חיפוש
הפריט שבחרת:
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פינוי בגטו לודז ', פולין, 1942-1941

הדפסה
שיתוף
פינוי בגטו לודז', פולין, 1941-1942
זה היה הגטו השני בגודלו בפולין אחרי גטו ורשה
הוא הוקם ב-1939 ושרד עד אוגוסט 1944
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף צבי קדושין)


ככל הנראה צילום לא של קדושין
מספר פריט:
135690
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
תמונות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
פינוי בגטו לודז ', פולין, 1942-1941
פינוי בגטו לודז', פולין, 1941-1942
זה היה הגטו השני בגודלו בפולין אחרי גטו ורשה
הוא הוקם ב-1939 ושרד עד אוגוסט 1944
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
אוסף צבי קדושין)


ככל הנראה צילום לא של קדושין
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

לודז'

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.