the Russian government awarded him the the orders of Saint Stanislas and Saint Anne. His research covered many areas of Russo-Jewish history such as the Jewish history of southern Russia, the Caucasus, the Crimea, Chazaria, and ancient Kiev and also the history of the Polish-Lithuanian Jews and of the Karaites. His best known work was "Ha-Yehudim u-Sefat ha-Slawim", which examined the early history of the Jews of Russia, and which was first published in Russian by the Imperial Russian Archeological Society under the title "Ob Yazykye Yevreyev," in 1865. The purpose of the book was to prove that the first Jews to settle in South Russia did not come from Germany, as was claimed by Graetz and other historians, but from Greece through the Black Sea region and the Crimea, and from the Middle East by way of the Caucasus. He showed that Slavonic was the language spoken by the Jews in the Slavonic countries until the arrival of large numbers of German Jews at the time of the Crusades. He showed that Jewish writers in Russia and other Slavonic countries used Slavonic words and phrases in their Biblical and Talmudic commentaries. The Slavonic names among the Slavonic Jews, the Slavonic inscriptions in Hebrew characters on Polish coins, the tradition among the Russian Jews that their ancestors spoke Slavonic, and the evidence of early writers, are cited by him in support of his opinion.

Harkavy was also active in Jewish communal life. For a number of years after 1864 he was secretary of the Society for the Promotion of Culture Among the Jews of Russia, and after 1873 he was one of the directors of the Jewish community of St. Petersburg.
Erlich, Henrik (1882-1941), journalist, Jewish socialist leader in Poland, born in Lublin, Poland (then part of the Russian Empire) to a wealthy Orthodox Jewish family. His father was a Hassid who acquired some secular education and later joined Hovevei Zion movement. Erlich received a full secular legal education. He studied law in Warsaw, where he encountered Socialist movement for the first time and joined the Bund. He was arrested on several occasions for revolutionary activity and was finally expelled from the university. He therefore continued his studies in St Petersburg, Russia. From 1913 he belonged to the Central Committee of Bund. During the Russian Revolution of 1917 he was a member of Petrograd Soviet executive committee and member of Soviet's delegation to England, France and Italy. After the revolution in Russia, he moved back to Warsaw. In Warsaw he met Wiktor Alter, one of the most influential leaders of Bund. As a member of Bund, he became a member of the Warsaw municipality after Poland had regained its independence in 1921. Erlich took an active part in socialist propaganda activities and edited a number of periodicals including "Glos Bundu" (“Voice of Bund”) (1901-1905) and “Volks Zeitung” (“People’s Newspaper”). In 1925 he was elected to the Warsaw kehilla council as one of 5 Bundists out of 50 members. Bund joined the Comintern in 1930 and Erlich found himself on its executive body.

After the outbreak of World War 2, Erlich made his way to the part of Poland that had come under Soviet control. He was almost immediately arrested by Russian authorities and sentenced to death. However, the sentence was commuted to 10 years imprisonment. Erlich was eventually released as a result of of the Sikorski–Mayski Agreement between the Soviet Union and Poland in 1941. At about the same time Erlich was supposed to join Gen. Sikorski (the Prime Minister of the Polish Government in Exile) in traveling to London where it was intended that Sikorski should join the Polish government. However, in December, Erlich, together with Victor Alter were once again arrested by the NKVD in Kuybyshev. No reason was given for their arrest. According to various sources at the time, he was charged with spying for “enemies of the Soviet Union”. The Soviet authorities later announced that he had been executed, but it was widely believed that Henryk Erlich committed suicide in the Soviet prison in Kuybyshev.

In 1991, Victor Erlich, Henryk Erlich's grandson was informed that according to a decree passed under Russian president Boris Yeltsin, Erlich had been "rehabilitated" and the repressions against them had been declared unlawful. While the exact place where he was buried is unknown, a cenotaph was erected at the Jewish cemetery on Okopowa Street in Warsaw in 1988. The inscription reads "Leaders of the Bund, Henryk Erlich, b. 1882, and Wiktor Alter, b. 1890. Executed in the Soviet Union".
Guenzburg, Horace Naphtali Herz (1833-1909), banker and philanthropist, born in Swenyhorodka, Russia. Gunzburg was a director of the Guenzburg Bank, which had been founded by his father Joseph, and which was one of the key financial institutions in imperial Russia. Guenzburg received a thorough Jewish education from private tutors in his father's home and then worked closely with his father in the management of the bank. He also managed the financial affairs of Grand Duke Louis III of Hesse-Darmstadt, who appointed him Consul General (1868-1872) in Russia. It was the only occasion when the Russian government allowed a Jew to be appointed to such a position on its soil. The Russian government appointed Guenzburg to be a member of the State Council. Guenzburg Bank's success was to some measure due to its close relations with both the aristocracy and the government. The Bank ceased its operations in 1892 due to a crisis in the Russian banking industry.

He was knighted in 1872 by Grand Duke of Hesse. Baron Guenzburg was until 1892 an alderman of the city of St. Petersburg. He was president of the St. Petersburg Jewish Community and the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia. He was also associated with many other non-Jewish social welfare institutions. He worked, with very limited success, to stabilize the situation of Russian Jews, to prevent the passing into law of anti-Jewish decrees or at least or mitigate their effect. During the blood libel case in 1878 he subsidized the writing of a book to try to stop the spreading the infamous allegations. Despite the ever worsening conditions, he refused to advocate any exodus of Jews from the country. Instead, as chairman of the Russian Committee of the Jewish Colonization Association, he urged that the funds from the Baron Hirsch Fund for the Promotion of Agriculture be used to promote handicrafts and agriculture as a way to aid Jewish victims of the pogroms. He tried to set up an national organization of Russian Jews and to plan action against the pogroms and anti-Semitism.

The Ginzburg home was a meeting place for liberal scholars, authors, artists and other intellectuals. As well as being a philanthropist he was a patron of scientific, cultural and social institutions. He supported the publication of matter of historical interest including the collection of Russian laws which concerned the Jews which had been edited by V. Levanda.
Manne, Mordechai Zvi (1859-1886), Hebrew lyric poet and painter. Born in Radushkowitz, near Vilna, Lithuania. He received a traditional education from his father, a poor Melamed [teacher] and gravestone engraver. At the age of 13 he was sent to study at a yeshiva in Minsk (then part of the Russian Empire, now the capital of Belarus). He taught himself Russian and general studies. In 1876, Manne started to study painting at the art school of Vilna. In 1881, he was accepted at the Academy of Fine Arts at St. Petersburg, Russia. Manne was influenced by Russian and German classical poetry, which he used to translate.

His work is characterized by a profound sadness, and the love of nature, which he expressed equally beautifully with pen or brush. In his last days the love of Zion assumed a important place in his poetical writings. Manne was the first to introduce European metre into Hebrew poetry.

Manne contributed poems and articles to Ha-Meliz and Ha-Zefira under the pen name Ha-Metzayyer ("the painter"). In 1884 he designed the covers of Nahum Sokolow's "Ha-Asif" and S.P. Rabinowitz' "Kneset Yisrael". "Kol Kitvey Manne" a collection of Manne's poems, essays and letters was published posthumously in 1897. Some of his best poems are: "Massat Nafshi" ("The Burden of my Soul"), "Hashoshanah" ("The Lily"), "Halaylah" ("The Night"), "Atzev Anochi" ("I am grieved"), "Zikkaron Leyom Daled Shel Hol Hamoed Pesah" ("In Memory of the Fourth Intermediate Day of Passover"), and "Tikvah Laobed" ("Hope for the Worker"). His essays are about art of painting, painters, the art of poetry, and esthetics. Some of his poems were set to music.

His promising career was interrupted by his death from tuberculosis in 1886 when he was only 27 years of age.
Triwosch, Joseph Elijah (1855-1940), Hebrew writer, biblical commentator, and educator. Born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), he grew up in the environment of the Haskalah movement. He settled in Grodo (now Hrodna, in Belarus) as a teacher of Hebrew, Russian and general subjects. He started to write in 1873 when he published his first story in Ha-Levanon. Other stories, some of the first examples of modern Hebrew fiction, were published in Ha-Shahar, Ha-Melitz, Ha-Carmel, and Ha-Shiloah and other Hebrew literary publications. Most describe Jewish life in Russia. His story Ha-Litai in Ha-Shahar, (1880) and especially his book Dor Tahpukhot (1881), which was about the activities of Russian Social Denocrats, made a great impression.

After World War I, Triwosch returned from St. Petersburg to Vilna and taught at the Hebrew secondary school of Vilna. In his last years, he also engaged in biblical and philological research. He wrote the major part of the commentary to the individual books of Mikra Meforash (1909), a project of biblical exegesis, which he edited together with N. Lewin, D. Lewin, and D. Nottick. Triwosch translated into Hebrew the works of Theodore Herzl and also Tolstoy's War and Peace and Anna Karenina (1918-22). He published an anthology of medieval Hebrew literature (1925), and wrote a textbook Hystoria Ke'lalit together with M.Y.Nadel..
Israelsohn, Jacob (1856-1924), writer and Semitic scholar, born in Latvia. He received a traditional Jewish education but as a youth also learned Russian and German. From 1876 to 1883 he studied Semitics at the University of St Petersburg, Russia, specialising in Jewish-Arabic literature, but he could not be appointed to the faculty since he was a Jew. He therefore worked as a writer, translator and secretary to the Jewish community of St Petersburg and philanthropy assistant to the wealthy Polyakov family of Moscow.

In 1922 he moved to Brussels, Belgium, and then to France where he helped Joseph Derenbourg in his reseach into Judeo-Arabic material. He also assisted in the preparation of the defence of Menachem Beilis ex-soldier and the father of five children, employed as a superintendent at the Zaitsev brick factory in Kiev who in 1913 amidst an surge of Anti-Semitic feeling was accused of the ritual murder of an Ukrainian child. He persuaded a number of Russian intellectuals to give evidence in the trial.

Israelsohn's publications included a Russian translation and commentary of Josephus' “The Jewish Wars”, an edition of Samuel ben Hophni's commentary on the end of Genesis and of Yahya ibn Bal'am's commentary of Jeremiah.
Guezenburg, Ilya Yakolevich (1860?-1939(, sculptor, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). At the age of eleven he went to St. Petersburg, Russia, and studied under the famous sculptor Mark Antokolsky. He was awarded a gold medal from the St Petersburg Academy of Arts for his sculpture "Lament of Jeremiah" (1878). After graduating in 1886, he travelled around the world for one year on a scholarship and then returned to St. Petersburg to continue his work. After the Russian Revolution he founded in Petrograd, as it was now known, a Jewish Society for the Encouragement of the Arts. The subjects of his works can be divided into three: {1} Children; (2) Busts of famous contemporary artists such as Tchaikovsky and Pasternak and (3) abstracts and busts of scenes and people from the past such as "A child before bathing".
Berlin, Isaiah (1909-1997), British social and political philosopher, one of the most brilliant thinkers of the 20th century, born in Riga, Latvia (then part of the Russian Empire). Berlin's work on liberal theory and on pluralism has had a great influence on social thought. Born the son of a wealthy timber company owner, he was a direct descendant of Rabbi Shneur Zalman, the founder of Chabad Hasidism.

The family lived in St. Petersburg, Russia, but left in 1920 after feeling the oppression of Bolshevism and anti-Semitism. They came to Britain in 1921. Berlin was educated at St Paul's School in London, then at Corpus Christi College, Oxford, where he studied classics. He then took another degree, this time at Oxford, in Philosophy, Politics and Economics. He was appointed a tutor in philosophy at New College, Oxford, and in 1932 at the age of 23, was elected to a prize fellowship at All Souls College, Oxford. He was the first Jewish fellow at All Souls College. Berlin was to remain at Oxford for the rest of his life, apart from a period working for British Information Services in New York, USA, from 1940 to 1942, and for the British embassies in Washington, DC, and Moscow from then until 1946.

Berlin was fluent in Russian and English, spoke French, German and Italian, and knew Latin and Ancient Greek. From 1957 to 1967, he was Professor of Social and Political Theory at the University of Oxford and in 1966 he was elected to be the first president of the newly founded Wolfson College in Oxford. He was knighted in 1957, and was awarded the Order of Merit in 1971. He was President of the British Academy from 1974 to 1978. He also received the 1979 Jerusalem Prize for his writings on individual freedom. The annual Isaiah Berlin Lectures are held at the Hampstead Synagogue and both Wolfson College and the British Academy each summer.

The London based "Independent" newspaper once wrote that "Isaiah Berlin was often described, especially in his old age, by means of superlatives: the world's greatest talker, the century's most inspired reader, one of the finest minds of our time ... there is no doubt that he showed in more than one direction the unexpectedly large possibilities open to us at the top end of the range of human potential"

In 1956, Berlin married Aline Halban, née de Gunzbourg, who was from an exiled half Russian-aristocratic and half ennobled-Jewish banking and petroleum family He was elected a Foreign Honorary Member of the American Academy of Arts and Sciences in 1959.

His work was characterized by a very liberal attitude to social and political questions. In his “Karl Marx”, published in 1939, he examines Marxism in the context of the times when it was written. In the “August Conte Memorial Lectures” he opposed the notion that events are inevitable and therefore predictable. His essay "Two Concepts of Liberty", delivered in 1958 as his inaugural lecture as Chichele Professor of Social and Political Theory at Oxford argued for a nuanced and subtle understanding of political terminology, where what was superficially understood as a single concept could mask a plurality of different uses and therefore meanings. He distinguished between thinkers who tried to find liberty within a framework of restraints while recognizing the diversity of human needs and those who are dogmatic and try to “force men to be free`' and so end up by enslaving them.

For Berlin, values are creations of mankind, rather than products of nature waiting to be discovered. He argued that the nature of mankind is such that certain values – for example, the importance of individual liberty – will hold true across cultures, and this is what he meant when he called his position "objective pluralism". When values clash, it may not be that one is more important than the other. Keeping a promise may conflict with the pursuit of truth; liberty may clash with social justice. Moral conflicts are "an intrinsic, irremovable element in human life". "These collisions of values are of the essence of what they are and what we are." For Berlin, this incommensurate clashing of values within, no less than between, individuals, constitutes the tragedy of human life.

Berlin had many close ties to Zionism and Israel having close friendships with Chaim Weizmann and other Zionist leaders. He was a governor of the Hebrew University of Jerusalem, Israel.






Berlin's essay "Historical Inevitability" (1954) focused on a controversy in the philosophy of history. Berlin is also well known for his writings on Russian intellectual history, most of which are collected in Russian Thinkers (1978; 2nd ed. 2008),
לוריא, ארתור וינסנט , מלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, למד מוסיקה בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג וקיבל שיעורים פרטיים אצל אלכסנדר גלזונוב. אחרי המהפכה מונה למנהל המחלקה למוסיקה במשרד החינוך הרוסי. לוריא היה הפוטוריסט הרדיקלי הראשון במוסיקה הרוסית וניסיונותיו בהלחנה הקדימו את ההתפתחויות במערב בעשורים אחדים, לפחות. ב-1921 יצא לברלין, אחר כך עבר לפריס ולבסוף, ב-1941, היגר לארה"ב.
יצירותיו כוללות שני שירים (1912), סינתזה (1914), צורות באוויר (1915) – כולן יצירות לפסנתר, בכי הבתולה (Pleurs de la Virge, 1915), סונטה ליטורגית לאלט ולתזמורת קאמרית (1928) וקונצ'רטו דה קאמרה לכינור ולתזמורת כלי-קשת (1945). נפטר בפרינסטון, ניו-ג'רסי.
Rabbi and Zionist

Born in Plunge,in 1846 he was elected rabbi at Taurage. He then devoted himself to secular studies. From 1876 until his death he was rabbi in St. Petersburg. Olschwanger enthusiastically supported Hibbat Zion from its foundation, while it still had only a few members in St. Petersburg. When most rabbis opposed the movement, he criticized those who were not prepared to actively work for redemption instead of sitting back and waiting for it. He was one of the rabbis who gave permission for settlers in Erets Israel to work their lands on a sabbatical year. Olschwanger took an active interest in many aspects of Jewish life including the Society for the Promotion of Culture among the Jews of Russia.
Guenzburg, David (1857-1910), philanthropist and scholar, son of Horace Naphtali Herz Guenzburg, born in Kamenets-Podolski, Ukraine (then part of the Russian Empire). Guenzburg studied at the universities of St Petersburg, Greifswald in Germany and Paris and became a scholar in Jewish and oriential studies. He learned several Semitic languages and studied medieval Hebrew and Arab poetry. He published a number of works including studies on the foundation of Arabic poetry, a book on ancient Jewish ornamentation and illumination in medieval Hebrew manuscripts, and a catalogue and description of Arabic, Greek and Coptic manuscripts. Guenzbuerg was also a connoisseur of Russian poetry. His personal library, which contained one of the most important collections of Judaica, was one of the largest private libraries in the world and is now part of the Lenin State Library in Moscow.

Guenzburg also continued his father's tradition of public and Jewish communal activity. After his father's death he became head of the St Petersburg Jewish community and president of the Society for the Promotion of Culture amongst the Jews of Russia. In 1910 he presided over a conference to deal with the religious problems of the Jews of Russia. He was one of the editors of the "Yevreyskaya Entsiklopediya" (Russian Jewish Encyclopedia) and in 1908 he established and for several years supported financially the Jewish Academy in St Petersburg. He was the Academy's rector and lectured to students on Talmud, rabbinic literature, Semitic languages, Arabic literature and medieval Jewish philosophy. The academy continued to operate until 1916 and was attended by many distinguished scholars and authors.

Guenzburg's brother Pierre was an industrialist who lived in Paris until 1940 when he emigrated to the USA. Pierre's wife Yvonne was for 20 years the honorary president of world ORT. Their daughter married Sir Isaiah Berlin.
Aronovich, Yuri , conductor. Born in 1932 in Leningrad, Russia, he became the conductor of the Yaroslav Symphony Orchestra in 1957. From 1964, he conducted the All-Union Radio and TV Symphony Orchestra in Moscow and in this position premiered many works by Soviet composers.
פסנתרן, מנצח ומלחין. נולד באלכסנדרובקה, אוקראינה. ניגן פסנתר מגיל צעיר, ואחר כך למד אצל פליקס בלומנפלד בקונסרבטוריון של מוסקבה. ב-1926 ארגן תזמורת ג'אז במוסקבה ותוך זמן קצר נעשה למנצח הג'אז המוביל בברית-המועצות. בשנותיו המאוחרות הופיע כפסנתרן עם תזמורות גדולות, וניגן יצירות משלו ועיבודים למוסיקה קלה של אחרים. יצירותיו כוללות קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת ג'אז, שירים פופולריים, מוסיקה לתיאטרון ומוסיקה לסרטים. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
Schwarz, David (1845-1897), inventor in the field of aviation, born in Keszthely, Hungary (then part of the Austrian Empire). He lived in Zagreb, Croatia, and was by profession a lumber merchant. He began the study of aviation in his later years by himself and became the actual inventor of the rigid airship. The Austrian war ministry disapproved of his technical project, whereupon he went to Russia, became a Russian government engineer in St. Petersburg, and there built his first airship in 1892. It had an aluminum framework and a balloon covering. Unfortunately, the materials provided by the Russian government were so inferior that it was impossible to fill the balloon with gas.

Schwarz then turned to the German government, which was in favor of his project to build an aluminum balloon eighty meters in length and twelve in diameter. He was promised 300,000 marks for the undertaking in the event that he succeeded. On January 13, 1897, a telegram summoned him to Berlin to be present at the test flight, but just as the telegram was handed to him on the street in Vienna he died of a heart attack. His widow, Melanie Schwarz, took charge of the preparations for the ascent which made on November 3, 1897, from Tempelhof Field, near Berlin, in the presence of a number of spectators, including Count Zeppelin. The flight of the airship was successful, but its unskilled pilot brought it to the ground with such violence that it was smashed to pieces. Although Zeppelin, in applying for his patent in 1894 to 1895, did not mention the work of Schwarz, experts regarded it obvious that in the rigid airship which Zeppelin built used, for the most part, of the methods which Schwarz had previously developed and adopted.

On February 19, 1898, a contract was drawn up between Schwartz' widow, Councilor Berg, of Stuttgart, and Count Zeppelin. This contract gave Berg the right to exploit in Germany "those inventions, whether patented or not, which belonged to Schwarz and his heirs", and Zeppelin received the right to Schwartz' "inventions and experiments", in return for compensating the heirs of the inventor. Although Zeppelin, in a letter to Maximilian Harden (editor of "Die Zukunft") in 1911, denied that he had used the discoveries of Schwarz in building his own airship, it is clearly established that priority in the discovery of the rigid airship belongs to David Schwartz.
שוסטקוביץ', דמיטרי , מלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, למד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג בשנים 1925-1919. בשנים 1941-1937 וכן בשנים 1958-1945 לימד באקדמיה בלנינגרד ובשנים 1948-1943 גם בקונסרבטוריון של מוסקבה.
הלחין יצירות לקונצרט (כולל 15 סימפוניות – הראשונה נכתבה ב-1924/25, הרביעית ב-1935/36, החמישית ב-1937, השביעית (לנינגרד) ב-1941, ה-11 (שנת 1905) ב-1957, ה-13, שהוקדשה ללנין, ב-1962, ה-15, ב1971-), קונצ'רטות (ביניהם לפסנתר, לחצוצרה ולתזמורת כלי-קשת, 1933), מוסיקה קאמרית (כולל 14 רביעיות כלי-קשת), אופרות (כולל האף, 1927/28, ליידי מקבת ממצנסק, 1930-32), מוסיקה לבלט, אורטוריות (שירת היערות, 1949), קנטטות, שירים ומוסיקה קלה לתיאטרון ולקולנוע. אף כי לא היה יהודי, הושפע מהמוסיקה היהודית והלחין, בין השאר, מחזור שירי עם יהודיים אופוס 79. נפטר במוסקבה, בריה"מ.
Bonner, Elena (1923-2011) Soviet dissident and human rights campaigner, wife of Andrei Sakharov, born in Merv Turkmenistan (then in the Soviet Russia). Bonner was the daughter of Georgy Alikhanov, a founder of Soviet Armenian Communist Party and Ruth Bonner, a Jew from Siberia. Both parents were lifelong communists, but fell foul of Stalin's purges. After her mother had been sent to the Gulag, Elena found her way to Leningrad (today St Petersburg) where she lived with her grandmother and went to school.

During World War II she worked as a nurse on the front lines and was wounded on several occasions. She was decorated by the Soviet army. After the war she studied medicine, became a pediatrician and joined the Communist party.

In the 1960s she became disillusioned with Soviet totalitarianism, left the Communist party and and also her medical practice. She joined the dissident movement on a full-time basis. At this time she met nuclear physicist Dr. Andrei Sakharov who had been instrumental in the development of the Soviet Union's first hydrogen bomb, but who too had become very unhappy about the direction taken by Soviet Russia. The two married in 1971 and were both immediately and intensively persecuted by the authorities. In 1975 she was permitted to leave in order to receive medical treatment, but during her absence she went to Oslo to accept the Nobel Peace Prize awarded to her husband. In 1984 after she was charged with anti-Soviet slander, she joined her husband in exile in Gorky, 400 km east of Moscow. The following year, when Sakharov went on hunger strike, she was allowed to leave the country for further medical treatment on condition that she did not speak to journalists. In 1986 the Soviet leader M. Gorbachev urged A. Sakharov to return to Moscow. He did return and tried to persuade Gorbachev to release other prisoners of conscience.

Bonner became a vigorous critic of Gorbachev when many of the Soviet totalitarian policies remained in force. When Gorbachev was nominated for the Nobel Peace Prize she asked the community to delete her husband's name from the list of previous recipients. The committee refused. Their small Moscow apartment became a kind of command centre for the dissident movement from which she waged her persistent campaign against authoritarianism. Sakharov himself died in 1989, but Bonner continued her work. Although living for the most part in the USA since 2006 she continued her fight for human rights writing articles in both the American and Russian press. In 2010 she said that she felt that Russia was “backsliding” and it was vital to improve justice and the rule of law in Russia.
דוידוב, קרל יולייביץ' (1838-1889) , צ'לן ומלחין. נולד בגולדינגן, קורלנד (לטביה). השלים לימודי מתמטיקה באוניברסיטה של מוסקבה ב-1858. בשנים 1862-1859 התגורר בלייפציג, הופיע כסולן, ניגן בתזמורת הקאמרית והיה צ'לן ראשי של תזמורת הגוואנדהאוס. כמו כן, לימד בקונסרבטוריון של לייפציג. ב-1862 חזר לרוסיה ומונה למנהל הקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג (1887-1876) והצטרף לרביעיית האגודה למוסיקה רוסית, שבמסגרתה ניגן יחד עם ליאופולד אאואר. דוידוב ירש את מקומו של אנטון רובינשטיין כמנצח התזמורת של הקונסרבטוריון, ואתה יצא למסע הופעות נרחב בחו"ל. בין יצירותיו, יצירות רבות לצ'לו. הוא נפטר במוסקבה, רוסיה.
Jasny, Naum (1883–1967), economist, born in Kharkov, Ukraine (then part of the Russian Empire). Jasny obtained a doctorate in law in St. Petersburg, Russia. He practiced law for a short time, and then became director of a flour mill in Kharkov, an experience which aroused his interest in economics. After the Russian Revolution he worked on designing food policies for the Soviet government, a matter which he researched in Germany. While there he joined the Business Cycle Research Institute and in 1933, with the coming to power of the Nazis, he moved to the United States where he was appointed senior economist with the Department of Agriculture.

From 1939 he was employed by the Food Research Institute of Stanford University where he prepared forecasts of food availability in allied and enemy countries. After World War II, he worked with the Stanford Soviet Economic Group. Jasny's main interests were agricultural statistics and economics. His estimates of grain harvests in the USSR served for many years as the basis for the investigations into the Soviet military potential. Among Jasny's major works are "The Socialized Agriculture of the USSR" (1949); "The Wheats of Classical Antiquity" (1944); "Soviet Industrialization 1928–1952" (1961); "Soviet Planning" (1964) and "Khrushchev's Crop Policy" (1965). His memoirs were being prepared for publication at the time of his death.
משורר. נולד בגרודנו, רוסיה הלבנה. למד צילום, ואחר כך חי בווינה ובסנט פטרסבורג, והיה הצלם האישי של נושאי משרות חשובות ברוסיה. בעקבות נישואיו הוטבל לנצרות, אבל המשיך לכתוב שירה בעברית על נושאים יהודיים, ולפעמים אף ציוניים.
מ-1877 הופיעו שיריו דרך קבע בכתבי עת רוסיים ועבריים. שירתו נאספה בידי יעקב פיכמן בכרך "שירים נבחרים" (1911). שירו המפורסם ביותר הוא "בשדמות בית לחם". נפטר בסנט פטרסבורג, רוסיה.
Weiter, A. pseudonym of Eisik Meir Devenishsky (1877-1919), political agitator, and Yiddish writer. Born in Biniakon, a village near Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He received a traditional education but joined the revolutionary movement, becoming active in the Jewish Labor Bund. He edited the movement's organ Der Werker. In 1899 and again in 1902-4 Weiter was imprisoned for his activities. He returned to Vilna and participated in the 1905 Russian Revolution. After the failure of the revolution he devoted himself to writing and campaigned for national rights for the Jews. In 1912 he was exiled to Siberia, where he remained until the outbreak of the 1917 Revolution. He then lived in Petrograd and Nizhni Novgorod and at the end of 1918 returned to Vilna where he was shot by the Polish Legionnaires who occupied the city in 1919

Weiter wrote plays, short stories, and essays. His early writings were of a political nature, but from 1906 his plays were free of any political motifs. In his blank-verse play, Fartog (1907), he portrayed the mood of Jewish intellectuals on the eve of the 1905 Russian Revolution. In Fayer (1910), he expressed the alienation and loneliness of the younger generation and their longing for a full and creative Jewish life. In his Der Shtumer (1912), he described the suffering of his generation, whose expectations for a new freedom were not fulfilled. In 1908, together with S. Gorelik and Samuel Niger, Weiter edited the Literarishe Monatshriften, a monthly which became a rallying point for young writers who believed in a renaissance of Jewish life and a revitalized Jewish culture. Among the works that Weiter translated were Gorki's My Childhood and Max Halbe's In Stream (together with Z. Reizen). As a journalist he contributed to Falks Zeitung, to Friend and to Morgenstern.

In 1920, the Weiter Buch was published in his memory in Vilna.
קריין, גריגורי , כנר ומלחין. נולד בניז'ני-נובוגרוד (רוסיה), והיה אחיו של המלחין אלכסנדר קריין. למד במוסקבה אצל רימאלי (Hrimaly), יואון (Juon) וגלייר (Gliere). אחר כך, בשנים 1908-1905, למד בלייפציג קומפוזיציה אצל מקס רגר. בשנים 1934-1926 חי בפריס ובשנים 1943-1941 בטשקנט.
יצירותיו כוללות מוסיקה קאמרית, סונטות לכינור ולפסנתר, ואת הפואמות הסימפוניות שאול ודוד ושירו של דוד. הלחין גם רפסודיה עברית לקלרנית ולתזמורת. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
David Maggid (1862-1942?), writer, scholar. Born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire), the son of scholar Hillel Noah Maggid-Steinschneider. Maggid's literary works, in Hebrew, Yiddish and Russian, cover a wide spectrum of subjects including art, Jewish history, folklore and beliefs, Jewish music in antiquity and the middle ages.

He completed his education and lived in St Petersburg, Russia. From 1890 to 1897 Maggid was a teacher at a Jewish secondary school there and taught Jewish religion in government secondary schools. In 1918 he became librarian of the Jewish Oriental department at the State Library in the city. In 1921 he was appointed professor of the history of art at the Russian Institute, and in 1925 became the first Jewish professor of Hebrew at the University of Leningrad.

Maggid was secretary to Samuel Fuenn and assisted him in writing Haotzar ("The Treasury", 1884-1903) and Knesset Yisrael ("Assembly of Israel", 1886-1900), a biographical dictionary of Jewish scholars and authors. He wrote numerous articles for Jewish journals, contributed to the Yevreiskaya Entziklopedia, and also was editor of Tsemah David (1897), and of Luah Hatehiah. His works in Hebrew include Toledoth M. Antokolsky ("The Life of M. Antokolsky", Warsaw, 1897, a monograph of Mordecai Aaron Guenzburg). His Russian works deal with Jewish dogma and liturgy and the history of the Jews of Caucasus. He also prepared a polyglot Bible in some 40 languages and dialects. Notable amongst his other works are his reminiscences of his father and of the first maskilim of Vilna published in Fun Noenten Ovar (1937). He also completed his father's work Toledoth Mishpehot Guenzburg ('The History of the Guenzburg Families", 1899).
Rabbi

Born in Taurage, he served as rabbi in Virbalis from 1876 to 1908. From then until his death he was rabbi of St. Petersburg. He won the respect of the Czarist authorities and was able to have the ban on shehitah in St. Petersburg cancelled. In 1915,during World War I, he headed the religious committee dealing with the supply of kasher food to Jewish soldiers in the Russian army. On his initiative, a fund was established in the United States for the relief of Russian refugees. As a scholar he is best known for his notes to the Jerusalem Talmud.
פיכר, יעקוב (1896-1978), מלחין, מנצח, כנר, תיאורטיקן ומורה
נולדו באודסה, אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית). בהתחלה למד לנגן רק בכינור, אולם בשנת 1912 נרשם לקונסרבטוריום של סנט פטרסבורג, רוסיה, שם למד בנוסף לכינור גם הרמוניה, קונטרפונקט, פוגה, קומפוזיציה ותזמור.
הוא סיים את לימודיו בשנת 1917 והפך לנגן ראשי באופרה המלכותית של פטרבורג, אולם בגלל התנאים ברוסיה הסובייטית, היגר לארגנטינה בשנת 1923 והתיישבת בבואנוס איירס. בתחילה הוא נודע בארגנטינה ככנר, אולם תוך זמן קצר החל להלחין ולאחר מכן לנצח.

בשנת 1929 הוא ייסד את "Grupo Renovación" על מנת לקדם את המוזיקה הארגנטינית המודרנית. הוא זכה בפרסים מהעיר בואנוס איירס עבור יצירותיו בשלוש הזדמנויות שונות. ב-1928 זכה בתחרות שאורגנה על ידי התזמורת הפילהרמונית של לנינגרד.בשנת 1939 פיכר התמנה למנצח הרשמי של התזמורת הסימפונית של Agma (איגוד מוזיקאים הכללי של ארגנטינה), שנקראה מאוחר יותר-Adema. ב-1948, בהשראת הקמתה של המדינה ישראל, הוא חיבר הסימפוניה החמישית שלו תחת השם "כה אמר ישעיהו", ובאותה שנה הלחין את הקנטטה שלו "תהילים של שמחה" לסולנים, מקהלה ותזמורת. הקנטטה בוצעה לראשונה בשנת 1952 תחת ניצוחו.
בשנת 1957 זכה בפרס השני לרביעיית סקסופון בתחרות שאורגנה על ידי SODRE מונטווידאו, אורוגוואי, בפסטיבל המוסיקה העכשווית של אמריקה הלטינית, וב-1960 הוענק לו פרס על הסימפוניה השביעית שלו: "האפוס של מאי".

ב-1961העניקה לו האקדמיה הלאומית לאמנויות יפות את הפרס "מוצרטאום ארכנטינוס" לחמישית שלו לפסנתר ומייתרים.
ב-1947 עזר להקים את איגוד המלחינים של ארגנטינה. בשנת 1969 התמנה חבר באקדמיה לאמנויות יפות. בתור מורה כיהן כפרופסור לקומפוזיציה בבית הספר למוזיקה לאומית באוניברסיטת "לה פלטה" במחוז בואנוס איירס, וכפרופסור בקונסרבטוריום הלאומי, ובמכון לאומנויות שליד תיאטרון קולון בבואנוס איירס.
פסנתרן ומנצח. נולד בסנט פטרבורג, רוסיה, ולמד, בין היתר, אצל אנטון רובינשטיין. הופיע בהצלחה באירופה מאז 1896, ובאמריקה – מאז 1900. ב-1909 נישא לזמרת קלרה קלמנס, בתו של הסופר האמריקני הנודע מרק טוויין. הגיש באירופה (1913-1912) ובאמריקה (1915-1914) סדרה של קונצרטים היסטוריים על התפתחות ז'אנרים שונים בנגינת פסנתר וזכה בעקבותיה בפרסום נרחב. אחרי שהיגר לארה"ב היה למנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של דטרויט (1935-1918). ניצח ביחד עם ליאופולד סטוקובסקי על התזמורת של פילדלפיה (1931-1928). גברילוביץ הופיע, לעתים קרובות, ברסיטלים ביחד עם אשתו, והיא פרסמה את הביוגרפיה שלו, "בעלי גברילוביץ" (1938). נפטר בדטרויט, מישיגן (ארה"ב).
Baal-Machshevet (Israel Isidor Elyashiv) (1873-1924), Yiddish literary critic. Born in Kovno, Lithuania (then part of the Russian Empire). He was educated at the Yeshiva of Courland, (now part of Latvia), where students learned both religious and secular subjects such as mathematics, geography, German language and also Jewish studies including Torat ha-Musar. His outlook on life became somewhat sceptical, a view expressed in his "Ironistic Tales" (1910). He went on to study at a Swiss high school and then medicine at Heidelberg and Berlin, Germany. He practiced medicine in Lithuania and also in Warsaw and St. Petersburg, Russia.

Elyashiv's main interest was in writing and literary criticism. He started writing in German and Russian at the age of 23 (1896). He published his first literary criticism in Yiddish five years later, influenced by J.L. Peretz. He continued to write in Yiddish. In his essay "Two Languages- One Literature", he wrote that although the Jews speak and write different languages, their culture is the same. He thought that both Hebrew and Yiddish should be recognized as national Jewish languages, the first to connect to Jewish sources, and the latter to connect with Jews throughout the Diaspora. An ardent Zionist he translated "Altneuland" by Theodor Herzl into Yiddish and attended some of the Zionist Congresses. During WWI he served as a medical officer in the Russian Army. After the war he left for Berlin and, from 1922 to his death, edited a Yiddish newspaper. He wrote essays about the important Jewish authors of his time.
Katzenelson-Shazar, Rachel (1885-1975), leader of women's Zionist movements in Eretz Israel, was an active figure in the Zionist movement, writer and wife of Zalman Shazar, third President of the State of Israel. Born in Bobruisk, in the Russian Empire (now in Belarus), she studied literature and history.at St. Petersburg University. She also studied at the Academy for Jewish Studies in St. Petersburg, where she met her future husband, Zalman Shazar. At that time very few Jewish girls were accepted to Russian universities.

Active in Zionist organizations in Russia, in 1912 she emigrated to Ottoman Palestine and then in 1916 was elected to the first Cultural Committee of the Labor Movement, alongside Berl Katznelson and Yitzhak Tabenkin She worked with them to improve the education of workers. She was later elected as a member of the cultural committee of the Achdut Ha'avodah party and, in 1924, of the Histadrut. Throughout her life, she was actively involved with the Histadrut and the Mapai party, performing many public duties. She edited the journal of the Histadrut's women's movement. She wrote frequently for the press mostly on subjects concerning women. Her articles were collected and published in two volumes in 1946 and 1966 respectively. In 1958, she was awarded the Israel Prize for Social Sciences.

Katznelson's brothers were Avraham Katznelson (one of the signatories of the Israeli declaration of independence), Joseph Katznelson (a companion of Ze'ev Jabotinsky and one of the Irgun's two Chiefs of Illegal Immigration) and Reuben Katznelson (a member of the Jewish Legion and Joseph Trumpeldor's sergeant and companion in the Battle of Gallipoli).
מוסיקולוג, מנצח ומלחין. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, ולמד פסנתר, הרמוניה ותזמור בקונסרבטוריון של עיר הולדתו. ב-1923 יצא לארה"ב ומ-1925 עבד כמנחה לאופרה בבית הספר למוסיקה איסטמן ברוצ'סטר. בשנים 1927-1925 שימש מזכירו של קוסביצקי. ב-1928 ייסד את התזמורת הקאמרית של בוסטון, ואיתה ביצע לראשונה, בין השאר, את יצירתו של צ'רלס אייבס שלושה מקומות בניו-אינגלנד. ערך מספר רב של מסעי הרצאות ובהם הציג את המוסיקה האמריקנית המודרנית.
יצירותיו כוללות פרלוד רוסי לפסנתר (1914), חמישה שירי פרסומת (1925), שחור ולבן לפסנתר (1928) ורצועת מביוס (1965).
כלכסיקוגרף ערך את המהדורה הרביעית והשביעית של "האנציקלופדיה הבינלאומית למוסיקה ומוסיקאים של תומפסון" (1956-1946) ואת המהדורה החמישית של "המילון הביוגרפי למוסיקאים של בייקר" (1958). הוא מחברם של הספרים "מוסיקה מאז 1900" (1937), "מוסיקה של אמריקה הלטינית" (1945), "אוצר הסולמות והתבניות המלודיות" (1947) ומאמרים רבים. נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה.
Gershoni, Henry (Zvi Hirsch) (1844-1897), journalist and author, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He studied in the yeshiva (Rabbinical Seminary) there. Later he lived in St. Petersburg, Russia, where he married a Christian girl; later he himself was converted to Christianity. In 1868, writing in Ha-Maggid, the world’s first Hebrew newspaper first published 1856 in eastern Prussia, he confessed to the fact that he had been converted, but also wrote that he regretted it and that he remained loyal to Judaism. In 1869 he arrived in New York. In 1874 he was appointed rabbi in Macon, Georgia, (USA) and in later years proceeded to serve as rabbi in Atlanta and Chicago. When in Chicago he published the weekly "The Jewish Advance" and "the Maccabean”. He returned to New York (1893) and wrote articles on the important topics of the day such as Orthodoxy versus Reform and Immigration to America or to Palestine.
מלחין. נולד בווילנה, ליטא, למד בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג, בין השאר אצל רימסקי-קורסקוב. ב-1908 נשא לאישה את בתו של מורו. באותה שנה התחיל ללמד בקונסרבטוריון וב-1934 מונה למנהלו.
יצירותיו כוללות ארבע סימפוניות, קונצ'רטו לכינור, יצירות לתזמורת, מוסיקה לבלט, שתי רביעיות כלי-קשת, יצירות לתזמורת קאמרית, מוסיקה לפסנתר ושירים. נפטר בלנינגרד, ברית-המועצות.
מנצח ופסנתרן. נולד בסנט פטרסבורג, רוסיה, ולמד שם מוסיקה. בשנים 1922-1920 ניהל את המקהלה של האופרה הגדולה של סנט פטרסבורג והיה עוזר המנצח שלה. ב-1922 עזב את ברית-המועצות והגיע לארצות-הברית. בבוסטון הקים תזמורת משלו והופיע איתה בעיבודים למוסיקה קלאסית קלה וביצירות פופולריות. קוסטלנץ התארח כמנצח בתזמורות רבות, וביניהן תזמורת ה-CBS והתזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק. הלחין מוסיקה לסרטים רבים. נפטר בפורט-או-פרינס, האיטי.
גוז'נסקי, אליהו (אליושה) (1914–1948), מהפכן, פוליטיקאי, מנהיג פועלים ומחבר, נולד בפטרוגרד, רוסיה, בן יחיד להוריו פרידה ויצחק.
____________________________________________

אליהו גוז'נסקי – ביוגרפיה מאת יורם גוז'נסקי

אביו היה עורך-דין בעל השקפת עולם דמוקרטית. ב-1917 עברה המשפחה לגרודנה (אז – פולין; היום - בלארוס), שם למד גוז'נסקי בגימנסיה הריאלית. עוד בהיותו תלמיד, ניהל ויכוחים עם המורה להיסטוריה בשאלת האנטישמיות. כבר אז נתגלתה בו הנטייה לעמוד לימין החלשים. כתלמיד גימנסיה, הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" והגיע לארץ בשנת 1930, בהיותו בן 16, ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל עד 1933.

החיים בארץ חשפו בפניו מציאות חברתית ולאומית שונה מזו שציפה למצוא, ובהיותו תלמיד בית הספר מקווה ישראל, הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי בארץ ונטל חלק פעיל בעבודת התנועה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר החקלאי, עבד כפועל בפרדסים. עבודתו זו הביאה אותו במגע קרוב יותר עם ציבור הפועלים. אז נתגלו בו לראשונה הכשרונות האירגוניים, בהם הצטיין במשך כל שנות פעולתו.

בשנת 1936, לבקשת אביו, שב לגרודנה, כדי ללמוד שם בבית ספר למודדים מוסמכים. בגרודנה הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי הפולני, שפעלה במחתרת. בפעילותו במחתרת בפולין, באו לידי גילוי אומץ רוחו של גוז'נסקי וכושר המצאתו. באחת הפעולות נאסר בידי המשטרה והועמד לדין. הוא נידון לשמונה שנות מאסר. לפי עצת אביו המשפטן, הוא ניצל את היותו נתין פלשתינאי, חמק ממאסר ושב בשנת 1938 לארץ. לאחר שובו, החל לעבוד כמודד במחנות הצבא הבריטי ולעתים כפועל בפרדסים.

עם שובו לארץ, בגיל 24, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אז במחתרת. למרות הסכנה שבדבר, בכל מקום שבו עבד, ניהל תעמולה קומוניסטית בקרב הפועלים, ובייחוד בקרב העובדים במחנות הצבא. פעילות קומוניסטית, לרבות בקרב הפועלים, הייתה כרוכה באותן שנים בסיכון אישי. מאז שמועצת ההסתדרות (אפריל 1923) אימצה את הצעתו של דוד בן גוריון והחליטה להוציא מההסתדרות את כל חברי "פרקציית הפועלים", חל איסור על קבלת קומוניסטים להסתדרות. המשמעות הייתה – הרעבה והעדר שירותים רפואיים, שכן מי שהוצא מההסתדרות ב"אשמת" קומוניזם, נחסמה בפני הגישה ללשכת העבודה ולקופת חולים . ייתר-על-כן, ממשלת המנדט הבריטי, שערכה מצוד נגד קומוניסטים ואנשי שמאל, אסרה והגלתה אותם מהארץ, התייחסה למי שהוצא מן ההסתדרות כאל מי שהוכחה אשמתו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית הבלתי-לגלית.
גוז'נסקי היה חבר ועד הסניף התל-אביבי של המפלגה הקומוניסטית, שפעלה במחתרת. במסגרתו, פעל בקשר הדוק עם מזכיר הסניף, סיומה מירוניאנסקי, שב-1941 נרצח בידי הבולשת הבריטית. ועד הסניף הטיל עליו את האחריות לפעולה האיגוד-המקצועית בקרב הפועלים. קשריו הישירים עם הפועלים וכישוריו הארגוניים, הפכו אותו תוך פרק זמן קצר למנהיג עממי בתנועת הפועלים בארץ.
כחבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, היה גוז'נסקי נתון למעקב ולרדיפות מצד המשטרה הבריטית. בשנת 1941, בדרכו מנתניה לתל-אביב, נעצר בידי הבולשת הבריטית ונכלא. אחרי ששוחרר מבית הסוהר, שב במישנה מרץ לארגן מאבקי פועלים להגנה על שכרם וזכויותיהם.

מנהיג של פועלי היהלומים

ב-1941, לאחר ששוחרר מהמאסר, ורוב מקומות העבודה היו בעצם סגורים בפניו, החל גוז'נסקי לעבוד כפועל יהלומים. הוא עבד במלטשת "כוכב" ובמלטשות אחרות. שנה בלבד לאחר שהחל לעבוד במלטשת יהלומים, ארגן גוז'נסקי שביתה גדולה בענף, שתנאי העבודה והארגון המקצועי בו היו ייחודיים. הוא המשיך בפעילותו המנהיגותית בקרב פועלי היהלומים במהלך השנים 1946-1942. מידת מעורבותו בשביתות של פועלי היהלומים באה לידי ביטוי ב-18 המאמרים שהקדיש לנושא זה . במקביל היה מעורה גם במאבקי פועלים במפעלי תעשייה אחרים, במאבקים של העובדים במחנות הצבא הבריטי ובקרב עובדי שירות המדינה. בשנת 1946, לאחר שנתאפשר למפלגה הקומוניסטית, שפעלה כעשרים שנה במחתרת, לשוב ולפעול בהסתדרות, היה גוז'נסקי נציגה במועצת פועלי תל-אביב.

גוז'נסקי הקדיש מאמצים רבים לגיבוש אחדות מאבק של פועלים יהודים וערבים. התנאים לכך היו מורכבים והשגת המטרה חייבה להתגבר על מכשולים רבים. שלטון המנדט הבריטי הפעיל בפלשתינה את השיטה של "הפרד ומשול", ורדף בכל האמצעים את אלה שפעלו ליישום שיתוף פעולה יהודי-ערבי במישורים החברתי והמדיני. ההנהגה הציונית, לרבות הנהגת ההסתדרות הכללית, ניהלו מדיניות קולוניאלית של היבדלות לאומית ושל דחיקת רגלי הפועלים הערבים ("עבודה עברית"). מבחינת ההתארגנות האיגוד-מקצועית, פועלים יהודים וערבים היו מאורגנים אז בדרך כלל במסגרות מקצועיות-לאומיות נפרדות.
לכן נודעה חשיבות כה רבה למערכות המשותפות, שלמרות הפיצול הארגוני, התנהלו במשותף ואיחדו, בשביתות ארציות, פועלים יהודים וערבים. גוז'נסקי היה מעורב במאמצים אלה, ותרם אישית לפרסומו של הכרוז לפועלי הממשלה השובתים, יהודים וערבים, שהוציאו יחד המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי בשנת 1946.
גוז'נסקי במעקב של סוכני ההגנה

לא נמצאו יומנים או רשימות אישיות, המתארות את פעילותו היומיומית. לכן מקורות המידע הם, מצד אחד, רשימות שכתבו עליו חבריו, ומצד שני – הרשימות של סוכני ההגנה, שעקבו אחריו, כמו אחרי פעילים קומוניסטים אחרים, הן בשנים שהמפלגה הקומוניסטית פעלה במחתרת, והן בשנים שפעלה כבר בגלוי.
אחד הדיווחים של סוכנת הגנה בשם "זהבה", מספר על ביקור של גוז'נסקי במחנה של הנוער הקומוניסטי בספטמבר 1945:
"זהבה מוסרת: בימים 17-14 לספטמבר התקיים מחנה של ברית הנוער הקומוניסטית על הר הכרמל. השתתפו קרוב למאה חבר מהסניפים: חיפה, קריות ותל-אביב. משאר הסניפים לא באו חברים. במחנה ביקרו אורחים, אשר גם הירצו, והם: אסתר וילנסקה ואליושה גוז'נסקי".
בדיווח אחר כלולים דברים, שאמר גוז'נסקי בכינוס פעילים של העיתון "קול העם", שנערך במועדון המפלגה ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26 בתל-אביב (21.12.1946). האסיפה נערכה במסגרת המאמצים המיוחדים שהשקיע בגיוס תרומות ובהערכות להוצאת "קול העם" כיומון:
"נוכחו כ-20 פעילים ממקומות שונים בארץ. פתחה את הכינוס אסתר וילנסקה, לדבריה נועד כינוס זה לסיקור תוכנית הופעתו היומיומית של 'קול העם'. אחריה הירצה אליושה, שקוראים לו גם גוז'נסקי. המרצה דיבר על הקשיים שבביצוע התוכנית. הסביר, שאי-אפשר להמשיך בהדפסת העיתון באותו בית דפוס, משום החשש שבמקרה של התנגשות בין המפלגה הקומוניסטית ובין המחנה הציוני, יפסיקו להדפיס את העיתון. מתנהל, על כן, משא-ומתן על דבר רכישת בית דפוס, הנמצא באולם גדול וצריך לעלות כ-4,700 לא"י. הכספים יגויסו על-ידי התרמת חברים: חודש משכורת מכל חבר. כן יש למצוא לדפוס, מבין חברי המפלגה, גם פועלי דפוס. את הנוער הקומוניסטי יש להדריך ולהכין להדפסת העיתון ולחלוקתו בתנאים של שעת חירום למפלגה. העיתון ישמש לא רק כלי הסברה לקהל הרחב, אלא גם קשר בל ינתק בין החברים עצמם. כולם יצטרכו לשאת באחריות העיתון ובמקרה של הפסד – יצטרכו החברים לשלם מכספם".

גוז'נסקי כאיש של כתיבה

גוז'נסקי נהג לכתוב רשימות פוליטיות-חברתיות וספרותיות כבר מגיל צעיר. לא ידוע, מתי החל לפרסם בדפוס את רשימותיו, וזאת משום שכל עוד פעלה המפלגה הקומוניסטית במחתרת, המאמרים והרשימות בעיתוני המפלגה פורסמו ללא שמות הכותבים.
הפרסומים הראשונים שהופיעו בשמו היו ביידיש, שהייתה שפת הכתיבה הראשונה שלו. בפברואר 1943, בהיותו בן 28, ראתה אור הנובלה שכתב ביידיש "נעליים למען הנקמה", שפורסמה בביטאון המפלגה "פעברואר שטאמען". במרס 1943 ראה אור מאמר חתום בשמו של גוז'נסקי בפרסום של המפלגה באידיש "מערץ שטאמען", שהוקדש לתרומת היהודים למערכה נגד הפאשיזם.
באוגוסט 1943 פירסם גוז'נסקי לראשונה מאמר חתום בשמו ב"קול העם", שהיה אז שבועון של המפלגה הקומוניסטית. המאמר הוקדש להסכם עבודה שהשיגו פועלי היהלומים ולדרכי המאבק הנחוצות להגנת שכרם וזכויותיהם.

בשש השנים שחלפו מאז הנובלה הראשונה, שראתה אור בחתימתו, ועד למותו, פירסם גוז'נסקי ב"קול העם" ובעיתונים של המפלגה ביידיש כמאה מאמרים, רשימות וסקירות, שהוקדשו בעיקר למאבקי עובדים, למצב הכלכלי-חברתי ולמדיניות ההסתדרות. במאמרים אלה הוכיח בקיאות רבה בנתונים הכלכליים, בהלכי הרוח בקרב העובדים וגם יידע תיאורטי בתחום הגישה המרקסיסטית ליחסי הון-עבודה. מאמריו מצטיינים בעובדתיות ובענייניות, ובהם באה לידי ביטוי מעורבותו במאבקים המעמדיים והבנה מעמיקה לגבי צרכיהם ודרישותיהם של הפועלים, ולגבי תנאיי המאבק בארץ קולוניאלית.
בכתיבתו כיסה גם תחומים נוספים, כמו המערכה נגד משטר הדיכוי הקולוניאלי הבריטי, המערכה לעצמאות הארץ לטובת שני העמים החיים בה, והמערכה נגד הפאשיזם והנאציזם.

נובלות, שירים ורומן

למרות שהשקיע את מיטב מרצו בפעילות האיגוד-מקצועית ובפעילות הפוליטית בשורות המפלגה הקומוניסטית, גוז'נסקי כתב גם חיבורים בעלי אופי ספרותי. ב-1944, לאחר שמקריאת ידיעה ב"הארץ" נודע לו לראשונה, כיצד ניספה אביו בגיטו גרודנה (פולין), כתב גוז'נסקי ביידיש את הנובלה "גרודנה". הנובלה פורסמה בתל-אביב ביידיש בשנת 1945, והייתה הספר הראשון והיחיד שלו שראה אור בחייו. בגרסתה העברית, ראתה אור הנובלה "גרודנה" בשנת 1978.
גוז'נסקי כתב ביידיש רומן בשם "דער מענטש האט געזיגט" ("האדם ניצח"), שיצא לאור בשיתוף פעולה בין הוצאות ספרים בפולין ובישראל רק ב-1949, לאחר מותו. הרומן יצא לאור בעברית בשנת 2011 תחת הכותרת "האדם ניצח".
נמצאו עד כה שני שירים שפירסם ביידיש, ואשר הנושא שלהם הוא המערכה נגד הנאציזם.

בשליחות פוליטית

בוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (מאי 1944) נבחר גוז'נסקי לוועד המרכזי של המפלגה.
ב-1946, יזם גוז'נסקי את החלטת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית להפוך את "קול העם" משבועון לעיתון יומי. לאחר קבלת ההחלטה, הוא היה הרוח החיה בגיוס האמצעים והתרומות וכן בהכנות האירגוניות להפעלת המערכת, בית הדפוס ורשת המפיצים. המאמצים הוכתרו בהצלחה, העיתון החל להופיע כיומון ב-14 בפברואר 1947.
בשנים 1948-1946, מילא גוז'נסקי תפקיד מרכזי במאמצים לשיקום האחדות של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ. בספטמבר 1948, הודיעו שתי המסגרות – הליגה לשחרור לאומי והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, על החלטתן להתאחד. בימים 23-22 באוקטובר 1948, התקיימה בחיפה ועידת האיחוד, אותה תיאר גוז'נסקי כמאורע החשוב ביותר בחייו.

ב-1947 התחברו יחד שתי התפתחויות: החריף המשבר בענף היהלומים, פוטרו אלפי פועלים וקשה היה למצוא בו תעסוקה; במקביל ריכזה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית מאמצים רבים יותר במשימה הפוליטית - המערכה לסילוק השלטון הבריטי ולהשגת העצמאות. כתוצאה מתנאים אלה, השתנה המיקוד בפעילותו של גוז'נסקי מענייני עובדים ופעילות פנים-מפלגתית לפעילות מדינית מטעם המפלגה בארץ ובחו"ל. באותה עת החליטה הנהגת המפלגה להטיל על גוז'נסקי לבקר בארצות הדמוקרטיה העממית במזרח אירופה. במהלך נסיעותיו, שלח ל"קול העם" כתבות, בהן תיאר באופן ציורי את הדרך, את המבנה החברתי ואת הווי החיים במדינות הדמוקרטיות החדשות, שקמו לאחר הבסת שלטון הכיבוש הנאצי.

במסגרת תפקידו כשליח המפלגה, נשלח גוז'נסקי בדצמבר 1948 לפולין לייצג את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בוועידת האיחוד של שתי מפלגות הפועלים, הקומוניסטית והסוציאליסטית (פ.פ.ר. ו-פ.פ.ס). ב-21 בדצמבר 1948, בשובו מהוועידה, ניספה בתאונת מטוס בהרי הפלופונס ביוון. בן 34 היה במותו.

דרכו האחרונה

לאחר שארונו הגיע לארץ, נערכה הלווייתו בתל-אביב. בכתבה ב"קול העם" (14.1.1949), הופיע תיאור של ההלוויה, בו נכתב, בין היתר, כי המונים ליוו למנוחת עולם את אליהו גוז'נסקי, מנהיגה הדגול והאהוב של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחבר מליאת מועצת פועלי תל-אביב.
בהמשך נכתב, כי במשך כל הלילה וכל שעות היום עמדו ליד הארון, שהוצב במועדון המפלגה בת"א, ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26, משמרות של חברים, אוהדים, ידידים ופועלים, אותם הדריך במלחמתם המקצועית-מעמדית.

בין הבאים לכבד את זכרו היו מונעם ג'רג'ורה, מזכיר קונגרס הפועלים הערבים בנצרת; תופיק טובי, חבר מזכירות מק"י ועורך "אל איתיחאד"; נציגי מועצת פועלי ת"א; נציגים של מפלגת מפ"ם; נציג של אגודת פועלים היהלומים; משלחות רבות של ועדי פועלים במפעלי חרושת ובמקומות עבודה ברחבי הארץ; פועלי יהלומים רבים, שעבדו ולחמו יחד עמו; אישים ואמנים, וביניהם מישה אידלברג וד"ר שמואל אייזנשטדט ורעייתו, המשוררים אלכסנדר פן ויוסף פפיירניקוב, הפסנתרן פרדריק פורטנוי והמנצח קונרד מן; הקונסולים של פולין ושל צ'כיה; נציג ועד היוצרים מגרודנה.

מסע הלוויה יצא ממועדון המפלגה לעבר בית ברנר, בית מועצת פועלי תל-אביב. הארון נישא על כתפיהם של חברי מרכז המפלגה, ולאחריו הלכו אשתו של המנוח ובנו יורם ויתר בני המשפחה. בהלוויה ההמונית צעדו שורות-שורות ילדים מברית הפיונרים, בני נוער מברית הנוער הקומוניסטי וחברי המפלגה הקומוניסטית.

בהגיע מסע הלוויה לבית ברנר, יצאו למרפסת בקומה ב' נציגי מועצת פועלי ת"א, שכטר, טובין וביאלופולסקי. פנחס טובין, שהספיד בשם המועצה, אמר בין השאר: "המנוח עלה לצמרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית מתוך מעמד הפועלים, בו היה מושרש עמוקות ואיתו היה קשור כל שנות פעולתו. מותו הטרגי הוא אבידה כבדה למפלגה ולמעמד הפועלים. הדגלים העוטפים את ארונו הם-הם המציינים את הדרך הנכונה למעמד הפועלים".

אחריו נשא דברי הספד מאיר וילנר, מזכיר מק"י, שאמר: "אליושה היה חבר נאמן למפלגה וחבר מסור לבית הזה, לבית ברנר, למעמד הפועלים, לעם העובד ולמדינת ישראל. זכרו יהיה שמור בקרבנו לעד".
הלווייה המשיכה דרכה ברחובות ת"א וחלפה על-פני בניין הוועד הפועל של ההסתדרות. הארון הועבר למכונית עטופה שחורים ועליה דגל המפלגה. זרי פרחים כיסו את הארון. מסע הלווייה פנה לבית הקברות בנחלת יצחק. שם, ליד הקבר, נשא דברי הספד שמואל מיקוניס, המזכיר הכללי של מק"י, שאמר, בין השאר:

"על קברו הפתוח של החבר אליושה היקר, אנו נשבעים לשמור כעל בבת-עיננו על האחדות והליכוד של מפלגתנו, ולהילחם ללא לאות למען תהא מדינתנו עצמאית באמת ודמוקרטית באמת". הטקס ננעל בשירת "האינטרנציונל".
______
הערות:

1 שבתאי טבת (1980), קנאת דוד, עמודים 273, 519, הוצאת שוקן, ת"א.
2 ר' אליהו גוז'נסקי, "קום התנערה", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2009.
3 ארכיון ההגנה, תיק 112/158.
4 ארכיון ההגנה, תיק 112/1341, עמוד 162.

_____________________________________________
יורם גוז'נסקי, בנו של אליהו גוז'נסקי, העביר מאמר זה עבור מאגר המידע של בית התפוצות, אפריל 2011
Gurevich, Moshe (1874-1944), socialist activist, born in St Petersburg, Russia, to a wealthy religious family. His grandfather Elhanan Cohen of Salant, a railroad contractor, had carried out a campaign in St Petersburg against the anti-Jewish legislation promulgated by the Czars.

Gurevich studied at the university of St Petersburg and then in Berlin, Germany, where he joined the Social Democratic Party. In Vilna, Lithuania, he joined the Bund. Between 1901 and 1903 he took part in Hirsh Lekert affair (Lekert was an illiterate shoemaker who led the workers of Vilna in an unsuccessful attempt to force the authorities to respect the workers of the city) and opposed the Independent Jewish Workers Party. He was imprisoned on account of his socialist views and activities. When released in 1905 he went to the United States as a representative of the Bund and then stayed there until his death. He was a member of the educational committee of the Workman's circle from 1920 to 1922.

רוזובסקי, שלמה (1878-1962), מלחין, נולד בריגה, לטביה.

רוזובסקי היה משפטן בהשכלתו. ב-1909 סיים את לימודי המוסיקה שלו בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג אחרי שלמד קומפוזיציה אצל ויטול וליאדוב, וקונטרפונקט ותזמור אצל רימסקי-קורסקוב. רוזובסקי נמנה עם מייסדי "יהחברה למוסיקה יהודית עממית". ב-1910 יזס קורסים למוסיקה במסגרת החברה, וכן הציע לייסד ועדה אתנוגרפית מתמדת שתעסוק במחקר תיאורטי של הזמר היהודי. ב-1915 ייצג את החברה בקונגרס כל-רוסי של עובדי תיאטראות הפועלים. ב-1925 היגר לארץ-ישראל, התיישב בירושלים ולימד בקונסרבטוריון הארצישראלי. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר לארצות הברית ושס פעל עד מותו ב-1962. ב-1957 פרסם את עבודת חייו - ספר על טעמי המקרא.

Marc Chagall (1887-1985), painter, born in Vitebsk, Russia, and scenes of his native town are reflected in many of his pictures. He studied in St. Petersburg and moved to Paris in 1910, soon finding his place in what was then the art capital of the world.The outbreak of World War I found him in Vitebsk where he painted a series of joyous pictures following his marriage. For a time he was drafted into military service. After the 1917 Revolution, Chagall was appointed commissar of fine arts in Vitebsk and director of the Vitebsk Arts Academy. Becoming disillusioned with the official attitude to art, he moved to Moscow and designed sets and costumes for the new State Jewish Theater. In 1925 he left for Berlin and then returned to Paris. A 1931 visit to Eretz Israel inspired a series of biblical etchings. In World War II Chagall escaped to New York and in 1947 returned to France, living first in Paris and eventually made his home at Vence near Nice. He turned to new media and experiment including work in stained glass in many outstanding public buildings and tapestries. Chagall is renowned as a particularly Jewish artist but the appeal of his colorful and often magical paintings is universal

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

גרוביץ', אליעזר מרדכי בן יצחק (1844-1913) , חזן ומלחין. נולד באוקראינה וכשהיה בן שמונה-עשרה למד מוסיקה בברדיצ'ב. שם שימש גם עוזר חזן ב"בית הכנסת המקהלתי". למד מוסיקה חזנית אצל ניסן בלומנטל באודסה ובקונסרבטוריון בסנט פטרסבורג. ב-1887 מונה לתפקיד חזן ראשי ברוסטוב-על-הדון, ומילא תפקיד זה עד מותו. גרוביץ' הלחין מוסיקה לבית הכנסת שהתבססה על נעימות יהודיות מסורתיות. יצירותיו ראו אור בשני כרכים – "שיר תפילה" ו"שיר זמרה". נפטר ברוסטוב-על-הדון, רוסיה.
נמחקו
נוספו

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.