חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי זמון

זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
139130
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

Rahela Ferari (born Bella Rochelle Fraynd)(1911-1994), actress, born in Zemun, Serbia (then part of Austria-Hungary). Between 1930 and 1940 she performed at the Serbian National Theater in Novisad, and from 1940 until the German invasion of Yugoslavia in 1941, at the Art Theater in Belgrade. She again performed at the Serbian National Theater in Novisad from 1945 to 1947, and then she was one of the first members of the Yugoslav Drama Theater founded in 1947. In addition, from 1951 until 1993 Ferari appeared in about 90 films, among them Arsenik i stare cipke (1967), Ivanov (1987) and Tako je ako vam se tako cini (1968). Recognized as one of the best Yugoslav actresses after the Second World War, during her lifetime Ferrari was awarded the most prestigious prizes, including Sterija, Sedmojulska and the Dobričin prsten – a prize granted to top actors for their life's achievements. She died in Belgrade

Eva Nahir (born Eva Kalman, aka Eva Panić) (1919-2015), activist, born in Čakovec, Croatia (then part of Austria-Hungary). Her father, Bela Kalman, was a wealthy textile merchant and her mother was an accountant who managed the budget of the family business. They lived in a large villa and Eva had a comfortable and happy childhood with private tutors, caregivers and maids. Already at the age of six she went on vacation to Venice followed by tours to the prestigious museums, theaters and opera houses of Budapest and Vienna. She became involved in the activities of the Zionist youth movements in in Čakovec.

She married the Serbian cavalry officer Radoslav (Rada) Panić and moved to Zemun in the outskirts of Belgrade. Through her husband she became involved into left-wing political activities. After the Axis invasion of Yugoslavia in April 1941, she took refuge in the village of Mali Kruševi, where her husband was born. She and her husband joined the partisans led by Iosip Broz Tito. Eva and her husband later moved to the town of Varvarin in Serbia. Their home was a place of refuge and hiding for Serbs who were wanted by the Germans. Eva, who acted as an agent in Tito's partisan service, transferred weapons, money, forged documents, and helped the fugitives escape deportation to concentration camps.

After the establishment of the Communist regime in Yugoslavia, her husband was appointed a senior officer in the cavalry battalion of the Ministry of the Interior, as a sign of appreciation for his contribution to the fight against the Nazis. However, in 1951 he was arrested on charges of being a “Stalinist”, “Soviet spy”, and an “enemy of the people”. While in prison he committed suicide. Eva, the mother of a six-year girl, was asked to sign a statement denouncing her husband. Following her refusal, she was arrested and deported to the Goli Otok women's penitentiary on Sveti Grgur island on the Adriatic coast. She was detained there for 20 months through November 1953.

She immigrated to Israel in 1966 following her daughter Tijana. She settled in the Kibbutz Shaar Haamakim and married Moshe Nahir, one of the founders of the kibbutz. She was active in the Socialist-oriented MAPAM party and in other left-wing organizations, especially those advocating co-operation with the Israeli Arabs and the neighboring Arab countries. She served as the nutritionist of the kibbutz for years, and then moved on to run the kibbutz club. She was also active in the Association of Jews from the former Yugoslavia.

In 1989, the Serbian novelist Danilo Kiš, accompanied by journalist Raoul Teitelbaum, made a documentary about her life for the Yugoslav television. Kiš died before the four-hour film, Naked Life, directed by Alexander Mandic, was screened during four consecutive evenings on TV in Yugoslavia. The film became the talk of the day in Yugoslavia. It was the first direct testimony to what happened in Tito's horrific women's prison at Goli Otok. In 2002 her story was reworked as Eva, a film shown on Israeli television.  

Hinko Urbah (born Heinrich Urbach) (1872-1960), rabbi, born in Morávka, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He was educated at a traditional heder and then attended high school in Budapest until 1891. Urbah studied at the yeshiva in Bratislava (now in Slovakia), where he worked as an educator until 1898. At the same time, he studied comparative philosophies of Semitic languages at the University of Budapest and earned a PhD in 1904. Urbah served as a rabbi in Tuzla in Bosnia, from 1906 to 1911, in Zemun in Serbia (then part of the newly established Yugoslavia), from 1911 to 1928, and then in Sarajevo, from 1928 to 1946.  He was a lecturer at the Theological Institute, that was opened in Sarajevo in 1938. After the invasion of Yugoslavia by the Axis Powers in 1941 and the establishment of the Fascist regime in Croatia, he fled to Italy, and at the end of 1943 managed to cross the border to Switzerland. After WW II, he returned to Sarajevo in 1945, and one year later he moved to Zagreb. Urbah, a supporter of the Zionist movement since he was a student, was instrumental in assisting the emigration of Yugoslav Jews to Israel in late 1940s. Eventually, he immigrated himself to Israel bringing with him eighty Torah scrolls from abandoned synagogues in Yugoslavia. He spent his last years in Jerusalem and died in Paris, France.  

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.

אוסייק Osijek

עיר במזרח קרואטיה, בעבר יוגוסלביה, עד 1918 באימפריה האוסטרית.


אחרי כיבוש בלגראד בידי האוסטרים ב- 1688 החזיק הצבא האוסטרי 500 יהודים באוסייק, עד שניפדו משביים בידי קהילות יהודיות באירופה.

יהודים מאוסטריה התיישבו בעיר מאמצע המאה ה- 18, אך זכות ישיבה קיבלו רק ב- 1792. הקהילה הוקמה ב- 1845 וכעבור ארבע שנים מנתה 40 איש. בית-ספר נפתח ב- 1857, ובית- כנסת עשר שנים לאחר-מכן.

אחרי מתן האמנציפציה ליהודי קרואטיה (1873) היו יהודי אוסייק הקהילה הגדולה במדינה, עד שנת 1890. ב- 1900 מנתה הקהילה 1,600 נפש. היהודים שכנו בשתי שכונות עיקריות. וב- 1940 היו באוסייק כ- 2,600 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש יוגוסלאביה בידי הגרמנים באפריל 1941, קמה "קרואטיה העצמאית" בהנהגת פאווליץ'. גרמנים תושבי המקום ו"אוסטאשי" מבין הקרואטים שדדו יהודים והתעללו בהם. בדצמבר אותה השנה הוקם בקירבת העיר מחנה מעצר ובו שוכנו אלפיים נשים יהודיות וילדיהן. בפברואר 1942 הובאו לשם כ- 1,200 נשים וילדים ממחנה סטארה גראדישקה. כשפרצה מגיפה במחנה שליד אוסייק שולחו שוכניו למחנה ההשמדה יאסנובאק.

ביוני 1942 רוכזו 3,000 יהודים מאוסייק ומהסביבה בכפר טנייה ומשם שולחו ליאסנובאק ולאושוויץ.

אחרי המלחמה שרדו מכל יהודי אוסייק שני יהודים שהיו נשואים ללא יהודים, כמה אחרים שהצליחו להסתתר בעיר ועשרה שחזרו ממחנות המוות.

ב- 1947 נמצאו באוסייק והסביבה 610 יהודים; בשנת 1948 עלו לישראל, וב- 1949 היו באוסייק 220 יהודים.

ב- 1965 הוקמה בעיר מצבת-זכרון לחללי-השואה, מעשה-ידי הפסל אוסקר נמון מלונדון, שהיה יליד אוסייק.

באייה BAJA

עיר במחוז באץ'-בודרוג (BACS-BODROG), דרום הונגריה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום ממוראוויה ב-1727. בתחילה, התפרנסו רובם ממסחר במשקאות חריפים, בטבק, בעור, בצמר ובדגן. היו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים גדולים ותעשיינים.

בית הכנסת הראשון נחנך ב-1768. הקהילה הקימה בית ספר, מוסדות צדקה רבים ובית חולים ששימש את הצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. במקום היה בית כלא מיוחד לעברייני דת ולמשתמטי מס.

בתחילת המאה ה-19 אורגנו קהילות המחוז בשני גופים. בראש האחד עמד "ראש המדינה" שייצג את קהילות המחוז יצוג חילוני, ובראש הגוף השני עמד "רב המדינה", שהייתה לו סמכות בענייני דת.

אחד מרבני העיר, אליקים גץ כהן-שוארין, נבחר ב-1827 לרב ראשי לכל קהילות הונגריה והנהיג חידושים בסדרי התפילה, כגון הכללת נושאים חילוניים בדרשת השבת. שני יהודים בני המקום הגיעו למשרת ראשי עירייה, ועורך-דין יהודי צעיר נבחר כציר לפרלמנט.

בשנת 1930 חיו בבאייה 1,628 יהודים.


תקופת השואה

ב-1938, עם פרסום "החוקים היהודיים" שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, נעשו נסיונות מצד ה"פולקסבונד" (ארגון אנטישמי של תושבים ממוצא גרמני) לערוך פרעות ביהודי העיר. ראש העיר הצליח למנען. באותה שנה הולאמה מרפאת הקהילה, ורופאיה היהודים פוטרו. ספריות ותעודות נשדדו, ויהודים רבים נאסרו באשמת חילול הגזע.

ב-1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הטמינו ראשי הקהילה באדמה את 40 ספרי התורה שהיו ברשות הקהילה. בית החולים היהודי הוחרם בידי הצבא הגרמני. ב-14 באפריל 1944 נשלחו כל הגברים היהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגריים אחרים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם). במאי 1944, רוכזו כל היהודים בגיטו שהוקם במקום, ולאחר זמן קצר, הועברו מקצתם לגאנסנדורף (GANSENDORF) שבאוסטריה, ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ. הנותרים הועברו לבאצ'אלמאש (BACSALMAS), ומשם לאושוויץ. 130 יהודים נותרו בעיר והועסקו בשרות הצבא הגרמני בעבודות נקיון ובחייטות. כמו כן נשארו כמה יהודים שהיו בעלי אותות הצטיינות ממלחמת העולם ה-I.

כשנסוג הצבא הגרמני מבאייה, ב-13 באוקטובר 1944, רצו מפקדיו לקחת עמהם את היהודים. מנהל בית החולים העירוני השאיר את היהודים שהיו נחוצים לעבודות בית החולים. כשמונים יהודים נאלצו לעזוב את העיר עם כוחות הס"ס בדרכם למחנה המעבר בגראץ (GRAZ) שבאוסטריה, אך הצליחו להימלט בדרך.


לאחר המלחמה, חזרו כארבע מאות ניצולים וחידשו את חיי הקהילה.

בשנת 1953 התגוררו בבאייה 180 יהודים.

סומבור Sombor
עיר בווייוודינה, סרביה.

יהודים מתועדים בסומבור מאמצע המאה ה- 18. במאה ה- 19 היו בעיר שני בתי-כנסת, בתי-ספר בעברית וביידיש ובית-חולים "ביקור-חולים". בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 650 נפש. תלמוד-תורה נפתח ב-1925 וכעבור שנים מועטות פעלו בעיר גם ארגוני נוער ומפלגות ציוניות. הרב האחרון שכיהן במקום היה מיכאל פישר.

בשנת 1940 ישבו בסומבור 1,200 יהודים מתוך 45,000 התושבים בעיר.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) בתקופת הכיבוש הגרמני וההונגרי, השמידו הגרמנים את הקהילה היהודית בסומבור עם שאר הקהילות במחוז וויוודינה.

בשנת 1953 הוקמה בעיר מצבת זכרון לקורבנות השואה.

סגד SZEGED

(שם קודם SZEGEDIN)

עיר במחוז צ'ונגראד (CSONGRAD), דרום הונגריה.


סגד שוכנת סמוך לגבולות הונגריה, רומניה ויוגוסלאוויה, על הנהר טיסה (TISZA), ממערב לשפך הנהר מארוש (MAROS) לטיסה. העיר הייתה עיר מלכותית חופשית (אינה כפופה לשלטון האזורי). ב-1879 נהרסה בחלקה, כשעלו מי הטיסה על גדותיהם, אך נשתמרו מגדל רומנסקי מהמאה ה-13, מנזר פרנציסקני וכמה כנסיות. במקום הבתים הרבים שנהרסו נבנו מבנים מודרניים. בעיר שתי אוניברסיטות, ספרייה ובה יותר מ-150,000 כרכים ואוסף אטנוגרפי, ותחנת ניסוי לחקלאות. סגד היא צומת כבישים ורכבות, עיר נמל של שייט-נהר ומרכז מסחר ותעשייה. הפאפריקה והסלמי של סגד ידועים גם מעבר לגבולות המדינה. אחרי נפילת הממשלה הקומוניסטית שקמה בהונגריה במארס 1919, הקים האדמירל מיקלוש הורטי (HORTHY) את ממשלתו הימנית ב-1920 בסגד.

כעיר מלכותית חופשית, הייתה לסגד הזכות לאסור על יהודים להתיישב בתחומה, על כן נוסדה שם קהילה יהודית מאוחר יחסית לקהילות אחרות בהונגריה. אחרי שהיהודי הראשון נתקבל בעיר ב-1781, גדל היישוב היהודי במהירות וכבר ב-1791 הותקנו תקנות הקהילה הראשונות. ב-1825 נקבע שבראש הקהילה תעמוד מועצה נבחרת בת 31 חברים. בישיבות המועצה נהג לשבת נציג העירייה, הוא השתתף בדיונים וקיבל את שכרו מקופת הקהילה. ב-1857 חוברו תקנות הקהילה בידי נוצרי. ב-1867 הופסקה השתתפות נציג העירייה בישיבות המועצה והקהילה התחייבה להציג בפומבי את החלטותיה ולשתף פעולה עם שלטונות המס. בתמורה נתבקשה העירייה לא להעניק רשיונות ישיבה ליהודים חדשים בלי הסכמת המועצה, והקהילה התחייבה לגרש מן העיר יהודים בלי רשיון ישיבה.

"חברה קדישא" נוסדה ב-1787. בית העלמין העתיק, ששכן בתוך העיר, חוסל ב-1868 וכל הקברים הועתקו משם לבית העלמין החדש, שקודש מחוץ לעיר. בית החולים שהקימה "חברה קדישא" ב-1856 נהרס בשטפון הגדול ב-1879.

בעקבות הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה (1869-1868), הוכרה קהילת סגד כקהילה נאולוגית (חייבה שנויים במנהגי הדת, ברוח הקונגרס). אל קהילת סגד סופחו יהודי קישטלק (KISTELEK) ויהודי עיירות הנפה שלאורך הטיסה. ב-1898 נהייתה סגד למרכז הקהילות הנאולוגיות וב-1930 נספחו אליה יהודים מששה ישובים נוספים.

מוסדות הקהילה היו: "אגודת נשים", "אגודת צעירות", "חברת סנדקאות", "חברת עניי עירנו", "הכנסת כלה", "תומכי עניים", וחברה לטיפול בחולים ולקבורה (מעין קופת חולים). מוסדות אלו תמכו גם בתושבים נוצריים ובמלחמת העולם הראשונה הקהילה אף העניקה מחסה לילדים פליטים מגרמניה.

בית הכנסת הראשון נחנך בעיר ב-1803. הוא נהרס ב-1839 ובית כנסת חדש הוקם ב-1843 ונחנך על-ידי הרב הנאולוגי הראשי של פאשט. תוך זמן קצר היה גם בית כנסת זה קטן מלהכיל את המתפללים והיה צורך בבניית בית כנסת נוסף. בית הכנסת הגדול של סגד, אחד היפים ביותר בהונגריה ובאירופה כולה, נחנך ב-1903, ובמימון הקמתו השתתפו גם העירייה ונדבנים נוצריים.

בסגד נהגו לארח כמרים בבתי הכנסת ורבנים נשאו דרשות בכנסיות.

ראשון הרבנים בסגד היה הרב יחיאל (1790-1789), אחריו כיהנו הרב הירש באק (BAK, 1843- 1790) והרב דניאל פיליץ, שהתמנה ב-1843 והודח ב-1847 בגלל תמיכתו בתיקונים בהלכה. הרב ליאופולד לף (LOEW, 1875-1850) היה אחד המנהיגים הבולטים ביהדות הונגריה בתקופתו, היה הראשון שדרש בבית הכנסת בשפה ההונגרית, לחם להבטחת זכויות אזרח מלאות ליהודי הונגריה, עסק בחקר ההסטוריה של יהודי הונגריה ובחקר הארכיאולוגיה התלמודית וערך את הרבעון "בן חננייה" בגרמנית. במלחמת השחרור ההונגרית (1848) התמנה הרב לף לרב הצבאי של המתקוממים והלהיב את החיילים היהודים להלחם למען המטרות ההונגריות. את מקומו על כס הרבנות ירש בנו - הרב ד"ר עמנואל לף (1944-1878). בית הכנסת הגדול הוקם ביזמתו והוא תכנן את הויטראז'ים ואת העיטורים שבפנים בית הכנסת. הרב עמנואל לף נודע כבלשן בעברית ובארמית, היה בין עורכי המילון ללשון התנ"ך של גנזיוס (GENESIUS), והיה בקי גם במדעים אחרים. ב-1919, בעת ה"טרור הלבן" (פרעות ביהודים שערכו גורמים ימניים בשנים 1921-1919, לאחר כשלון ההפיכה הקומינסטית) העלילו עליו שביזה את המושל הורטי. הרב נעצר ושוחרר כעבור כשנה בלחץ אנשי
רוח באירופה. ב-1927 נבחר הרב לף לנציג הקהילות הנאולוגיות בבית העליון של הפרלאמנט ההונגרי.

בית ספר יסודי יהודי לבנים בן ארבע כיתות נוסד בסגד עוד ב-1820. בית הספר פעל בפקוח ועדה בראשות הרב ל' לף. בגלל פעילותו במרד ההונגרי ב-1848 הודח הרב מניהול בית הספר ובמקומו מונה מנהל נוצרי. ב-1851 נפתחו ארבע כיתות לבנות ומ-1860 השתתפה גם העירייה באחזקת בית הספר. בשנת הלימודים 1903-1902 למדו בבית הספר 574 תלמידים אך ב-1917-1916 ירד מספרם ל-483.

ב-1926 התמנה לרב ינו פרנקל. הוא היה ציוני וחינך את הנוער לציונות, הקים עבורם ספרייה והוציא לאור ירחון לנוער בשם "ספרייה לנוער יהודי" (ZSIDO IFJUSAGI KOENYVTAR).

ב-1840 חיו במקום 681 יהודים, ב-1880 - 3,618, ב-1900 - 5,863 וב-1920 הייתה הקהילה בשיא גודלה - 6,958 נפש. בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בעיר בגלל המרת הדת ובגלל עלייה בתמותה וירידה בילודה, וב-1930 הגיע ל-5,560 נפש בלבד.

סוחרים יהודים באו לסגד ,בעיקר בימי הירידים, גם לפני שהתיישבו יהודים במקום. אגודת הסוחרים בעיר התנגדה לכך ונציגי העיר ניהלו מאבק עם הגורמים הממלכתיים בנסותם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. גם לאחר שכבר הותר להם להתיישב בעיר, התושבים הקשו עליהם לקנות בתים. ב-1788 נרכש לראשונה בית על-ידי יהודי. ב-1799 נרשמו בעיר שני צורפי זהב, שני חייטים וחוכר מבשלת יין שרף יהודים. ב-1844 כבר היו 24 בעלי בתים יהודים בסגד. אחר כך היו רוב יהודי העיר סוחרים ורוכלים. ב-1859 הותר ליהודים לרכוש בתים וקרקעות ועד סוף המאה ה-19 השתלבו בכל תחומי הכלכלה של העיר. רוב הסוחרים היהודים סחרו בעצים, בדגנים ובטכסטיל ומוצריו והיו ביניהם יותר משבעים חנוונים. בקרב יהודי העיר היו גם רואי חשבון ופקידים רבים, חוכרי משקים חקלאיים, קבלנים ואחרים. בבעלות יהודים היו חמש אחוזות גדולות, טחנות קמח, מפעל למשקאות חריפים, בתי חרושת לחבלים, לעיבוד עורות ולייצור לבני-בניין ורוב המרפדיות. כן היו בקהילה בעלי מקצועות חופשיים, שופטים וראשי אגודים מקצועיות.

יהודי סגד תרמו לקופות צדקה לנזקקים גם במקומות רחוקים כמו בארץ ישראל, בלגראד, גראץ, רוסיה, קונסטאנטינופול, וינה ופרס. כמו כן תרמה קהילת סגד לחקר הספרות העברית ול"קרן היסוד".

יחסי שכנות טובה ושיתוף-פעולה, ששררו בין הקהילה לבין פרנסי העיר ותושביה במשך עשרות שנים, התערערו במידת מה בעקבות המשטר הקומוניסטי שקם בהונגריה ב-1919 (רוב מנהיגיו היו יהודים או אישים ממוצא יהודי). מקורו של ה"טרור הלבן" בסגד, אך הפורעים פסחו על יהודי העיר, כי רבים מהם תמכו בממשלה הימנית. מספר התלמידים היהודים באוניברסיטה של העיר אף גדל מעבר למותר לפי חוקי הנומרוס קלאוזוס (NUMERUS CLAUSUS).

ב-1928 התארגן במקום סניף של אגודת הצופים היהודיים בהונגריה. הפעילות הציונית החלה בעיר ב-1932 עם פתיחת סניפים של הארגון הציוני הארצי, של "ויצ"ו", של "החלוץ" ושל "ברסיה" (BARISSIA). ב-1933, שנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, התדרדרו היחסים בין יהודים לנוצרים בסגד וסטודנטים נוצרים ערכו הפגנות נגד חבריהם היהודים.

ב-1941 חיו בסגד 4,161 יהודים.


תקופת השואה

מצב היהודים החמיר ב-1938 עם חקיקת "החוקים היהודיים" ברוח חוקי נירנברג הגזעניים של גרמניה הנאצית, שהונגריה הייתה בת-בריתה. השלטונות סרבו לחדש רשיונות לסוחרים יהודים, אך יחס התושבים אל הקהילה היה עדיין תקין.

ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הובאו לעיר עובדי כפייה יהודים מרחבי הונגריה וגברים יהודים מסגד גוייסו לגדודי עבודה של הצבא ההונגרי. ב-1943 הועמדו רוב עובדי הכפייה לרשות הגרמנים וכ-10,000 איש הועברו למכרות בבור (BOR) שביוגוסלאוויה. רבים מהיהודים הצליחו להימלט לפני שנמסרו לידי הגרמנים בבור ורבים אחרים ברחו אחר-כך בסיוע הפרטיזנים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בחודש מאי אותה שנה הוקם גיטו ליהודי סגד בשטח שהיה דירי-חזירים. בעקבות התערבות החשמן הקתולי, אנדרה האמוואש (ENDRE HAMVAS), הועתק הגיטו לרחובות שבסביבת בתי הכנסת. ראשי הקהילה הורשו לנהל את חיי הגיטו והקימו לשם כך גם משטרה יהודית.

באמצע חודש יוני הועברו יושבי הגיטו לבית חרושת ללבני-בניין, לשם הובאו גם יהודי הודמזוואשארהלי (HODMEZOEVASARHELY), מאקו (MAKO), סנטש (SZENTES), צ'ונגראד, קישקורוש (KISKOEROES), קישטלק (KISTELEK) וקישקונהאלאש (KISKUNHALAS). במחנה הייתה צפיפות גדולה, לא היו מתקנים סניטאריים ומזון היה בצמצום. שוטרים הונגרים, בעזרת מיילדות, חפשו דברי ערך בגופן של נשים. החשמן האמוואש הוקיע את היחס האכזרי כלפי היהודים ופנה לראשי המדינה ולראשי הכנסיה.

ב-20 ביוני נתקבלה מבודאפשט רשימה של 3,000 יהודים שעל פי הסכם עם המנהיגות הציונית יש להעבירם למקום מבטחים. מפקד המחנה צמצם את הרשימה ל-2,400 יהודים.

ב-24 ביוני יצאו שתי רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שבפולין. הרב עמנואל לף, בן 90 שנה, הורד מהרכבת בבודפאשט, אושפז ונפטר אחרי זמן קצר. ב-26 ביוני יצאו מסגד שתי רכבות נוספות. אחת מהן, של "המיוחסים" הייתה אמורה להתחבר עם רכבת אחרת של "מיוחסים" מקצ'קמט (KECSKEMET), והרכבת השנייה נועדה לאושוויץ. רכבת המיוחסים מקצ'קמט נשלחה בטעות לאושוויץ, על כן שולחו שתי הרכבות מסגד לשטראסהוף (STRASSHOF) שבאוסטריה. משם פוזרו היהודים ביישובים שונים באוסטריה, הועסקו בעבודות כפייה, אך רובם ניצלו. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1945, הועברו היהודים מאוסטריה לטרזין (THERESIENSTADT) ושם שוחררו במאי אותה שנה.

כ-3,000 מיהודי סגד נרצחו באושוויץ.


סגד שוחררה בידי הצבא האדום באוקטובר 1944 והחלו לחזור לעיר יהודים שהסתתרו ועובדי כפייה שנמלטו מיחידותיהם. יהודים אלה ועובדי כפייה שנותרו בסגד והשתחררו שם, חידשו את החיים היהודיים בעיר. כבר ב-25 בנובמבר נבחרה הנהגת הקהילה ובראשה ד"ר רוברט פאפ (PAP), מי שכיהן בתפקיד גם לפני המלחמה.

בתום המלחמה, ביולי 1945, חזרו כ-750 ניצולים בני סגד מטרזין. לקהילה הצטרפו גם יהודים מיישובים קטנים בסביבה. הרב ינו פרנקל חזר לכהן כרב של סגד. בית הספר היהודי נפתח כבר בספטמבר 1945 ובו 44 תלמידים. בסיוע הג'וינט (JOINT - ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) שופצו בית הכנסת, בנייני הקהילה, מעון הזקנים ובית היתומים, בו נקלטו 400 ילדים יהודים שהוריהם נספו בשואה. ב-1946 נטמנו בבית העלמין שני ארונות לזכר יהודי סגד שנרצחו במחנות. ארון אחד הכיל סבון, שנאמר עליו שהוכן בידי הגרמנים משומן גופות היהודים, ובארון השני הונחו שרידי גווילי ספר תורה. בדצמבר 1947 הובאו לקבר ישראל 99 גופות יהודים ילידי סגד והסביבה, שנרצחו ב-15 באפריל 1945 ברוזנאו (ROSENAU), בסנט-פייט (ST. VEIT) ובליליאנפלד (LILIENFELD). ב-1948 הוקם גלעד בפרוזדור בית הכנסת הגדול ועליו נחרתו 1,640 שמות יהודי סגד שנספו.

ב-1949 עלה הרב פרנקל לישראל ובמקומו התמנה לרב ד"ר יוסף שינדלר (SCHINDLER). אחרי פטירתו כיהן הרב טאמאש ראיי (RAJ).

ב-1950 הולאמו כל בנייני הקהילה, מלבד בתי הכנסת. ב-1958 התגוררו כאלף יהודים בסגד ובשנות השבעים ירד מספרם לכ-750.

בסוף שנות השמונים שופץ בית הכנסת הגדול.

Serbia

Република Србија / Republika Srbija - Republic of Serbia

A country in southeastern Europe in the Balkan peninsula, a former Yugoslav republic.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 1,400 out of 7,000,000 (0.02%). Main umbrella organization of the Jewish communities:

Savez Jevrejskih Opština Srbije (Federation of Jewish Communities of Serbia)
Phone: 381 11 262-1837
Fax: 381 11 262-2674
Email: office@savezjos.org
Website: www.savezjos.org

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי זמון
זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בלגראד
סרביה
סגד
סומבור
באייה
אוסייק
בודפשט
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

Serbia

Република Србија / Republika Srbija - Republic of Serbia

A country in southeastern Europe in the Balkan peninsula, a former Yugoslav republic.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 1,400 out of 7,000,000 (0.02%). Main umbrella organization of the Jewish communities:

Savez Jevrejskih Opština Srbije (Federation of Jewish Communities of Serbia)
Phone: 381 11 262-1837
Fax: 381 11 262-2674
Email: office@savezjos.org
Website: www.savezjos.org

סגד SZEGED

(שם קודם SZEGEDIN)

עיר במחוז צ'ונגראד (CSONGRAD), דרום הונגריה.


סגד שוכנת סמוך לגבולות הונגריה, רומניה ויוגוסלאוויה, על הנהר טיסה (TISZA), ממערב לשפך הנהר מארוש (MAROS) לטיסה. העיר הייתה עיר מלכותית חופשית (אינה כפופה לשלטון האזורי). ב-1879 נהרסה בחלקה, כשעלו מי הטיסה על גדותיהם, אך נשתמרו מגדל רומנסקי מהמאה ה-13, מנזר פרנציסקני וכמה כנסיות. במקום הבתים הרבים שנהרסו נבנו מבנים מודרניים. בעיר שתי אוניברסיטות, ספרייה ובה יותר מ-150,000 כרכים ואוסף אטנוגרפי, ותחנת ניסוי לחקלאות. סגד היא צומת כבישים ורכבות, עיר נמל של שייט-נהר ומרכז מסחר ותעשייה. הפאפריקה והסלמי של סגד ידועים גם מעבר לגבולות המדינה. אחרי נפילת הממשלה הקומוניסטית שקמה בהונגריה במארס 1919, הקים האדמירל מיקלוש הורטי (HORTHY) את ממשלתו הימנית ב-1920 בסגד.

כעיר מלכותית חופשית, הייתה לסגד הזכות לאסור על יהודים להתיישב בתחומה, על כן נוסדה שם קהילה יהודית מאוחר יחסית לקהילות אחרות בהונגריה. אחרי שהיהודי הראשון נתקבל בעיר ב-1781, גדל היישוב היהודי במהירות וכבר ב-1791 הותקנו תקנות הקהילה הראשונות. ב-1825 נקבע שבראש הקהילה תעמוד מועצה נבחרת בת 31 חברים. בישיבות המועצה נהג לשבת נציג העירייה, הוא השתתף בדיונים וקיבל את שכרו מקופת הקהילה. ב-1857 חוברו תקנות הקהילה בידי נוצרי. ב-1867 הופסקה השתתפות נציג העירייה בישיבות המועצה והקהילה התחייבה להציג בפומבי את החלטותיה ולשתף פעולה עם שלטונות המס. בתמורה נתבקשה העירייה לא להעניק רשיונות ישיבה ליהודים חדשים בלי הסכמת המועצה, והקהילה התחייבה לגרש מן העיר יהודים בלי רשיון ישיבה.

"חברה קדישא" נוסדה ב-1787. בית העלמין העתיק, ששכן בתוך העיר, חוסל ב-1868 וכל הקברים הועתקו משם לבית העלמין החדש, שקודש מחוץ לעיר. בית החולים שהקימה "חברה קדישא" ב-1856 נהרס בשטפון הגדול ב-1879.

בעקבות הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה (1869-1868), הוכרה קהילת סגד כקהילה נאולוגית (חייבה שנויים במנהגי הדת, ברוח הקונגרס). אל קהילת סגד סופחו יהודי קישטלק (KISTELEK) ויהודי עיירות הנפה שלאורך הטיסה. ב-1898 נהייתה סגד למרכז הקהילות הנאולוגיות וב-1930 נספחו אליה יהודים מששה ישובים נוספים.

מוסדות הקהילה היו: "אגודת נשים", "אגודת צעירות", "חברת סנדקאות", "חברת עניי עירנו", "הכנסת כלה", "תומכי עניים", וחברה לטיפול בחולים ולקבורה (מעין קופת חולים). מוסדות אלו תמכו גם בתושבים נוצריים ובמלחמת העולם הראשונה הקהילה אף העניקה מחסה לילדים פליטים מגרמניה.

בית הכנסת הראשון נחנך בעיר ב-1803. הוא נהרס ב-1839 ובית כנסת חדש הוקם ב-1843 ונחנך על-ידי הרב הנאולוגי הראשי של פאשט. תוך זמן קצר היה גם בית כנסת זה קטן מלהכיל את המתפללים והיה צורך בבניית בית כנסת נוסף. בית הכנסת הגדול של סגד, אחד היפים ביותר בהונגריה ובאירופה כולה, נחנך ב-1903, ובמימון הקמתו השתתפו גם העירייה ונדבנים נוצריים.

בסגד נהגו לארח כמרים בבתי הכנסת ורבנים נשאו דרשות בכנסיות.

ראשון הרבנים בסגד היה הרב יחיאל (1790-1789), אחריו כיהנו הרב הירש באק (BAK, 1843- 1790) והרב דניאל פיליץ, שהתמנה ב-1843 והודח ב-1847 בגלל תמיכתו בתיקונים בהלכה. הרב ליאופולד לף (LOEW, 1875-1850) היה אחד המנהיגים הבולטים ביהדות הונגריה בתקופתו, היה הראשון שדרש בבית הכנסת בשפה ההונגרית, לחם להבטחת זכויות אזרח מלאות ליהודי הונגריה, עסק בחקר ההסטוריה של יהודי הונגריה ובחקר הארכיאולוגיה התלמודית וערך את הרבעון "בן חננייה" בגרמנית. במלחמת השחרור ההונגרית (1848) התמנה הרב לף לרב הצבאי של המתקוממים והלהיב את החיילים היהודים להלחם למען המטרות ההונגריות. את מקומו על כס הרבנות ירש בנו - הרב ד"ר עמנואל לף (1944-1878). בית הכנסת הגדול הוקם ביזמתו והוא תכנן את הויטראז'ים ואת העיטורים שבפנים בית הכנסת. הרב עמנואל לף נודע כבלשן בעברית ובארמית, היה בין עורכי המילון ללשון התנ"ך של גנזיוס (GENESIUS), והיה בקי גם במדעים אחרים. ב-1919, בעת ה"טרור הלבן" (פרעות ביהודים שערכו גורמים ימניים בשנים 1921-1919, לאחר כשלון ההפיכה הקומינסטית) העלילו עליו שביזה את המושל הורטי. הרב נעצר ושוחרר כעבור כשנה בלחץ אנשי
רוח באירופה. ב-1927 נבחר הרב לף לנציג הקהילות הנאולוגיות בבית העליון של הפרלאמנט ההונגרי.

בית ספר יסודי יהודי לבנים בן ארבע כיתות נוסד בסגד עוד ב-1820. בית הספר פעל בפקוח ועדה בראשות הרב ל' לף. בגלל פעילותו במרד ההונגרי ב-1848 הודח הרב מניהול בית הספר ובמקומו מונה מנהל נוצרי. ב-1851 נפתחו ארבע כיתות לבנות ומ-1860 השתתפה גם העירייה באחזקת בית הספר. בשנת הלימודים 1903-1902 למדו בבית הספר 574 תלמידים אך ב-1917-1916 ירד מספרם ל-483.

ב-1926 התמנה לרב ינו פרנקל. הוא היה ציוני וחינך את הנוער לציונות, הקים עבורם ספרייה והוציא לאור ירחון לנוער בשם "ספרייה לנוער יהודי" (ZSIDO IFJUSAGI KOENYVTAR).

ב-1840 חיו במקום 681 יהודים, ב-1880 - 3,618, ב-1900 - 5,863 וב-1920 הייתה הקהילה בשיא גודלה - 6,958 נפש. בין שתי מלחמות העולם ירד מספר היהודים בעיר בגלל המרת הדת ובגלל עלייה בתמותה וירידה בילודה, וב-1930 הגיע ל-5,560 נפש בלבד.

סוחרים יהודים באו לסגד ,בעיקר בימי הירידים, גם לפני שהתיישבו יהודים במקום. אגודת הסוחרים בעיר התנגדה לכך ונציגי העיר ניהלו מאבק עם הגורמים הממלכתיים בנסותם לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים. גם לאחר שכבר הותר להם להתיישב בעיר, התושבים הקשו עליהם לקנות בתים. ב-1788 נרכש לראשונה בית על-ידי יהודי. ב-1799 נרשמו בעיר שני צורפי זהב, שני חייטים וחוכר מבשלת יין שרף יהודים. ב-1844 כבר היו 24 בעלי בתים יהודים בסגד. אחר כך היו רוב יהודי העיר סוחרים ורוכלים. ב-1859 הותר ליהודים לרכוש בתים וקרקעות ועד סוף המאה ה-19 השתלבו בכל תחומי הכלכלה של העיר. רוב הסוחרים היהודים סחרו בעצים, בדגנים ובטכסטיל ומוצריו והיו ביניהם יותר משבעים חנוונים. בקרב יהודי העיר היו גם רואי חשבון ופקידים רבים, חוכרי משקים חקלאיים, קבלנים ואחרים. בבעלות יהודים היו חמש אחוזות גדולות, טחנות קמח, מפעל למשקאות חריפים, בתי חרושת לחבלים, לעיבוד עורות ולייצור לבני-בניין ורוב המרפדיות. כן היו בקהילה בעלי מקצועות חופשיים, שופטים וראשי אגודים מקצועיות.

יהודי סגד תרמו לקופות צדקה לנזקקים גם במקומות רחוקים כמו בארץ ישראל, בלגראד, גראץ, רוסיה, קונסטאנטינופול, וינה ופרס. כמו כן תרמה קהילת סגד לחקר הספרות העברית ול"קרן היסוד".

יחסי שכנות טובה ושיתוף-פעולה, ששררו בין הקהילה לבין פרנסי העיר ותושביה במשך עשרות שנים, התערערו במידת מה בעקבות המשטר הקומוניסטי שקם בהונגריה ב-1919 (רוב מנהיגיו היו יהודים או אישים ממוצא יהודי). מקורו של ה"טרור הלבן" בסגד, אך הפורעים פסחו על יהודי העיר, כי רבים מהם תמכו בממשלה הימנית. מספר התלמידים היהודים באוניברסיטה של העיר אף גדל מעבר למותר לפי חוקי הנומרוס קלאוזוס (NUMERUS CLAUSUS).

ב-1928 התארגן במקום סניף של אגודת הצופים היהודיים בהונגריה. הפעילות הציונית החלה בעיר ב-1932 עם פתיחת סניפים של הארגון הציוני הארצי, של "ויצ"ו", של "החלוץ" ושל "ברסיה" (BARISSIA). ב-1933, שנה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, התדרדרו היחסים בין יהודים לנוצרים בסגד וסטודנטים נוצרים ערכו הפגנות נגד חבריהם היהודים.

ב-1941 חיו בסגד 4,161 יהודים.


תקופת השואה

מצב היהודים החמיר ב-1938 עם חקיקת "החוקים היהודיים" ברוח חוקי נירנברג הגזעניים של גרמניה הנאצית, שהונגריה הייתה בת-בריתה. השלטונות סרבו לחדש רשיונות לסוחרים יהודים, אך יחס התושבים אל הקהילה היה עדיין תקין.

ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הובאו לעיר עובדי כפייה יהודים מרחבי הונגריה וגברים יהודים מסגד גוייסו לגדודי עבודה של הצבא ההונגרי. ב-1943 הועמדו רוב עובדי הכפייה לרשות הגרמנים וכ-10,000 איש הועברו למכרות בבור (BOR) שביוגוסלאוויה. רבים מהיהודים הצליחו להימלט לפני שנמסרו לידי הגרמנים בבור ורבים אחרים ברחו אחר-כך בסיוע הפרטיזנים.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בחודש מאי אותה שנה הוקם גיטו ליהודי סגד בשטח שהיה דירי-חזירים. בעקבות התערבות החשמן הקתולי, אנדרה האמוואש (ENDRE HAMVAS), הועתק הגיטו לרחובות שבסביבת בתי הכנסת. ראשי הקהילה הורשו לנהל את חיי הגיטו והקימו לשם כך גם משטרה יהודית.

באמצע חודש יוני הועברו יושבי הגיטו לבית חרושת ללבני-בניין, לשם הובאו גם יהודי הודמזוואשארהלי (HODMEZOEVASARHELY), מאקו (MAKO), סנטש (SZENTES), צ'ונגראד, קישקורוש (KISKOEROES), קישטלק (KISTELEK) וקישקונהאלאש (KISKUNHALAS). במחנה הייתה צפיפות גדולה, לא היו מתקנים סניטאריים ומזון היה בצמצום. שוטרים הונגרים, בעזרת מיילדות, חפשו דברי ערך בגופן של נשים. החשמן האמוואש הוקיע את היחס האכזרי כלפי היהודים ופנה לראשי המדינה ולראשי הכנסיה.

ב-20 ביוני נתקבלה מבודאפשט רשימה של 3,000 יהודים שעל פי הסכם עם המנהיגות הציונית יש להעבירם למקום מבטחים. מפקד המחנה צמצם את הרשימה ל-2,400 יהודים.

ב-24 ביוני יצאו שתי רכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שבפולין. הרב עמנואל לף, בן 90 שנה, הורד מהרכבת בבודפאשט, אושפז ונפטר אחרי זמן קצר. ב-26 ביוני יצאו מסגד שתי רכבות נוספות. אחת מהן, של "המיוחסים" הייתה אמורה להתחבר עם רכבת אחרת של "מיוחסים" מקצ'קמט (KECSKEMET), והרכבת השנייה נועדה לאושוויץ. רכבת המיוחסים מקצ'קמט נשלחה בטעות לאושוויץ, על כן שולחו שתי הרכבות מסגד לשטראסהוף (STRASSHOF) שבאוסטריה. משם פוזרו היהודים ביישובים שונים באוסטריה, הועסקו בעבודות כפייה, אך רובם ניצלו. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1945, הועברו היהודים מאוסטריה לטרזין (THERESIENSTADT) ושם שוחררו במאי אותה שנה.

כ-3,000 מיהודי סגד נרצחו באושוויץ.


סגד שוחררה בידי הצבא האדום באוקטובר 1944 והחלו לחזור לעיר יהודים שהסתתרו ועובדי כפייה שנמלטו מיחידותיהם. יהודים אלה ועובדי כפייה שנותרו בסגד והשתחררו שם, חידשו את החיים היהודיים בעיר. כבר ב-25 בנובמבר נבחרה הנהגת הקהילה ובראשה ד"ר רוברט פאפ (PAP), מי שכיהן בתפקיד גם לפני המלחמה.

בתום המלחמה, ביולי 1945, חזרו כ-750 ניצולים בני סגד מטרזין. לקהילה הצטרפו גם יהודים מיישובים קטנים בסביבה. הרב ינו פרנקל חזר לכהן כרב של סגד. בית הספר היהודי נפתח כבר בספטמבר 1945 ובו 44 תלמידים. בסיוע הג'וינט (JOINT - ועד סיוע מאוחד של יהודי אמריקה) שופצו בית הכנסת, בנייני הקהילה, מעון הזקנים ובית היתומים, בו נקלטו 400 ילדים יהודים שהוריהם נספו בשואה. ב-1946 נטמנו בבית העלמין שני ארונות לזכר יהודי סגד שנרצחו במחנות. ארון אחד הכיל סבון, שנאמר עליו שהוכן בידי הגרמנים משומן גופות היהודים, ובארון השני הונחו שרידי גווילי ספר תורה. בדצמבר 1947 הובאו לקבר ישראל 99 גופות יהודים ילידי סגד והסביבה, שנרצחו ב-15 באפריל 1945 ברוזנאו (ROSENAU), בסנט-פייט (ST. VEIT) ובליליאנפלד (LILIENFELD). ב-1948 הוקם גלעד בפרוזדור בית הכנסת הגדול ועליו נחרתו 1,640 שמות יהודי סגד שנספו.

ב-1949 עלה הרב פרנקל לישראל ובמקומו התמנה לרב ד"ר יוסף שינדלר (SCHINDLER). אחרי פטירתו כיהן הרב טאמאש ראיי (RAJ).

ב-1950 הולאמו כל בנייני הקהילה, מלבד בתי הכנסת. ב-1958 התגוררו כאלף יהודים בסגד ובשנות השבעים ירד מספרם לכ-750.

בסוף שנות השמונים שופץ בית הכנסת הגדול.
סומבור Sombor
עיר בווייוודינה, סרביה.

יהודים מתועדים בסומבור מאמצע המאה ה- 18. במאה ה- 19 היו בעיר שני בתי-כנסת, בתי-ספר בעברית וביידיש ובית-חולים "ביקור-חולים". בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 650 נפש. תלמוד-תורה נפתח ב-1925 וכעבור שנים מועטות פעלו בעיר גם ארגוני נוער ומפלגות ציוניות. הרב האחרון שכיהן במקום היה מיכאל פישר.

בשנת 1940 ישבו בסומבור 1,200 יהודים מתוך 45,000 התושבים בעיר.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) בתקופת הכיבוש הגרמני וההונגרי, השמידו הגרמנים את הקהילה היהודית בסומבור עם שאר הקהילות במחוז וויוודינה.

בשנת 1953 הוקמה בעיר מצבת זכרון לקורבנות השואה.
באייה BAJA

עיר במחוז באץ'-בודרוג (BACS-BODROG), דרום הונגריה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום ממוראוויה ב-1727. בתחילה, התפרנסו רובם ממסחר במשקאות חריפים, בטבק, בעור, בצמר ובדגן. היו ביניהם גם בעלי משקים חקלאיים גדולים ותעשיינים.

בית הכנסת הראשון נחנך ב-1768. הקהילה הקימה בית ספר, מוסדות צדקה רבים ובית חולים ששימש את הצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. במקום היה בית כלא מיוחד לעברייני דת ולמשתמטי מס.

בתחילת המאה ה-19 אורגנו קהילות המחוז בשני גופים. בראש האחד עמד "ראש המדינה" שייצג את קהילות המחוז יצוג חילוני, ובראש הגוף השני עמד "רב המדינה", שהייתה לו סמכות בענייני דת.

אחד מרבני העיר, אליקים גץ כהן-שוארין, נבחר ב-1827 לרב ראשי לכל קהילות הונגריה והנהיג חידושים בסדרי התפילה, כגון הכללת נושאים חילוניים בדרשת השבת. שני יהודים בני המקום הגיעו למשרת ראשי עירייה, ועורך-דין יהודי צעיר נבחר כציר לפרלמנט.

בשנת 1930 חיו בבאייה 1,628 יהודים.


תקופת השואה

ב-1938, עם פרסום "החוקים היהודיים" שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה, נעשו נסיונות מצד ה"פולקסבונד" (ארגון אנטישמי של תושבים ממוצא גרמני) לערוך פרעות ביהודי העיר. ראש העיר הצליח למנען. באותה שנה הולאמה מרפאת הקהילה, ורופאיה היהודים פוטרו. ספריות ותעודות נשדדו, ויהודים רבים נאסרו באשמת חילול הגזע.

ב-1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הטמינו ראשי הקהילה באדמה את 40 ספרי התורה שהיו ברשות הקהילה. בית החולים היהודי הוחרם בידי הצבא הגרמני. ב-14 באפריל 1944 נשלחו כל הגברים היהודים בגיל גיוס לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגריים אחרים שהשלטונות לא רצו לצרף לשורות הצבא הלוחם). במאי 1944, רוכזו כל היהודים בגיטו שהוקם במקום, ולאחר זמן קצר, הועברו מקצתם לגאנסנדורף (GANSENDORF) שבאוסטריה, ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ. הנותרים הועברו לבאצ'אלמאש (BACSALMAS), ומשם לאושוויץ. 130 יהודים נותרו בעיר והועסקו בשרות הצבא הגרמני בעבודות נקיון ובחייטות. כמו כן נשארו כמה יהודים שהיו בעלי אותות הצטיינות ממלחמת העולם ה-I.

כשנסוג הצבא הגרמני מבאייה, ב-13 באוקטובר 1944, רצו מפקדיו לקחת עמהם את היהודים. מנהל בית החולים העירוני השאיר את היהודים שהיו נחוצים לעבודות בית החולים. כשמונים יהודים נאלצו לעזוב את העיר עם כוחות הס"ס בדרכם למחנה המעבר בגראץ (GRAZ) שבאוסטריה, אך הצליחו להימלט בדרך.


לאחר המלחמה, חזרו כארבע מאות ניצולים וחידשו את חיי הקהילה.

בשנת 1953 התגוררו בבאייה 180 יהודים.
אוסייק Osijek

עיר במזרח קרואטיה, בעבר יוגוסלביה, עד 1918 באימפריה האוסטרית.


אחרי כיבוש בלגראד בידי האוסטרים ב- 1688 החזיק הצבא האוסטרי 500 יהודים באוסייק, עד שניפדו משביים בידי קהילות יהודיות באירופה.

יהודים מאוסטריה התיישבו בעיר מאמצע המאה ה- 18, אך זכות ישיבה קיבלו רק ב- 1792. הקהילה הוקמה ב- 1845 וכעבור ארבע שנים מנתה 40 איש. בית-ספר נפתח ב- 1857, ובית- כנסת עשר שנים לאחר-מכן.

אחרי מתן האמנציפציה ליהודי קרואטיה (1873) היו יהודי אוסייק הקהילה הגדולה במדינה, עד שנת 1890. ב- 1900 מנתה הקהילה 1,600 נפש. היהודים שכנו בשתי שכונות עיקריות. וב- 1940 היו באוסייק כ- 2,600 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש יוגוסלאביה בידי הגרמנים באפריל 1941, קמה "קרואטיה העצמאית" בהנהגת פאווליץ'. גרמנים תושבי המקום ו"אוסטאשי" מבין הקרואטים שדדו יהודים והתעללו בהם. בדצמבר אותה השנה הוקם בקירבת העיר מחנה מעצר ובו שוכנו אלפיים נשים יהודיות וילדיהן. בפברואר 1942 הובאו לשם כ- 1,200 נשים וילדים ממחנה סטארה גראדישקה. כשפרצה מגיפה במחנה שליד אוסייק שולחו שוכניו למחנה ההשמדה יאסנובאק.

ביוני 1942 רוכזו 3,000 יהודים מאוסייק ומהסביבה בכפר טנייה ומשם שולחו ליאסנובאק ולאושוויץ.

אחרי המלחמה שרדו מכל יהודי אוסייק שני יהודים שהיו נשואים ללא יהודים, כמה אחרים שהצליחו להסתתר בעיר ועשרה שחזרו ממחנות המוות.

ב- 1947 נמצאו באוסייק והסביבה 610 יהודים; בשנת 1948 עלו לישראל, וב- 1949 היו באוסייק 220 יהודים.

ב- 1965 הוקמה בעיר מצבת-זכרון לחללי-השואה, מעשה-ידי הפסל אוסקר נמון מלונדון, שהיה יליד אוסייק.
בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.
הינקו אורבך
אווה נהיר
Rahela Ferari
תיאודור בנימין זאב הרצל
אלברט וייס

Hinko Urbah (born Heinrich Urbach) (1872-1960), rabbi, born in Morávka, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He was educated at a traditional heder and then attended high school in Budapest until 1891. Urbah studied at the yeshiva in Bratislava (now in Slovakia), where he worked as an educator until 1898. At the same time, he studied comparative philosophies of Semitic languages at the University of Budapest and earned a PhD in 1904. Urbah served as a rabbi in Tuzla in Bosnia, from 1906 to 1911, in Zemun in Serbia (then part of the newly established Yugoslavia), from 1911 to 1928, and then in Sarajevo, from 1928 to 1946.  He was a lecturer at the Theological Institute, that was opened in Sarajevo in 1938. After the invasion of Yugoslavia by the Axis Powers in 1941 and the establishment of the Fascist regime in Croatia, he fled to Italy, and at the end of 1943 managed to cross the border to Switzerland. After WW II, he returned to Sarajevo in 1945, and one year later he moved to Zagreb. Urbah, a supporter of the Zionist movement since he was a student, was instrumental in assisting the emigration of Yugoslav Jews to Israel in late 1940s. Eventually, he immigrated himself to Israel bringing with him eighty Torah scrolls from abandoned synagogues in Yugoslavia. He spent his last years in Jerusalem and died in Paris, France.  

Eva Nahir (born Eva Kalman, aka Eva Panić) (1919-2015), activist, born in Čakovec, Croatia (then part of Austria-Hungary). Her father, Bela Kalman, was a wealthy textile merchant and her mother was an accountant who managed the budget of the family business. They lived in a large villa and Eva had a comfortable and happy childhood with private tutors, caregivers and maids. Already at the age of six she went on vacation to Venice followed by tours to the prestigious museums, theaters and opera houses of Budapest and Vienna. She became involved in the activities of the Zionist youth movements in in Čakovec.

She married the Serbian cavalry officer Radoslav (Rada) Panić and moved to Zemun in the outskirts of Belgrade. Through her husband she became involved into left-wing political activities. After the Axis invasion of Yugoslavia in April 1941, she took refuge in the village of Mali Kruševi, where her husband was born. She and her husband joined the partisans led by Iosip Broz Tito. Eva and her husband later moved to the town of Varvarin in Serbia. Their home was a place of refuge and hiding for Serbs who were wanted by the Germans. Eva, who acted as an agent in Tito's partisan service, transferred weapons, money, forged documents, and helped the fugitives escape deportation to concentration camps.

After the establishment of the Communist regime in Yugoslavia, her husband was appointed a senior officer in the cavalry battalion of the Ministry of the Interior, as a sign of appreciation for his contribution to the fight against the Nazis. However, in 1951 he was arrested on charges of being a “Stalinist”, “Soviet spy”, and an “enemy of the people”. While in prison he committed suicide. Eva, the mother of a six-year girl, was asked to sign a statement denouncing her husband. Following her refusal, she was arrested and deported to the Goli Otok women's penitentiary on Sveti Grgur island on the Adriatic coast. She was detained there for 20 months through November 1953.

She immigrated to Israel in 1966 following her daughter Tijana. She settled in the Kibbutz Shaar Haamakim and married Moshe Nahir, one of the founders of the kibbutz. She was active in the Socialist-oriented MAPAM party and in other left-wing organizations, especially those advocating co-operation with the Israeli Arabs and the neighboring Arab countries. She served as the nutritionist of the kibbutz for years, and then moved on to run the kibbutz club. She was also active in the Association of Jews from the former Yugoslavia.

In 1989, the Serbian novelist Danilo Kiš, accompanied by journalist Raoul Teitelbaum, made a documentary about her life for the Yugoslav television. Kiš died before the four-hour film, Naked Life, directed by Alexander Mandic, was screened during four consecutive evenings on TV in Yugoslavia. The film became the talk of the day in Yugoslavia. It was the first direct testimony to what happened in Tito's horrific women's prison at Goli Otok. In 2002 her story was reworked as Eva, a film shown on Israeli television.  

Rahela Ferari (born Bella Rochelle Fraynd)(1911-1994), actress, born in Zemun, Serbia (then part of Austria-Hungary). Between 1930 and 1940 she performed at the Serbian National Theater in Novisad, and from 1940 until the German invasion of Yugoslavia in 1941, at the Art Theater in Belgrade. She again performed at the Serbian National Theater in Novisad from 1945 to 1947, and then she was one of the first members of the Yugoslav Drama Theater founded in 1947. In addition, from 1951 until 1993 Ferari appeared in about 90 films, among them Arsenik i stare cipke (1967), Ivanov (1987) and Tako je ako vam se tako cini (1968). Recognized as one of the best Yugoslav actresses after the Second World War, during her lifetime Ferrari was awarded the most prestigious prizes, including Sterija, Sedmojulska and the Dobričin prsten – a prize granted to top actors for their life's achievements. She died in Belgrade

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

ALMOSLINO
תיאודור בנימין זאב הרצל

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

אלברט וייס

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.