חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 12
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טארנוב

טארנוב Tarnow
(ביידיש טארנע)
עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין. בעבר עיר נפה במחוז קראקוב.

טארנוב נוסדה בשנת 1328, כשחוברו שני הכפרים "טארנוב קטן" ו"טארנוב גדול", וזכתה למעמד של עיר בעלת זכויות מגדבורג (שלטון עצמי). עד לחלוקת פולין והסיפוח לאוסטריה ב- 1772 הייתה עיר "פרטית" בבעלות בתי אצולה שהתחלפו לסירוגין.

יהודים התיישבו בטארנוב במאה ה- 15. ב- 1581 הוענקה להם פריבילגיה ראשונה בידי הנסיך אדוני העיר. פריבילגיות נוספות ניתנו במאה ה- 17, הודות להן הושוו זכויות היהודים לאלה של העירונים, והם קיבלו חופש מסחר ומלאכה והגנת השלטונות על בית הכנסת ועל בית העלמין. במאה ה- 16 הייתה כבר קהילה יהודית מבוססת בעיר. פלישות השוודים במאה ה- 17, המגפות והשריפות החוזרות במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, החריבו את העיר, וזו הצטמצמה לממדי כפר. כדי לשקם את טארנוב התיר השליט, הנסיך סאנגושקו, להרחיב את הבנייה סביב הרחוב היהודי, ואישר התיישבות יהודים נוספים בעיר. ב- 1631 כבר הייתה בטארנוב קהילה עצמאית ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, במפגשים של נציגי "ועד ארבע ארצות", השתתפו אישים מטארנוב. בחירות ראשונות התקיימו בעיר ב- 1787, עם שנוי מעמדה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה.

ב- 1848, בימי "אביב העמים", נאבקו היהודים על שוויון זכויותיהם, ויהודי טארנוב החתימו את תושבי עירם על עצומות שהוגשו לקיסר. במשלחת נציגי הקהילות מגליציה, שיצאה אל וינה, השתתף הרב ישראל רפפורט, אב בית הדין של קהילת טארנוב, מרבניה המפורסמים ומקורב להשכלה. בתקופת הריאקציה שאחרי "אביב העמים" נשללו מהיהודים הזכויות שהוענקו להם, אבל נשמרה הזכות להשתתף במוסדות העיר.

תחת שלטון אוסטריה הרחיבה טארנוב את שטחה פי שבעה, הייתה לבירת האזור, הישוב היהודי שגדל אז כדי 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה, היה גורם מרכזי בפיתוח העיר. חוקת 1867, שהעניקה זכויות ללא הבדל דת ולאום, כללה סעיף שביטל הגבלות על מגורי היהודים בעיר. התגבשה אינטליגנציה יהודית, שהצמיחה, למרות הפער בינה לבין המוני היהודים, פעילי ציבור שייצגו את אחיהם ונאבקו על זכויותיהם, דוגמת יצחק גולדהמר, שכיהן שנים רבות כסגן ראש העיר ועד היום נקרא רחוב על שמו בטארנוב.

בשנת 1869 השתתפו היהודים בכיבוי שריפה שסיכנה את הקתדרלה ועל כך קיבל הרב מכתב הוקרה מהבישוף. הדבר לא מנע כעבור שנה פוגרום ביהודים בחג נוצרי, ורק בהתערבות הצבא גינתה העירייה את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים. יהודים רבים גלו אל פנים אוסטריה והנותרים סבלו מנגישות קשות. 31 מבין נכבדי העדה הוגלו כבני ערובה לפנים רוסיה. היהודים שחזרו לעיר אחרי נטישת הרוסים במאי 1915 מצאו את חנויותיהם ואת בתיהם שדודים.

עם חידוש עצמאות פולין ב- 1918 היו גילויים רבים של אנטישמיות. המצב הכלכלי הקשה הביא לנהירת יהודים מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. טארנוב נמלאה בפרולטריון יהודי. באמצעות קומיסרים שמונו על ידה התערבה הממשלה בהנהגת הקהילות היהודיות. חוק מ- 1928, שקבע את מעמד הקהילות, איפשר בחירות חדשות והקמת הנהגה נבחרת.

התארגנות מוסדות הקהילה החלה במחצית השנייה של המאה ה- 16. קודש בית העלמין בשטח הכפר הסמוך פוגביזדוב (Pogwizdow) שסופח לעיר. במרכז העיר הוקם ב- 1582 בית הכנסת הראשון, בסגנון הרנסנס, נודע כ"בית הכנסת הישן" ("די אלטע שול") והיה מן העתיקים בפולין. בית כנסת חדש נחנך ב- 1908 ועם סיומו היה אחד המפוארים בגליציה. כיפתו נראתה מכל קצות העיר. כמו-כן התקיימו בשבתות בתי תפילה בכל חלקי העיר. טארנוב הייתה מרכז לכמה זרמים חסידיים. חסידי צאנז, חסידי דז'יקוב, חסידי ז'בנוב, סטוצ'ין, בעלז, בויאן ואחרים, ולכל אחד היה "קלויז". בימי חג הגיעו אלפי חסידים מרחבי פולין. טארנוב נודעה כעיר תורה.

הראשון שייצג את הקהילה כלפי השלטונות היה הרב שמואל שמלקה הורביץ, מגדולי התורה בטארנוב, שמונה ראש קהל ראשון ב- 1673. הוא כיהן ברבנות עד מותו ב- 1713. הרב האחרון של טארנוב, מאיר אראק, לפנים רבה של בוצ'אץ', בזמנו הסמכות העליונה בהלכה, כיהן עד פטירתו ב- 1925. מצבות שניהם נמצאות בבית העלמין של טארנוב. אחר כך תיפקד ועד רבנים. אחרון ראשי הקהל, ד"ר אברהם חומט, עלה לישראל אחרי המלחמה.

החינוך בראשיתו היה במסגרת המסורתית של "חדרים" ותלמוד-תורה. עם תחילת השלטון האוסטרי נכפה על הקהילה בית ספר כללי, אבל כמו בשאר ערי גליציה גרמה התנגדות הציבור לסגירתו ב- 1806.

בעזרת קרן של הברון הירש, הוקם בטארנוב בסוף המאה ה- 19 בית ספר כללי והתקיים עד 1914. היו שני בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים. תכנית הלימודים כללה גם השכלה כללית ולימודי שפות. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפתח בית הספר למסחר. גולת הכותרת היו בית הספר העממי והגימנסיה "שפה ברורה". בית הספר העממי נפתח ב- 1923 ופעל עד פרוץ המלחמה ומנהלו היה יצחק ליבליך. ב- 1927 נפתחה הגימנסיה ומנהלה הראשון היה ד"ר זילברפניג (כסיף). ב- 1937, בעקבות הרפורמה בפולין, נפתח ה"ליצאום". ד"ר רוזנבוש, היה המנהל האחרון של הגימנסיה ושל הליצאום "שפה ברורה". הוא נספה בשואה. ב- 1926 ייסד "מזרחי" בית ספר "יבנה" וגן ילדים. בשנות השלושים הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב".

בית החולים, שראשיתו בסוף המאה ה- 16, נפתח מחדש ב- 1842 בבניין משלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבנה מחדש וב- 1928 נפתחה גם מרפאת חוץ. ב- 1913 נפתח בית אבות. אחרי המלחמה הוקם בית יתומים.

הקהילה נשאה בעול העיקרי של פעולות הסעד ותמכה ברבות מחברות הצדקה שהתארגנו בעיר, וביניהן: "ביקור חולים"; חברת "תמיכה לתלמידים יהודים עניים", סניף של החברה "Nadzieja" (תקווה), ששלחה תלמידים חולי שחפת למקומות מרפא. ב- 1928 הייתה גם חברת האקדמאים "Ognisko" (אבוקה) שתמכה בסטודנטים שלמדו מחוץ לטארנוב ונוסדה חברת "צדקה" שהעניקה תמיכה שבועית לנזקקים. בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שהכנסתם לא הספיקה לקיומם קיבלו טיפול רפואי בעזרת "אנשי חסד" והלוואות ללא ריבית מ"קופת גמילת חסד" שנוסדה ב- 1864.


היהודים הראשונים שחיו בטארנוב עסקו בהלוואה בריבית. עם הגידול במספרם במאות ה- 16 וה- 17 התבסס מעמדם, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בהסכם מ- 1670 הוסדרו היחסים בין בעלי מלאכה יהודים לנוצרים. במאה ה- 18 עמדו היהודים בהצלחה במאבק באיגוד בעלי המלאכה הנוצרים, וב- 1740 התחילה התארגנות של בעלי מלאכה יהודים.

בימי השלטון האוסטרי פיתחו היהודים את תעשיית טארנוב והפיצו את תוצרתם ברחבי האימפריה ומחוצה לה. יהודים היו חלוצים בתעשיית הקונפקציה, העור, הנרות,הסבון, משרפות לבנים, מסמרים. הם בנו את טחנת הקמח הראשונה המונעת בקיטור והראשונה המונעת בחשמל, יסדו בית חרושת לציקוריה, היחיד במערב גליציה ואת בית החרושת הראשון לשמנים. יהודי הקים בית חרושת לאלכוהול, אחד משלושת הגדולים בגליציה. אשה יהודיה, רייזל רובין, הקימה מפעל קונפקציה מקומי, שהתפתח לעסק משפחתי רב מימדים. עד למלחמת העולם הראשונה היה ענף הטקסטיל בידי יהודים והוא כלל את כל סוגי הביגוד. אחרי המלחמה הצליח גם להתחרות בתוצרת חוץ. למרות מאבקם של גורמים לאומניים פולנים במסחר ובמלאכה היהודיים התעצם כוחם הכלכלי של היהודים וכבר לקראת סוף המאה ה- 19 שלטו כמעט על כל המסחר והתעשייה.

אלפי פועלים יהודים, שהתרכזו בשכונת גרבובקה הפרולטארית במזרח העיר, הועסקו בתעשייה ביתית ובמלאכה כגון חייטות וכובענות. בשולי העיר חיו גם חקלאים יהודים. יהודים פעלו גם בתחום המקצועות החופשיים, מספר הרופאים ומספר עורכי הדין היהודים במאה ה- 20 היה דומינאנטי בעיר.

בין שתי מלחמות העולם נפגעה כלכלת היהודים, במיוחד ב"משבר גרבסקי" בשנות ה- 20. ענפי מלאכה חשובים, שפירנסו משפחות של מאות פועלים, נותרו עם כמה סדנאות קטנות. התעמולה האנטישמית גברה, הוטל חרם על המסחר עם יהודים, רוכלים יהודים הותקפו. יהודים התארגנו לעזרה הדדית. מועדון של סוחרים יהודים, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, התארגן מחדש, וב- 1933 צירף אליו גם את מייצרי הקונפקציה. ב- 1930 נוסדה "חברה קואופרטיבית לאשראי הדדי" כתחליף לבנקים הממשלתיים שסירבו להגיש עזרה לסוחרים ולתעשיינים היהודים. למרות המשבר הייתה עדיין תעשיית הקונפקציה היהודית בטארנוב הטובה ביותר בפולין, ופירנסה כ- 3000 פועלים.


נציג מובהק של ההשכלה בטארנוב ומראשי הקהל היה מרדכי דוד ברנדשטטר; כתב בעיר את יצירותיו, פירסם ב"השחר" במחצית השנייה של המאה ה- 19 והשתתף בעריכת העתון עם הסופר פרץ סמולנסקין. כתביו האחרונים משקפים את אהדתו ל"חיבת ציון", התנועה שציינה את ראשית הציונות בטארנוב, וקיבלה חיזוק מהפליטים שבאו לעיר בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19.

כבר בסוף המאה ה- 19 פעלו בעיר כמה איגודים ציוניים. ב- 1894 נוסדה אגודת ההתיישבות "אהבת ציון", בראשות ד"ר אברהם זאלץ, והיו לה סניפים גם במקומות אחרים בגליציה. ב- 1897 השתתפו שלשה נציגים מטארנוב בקונגרס הציוני הראשון, ובאותה השנה רכשה האגודה את אדמת "מחניים" בגליל העליון ו- 16 עולים מטארנוב ומכל גליציה היו בין המייסדים. ב- 1902 נוסד האיגוד האקדמאי "בר- כוכבא" והתקיים עד 1919. אגודת "התחיה" ריכזה את עיקר פעילותה בהרצאות ובהשראתה הוקמו אגודות דומות בגליציה. להפצת הרעיון הציוני בקרב הפועלים נוסד האירגון "פועלי ציון" והצטרף אחר כך למפלגת "פועלי ציון" באוסטריה. בין מנהיגי המפלגה היה ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר מטארנוב. ב- 1919, עם מינויו לציר בסיים הפולני, עבר לוארשה ושם נספה בשואה.

בעשור הראשון של המאה העשרים קמה בטארנוב תנועת עלייה מבין יוצאי בית המדרש ושמה "השחר", בראשה שני האחים ברנדשטטר, בניו של ר' יצחק ברנדשטטר מרוכשי "מחניים". שניהם עלו לארץ ישראל, היו מראשוני יבניאל וצאצאיהם עדיין יושבים במושבה.

ארגון ראשון של נשים ציוניות, "מרים" נוסד ב- 1903. ב- 1906 התקיים בטארנוב כינוס אזורי של איגודי נשים ציוניות, וב- 1908 היה בעיר כנס של התנועה הציונית במערב גליציה.

בראשית המאה ה- 20 התארגנה חברת "שפה ברורה" שתרמה להפצת העברית וב- 1918 רכשה בניין ובו התרכזה כל הפעילות הציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמודדה התנועה הציונית בהצלחה בבחירות לקהילה ולמועצת העירייה. ביוזמה ציונית היה שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות לאומיות למפלגה פולנית, התגבש בלוק יהודי-פולני שניצח בבחירות העירוניות. בבחירות 1929 זכו הציונים בעשרה מנדטים במועצת העיר. ב- 1928 התחילה הופעת כתב-עת ציוני Zydowski Tygodnik ("שבועון יהודי") בשפה הפולנית.

ב- 1923 נוסדה "התאחדות", ויחד עם פועלי ציון והציונים הסוציאליסטים יצרו את מחנה "ארץ ישראל העובדת". ב- 1928 נוסד ארגון האקדמאים "אחדות" שהיה מקורב תחילה לציונים הכלליים ובהמשך קיבל את השפעת "התאחדות". בשנות ה- 30 ריכז "השחר" את האקדמאים "הכלל-ציונים".

תנועות הנוער הראשונות אחרי המלחמה היו "השומר הצעיר", "גורדוניה" המסונפת ל"התאחדות" ו"הנוער העברי" בהשפעת הציונים הכלליים, שהיה במרוצת הזמן ל"עקיבא" ול"נוער הציוני". הנוער הבוגר הכלל-ציוני הקים ב- 1932 את "בני ציון" וב- 1938 כונסה בטארנוב ועידה של "בני ציון" ממערב גליציה ומשלזיה. ב- 1933 קמה התנועה החלוצית "דרור" מסונפת למחנה ארץ ישראל העובדת. בטארנוב היה מרכז של תנועת "המזרחי", שכבר ב- 1906 קיים כינוס ראשון בעיר, מסגרות הנוער שלו היו "צעירי מזרחי", "השומר הדתי" ותנועת הבנות "ברוריה". ב- 1921 נוסד סניף "ויצו" והקים ב- 1930 את "ויצו הצעירה". תנועות "בית"ר", "מנורה" ו"מסדה" היו מסונפות לציונים הרביזיוניסטים. ב- 1931 התקיים בטארנוב כנס ראשון של הרביזיוניסטים ממערב גליציה.

בראשית העלייה השלישית עלו מטארנוב כחלוצים לארץ ישראל האחים ואלד, יהודה יערי הסופר ואברהם יערי הביבליוגרף. בעקבותיהם עלו עשרות חלוצים נוספים. כמה תנועות נוער קיימו בטארנוב קיבוצי הכשרה. "עזרה לחלוצים" שנוסדה ב- 1928 תמכה בהכשרתם וקיימה קשר עם המרכזים בארץ ישראל. כדי להאבק בהשפעות האנטי-ציוניות בקרב הפועלים הוקם הארגון "ציונים בעלי מקצוע". ב- 1934, לציון 50 שנות פעילות ציונית, הוצא ספר יובל ונערכו מפקדי תנועות נוער. הספריות בעיר התאחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה לספרייה העממית של "שפה ברורה", על שם המנהיג הציוני ד"ר שמואל שפאן.

החלוץ בתחום הספורט היה המועדון "שמשון" שנוסד ב- 1912 ועסק בהתחלה רק בכדורגל. הוא התאחד עם "מכבי", שנוסד ב- 1916, ואחרי המלחמה פותחו כל ענפי הספורט. קבוצת "שמשון" הייתה אלופת פולין בטניס שולחן בשנים 1939-1933 ובאותה תקופה היה חבר הקבוצה, מילק שיף, אלוף פולין ונציגה בתחרויות בינלאומיות. ב- 1932 השתתף "שמשון" במכביה בארץ ישראל. מאוגד ב"מכבי" ותחת השפעת הרביזיוניסטים היה מועדון "הנוער היהודי הספורטיבי" (.Z.M.S). ב- 1933 הקימו פועלי ציון את "הפועל".

ב- 1920 נוסדה "אגודת ישראל" ואחריה "צעירי אגודת ישראל". ב- 1905 נוסדה מפלגה סוציאליסטית יהודית, שפעלה בקרב הפועלים היהודים, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הציונים בהקמת קבוצות להגנה עצמית. את מקומה ירש ה"בונד", שנוסד ב- 1920, השפעתו הייתה חזקה בקרב הפועלים הותיקים ומנהיגו היה דוד באטיסט. לבונד סונפו תנועת הנוער "צוקונפט" (עתיד), ארגון ילדים "סקיף" וארגון של נשים עובדות. מועדון הספורט של הבונד "מארגענשטערן" (כוכב השחר) כלל גם סקציה לנשים, שעסקו באתלטיקה קלה ובכדורסל. לבונד ולפועלי ציון היו ספריות ביידיש.

כבר ב- 1905 יסדה המפלגה הסוציליסטית היהודית להקת חובבנים, שהציגה בעיקר ממחזות גולדפאדן. ב- 1912 נוסדה אגודת השירה היהודית הלאומית "הרמוניה", פעלה עד מלחמת העולם הראשונה ושמה נודע גם מחוץ לטארנוב. שחקני החוג לדרמה "זמיר" של "פועלי ציון" הציגו בשנים 1918-1917. ב- 1919 הוקם תיאטרון ונעשה לתיאטרון קבע. ב- 1923 הוקמה חברת "מוזה" ששאפה להעלות את יצירות המופת של הספרות היהודית ובמסגרתה הוקמו מקהלה ותזמורת. ב- 1929 הוקמה מחלקה עברית ובשיתוף עם רשת "תרבות" הציגה מערכונים בעברית. גם סניף של "ייווא" נפתח בטארנוב.

ב- 1933 הצטרפו יהודי טארנוב לחרם על סחורות גרמניות, שהוכרז על ידי כלל יהדות פולין.


ב- 1939 ישבו בטארנוב 44,900 תושבים, מתוכם 25,000 יהודים.


תקופת השואה
באוקטובר 1938 קלטה קהילת טארנוב 1,000 פליטים יהודים מגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939, עברו את טארנוב אלפי פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, ופניהם מזרחה, ואליהם הצטרפו יהודים רבים מטארנוב; הם הגיעו ללבוב וסביבתה.

ב- 8 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. טארנוב הייתה העיר הראשונה בפולין הכבושה, שבה צוו היהודים ב- 20 באוקטובר 1939 לענוד סרט-זרוע, מגן דוד כחול על רקע לבן. צו שהוצא ב- 12 בנובמבר חייב סימון כל חנויות היהודים במגן דוד. בנובמבר התחיל רישום התושבים. בעלי מקצוע יהודים צורפו לעבודה במפעלים וחסרי המקצוע נשלחו למחנה לעבודת כפיה בפוסטקוב (Pustkov). מפעלים יהודיים גדולים הוחרמו והועברו לניהול מקומיים ממוצא גרמני (Volksdeutche). נסגרו בתי הספר והופסקה כל פעילות תרבותית.

בנובמבר שרפו הגרמנים את רוב בתי הכנסת, ביניהם את בית הכנסת הישן ה"אלטשול" ואת בית הכנסת החדש. בית הקהילה הוצת והמשיכו לפעול רק בית היתומים, בית החולים ובית האבות.

בסתיו 1939 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובשלב הראשון היו פעיליו, עסקני ציבור ותיקים, נאמנים לציבור היהודי. באביב 1940 נאסרו שניים מראשי היודנראט, המנהיגים הציונים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג; עונו ושולחו לאושוויץ ביחד עם האינטליגנציה הפולנית של טארנוב. אחריהם מונו מנהיגים שצייתו להוראות הגרמנים ופעילותם נמשכה עד לחיסול הגטו.

משפחות יהודיות שהתגוררו ברובע הפולני נאלצו למסור את דירותיהן לגרמנים. אזור המגורים היהודי צומצם מדי פעם בפעם, אלפי יהודים הגיעו מהסביבה ומספר יהודי העיר עלה ל- 40,000. הצפיפות החמירה את מצב התברואה ובבית החולים נפתחה מחלקה למחלות מדבקות.

באוגוסט 1940 נפתחה לשכת עבודה גרמנית וכל היהודים צוו להצטייד באישורי עבודה. צעירים נחטפו לעבודות כפייה לזמן קצוב והוחזרו לבתיהם. יהודים היו קרבן להתעללויות והוצאות להורג. רכוש יהודי רב ניתן כשוחד והועבר לגרמניה בתקווה לרכך את עמדת הגרמנים. התארגנו פעולת סעד, 750 ילדים בני שלוש עד 14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 פעלו שלשה מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות ל- 2,000 נזקקים מבוגרים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, התחיל הביצוע השיטתי של ההשמדה הפיזית. באוקטובר פורסמו גזרות חדשות, על ביצוען מונתה המשטרה היהודית, שהוקמה עוד בספטמבר 1940. בדצמבר 1941 נאסרו למעלה ממאה יהודים, 17 נרצחו והשאר שוחררו. באפריל 1942 נרצחו 56 יהודים מהבורחים למזרח, שחזרו מלבוב. אישורי העבודה הוחתמו עתה בשני סוגי חותמות, ילדים ומחוסרי עבודה קיבלו תעודות ללא חותמת. היהודים יזמו מפעלים בתקווה למנוע את הגירוש, נפתחו כמה סדנאות וקם מפעל למיצים ולריבות עבור הצבא הגרמני, שבו עבדו כמה מאות יהודים. מקצת ההכנסות כיסו את הוצאות בית החולים, בית האבות ובית היתומים.

ההודעה על האקציה (פעולת חיסול) הראשונה פורסמה ביוני 1942. הודעה נוספת איימה בעונש מוות על פולני שיסייע ליהודים. בידי הגרמנים הייתה רשימה של חולים, בלתי כשרים לעבודה, נשים וילדים; ב- 11 ביוני נצטוו כולם להשאר בבתיהם. המשטרה היהודית קיבלה הוראה להביא את כל היהודים ל"כיכר החרות", השוטרים שסירבו צורפו למגורשים. ליד הגרמנים עזרו המשטרה האוקראינית והמשטרה הפולנית. במהלך האקציה נרצחו בחוצות העיר רבים מבין הנועדים לגירוש. ב- 11 ביוני שולחו כ- 3,500 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). קבוצות יהודים הובלו לבית העלמין שם נרצחו ביריות ליד בורות גדולים, שהכינו מראש 20 יהודים והם היו הקרבנות הראשונים. את הדירות הריקות שדדו שני ראשי הגסטפו, גרונוב (Grunow) ורומלמן (Romelman). הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימה נוספת, כדי להגדיל את מספר הקרבנות, אבל פאול רייס, הממונה על המחלקה הסוציאלית, סירב. הוא ועוד תשעה פקידים נורו בחצר היודנראט. כל אותו היום נמשכו הרציחות ובערב חגגו הגרמנים.

האקציה התחדשה ב- 15 וב- 18 ביוני. הפעם הכינו לעצמם היהודים מחבואים במרתפים ובעליות גג ואחדים ניצלו. במהלך האקציה התעללו הגרמנים בזקנים ובילדים וכבר לא הבחינו בין עובדים ללא עובדים. כ- 20,000 יהודים נרצחו בכל ימי האקציה, מהם כ- 10,000 הובלו למחנות ההשמדה וכמספר הזה נרצחו ברציחות המוניות בבית הקברות היהודי ובגבעת זביליטוב (Zbylitowska Gora) שליד טארנוב, שם רצחו הגרמנים כ- 6,000 זקנים וילדים. הרכוש שנשאר נשדד, ומה שהותירו הגרמנים שדדו הפולנים.

ב- 19 ביוני 1942, לאחר סיום האקציה, הוכרז על הקמת גטו סגור. 20,000 היהודים ששרדו חוייבו להצטופף תוך 48 שעות בכמה רחובות שהוקצו לגטו, הותר להם לקחת רק חפצים חיוניים. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של המשטרה הפולנית ושל הגרמנים. בתוך הגטו היו שומרים יהודים. כל מגע עם העולם החיצוני נאסר. מפקד הגטו היה קצין ס"ס בלאכה (Blache), ובניו התאמנו בירייה ביהודים. הרעב החמיר והצפיפות גרמה למגפות. מחלקת הסעד של היודנראט הפעילה ארבעה מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. בימים שלאחר הקמת הגטו פרצו גרמנים לבתי היהודים, שדדו ורצחו.

היהודים חיפשו הצלה ברכישת ניירות אריים ובמסתור אצל נוצרים, רק מעטים הצליחו. הושקעה עבודה רבה בהכנת מחבואים בתוך הגטו. היו שחיפשו הצלה בעבודה למען הגרמנים, ובגטו עסקו בזיופי חותמות ואישורים ובהקמת בתי מלאכה שסיפקו תוצרת לגרמנים.

בשורות "השומר הצעיר" התגבש רעיון ההתנגדות וחבריו חתרו להשגת נשק ולקשר עם המחתרת הפולנית.

ב- 11 בספטמבר 1942, בראשון של ראש השנה, פורסם צו לרישום מחדש, והיהודים חשו באקציה המתקרבת. האקציה השנייה התחילה ב- 12 בספטמבר ונמשכה גם למחרת היום. היהודים רוכזו ב"כיכר החירות" ובזמן הסלקציה (מיון) היו שהצטרפו מרצונם למשפחותיהם הנידונות לגירוש. כדי למלא את המכסה הנדרשת צורפו אליהם גם בעלי "אישורי עבודה". בעזרת כלבים מאולפים חיפשו הגרמנים אחרי יהודים במחבואיהם. מאות יהודים, וביניהם ילדים רבים, נרצחו ברחובות והובאו לבית העלמין, שם נטמנו בקברי אחים וגם קברניהם נרצחו. כ- 7,000 יהודים שולחו באותה האקציה לתאי הגזים בבלז'ץ (Belzec). בין הנספים במחנה היו גם ילדי בית היתומים, המנהל יצחק ליבליך, בני משפחתו וכל אנשי הצוות, שהצטרפו לילדים.

בגטו נותרו 12,000 יהודים, אליהם צורפו 3,000 יהודים מהסביבה. השמירה על הגטו הוחמרה והכבידה על הברחת מזון ליושביו.

ב- 15 בנובמבר הוקף הגטו במליציה הפולנית ואנשי הגסטפו נכנסו בשעריו לביצוע האקציה השלישית. בין 2,500 היהודים שנשלחו למחנה בלז'ץ נכללו גם אלה שהובאו ממקומות עבודה מחוץ לגטו. קבוצה של "השומר הצעיר" יצאה מן הגטו בעת האקציה ופניה לגבול ההונגרי, בחנייה ביער נרצחו כולם, פרט לאחד שחזר לגטו.

למחרת האקציה, ב- 16 בנובמבר 1942, חולק הגטו לשניים. בגטו א' שוכנו הילדים, הזקנים וחסרי העבודה. בגטו ב' שוכנו העובדים והם הגישו עזרה לאנשי גטו א' המורעב. אל תושבי הגטו צורפו היהודים ששרדו אחרי חיסול הגיטאות הקטנים בסביבות טארנוב.

האקציות ההמוניות נפסקו לעשרה חדשים, אבל נמשכו רציחות של יחידים. פעולות סעד ספורות נמשכו ובסתיו 1943 חולקו תפוחי אדמה. היאוש גבר והיו התאבדויות רבות.

באמצע אוגוסט הגיעו לטארנוב יחידות של המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית ועמם מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט (Amon Goeth), שהיה אחראי לרצח יהודי האזור. ב- 2 בספטמבר 1943 הוסרו המחיצות בין גטו א' לבין גטו ב', הגטו כולו הוקף גרמנים מצויידים במכונות יריה. ב"כיכר החרות" רוכזו כ- 11,000 איש, כמעט כל יושבי הגטו. יהודים שנתגלו במחבואים נורו בקרבת הכיכר. לשמועות שהפיצו הגרמנים, שכולם מועברים למחנה פלשוב, לא האמינו עוד. היו גילויים של התנגדות מזויינת אבל כנראה שאיש מהלוחמים לא נשאר בחיים. היו גם יהודים בלי נשק שהתנפלו על הגרמנים.

בתום האקציה שולחו כ- 7,000 יהודים למחנה אושוויץ, ולפי עדויות רק כמה מאות הגיעו לשם בעודם בחיים, אחרי שהגרמנים החדירו כלור לקרונות. כ- 3,000 שולחו לפלאשוב, וכמה עשרות ילדים, שהוברחו לקרונות בידי הוריהם, הורדו בכוח ונרצחו בידי אמון גט בסמטה ליד "כיכר החרות" ועמם כמה הורים שהצטרפו.

בטארנוב נותרו 500 יהודים - "פלוגת הנקיון" (Reinigung Komando) ועליהם הוטל "לנקות" את הגטו, כלומר לאסוף את כל הרכוש שנמצא בבתי היהודים, כדי להעבירו לגרמניה. מאות יהודים הסתתרו עדיין בבונקרים, מקצתם הצטרפו בסתר לפלוגת הנקיון ומקצתם נתגלו במהלך העבודה, נעצרו ונרצחו בידי הגרמנים. משנתגלה שנוספו אנשים לפלוגת הנקיון שולחו 200 למחנה צ'בנייה (Czebnia) באוקטובר. בסוף נובמבר, אחרי שנאסף כל הרכוש, שולחו עוד 200 יהודים לצ'בניה. קבוצה זאת כללה את כל אנשי המשטרה היהודית והם נרצחו ביער בדרך לשם. נשארו כ- 200 יהודים, מקצתם ברחו, מקצתם נרצחו בעיר בידי הגרמנים. כ- 150 שנותרו שולחו ב- 8 בפברואר 1944 למחנה פלאשוב ולא נותר עוד אף יהודי אחד בגטו.


אחרי מלחמת העולם השניה


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לטארנוב, רובם מרוסיה. בתיהם שהיו בשטח הגטו נהרסו בידי מחפשי אוצרות, דירותיהם שבמרכז העיר אוכלסו בפולנים ממזרח גליציה. עסקיהם הועברו לידי פולנים, וכליהם נמכרו בשוק.

השבים הקימו ארגון שתיפקד כועד קהילה, ונתמכו בידי הג'וינט. הוקמו בית יתומים, מרפאה ומטבח ציבורי. היהודים ניסו להחיות את העבר, הקימו את המפלגות המסורתיות ובנו שני בתי כנסת.

עם עלייה במספר היהודים בעיר גברה האנטישמיות והגיעה עד לרציחות ועלילת דם. במשך השנים עזבו היהודים את העיר, רובם עלו לישראל. מ- 3,000 היהודים שהתרכזו בעיר אחרי השואה נותרו כמאה, מהם רק מעטים היו יוצאי טארנוב. בשנות השמונים נותר בטארנוב יהודי אחד וגם הוא כבר נפטר.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000


אין קהילה יהודית בעיר , אחרי שהיהודים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה גם עזבו אותה .

בעיר נותרו כמה אתרים יהודיים :

בית העלמין היהודי - על עמוד שנלקח מחורבות בית הכנסת החדש והיה למצבה לקדושי טארנוב, נחרטו המילים "והשמש זרחה ולא בושה". יתר בית הכנסת נהרס .

רחוב היהודים - ברובע היהודי בעבר . נשתמרו בו בתים עתיקים מהמאות ה - 17 וה - 18 בהם גרו יהודים . באחדים מהם יש עדיין סימנים של מזוזות .

כיכר השוק - בה נעשה רצח המוני של יהודים בזמן המלחמה ע"י הגרמנים . בבנין הפינתי ברחוב היהודים יש לוח זיכרון לזכר נרצחי הגאטו . במוזיאון העירוני בחלק הצפוני של הכיכר יש אוסף של פריטי יודיקה וביניהם כתב זכויות שניתן ליהודים בשנת 1667 וכן 3 גווילי תורה ומסמכים מבית הכנסת שחרב .

רחוב גולדהמר - לזכר ד"ר אלייש גולדהמר שהיה סגן ראש העיר ממוצא יהודי בתחילת המאה ה - 20 . בבית מס' 1 היה בית תפילה אחרון פעיל עד לשנת 1993 ובבית מס' 3 היהה המלון הטוב ביותר בעיר בבעלות היהודי הרמן סולדינגר .

מקווה - שהוקמה בשנת 1904 . בשנת 1940 כלאו בה הגרמנים פולנים ויהודים שאחר כל שלחו אותם לאושוויץ . אף יהודי מאלו לא שרד .

בית הקברות היהודי - מהשמורים בפולין על שטח של 3.27 הקטר . נמצאים בו קרוב לארבעת אלפים קברים , שהעתיקים שבהם מהמאה ה- 17 .בית הקברות נוסד כנראה בשנת 1581 .בשנות המלחמה הגרמנים הוציאו במקום להורג יהודים מהגאטו . בשנת 1946 הקים במקום הפסל היהודי דוד בקר אנדרטה ועליה פסוק בעברית של ביאליק : " והשמש זרחה ולא התביישה " , מיצירתו " בעיר ההריגה " משנת 1903 אחרי הפרעות בקישינב .משנת 1989 בית העלמין הינו בטיפול העירייה שנגידרה אותו , ניקתה והציבה את המצבות בחזרה . בית הקברות הוא פעיל ומופעל על ידי הקהילה היהודית בקרקוב .

בעיר נולדה אימו של אלוף ( מיל. ) עמוס גלעד , ששירת בצה"ל עד לשנת 2003
סוג מקום:
מחוז
מספר פריט:
144215
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טארנוב
טארנוב Tarnow
(ביידיש טארנע)
עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין. בעבר עיר נפה במחוז קראקוב.

טארנוב נוסדה בשנת 1328, כשחוברו שני הכפרים "טארנוב קטן" ו"טארנוב גדול", וזכתה למעמד של עיר בעלת זכויות מגדבורג (שלטון עצמי). עד לחלוקת פולין והסיפוח לאוסטריה ב- 1772 הייתה עיר "פרטית" בבעלות בתי אצולה שהתחלפו לסירוגין.

יהודים התיישבו בטארנוב במאה ה- 15. ב- 1581 הוענקה להם פריבילגיה ראשונה בידי הנסיך אדוני העיר. פריבילגיות נוספות ניתנו במאה ה- 17, הודות להן הושוו זכויות היהודים לאלה של העירונים, והם קיבלו חופש מסחר ומלאכה והגנת השלטונות על בית הכנסת ועל בית העלמין. במאה ה- 16 הייתה כבר קהילה יהודית מבוססת בעיר. פלישות השוודים במאה ה- 17, המגפות והשריפות החוזרות במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, החריבו את העיר, וזו הצטמצמה לממדי כפר. כדי לשקם את טארנוב התיר השליט, הנסיך סאנגושקו, להרחיב את הבנייה סביב הרחוב היהודי, ואישר התיישבות יהודים נוספים בעיר. ב- 1631 כבר הייתה בטארנוב קהילה עצמאית ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, במפגשים של נציגי "ועד ארבע ארצות", השתתפו אישים מטארנוב. בחירות ראשונות התקיימו בעיר ב- 1787, עם שנוי מעמדה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה.

ב- 1848, בימי "אביב העמים", נאבקו היהודים על שוויון זכויותיהם, ויהודי טארנוב החתימו את תושבי עירם על עצומות שהוגשו לקיסר. במשלחת נציגי הקהילות מגליציה, שיצאה אל וינה, השתתף הרב ישראל רפפורט, אב בית הדין של קהילת טארנוב, מרבניה המפורסמים ומקורב להשכלה. בתקופת הריאקציה שאחרי "אביב העמים" נשללו מהיהודים הזכויות שהוענקו להם, אבל נשמרה הזכות להשתתף במוסדות העיר.

תחת שלטון אוסטריה הרחיבה טארנוב את שטחה פי שבעה, הייתה לבירת האזור, הישוב היהודי שגדל אז כדי 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה, היה גורם מרכזי בפיתוח העיר. חוקת 1867, שהעניקה זכויות ללא הבדל דת ולאום, כללה סעיף שביטל הגבלות על מגורי היהודים בעיר. התגבשה אינטליגנציה יהודית, שהצמיחה, למרות הפער בינה לבין המוני היהודים, פעילי ציבור שייצגו את אחיהם ונאבקו על זכויותיהם, דוגמת יצחק גולדהמר, שכיהן שנים רבות כסגן ראש העיר ועד היום נקרא רחוב על שמו בטארנוב.

בשנת 1869 השתתפו היהודים בכיבוי שריפה שסיכנה את הקתדרלה ועל כך קיבל הרב מכתב הוקרה מהבישוף. הדבר לא מנע כעבור שנה פוגרום ביהודים בחג נוצרי, ורק בהתערבות הצבא גינתה העירייה את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים. יהודים רבים גלו אל פנים אוסטריה והנותרים סבלו מנגישות קשות. 31 מבין נכבדי העדה הוגלו כבני ערובה לפנים רוסיה. היהודים שחזרו לעיר אחרי נטישת הרוסים במאי 1915 מצאו את חנויותיהם ואת בתיהם שדודים.

עם חידוש עצמאות פולין ב- 1918 היו גילויים רבים של אנטישמיות. המצב הכלכלי הקשה הביא לנהירת יהודים מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. טארנוב נמלאה בפרולטריון יהודי. באמצעות קומיסרים שמונו על ידה התערבה הממשלה בהנהגת הקהילות היהודיות. חוק מ- 1928, שקבע את מעמד הקהילות, איפשר בחירות חדשות והקמת הנהגה נבחרת.

התארגנות מוסדות הקהילה החלה במחצית השנייה של המאה ה- 16. קודש בית העלמין בשטח הכפר הסמוך פוגביזדוב (Pogwizdow) שסופח לעיר. במרכז העיר הוקם ב- 1582 בית הכנסת הראשון, בסגנון הרנסנס, נודע כ"בית הכנסת הישן" ("די אלטע שול") והיה מן העתיקים בפולין. בית כנסת חדש נחנך ב- 1908 ועם סיומו היה אחד המפוארים בגליציה. כיפתו נראתה מכל קצות העיר. כמו-כן התקיימו בשבתות בתי תפילה בכל חלקי העיר. טארנוב הייתה מרכז לכמה זרמים חסידיים. חסידי צאנז, חסידי דז'יקוב, חסידי ז'בנוב, סטוצ'ין, בעלז, בויאן ואחרים, ולכל אחד היה "קלויז". בימי חג הגיעו אלפי חסידים מרחבי פולין. טארנוב נודעה כעיר תורה.

הראשון שייצג את הקהילה כלפי השלטונות היה הרב שמואל שמלקה הורביץ, מגדולי התורה בטארנוב, שמונה ראש קהל ראשון ב- 1673. הוא כיהן ברבנות עד מותו ב- 1713. הרב האחרון של טארנוב, מאיר אראק, לפנים רבה של בוצ'אץ', בזמנו הסמכות העליונה בהלכה, כיהן עד פטירתו ב- 1925. מצבות שניהם נמצאות בבית העלמין של טארנוב. אחר כך תיפקד ועד רבנים. אחרון ראשי הקהל, ד"ר אברהם חומט, עלה לישראל אחרי המלחמה.

החינוך בראשיתו היה במסגרת המסורתית של "חדרים" ותלמוד-תורה. עם תחילת השלטון האוסטרי נכפה על הקהילה בית ספר כללי, אבל כמו בשאר ערי גליציה גרמה התנגדות הציבור לסגירתו ב- 1806.

בעזרת קרן של הברון הירש, הוקם בטארנוב בסוף המאה ה- 19 בית ספר כללי והתקיים עד 1914. היו שני בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים. תכנית הלימודים כללה גם השכלה כללית ולימודי שפות. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפתח בית הספר למסחר. גולת הכותרת היו בית הספר העממי והגימנסיה "שפה ברורה". בית הספר העממי נפתח ב- 1923 ופעל עד פרוץ המלחמה ומנהלו היה יצחק ליבליך. ב- 1927 נפתחה הגימנסיה ומנהלה הראשון היה ד"ר זילברפניג (כסיף). ב- 1937, בעקבות הרפורמה בפולין, נפתח ה"ליצאום". ד"ר רוזנבוש, היה המנהל האחרון של הגימנסיה ושל הליצאום "שפה ברורה". הוא נספה בשואה. ב- 1926 ייסד "מזרחי" בית ספר "יבנה" וגן ילדים. בשנות השלושים הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב".

בית החולים, שראשיתו בסוף המאה ה- 16, נפתח מחדש ב- 1842 בבניין משלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבנה מחדש וב- 1928 נפתחה גם מרפאת חוץ. ב- 1913 נפתח בית אבות. אחרי המלחמה הוקם בית יתומים.

הקהילה נשאה בעול העיקרי של פעולות הסעד ותמכה ברבות מחברות הצדקה שהתארגנו בעיר, וביניהן: "ביקור חולים"; חברת "תמיכה לתלמידים יהודים עניים", סניף של החברה "Nadzieja" (תקווה), ששלחה תלמידים חולי שחפת למקומות מרפא. ב- 1928 הייתה גם חברת האקדמאים "Ognisko" (אבוקה) שתמכה בסטודנטים שלמדו מחוץ לטארנוב ונוסדה חברת "צדקה" שהעניקה תמיכה שבועית לנזקקים. בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שהכנסתם לא הספיקה לקיומם קיבלו טיפול רפואי בעזרת "אנשי חסד" והלוואות ללא ריבית מ"קופת גמילת חסד" שנוסדה ב- 1864.


היהודים הראשונים שחיו בטארנוב עסקו בהלוואה בריבית. עם הגידול במספרם במאות ה- 16 וה- 17 התבסס מעמדם, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בהסכם מ- 1670 הוסדרו היחסים בין בעלי מלאכה יהודים לנוצרים. במאה ה- 18 עמדו היהודים בהצלחה במאבק באיגוד בעלי המלאכה הנוצרים, וב- 1740 התחילה התארגנות של בעלי מלאכה יהודים.

בימי השלטון האוסטרי פיתחו היהודים את תעשיית טארנוב והפיצו את תוצרתם ברחבי האימפריה ומחוצה לה. יהודים היו חלוצים בתעשיית הקונפקציה, העור, הנרות,הסבון, משרפות לבנים, מסמרים. הם בנו את טחנת הקמח הראשונה המונעת בקיטור והראשונה המונעת בחשמל, יסדו בית חרושת לציקוריה, היחיד במערב גליציה ואת בית החרושת הראשון לשמנים. יהודי הקים בית חרושת לאלכוהול, אחד משלושת הגדולים בגליציה. אשה יהודיה, רייזל רובין, הקימה מפעל קונפקציה מקומי, שהתפתח לעסק משפחתי רב מימדים. עד למלחמת העולם הראשונה היה ענף הטקסטיל בידי יהודים והוא כלל את כל סוגי הביגוד. אחרי המלחמה הצליח גם להתחרות בתוצרת חוץ. למרות מאבקם של גורמים לאומניים פולנים במסחר ובמלאכה היהודיים התעצם כוחם הכלכלי של היהודים וכבר לקראת סוף המאה ה- 19 שלטו כמעט על כל המסחר והתעשייה.

אלפי פועלים יהודים, שהתרכזו בשכונת גרבובקה הפרולטארית במזרח העיר, הועסקו בתעשייה ביתית ובמלאכה כגון חייטות וכובענות. בשולי העיר חיו גם חקלאים יהודים. יהודים פעלו גם בתחום המקצועות החופשיים, מספר הרופאים ומספר עורכי הדין היהודים במאה ה- 20 היה דומינאנטי בעיר.

בין שתי מלחמות העולם נפגעה כלכלת היהודים, במיוחד ב"משבר גרבסקי" בשנות ה- 20. ענפי מלאכה חשובים, שפירנסו משפחות של מאות פועלים, נותרו עם כמה סדנאות קטנות. התעמולה האנטישמית גברה, הוטל חרם על המסחר עם יהודים, רוכלים יהודים הותקפו. יהודים התארגנו לעזרה הדדית. מועדון של סוחרים יהודים, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, התארגן מחדש, וב- 1933 צירף אליו גם את מייצרי הקונפקציה. ב- 1930 נוסדה "חברה קואופרטיבית לאשראי הדדי" כתחליף לבנקים הממשלתיים שסירבו להגיש עזרה לסוחרים ולתעשיינים היהודים. למרות המשבר הייתה עדיין תעשיית הקונפקציה היהודית בטארנוב הטובה ביותר בפולין, ופירנסה כ- 3000 פועלים.


נציג מובהק של ההשכלה בטארנוב ומראשי הקהל היה מרדכי דוד ברנדשטטר; כתב בעיר את יצירותיו, פירסם ב"השחר" במחצית השנייה של המאה ה- 19 והשתתף בעריכת העתון עם הסופר פרץ סמולנסקין. כתביו האחרונים משקפים את אהדתו ל"חיבת ציון", התנועה שציינה את ראשית הציונות בטארנוב, וקיבלה חיזוק מהפליטים שבאו לעיר בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19.

כבר בסוף המאה ה- 19 פעלו בעיר כמה איגודים ציוניים. ב- 1894 נוסדה אגודת ההתיישבות "אהבת ציון", בראשות ד"ר אברהם זאלץ, והיו לה סניפים גם במקומות אחרים בגליציה. ב- 1897 השתתפו שלשה נציגים מטארנוב בקונגרס הציוני הראשון, ובאותה השנה רכשה האגודה את אדמת "מחניים" בגליל העליון ו- 16 עולים מטארנוב ומכל גליציה היו בין המייסדים. ב- 1902 נוסד האיגוד האקדמאי "בר- כוכבא" והתקיים עד 1919. אגודת "התחיה" ריכזה את עיקר פעילותה בהרצאות ובהשראתה הוקמו אגודות דומות בגליציה. להפצת הרעיון הציוני בקרב הפועלים נוסד האירגון "פועלי ציון" והצטרף אחר כך למפלגת "פועלי ציון" באוסטריה. בין מנהיגי המפלגה היה ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר מטארנוב. ב- 1919, עם מינויו לציר בסיים הפולני, עבר לוארשה ושם נספה בשואה.

בעשור הראשון של המאה העשרים קמה בטארנוב תנועת עלייה מבין יוצאי בית המדרש ושמה "השחר", בראשה שני האחים ברנדשטטר, בניו של ר' יצחק ברנדשטטר מרוכשי "מחניים". שניהם עלו לארץ ישראל, היו מראשוני יבניאל וצאצאיהם עדיין יושבים במושבה.

ארגון ראשון של נשים ציוניות, "מרים" נוסד ב- 1903. ב- 1906 התקיים בטארנוב כינוס אזורי של איגודי נשים ציוניות, וב- 1908 היה בעיר כנס של התנועה הציונית במערב גליציה.

בראשית המאה ה- 20 התארגנה חברת "שפה ברורה" שתרמה להפצת העברית וב- 1918 רכשה בניין ובו התרכזה כל הפעילות הציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמודדה התנועה הציונית בהצלחה בבחירות לקהילה ולמועצת העירייה. ביוזמה ציונית היה שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות לאומיות למפלגה פולנית, התגבש בלוק יהודי-פולני שניצח בבחירות העירוניות. בבחירות 1929 זכו הציונים בעשרה מנדטים במועצת העיר. ב- 1928 התחילה הופעת כתב-עת ציוני Zydowski Tygodnik ("שבועון יהודי") בשפה הפולנית.

ב- 1923 נוסדה "התאחדות", ויחד עם פועלי ציון והציונים הסוציאליסטים יצרו את מחנה "ארץ ישראל העובדת". ב- 1928 נוסד ארגון האקדמאים "אחדות" שהיה מקורב תחילה לציונים הכלליים ובהמשך קיבל את השפעת "התאחדות". בשנות ה- 30 ריכז "השחר" את האקדמאים "הכלל-ציונים".

תנועות הנוער הראשונות אחרי המלחמה היו "השומר הצעיר", "גורדוניה" המסונפת ל"התאחדות" ו"הנוער העברי" בהשפעת הציונים הכלליים, שהיה במרוצת הזמן ל"עקיבא" ול"נוער הציוני". הנוער הבוגר הכלל-ציוני הקים ב- 1932 את "בני ציון" וב- 1938 כונסה בטארנוב ועידה של "בני ציון" ממערב גליציה ומשלזיה. ב- 1933 קמה התנועה החלוצית "דרור" מסונפת למחנה ארץ ישראל העובדת. בטארנוב היה מרכז של תנועת "המזרחי", שכבר ב- 1906 קיים כינוס ראשון בעיר, מסגרות הנוער שלו היו "צעירי מזרחי", "השומר הדתי" ותנועת הבנות "ברוריה". ב- 1921 נוסד סניף "ויצו" והקים ב- 1930 את "ויצו הצעירה". תנועות "בית"ר", "מנורה" ו"מסדה" היו מסונפות לציונים הרביזיוניסטים. ב- 1931 התקיים בטארנוב כנס ראשון של הרביזיוניסטים ממערב גליציה.

בראשית העלייה השלישית עלו מטארנוב כחלוצים לארץ ישראל האחים ואלד, יהודה יערי הסופר ואברהם יערי הביבליוגרף. בעקבותיהם עלו עשרות חלוצים נוספים. כמה תנועות נוער קיימו בטארנוב קיבוצי הכשרה. "עזרה לחלוצים" שנוסדה ב- 1928 תמכה בהכשרתם וקיימה קשר עם המרכזים בארץ ישראל. כדי להאבק בהשפעות האנטי-ציוניות בקרב הפועלים הוקם הארגון "ציונים בעלי מקצוע". ב- 1934, לציון 50 שנות פעילות ציונית, הוצא ספר יובל ונערכו מפקדי תנועות נוער. הספריות בעיר התאחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה לספרייה העממית של "שפה ברורה", על שם המנהיג הציוני ד"ר שמואל שפאן.

החלוץ בתחום הספורט היה המועדון "שמשון" שנוסד ב- 1912 ועסק בהתחלה רק בכדורגל. הוא התאחד עם "מכבי", שנוסד ב- 1916, ואחרי המלחמה פותחו כל ענפי הספורט. קבוצת "שמשון" הייתה אלופת פולין בטניס שולחן בשנים 1939-1933 ובאותה תקופה היה חבר הקבוצה, מילק שיף, אלוף פולין ונציגה בתחרויות בינלאומיות. ב- 1932 השתתף "שמשון" במכביה בארץ ישראל. מאוגד ב"מכבי" ותחת השפעת הרביזיוניסטים היה מועדון "הנוער היהודי הספורטיבי" (.Z.M.S). ב- 1933 הקימו פועלי ציון את "הפועל".

ב- 1920 נוסדה "אגודת ישראל" ואחריה "צעירי אגודת ישראל". ב- 1905 נוסדה מפלגה סוציאליסטית יהודית, שפעלה בקרב הפועלים היהודים, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הציונים בהקמת קבוצות להגנה עצמית. את מקומה ירש ה"בונד", שנוסד ב- 1920, השפעתו הייתה חזקה בקרב הפועלים הותיקים ומנהיגו היה דוד באטיסט. לבונד סונפו תנועת הנוער "צוקונפט" (עתיד), ארגון ילדים "סקיף" וארגון של נשים עובדות. מועדון הספורט של הבונד "מארגענשטערן" (כוכב השחר) כלל גם סקציה לנשים, שעסקו באתלטיקה קלה ובכדורסל. לבונד ולפועלי ציון היו ספריות ביידיש.

כבר ב- 1905 יסדה המפלגה הסוציליסטית היהודית להקת חובבנים, שהציגה בעיקר ממחזות גולדפאדן. ב- 1912 נוסדה אגודת השירה היהודית הלאומית "הרמוניה", פעלה עד מלחמת העולם הראשונה ושמה נודע גם מחוץ לטארנוב. שחקני החוג לדרמה "זמיר" של "פועלי ציון" הציגו בשנים 1918-1917. ב- 1919 הוקם תיאטרון ונעשה לתיאטרון קבע. ב- 1923 הוקמה חברת "מוזה" ששאפה להעלות את יצירות המופת של הספרות היהודית ובמסגרתה הוקמו מקהלה ותזמורת. ב- 1929 הוקמה מחלקה עברית ובשיתוף עם רשת "תרבות" הציגה מערכונים בעברית. גם סניף של "ייווא" נפתח בטארנוב.

ב- 1933 הצטרפו יהודי טארנוב לחרם על סחורות גרמניות, שהוכרז על ידי כלל יהדות פולין.


ב- 1939 ישבו בטארנוב 44,900 תושבים, מתוכם 25,000 יהודים.


תקופת השואה
באוקטובר 1938 קלטה קהילת טארנוב 1,000 פליטים יהודים מגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939, עברו את טארנוב אלפי פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, ופניהם מזרחה, ואליהם הצטרפו יהודים רבים מטארנוב; הם הגיעו ללבוב וסביבתה.

ב- 8 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. טארנוב הייתה העיר הראשונה בפולין הכבושה, שבה צוו היהודים ב- 20 באוקטובר 1939 לענוד סרט-זרוע, מגן דוד כחול על רקע לבן. צו שהוצא ב- 12 בנובמבר חייב סימון כל חנויות היהודים במגן דוד. בנובמבר התחיל רישום התושבים. בעלי מקצוע יהודים צורפו לעבודה במפעלים וחסרי המקצוע נשלחו למחנה לעבודת כפיה בפוסטקוב (Pustkov). מפעלים יהודיים גדולים הוחרמו והועברו לניהול מקומיים ממוצא גרמני (Volksdeutche). נסגרו בתי הספר והופסקה כל פעילות תרבותית.

בנובמבר שרפו הגרמנים את רוב בתי הכנסת, ביניהם את בית הכנסת הישן ה"אלטשול" ואת בית הכנסת החדש. בית הקהילה הוצת והמשיכו לפעול רק בית היתומים, בית החולים ובית האבות.

בסתיו 1939 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובשלב הראשון היו פעיליו, עסקני ציבור ותיקים, נאמנים לציבור היהודי. באביב 1940 נאסרו שניים מראשי היודנראט, המנהיגים הציונים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג; עונו ושולחו לאושוויץ ביחד עם האינטליגנציה הפולנית של טארנוב. אחריהם מונו מנהיגים שצייתו להוראות הגרמנים ופעילותם נמשכה עד לחיסול הגטו.

משפחות יהודיות שהתגוררו ברובע הפולני נאלצו למסור את דירותיהן לגרמנים. אזור המגורים היהודי צומצם מדי פעם בפעם, אלפי יהודים הגיעו מהסביבה ומספר יהודי העיר עלה ל- 40,000. הצפיפות החמירה את מצב התברואה ובבית החולים נפתחה מחלקה למחלות מדבקות.

באוגוסט 1940 נפתחה לשכת עבודה גרמנית וכל היהודים צוו להצטייד באישורי עבודה. צעירים נחטפו לעבודות כפייה לזמן קצוב והוחזרו לבתיהם. יהודים היו קרבן להתעללויות והוצאות להורג. רכוש יהודי רב ניתן כשוחד והועבר לגרמניה בתקווה לרכך את עמדת הגרמנים. התארגנו פעולת סעד, 750 ילדים בני שלוש עד 14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 פעלו שלשה מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות ל- 2,000 נזקקים מבוגרים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, התחיל הביצוע השיטתי של ההשמדה הפיזית. באוקטובר פורסמו גזרות חדשות, על ביצוען מונתה המשטרה היהודית, שהוקמה עוד בספטמבר 1940. בדצמבר 1941 נאסרו למעלה ממאה יהודים, 17 נרצחו והשאר שוחררו. באפריל 1942 נרצחו 56 יהודים מהבורחים למזרח, שחזרו מלבוב. אישורי העבודה הוחתמו עתה בשני סוגי חותמות, ילדים ומחוסרי עבודה קיבלו תעודות ללא חותמת. היהודים יזמו מפעלים בתקווה למנוע את הגירוש, נפתחו כמה סדנאות וקם מפעל למיצים ולריבות עבור הצבא הגרמני, שבו עבדו כמה מאות יהודים. מקצת ההכנסות כיסו את הוצאות בית החולים, בית האבות ובית היתומים.

ההודעה על האקציה (פעולת חיסול) הראשונה פורסמה ביוני 1942. הודעה נוספת איימה בעונש מוות על פולני שיסייע ליהודים. בידי הגרמנים הייתה רשימה של חולים, בלתי כשרים לעבודה, נשים וילדים; ב- 11 ביוני נצטוו כולם להשאר בבתיהם. המשטרה היהודית קיבלה הוראה להביא את כל היהודים ל"כיכר החרות", השוטרים שסירבו צורפו למגורשים. ליד הגרמנים עזרו המשטרה האוקראינית והמשטרה הפולנית. במהלך האקציה נרצחו בחוצות העיר רבים מבין הנועדים לגירוש. ב- 11 ביוני שולחו כ- 3,500 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). קבוצות יהודים הובלו לבית העלמין שם נרצחו ביריות ליד בורות גדולים, שהכינו מראש 20 יהודים והם היו הקרבנות הראשונים. את הדירות הריקות שדדו שני ראשי הגסטפו, גרונוב (Grunow) ורומלמן (Romelman). הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימה נוספת, כדי להגדיל את מספר הקרבנות, אבל פאול רייס, הממונה על המחלקה הסוציאלית, סירב. הוא ועוד תשעה פקידים נורו בחצר היודנראט. כל אותו היום נמשכו הרציחות ובערב חגגו הגרמנים.

האקציה התחדשה ב- 15 וב- 18 ביוני. הפעם הכינו לעצמם היהודים מחבואים במרתפים ובעליות גג ואחדים ניצלו. במהלך האקציה התעללו הגרמנים בזקנים ובילדים וכבר לא הבחינו בין עובדים ללא עובדים. כ- 20,000 יהודים נרצחו בכל ימי האקציה, מהם כ- 10,000 הובלו למחנות ההשמדה וכמספר הזה נרצחו ברציחות המוניות בבית הקברות היהודי ובגבעת זביליטוב (Zbylitowska Gora) שליד טארנוב, שם רצחו הגרמנים כ- 6,000 זקנים וילדים. הרכוש שנשאר נשדד, ומה שהותירו הגרמנים שדדו הפולנים.

ב- 19 ביוני 1942, לאחר סיום האקציה, הוכרז על הקמת גטו סגור. 20,000 היהודים ששרדו חוייבו להצטופף תוך 48 שעות בכמה רחובות שהוקצו לגטו, הותר להם לקחת רק חפצים חיוניים. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של המשטרה הפולנית ושל הגרמנים. בתוך הגטו היו שומרים יהודים. כל מגע עם העולם החיצוני נאסר. מפקד הגטו היה קצין ס"ס בלאכה (Blache), ובניו התאמנו בירייה ביהודים. הרעב החמיר והצפיפות גרמה למגפות. מחלקת הסעד של היודנראט הפעילה ארבעה מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. בימים שלאחר הקמת הגטו פרצו גרמנים לבתי היהודים, שדדו ורצחו.

היהודים חיפשו הצלה ברכישת ניירות אריים ובמסתור אצל נוצרים, רק מעטים הצליחו. הושקעה עבודה רבה בהכנת מחבואים בתוך הגטו. היו שחיפשו הצלה בעבודה למען הגרמנים, ובגטו עסקו בזיופי חותמות ואישורים ובהקמת בתי מלאכה שסיפקו תוצרת לגרמנים.

בשורות "השומר הצעיר" התגבש רעיון ההתנגדות וחבריו חתרו להשגת נשק ולקשר עם המחתרת הפולנית.

ב- 11 בספטמבר 1942, בראשון של ראש השנה, פורסם צו לרישום מחדש, והיהודים חשו באקציה המתקרבת. האקציה השנייה התחילה ב- 12 בספטמבר ונמשכה גם למחרת היום. היהודים רוכזו ב"כיכר החירות" ובזמן הסלקציה (מיון) היו שהצטרפו מרצונם למשפחותיהם הנידונות לגירוש. כדי למלא את המכסה הנדרשת צורפו אליהם גם בעלי "אישורי עבודה". בעזרת כלבים מאולפים חיפשו הגרמנים אחרי יהודים במחבואיהם. מאות יהודים, וביניהם ילדים רבים, נרצחו ברחובות והובאו לבית העלמין, שם נטמנו בקברי אחים וגם קברניהם נרצחו. כ- 7,000 יהודים שולחו באותה האקציה לתאי הגזים בבלז'ץ (Belzec). בין הנספים במחנה היו גם ילדי בית היתומים, המנהל יצחק ליבליך, בני משפחתו וכל אנשי הצוות, שהצטרפו לילדים.

בגטו נותרו 12,000 יהודים, אליהם צורפו 3,000 יהודים מהסביבה. השמירה על הגטו הוחמרה והכבידה על הברחת מזון ליושביו.

ב- 15 בנובמבר הוקף הגטו במליציה הפולנית ואנשי הגסטפו נכנסו בשעריו לביצוע האקציה השלישית. בין 2,500 היהודים שנשלחו למחנה בלז'ץ נכללו גם אלה שהובאו ממקומות עבודה מחוץ לגטו. קבוצה של "השומר הצעיר" יצאה מן הגטו בעת האקציה ופניה לגבול ההונגרי, בחנייה ביער נרצחו כולם, פרט לאחד שחזר לגטו.

למחרת האקציה, ב- 16 בנובמבר 1942, חולק הגטו לשניים. בגטו א' שוכנו הילדים, הזקנים וחסרי העבודה. בגטו ב' שוכנו העובדים והם הגישו עזרה לאנשי גטו א' המורעב. אל תושבי הגטו צורפו היהודים ששרדו אחרי חיסול הגיטאות הקטנים בסביבות טארנוב.

האקציות ההמוניות נפסקו לעשרה חדשים, אבל נמשכו רציחות של יחידים. פעולות סעד ספורות נמשכו ובסתיו 1943 חולקו תפוחי אדמה. היאוש גבר והיו התאבדויות רבות.

באמצע אוגוסט הגיעו לטארנוב יחידות של המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית ועמם מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט (Amon Goeth), שהיה אחראי לרצח יהודי האזור. ב- 2 בספטמבר 1943 הוסרו המחיצות בין גטו א' לבין גטו ב', הגטו כולו הוקף גרמנים מצויידים במכונות יריה. ב"כיכר החרות" רוכזו כ- 11,000 איש, כמעט כל יושבי הגטו. יהודים שנתגלו במחבואים נורו בקרבת הכיכר. לשמועות שהפיצו הגרמנים, שכולם מועברים למחנה פלשוב, לא האמינו עוד. היו גילויים של התנגדות מזויינת אבל כנראה שאיש מהלוחמים לא נשאר בחיים. היו גם יהודים בלי נשק שהתנפלו על הגרמנים.

בתום האקציה שולחו כ- 7,000 יהודים למחנה אושוויץ, ולפי עדויות רק כמה מאות הגיעו לשם בעודם בחיים, אחרי שהגרמנים החדירו כלור לקרונות. כ- 3,000 שולחו לפלאשוב, וכמה עשרות ילדים, שהוברחו לקרונות בידי הוריהם, הורדו בכוח ונרצחו בידי אמון גט בסמטה ליד "כיכר החרות" ועמם כמה הורים שהצטרפו.

בטארנוב נותרו 500 יהודים - "פלוגת הנקיון" (Reinigung Komando) ועליהם הוטל "לנקות" את הגטו, כלומר לאסוף את כל הרכוש שנמצא בבתי היהודים, כדי להעבירו לגרמניה. מאות יהודים הסתתרו עדיין בבונקרים, מקצתם הצטרפו בסתר לפלוגת הנקיון ומקצתם נתגלו במהלך העבודה, נעצרו ונרצחו בידי הגרמנים. משנתגלה שנוספו אנשים לפלוגת הנקיון שולחו 200 למחנה צ'בנייה (Czebnia) באוקטובר. בסוף נובמבר, אחרי שנאסף כל הרכוש, שולחו עוד 200 יהודים לצ'בניה. קבוצה זאת כללה את כל אנשי המשטרה היהודית והם נרצחו ביער בדרך לשם. נשארו כ- 200 יהודים, מקצתם ברחו, מקצתם נרצחו בעיר בידי הגרמנים. כ- 150 שנותרו שולחו ב- 8 בפברואר 1944 למחנה פלאשוב ולא נותר עוד אף יהודי אחד בגטו.


אחרי מלחמת העולם השניה


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לטארנוב, רובם מרוסיה. בתיהם שהיו בשטח הגטו נהרסו בידי מחפשי אוצרות, דירותיהם שבמרכז העיר אוכלסו בפולנים ממזרח גליציה. עסקיהם הועברו לידי פולנים, וכליהם נמכרו בשוק.

השבים הקימו ארגון שתיפקד כועד קהילה, ונתמכו בידי הג'וינט. הוקמו בית יתומים, מרפאה ומטבח ציבורי. היהודים ניסו להחיות את העבר, הקימו את המפלגות המסורתיות ובנו שני בתי כנסת.

עם עלייה במספר היהודים בעיר גברה האנטישמיות והגיעה עד לרציחות ועלילת דם. במשך השנים עזבו היהודים את העיר, רובם עלו לישראל. מ- 3,000 היהודים שהתרכזו בעיר אחרי השואה נותרו כמאה, מהם רק מעטים היו יוצאי טארנוב. בשנות השמונים נותר בטארנוב יהודי אחד וגם הוא כבר נפטר.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000


אין קהילה יהודית בעיר , אחרי שהיהודים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה גם עזבו אותה .

בעיר נותרו כמה אתרים יהודיים :

בית העלמין היהודי - על עמוד שנלקח מחורבות בית הכנסת החדש והיה למצבה לקדושי טארנוב, נחרטו המילים "והשמש זרחה ולא בושה". יתר בית הכנסת נהרס .

רחוב היהודים - ברובע היהודי בעבר . נשתמרו בו בתים עתיקים מהמאות ה - 17 וה - 18 בהם גרו יהודים . באחדים מהם יש עדיין סימנים של מזוזות .

כיכר השוק - בה נעשה רצח המוני של יהודים בזמן המלחמה ע"י הגרמנים . בבנין הפינתי ברחוב היהודים יש לוח זיכרון לזכר נרצחי הגאטו . במוזיאון העירוני בחלק הצפוני של הכיכר יש אוסף של פריטי יודיקה וביניהם כתב זכויות שניתן ליהודים בשנת 1667 וכן 3 גווילי תורה ומסמכים מבית הכנסת שחרב .

רחוב גולדהמר - לזכר ד"ר אלייש גולדהמר שהיה סגן ראש העיר ממוצא יהודי בתחילת המאה ה - 20 . בבית מס' 1 היה בית תפילה אחרון פעיל עד לשנת 1993 ובבית מס' 3 היהה המלון הטוב ביותר בעיר בבעלות היהודי הרמן סולדינגר .

מקווה - שהוקמה בשנת 1904 . בשנת 1940 כלאו בה הגרמנים פולנים ויהודים שאחר כל שלחו אותם לאושוויץ . אף יהודי מאלו לא שרד .

בית הקברות היהודי - מהשמורים בפולין על שטח של 3.27 הקטר . נמצאים בו קרוב לארבעת אלפים קברים , שהעתיקים שבהם מהמאה ה- 17 .בית הקברות נוסד כנראה בשנת 1581 .בשנות המלחמה הגרמנים הוציאו במקום להורג יהודים מהגאטו . בשנת 1946 הקים במקום הפסל היהודי דוד בקר אנדרטה ועליה פסוק בעברית של ביאליק : " והשמש זרחה ולא התביישה " , מיצירתו " בעיר ההריגה " משנת 1903 אחרי הפרעות בקישינב .משנת 1989 בית העלמין הינו בטיפול העירייה שנגידרה אותו , ניקתה והציבה את המצבות בחזרה . בית הקברות הוא פעיל ומופעל על ידי הקהילה היהודית בקרקוב .

בעיר נולדה אימו של אלוף ( מיל. ) עמוס גלעד , ששירת בצה"ל עד לשנת 2003
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי